גל בקר
בתאריכים ה-7-8.3.19 התקיים הכנס השנתי של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו, בנושא "האב המת: מהרצח הממשי למטאפורי". הכנס ביקש להתייחס לדמות האב ולתת במה לסגנונות אנליטיים שונים בפסיכואנליזה. הכנס נפתח בדבריו של ד"ר ענר גוברין, פסיכואנליטיקאי, חבר במכון לפסיכואנליזה בת-זמננו ויושב ראש ועדת הכנס. גוברין דיבר על חשיבות הכנס כמרחב להתדיינות ושיתוף דעות. בנוסף, הזכיר את תרומתו של פרופ' לואיס "לו" ארון, תאורטיקן מוביל וחבר המכון שהלך לעולמו מספר ימים לפני תחילת הכנס. יושבת ראש המכון היוצאת, גב' שרי ציבולסקי, תיארה בקצרה את התפתחות המכון ואת הדגש ששם על פלורליזם וייצוג נקודות מבט שונות בתוך הפסיכואנליזה. גם לביא התייחסה למותו של ארון, כשתחת נושא הכנס תיארה אותו כ"אב תומך" עבור המכון. את דברי הפתיחה סגרה יו"ר המכון הנכנסת, גב' רות לביא.
פרופ' רוזין ג'וזף-פרלברג הינה פסיכואנליטיקאית ומנחה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית, העוסקת בכתביה בנושאים של מגדר ומיניות, דמות האב, חלומות, אגרסיה ועוד. בהרצאה זו, ג'וזף-פרלברג התייחסה למושג החרדה כמוקד בטיפול פסיכואנליטי. היא תיארה את החרדה כאחד המוקדים המרכזיים בתאוריה הפסיכואנליטית, באומרה שחרדה, המעוררת פחד מסיבות שלרוב אינן לוגיות, ממוקמת על התפר שבין מציאות ופנטזיה. לחרדה פנים רבות, והניסיון להבין אותה הביא למגוון של אופני התייחסות אליה בפסיכואנליזה. פרויד עצמו שינה את האופן שבו תפס חרדה לאורך חייו, כשזז מתאוריה שראתה בחרדה תוצר של גירוי מיני ופיזי שנמנע מלקבל ביטוי, לתיאוריה שראתה בחרדה תגובה של האגו למצב מאיים, בין אם מדובר בטראומה קונקרטית בהווה או בציפייה לחזרה של טראומה קודמת. פרויד גם קישר בין סוגי חרדה שונים למבנים שונים של הנפש (לדוגמא, בין חרדה מוסרית למבנה הסופר-אגו), ולשלבים שונים בהתפתחות המינית (לדוגמא, בין חרדת סירוס לשלב האדיפלי).
ג'וזף-פרלברג, אשר מאוד הושפעה מכתביו של אנדרה גרין על מושג ההיעדרות, מתבוננת על החרדה כביטוי לתהליכים נפשיים שהמטופל מתקשה להכיר בהם. באופן ספציפי, היא התייחסה לחרדה ולחוסר הבהירות שמאפיינים את תחילת הטיפול, בשלב בו מטופל מציג ומציף בפני המטפל את הסימפטומים השונים שאיתם הוא מתקשה להתמודד. ביחס לנושא הכנס, ג'וזף-פרלברג התייחסה לנוכחות ולהיעדרות של דמות האב אצל מטופלים, לפיתוח תפיסת הגבריות שמבוססת על דמות האב שחוו בילדות ולאופן שבו השפעות אלו נקשרות לסימפטומים ולקשיים שהם חווים בהווה. בהמשך לתאוריית "האם המתה" של גרין, המתארת הזדהות עם דמות אם שאינה זמינה רגשית, ג'וזף-פרלברג דיברה על האמביוולנטיות העזה שעשויה לצמוח מכמיהה לדמות אב שנקשרה לגורמים הרסניים כגון אלימות, ניצול וחוסר יכולת להכיר בפגיעוּת.
