ספיר קינן
בתאריך ה-10.4.19, התקיים ערב העיון "הישבו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? אינטימיות, מגדר ומיניות בשיח הטיפולי". הערב הועבר במסגרת סדרת הערבים הקליניים "איזה מין אנחנו? מגדר ומיניות בראייה התייחסותית", של הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה התייחסותית. ערב העיון נערך בהנחייתו של מר אודי חן ובהשתתפות גב' אילנה בן-חיים וגב' סנדרה הלוי. הערב ביקש לעסוק ביחסי מטפל-מטופל תוך התייחסות למיניות הלא-מודעת של כל אחד מהם. מיניות זו באה לידי ביטוי במפגש האנליטי ובשפה הטיפולית, אך נחשבת עודנה למעין שפה זרה בתוך ומחוץ לחדר הטיפולים. בהרצאה, התאפשרה ההזדמנות לדון באופן בו משתנה הלא-מודע של המטפל, בתגובה לתכנים ולרגשות המובאים לחדר על ידי המטופל, תוך התייחסות להעברה ותרגום של חומרי-נפש הלוך ושוב בין שני הצדדים. בנוסף, כלל הערב דיון מרתק אודות האיזון העדין בין המרכיבים ההוריים, הטיפוליים והדחפיים בחדר הטיפול.
בפתח ההרצאה תיארה בן-חיים את רצונה לשלב במהלך הערב את שתי האהבות הגדולות שלה, פסיכותרפיה ושירה. היא הציגה שיר שכתבה ובו מתוארת חוויה מתעתעת במפגש עם האחר – מחד, התמזגות איתו אשר נחווית כמשגל, ומנגד, חשש מנפרדות ממנו הנחווית כמוות. בן-חיים תיארה כיצד חוויות אלה נרקמו במיינד (Mind) שלה ככתב חידה, בעוד הקורא עושה שימוש בחומרי הנפש שלו ומתרגם את שפת הסתרים הזו במיינד שלו. לטענתה של בן-חיים, תהליך זה, המתרחש במהלך כתיבת שיר ופירושו, מתרחש באופן דומה גם במפגש הטיפולי; לדבריה, כחלק מהאינטימיות אשר נרקמת בין המטפל למטופל קיימות פעולות הדדיות של פענוח ותרגום. היא מתייחסת לכך שכדי לתרגם שיר בהתכוונות מלאה יש לרדת לעומקו, להטביע את עצמך בתוך חוויית המשורר ולצאת משם עם תובנות חדשות. אלו מתאפשרות ביתר קלות וטבעיות, כאשר המתרגם מאפשר לעצמו להזדהות ולחוש חיבור לכותב. תיאור זה של מלאכת התרגום מהדהד גם את חוויותיה כמטפלת בחדר הטיפול.
