עירון מלמוד גנני
ג'יין ר. לואיס היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכואנליטיקאית, חברת פקולטה בכירה ומדריכה במכון האמריקאי לפסיכואנליזה, נשיאת האיגוד לקידום הפסיכואנליזה בניו-יורק, מדריכה בקבוצת טראומה במרפאת קארן הורני, ומטפלת בקליניקה פרטית בניו-יורק. במאמרה "תגובת המטופל לחופשת האנליטיקאי: נקודת מבט הורניאנית", אשר פורסם ב-1992 ב"American Journal of Psychoanalysis", מציעה לואיס להביט על נושא הפרידה בחופשות באמצעות התיאוריה של קארן הורני, דרך 2 דוגמאות קליניות מעבודתה.
לאחר שחזרה מחופשה של שבוע, מצאה את עצמה לואיס עסוקה בשאלה מה בדיוק בפרידה מהאנליטיקאי משפיע באופן עמוק כל כך על המטופל. מבחינת הספרות, ההתייחסות להיבט בלתי נמנע זה של מערכת היחסים הטיפולית מתמקדת בעיקר בטכניקה - איך מדברים עם המטופל על יציאה לחופשה. הטכניקה המקובלת מבוססת על הפרדיגמה כי תגובת המטופל משחזרת תגובה לפרידה טראומטית בעברו. לואיס מבקשת להציג במאמר זה נקודת מבט אחרת, אשר אינה מביטה על התפתחות מוקדמת, אלא על המשמעות שהקשר הטיפולי הפך למייצג עבור המטופל לאורך התקדמות הטיפול. לואיס מציעה היפותזה המבוססת על השימוש של מטופליה במטאפורות מסוימות. באופן ספציפי, שני המטופלים בהם היא מתמקדת משתמשים ב"חמצן" ו"אוויר" כשפה מטאפורית בכדי להביע את האופן בו ההיעדרות שלה השפיעה עליהם. הדוגמאות הקליניות שבחרה מתארות שתי תגובות שונות מאוד להיעדרות. היא מסבירה זאת בכך שהתגובות מגיעות ממטופלים הנמצאים בשלבים שונים של התהליך האנליטי בכל הקשור להפחתה בניכור מהעצמי, וביכולת לחוות קונפליקטים ולהתמודד עימם באופן אקטיבי.
למרות שלואיס לא מתעכבת על התיאוריה של קארן הורני, נראה שנכון להבהיר כמה מונחים מרכזיים הרלוונטיים למאמר. הורני דיברה רבות על העצמי האידיאלי (Idealized Self), אותו עצמי המייצג את כל מה שאנחנו "אמורים" להיות בכדי להיות רצויים ואהובים. הוא מתפתח מתוך תדמית אידיאלית (Idealized Image), אשר מהווה מעין גלוריפיקציה של הצרכים הבלתי נענים של הילד; היא נותנת לו תחושה של זהות, מפצה על הניכור העצמי והפיצול הפנימי ומאפשרת לו לחוות תחושה של כוח ומשמעות (דרך התחושה החולפת שהוא גיבור, גאון, קדוש וכדומה). לתדמית אידיאלית זו קראה הורני "פיתרון נוירוטי כולל". במהלך ההתפתחות הנוירוטית, התדמית האידיאלית נעשית יותר ויותר ממשית, והופכת לעצמי האידיאלי, המייצגת עבור האדם מה הוא 'באמת' או מה הוא יכול להיות, וכדאי שיהיה.