ג'וזף-פרלברג אף הבדילה בין "אב נרצח" ל"אב מת", כנדבך נוסף המקשה על מטופלים רבים להגיע להשלמה עם דמות האב שחוו. דמות "האב הנרצח" מעוררת חרדה משום שהיא מכילה בתוכה את אשמת המטופל על כך שדחפיו האדיפליים הביאו למפלתו של האב. דמות "האב המת", לעומת זאת, מתייחסת לתהליך אבל והזדהות מיטיבה יותר עם דמות האב כ'שלישי' מופנם. תפיסה זו של אבל יכולה לעלות עקב מוות קונקרטי של האב, או במסגרת ויתור על התפיסה האידיאלית של המטופל את אביו. ג'וזף-פרלברג הדגישה שתהליך זה של הפנמה תורם לתחושת השלמה עם האב, לטוב ולרע, וליכולת המטופל להחזיר את אותה אנרגיה ליבידינלית שהשקיע באביו, לתוך עצמו, מה שצפוי להפיג את החרדה שהוא חש. היא הוסיפה ששיוך דמות האב לאגרסיביות ולדורסנות עלול לעורר במטופלים רצון להתרחק מייצוגים של האב ולהזדהות במקומם עם ייצוגים של האם. מעבר זה יכול להתבטא בהזדהות עם ייצוגים מסורתיים יותר של נשיות כרכה, מכילה ומהווה מפלט מהגבריות התובענית והפוגענית שחוו בילדות. מכאן שגם הזהות המגדרית והמינית של המטופל עשויות להיות מושפעות מהפנמה זו של דמויות ההורים שחווה.
הרצאתה של ג'וזף-פרלברג כללה גם התייחסות למושגי ההעברה וההעברה הנגדית של פרויד. בעת שדיברה על טיפול, בו המטופל שיתף אותה במקרים רבים של התנהגות סיכונית ופגיעה עצמית, ג'וזף-פרלברג סיפרה שלמרות החשש לשלומו שעלה בה במסגרת העברה נגדית, היא בחרה לשמור מולו על עמדת ניטרלית, על מנת לייצר מרחב שבו יהיה מסוגל להעלות את התכנים שיבחר לעסוק בהם, עם פיתוח הדרגתי של אינטימיות בקשר הטיפולי והתמודדות הולכת ומעמיקה עם שדים מעברו. כשהיא מצטטת את גרין, ג'וזף-פרלברג סיכמה את עמדתה הטיפולית, באומרה שהעבודה האנליטית מבקשת להפוך סימפטום וביטוי התנהגותי למילים היוצרות נרטיב מהיסטוריית המטופל, מייצרות מרחב משחקי ומכירות בריקנות שמותירה אחריה ההיעדרות.
התדיינות ותגובות – גב' אליס בוראס ומר אודי רוזנטל
הפסיכואנליטיקאים אליס בוראס ואודי רוזנטל התייחסו להרצאתה של ג'וזף-פרלברג לאחר שסיימה את דבריה. בוראס הודתה לג'וזף-פרלברג על שהעמידה את המיניות במרכז עבודתה והביעה ביקורת על כך שבשנים האחרונות דוחקים את המיני והיצרי מקדמת הבמה הפסיכואנליטית. היא הדגישה שפעמים רבות קל יותר לאנליטיקאי להאמין שהמטופל רואה בו רק גלגול של האם האידאלית או השנואה, מאשר להכיר בכך שהוא גם מושא לתשוקה מצד המטופל עקב הטאבו הרב שנקשר להכרה בדחפים מיניים. בוראס הגדירה את עבודת האנליזה כ"עבודה בדיעבד", המסתמכת על מעבר זמן הכרחי כדי לגשת לאירוע הגולמי שנחווה בעבר, לחשוב עליו ואולי להשתנות בעקבות חשיבה זו במסגרת הטיפול. היכולת לרפלקציה, טענה בוראס, הכרחית לתהליכים שהציגה ג'וזף-פרלברג, ואף למהלכים תאורטיים והיסטוריים נרחבים יותר. היא סיכמה את דבריה באומרה כי "הבדיעבד איננו רק מה שמאפשר שינוי בטיפול, אלא הוא גם התנאי ההכרחי לכל התקדמות תאורטית": בכך נדמה שנימקה את ההסתמכות והרפלקציה על העבר התאורטי ועל עברו האישי של המטופל בתהליך טיפול, ככוח המניע אשר מייצר את השינויים שאליהם אנו שואפים.
