ד"ר חביבה אייל
היא, איריס (שם בדוי), בת 34, בהריון מתקדם, ג'ינג'ית. פצצת אנרגיה מתגלגלת. חדת לשון, דיבור מהיר, גם כשהיא יושבת בכורסא נדמה שבכל רגע תפרוץ בריצה, או בצחוק או בבכי. הוא, עידן (שם בדוי), בן 36, גבר יפה תואר. פניו כמו מפוסלות, גבות שחורות ואף יווני. נוטה לעצום את עיניו ולכסות בריסים ארוכים את מבטו.
הם, זוג צעיר המחכה לילדו הראשון, הגיעו לטיפול מתוך תסכול עמוק של הרבה ניסיונות לגשר ולחבר ביניהם אשר כושלים על בסיס יומי. יש להם אהבה גדולה, על זה שניהם מסכימים. הם גם מזהים ומכירים בהבדלים שביניהם, אך מעולם לא סבלו כל כך, תקופת הקורונה לא עושה להם טוב. למרות (ואולי בגלל) ששניהם עובדים מן הבית, ה"ביחד" הופך צפוף ומחניק. היא מרגישה בודדה ולא מובנת, ואילו הוא מרגיש נואש, מבוקר ונכשל.
בשגרה היא רגילה "לקחת פיקוד" כי "אחרת דברים לא קורים", אבל למעשה היא כמהה למנוחה ויכולת להישען ולסמוך עליו. גם במשפחת המוצא שלה זה תפקידה: לוודא שלכל בעיה (ויש הרבה כאלו) יימצא פתרון, ובדרך כלל היא גם זו שאחראית על ביצועו. הוא מספר על המשפחה בה גדל עם אב אלים ודפוס משפחתי של הימנעות, כדי "לברוח מקו האש". שם למד שעדיף להתרחק ולהתנתק אל מול קונפליקט ואיום במסגרת של יחסים קרובים. חזרתו בשאלה לאחר שירותו הצבאי הוסיפה רובד של אכזבה הדדית וריחוק מבני משפחתו.
אני, המטפלת, מכירה את הזיווג הזה. הפכים שנמשכים אחד לשנייה בתקווה להשלים את החסר. היא אוהבת "את השקט והבטחון העצמי" שמאפיין את התנהגותו, והוא את "החיוניות והנועזות" שמאפיינות את התנהגותה. אבל, כמו מכונית של זוג צעיר שזה עתה נישא, אליה קשורים חבלים עם פחיות מקשקשות המעידות על השמחה של החוגגים אך גם מקימות רעש גדול, גם אצל איריס ועידן "חבילת" התכונות המשלימות האלה כוללת את הסיפור המחובר אליהן. סיפור של הישרדות, של בחירה "בלית ברירה" (ולכן לא מעצימה), והידיעה שאין תוכו כברו וכי הבלתי צפוי מאפיל על המוכר והבטוח. הוא חווה את עצמו כמותקף וחייב להילחם על הישרדותו והיא כ"אחראית-על" החייבת לשמור על הקיים ולתקן כל סטייה בלתי צפויה.
בתקופה הראשונה של החיזור והנישואין, זה עבד מצוין. בלשונם "כל אחד הרגיש נוח להיות מה שהוא ולעזור לשני איפה שצריך". נוצרה שגרה שכללה עבודה, בילויים, זמן משפחה וזמן איכות זוגי, אשר התאימה לשניהם. גם כאשר נוצרו מצבים בהם היו צריכים לשנות החלטות קודמות (מחלה של אחד מהוריה של איריס, מעבר דירה של הוריו של עידן) הייתה להם הגמישות וההתחשבות שאפשרו את השינויים בהתנהלות היום-יומית. על בסיס יציב ובטוח זה החליטו על ההריון. אך אז הגיעה הקורונה ואיתה – הסגרים.
בהסתכלות רחבה על התופעות שהתרחשו עקב כניסת נגיף הקורונה לחיינו, קל לראות כי המגפה ערערה את השגרה של כולנו והעלתה אל פני השטח ספקות, תחושות של אי-ודאות ופחדים ישנים וחדשים (כהן וסתר רונן 2020; פרדס, 2020). התגובה האנושית של חיפוש אחר בטחון לבשה אצל רבים מאתנו פנים של חרדה, קיבעון, אפילו שתלטנות, קוצר רוח וקושי בוויסות הרגשי. אין הדבר מפתיע, היות ומחקרים מתחום מדעי המוח מלמדים אותנו כי במצבי הישרדות, המוח ממקד ומצמצם את פעילותו במרכזים הרגשיים והקוגניטיביים (Montgomery, 2013). רגישותה של האמיגדלה למצבי חירום, מביאה להפעלתן של תגובות הגנה אוטומטיות ולעקיפתם של נתיבי עיבוד רגשי או קוגניטיבי של מרכזים "גבוהים" יותר במוח.