התדמית האידיאלית מייצרת מערכת גאווה (Pride System), הכוללת גאווה נוירוטית (גאווה מזויפת, המבוססת על העצמי האידיאלי במקום על נקודת מבט מציאותית של העצמי האמיתי), דרישות נוירוטיות (צרכים או משאלות אשר הפכו לדרישות, כמו זעם על אי-צדק המתעורר בתגובה לדו"ח על חניה כפולה), ותכתיבים עצמיים רודניים (המכתיבים איך על האדם להתנהג ולהיות; Horney, 1950). המטרה הכללית של פסיכותרפיה הורניאנית היא לעזור למטופלים לגדול באופן הדרגתי בכיוון של ידיעה עצמית (Self-Realization). באופן ספציפי יותר, המטרה היא לסייע למטופל לוותר על התדמית האידיאלית שלו, לערער את מערכת הגאווה, ולהחליף את השנאה העצמית לקבלה של העצמי האמיתי.
ο היפרדות-חופשות: השלכות טיפוליות וניהול קליני – סיכום מאמרה של Webb
ο כשהמטפל.ת יוצאת לחופשה (ארוכה): סקירת מאמרה של סארנאט
ο תרומתן של חופשות וקטיעות בטיפול: סיכום מאמרם של רודס ורודס
הדוגמא הקלינית הראשונה מתמקדת בדיוויד, מטופל בן 30, בשנתו ה-5 לאנליזה בתדירות של 3 פגישות בשבוע. לואיס מציגה 3 פגישות, הראשונה התקיימה סמוך לחופשה, והשתיים האחרות לאחר שחזרה. היא מתארת את דיוויד כמטופל בעל עניין מפותח באמת לגבי עצמו, ידע גובר לגבי העמדות הפנים שלו, ההחצנות שלו והתכתיבים המכוונים את חייו. עם התקדמות האנליזה וערעור מערכת הגאווה שלו, האנרגיות של דיוויד הופנו יותר ויותר כלפי החלקים האמיתיים והבונים שבו. לצד זאת, אנרגיות אשר הופנו לקונסולידציה של העצמי האידיאלי החלו לפחות, אך עוררו גם חלקים רדומים, כמו בוז עצמי מחודש.
בפגישה האחרונה לפני הפרידה דיויד פתח:
"היה לי חלום ממש מוזר אתמול בלילה. הוא מאוד הפחיד אותי. נהגתי יותר ויותר ומהר. מה שאני הכי זוכר הוא שמישהו נהג במכונית שחורה מאחורי; אני זוכר שהסתכלתי על השמשה האחורית דרך המראה. הפנים שלו לא היו שלמות, היה בהם משהו חסר. מסיכה היתה מודבקת לחלק הפנימי של השמשה הקדמית שלו, היא היתה אמורה להתאים במדויק כך שהוא לא ייראה כמו האדם המפחיד שהיה. אני לא יודע מה בעצם היה כל כך מפחיד לגביו. היה חשוך מדי בשביל לראות".
לואיס: "אני תוהה אם אתה יכול לדמיין מה היית רואה אם לא היה כל כך חשוך?"
דיוויד: "זה מוזר, אבל בדיוק חשבתי על לילי (ארוסתו) ואמא שלה שנמצאת בדיכאון. לילי קופצת מכל מילה שאמא שלה אומרת, כאילו שאין לה את הזכות להרגיש מדוכאת".
לואיס: "איך אתה מרגיש עכשיו, דיוויד?"
דיוויד: "את תמיד יודעת בדיוק לאן ללכת... אני מניח שאני מרגיש מדוכא". דמעות עליו בעיניו. "כשבאתי לכאן, הגעתי מוקדם. אז הלכתי לחנות החיות להסתכל על הגורים. אני אוהב לחבק גורים. הם גורמים לי לחשוב על ג'ייק (כלב הילדות שלו). אני חושב על כמה הוא היווה מקור נחמה בשבילי". הוא נאנח עמוקות.
לואיס: "זו הייתה אנחה דיי עמוקה".
דיוויד: "אני מניח שאני הוא זה שצריך שינחמו אותו. לילי היתה מאוד עסוקה לאחרונה. לוח הזמנים של העבודה שלה פשוט לא ייאמן". דיוויד עצר. "לילי באמת מאוד מחוברת לרגשות שלה. אם משהו פוגע בה, היא כבר תגיד לך. אם היא רעבה, היא תרשה לעצמה לאכול. את זוכרת מה אני עושה כשאני רעב, אני מנסה לדכא את זה".