אודי רוזנטל פתח את דבריו באומרו שניגש להרצאתה של ג'וזף-פרלברג מתוך תאוריות יחסי האובייקט. בהתאם לכך, הוא בחר לגשת למושג "האב הנרצח" דרך הקשר של התינוק עם האם. במצבים שבהם נוכחות האב בבית הייתה ארעית ולא קונסיסטנטית, התינוק, או המטופל שהוא גדל להיות, תופס את האב דרך חווית האם, כך שתפיסה שלילית של האם את האב עשויה לפתח בילד תפיסה שלילית של גבריות. בדומה לבוראס, גם רוזנטל הדגיש את חשיבות עבודת ה"בדיעבד" שנעשית בטיפול. עם זאת, כמי שמגיע מתאוריות יחסי האובייקט, הוא תהה האם ג'וזף-פרלברג נעזרה מספיק בהעברה נגדית כדי ליצור באמצעותה שינוי אצל המטופל. בנוסף, ציין שלא הייתה התייחסות רבה ליחסי אובייקט פנימיים, לעומת התייחסות ליחסים עם דמויות במציאות החיצונית בעת החשיבה על המטופל.
ο סקירת יום העיון "אבהות וגבריות בתקופה של שינוי"
ο לחיות חוויה יחד, לחיות אי-חוויה יחד: גברים אינם בוכים
ο אלומת אור על אבות: חשיפת החור השחור בלא מודע החברתי
פרופ' ג'וזף-פרלברג התייחסה בתחילת דבריה לעמדתו של אנדרה גרין, לפיה מגע האם, כאשר היא מחזיקה את התינוק, משאיר עליו חותם לאחר לכתה. בדומה לכך, לחותם של העדר-מגע יש גם כן את הכוח לייצר אובייקטים חדשים. השאלה שעולה אל מול היעדרות זו, "איפה אמא כשהיא לא איתי?", מכילה במובלע את דמות האב, שאליו למעשה האם הולכת. גרין מוסיף שהעדר מגע מידתי מהווה חלק חיוני מהתפתחות התינוק, אך עודף ממנו יכול ליצור חוסר אונים, בדידות וייאוש. מנגד, נוכחות יתר של מגע יכולה בתורה לייצר תפיסת עולם קלסטרופובי. ההתמודדות עם ההיעדרות נוגעת במתח שבין פנים לחוץ ובין פנטזיה למציאות.
ג'וזף-פרלברג תיארה מקרה מן הקליניקה של מטופלת שסיפרה שכילדה, היא התקשתה להבדיל בין המדומיין לאמתי, וכי קושי זה המשיך לתקוף אותה בהווה בדמות חזיונות שווא. לאחר שהרחיבה על סיפור חייה, ג'וזף-פרלברג הסיקה שהקושי של המטופלת להפריד בין מציאות לדמיון נובע מגירוי עז ולא מווסת שחוותה בילדות מדמות האם, שלא הצליחה לתווך לה את המציאות או להרגיע את הפחדים העולים בה. גירוי יתר שכזה מצד הדמות המטפלת המרכזית, יחד עם היעדרויות של הדמות המטפלת המשנית, האב, מנעו ממנה נוכחות של דמות מגוננת בילדותה והוסיפו להקשות עליה לעבד את חוויותיה באופן שלא מציף אותה נפשית בבגרותה. מתוך הארעיות הלא ברורה שדרכה המטופלת חוותה בילדותה את הסביבה, נדמה היה שהיא מוסיפה לחוות הזיות חושיות בהווה כי הן נותנות ביטוי לפחדים החזקים ביותר שלה. פחדים אלו עלו בעוצמה יתרה בטיפול מול ג'וזף-פרלברג עצמה, המייצגת עבור המטופלת את החשש שהאנליזה תביא לאבדן שליטה דרך העלאת הכאב והאימה שחוותה כילדה.
