תומר הרן
המילה Equanimity, שמתורגמת לרוב כהשתוות הנפש, יציבות פנימית או איזון נפשי, היא אחת המילים המחזיקות את המורכבות הגדולה ביותר בפסיכולוגיה הבודהיסטית. ניתן למצוא אותה במקומות רבים בקאנון הבודהיסטי, בין היתר כאחת מארבע "איכויות הלב" (לצד חמלה, פרגון ואהבה), שנחשבות לסגולות הנאצלות ביותר שניתן לפתח, בין היתר בעזרת תרגולי מדיטציה שונים; כאחת מעשר ה"שלמויות" (ten perfections), המאפיינות תודעה חופשייה ומשוחררת; וכאחת משבעת "גורמי ההתעוררות", המפרטים את מרכיבי הדרך הבודהיסטית להארה (Malalasekera, 2008).
בכל הרשימות הללו היא מופיעה תמיד אחרונה, ונחשבת למאתגרת ביותר. אולי מסיבה זו השיח אודותיה לוקה פעמים רבות בהשטחה ובצמצום, המעידים על הבנה חלקית בלבד שלה. למעשה, גם חלק מהתיאורים המוקדמים שלה מנוסחים בחסכוניות ועלולים לייצר הפשטה לא מדויקת. כך, למשל, מתאר אותה בודהא בדרשה על ששת בסיסי המגע:
"כאשר אתה חווה מגע נעים, אל תתמכר לו. כאשר אתה חווה מגע כואב, אל תזדעזע. שמור על השתוות הנפש... בלי להימשך לדבר ובלי לסלוד מדבר" (מתוך: ארבל, 2017).
קל להבין כיצד ניתן לפרש את מילותיו של בודהא כמכוונות אותנו אל מקום של ניתוק ואדישות. אולי לא מפתיע, אם כן, שפעמים רבות המילה Equanimity מתורגמת גם כ'שוויון-נפש' (שמשמעו אדישות) ומוצגת כניטרליות תוך-נפשית, חסרת העדפות וחסרת סלידות. הצגתה בצורה זו, וללא התייחסות לשתי איכויות סותרות לכאורה שהיא מכילה בתוכה – האחת, עמדה יציבה נוכח סערות פנימיות, והשנייה, עמדה של גמישות והיעדר שליטה – עלולה לסמן עבורנו דרך של ניתוק רגשי, פיצולים והכחשות. הפשטות כאלו אחראיות בחלקן על תופעה שהופכת נפוצה מאוד בתקופתנו, ונקראת מעקף רוחני.
את המונח מעקף רוחני (spiritual bypass) טבע הפסיכולוג האמריקאי ג'ון וולווד בראשית שנות השמונים. להגדרתו, מעקף רוחני מתאר "שימוש ברעיונות ותרגולים רוחניים כדי להימנע מעניינים רגשיים או בין-אישיים, כדי לחזק תפיסת עצמי רעועה או כדי להקטין בחשיבותם של צרכים, רגשות או משימות התפתחותיות" (2011). פגשתי לא מעט מתרגלים המשתמשים במעקפים רוחניים כלשהם, חלקם בעלי ידע מעמיק על נפש האדם. במבט לאחור הבנתי שגם אני השתמשתי במעקפים אלו במשך שנים רבות, והם עדיין מהווים עבורי מלכודת.
כדי לפתח השתוות נפש מלאה, שאינה מבוססת על מעקפים רוחניים והימנעות רגשית, עלינו להצליח למזג בין שתי איכויות סותרות לכאורה, בעת ובעונה אחת. את שתי האיכויות הללו ניתן להבין דרך שתי מילים שונות בשפה הפאלית (upekkha ו- tatramajjhattata) שאת שתיהן נהוג לתרגם כ-Equanimity, וניתן לייצגן בעזרת שני דימויים. הראשון הוא דימוי של סלע, שנותר יציב במקומו נוכח כל הסערות, הסופות והגשמים שמכים בו. השני הוא דימוי של סל נצרים, שמתגלגל ומתהפך ברוח, אך בשל גמישותו אינו נהרס. הבנה מלאה של השתוות הנפש כוללת אינטגרציה של שני הקטבים הללו, שכפי שאטען במאמר זה, מתמזגים בסופו של דבר יחד לאיכות אחת.
איכות זו עשויה להיות גורם מכריע בטיפוח חוסן נפשי מול מצבי דחק ומשבר, שכן היא מאפשרת לנו את היציבות המנטלית הנדרשת כדי להסכים לפגוש את הקשיים והכאבים בחיינו בפתיחות ובאומץ (פרדס וארוך, 2021). אדגים את האופן בו שתי האיכויות השונות המרכיבות את השתוות הנפש באות לידי ביטוי במפגש הטיפולי דרך תיאורי מקרה אשר ישולבו לאורך הטקסט.
השתוות הנפש מתארת למעשה מודעות שאינה תגובתית. מעין מרחב פנימי שבו כל ההתרחשויות נחוות ומורגשות ונרשמות כפי שהן, מבלי להגיב אליהן באופן אוטומטי ומתוך דחפים רגעיים; אלו שולטים בנו לעיתים יותר מכפי שנדמה לנו. למעשה, פעמים רבות אנו מסתובבים בעולם כמהופנטים: מתגוננים מפני אסונות שטרם התרחשו או תרים אחר תענוגות פוטנציאליים גם כשאלו מזיקים לנו, עמדה שמעוררת בנו דריכות וחרדה. השתוות הנפש מתחילה, אם כן, ביכולתנו לעצור. להשהות תגובה. ואז להרגיש. להסכים גם לכאוב. וכך, מתוך אותו מרחב פנימי ואותה הסכמה לחוות, עשויה להיוולד ראייה צלולה יותר, שבתורה תאפשר לתגובה מיטיבה לבקוע מתוכנו.
