עדי דרור
ביום חמישי ה-28.1.21, התקיים באופן מקוון הכנס הישראלי הראשון לדיאלוג פתוח. דיאלוג פתוח היא גישה מערכתית לטיפול במשברים נפשיים בקהילה אשר פותחה בפינלד וכיום מוטמעת גם בישראל. ההרצאות ביום העיון, שניתנו על ידי סיוון בר און, לילה חפר, איתי קנדר, פרופ׳ פסח ליכטנברג, ד״ר אורן באר, ד״ר איימי ג׳יבריל, ד״ר רננה שטנגר אלרן ופרופ׳ מארק הופנבק דנו בגישת הדיאלוג הפתוח מזוויות שונות ושפכו אור על אופי הגישה והשימוש בה בישראל ובעולם.
סיוון בר און, לילה חפר ואיתי קנדר, מייסדות ומייסד דיאלוג פתוח ישראל, פתחו את הכנס וסיפרו כיצד דיאלוג פתוח ישראל קרמה עור וגידים במהלך השנים האחרונות. בהמשך, הם הסבירו כי מאחורי דיאלוג פתוח עומד תהליך המורכב משבעה עקרונות, הנחלקים לעקרונות מערכתיים – הנשענים על מבנה ותקציב המערכת (סיוע מיידי, אחריות, המשכיות פסיכולוגית וגמישות וניידות) ולעקרונות שיח – עקרונות שניתן לחולל בכל מפגש (פרספקטיבת הרשת החברתית, דיאלוגיזם ופוליפוניה וסבילות לאי ודאות). עוד הם הסבירו כי עיקר העשייה של דיאלוג פתוח ישראל כיום נעשית בעיקר דרך הוראה והכשרה, ואף ביוני האחרון 42 בוגרות סיימו את הקורס השנתי הראשון של גישת הדיאלוג הפתוח. חוץ מהכשרה, דיאלוג פתוח ישראל עוסקים גם בליווי והטמעה של הגישה בארגונים שונים.
נכון להיום דיאלוג פתוח ישראל איננו ארגון טיפולי אלא עוסק ביצירה של קהילה, אשר מתוכה צומחות הזדמנויות טיפוליות. השלושה מספרים כי כיום ישנם צוותי דיאלוג פתוח העובדים באופן עצמאי במקומות שונים בארץ, אך עדיין אין שירות דיאלוגי מוסדר תחת המדינה. לדידם, על מנת שדיאלוג פתוח יהפוך לשירות ציבורי רווח, נדרשת תמיכה בנחיצות השירות מצד המתמודדים והמשפחות, יחד עם השפעה מצד צוותים טיפוליים בתוך מערך בריאות הנפש, אשר יכולים להשפיע על ידי דרישת השתלמויות או יידוע המטופלים על קיומה של גישת הדיאלוג הפתוח. כפי שהם רואים זאת, המשולש של מתמודדים, בני משפחה ואנשי טיפול יכול להוביל לשינוי משמעותי בתחום בריאות הנפש.
פרופ׳ פסח ליכטנברג, פסיכיאטר אשר הקים את עמותת סוטריה ישראל (המפעילה כיום שלושה בתים מאזנים למניעת אשפוז פסיכיאטרי), ערך שיח דיאלוגי יחד עם ד״ר אורן באר, פסיכיאטר בסוטריה השרון, הנוגע בשאלת הבחירה של פסיכיאטרים במודל הרפואי המדיקלי אל מול בחירה בגישה הדיאלוגית, בכל הנוגע לטיפול במשברים נפשיים. הדיון נערך תוך התייחסות לאחדים משניים עשר עקרונות גישת הדיאלוג הפתוח.
לדידו של ד״ר באר, עקרון יכולת עמידה באי ודאות מסמן את אחד ההבדלים המהותיים ביותר בין עבודה במחלקות פסיכיאטריות אל מול עבודה היוצאת מתוך עקרונות הדיאלוג הפתוח, כמו למשל בסוטריה. על מנת להמחיש את כוונתו ד״ר באר נתן כדוגמה את סיטואציית ההחלטה על תוכנית טיפולית למטופל. במחלקה הפסיכיאטרית ההחלטה על תוכנית טיפול ומתן טיפול תרופתי נעשית כשהמטופל או המשפחה לא נוכחים בחדר בעת הדיון. יתרה מכך, לעיתים המטופל למד על תוכנית הטיפול שלו או על הטיפול התרופתי שקיבל, דרך האח או האחות הסיעודיים הנותנים תרופות.
מנגד, עבודה היוצאת מתוך הגישה הדיאלוגית שונה מהותית וטומנת בחובה אי וודאות, הן מצד המטפל והן מצד המטופל. הוא סיפר כי בסוטריה ישנו אלמנט של השהיית החלטות לאחר פגישת האינטייק – אומרים למטופל כי בתור התחלה לא לוקחים החלטה לגבי התוכנית הטיפולית, אלא קודם כל מכירים אחד את השני, מחכים כמה ימים ונושאים אי ודאות לגבי התוכנית הטיפולית. הרציונל מאחורי מסגרת עבודה זו היא להפוך את ההחלטה על התוכנית הטיפולית ליותר דיאלוגית, זאת על מנת שהמטופל ירגיש שיש לו מקום בתהליך ההחלטה. עבורו, זוהי איננה מסגרת עבודה פשוטה, משום שבתור פסיכיאטר אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא התסכול שאופן עבודה זה מעורר בחלק מהמטופלים, משום שיש להם רצון לוודאות מאוד גדולה. למרות האתגר והקושי שעקרון אי הודאות מציב, אופן עבודה זה עוזר בפירוק יחסי הכוחות שבין פסיכיאטר ״יודע כל״ למטופל הזקוק לעזרה, ומאפשר לפסיכיאטר לעבוד באופן רחב יותר, מעבר למתן טיפול תרופתי.