לואיס: "נראה שחשוב לך שאזכור זאת לגביך היום".
דיוויד: "הרגע הבנתי משהו לגבי המסכה. היא הייתה בצבע חום, בז', כמו... (עיניו נעצרו על הרגליים שלה) הצבע של הגרביונים שלך. המסכה היתה בעצם מסכת חמצן".
לואיס: "מה עולה בך לגבי מסכת חמצן, הצבע של הגרביונים שלי?"
דיוויד: "סבא שלי היה באוהל חמצן לפני שמת. סבתא שלי קיבלה חמצן כשהלכה לבית חולים. חמצן שמר עליהם בחיים לאורך זמן. כמו זקפה. זה לא כאילו אני לא יכול לשמור על זקפה, רק כשזה מגיע לחדירה. לילי ואני ניסינו שוב ולא הצלחנו כמו שכבר הצלחנו בפעמים הקודמות. היא ניסתה להכווין אותי לתוכה. זה כאב, ניסיתי לא להרגיש את הכאב".
לואיס: "למה?"
דיוויד: "לא רציתי לתת לזה להיכנס לנו באמצע, למרות שזה מה שקרה".
לואיס: "נשמע שניסית לא להרשות לעצמך להיחדר על ידי הרגשות שלך".
דיוויד: "כן, כמו שניסיתי לא להרגיש כלום כשג'ודי עזבה אותי. או הכאב או הרעב. או הכאב של הצקות בתור ילד. בסופו של דבר צחקתי יחד איתם, עלי. אני לא יכול לתת לכאב, פחד או כעס להגיע אלי. כשהייתי במיטה לפני כמה ימים עם לילי, היא הראתה בבירור שהיא רוצה שנתחיל משהו. אני הראיתי בבירור שאני לא רוצה. אמרתי לה שאני רק רוצה להתחבק עוד קצת. היא שאלה אותי, 'אתה מרגיש שאני מזניחה אותך לאחרונה?'. אמרתי, 'לא. בכלל לא.' זה היה שקר".
דיוויד: "כשאני מרגיש רעב אני מונע מעצמי, כאילו זו חולשה להרגיש רעב. להרגיש זנוח מרגיש גם כמו חולשה. זה משפיל. גברים אמיתיים לא מרגישים בודדים. ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה, זה כל כך מגוחך. אני חושב שאני מרגיש כעס על זה שאני מרגיש בודד, וזה מה שגורם לי לסגת אחורה מלילי. זה המימד הרביעי הזה שדיברנו עליו – רגשות על רגשות. לפעמים כל כך קשה בשבילי להאמין שהרגשות האלה יכולים להיות כל כך חזקים. אני נעשה חסר מנוחה כשאני מרגיש ככה".
לואיס: "נראה שאתה מרגיש דיי חסר מנוחה גם עכשיו".
דיוויד: "נכון. אני חושב שאני יודע מה את חושבת. את לא תהיי כאן בשבוע הבא ויש לי רגשות לגבי זה".
לואיס: "יש לך?"
דיוויד: "חשבתי על זה בדרך לכאן. אני מודאג מזה שלא תהיי. אני מרגיש שאני צריך אותך. אף פעם לא אמרתי את זה קודם. כל כך הרבה קורה כרגע עם תכנון החתונה ולילי שעוברת לגור איתי. לפעמים אני מרגיש שאני לא יכול לנשום וכשאני מגיע לכאן אני יכול לנשום שוב. זה כאילו אני צריך אותך כדי להיות יכול להודות בדברים מסוימים בפני עצמי. למשל, איך יכולתי להודות בפני עצמי על משהו כמו לרצות נחמה. זה דבר אחד לומר 'אני אוהב לחבק גורים', אבל דבר אחר באמת להודות שלא היה אכפת לי להיות גור. אם לא הייתי אומר את זה כאן, בטח הייתי כועס על עצמי על זה שאני כזה רכרוכי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר, אבל אני לא יודע אם זה אפשרי כרגע".