במילים אחרות, ההצעה היא לרכז את מאמצינו לא בחיפוש נואש אחר פתרונות או דרכי תגובה, אלא ביצירה של תנאים שיאפשרו לאותן תגובות מיטיבות להתעורר מעצמן בטבעיות. באופן דומה, מי שמעוניין לראות חיות ליליות יוצאות ממחילתן, אינו יכול לצפות לראותן אם יאיר בפנסו אל תוך המחילה. עליו לייצר תנאים בהן אותן חיות ירצו לצאת באופן טבעי, ואז להמתין. גם במקרה זה, מדובר בתנאים דומים: שקט, אמון, ביטחון, סבלנות.
הסופר סטיבן קובי כותב: "בין הגירוי לתגובה יש מרחב, ובמרחב הזה נמצא המפתח לחופש ולהתפתחות שלנו" (1993). למרחב הזה בדיוק מכוונת השתוות הנפש. זהו מרחב של התבוננות עמוקה על כל מה שנוכח בנו, כולל הדחפים שלנו להגיב באופן אוטומטי לגירויים. למעשה, אחת משתי המילים בשפה הפאלית שנהוג לתרגם כ-Equanimity היא המילה upekkha, שמשמעה 'להתבונן מעבר' או 'להכיר לעומק' (Malalasekera, 2008). אותו מרחב פנימי, שבתוכו ומתוכו הכול נולד, הוא בעצם מיכל עבור כל הרגשות, התחושות והמחשבות שמתעוררים בנו, ובעזרתו אנו יכולים להתבונן בהם ולהכירם לעומק. על כן, עלינו לטפח אותו, לדאוג להותיר אותו ריק וצלול, כך שכל מה שעולה מתוכו יוכל להציג עצמו באופן בהיר ומדויק.
א' הגיע לטיפול כשנה לאחר שאיבד את אמו, אליה היה קרוב מאוד. מעבר לאובדנו, לא הייתה לו תלונה ספציפית. "הכל כאילו בסדר", אמר לי בפגישה הראשונה. "הבן זוג בסדר, הדירה בסדר, העבודה בסדר". ואולם כשהתחלנו להכיר, גיליתי שהוא נוטה להרגיש דחוי ובודד, עוד מימי ילדותו. למעשה, אמו הייתה האדם היחיד שגרם לו לחוש אהוב ורצוי, בתוך משפחה שנהגה ללעוג לו ולדבר "מעליו", במיוחד אביו, שלתחושתו שנא אותו.
תגובותיו האוטומטיות לסובבים אותו הגיעו לרוב מתוך עמדה דומה, של בדידות ודחייה חברתית, וכך היה מתפרץ פעמים רבות על חבריו או על בן-זוגו, כשהרגיש ששכחו או הזניחו אותו. מבלי שבחר בכך ביודעין, היה עורך מבחנים לסובביו: מתי וכמה התקשרו, האם הזמינו אותו, האם עשו זאת מכל הלב או רק "לצאת ידי חובה". במוקדם או במאוחר, כולם הפסידו באותם מבחנים מייגעים, שהסתיימו לעיתים בניתוק זמני של הקשר ולעיתים במטח כואב של צעקות וגידופים.
עודדתי אותו לטפח עמדה מתבוננת ופחות תגובתית; רק לשים לב מה מתעורר בו באותם רגעים סוערים של דרמות בין-אישיות, ולהיות חופשי מהצורך להגיב מיד. עם הזמן הצליח לראות כיצד אינטראקציות חברתיות רבות, חלקן ניטרליות לחלוטין, מעוררות בו תחושות של דחייה או ניצול, שמיד הומרו אצלו לזעם. דיברנו על "המשקפיים" שהוא מרכיב, שגורמים לו לראות אנשים סביבו כפוגעניים, גם כשאינם. לא פחות חשוב מכך, הוא הבין שכאשר הוא זועם ומתפרץ על מישהו, הוא מזכיר לעצמו את אביו, שהיה נוטה להתפרצויות כאלו. מחשבה זו הייתה בלתי-נסבלת עבורו ("אני יצאתי מאה אחוז אמא שלי, אין בי כלום מאבא") והייתה כמו דלק לשריפה הפנימית שבערה בו.
לאט לאט למד להכיר את החלקים הפגועים שבו, את אותו ילד פנימי שבאופן פרדוקסאלי היה ננטש שוב ושוב בעיקר על-ידי עצמו, המבוגר, שבמקום לשהות עם אותו ילד כואב - מיהר תמיד לפעול ולהטיח האשמות באחרים. אותן חוויות רגשיות כמובן לא עזבו אותו, אך הצליח עם הזמן להכיר בהן, לתת להן שמות, לעיתים אף לשתף בהן את בן-זוגו, במקום רק לפעול כתגובה אליהן.