פעולת התרגום במפגש האנליטי: שינוי הלא-מודע של המטפל בתגובה למטופללדבריו של הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי, במפגש הטיפולי המטפל נותן לאסוציאציות החופשיות של המטופל לחלחל לתוכו; על מנת שיוכל להדהד לו את רגשותיו, באופן המאפשר למטופל לקלוט מסרים מהלא מודע שלו עצמו, על המטפל להכיר לעומק את מצב המטופל. פרנצי טען כי על מנת לעשות זאת, המטפל נדרש להתמסר למטופל ולהרפות מן הטכניקות הפסיכואנליטיות הנוקשות. הוא יכול להשיג זאת על ידי הרחבת והגמשת המנעד הרגשי שלו, שימוש בדמיון והיזכרות בחוויות משמעותיות בחייו, בעוד שהוא מקפיד לא לאבד נקודת מבט פסיכואנליטית. לטענתו, ערבוב של דמעות המטופל עם דמעות המטפל הוא זה שמאפשר למטופל לעבור טרנספורמציה בטיפול. בן-חיים הביאה דוגמא למצב כזה מן הקליניקה שלה, בו מטופלת תיארה לה כיצד בן זוגה סטר לה כשנסעו יחד לחו"ל. סביבתה של המטופלת האמינה שבן זוג זה פוגעני ומשפיל מזה זמן רב כלפי המטופלת, אך היא לא חשה מוכנה להיפרד ממנו. עבור המטפלת, הסיפור תפס אותה לא מוכנה; היא חשה כאילו סטרו לה עצמה והחלה לדמוע בפגישה. בשבוע לאחר מכן סיפרה המטופלת שנפרדה מבן זוגה, כאשר דמעותיה של המטפלת האיצו את הפרידה. בן-חיים סיפרה כיצד מהלך זה בטיפול המחיש את חדירת רסיסי החוויה של המטופלת אליה, תוך יצירת תחושה שהיא עצמה חוותה את מה שזו תיארה. הזדהות זו הובילה לאובדן זמני של גבולות העצמי בינה לבין המטופלת. עבורה, מצב זה מקביל לחוויה שעולה בנו בעת קריאת שיר; החשיבה נעשית עמוקה, ואזורים בנפשנו נעשים רגישים. כך, נוצרת הזדהות ומצע להתפתחות נפשית משמעותית.
עבור בן-חיים, הסיטואציה הטיפולית כוללת היטלטלות מתמדת בין אחדות לנפרדות; תנועת מטוטלת כזו מתקיימת ביחסי מטפל-מטופל באופן דומה לזו שמתקיימת ביחסי משורר-מתרגם. על מנת לכונן את הרגש הנפרד, נדרשת תנועה בין מיזוג לבין נפרדות אשר מאפשרת הבנה עמוקה של תודעת המטופל, לצד ידיעה שהמטופל הוא אדם אחר. כדוגמא לכך תיארה בן חיים מטופלת אחרת, אשר נגנב מארנקה כל כספה ובמשך מספר ימים לא יכלה לעשות קניות שונות. בן-חיים נזכרה באמה, שהייתה מפצירה בה תמיד לקחת כסף כשיצאה מהבית, ושאלה את המטופלת מדוע לא לקחה כסף מאמא שלה. רק כששמעה את התנגדות המטופלת לכך, נזכרה בהבדל בין היחס שלה לאמה, לבין היחס של המטופלת לאמה. הבחנה זו הובילה אותה להניע את הפגישה למקום אחר, תוך התייחסות לחוסרים נוספים שיש למטופלת. כך, רק לאחר תהליך של טלטלה בין מצב תודעתי של התמזגות עם המטופלת, לבין תחושת נפרדות ביניהן, הצליחה המטפלת לפנות בתודעה שלה מקום לחוסר שהיה חיוני להמשך העבודה הטיפולית.
שינוי הלא-מודע של המטופל בתגובה למטפלבחלק זה של הרצאתה, ביקשה בן-חיים להפוך את הקערה על פיה ולהתייחס למיניות החידתית של המטופל, ולדרך בה הלא-מודע של המטופל עשוי להשתנות בתגובה ללא-מודע של המטפל. בהקשר זה סיפרה על מטופלת שתיארה את הפנטזיה שלה לחזור לילדות ועל הצורך שלה במגע. באותה תקופה, בן-חיים עסקה בכתיבת הרצאה על מגע רגשי ותהתה האם לפנטזיה זו של המטופלת, היו שורשים בלא-מודע שלה כמטפלת. למעשה היא ניסתה לבחון האם ייתכן שהן מחליפות חומרי נפש מבלי שהיא מודעת לכך. בהקשר זה, הובא ציטוט של עמוס עוז, בו הגדיר את המיניות האנושית כסיפור; סיפור זה, לפי תיאורו של עוז, נחווה במיינד שלנו עוד לפני שהמיניות ממומשת כחלק ממגע באחר. ההגדרה של עוז את המיניות האנושית כסיפור מסקרנת ביותר, שכן היא מרחיבה את מושג המיניות למחוזות שכוללים את כל סוגי המגע האנושי באשר הם. במסגרת ההרצאה, בן-חיים ביקשה לעקוב אחר השתלשלות הסיפור הזה, שעובר מן האם לתינוק ומהמטפל למטופל, תוך התבוננות על ערוצי התקשורת המאפשרים את העברת הסיפור.