בנוסף לכך, הבידוד החברתי סגר אצל מרביתנו "פתחי מילוט" הכרחיים יותר או פחות, גם לפרט וגם – ובעיקר – לזוגות ולמשפחות. נוצר הכרח בשיתוף אינטנסיבי של המרחב האישי (רגשי ופיזי) שהביא איתו גם תחושות של "יותר מדי ביחד", מחנק, חודרנות, ואף כאב ואכזבה מעצמי ומבני משפחתי. דווקא הצפיפות והקרבה המופרזת, חידדה תחושות של ניכור ("לא רואים אותי"; "לא מתחשבים בי"; "אני מרגיש לבד"). כך, רבים מאיתנו חוו "חרדה קיומית", לא רק מול הנגיף המסתורי אלא גם מול תנאי החיים החדשים שנוצרו והתפתחו בעקבותיו.
ההבדלים שבין איריס ועידן הלכו והתחדדו מרגע שהחלו ימי הסגר, ואילו היכולת להתמודד עם הפערים ביניהם ולווסת את רגשותיהם הלכה והצטמצמה. עידן הרגיש שמשפחתה של איריס דורשת ממנה יותר מעורבות, זמן ואנרגיה, ושכתוצאה מכך היא עייפה, עצבנית ותובענית. מכיוון ששניהם עובדים מן הבית, הוא נדרש לוותר על מקומו, להשקיע יותר זמן בניהול הבית (קניות, בישולים וכדומה), ובעיקר – להכיל את מצבי הרוח המשתנים של איריס. הוא סיפר כי מצבי רוח אלה כוללים גם תסכול וכעסים הנתפסים אצלו כאלימות, ואלה מעוררים אצלו תגובה אוטומטית של התנתקות.
כך, בעוד שעידן הרגיש מותקף ומתוסכל ("לא יודע מה לעשות, כל מה שאני עושה לא מספיק טוב"), איריס חוותה נטישה, בדידות, אכזבה וחשה כי היא לא מספיק אהובה. מעגל התגובות ההרסני (Greenman & Johnson 2013) דהר במורד הר הקורונה והם הגיעו לטיפול במצב של אכזבה וייאוש, ועם חששות המתעצמים לקראת הלידה המתקרבת, אשר בחווייתם תקשור אותם חזק יותר איש אל רעותו.
ο זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן
ο זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית
ο טיפול זוגי במרחב המסך הטיפולי
ההתערבות הטיפולית התבססה על "צעדי הטנגו" – קדימה ואחורה, הצטרפות והובלה (pacing and leading). מצד אחד הבנה, הכלה, מתן לגיטימציה וחיבוק כשצריך, ומצד שני אתגור ודחיפה ("join so you can kick" כמאמר מורי ורבי סלבדור מינושין; Minuchin, Reiter, & Borda, 2014 ). באחת הפגישות ה"תקועות" בה איריס דיברה מהר והרבה ואילו עידן שתק, כאשר גופו מוסב ממנה ועיניו עצומות.
התיישבתי מאחורי עידן. ביקשתי וקיבלתי רשות לגעת בכתפו – ולחשתי לו להגיד לאשתו מילות אהבה והערכה: "אני אוהב אותך"; "את חשובה לי"; ואז "אני צריך ממך שתגידי לי דברים לאט וברכות”; וגם "כשאת מדברת בקול רם ובמהירות אני מרגיש שאת נותנת לי פקודות, מרגיש קטן, ומתנתק אוטומטית, כי זה מה שאני עושה כשאני לחוץ". איריס ישבה מולו ודמעות זלגו מעיניה. דמעות של צער. דמעות של שמחה. הצעתי, "תשאל אותה מה היא צריכה ממך שיעזור לה להיענות למה שאתה מבקש?". הוא חזר על המשפט שלחשתי לו ואיריס בתגובה – "רק תראה אותי".