ο אם לא נחמול על עצמנו כיצד נהיה טובים לאחרים? כיפור של חמלה עצמית
ο מודל הכשרה בפסיכולוגיה רפואית עם תרגול רוחני בסנגהא
ο שילוב מיינדפולנס בטיפול: הרצאות מצולמות וטקסטים תיאורטיים
דימויים רבים בעולם הזן משווים את התודעה שלנו לגינת ירק, בטענה שמה שנשתול ונטפח בתודעתנו – הוא שיצמח. אותו מרחב ריק, אם כן, הוא האדמה שממנה ובתוכה הכול צומח. על כן, עבודתנו כרוכה בין היתר בניכוש עשבים שוטים שהשתלטו על גינת הירק שלנו: דאגות, חרדות, השוואות, תכנונים; כל אותה המולה פנימית שהופכת לעיתים שקופה לנו, כמו רעש לבן. אנו יכולים לעשות זאת בין היתר על-ידי האטה מכוונת של קצב החיים, אפילו לרגע או שניים, והתמקדות בדבר אחד בלבד: הנשימה, כוס התה, מגע המים בשיער.
כשמורה המדיטציה מונינדרג'י נשאל מדוע הוא מתרגל, הוא ענה: "כדי שאוכל לראות את הפרחים הסגולים הקטנים בצד הדרך בעודי צועד לעיירה בכל יום" (Brach, 2012). ואכן, אותה השתהות שהשתוות הנפש מציעה לנו מאפשרת להבחין בפרטים סמויים ועדינים יותר, הן במציאות החיצונית והן בתוך נפשנו וגופנו, זאת בזכות אותו מרחב ריק שהולך ונבנה בנו. ואולם פעמים רבות כשנעצור ונביט פנימה, נפגוש דווקא את השעמום, התסכול, הכאב. התגובה הטבעית שלנו אליהם היא רצון לברוח ולהתמלא שוב: באוכל, במידע, במחשבות. כך, אנו חוזרים שוב ושוב על אותו מעגל כואב של מרוץ מסיפוק לסיפוק, מרוץ שבבסיסו חרדה רבה.
בעזרת השתוות הנפש המרחב הריק בנו גדל, ואיתו גדלה גם יכולתנו להכיל חוויות ורגשות שאינם נעימים. על-פי רוב, איננו צריכים לעשות איתם דבר. רק לפנות עבורם מקום, שיוכלו לצמוח ולפרוח ואז לנבול, כדרך הטבע. המלחין הצרפתי הנודע קלוד דביוסי נהג לומר ש"המוזיקה אינה בתווים, אלא בדממה ביניהם" (Koomey, 2008). מוזיקאים מנוסים יודעים את כוחה של הדממה הזו, אותו מרחב ריק שהמוזיקה למעשה מתבססת על תנועה עדינה בין העדרו אל שובו.
על פי הכתבים של הבודהיזם המוקדם, השתוות הנפש נמדדת ביכולתנו לעמוד יציבים ומאוזנים אל מול שמונה התופעות הארציות, שכוללות השתוקקות לארבעה מצבים – שבח, רווח, עונג ותהילה; ומאמץ להימנע מארבעה מצבים – עלבון, כישלון, כאב ובושה (Bodhi, 2005). שמונה התופעות הללו עלולות בקלות לנהל את חיינו, שללא השתוות הנפש הופכים למרדף נואש אחר ארבעת הראשונים, ומנוס מבוהל מפני ארבעת האחרונים.
המורה ההודי ניסרגדאטה מהראג' מציע לנו "לוותר על העבדות שבדאגה העצמית" (Nisargadatta, 2012). ואכן, הדאגה לשמונה התופעות הארציות היא עבדות מתמשכת: המרדף אחר שבח או תהילה גורם לנו לא פעם לוותר על עצמנו ועל ערכינו, וגם כשזכינו להם – הבושה והעלבון ממתינים לנו מעבר לפינה. באופן פרדוקסאלי, ככל שנברח מהם יותר כך גם נפגוש בהם יותר, והמפגש עימם יהיה כואב ומייסר פי כמה.
נ' הגיעה אליי לטיפול בשל דיכאון שנמשך לדבריה מספר שנים. היא הייתה רווקה בשנות ה-40 לחייה, ולא הצליחה לבנות קשרים קרובים עם חברות או מערכת יחסים זוגית. אני עדיין זוכר את הבהלה שאחזה בי כשפתחתי לה את הדלת לראשונה, שכן משהו בחזותה ובמבטה היה מאיים מאוד. כבר בפגישה הראשונה הבנתי שגם השיח איתה יהיה לא קל, כשהעירה הערות עוקצניות ("בן כמה אתה? אתה נראה בגילי") וביטאה ספקות רבים בנוגע לטיפול ("פסיכולוגים אף-פעם לא עזרו לי").
באחת הפגישות דיברה שוב על כמה בני-אדם אינם ראויים לאמון, וכדוגמה אמרה שבניגוד אליה, רוב האנשים לא יאמצו חתול צולע מהרחוב. קפצתי על ההזדמנות ואמרתי לה שנדמה לי שלא בכדי היא מאלה שכן יאמצו, שכן היא עצמה מרגישה לעיתים קצת כמו חתול צולע. להפתעתי היא הסכימה. המשכתי ואמרתי שהקושי שלה, בעיניי, הוא שהחתולה הצולעת הזו מתעקשת ללכת ישר. "נכון", היא אמרה. "אם יראו עליי חולשה – ינצלו את זה".
כמו הסתרה של צליעה ברגל, שמאמצת שלא לצורך שרירים אחרים בגב, כך גם הסתרת ה"צליעה" שלה הפעילה אזורים אחרים, כפיצוי. כשהייתה מגיעה למקומות חדשים, הייתה לרוב מתעוררת בה חרדה רבה, שלא תמיד הייתה מודעת אליה בזמן אמת, ואז הייתה תוקפת את האנשים סביבה באמירות עוקצניות או מזלזלות, כדי לראות האם הם "מתקפלים או תוקפים חזרה". מאלו האחרונים הייתה יודעת להיזהר.