בשלב מסוים אכן נדמה היה שההתערערות שהמטופלת חוותה בטיפול הייתה כל כך משמעותית, עד שהיא הובילה להלוצינציה בזמן אחת מן הפגישות הטיפוליות. האימה שתקפה את המטופלת כאשר ראתה בעיני רוחה גירוי שלא היה בחדר שיתקה אותה לחלוטין, אך נדמה שתגובתה של ג'וזף-פרלברג להלוצינציה היא שבסופו של דבר אפשרה למטופלת לסגת מן ההזיה שעלתה בה ולהתחיל להכיר בתהליכי הנפש שיצרו אותה מלכתחילה. ג'וזף-פרלברג סיפרה שלא הגיבה להופעתה של ההזיה כסימן אזהרה להתפרקות נפשית של המטופלת, אלא שהתייחסה אליה כאקט סימבולי של הנפש, המשתמשת בהזיה כדי להסדיר את החוויה שלה בעולם. כך, ג'וזף-פרלברג הציעה פרשנות להלוצינציות של המטופלת, וחיברה את תכני ההזיות שלה לדילמות ולקשיים שאפפו אותה בילדות ושהמשיכו להטרידה בהווה.
גם בהרצאה זו, ג'וזף-פרלברג פנתה לתאורטיקנים קודמים כדי להציע פרשנות מכילה, עבור מטופלת החווה התערערות נפשית עמוקה. במקרה זה פנתה לתיאוריות של ביון, אשר תיארו הזיות כמכילות אלמנטים סנסוריים בעלי משמעות; ולאלו של גרין, שדיברו על כך שמטרת הטיפול היא להפוך הזיה למילים. בהתאם לשני תאורטיקנים אלו, ג'וזף-פרלברג נימקה כיצד מתן פרשנות להזיה, בתוך טיפול, מסגרה מחדש את החוויה הסנסורית המבהילה שהמטופלת חוותה, באופן שסיפק לה הגנה מהפחדים העולים בה, הבנתה אצלה תפיסה יציבה יותר של ערך עצמי וחיזקה את היכולת לבצע חיבורים בין פנים לחוץ.
התדיינות ותגובות – ד"ר רינה לזר וגב' מיכל היימן
הרצאתה של ג'וזף-פרלברג היוותה את הבסיס לפאנל נשים שדן במיקומם של חלומות, הזיות ופנטזיות בשדה הטיפולי. יו"ר הפאנל ד"ר שלומית ידלין-גדות, פתחה אותו באומרה שהדיון יתרכז בדיאדה הנשית שבטיפול. ד"ר רינה לזר התייחסה להזיות כניסיונות של המטופלת למגע עם האם, כשהעבודה האנליטית מבקשת לתרגם את שפת האימה וההזיות לשפה המאפשרת הכלה נפשית. היא אף ציינה שלא היה אזכור בדברי המטופלת לדמות האב. בתגובה לכך ג'וזף-פרלברג אמרה שלעיתים האב נוכח דרך ההיעדרות שהוא מייצר.