פרופ׳ ליכטנברג התחבר לדבריו וסיפר כי לא מעט אנשים הפונים לייעוץ פסיכיאטרי מסתכלים על הפסיכיאטר כעל המומחה הבלעדי, אך שלדעתו תבנית זו צריכה להשתנות. הוא טוען כי אמנם יש דברים שפסיכיאטרים יודעים, אך יש גם הרבה דברים שהם לא יודעים, ולא פעם קשה למטופלים לקבל שלפסיכיאטר אין תשובה מוחלטת. הוא שיתף כי לעיתים כשמטופלים באים אליו להתייעצות ומבקשים תשובה מוחלטת, הוא מסמן את אי הוודאות ואומר כי הניסיון שהוא צבר מאפשר לו לומר בצורה מוסמכת שהוא לא יודע. לדידו, היעדר הידיעה מעבירה למטופל את מורכבות הטיפול ואת הצורך בשותפות שלו על מנת לחשוב יחד. הוא חידד כי אי הוודאות רלוונטית במיוחד כשמדובר בטיפול התרופתי, משום שהתאמה תרופתית היא לא פעם תהליך של ניסוי וטעייה. כפי שהוא רואה זאת, הדיאלוג, השותפות והקשר עם המטופל הם הכרחיים על מנת שתהיה אפשרות לתקן ולשפר את הטיפול לאורך הדרך.
בנוסף, פרופ׳ ליכטנברג טען כי גישת הדיאלוג הפתוח יכולה להוביל לשינוי באופן בו מטופלים תופסים פסיכיאטרים: לא רק כרופא שפונים אליו כשצריכים מרשם, אלא כרופא נפש, המתבונן על המטופל בצורה רחבה יותר, ונמצא בדיאלוג עם המטופל על מנת להבין מה באמת קורה אצלו. הוא חידד ואמר כי הוא איננו נגד פסיכיאטריה או נגד תרופות, אלא חושב שהישענות יתר על תרופות מעוותת את מקצוע הפסיכיאטריה ומאיימת עליו. הוא הוסיף כי אומנם הפסיכיאטריה התפתחה מתוך שאיפה להיות מדעית ככל הניתן וצמחה מתוך ממצאים שעלו מתצפיות שנערכו על מטופלים במחלקה פסיכיאטרית, בדיוק כפי שהיו עושים לחיידקים בקערת פטרי, אך זהו מודל שאיננו מתאים לפסיכיאטריה על אף שהוא פועל טוב ברוב תחומי המדע. לדידו, הגישה בפסיכיאטריה חייבת להיות דיאלוגית משום שבני אדם הם יצורים חברתיים ודיאלוגיים מטבעם, כך שפסיכיאטרים לא יכולים להתבונן על סימפטומים כתלושים מן האדם ומההקשר בו הוא נמצא. ד״ר באר תמך בטענה זו והוסיף כי בתור פסיכיאטר הוא מרגיש שבע כישלונות מלתת למטופל תרופה פסיכיאטרית ולחכות לראות אם היא עובדת, מבלי להסתכל עליו בצורה רחבה יותר. יש מטופלים שעבורם זה עובד והם לא זקוקים לסיוע גם בתחומים אחרים, אך אצל אנשים רבים שעוברים משברים נפשיים זה לא המצב.
ο שיטת דיאלוג פתוח במערכת הפסיכיאטרית הציבורית: מתוך התנסות במרכז הירושלמי לבריאות הנפש
Don’t Mind the Gap ο: אינטגרציה מבוססת פורמולציה בטיפול בפסיכוזה
ο בדידות ושייכות במשבר פסיכוטי ראשון: תכנית נויגייט
הסעיף הבא עליו דנו פרופ׳ ליכטנברג וד״ר באר התייחס לאופן בו מאבחנים מטופלים. ד״ר ליכטנברג ציין כי בהקשר לסעיף זה הוא אינו מסכים עם המילה קליינט, משום שזו מילה שנלקחה מעולם העסקים ולמעשה מסמנת את קיומו של קשר חוזי מול האדם אשר בא לייעוץ, ואילו קשר עם מטופלים לא נתפס עבורו כחוזי אלא כקשר שבמסגרתו חובתו היא להיטיב. על מנת להמחיש את כוונתו הוא הביא מקרה שקרה בסוטריה: אחד מהבתים נכנס לבידוד וארבעה מלווים הסכימו להישאר בבית למשך שבוע רצוף. הוא טוען כי אין שום מחויבות חוזית שיכולה לגרום למלווים לעשות זאת, ושככל הנראה אין אדם שהיה חותם על חוזה כזה עבור קליינט, אבל שזה כן נעשה כאשר יש מחויבות מוסרית עמוקה להטיב ולעזור – לכן לא מדובר בקליינט אלא באדם שבא לקבל עזרה. לדידו של ד״ר באר, ההתייחסות של הגישה הדיאלוגית למטופל כקליינט ולמטפל כנותן שירות, דווקא מאזנת את יחסי הכוחות שבין המטופל לפסיכיאטר.
בהיבט של עיקרון זה, ד״ר באר דיבר על שני סוגים של הקשבה, האחד הוא הקשבה המסמנת סימפטומים והאחר הוא הקשבה למילים. כדי להמחיש את כוונתו הוא נתן כדוגמה מקרה של דייר בסוטריה שהיה קושי להבין את תוכן דבריו, וחשב על צורת ההקשבה שהוא היה עשוי להיתקל בה במחלקה פסיכיאטרית אל מול הגישה הדיאלוגית. במחלקה הפסיכיאטרית אופן ההקשבה הוא כזה שסימן סימפטומים, לכן ככל הנראה אם אותו מטופל היה פוגש פסיכיאטר במחלקה, הוא היה עוצר אותו אחרי מספר דקות לאחר שהבין במה מדובר ומסמן במעין צ׳ק ליסט את הסימפטומים – פסיכוזה, הפרעות במהלך חשיבה, מחשבות שווא של רדיפה, חשיבה פרנואידית וכדומה. הדבר הבא שהיה קורה הוא שהמטופל היה יוצא מהחדר והדיון בנוגע לטיפול התרופתי היה נעשה ללא נוכחותו.
מנגד, שיח דיאלוגי בסוטריה, שהוא שיח של הקשבה למילים, אפשר עבור המטופל משהו שונה. באחד המפגשים הקבוצתיים אותו מטופל החל שיח על נושא מסוים, ובמקום לתת פרשנות או אבחנה מצד חברי הצוות, החל להיווצר שיח בקבוצה על אותו הנושא. ד״ר באר אמר כי כשחברי הקבוצה הקשיבו לדברים, לא מתוך עמדה פרשנית או מאבחנת, הייתה אפשרות להתייחס ולהתחבר לדברים שהמטופל אמר. אותו מטופל יכול היה להיות חלק מהשיח, וזו חוויה אחרת לגמרי מזו של המחלקות. בשלב מסוים, הדברים שהוא אמר לא נראו כבר כמו הפרעות במהלך החשיבה, אלא כמו השפה שלו. הרבה פעמים אדם שעובר משבר עסוק במקום שלו בעולם, במשמעות ובערך שלו ואפשר פשוט לדבר על זה מבלי לתת אבחנה של סימפטומים או פרשנויות אנליטיות. פרופ׳ ליכטנברג חיזק את הדברים ואמר כי פסיכוזה היא לפעמים דרך קשה להבין משהו שקשה להבין.