בהדרגה, נראה היה שמתפתח בין איריס לעידן דיאלוג אחר, הכיל גם את הצורך שלה לוודא שדבריה נשמעים ומובנים (שהוא רואה אותה) וגם את הצורך שלו להרגיש שיש הכרה באיכות מעשיו וכוונותיו (שהיא מעריכה אותו וכי הוא משמעותי ורצוי). המפגשים הבאים לא חסרו עליות ומורדות, כמו גם מחלוקות וקונפליקטים. אך נראה היה כי ה"מוזיקה" הייתה אחרת וגם הקצב. הם גם סיפרו על שיחות בין המפגשים שבהן הם מצליחים לשמוע ולהשמיע, כמו גם על תכניותיהם לבילויים משפחתיים וזוגיים בחג הפסח.
ההפוגה בעקבות חג הפסח ובעיקר בהקלת הלחץ של הסגר והבידוד, אפשרה לי להתבונן בעבודתי הטיפולית (בזוג המובא כאן ובמטופלים אחרים) בתקופה מיוחדת ומשונה זו. בתוך כך, יכולתי לזהות מגמות שונות בעמדה הטיפולית שלי, כמו גם מספר גורמי חוסן שלהבנתי תרמו ליכולתי לעזור למטופליי ולשמור על כוחותיי לאורך הדרך.
בראשית המשבר, המשכתי את הקשר עם מטופליי. בתחילה בשיחות טלפוניות קצרות (לבדיקת הבריאות שלהם ושל בני משפחותיהם), ובעקבותיהן גם בשיחות זום או וואטסאפ באורך מלא או חלקי – בהתאם לנסיבות. המשכתי בפתיחת הקליניקה – תרתי משמע – למטופלים שרצו להגיע. עם ריחוק פיזי של הכורסאות, מסיכות, חלונות ודלתות פתוחים לרווחה. לאחרונה עם החיסונים, ישנו גם ביטחון רב יותר בקרבה ומגע כשיש בו צורך (חלקי ביותר).
המשוב של המטופלים ששאלתי להרגשתם לגבי הסטינג המשתנה היה חיובי והתייחס לא רק להמשכיות אלא גם לאפקטיביות והתועלת של העבודה הטיפולית. רובם ככולם העדיפו את הפגישות פנים אל פנים – כשאלו התאפשרו – על פני המשך טיפול בזום. וזאת למרות – ואולי בגלל – המאמץ הנוסף של היציאה מהבית והנסיעה עד לקליניקה, לעיתים מעיר אחרת. מטופליי בחו"ל המשיכו בזום, כמובן.
מפרספקטיבת החוסן, אני נוטה להעריך שהטיפול תרם לחיזוק החוסן האישי והמשפחתי של מטופליי, אך במקביל לכך אין לי ספק שהעיסוק בטיפול תרם גם לחיזוק החוסן האישי שלי. בפועל, נוצרה מציאות משותפת שבתוכה התהוותה גדילה ותמיכה הדדית ביני ובין מטופליי. לכן, במאמר זה, החלטתי לנצל את ההזדמנות להתבוננות אישית וביקשתי לבדוק עם עצמי (ועם כמה עמיתים למקצוע) מה הם מקורות החוסן שלי כמטפלת. אותו חוסן עליו אני מסתמכת בעבודתי הטיפולית ומאמינה שתורם גם לאיכות הטיפול, בוודאי בעתות של משבר.
אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר של עבודתי כמטפלת זוגית ומשפחתית (ומורה), הוא האמון בכוחו של הקשר. לא רק שכבר הוכח באלפי מחקרים שאנחנו נולדים לתוך קשר (הורה-תינוק) ושחיינו תלויים בקיומו ובאיכותו (Feldman, 2020), אלא שבחיי היומיום אנחנו נתקלים בעובדה זו שוב ושוב. על אחת כמה וכמה, במצב בו אנו נאלצים להגביל או לוותר על קשרים משמעותיים בחיינו. לא לפגוש או לחבק בני משפחה קרובים, לבנות אירועים שהם משפחתיים וחברתיים בעליל (כמו חתונות או סדר פסח) סביב העדר וצמצום במקום שיתוף והתרחבות – אלו התנסויות המדגימות עד כמה חיוניות מערכות יחסים בחיינו.