לואיס: "זה נשמע כאילו אתה משאיר את הדלת פתוחה".
בפגישה לאחר שחזרה דיוויד דיווח על מקרים בהם שימש כ"פותר הבעיות" בקשיים של אחרים: אחותו הרגישה בודדה והוא השקיע זמן במתן תמיכה, הוא נתן לאביו של ארוסתו ייעוץ עסקי, ועוד. למרות שדיבר על תחושה של עומס יתר, הגאווה המוכרת המושקעת בעמדה הזו הופיעה מחדש. מה שנעשה סמוי שוב היו ההיבטים האמיתיים אשר הרשה לעצמו לחוות בפגישה האחרונה שלהם.
בפגישה הבאה דיוויד הגיע עם כאב ראש חזק, וסיפר שביקר את סבתא שלו בת ה-96 בבית החולים. הוא סיפר שהיא סובלת מאי-שליטה על סוגרים, והוא מוטרד ועצבני ממצבה. דיוויד הקביל את התחושה לאיך שהרגיש כילד, כאשר היה יוצר סתימה בשירותים כדי לראות את השירותים מוצפים. בזמנים אלו הרגיש שילוב של פחד והיקסמות. בהמשך, דיוויד זיהה שהוא מגיב ל"אי-שליטה על סוגרים" אשר חווה בפגישה לפני החופשה. בכך ששחרר את הרגשות שלו הוא הרגיש חצוי: נדהם ומוקל מצד אחד, ומנגד מפוחד ומלא בוז כלפי מה שחווה כאובדן שליטה. מעבר לכך, טבוע בהיקסמות של דיוויד היה גם ה'עונג הסודי' שחווה כאשר רגשות שהן טאבו למערכת הגאווה שלו יצאו לחופשי.
המקרה השני אותו מציגה לואיס הוא של דיאנה, בת 35, הנמצאת באנליזה של כשנה וחצי, פעמיים בשבוע. כאשר הגיעה ללואיס כבר עברה 3 ניסיונות טיפול, אותם עזבה באופן פתאומי לאחר כ-4 חודשים, בעקבות התחושה כי למטפל יש אג'נדה משלו עבורה. מבחינה דינמית, מתארת לואיס, דיאנה מתגאה מאוד בשליטה העצמית ובעצמאות שלה, וגאווה זו מונעת ממנה מלהודות בקשיים נוירוטיים מכל סוג. בפגישות דיאנה מדברת על כמה העולם והאנשים החיים בו פגומים, ונראה שזוהי הדרך היחידה בה היא יכולה לדבר על הקשיים שלה. לרוב אינה מסוגלת לדבר על העבר, היות והוא עשוי להביא אותה למגע עם תחושות של חוסר אונים, פחד, צורך בחום, דאגה ועזרה. הגאווה שלה בשליטה מוחלטת ובעצמאות לא רק נותנת לה תחושה של שלמות ותחושת ערך, אלא גם מגינה עליה מהסכנה המפחידה מאוד של להפוך לטרף מצד השנאה והבוז העצמי שלה.
דיאנה הגיעה לטיפול לאחר שחוותה דחייה מצד בן זוג. באותו זמן חוותה דחפים אובדניים וחיפשה את עזרתה של לואיס במציאת דרך כלשהי בה תוכל להשיג סיפוק נקמני במטרה להשיב לעצמה את גאוותה. דיאנה מתעבת כמעט כל דבר אמיתי לגבי עצמה. הדרך בה היא חווה את חייה מעלה בלואיס דימוי של שדה מוקשים מנטלי, בו כל תזוזה עשויה לפוצץ את התדמית האידיאלית אשר בקושי רב מחזיקה אותה יחד.