עבור פרופ׳ ליכטנברג, המשמעות של התמקדות בדיאלוג התייחסותי היא התבוננות על מצבו של המטופל כעל יוצא מתוך הקשר (קונטקסט). הוא טען כי אם מתבוננים על מטופל כמנותק מהקשר אז יש דברים שעשויים להיראות כסימפטומים, בעוד שבתוך מפגש דיאלוג משפחתי ההתבוננות משתנה ודברים שנראו קודם כסימפטום תופסים צבע וצורה אחרים, וזו נקודה שונה מאוד מאופן העבודה במחלקה. הוא נזכר בחוויה מתוך עבודתו כפסיכיאטר במחלקה, בה היה מטופל שאמר שיש בלשים שעוקבים אחריו. מתוך התבוננות פסיכיאטרית דברי המטופל יתויגו כסכיזופרניה פרנואידית. לעומת זאת, בעבודה הדיאלוגית, התבוננות על אמרה זו מתוך הקונטקסט המשפחתי מקנה לה גוון אחר: הוא סיפר כי לאחר שפגש את המטופל, אביו נכנס לפגישה איתו מבלי שהמטופל ידע ואמר כי הוא בדק את הדברים שלו ומצא כדורים שהוא לא אמור לקחת וביקש שלא יספר על ביקורו.
ד״ר באר התייחס לעקרון השקיפות כאל עיקרון שקשה ליישם בסיטואציות מסוימות. הוא סיפר כי כעת, ישיבות הבית בסוטריה נעשות באופן כזה שבו כל הצוות יושב יחד עם הדיירים ואפשר לדבר בגובה העיניים, אבל אז באופן די גס כל הצוות המטפל והמלווה בבית מתכנס לישיבה בחדר סגור בה מדברים על הדיירים. ד״ר באר, בתוך השיח הדיאלוגי עם פרופ׳ ליכטנברג, ניסה לחשוב על עיקרון זה ועל האופן בו ניתן ליישמו. מצד אחד זו תחושה לא נעימה עבור הדיירים לדעת שמדברים עליהם בדלתיים סגורות, ומצד שני כן צריך לאפשר למלווים להתאוורר ולעשות שיח צוותי משוחרר. ביחס לכך, פרופ׳ ליכטנברג סיפר כי בשנה הראשונה של סוטריה לא הייתה ישיבת צוות שלא בנוכחות הדיירים, מתוך עיקרון שנשאב מדיאלוג פתוח. יחד עם זאת, בפגישה של דיאלוג פתוח הנמשכת שעה-שעתיים זה אפשרי, אך זה שונה ממצב בו חיים בתוך בית 24/7. מתוך המקום הזה הוחלט שכן יהיה נכון שיהיה למלווים את המקום בו הם יכולים לדבר, בשל העוצמות הרגשיות הקשות שעלו בהם. ד״ר באר התייחס לכך ואמר כי הפינים טוענים כי שמירה על שקיפות היא כן אפשרית, זה הרגל שאם אתה נחוש איתו אתה יכול לעמוד בו. פרופ׳ ליכטנברג אמר שהוא הרגיש כי אם הוא היה נחוש ליישם את עיקרון השקיפות במלואו הוא היה מאבד את הצוות, אבל יחד עם זאת הוא ציין שהוא לא יודע, ואולי זה זמן לפתוח את העיקרון הזה שוב לדיון.
דילמה נוספת אשר ד״ר באר העלה ביחס לעיקרון השקיפות היא מה עושים כאשר הורים של מטופל מתקשרים לספר משהו שקשור למטופל ומבקשים מהפסיכיאטר שיתייחס לכך בפגישה עמו, אך יחד עם זאת אומרים לפסיכיאטר שלא יגיד למטופל שהם התקשרו, משום שהם לא רוצים שהוא יכעס ויאשים אותם. איך שומרים במצב כזה על עיקרון של שקיפות? תגובתו של פרופ׳ ליכטנברג למצבים כאלה היא שהוא לא שומר מידע בסוד משום שזה מקלקל את הטיפול. כשמחזיקים בסוד דברים חשובים מהאדם שאתה מנסה לעזור לו, בסופו של דבר זה דולף החוצה, הוא מרגיש שמשהו לא אמיתי קורה בשיח. פרופ׳ ליכטנברג הוסיף ואמר כי הוא מנסה לומר את זה לפני שהוא מקבל את המידע. בסופו של דבר, כשהמידע עובר למטופל, הפיצוץ שממנו המשפחה חוששת הוא הרבה יותר מבוקר ויש פעמים שהוא אף לא קורה כלל.
את השיח הדיאלוגי חתמו הדוברים בסיבות שבגינן לדעתם המודלים של דיאלוג פתוח ושל סוטריה מהווים מסגרת עבודה נכונה. פרופ׳ ליכטנברג טען כי הם טובים יותר, ומאפשרים יותר ריפוי והתקדמות של האדם שבא לקבל עזרה. יחד עם זאת, הוא ציין כי על מנת לבחון האם באמת כך הדבר יש צורך במחקרים אמפיריים שיבחנו זאת. הסיבה השנייה לדידו היא כבוד לאדם וכיבוד זכויותיו ורצונותיו – הגישה הדיאלוגית מתייחסת לאדם בצורה שעושה לו יותר טוב – זה עניין עקרוני וערכי שלא תלוי בתוצאות מדעיות. ד״ר באר העלה קול מנוגד לזה המחקרי וטען כי הוא חושב שלא תהיה הוכחה מדעית ומחקרית לכך שהמודל הזה טוב יותר, משום שנפש האדם איננה עניין מדיד בעיניו. כפי שהוא רואה זאת, הגישה הדיאלוגית תצלח משום שאנשים אשר עוברים משברים נפשיים יעדיפו את הדרך הזו ורואים את זה כבר היום. פרופ׳ ליכטנברג וד״ר באר הדגישו כי הדיון שנערך ביניהם לא בא לטעון כי אשפוז הוא רע ואילו המודל הדיאלוגי הוא טוב. הם מאמינים כי סוטריה, היוצאת מתוך עקרונות הדיאלוג הפתוח היא חלופה טובה לאשפוז, אך הדבר לא נכון עבור כל המטופלים.