כאשר שינויים אלו מתרחשים תחת ענן מאיים של מחלה לא מוכרת וסכנת מוות, הדבר עשוי להפוך קשה מנשוא. הבידוד החברתי השאיר את רובנו לחיות לבד, לפחד לבד ולפעמים גם, למרבה הצער, למות לבד. גם שלילת היכולת להיפרד ממי שנאלצנו לעזוב, אשר משאירה חור גדול בלב הנותר כמעגל בלתי סגור, מדגימה היטב עד כמה אנו יצורים מוכווני קשר. לפיכך, היכולת להמציא את הקשר מחדש, לאפשר לעצמנו להשתמש באמצעים הטכנולוגים שעומדים לרשותנו כדי לקיים את הקשר, ודאי נכנסת להגדרת החוסן האישי והמשפחתי שלי כסעיף משמעותי, ואני מאמינה כי נכון הדבר גם עבור אנשים אחרים.
למצוא לקשר פנים חדשות בתקופות משבר עשוי להיות אתגר משמעותי, אך דומה כי הוא טומן בחובו הזדמנויות לצמיחה עבור הלוקחים בו חלק. היבט זה מודגם היטב בתיאור המקרה של עידן ואירס, אשר על אף הכאב הרגשי העצום שחוו, הצליחו לבנות ביניהם דיאלוג אחר.
אמון בקשר יוצר מציאות בטוחה, שקיימת מעבר לגבולות הפיזיים של הזמן והמקום. בטחון זה, לא רק שהוא מחזק באופן מעגלי את האמון, אלא גם מאפשר את הגמישות, הסקרנות והיצירתיות של "הלבשת" הקשר בתלבושות חדשות, שירים, סרטים, סרטונים ועוד אלמנטים המחכים לנו במרחב הווירטואלי לעת סגר. השיתוף החברתי מגרה את הצד הרגשי של כל אחד מאיתנו. לפעמים זה הומור, רצון לשחק או נכונות להשתטות, הבאים לידי ביטוי במגוון של תמונות, מילים ומוזיקה.
בעבודתי הטיפולית מצאת את עצמי "שקופה" יותר מהרגיל, דווקא במובן של נראות. כלומר לרגעים מצאתי את עצמי פחות "בתפקיד" ויותר מתקשרת עם האחר על בסיס האנושיות המשותפת לנו. האמון שיש לי בקשר – גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית – עמד להבנתי בבסיס הנכונות המוגברת שלי להתמסר לקשר בעת הזו, לסמוך על האינטואיציה שלי, לעשות דברים חדשים ושונים מן הרגיל (אולי אף לקחת סיכונים?).
מעולם לא פעלתי בטיפולים כ"לובשת חלוק לבן", אפילו כשלבשתי אותו במסגרת עבודתי במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. אותנטיות הייתה תמיד הבחירה המועדפת שלי. אך לאחרונה, במסגרת תקופת הקורונה, אני מוצאת את עצמי מוכנה וחושבת לנכון לשתף את עצמי במלאות רבה יותר במסגרת הטיפולית. למשל במקרה של עידן ואיריס אשר תואר כאן, חרגתי באופן מודע מהסטינג (setting) השכיח של מטפלת היושבת בכיסאה מול מטופלים, ורכנתי לכיוון האוזן של עידן תוך שלחשתי לו משפטים כדי שיגיד אותם לאיריס – נגעתי בו (ברשותו) ויצרתי "קואליציה מיטיבה" למטרת שינוי הדיאלוג. לא שוכחת מגבלות של אתיקה, ומקפידה על בדיקת ההתאמה של החשיפה העצמית לאדם ולסיטואציה הספציפיים, אך גם מוכנה לאתגר את ה"כללים המקובלים". יותר מאשר כרגיל אני משתפת את מטופליי במחשבות ובידע המבוסס על חוויות אישיות שלי בעבר ובהווה, משתמשת יותר בסיפורים, בדיחות ומשלים כמשחק וכאתגר לחשיבה חדשה. דרך זו של שימוש בסיפורים שגורה על פי מזמן, ומדי פעם בפגישות עם מטופלים לשעבר הם מספרים שדווקא אלה זכורים להם והם משתמשים בהם כבדיחה פנימית ביניהם ("זוכר את סיפור הצלי?"). לתחושתי, הקרבה שבקשר הטיפולי לא פגעה בסמכות ובהחלטיות שאני מביאה אל המפגש. למדתי, עם השנים, לשלב את הריחוק והמומחיות המקצועיים עם הנטייה הטבעית וההעדפה האישית שלי לקרבה בלתי אמצעית.