לואיס מתארת כי כאשר אמרה לראשונה לדיאנה שלא תהיה במשך שבוע תהתה אם בכלל שמעה אותה. לא היתה שום תגובה שיכלה לראות, אפילו לא תזוזה קלה של הראש. למעשה, דיאנה לא התייחסה לחופשה עד הפגישה שקדמה לפגישה האחרונה, במהלכה הודיעה לה שלא תוכל להגיע לפגישה הבאה בגלל אילוץ בעבודה. כששאלה את דיאנה על תחושותיה לגבי שבוע ההיעדרות, היא ביטלה את השאלה עם האמירה "הוא יהיה בדיוק כמו כל שבוע אחר".
בפגישה הראשונה לאחר החופשה, דיאנה הגיעה במצב של עצבנות וחוסר מנוחה ודיווחה שהיתה קרובה למוות. היא תיארה שחוותה התקף בעבודה, במהלכו הגרון שלה נסגר והיא מצאה את עצמה נלחמת לשאוף אוויר. היא היתה משוכנעת שהאוויר במשרד שלה נעשה רעיל עקב שיפוצים בקומה מתחת, אשר גרמו לאוויר המזוהם להיכנס דרך פתחי האוורור. היא הלכה לרופא, עברה בדיקה מקיפה, ונאמר לה כי ככל הנראה עברה התקף חרדה. היא זעמה כאשר הרופא הצביע על כך שאף אחד אחר במשרד לא הושפע מזה. דיאנה אמרה ללואיס בכעס שהיא מתכוונת להתקשר לסוכנות להגנת הסביבה. היא ביקשה מלואיס לאשר עבורה שהתגובה שלה לא היתה רגשית. ניסיון לחקור את הצורך שלה בתגובה לא רגשית לאירוע הגביר את כעסה. לבסוף לואיס בחרה להכיל במקום לאתגר את הצורך שלה בהחצנה, וכאשר דיאנה דיברה על כוונתה לקבל חוות דעת שנייה, חיזקה אותה ואמרה לה שהיא בעד שתיקח את הבריאות שלה ברצינות. אמירה זו הרגיעה אותה במידה רבה.
כעת חוזרת לואיס לשאלה הראשונית שלה, על משמעות הפרידה מהאנליטיקאי עבור המטופל. היא מציעה כי פרידה עשויה להיחוות כאובדן של סביבה תרפויטית, לה לואיס קוראת סביבה מכילה/מקיימת (Containing/Sustaining Environment). תפקידה של סביבה זו הוא להשפיע באופן ישיר על תפקוד אדפטיבי יותר של מערכת הגאווה. היא עושה זאת בשתי דרכים אפשריות:
1. היא מכילה ו"סובלת" היבטים הן של העצמי האמיתי והן של העצמי השנוא, אשר יהיו בלתי נסבלים אם יחוו באופן ישיר.
2. היא מקיימת אידיאליזציות-עצמיות המספקות תחושה של אחדות, ומגינה מפני השתלטות של השנאה והבוז העצמי.
האפקט הספציפי שיהיה לפרידה מהסביבה התרפויטית על המטופל תלוי במטרה שהסביבה ממלאת עבורו.
החסך בסביבה מכילה/מקיימת הנגרם בעקבות החופשה, הוביל אצל דיוויד לרגרסיה של היבטים אמיתיים של העצמי אשר עדיין לא עברו אינטגרציה מספקת. לואיס מציינת כי הגעתה לעמדה בה היא מזוהה עם העצמי האמיתי של דיוויד הינה תוצר של התפתחות אלמנטים מסוימים כחלק מהעבודה האנליטית, ביניהם: השלמות של מערכת היחסים האנליטית, ירידה בניכור ובזרות, והטיפוח של כוחות בונים ומחזקים.