ד״ר איימי ג׳יבריל היא פסיכיאטרית ומנהלת קלינית של צוות המספק טיפול דיאלוגי קהילתי באזור באנגליה הנקרא הרינגיי, במסגרת מחקר ה-ODDESSI. מחקר ה-ODDESSI, או בשמו המלא Open Dialogue: Development and Evaluation of a Social Network Intervention for Serious Mental Illness, הוא נכון להיום המחקר הגדול ביותר של דיאלוג פתוח בעולם. מדובר במחקר השואף לבחון 464 מטופלים הנמצאים במשבר נפשי, ולבדוק את יעילותו של טיפול נפשי רגיל הניתן על ידי שירותי בריאות הנפש בבריטניה, אל מול טיפול נפשי בגישת הדיאלוג הפתוח. מדובר במחקר הנפרש על חמש שנים (2017-2022) ונערך בשישה אתרים שונים באנגליה, כאשר מחצית מהמשתתפים מקבלים שירות של דיאלוג פתוח (POD) ומחציתם טיפול רגיל.
הטיפול הדיאלוגי הניתן במסגרת המחקר נקרא POD – Peer-Supported Open Dialogue. זוהי צורת הכשרה של דיאלוג פתוח אשר פותחה באנגליה על בסיס המודל הפיני, אך היא שונה ממנו בכמה מובנים. לדוגמה, המודל האנגלי מיסד מראשיתו תפקיד של צרכנים נותני שירות (אנשים בעלי ידע מניסיון; שחוו פסיכוזה בעבר) כחלק מצוות המטפלים (ומכאן שמו של המודל), בעוד שהמודל הפיני טרם עשה זאת. הבדל נוסף הוא שמיינדפולנס הוא מרכיב משמעותי במודל האנגלי, בעוד שהוא איננו חלק מליבת ההכשרה של המודל הפיני.
מחקר האודסי שואף לענות על מספר שאלות מחקריות. ראשית, האם ניתן לפתח שירות דיאלוג פתוח בתוך ארגון שירותי הבריאות הציבוריים (NHS) הקיים? מדובר בארגון ענק בעל תרבות והיררכיה משלו והשאלה היא האם בכלל ניתן להטמיע בתוכו את גישת הדיאלוג הפתוח שהיא גישה שונה במהותה. שנית, האם טיפול בגישת הדיאלוג הפתוח עובד והאם טיפול בגישה זו יעיל יותר מבחינה כלכלית בהשוואה לטיפול הרגיל המוצע כעת? ולבסוף, מהי החוויה של צוות המטפלים ושל המטופלים המקבלים טיפול בגישת הדיאלוג הפתוח?
התוצאה העיקרית אותה בוחנים במחקר היא משך הזמן עד להישנות המחלה (relapse), ומודדים זאת דרך בחינת רשומות רפואיות תוך התמקדות בנקודות שינוי מסוימות אצל המטופל, ודירוג נקודות שינוי אלה. נקודות השינוי הן הישנות מוקדמת, הישנות מאוחרת, החלמה מוקדמת והחלמה מאוחרת. בחינה של נקודות השינוי תיעשה לא רק על ידי סימפטומים אלא גם דרך יכולת תפקודית בחיים. בנוסף, יש מספר רב של תוצאות משניות אותן בוחנים החוקרים, כמו איכות הרשת החברתית וגודלה, אחוז אשפוז, שימוש בשירות ה-POD ועוד.
הרינגיי הוא אחד מהאזורים באנגליה בו נערך המחקר ועליו ד״ר ג׳יבריל אמונה. רוב האוכלוסייה באזור זה היא אוכלוסיית מיעוטים ושחורים, ומדובר באחד מ-20 האזורים הנחשלים באנגליה המאופיין בשיעור אבטלה גבוה, שיעורי אלימות גבוהים, קבוצות פליטים גדולות ושיעור הלוקים בפסיכוזה הוא השלישי בגובהו באנגליה. בארבע שנים האחרונות הכשירו, במסגרת המחקר, 40 אנשי צוות בגישת הדיאלוג הפתוח (POD), המגיעים מרקעים שונים (אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, בעלי ידע מניסיון ועוד). צוות ה-POD המעורב במחקר הוא צוות קטן אשר לא פועל כצוות בפני עצמו, אלא אנשי הצוות של POD מחולקים בין צוותים שונים, כמו צוות שעורך התערבות מוקדמת לפסיכוזה, צוות קהילתי וצוות לחולים מאושפזים.
נכון להיום יש מעט תוצאות אשר מגיעות מתוך הנתונים של הצוות המקומי בהרינגיי. התוצאות מעודדות מבחינת הטיפול בגישת הדיאלוג הפתוח: עבור קריטריון אשפוז חוזר, בקבוצה של מקבלי טיפול POD לא היו אשפוזים חוזרים, בעוד שבקבוצה שקיבלה טיפול רגיל היו שני אשפוזים. בנוסף, מספר ימי האשפוז בקבוצה שמקבלת טיפול בגישת הדיאלוג הפתוח נמוך יותר, בהשוואה למקבלי טיפול רגיל.
הרצאתן של ד״ר רננה שטנגר אלרן, פסיכולוגית בעלת ידע מניסיון, ושל לילה חפר, עובדת סוציאלית בעלת ידע מניסיון, עסקה באחד התחומים המעניינים ביותר בעולם בריאות הנפש בכלל, ובדיאלוג הפתוח בפרט, והוא שימוש בידע מניסיון חיים אישי בתהליך הליווי הדיאלוגי. צמד המרצות פתחו את ההרצאה בשיר:
מנשם רופא/ מיטל חודורקובסקיגילו אצליסתימהבזרימת הדםלנפשככל הנראה, על רקעצריכה מוגברת שלמצוקותעכשיו,כך הסביר לי הרופאהצטבר כל כך הרבהכאבואין מעבר של תקוה.כעת, הוא אמראת הכאב ניתן לנקזאך התקווהחייבת להתקבלבהנשמה מנפש לנפש.