מרבית התיאורטיקנים משווים את המתרחש במפגש הטיפולי, למפגש הראשוני בין אם לתינוק. הפסיכואנליטיקאי המוערך ז'אן לפלנש, טען כי תינוק לא נולד עם דחף מיני אך במפגש עם מבוגרים בחייו, הדחף המיני מושתל בו. דחף זה מושתל בו על ידי כתב החידה של המבוגר, דרך מחוות ופנטזיות לא מסוננות, כאשר אלו מפתות את הילד הקטן כתוצאה מאי הסימטריה ביניהם. מדבריו של לפלנש, ניתן לזהות שלושה סוגי פיתוי: (1) הפיתוי הילדי, פיתוי המאופיין בכך שמסרים של מיניות בוגרת מוחדרים לילד, מצד המבוגרים המטפלים בו, באופן טראומטי. אלו אינם ניתנים לעיכול, מוטבעים בנפש ונשארים בה כעצמים זרים; (2) הפיתוי המוקדם, בו כלולים הטיפול הגופני והמגע הפיזי שמעביר המבוגר לילד כחלק חשוב בטיפול בו – חיבוקים, עיסויים והחזקה, אשר בונים את עוצמת הדחף של התינוק ומלמדים אותו לאהוב; (3) האחרון הוא הפיתוי הראשיתי; בהורות טובה דיה, מרבית המסרים המגיעים מעולם המבוגרים יהיו מושתלים ולא מוחדרים. אלו יוכלו לעבור תרגום בנפשו של התינוק והתהליך יאפשר את הבניית הנפש המתפתחת. בהקשר זה הובאו דגשים חשובים מדברי הפסיכואנליטיקאית ויויאן שטרית-וטין, על כך שהפיתוי הראשיתי, אשר נותר פעיל לכל אורך התהליך האנליטי, הוא היחיד הרלוונטי לפרקטיקה תרפויטית.
במפגש האנליטי, המטפל עושה תרגום לדברי המטופל – שפת האם של המטופל עוברת תרגום לשפת האם של המטפל וחומרי הנפש של השניים מתערבבים זה בזה. אצל לפלנש, התרגום אינו כולל רק מתן משמעות והעברת הפירוש לשפה חדשה, אלא מתייחס לתהליך אינטגרטיבי, ברובו לא-מודע, שמתבסס על רגש ודמיון. לפלנש טען, כי התרגום בטיפול לא מתרחש כתוצאה מהיות המטפל מתרגם פעיל, אלא דווקא כתוצאה מהאפשרות שניתנת למטופל לעשות תרגום למיניות החידתית של המטפל. תהליך זה מתחיל ביוזמת המטפל, אשר מפתה את המטופל עם הצעתו לומר כל דבר שעולה בדעתו. בהקשר זה, המטופל חושף את מה שלא הצליח לתרגם מהמיניות החידתית שלו וכעת דורש תרגום. הטיפול כולל ניסיון להתיר תרגום לא מוצלח שעשה המטופל למיניות של האם וכולל עיסוק של המטופל במיניות החידתית של המטפל. כלומר, ההעברה לא מתרחשת בגלל המצב הטיפולי עצמו, אלא מתעוררת על ידי הקשר עם המטפל, שכן הוא מציע נוכחות והקשבה שהינן חידתיות – ככזה, המטפל מייצג את כתב החידה של המיניות ומעמת את המטופל עם האניגמה שלו עצמו. בתהליך תרגום טבעי, הילד קולט את הלא-מודע של המבוגר וסופג את הרשמים שלו מהמפגש, אך הוא לא יכול לתרגם את המשמעות של הלא-מודע. לכן, לפי לפלנש, לעולם אי אפשר להימנע מכישלון בתרגום. כישלונות מסוג זה, על פי פרויד, עשויים להוביל את הנפש להפעיל מנגנון של הדחקה. בעוד המימד המתורגם הוא כל מה שהצליח לעבור תרגום בלא מודע של הילד, המימד המודחק הוא הרעש מסביב. כלומר, כל מה שהילד לא הצליח לתרגם ולכן לא עובר אינטגרציה לתוך חיי הנפש שלו.