בעוד הקונספט של האנליטיקאי כסביבה מכילה/מקיימת עשוי להזכיר את מושג הסביבה המחזיקה (Holding Environment) של ויניקוט, לואיס מצביעה על הבדל מהותי; היות והתיאוריה ההורניאנית לא התפתחה מפרספקטיבת יחסי אובייקט קלאסית, רעיון הסביבה מכילה/מקיימת אינו נובע מתוך חוויה ינקותית, ותפקיד האנליטיקאי אינו מתמקד במתן מענה לצרכים של המטופל החי מחדש את השלבים המוקדמים מאוד האלו באמצעות ההעברה. למעשה, מנקודת מבט הורניאנית, תפיסת האנליטיקאי כסביבה מכילה/מקיימת מבוסס על רעיון הוליסטי-דינמי של עצמי וקונפליקט, ומכוון להגברת המודעות לשימוש שעושה המטופל במערכת הגאווה כפיתרון נוירוטי כולל לחרדה בסיסית ועמוקה. בתוך הקשר זה, האנליטיקאי הופך לכלי דרכו המטופל יכול לעבוד על קונפליקטים אינטרה-פסיכיים ולהיעשות מודע יותר לדרכים בהן הוא מבטא את ניסיונותיו לפיתרון של קונפליקט וחרדה באמצעות התגובות הרגשיות שלו לאנליטיקאי. ניתן לומר, כי בתפקיד האנליטיקאי כסביבה מכילה/מקיימת טבוע המיקוד על מבנה האישיות הממשי-נוירוטי של המטופל.
כשדיוויד הופרד מהסביבה המכילה/מקיימת, האנרגיות שלו הופנו חזרה לקונסולידציה של האידיאליזציות העצמיות שלו ודיכוי העצמי האמיתי שלו. אותם היבטים אשר הפכו למקובלים יותר ומזינים כשנחוו בנוכחותה, "החמיצו" ואף הפכו למעוררי דחייה בהיעדרה. כשדיוויד אומר, "אני צריך אותך כדי להיות יכול להודות בפני עצמי בדברים מסוימים", החרדה שהוא חווה, לצד הפחד שמשהו רע עומד לקרות, נובעים מהמודעות כי באותו זמן עדיין לא היה יכול להכיל היבטים רבים של העצמי האמיתי שלו בכוחות עצמו. מכאן, אפשר גם להניח שכסביבה מכילה/מקיימת עבור היבטים של העצמי האמיתי, האנליטיקאי נחווה כמתווך-שומר בין העצמי האמיתי של המטופל והתדמית האידיאלית שלו.
מבחינה זו, האנליטיקאי משמש כפונקציה הממתנת את ההיבטים היותר דורשניים ומענישים של התדמית האידיאלית מפני התקפת העצמי האמיתי אשר עדיין חלש ולא מגובש. בהיעדרו של האנליטיקאי, התדמית האידיאלית חוזרת לדרוש מחיר בתמורה לתחושת שיווי המשקל אותה היא מספקת. כאשר האנליטיקאי חוזר, העצמי האמיתי יכול לצאת מהמחבוא ולהמשיך לגדול עד שמגיע הזמן בו הוא יכול לעמוד בפני עצמו. כאשר חזרה מהחופשה, מצאה את העצמי האידיאלי של דיוויד חזרה בעמדת הכוח, עם הכתבות מוכרות אשר דרשו ממנו להיות בלתי שביר ובלתי מנוצח. עם זאת, עד הפגישה השנייה, הביסוס מחדש של סביבה מכילה/מקיימת אפשר לדיוויד להשקיע את האנרגיות שלו שוב בטיפוח העצמי האמיתי שלו.