ד״ר שטנגר אלרן פתחה את ההרצאה באומרה כי ידע מניסיון בבריאות הנפש מתייחס לחוויות של התמודדות ומצוקה נפשית שאדם חווה על בשרו (lived experience). בחוויות של ידע מניסיון טמון פוטנציאל של התמרה מחוויה לידע, כלומר ניתן להשתמש בניסיון שהצטבר ולהפיק ממנו תובנות, ולא לשחזר שוב ושוב את חוויית המצוקה. אדם יכול לעשות שימוש פנימי בידע שהוא צבר לטובת תהליך ההחלמה האישי שלו, אך ניתן לבחור גם להתמקצע ולהשתמש בידע מניסיון בתור כלי מקצועי. שימוש בידע מניסיון מתוך התמקמות בעמדה מקצועית (נקרא גם עמית מומחה) כרוך בחשיפה עצמית, שכן האדם עושה שימוש בסיפור האישי שלו. שימוש בידע מניסיון יכול להוות בסיס לתמיכה באחר, מתוך הדדיות, כבוד לאחר ולסיפור האישי שלו, תוך החזקת תקווה ששינוי הוא אפשרי, התמקדות בחוזקות של האדם וסנגור ועמידה על זכויותיו.
פטרישה דיגן המשיגה את עמדת העמיתות כעמדה שנובעת מתוך אהבה והתקוממות (Love and outrage). לצד מרכיב האהבה, החמלה והרצון להיות עם אנשים בעת שהם חווים משבר, קיים גם מרכיב של מחאה על עוול, המתייחס לאופן שבו מטפלים באנשים הנמצאים במשבר נפשי באופן מסורתי. העובדה שעמיתות מגיעה מתוך אהבה והתקוממות, יוצרת, לדעת דיגן, עמדה למינלית (Transform and disrupt) – עמדה היוצרת שינוי במערכת אך גם מערערת אותה. על עמדת הידע מניסיון דיגן כתבה: ״אנו קושרים קשר של תקווה, וחותרים כנגד זרם חזק של דיכוי שבמשך שנים היה נחלתם של אלו שתוייגו כחולים בנפש. אנו מסרבים לצמצם בני אדם לכדי מחלות״.
לילה חפר ציינה כי אמנם גישת הדיאלוג הפתוח איננה גישה שנבנתה על בסיס ידע מניסיון, אך שורשי הגישה מהווים קרקע פורייה למפגש עם ידע מניסיון. מקורות גישת הדיאלוג הפתוח מגוונים: ראשית, הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר ובכטין – תפיסה הממקמת את המפגש עם האחר כצורך בסיסי של האדם וגם כמטרת חייו. השפעה נוספת מגיעה מגישות טיפוליות מערכתיות ומשפחתיות, כמו גישת מילנו – הרפלקציה הנעשית במסגרת דיאלוג פתוח (שיחה המתקיימת בין המטפלים במהלך פגישת דיאלוג פתוח) היא אבולוציה של גישה זו. מקור נוסף לגישת הדיאלוג הפתוח הוא גישת ההבניה החברתית, ממנה שאבו את ערעור ההיררכיה ואת ערעור התפיסות הבסיסיות לגבי מה עובר אדם במשבר. המקור האחרון הוא המפגש של מפתחי הגישה עם התרבות הסאמית – התרבות הילידית של פינלנד. בית החולים בו פעלו מפתחי הגישה נמצא באזור בו נמצאים רוב אזרחי התרבות הילידית. במפגש עמם הרופאים פגשו תפיסה של ישיבה במעגל (כך פגישות של דיאלוג פתוח נערכות), וכי משבר איננו משהו ששייך רק לאדם שעובר אותו, אלא הוא חלק ממה שקורה בקבוצה עצמה. תפיסה נוספת בה הם פגשו נוגעת לרוחניות הרואה את המשבר כהזדמנות, כקול שאומר שאולי האדם התרחק מהדרך שלו.
ד״ר שטנגר אלרן הוסיפה כי גישת הדיאלוג הפתוח מציעה שינוי פרדיגמטי באופן בו נערך טיפול. גישה זו מסמנת מעבר מהגישה המסורתית בה המטפל הוא המומחה והוא נפגש ביחידות עם מטופל, אל עבר התערבות א-היררכית, בה מתקיים שיח המתרחש במעגל המורכב מהרשת החברתית של האדם, המהווה מקור תמיכה וידע. אנשי צוות הדיאלוג הפתוח אינם מתמקמים כמומחים שבאים לפרש ולייעץ, אלא כצוות אשר בא לקדם את הדיאלוג בתוך הרשת ולעזור לה למצוא משאבים.
דיאלוג פתוח ועבודה מתוך ידע מניסיון חולקים עמדה אתית, התופסת משבר כחוויה אנושית ולא כתופעה קלינית. עבודה מתוך ידע מניסיון יוצאת מתוך עמדה של עמיתות, המתקיימת בתוך קשר שיוויוני והדדי, מתוך גישה תומכת ומלווה, תוך שימוש בשפה יום-יומית, טבעית ולא קלינית, המבטאת רגש ותחושות. בנוסף, בעבודה עם ידע מניסיון האדם שמלווה את המטופל משתף אותו בידע האישי שלו. נקודות הדמיון עם דיאלוג פתוח הן רבות: הרעיון בדיאלוג פתוח הוא ליצור רשת חברתית אשר תהיה בעלת פוטנציאל להפוך להיות בעמדה הדומה לזו של עמיתים, אין היררכיה בין אנשי הצוות ובתוך הארגון, הגישה איננה פרשנית אלא עובדת על רפלקציות (אנשי הצוות מדברים ביניהם והרשת מקשיבה) כשהמטרה היא לקיים דיאלוג ולא לטפל. בנוסף, בדיאלוג פתוח הדגש הוא על סיפורו של האדם ולא על אבחנה וסימפטומים והעבודה בצוות נעשית תוך שיתוף בחוויות, רגשות ותחושות גופניות של אנשי הצוות האחד את השני ואת חברי הרשת.
בניגוד לאנגליה, שם שילוב איש צוות בעל ידע מניסיון הוא חלק אינטגרלי מגישת ה-POD, המודל המתפתח של דיאלוג פתוח בישראל עוד בחיתוליו. עד כה נערכה רק הכשרה אחת בגישת הדיאלוג הפתוח, אך הנוכחות של אנשים בעלי ידע מניסיון הייתה מרשימה. צמד המרצות רואה בישראל הזדמנות לייצר מודל של דיאלוג פתוח שידע מניסיון מובנה בתוכו. על מנת להבין מהי התרומה הייחודית ומהם האתגרים של אנשי צוות דיאלוג פתוח בעלי ידע מניסיון, המרצות העבירו שאלונים לאנשי צוות דיאלוג פתוח בישראל ובעולם שהתייחסו לנושאים אלו.