לסיכום, יש לציין כי לתהליך התרגום בטיפול יש אופי מתמשך ודיאלקטי. בתוכו, חוויות העבר של המטופל מקבילות לשירים לא-מתורגמים שהוא נושא עמו; המטופל מגיע לחדר הטיפול עם שיריו, ומקווה לקבל הזדמנות שנייה בתרגום שלהם; השירים נמסרים למטפל בשפת האם הייחודית של המטופל, וכך המטפל נחשף לתשתית הלא-מודע של המטופל; התרגום הוא למעשה תולדה של המפגש הדו-כיווני בין המיינד של המטופל למיינד של המטפל. כך, מטופל עושה שימוש בלא מודע של המטפל ובחומרי הנפש שלו כדי לפגוש את הסיפור המחודש שלו עצמו. בהקשר זה, ניתן להקביל את התהליך לדימויים החוזרים בציוריו של האומן אשר (Escher), בהם לא ניתן לקבוע היכן מתחיל דימוי אחד ונגמר דימוי אחר. המטופל מתרגם בלא מודע שלו את המיניות החידתית של המטפל אשר בתורו מתרגם את הלא מודע של המטופל דרך הלא מודע שלו, וחוזר חלילה.
ο מה רוצה פרויד מהאישה
ο הרהורים על מיניות גברית עכשווית
ο סקירת הכנס של האגודה הישראלית לטיפול מיני: מיניות בראייה פסיכודינמית
בחלקו השני של הערב, התדיינה סנדרה הלוי על רעיונותיה של אילנה בן-חיים. היא הדגישה את המורכבות הרבה של תהליך התרגום, שכן המתרגם הספרותי והאנליטי צריכים לצלול לתוך עצמם, לאפשר לעצמם ליפול לקרקעית ולהתערבב עם הטקסט ועם המטופל, בטרם החזרת התרגום. היא הצטרפה לבן-חיים והזכירה את החשיבות של תהליכי התרגום וההתמרה האינטרסובייקטיביים בטיפול, כמו גם של המעורבות הרגשית של המטפל בטיפול. לדידה, ההקבלה בין יחסי משורר-מתרגם ליחסי מטפל-מטופל כוללת תנועה שתוארה כתנועת מטוטלת בין תשוקה להתמזגות, לבין חרדה מפניה, ובין היצמדות לשפת האם לבין חיפוש שפה זרה. בדיונה, הלוי ביקשה להתמקד בקצה המטוטלת המתייחס ליסוד השפה הזרה בהתפתחות הנפשית ובמיניות כסוג של שפה זרה בתוך חדר הטיפולים. לטענתה, יחסים טיפוליים נוטים, לעתים קרובות יותר, להיות מושווים לקשר הא-סימטרי של הורים-ילדים, מאשר לקשר הדדי של שני סובייקטים מיניים. היא הצביעה על כך שבתחום הטיפולי שפת האם שלנו, כמטפלים, היא שפה של התקשרות, הדהוד והכלה בעוד שהמיניות נותרת שפה זרה. למעשה, ניתן לומר שלמיניות יש נטייה להיות מווסתת על ידי הימנעות במפגש הטיפולי. על כן, הלוי הציעה להתבונן על הרצאתה של בן-חיים כפתח לשאול כיצד ניתן לעבוד עם הלא-מודע המיני בחדר, וכיצד ניתן להחזיק את שתי השפות בטיפול, כשילוב של היסוד הנפשי ההורי והטיפולי, עם המרכיב הליבידינאלי והדחפי.