האמנית מיכל היימן הציגה מגוון אסוציאציות וקישורים לטקסטים אמנותיים שעלו בה לנוכח הרצאתה של ג'וזף-פרלברג. היא פתחה בציון יום האישה, שהתקיים במועד הכנס, ומתוך מה שאולי היה ביקורת על ייצוג דמות טרנסית בהרצאה הקודמת של ג'וזף-פרלברג, איחלה לעולם טוב יותר לנשים ולא-נשים א-בינאריים. בהתייחסה לדמויות ההוריות ההרסניות שתוארו, היימן שמה לב שבעוד שהאב הנעדר נתפס כמת, האם שעליה מוטלת מלאכת גידול הילדים נתפסת כמשוגעת. היא הצהירה שאסור שאימהות ימשיכו להיתפס כ"שק חבטות", לא של גברים בחייהם באופן פרטי, לא בפומבי במרחב הציבורי ולא בפסיכואנליזה. היא שזרה יחד, במעין זרם תודעה, אזכורים של דמויות נשיות מן הספרות, שמות של נשים אמתיות והתייחסויות ליצירות אמנות המתארות נשיות: קורדליה של שייקספיר, המתעקשת לאהוב את אביה בדרכה שלה; אנה או., הלוא היא ברטה פפנהיים, שלמרות היותה פמיניסטית חלוצית זכורה בעיקר כמטופלת של ברויר; תהִלה של עגנון, המתייסרת לאורך חייה עקב בחירות של אחרים. בכל דמות כזו עשתה שימוש היימן על מנת להציג את הנושאים והמורכבות שהיא מספרת, שותקת ומייצגת.
אחד הרגעים שהיו מעוררי מחלוקת בהרצאתה של ג'וזף-פרלברג הגיע כשתיארה כיצד בחרה שלא להתייחס לצרעה שעפה לתוך חדר הטיפולים, אלא לתת למטופלת להעלות את הפחדים הקונקרטיים שלה מהחרק העוקץ שחדר למרחב, בזמן ובדרך שתבחר. בתגובתה להרצאה של ג'וזף-פרלברג, נדמה היה שהיימן בוחרת "לעקוץ" אותה בחזרה, באומרה כי "לפעמים ג'וק הוא ג'וק". האלטרנטיבה שהערתה הציעה לראייה האנליטית החובקת-כל של ג'וזף-פרלברג, ביקשה לומר שיש רגעים שבהם חייבים להתייחס למציאות שבחדר, במקום להפליג בפרשנויות.
ד"ר איזבל בן אמו פתחה את המושב בהתייחסות קצרה ל"מזוכיזם הבלתי נסבל של הארוטיקה הנשית", בתארה את הקישור החברתי שנעשה בין הדרישה מנשים להקריב מעצמן למען הזולת לצד הדרישה שיביעו התענגות וסיפוק מתפקיד זה. איה זיידל פתחה את ההרצאה באמירה כי למרות שהדעה הרווחת רואה בגברי ובנשי הפכים, בעולם המדע הם נחשבים לשניים מהמושגים המעורפלים ביותר שיש. בבואה לתאר את הנשיות, זיידל החלה בסקירה קצרה של פיתוח המושג על-ידי אבי הפסיכואנליזה בעצמו, פרויד. פרויד קישר ישירות בין מין, מגדר ומיניות, כאשר הוא טוען שנשיות וגבריות מתחילות להתהוות מרגע שמכירים בהבדלים הגניטליים בין שני המינים. תהליך ההכרה בין המינים מייצר, לפי פרויד, את חרדת הסירוס, אך גם משמש כמנוע להתפתחות נפשית. אצל הבת, תסביך הסירוס מתבטא בקנאת פין. כאשר הבת מבינה שאין לה את הפין שיכול לספק את האם, היא מאשימה את האם שלא העניקה לה אחד ופונה לאב שייתן לה אותו. כך, כביכול, הבת מגיעה לפתרון של הגרסה הנשית לתסביך אדיפוס, הלוא הוא תסביך אלקטרה. בפתרון זה, כאשר הבת מפתחת מיניות הטרוסקסואלית היא למעשה מזדהה עם האם כמי שמקבלת את הפין של האב ומפתחת נשיות המתבססת על תפיסת הפין כ'יש' ואת היעדרו אצלה כ'אין'.