מתוך השאלונים עלה כי ישנם מספר יתרונות לנוכחות של אדם בעל ידע מניסיון בצוות דיאלוג פתוח: ראשית, הנכחה של תקווה עבור האדם במשבר ועבור הרשת, משום שנוכח במעגל אדם המייצג אפשרות של החלמה, יכולת התמודדות עם המשבר וחזרה לחיים מלאים. בנוסף, אנשים שעוברים משבר נפשי מביעים אמרות מאוד פסימיות (״נגמרו לי החיים״) ונוכחות של בעל ידע מניסיון מציג מודל מחזק וחיובי של משבר, המהווה הזדמנות לצמיחה, זאת מבלי לצמצמם את הסבל או הקושי שמשבר יוצר. עוד הן מצאו כי עצם הנוכחות של איש בעל ידע מניסיון מפחיתה סטיגמה לגבי התמודדות נפשית ויוצרת פוטנציאל להתהוותה של ברית ראשונית עם האדם במשבר, זאת משום שאיש הצוות והאדם במשבר חולקים חוויות חיים משותפות. על בסיס חיבור זה ניתן לגייס אדם לתוך התהליך הדיאלוגי ולהנכיח את קולו, המוחלש בדרך כלל בעת משבר, ולתת לו לגיטימציה.
ישנם יתרונות בנוכחות של איש צוות בעל ניסיון גם עבור כלל הצוות של דיאלוג פתוח: הן מצאו כי היא מקדמת השטחה של ההיררכיה בצוות, זאת משום שהקולות שמובאים במעגל הם שונים אך שווים – אין קול אחד שיותר יודע או שנמצא בהיררכיה יותר גבוהה. בנוסף, נוכחות של אדם עם ידע מניסיון בתוך הרשת יכולה לנסוך ביטחון באנשי הצוות האחרים, משום שייתכן שהוא פחות מבוהל מתופעות קצה נפשיות שאדם במשבר עשוי להפגין – יש היכרות פנימית עם אזורי השיגעון בנפש וזה יכול להרגיע. לבסוף, נוכחות של איש צוות בעל ידע מניסיון נותנת לגיטימציה לאנשי צוות אחרים לשתף בידע מניסיון שלהם.
יחד עם היתרונות המשמעותיים ישנם אתגרים לא קלים הנוגעים לנוכחות של אדם בעל ידע מניסיון בצוות דיאלוג פתוח. ראשית, ארגוני בריאות מתאפיינים לרוב במבנה מאוד היררכי וצוותים של דיאלוג פתוח אשר משתלבים לתוכם פוגשים את ההיררכיה באופנים שונים. עבור חברי צוות בעלי ידע מניסיון, ההיררכיה באה לידי ביטוי באופן בולט דרך שכר, דרגות ניהוליות או אופק תעסוקתי. אתגר נוסף נוגע להיררכיה בתוך הרשת – פעמים רבות חברי הרשת רוצים לשמוע את חוות דעתו של איש צוות בעל תואר, כמו רופא למשל. המרצות שיתפו כי מתוך הניסיון שלהן לרוב נוצר היפוך של ההיררכיה, כך שהמשפחה פונה בסופו של דבר לחבר הצוות בעל הידע מניסיון ומבקשת ממנו שיסביר כיצד ניתן לצאת מהמשבר. סוג נוסף של אתגר נוגע להתמקמות של איש הצוות בעל ידע מניסיון מול הרשת: הסכנה שניצבת מולו היא שהוא ירגיש מחויב לברית עם האדם במשבר, דבר שעלול להוביל אותו לאיבוד הפוליפוניה הפנימית שלו ולתחושה שהוא ״אסיר״ של הקול של הידע מניסיון, ושעליו לייצג רק אותו.
ד״ר שטנגר אילן שיתפה כי היא התחילה את דרכה כמטפלת במסלול של פסיכולוגיה קלינית. לכל אורך דרכה המקצועית היא הרגישה כי היא איננה במקום הנכון עבורה, זאת משום שהיא חוותה התמודדויות וחוויות חיים שבעולם הטיפול לא ניתנה לה הלגיטימציה לעבוד איתם בצורה גלויה. הדיסוננס הפנימי הלך וגדל עד לכדי תחושה כי היא לא יכולה להיות נאמנה לעצמה ולהמשיך לטפל באופן בו לימדו אותה – עם היבטים כמו יחסי כוח בטיפול או טיפול כמרחב א-פוליטי. בשלב מסוים היא החליטה לסגור את דלת הטיפול ולעבור למרחב השיקום, שם היא עבדה עם ידע מניסיון באופן גלוי. גישת הדיאלוג הפתוח היוותה עבורה כמעין חלון שאפשר לה להתחבר מחדש לטיפול, אל תוך גישה המושתתת על ערכים הומניסטיים ושוויוניים, מחוברים לקהילה וגם פוליטיים. לילה חפר הוסיפה כי לכל אחת מהן יצא להתמודד עם ביקורת הנוגעת להיותן מתמודדות ונשות מקצוע. היא הוסיפה כי כמובן שהקולות הללו הם גם פנימיים, אך היא מרגישה כי דיאלוג פתוח מאפשר הזדמנות לתיקון – יכולת לאחוז הן בזהות המקצועית והן בזהות כמתמודדת וכשורדת של המערכת הפסיכיאטרית, ומתוך עמדה זו לעבוד וללמד חברי צוות אחרים בדיאלוג הפתוח.
לסיכום, בשל הקרבה הרעיונית והערכית הקיימת בין עבודה עם ידע מניסיון לגישת הדיאלוג הפתוח, גישה זו יכולה להציע מרחב מקצועי אשר מזמין אנשים עם ידע מניסיון להפוך להיות אנשי צוות וללמוד את הגישה. צמד המרצות שיתפו כי הן מאמינות כי תת הקבוצה המעניינת של אנשי מקצוע עם ידע מניסיון, אשר עובדים עם חוויותיהם בצורה גלויה, יכולה להיות בעלת פוטנציאל לריפוי אישי וחברתי. הן בחרו לסיים את הרצאתן עם השיר הבא:
קיצור תולדות האור בקצה המנהרה/ דודו פלמהאנשים אומרים חכהעוד מעט יהיה אורבקצה המנהרה,כאשר נגיע לקצהאבל את האורבקצה המנהרההדליקו אנשיםשהבינו שאין שום אור בקצה המנהרה.