ולתמהים שבין הקוראים, סיפור הצלי מתאר שיחה בין שני בני זוג כאשר הגבר שם לב שאשתו חותכת את קצוות הצלי בכל פעם לפני שהיא מכניסה אותו לסיר. בתשובה לשאלתו "למה?" עונה האישה "אמא שלי תמיד עשתה ככה". כאשר פנו לאם בכוונה לברר את מקור המנהג גם היא ענתה באופן דומה. בעקבות זאת הלכו לסבתא על מנת לשאול אותה את אותה השאלה והיא השיבה "כמובן שאני חותכת את הקצוות של הצלי, מה זאת אומרת למה? כדי שייכנס לסיר". כך עוברים להם מנהגים מדור לדור; ממשיכים להתאים ל"סירים" של פעם, אף שגודלם כבר השתנה, וזו היא דרך קצרה-ארוכה להסביר למטופלים על האופנים בהם דפוסים משפחתיים מסוימים עשויים להשתרש בנו. ביחס לדיוננו על חוסן בעתות משבר, הסיפור גם מהווה הדגמה יפה למקומות המעניינים והמשחקיים שאליהם ניתן להגיע כאשר המציאות נותנת לנו ההזדמנות לברר מדוע אנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ומה הוא הערך המנחה העומד בבסיס התנהגות כזו או אחרת שלנו. כאשר נמצאת התשובה, לעיתים נוכל לגלות דרכים חדשות לשמר את הערך או העיקרון המנחה בחיינו, גם אם נתיב התקדמות מסוים הפך חסום בעקבות המשבר.
בהמשך לאמון בכוחו של הקשר ולשקיפות, בתקופת הקורונה למדתי להעריך את האופטימיות שניחנתי בה (ותודה לאמא ואבא שלי על הגנים ועל השנים ביחד). אמונה זו, ש"העולם הוא ביסודו מקום טוב" וכי "גם הנפילות מביאות להתרוממות, התחזקות ואפילו למידה מועילה", משתלבת עבורי באמונה רחבה יותר על היותנו חלק משלמות, מסדר עולמי, קוסמי. אמונה זו ללא ספק עומדת לזכותי ולעזרתי במצבים קשים.
זה הוא מסר שאני מעבירה בדרכים שונות, רובן לא מילוליות, גם בטיפולים. הקשבה בלתי מתפשרת, "עיניים טובות", חוסר שיפוטיות וסקרנות אינסופית. בתקופת הקורונה מצאתי שיכולת זו מביאה הרבה ביטחון ורגיעה לאלה המגיעים לטיפול עם חרדות קיומיות, כולל משברים זוגיים שמקורם ב"יותר מדי קרבה". בכתיבת שורות אלה עולה בראשי זוג מבוגר, שניהם בפרק ב', אשר בנו את חייהם המשותפים על מגורים נפרדים וכיבוד הזמן הפרטי של כל אחד מהם, אך מצאו את עצמם "כלואים" בבית אחד בתקופת הקורונה. שינוי זה הוביל אותם לחוות בעוצמה גדולה את הבדלי הגישות שלהם להתמודדות עם המגיפה ("חרדה איומה" מול "קלילות מזלזלת"). איתם, האתגר היה ב"ריבוע המעגל" וביצירת מרחב בטוח לכל אחד מהם בתוך חלל אחד.
בבדיקת ההיסטוריה הפרטנית והמשותפת מצאנו הרבה עדויות לחוסן שלהם וליכולתם להתמודד עם מצבים קשים. הרי שבניית הקשר החדש שלהם הייתה אתגר עבור כל אחד מהם, אשר דרש היפרדות מדפוסים ותפקידים מוכרים (מקשרים קודמים) ובנייה משותפת של מודל שונה מזה שהכירו עד כה. בדיקת המשאבים והכוחות שעמדו לזכותם בהתמודדות ההיא, אפשרה לבחון מה דומה ושונה בהתמודדות הנוכחית וליצור קצת מרווח שיכיל גם את החרדה (המופחתת) וגם את הקלילות (המכבדת). מאז ומתמיד האמנתי בחיפוש והתחברות לכוחות שבני אדם מביאים אתם אל הטיפול, אך בתקופה זו של חוויה רחבה של חוסר אונים, של היותנו קורבנות למגיפה, לפוליטיקה, למידע כוזב – קשה לפעמים לזכור אותם. אהבתם של בני הזוג – שעשו בחירה מודעת זה בזו, כמבוגרים, והבינו שיחסיהם הם תהליך מתמשך של בחירה הדדית – עמדה להם, כלשון ההגדה, בפני הכוחות "שעמדו עליהם לכלותם".