לתפיסה זו קמו מתנגדים רבים, ביניהם הפסיכואנליטיקאית קארן הורני שתקפה בנחרצות את קביעתו של פרויד, לפיה ראשיתה של הנשיות מצויה בקנאת פין; הורני טענה שהסבר זה נעוץ בנרקיסיזם גברי ונתנה לקנאת פין תפקיד משני בלבד בהתפתחות הנשיות. במקביל, היא תיארה קנאת מקבילה אצל גברים – קנאת רחם, על יכולתן של נשים לברוא מתוכן חיים. למרות האלטרנטיבה החשובה שהורני הציגה, זיידל הדגישה שגם תפיסתה של הורני ממשיכה לתאר נשיות דרך שפה של חסר ועודפות, כשבכך היא משמרת אותה כדבר מסתורי וקשה להגדרה. לפי זיידל, הדרך לפירוק תפיסת הנשיות כהפך הגמור מגבריות, היא דווקא חזרה לפרויד ולעמדתו שלנשים ולגברים אספקטים משותפים, ביניהם אלמנטים של אקטיביות ופסיביות, הקיימים אצל האישה והגבר.
בתארה את המיניות הנשית, זיידל התייחסה לסוגיית הדחף ולקושי שהבחינה בו אצל מטופלות צעירות, בנות דור ה-Z, ליהנות מחדירה וגינלית. עונג מיני בשלב הגניטלי מסתמך על קבלת עונג מאובייקט אחר ולא מהעצמי, כך שאותו איחוד מיני בין שני אנשים שואף לסיפוק מיני ממישהו שלעולם לא יהיה לגמרי מוכר. בהקשר לכך הזכירה זיידל את הלן דויטש, פסיכואנליטיקאית מתקופתו של פרויד. דויטש הוטרדה מהשכיחות הרבה של נשים פריג'ידיות והאמינה שמקור התופעה בהזדהות הבת עם האם הסובלת. בכתביה, דויטש מדגישה את היסוד המזוכיסטי שבנשיות, ומתארת את הוגינה כאיבר סביל, התלוי בפין של הגבר עבור תחושת עונג.
זיידל המשיכה באומרה שתחת התאוריה הפרוידיאנית, הנשיות כאמור מתקיימת גם אצל גברים ולמעשה משמשת כאיום על הבן. הבן מפנים שהעונש על מרידה באב יהיה סירוס, מה שיהפוך אותו דומה יותר לבת. כדי להימנע מגורל זה, הבן לוקח על עצמו את שלטון האב, דרך הסופר-אגו והמוסר החברתי שהוא מכיל. עבור הבת, התהליך שונה וכדי לזכות בפין, היא לוקחת על עצמה את תפקיד האישה הסבילה ומחליפה את האזור הארוגני המרכזי מהדגדגן לנרתיק, אשר זקוק לפין כדי לייצר גירוי מיני. ביחס לכך הזכירה זיידל גם היא את אנדרה גרין, אשר קישר בין מזוכיזם לנשיות, באומרו שאישה לומדת להתענג מתוך עמדה רצפטיבית. לפי גרין, יסוד העונג אצל נשים וגברים הינו דחף אקטיבי, אך נשים עוברות תהליך חיברות שמאציל את הכוח להתענגות על האחר. גרין, אגב, לא ראה בכך מגבלה, אלא יכולת בריאה של נשים לשים את עצמן בנעליו של הזולת.