לאט לאט הצלחנו לחשוף את אותה "צליעה", אותם מקומות פגועים שהתאמצה כל-כך להסתיר. גיליתי שהיא מתביישת מאוד בגוף שלה, בהשכלתה החלקית ובכישלונה למצוא בן-זוג. היא הרגישה שגם בני-משפחתה מתביישים בה ומרכלים עליה מאחורי גבה. המפגשים איתם עוררו בה תמהיל כואב של אשמה וזעם, שגם מהם ניסתה להימנע, ותחת זאת הייתה מתנתקת רגשית ועונה על שאלותיהם הנוקבות בצורה טכנית וקרה: "יכול להיות שעליתי איזה קילו או שניים"; "חתן יגיע, בעזרת השם". עם הזמן למדנו לראות איזה מאמץ אדיר השקיעה בהסתרת ה"צליעה" שלה, הסתרה שבמובנים רבים הפכה להיות עבודתה המרכזית, וגרמה לה להתרחק מאנשים רבים בחייה.
השתוות הנפש, אם כך, היא למעשה הפחתה ניכרת במידה בה אנו מופעלים על-ידי שמונה התופעות הארציות. חופשיים יותר מהצורך העז בתהילה או מהפחד המשתק מפני בושה, אנו הופכים פנויים יותר לפעול כראות עינינו. המשורר הפולני ליאופולד סטאף כתב בשירו 'בעיות' (1957): "בעיות לא פותרים. בעיות חווים. כמו ימים – משחלפו אינם עוד". יכולתנו לחוות את שמונה התופעות הארציות מבלי לנסות לפתור אותן, לנתח אותן, לשנות אותן או להילחם בהן, עוזרת לנו לפתח את השתוות הנפש. במקרה של נ', יכולתה לחוות בושה, למשל, אפשרה לה עם הזמן לפגוש את האנשים בחייה שלא מתוך עמדה מתגוננת. ברגע שיצאה הבושה לאוויר העולם, היא הפכה הרבה פחות נפיצה, וכשהתעוררה בה במפגשים חברתיים – הצליחה לזהות אותה ולהישאר יציבה יותר גם בנוכחותה.
איכותו של הסלע – אותו מרחב ריק בו הכול נחווה ונרשם, כמו סיסמוגרף הרושם את כל תנועות האדמה – היא שמאפשרת לנו להחליף את התגובה האוטומטית מלאת החרדה בהתבוננות סקרנית על הופעתן ולכתן של שמונה התופעות הארציות, כך שהזרימה הטבעית שלהן תוכל להתרחש מעצמה ולא תרעיד את כל הווייתנו.
בהמשך לדברים אלו, חשוב להדגיש כי השתוות הנפש אינה מציעה להפסיק להרגיש את שמונה התופעות הארציות. היא אפילו לא מציעה להרגישן בצורה מעודנת יותר. להיפך: דווקא מתוך התבססותו של אותו מרחב פנימי, סלעי, שבתוכו הכול מתרחש, נולדת הסכמה פשוטה לחוות הכול באופן מלא ושלם. לשם כך עלינו להכיר גם את האיכות הנוספת של השתוות הנפש – היא האיכות של סל הנצרים.
סיפור זן מוכר מספר על תלמיד שניגש למורה ושואל: "בחורף הקור מקפיא אותי ובקיץ החום שורף אותי. מה לעשות?" המורה משיב לו: "לך אל המקום שאין בו קור ואין בו חום". "איפה יש מקום כזה?" שואל התלמיד. המורה עונה: "כשקר, תן לקור להקפיא אותך. כשחם, תן לחום לשרוף אותך" (רז, 2013).
סיפור זה מגלם בתוכו את האיכות הנוספת של השתוות הנפש, היא האיכות של סל הנצרים המתעופף ברוח ואינו נפרם. לעומת היציבות של הסלע שמשתהה ואינו מגיב, איכות שיוצרת בנו מעין מיכל שמאפשר התבוננות, סל הנצרים מציע לנו עמדה של גמישות, השתנות ותנועה מתמדת. איכות זו נולדת מתוך הסכמה מלאה לחוות ולעיתים אף להיכוות, תוך ויתור על כל מאמץ לשלוט במציאות ולכוונה, וללא התנגדות לרצף ההתרחשויות הפנימיות והחיצוניות, הנולדות באופן ספונטני ונפרשות בפנינו רגע אחר רגע.
כפי שסל הנצרים אינו נלחם ברוח ומאפשר לה לשאתו לאן שתנשב, כך אנו מתבקשים להתמסר לחוויה הפנימית במלואה. לשם כך, עלינו לוותר על מידה מסוימת של שליטה, ולהסכים להיטלטל לעיתים גם למחוזות לא מוכרים. שם, אנו עלולים לפגוש חלקים בעצמנו שהיינו אולי מעדיפים לא להכיר: חוסר אונים, ייאוש ודיכאון, וגם קנאה, שנאה וזעם.
המפגשים הללו עשויים להיות מעוררי אימה. אנו חוששים להתמלא זעם, שמא נאבד את העשתונות ונפגע במישהו (או אולי בעצמנו?); אנו מפחדים לחוש צער עמוק, שמא נשקע לדיכאון בלתי-נגמר; ומסרבים לחוש בושה, שמא זו תידבק בנו לעד. בפועל, ולעומת תפיסות אלו, התנגדות לחוויות רגשיות מסוימות והרחקתן אל מחוץ לחיי הנפש, דווקא משמרת אותן ואף הופכת עם הזמן לתשתית קיומן.
הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית מציעה המשגה יעילה לעניין זה, של פרסונה מול צל, המתבססת על עבודותיו של יונג (Daniels, 2005). מבלי לשים לב אנו תוקעים יתד באדמת הנפש וקובעים קו גבול, בין הפרסונה שלנו – הדמות הרצויה, האהובה, המוערכת, לבין הצל – כל אותם חלקים שאנו מעדיפים להסתיר, אפילו מעצמנו. ברגע שנוצר פיצול שכזה, אותם חלקים שהודחקו והושלכו החוצה ישאפו – באופן טבעי ובריא יש לציין – לשוב פנימה ולהתמזג אל עצמיות מלאה ושלמה. אותו קו גבול הופך, אם כן – כמו גבול בין שתי מדינות – לנקודת מאבק ומלחמה פוטנציאלית (ליבליך, 2009).
השתוות נפש מלאה מבקשת מאיתנו לשלוף את היתדות מהאדמה ולפתוח את גבולות הנפש. לאפשר מעבר חופשי לכולם, ואפילו "להעניק אזרחות" לאותם חלקים שהותרנו בגלות, לעיתים זמן רב משאנו מסוגלים לשער. לשם כך עלינו להפסיק להזדהות עם הפרסונה בלבד, ולהסכים להרחיב את תפיסת העצמי שלנו, לכלול בה גם את הצללים שלנו. עבור רבים, זהו תהליך כואב שמלווה בתחושת אבל ואובדן, על התפרקותו של העצמי האידיאלי, הפרסונה, שפעמים רבות מהווה עבורנו עוגן, אדמה יציבה ומוכרת לדרוך בה, בתוך עולם שלא מפסיק להשתנות. ואולם, כשמתעוררת הסכמה פנימית-אמיתית לכך, מלווה אותה לרוב גם תחושת הקלה רבה. לא צריך לברוח. לא צריך להסתתר. אין אויבים פנימיים.
ביחס לכך, האגדה מספרת כי מילרפה, היוגי הטיבטי המפורסם שחי במאות ה-11-12, יצא יום אחד לחפש עצים מחוץ למערתו, וכשחזר אליה גילה לתדהמתו כי שדים השתלטו עליה. מילרפה המבוהל ניסה תחילה לסלקם בצעקות ובתנועות ידיים, אך ככל שהתאמץ יותר – כך נראו השדים מרוצים ושלווים יותר. לאחר שהבין שמאמציו אינם נושאים פרי, שינה מילרפה גישה והחליט לנסות לסלקם בעזרת תורתו של הבודהא. הוא לימד אותם על חמלה ונדיבות, על סבל וארעיות, ואף הזמין אותם לתרגול מדיטציה משותף. השדים נראו משועשעים מאוד מניסיונותיו. מילרפה המיואש כרע ארצה ואמר: "נראה שאנו הולכים לבלות יחד זמן רב. אני פותח עצמי לכל מה שתרצו ללמד אותי". להפתעתו, בשומעם מילים אלו, נעלמו כל השדים פרט לאחד. היה זה השד הגדול והאימתני ביותר. מילרפה התקרב אליו בחשש, הביט בעיניו המרושעות ובשיניו החדות, וברגע של אומץ רץ והשליך עצמו הישר אל תוך פיו הפעור של השד, בכניעה. השד הגדול התמוסס ונעלם אף הוא (2001 ,Berghash & Jillson).
מעניין לחשוב על השדים הללו כצללים עליהם דיבר יונג – כל אותם החלקים שאנו מדחיקים או מכחישים, ובאופן פרדוקסאלי הניסיון הנואש לסלקם רק מדגיש ומעצים אותם. השתוות הנפש, אם כן, מציעה לנו את שלמד מילרפה: להשליך עצמנו אל פיו הפעור של השד. לשם כך עלינו לוותר על האדמה היציבה שתחת רגלינו, או ליתר דיוק: לוותר על האשליה שזו אכן יציבה. עלינו להעז ולעזוב, פעם אחר פעם, את המרחבים המוכרים והבטוחים, מבלי לדעת מתי או האם נחזור לצעוד בהם שוב, ולגלות – כל רגע מחדש – מה נולד בנו כעת.
מ׳ הגיעה אליי לטיפול בשל חרדה רבה ולאחר חצי שנה של טיפולי פוריות עם בן-זוגה, ללא הצלחה. הרעיון שלא תצליח להרות עורר בה אימה. את טיפולי הפוריות הסתירה מרוב האנשים בחייה, כך שכמעט ולא התאפשר לה לדבר על כך באופן גלוי, וגישתו של בן-זוגה שעודד אותה "לחשוב חיובי" הקשתה עליה אף יותר. באחד המפגשים סיפרה לי שבדרכה אליי חלפה בראשה המחשבה המוזרה שאולי בכלל אינה רוצה ילדים. היא סיפרה זאת כבדרך אגב, אך היה קל לחוש שהיא מבוהלת מעצם הרעיון.
שאלתי איך הרגישה עם המחשבה זו, והיא סיפרה שמיד סילקה אותה מהראש בטענה ש"זה שטויות", והזכירה לעצמה שכל חייה חלמה להיות אימא, וגם מנתה בראשה את כל הסיבות לכך שרצתה תמיד להביא ילדים. הצעתי לה לא למהר לסלק את המחשבה הזו, אלא לתת לה להדהד בתוכה ולבדוק מה היא מעוררת. היא הפכה מתוחה מאוד, לא הבינה למה אני מתכוון, וגם כשהבינה – לא מצאה בזה טעם. יצאנו מהפגישה מבולבלים שנינו.