אצל סטיבן מיטשל ורות שטיין, חוויית המיניות מאופיינת בערעור, עודפות, חריגה מהעצמי ואניגמטיות. למעשה, אצל מיטשל, הדיאלקטיקה של אינטימיות גופנית ומינית מציבה אותנו ביחס לאחר, אך לא איתו – מעליו, מתחתיו, בתוכו, סביבו, כנועים, שולטים, מעריצים, מתענגים ועוד. בנוסף, על אף שמיניות היא חוויה נפוצה כל כך, היא נותרת חידתית, שכן אנו לא יודעים כיצד היא מתהווה אצל האחר וכי אנו חווים פער משמעותי בין המצב המיני שלנו לבין חיי היומיום הרגילים. עם זאת, הלוי מציינת גם את קריאתה של האנליטיקאית היונגיאנית נאוה תלפז, לחזור ליסוד החיה והאינסטינקטים הטבועים בנו ולתבוע בחזרה את מה שנאלצנו להדחיק ולהרחיק. לדבריה, התשוקה המינית עשויה לאפשר את התעלות העצמי מעבר לגבולות החוויה הפרטית של האדם; התשוקה חותרת תחת מבנים נפשיים יומיומיים, מערערת את חווית העצמי ומוציאה אותנו מאיזון. הליכה זו בעקבות המיניות עשויה להוביל אותנו לגלות אוצרות, שהם למעשה כוחות החיים והיצירה אשר נמצאים בתוכנו. הלוי מוסיפה כי גם אצל לפלנש, בו עסקה בן-חיים רבות בהרצאה, מושג הפיתוי הראשיתי מתכתב עם רעיון ההתפתחות והאוצר הטמונים בשפה הזרה, שהיא המיניות של כולנו.
לדבריה של הלוי, הרצאתה של בן-חיים היא הזמנה חשובה למטפלים לבדוק את המיניות הלא מודעת שלהם עצמם בחדר, ולעבוד איתה לטובת התהליך הטיפולי. בהתמקדות 'לפלנשית', ניתן לנסות לבחון עד כמה המטפל יכול להיענות לצורך החשוב של המטופל לחקור ולפרש אותו גם ברמה המינית, ולעודד בכך הזדמנות לתרגומים חדשים וגמישים יותר של האחר. הפסיכואנליטיקאית מיוריאל דימן, בכתיבתה על הנוכחות המינית האינטרסובייקטיבית בקליניקה, עודדה את הסטודנטים שלה לאפשר לאירוטי להיכנס לחייהם. לדבריה, החרדה מקאונטר-טרנספרנס אירוטי מונעת ממטפלים להתייחס למיניות כשהיא קיימת, ולמצוא אותה מחדש כשהיא איננה. על כן, היא טוענת שבטיפול יש לעתים לאפשר את חווית המיניות העמומה בחדר, כמו ברגע שלפני אקט מיני. רגע זה הוא עולם ומלואו דווקא ללא האקט הממשי של הפורקן שמוביל לסיומו; היכולת לשהות בתוך העמימות מאפשרת להביא את העוצמה האירוטית, הרגשית, הקוגניטיבית, ולכן גם את העוצמה התרפויטית, אל תוך חדר הטיפול.
פסיכולוגית קלינית וחינוכית, בוגרת המסלול ללימודים מתקדמים במצבים מנטאליים ראשוניים באוניברסיטת תל אביב. מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים, מדריכה בשירות הפסיכולוגי, מנחה סדנאות קליניות ומרצה בכנסים ישראלים ובינלאומיים.
פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מורה ומדריכה במסלול ההתייחסותי בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב.
ספיר קינן הינה דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.