זיידל קישרה בין עמדותיהם של פרויד וגרין לקושי שהיא רואה אצל נשים צעירות לחוות עונג מחדירה, כשהיא מסיקה שקושי זה נובע מהצימוד שהחברה עושה בין נחדרות ופסיביות, לעמדה שלילית ודכאנית. חיבור זה, לפי זיידל, מקשה על נשים ליהנות מה-'יש' שמצוי ב'אין'. בדבריה, היא מבקשת להתיר את הקישור הגורדי שמגדירה החברה בין עונג נשי ופסיביות שלילית. עם סיום המושב, היא הדגישה ש"עונג נשי אמנם דורש פגיעוּת ועבודה אינסופית, אך נדמה כי הגוף הנשי, החי, הבועט, המדמם והמשתנה, מסוגל לכך".
ככלל ההרצאות בכנס, והרצאותיה של ג'וזף-פרלברג בפרט, הציגו בצורה מרתקת כיצד ניתן לעשות שימוש בפסיכואנליזה כדי להתמודד עם מגוון תרחישים וסימפטומים העולים בטיפול. כמטפלת, ג'וזף-פרלברג דוגלת בהתערבויות מינימליות, תוך העלאת פרשנויות הנוגעות בריחוף קל אל מול דברי המטופל. מדבריה מתקבל הרושם שכל התערבות שלה נעשית לאחר מחשבה עמוקה, המשתלבת בראיית האנליזה כישות המתפתחת בזמנה. החיבורים המעמיקים שתיארה העלו שאלה לגבי מגבלותיה של הפסיכואנליזה ומקומה בתוך מערך תמיכה רחב יותר. זו הורגשה במיוחד כאשר ג'וזף-פרלברג תיארה התמודדות עם הלוצינציות ויזואליות במסגרת האנליזה, מבלי להתייחס לאפשרות תמיכה רב-מערכתית, העשויה לכלול ייעוץ תרופתי ופסיכיאטרי במקרים מדאיגים. עם זאת, נדמה שהדרך בה ג'וזף-פרלברג פעלה על מנת לבסס את הטיפול כעמיד ויציב דיו, חיזקה אצל מטופליה את האמונה כי מצאו מרחב שיצליח להכיל אותם, מה שתרם רבות להצלחת הטיפול. בהשוואה לפרשנויות מדויקות שהציעה, הניתוח של ג'וזף-פרלברג לאלמנטים של מגדר ומיניות החזיקו בתוכם פערים. לא מפני שהיא מבקרת או תופסת זהות אחת כ"בריאה" או "תקינה" יותר, אך ההתבוננות לפיה כל סטייה מהנורמה נובעת מקשיים התפתחותיים משמרת שיח המקדש הטרו-נורמטיביות. ביחס לכך עולות שאלות כמו האם אין מקום לשקול ראייה פלואידית יותר של מיניות ומגדר, מבלי להסתמך על דיכוטומיה של סטרייט-גיי או אישה-גבר? או האם, כפי שעולה מאחת הדוגמאות שהביאה, חייב להיות קשר בין משיכה של מטופל לנשים טרנסיות, ובין זהותו כגבר? ביחס לכבוד הרב שעלה מדבריה של ג'וזף-פרלברג לתאורטיקנים שקדמו לה, ייתכן כי ישנו צורך לקחת בחשבון את ההתפתחויות השונות שהתרחשו בעולם בכלל ובעולם בריאות הנפש בפרט כדי להימנע ממהותנות ופתולוגיזציה, בבואנו לטפל. לסיכום, ההרצאות השונות בכנס, ההתייחסות התיאורטית והמעשית כמו גם הזוויות השונות שהוצגו להבנת תרומתו הפוטנציאלית של טיפול פסיכואנליטי, היו מושקעות ומעוררות מחשבה. המקצועיות שאפיינה את ההרצאות והפאנלים השונים הצליחו להציג בצורה יפה את החיבורים המורכבים והאינטימיים שאפשריים במסגרת פסיכואנליזה, במיוחד סביב נושאים רגישים כמו מיניות, מגדר והפנמות הוריות.
גל בקר הינו מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ובעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית-שיקומית. מחקרו עוסק בנושאי מיניות, מגדר וזהות לאומית.