בפגישה הבאה שוחחנו על כך שוב, בעקבות חלום שחלמה – בו ראתה עצמה משליכה בטעות תינוק מסוים, לאו דווקא שלה, לבית השימוש ומורידה את המים. הזכרתי לה שוב, בעדינות, את המחשבה שעלתה לה בשבוע שעבר – שאולי אינה רוצה ילדים, ובדקתי אם משהו השתנה ברצון שלה להתבונן בה. שוב התעורר בה מתח רב. דיברנו על המחירים שהיא משלמת על כך שהמחשבה הזו נשארת "במחתרת", ועל הספקות שמלווים אותה בשל כך.
היא הסכימה לפנות למחשבה הזו את מרכז הבמה רק כשהצעתי להגביל זאת לעשר דקות בלבד. שמתי טיימר ויצאנו לדרך. הדגשתי בפניה מראש שעליה להיות מוכנה, באמת, להסכים לפגוש גם את האפשרות שאינה רוצה ילדים, ושאם תגלה שזו האמת שלה תאלץ להתמודד עם זה. וכך שהינו עם המחשבה הזו לאותן עשר דקות מבהילות, בהן העלתה חששות רבים לגבי ההיריון והלידה, ובמיוחד את הפחד שהוריה יתמוטטו אם לא תצליח להרות, שגרם לה לחשוש שאולי עושה זאת רק עבורם.
סיימנו את הפגישה מבלי לדעת לאן אותן עשר דקות יובילו אותה. לבסוף, כפי שקורה פעמים רבות במקרים כאלה, אותו גל רגשי חלף לאחר שנחווה, והיא בחרה מחדש להביא ילדים (ואף נכנסה להריון מספר חודשים לאחר מכן). הפעם, דווקא לצד הספק והפחד, הבחירה הזו הרגישה לה אמיתית ואמיצה יותר.
לתחושתי, רוב הפעמים שנתמסר לאותם ספקות או פחדים הם יחלפו מעצמם, ובאופן פרדוקסאלי נצליח להתמסר יותר דווקא לבחירות הקודמות שלנו. ואולם איני אומר זאת למטופלים, שכן בכדי להתמסר באמת עלינו להיפרד זמנית מהמוכר והבטוח, ולהיות מוכנים לגלות גם את מה שאיננו רוצים. משפט זן מפורסם אומר: "החדשות הרעות הן שאנו נופלים מטה ואין מצנח. החדשות הטובות הן שגם אין קרקע".
כפי שניתן אולי להבין מדברים אלו, השתוות הנפש מתבססת על עיקרון הארעיות, שלפי הפסיכולוגיה הבודהיסטית הוא אחד משלושת מאפייני הקיום. עיקרון זה מצביע על הידיעה הוודאית שהכול חולף ומשתנה ונמצא בכל רגע בתנועה, כולל אנו עצמנו. מעניין לחשוב כמה סבל גורמת לנו הארעיות. כשנעים וטוב לנו – אנו מפחדים ממנה; היציבות נדמית אז כברכה. כשכואב לנו – אנו משתוקקים לה; היציבות נדמית אז כקללה.
השתוות נפש שלמה מגיעה מתוך הבנה כי השתנות מתמדת היא ששולטת בכל; כפי שאמר עליה פעם אחד ממוריי – "היא אינה תכונה מאפיינת של חיינו, היא עצם מהותם". וכך, מתוך ידיעה עמוקה כי כל החוויות שנולדות בנו סופן גם למות, אנו מאפשרים לעצמנו לגעת בהן מבפנים, כל עוד הן חיות בנו ונושמות, גם אם הן כואבות או מאיימות.
בניגוד לכך, כשאיננו מאפשרים זאת ונמנעים ממגע עם רגשות או תכנים שאינם נעימים לנו, אלו לרוב ימצאו דרך חדשה לבוא לידי ביטוי, בצורה של סימפטומים אחרים, כמו כאבים גופניים, אובססיות, דיכאון או חרדה. ניתן לראות את המבנה הנפשי כמערכת אינסטלציה, ואת הרגש כמים זורמים: אפשר לסתום את אחד הצינורות, אך המים כמעט תמיד ימצאו פתח לזרום דרכו החוצה. יתר על כן, המאמץ הכרוך בסתימתו של אותו צינור יהיה לרוב מייסר בהרבה מאשר זרימתם הטבעית של המים, גם אם הם קרים במיוחד.
כל פעם מפתיע מחדש לגלות אילו יחסי ציבור גרועים יש לרגשות שאינם נעימים לנו, כמו אשמה, בושה או כעס. מטופלים רבים (ואף מטפלים רבים) עדיין מכנים אותם 'רגשות שליליים'. זה כמו לכנות את ימי החורף הקרים 'ימים שליליים'. למעשה, אין שום דבר שלילי ברגשות הללו, גם אם אינם נעימים לנו. מספרים כי אחד מתלמידיו של מורה הזן הסיני ג'ושו שאל אותו פעם איך נראית המציאות של אדם שהשתחרר באופן מלא, שנפטר לחלוטין מכל הזיהומים של התודעה ומכל החטאים ומכל הרגשות הלא נעימים. ג'ושו הביט בו בבוז ואמר: "אין אצלי מקום לשרלטן כזה".