פרופ׳ מארק הופנבק, חוקר שותף במחקר האודסי ומרצה למיינדפולנס, דיבר בהרצאתו על האופן בו גישת הדיאלוג הפתוח מתמודדת עם מצבים של משבר וקונפליקט ועל האתגר הטמון בשימוש בגישה זו, המעודדת קיומו של תהליך איטי המזמין התלבטויות, קולות ותפיסות שונים, אל מול מצבי משבר בוערים.
פרופ׳ הופנבק פתח את הרצאתו באומרו כי אין דיאלוג פתוח מיוחד למצבי משבר. גישת הדיאלוג הפתוח, לצד גישות אחרות כמו ה-POD, הן גישות שפותחו על מנת לפגוש אנשים במצבי משבר ולפתור משברים, ללא קשר לרמת חומרתו של המשבר. גישת הדיאלוג הפתוח מבוססת על מודל אשר פותח בידי פסיכיאטר פיני בשם Alanen, הנקרא Need-Adapted Treatment Model, שמטרתו מתן עזרה לאנשים במצבי משבר. הרעיון מאחורי מודל זה הוא שכל משבר הוא מאתגר, כאוטי וייחודי, ונדרשת הסתגלות אליו ואל המצב החדש שנוצר. דיאלוג פתוח כולל גם את הרעיון של טראומה והחלמה, שם המוקד הוא יצירת חלל בטוח בו אנשים יכולים לחלוק את החוויות והסיפורים שלהם. בסיס נוסף לגישת הדיאלוג הפתוח הוא טיפול הנקרא Network Therapy, והרעיון מאחוריו הוא שהפוטנציאל הטיפולי מופעל על ידי רתימה של הרשת החברתית של המטופל ושל משפחתו, באותו מקום, באותו הזמן, בניסיון ליצור ארגון יחסים הדוק יותר. באופן זה, כל משבר הופך למאמץ קולקטיבי לפתרון ולהזדמנות יצירתית לחשיבה משותפת על דרכים לצאת מהמשבר.
גישת הדיאלוג הפתוח גורסת כי הדרך להתמודד עם קונפליקט או משבר היא להביא אנשים להתמודד איתו יחד. איש צוות הדיאלוג הפתוח נמצא יחד עם הרשת על מנת לתמוך בפגישה למרות הבושה, התסכול והכעס שלרוב עולים בתוך רשת משפחתית. זוהי אינה משימה פשוטה להצליח להביא אנשים להיות יחד אחרי שנים של קונפליקט, אך אנשי ונשות הצוות של דיאלוג פתוח לומדים לעזור לאנשים להיפגש לא רק ברמה הקוגניטיבית אלא ברמה אנושית בסיסית ורגשית. אם כן, פגישת הרשת היא נדבך בסיסי בעבודה בדיאלוג פתוח וישנה חשיבה מתמדת הנוגעת לאנשים אותם ניתן לגייס לתוך הרשת – משפחה, חברים, או כל אחד ברשת החברתית שיכול לעזור לדבר על המשבר, לתכנן את דרך היציאה ממנו, להיפתח בנוגע לאתגרים העומדים בדרך.
הדיאלוג מאפשר מרחב בטוח של שקיפות כנה, בו חברי הרשת מרגישים בטוחים לשתף בכאב ובפגיעות. בנוסף, איש הצוות של דיאלוג פתוח לומד להקשיב לאחר ולהצליח לשאת חוסר ודאות. אנשים רבים המצויים במשבר מבקשים לעצמם פתרון או תוכנית ודאיים שיוכלו להיאחז בהם. מנגד, בדיאלוג פתוח לומדים לשהות עם אי הידיעה, עם הרעיון שאנחנו לא באמת יודעים מה הרגע הבא יביא. דיאלוג פתוח מאפשר יצירה של תהליך המונע על קבלה וביטחון, בו ניתן מקום לכל הקולות ולכל הפרספקטיבות אותן הרשת מעלה. זוהי לא משימה פשוטה, לעיתים זה כואב לחברי הרשת ולעיתים לאנשי הצוות, וזה האתגר בדיאלוג הפתוח.
כאמור, גישת הדיאלוג הפתוח היוותה השראה לפיתוח מודל ה-POD באנגליה. הרעיון מאחורי פיתוח המודל היה רצון לשלב את גישת הדיאלוג הפתוח יחד עם פרקטיקה מבוססת ערכים, מיינדפולנס ועבודה עצמית, כלים התייחסותיים, גישה סוציו-פוליטית להחלמה, מודעות לטראומה ותמיכת עמיתים (אנשים בעלי ידע מניסיון).
פרקטיקה מבוססת ערכים: במחקר שנערך בנורווגיה לפני כ-15 שנים שאלו אנשים מהם הערכים שעליהם מערכת בריאות הנפש צריכים להיות מושתת. הערכים שעלו מן המחקר היו פתיחות, אותנטיות וחום (unconditional warmth). מדובר בערכים הומניסטיים ובסיסיים, אשר מחקרים עדכניים יותר מראים שניתן להתאמן עליהם ולפתח אותם. לכן, ישנו דגש בהכשרה של דיאלוג פתוח על ערכים אלו ואנשי הצוות של דיאלוג פתוח לומדים להיות יותר פתוחים, אותנטיים וחמים.
מיינדפולנס ועבודה עצמית: משום שאנשי הצוות מהווים את הכלים בעבודת הדיאלוג הפתוח, נדרשת עבודה עצמית שמהותה חקירת העולם הפנימי, הטראומות והפגיעויות שחברי הצוות נושאים עמם. אמנם פיתוח ״אני תרפויטי״ יכול להיות דורשני ומכאיב, אך לדידו של פרופ׳ הופנבק, קיומה של קהילה לומדת של אנשים אשר תומכים האחד בשני מאפשרת לייצר בסיס לתהליכים כאלה, ומכאן חשיבותה של הקהילה בגישת הדיאלוג הפתוח.
פרופ׳ הופנבק ציין כי עלה צורך לכלי של טיפול עצמי מצד המטפלים בגישת הדיאלוג הפתוח, זאת בשל חשיפה לשיחה המכילה מספר גדול יותר של משתתפים, המשתפים בתכנים קונפליקטואליים וטראומתיים. בשל צורך זה, החליטו להכניס לימודי מיינדפולנס להכשרות של דיאלוג פתוח וראו כי שימוש במיינדפולנס מאפשר לאנשים לפתח נוכחות טיפולית, יכולת הקשבה ולגרום לאחרים להיפתח יותר בנינוחות.