מקור חוסן נוסף אותו זיהיתי בעבודה הטיפולית בתקופת המשבר הוא תפיסה עצמית כבעלת תפקיד משמעותי – בעולם החברתי, בעולם המשפחתי, ומול מטופליי. אני לוקחת מאד ברצינות את תפקידי כמטפלת – כזו שאחראית לגבולות הטיפול, להגדרתו כמקום שמאפשר התנסויות וגדילה אישיים, כמו גם תיקון ויצירת קשרים בין בני אדם שמגיעים אלי כואבים וחסרים. תפקיד זה דורש אחריות, מודעות עצמית בלתי מתפשרת ומחויבות גדולה. אני מוצאת כי זהותי כמטפלת העניקה וממשיכה להעניק משמעות וחוסן לחיי.
מרכיב חוסן נוסף עבורי הוא תחושת השייכות שיכולתי להתנסות בה בימי הקורונה. ראיית עצמי כחלק מקהילה, טיפולית במקרה זה, שלה אני תורמת ואיתה אני יוצרת משהו חשוב בעולם הייתה ללא ספק מקור חוסן עבורי. מצאתי עצמי מעורבת בהוראה ולמידה מסוגים שונים, באינטראקציה של חקר והתפתחות עם סטודנטים, עמיתים, חברים וכמובן משפחה. המגוון הזה העשיר אותי, רגשית ואינטלקטואלית, והפחית את תחושת הבידוד החברתי וסכנת הייאוש וחוסר הערך שהמתינו מעבר לפינה.
אחרונה חביבה – ואולי הראשונה בחשיבותה – תפיסת המורכבות. ההבנה שהעולם נמצא בתנועה, מורכב מחלקים שונים, שמה שמופיע מול עינינו הן אפשרויות מרובות וזה אומר שקיימות אפשרויות אחרות – כל אלו קשורות בהבנת המציאות כמערך מורכב. הבנה זו היא לדעתי מהותו של הטיפול כולו ומכילה בתוכה למעשה גם את הסובלנות לשונות ואת קבלת האחר. בין מעלותיה הרבות, תפיסת המורכבות גם מרככת את הנטייה שלנו להתקבע על מה שידוע לנו כבר, ולאפשר לעצמנו וגם לאחרים, לא לדעת, לטעות ולתקן. לשמוח ברב הגוניות שהמציאות מציעה לנו. היכולת לשמוח בכנות על כל מה שישנו, על המאתגר, הקשה והכואב שבתוכו, היא אולי מקור החוסן הגדול מכולם.
פסיכולוגית קלינית מומחית. מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי. ממייסדות מכון שינוי ומנהלת מרכז ההכשרה לאנשי מקצוע לשעבר. כיום מלמדת בביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי ובמכון שינוי, מנהלת קליניקה פרטית לטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי בהרצליה. [email protected]
תודה לד"ר שרה איוניר על תרומתה להתבוננות המשותפת.
כהן, א', וסתר רונן ע' (2020). התמודדות אנשי טיפול במציאות טראומטית משותפת: בעקבות מגפת הקורונה. בטיפולנט.
פרדס, א. (2020). איים של ביטחון - אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה, 32-38.
Greenman, P., & Johnson, S. (2013). “Process Research on EFT for Couples: Linking Theory to Practice.” Family Process, Special Issue on Couple Therapy, 52(1), 46-61
Minuchin, S., Reiter, M. D., & Borda, C. (2014). The craft of family therapy: Challenging certainties. New York: Routledge
Montgomery, A. (2013). Neurobiology Essentials for Clinicians. What Every Therapist Needs to Know. New York, NY: W.W. Norton &. Company
Walsh, F. (2020). Loss and Resilience in the Time of COVID-19: Meaning Making, Hope, and Transcendence. Family Process, 59(3), 898–911
Feldman R. (2020, February 13). The biology of love. Aeon. https://aeon.co/essays/why-care-and-the-scare-are-inseparable-when-you-love-someone