אנו נוהגים לתפוס רגשות לא נעימים כשליליים משתי סיבות. ראשית, משום שנטייתנו הטבעית היא להימנע מהם או להילחם בהם, וכך אנו מנציחים קונפליקט פנימי מייסר. שנית, משום שאחת הדרכים לפתור קונפליקט זה היא להגיב אוטומטית כדי לא להרגיש, בחירה שיהיו לה לרוב השלכות מזיקות. ואולם, אם נסכים לחוות אותם במלואם, להתמסר אליהם (או אף מרחיק לכת מכך: להיכנע להם) נגלה לרוב כי אינם מזיקים, חולפים מעצמם, והמפגש עימם עשוי לעורר בנו חמלה רבה. כך כותב יוג'ין ג'נדלין בספרו 'התמקדות': "הרגשה רעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה" (ג'נדלין, 1978).
ואולם באופן מפתיע למדי, גם את השמחה והחדווה אנו לעיתים חוששים למצות עד תום. יש בנו פחד לאמץ אותן עמוק אל הלב, שכן בתוכנו אנו יודעים שבמוקדם או במאוחר נאלץ להיפרד מהן. רובנו נעדיף לא לשמוח עד הסוף כדי לא להתאכזב, או כדי לא "להתגרות בגורל". באופן מצער, אמונות רבות שמושרשות בנו מלמדות אותנו לסגור את הלב, להתכווץ, לצמצם עצמנו. השתוות הנפש מציעה את התנועה ההפוכה לחלוטין: חגיגה מלאה של כל מה שקיים.
המילה השנייה בשפה הפאלית שמתורגמת לרוב גם היא כ-Equanimity, היא המילה tatramajjhattata, המורכבת מ-3 מילים פשוטות (Bodhi, 2012). נתחיל מהסוף: tata משמעה 'לעמוד'; majjha משמעה 'אמצע' או 'מרכז'; tatra משמעה 'שם', ולעיתים גם: 'כל הדברים'. אם נחבר כל זאת יחד, נקבל תיאורים מדויקים של איכות זו של השתוות הנפש: לעמוד שם באמצע; לעמוד במרכז הדברים כולם.
ואולם, מטופלים מסוימים מתקשים לעיתים ליישם זאת, גם לאחר שהבינו ואף חוו על בשרם את המחיר הכואב של הימנעות רגשית. לעיתים שכחו כבר כיצד להרגיש או לחוות. מנגנוני הגנה חזקים של ניתוק או פיצול עלולים בקלות להפוך את החוויה הרגשית-גופנית לשקופה עבורם. לעיתים עצם הניסיון להתבונן בתחושות וברגשות מעורר חרדה רבה שאינה מאפשרת מגע. מטופל אמר לי פעם: "אני מבין את מה שאתה אומר ואני רוצה להרגיש יותר דברים, אני פשוט לא יודע איך עושים את זה".
הצעתי לו להתחיל עם החוויה שהתקיימה בו באותו הרגע ממש: חוויה של ניתוק, של קהות חושים. לאט לאט הצלחנו לשהות עמה, בעזרת דימוי שעזר לו, של חומה גבוהה שלא מאפשרת לראות מעבר אליה. הזמנתי אותו לשבת לצידה בדמיונו ולתת לתחושת הניתוק הזו למלא אותו. לאחר זמן מה הגיע כאב גופני מסוים בזרוע, שהקרין לכף ידו, כאב שהיה מוכר לו מילדותו והעלה בו זיכרון על מריבות קשות ומשפילות מול אמו, לעיתים קרובות באמצע רחוב הומה אדם, בהן היה נאלץ להשתתק ולהסתגר, ועל אגרופים שהיה מטיח לאחר מכן בקיר חדרו בזעם. אלו הובילו אותו, בסופו של דבר, לתחושות קשות של חוסר אונים ופחד מאובדן שליטה, שלא פגש בהן שנים רבות במודע, אך באופנים רבים ניהלו את חייו.
כשאנו מצליחים לאפשר לחוויות השונות להתקיים כפי שהן, מבלי להימנע מהן, להילחם בהן או לפרש אותן ללא הרף, תתרחש לרוב תנועה טבעית, גם מבלי שנעשה דבר. עם זאת, חשוב להיות סלחניים כלפי עצמנו גם כשאנו שוכחים זאת, ולזכור שכוחות חזקים פועלים בנו כל הזמן כדי להרחיק אותנו ממפגש עם סבל וכאב. באחד הרטריטים בהם השתתפתי אמר מורה הדהרמה סטיבן פולדר : "הדברים, מטבעם, משתנים כל הזמן; האדם, מטבעו, מנסה לעצור זאת".
בשעה שגישות טיפוליות מוקדמות עסקו בהעלאת תכנים מן הלא-מודע אל המודע באופן מילולי ובאמצעות שיתוף במחשבות ובאסוציאציות, כיום גישות לפסיכותרפיה חווייתית מציעות כי ריפוי עמוק מצריך חוויה מלאה ורב-ממדית, שתובנה מילולית היא לעיתים רק הגשר אליה. גישת האקומי, למשל, מציעה עיקרון שנקרא "השהייה והשרייה" (תרגום של קהילת האקומי בארץ למונח המקורי “Accessing and Deepening”), שנועד לעזור לנו להעמיק בחוויה כדי למקסם את יכולת הריפוי הטבעית שבנו (Kurtz, 1990).