כלים התייחסותיים: פרופ׳ הופנבק מנה מספר מאפיינים אשר תורמים באופן חיובי לברית הטיפולית, כמו גמישות, כנות, פתיחות, רפלקטיביות ועוד. הוא הסביר כי קיים דגש בהכשרת הדיאלוג הפתוח על עבודה על היבטים אלו באנשי הצוות, וכי נראה כי הם עוזרים לאנשי הצוות לעזור לאחרים בתהליך ההחלמה שלהם.
גישה סוציו-פוליטית להחלמה: בכל הנוגע לבריאות הנפש, פרופ׳ הופנבק טען כי מטפלים לרוב נמנעים מעיסוק בפוליטיקה. יחד עם זאת, המבנים החברתיים, התרבויות, הנורמות החברתיות – כולם משפיעים על בריאות הנפש ולכן יש צורך ממשי לדבר על פוליטיקה, צדק חברתי, עוני, ניכור ואפליה. קבוצות מיעוט רבות סובלות מטראומה והשאלה היא איך ניתן לעזור להם אם אנחנו באים מקבוצות אחרות לגמרי בהקשר הפוליטי. לכן, בהכשרה של דיאלוג פתוח לומדים כיצד לדבר על היבטים פוליטיים שונים.
מודעות לטראומה: ידוע כי טראומות ילדות יוצרות סיכון להתפרצותה של פסיכוזה, אך יחד עם זאת, טוען פרופ׳ הופנבק, רוב המטפלים נמנעים מלדבר על טראומה משום שעיסוק בה עלול מאוד להכאיב. פגישות דיאלוג פתוח מתנהלות מתוך מודעות לטראומה ומבוססות על ערכים כמו הכרה, כבוד, תיקוף, שימת דגש על החוזקות ולא על החולשות של האדם במשבר ומודעות לעבודה איטית. הדגש מושם על לעזור לרשת להבין מה קרה יותר מאשר מה לא בסדר איתה.
פרופ׳ הופנבק הוסיף כי למרבה הצער ישנם היבטים בטיפול הנפשי הסטנדרטי אשר יוצרים טראומות משניות אצל מטופלים, זאת משום שטיפולים אלו לא תמיד עובדים מתוך מודעות לטראומה. כמטפלים בתוך מערכת בריאות הנפש, יש צורך לוודא כי לא נעשית טראומה מחודשת למטופלים שלנו, כמו למשל קשירה במחלקה פסיכיאטרית למטופל שעבר התעללות פיזית.
תמיכת עמיתים: פרופ׳ הופנבק מאמין כי תמיכת עמיתים (אנשי צוות בעלי ידע מניסיון) מהווה שינוי מהותי בשירותי בריאות הנפש. על כן, כאשר בנו את מחקר האודסי ואת מודל ה-POD הם גרסו כי עמיתים צריכים להוות חלק מהצוות הקליני. נשאלת השאלה האם בעצם לא כולם יכולים להיות עמיתים? פרופ׳ הופנבק ביקש שנזכור כי עמיתים חוו חוויות קצה נפשיות, טופלו במוסדות בריאות הנפש, חוו דברים קשים כמו קשירות או נטילת תרופות וחזרו על מנת לעזור לאחרים – זה מקור ידע מאוד עשיר ולכן עמיתים הם ייחודיים בסט הכלים שלהם.
יסכה בריס גינת, פסיכיאטרית ובוגרת הקורס השנתי של דיאלוג פתוח, העבירה סדנה שמטרתה שהייה בנוכחות בתוך דיאלוג. במהלך המפגש ד״ר בריס גינת העבירה מדיטציית קשיבות ולאחריה נערך דיון.
מיינדפולנס, או קשיבות, היא היכולת להיות ברגע ההווה, בנוכחות, מבלי לשפוט. כשאנחנו חושבים על קשיבות או על מיינדפולנס התמונה שעולה לראש היא של מקום קסום ומרוחק. ד״ר בריס גינת טוענת כי למעשה קשיבות היא עניין של היום-יום והרעיון הוא למצוא את הקשיבות ברגע הנוכחי. בהקשר של דיאלוג פתוח, כיצד ניתן להיות בנוכחות ובקשיבות בתוך מפגש דיאלוגי של שיחה? על מנת לחקור שאלה זו, ד״ר בריס גינת הפנתה זרקור לעבר שניים מתוך שבעת העקרונות של דיאלוג פתוח: סובלנות כלפי חוסר וודאות ודיאלוגיזם ופוליפוניה. המעבר הרדיקלי שדיאלוג פתוח מציע לעשות הוא מעבר מעמדה של ידע לעמדה שמסוגלת לשאת אי ודאות ולהיות ברגע הנוכחי, הכולל לא פעם רגשות וחוויות לא נעימים אשר עשויים להתעורר. גם האפשרות להיות בדיאלוג ופוליפוניה מתאפשרת כאשר אנו מפנים משהו מתוכנו.
עוד היא הוסיפה כי האלמנטים המרכזיים בדיאלוג פתוח הם תגובה (responding) ורפלקציה. תגובה היא התבוננות במילים או בביטויים הגופניים של חברי הרשת ושהייה בהם. נדרשת קשיבות על מנת לקלוט את אותם ביטויים ולשים לב כיצד הם גורמים לנו להרגיש. רפלקציה היא היכולת להשתתף באופן פתוח, מתוך שקיפות וללא שימוש במילים מקצועיות עם חברי הרשת והצוות האחרים, ולדעתה של ד״ר בריס גינת, זוהי יכולת הדורשת קשיבות רבה.
בפאנל אשר חתם את הכנס, קיימו רייצ’ל וואדינגהאם וד”ר איסולט טוואמלי, צוות ההוראה של דיאלוג פתוח, יחד עם צוות דיאלוג פתוח ישראל, שיחה רפלקטיבית אשר הדגימה את האופן בו צוות דיאלוג פתוח מגיב בתוך פגישה דיאלוגית. האופן בו התקיימה השיחה אפשרה לנוכחים להיחשף לעקרונות הגישה ולקבל הדגמה חיה לפגישה דיאלוגית. פאנל זה, יחד עם ההרצאות השונות הניתנו לאורך הכנס, חשפו את גישת הדיאלוג הפתוח מזוויות שונות והעניקו לנוכחים נקודות מבט מגוונות על הגישה.
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. מחקרה בעבודת התזה מתמקד בתחומי רגש וויסות רגשי.