גם במקרה של דיאנה, החופשה הובילה לחסך בסביבה מכילה/מקיימת, אשר במקרה שלה שימשה כ'בועת פלסטיק' הסוגרת ושומרת על התדמית האידיאלית. האוויר בפנים טוהר מאלמנטים רעילים, במיוחד האלמנטים האמיתיים והשנואים של העצמי. בפגישות לאחר החופשה, העבודה הטיפולית התמקדה באיחוי, ושוב הרחבת, ה'תדמית-בועה מגנה' כך שתחושה של ביטחון, גם אם שבירה, תוכל לחזור. כסביבה תרפויטית המקיימת את התדמית האידיאלית שלה ומכילה את התדמית השנואה שלה, הטיפול מסייע לווסת תחושות של חוסר אונים ותלות המתנגשים עם הצורך שלה בשליטה מוחלטת ועצמאות. היעדרותה של לואיס, אירוע מחוץ לשליטתה של דיאנה, הביא אותה לידי מגע עם תחושות רעילות ושנואות אלו אשר למעשה הרעילו את התדמית העצמית שלה. היות ודיאנה מרגישה כי היא למעשה התדמית שלה, מובן שהיא חשה קרובה למוות כאשר התדמית פתאום נמצאת בסכנה.
במאמרה מספקת לואיס חקירה ראשונית לתוך תגובות המטופלים לחופשה של הפסיכואנליטיקאי מנקודת מבט הורניאנית. לואיס מציעה כי מערכת היחסים האנליטית מבססת סביבה מכילה/מקיימת המשמשת להקלת והפחתת חומרת הדרישות של התדמית האידיאלית, ובכך מספקת מבנה לארגון של עצמי אמיתי מספק.
לואיס מעלה שאלה נוספת: האם המשמעות של האנליטיקאי עבור המטופל משתנה כאשר האנליזה הסתיימה והמטופל מוכן לפרידה? על פי גרינסון, המצדד בכך, ניתן להבחין בשינוי זה באמצעות מעקב לאורך האנליזה אחר השינוי בתגובת המטופל לפרידה מהאנליטיקאי ביום שישי. לדבריו, ניתן לראות את השינוי וההתפתחות בתגובה לפרידה השבועית כ"העתק מיניאטורי בעל ערך של התגובה הצפויה בסיום הטיפול". לואיס מסכימה עימו ומציעה כי כאשר אנליזה מסתיימת, הגיוני שהצורך להכיל ו/או לקיים היבטים של העצמי עבור המטופל, בין אם יהיו אמיתיים, מעוררי בוז או שעברו אידיאליזציה, יפחת משמעותית. הסיבה לכך נובעת מיכולתו של המטופל להחזיק בידע מתמשך על מערכת הגאווה שלו, לצד יכולתו הגוברת לקחת אחריות על התפתחות העצמי האמיתי שלו, שהיא מהות הידיעה-העצמית לפי התיאוריה ההורניאנית.
לקראת סיום, מתייחסת לואיס לטענה אפשרית, כי הצורך באידיאליזציה-עצמית עלול לא להתערער עד הסוף לעולם עקב הערך ההגנתי המשמעותי שהוא מספק. לדוגמא, אידיאליזציה-עצמית משמשת כ"משחה מאלחשת" אינטרה-פסיכית המקהה את האמת של מותנו הבלתי נמנע. עם זאת, כותבת לואיס, אין בכך למנוע מאיתנו להחזיק בעמדה שלמטופל יש פוטנציאל לגדול מעבר לצורך באנליטיקאי כסביבה מכילה/מקיימת עבור היבטים של העצמי שאינו יכול להכיל או לקיים בדרך אחרת. לסיכום, לואיס מציעה כי בטיפול גלומה האפשרות ללמוד להשתמש באופן יעיל בידיעה-העצמית הנרכשת במהלך העבודה האנליטית, כך שאם נותר צורך באידיאליזציה-עצמית הוא כבר אינו קומפולסיבי ולא מובחן.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.
Horney, K. (1950). Neurosis and Human Growth. New York: W. W. Norton
Lewis, J. R. (1992). The patients' reactions to the psychoanalyst's vacation: A Horneyan perspective. American journal of psychoanalysis, 52(1), 67-74