לפי עקרון זה, עלינו תחילה להשהות את התגובה האוטומטית אל חוויה פנימית מסוימת ולהעז לשהות עמה; לפנות עבורה מרחב פנימי שקט שיאפשר לה להציג עצמה כפי שהיא. זוהי למעשה איכותו של הסלע. לאחר מכן, עלינו להשרות עצמנו בתוכה, כפי שמשרים קטניות בתוך מים. זו איכותו של סל הנצרים, והיא מציעה לנו להתגמש ולנוע, לוותר על המוכר ולהתמסר לקיים: לתת לעצמנו לשקוע לתוך חוויה, להיספג בה, להתמזג איתה, לטבוע בה.
לשם כך, כדאי לעבות ולהסמיך את המרינדה החווייתית הזו בעזרת ממדים שונים של קיום, שהם כמו התבלינים שלה: תחושות גופניות, רגשות, דימויים, זיכרונות. כמו השרייה של מזונות שונים, איכות זו של סל הנצרים מאפשרת גם בנפש פונקציות רבות: ריכוך, חיזוק טעמים, הפגת מרירות.
ארצה לטעון כאן, אם כך, כי איכותו של הסלע ואיכותו של סל הנצרים מהוות למעשה חלקים משלימים של אותו השלם. הסלע נותן לנו את גבולות הגזרה. אפשר לומר גם: את הבמה. מייצר עבורנו מרחב בטוח, לצד ידיעה פנימית עמוקה שהכול יוכל להתקיים בו. בעזרתו אנו משתהים, מתבוננים, ויכולים לבחור להיות סל נצרים: "לקפוץ למים" ולהתמסר לחוויות החולפות.
כמו הסל, אנו מאפשרים לרוחות החיים לטלטל אותנו, אך מאחר שאין בנו שום התנגדות לעצם הטלטול או אמונה כי עלינו לעצור בעדו, הוא הופך להיות לנו לבית. מקור לביטחון ולשלווה. כמו הצליל של גלים מתנפצים אל החוף. למעשה, כולנו התפתחנו בתוך סביבה רחמית-מימית. כולנו ידענו פעם לנוח בתוך גלי המים, בהתמסרות מלאה. איננו צריכים ללמוד זאת שוב.
קוהוט כתב שעל המטפל להיות נוכח "כמו מים הבאים במגע עם סלעי הים" (1959). גם באלינט נעזר בדימוי דומה: "על נוכחותו של המטפל להיות כמו נוכחותה היציבה של האדמה, ובזמנים אחרים – כמו תנועתם הזורמת של המים" (1968). המפגש הזה, בין הזרימה להשתהות, בין התנועה ליציבות, מייצג בצורה הטובה ביותר את השתוות הנפש, שמכילה את שני הקטבים הללו אך אינה מפרידה או מבדילה ביניהם.
כמו ה-Setting בפגישה הטיפולית, שדווקא משום שהוא קבוע ויציב הוא מאפשר לנו לצאת למסעות לא נודעים, ללכת לאיבוד ולעיתים להשתגע, כך גם השתוות הנפש, על שתי הפנים שלה. זוהי הזמנה לייצר עבור עצמנו מרחב פנימי שקט ובטוח, שבו יוכלו להתקיים במלוא הדרם גם החלקים המכוערים, המאיימים והכואבים ביותר שלנו.
מורת הזן האמריקאית ג'ואן הליפקס מציעה לנו לטפח גב איתן וחזית רכה (Brown, 2017). לדבריה, אנשים רבים מסתובבים בעולם בעמדה הפוכה, כלומר עם חזית נוקשה וגב חלש. כלפי חוץ הם נראים מאיימים, רוגזים, חסרי סבלנות, אך בפנים מרגישים מותשים וחסרי-אונים. לטענתה, אם נחזק את הגב שלנו (בין היתר על-ידי הגמשת עמוד השדרה) נוכל להרשות לעצמנו להסתובב עם חזית פתוחה ורכה. למעשה, אי אפשר להפריד בין הגב לחזית, שכן הם תלויים זה בזו: גב איתן מוליד חזית רכה, שמחזקת את הגב וכך הלאה. כמו השתוות הנפש, זוהי יציבות שנולדת מתוך חוסר-יציבות.
באחד הרטריטים בהם השתתפתי אמר מורה הדהרמה הבריטי כריסטופר טיטמוס:
"freedom comes not by finding a place to rest, but by not needing one"
הגמישות הפסיכולוגית המתפתחת לצד השתוות הנפש מגיעה מתוך האפשרות לחוות את כל מה שמגיע מבלי להיאחז בתבניות המוכרות ומתוך עמדה של חמלה וסקרנות, והיא מרכיב חשוב בחוסן נפשי (Gentili et al., 2019; Kashdan & Rottenberg, 2010; פרדס וארוך, 2021). באופן פרדוקסאלי, ההסכמה האמיצה לגמישות נוכח סערות ומשברים, מביאה עמה תחושה עמוקה של יציבות פנימית מתמשכת.
פסיכולוג, מורה ליוגה ומדיטציה, מנחה סדנאות בשילוב פסיכולוגיה מערבית עם מסורות תרגול מזרחיות.
ארבל, ק. (2017) 'דברי הבודהה - תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים'. אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין.
ג'נדלין, י. (1978). התמקדות, הוצאת מרקם, 2001.
ליבליך, מ. (2009). האדם שבקצה האגו: פסיכולוגיה טרנספרסונלית, מפגש בין מזרח למערב. הוצאת כתר, ירושלים.
פרדס, א., ארוך, א. (2021). נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות. אוחזר מתוך אתר בטיפולנט:https://www.betipulnet.co.il/particles/Resilience_and_Resource_Oriented_Therapy_Review
רז, י. (2013) כך שמעתי: רשימות זן. הוצאת מודן. בן-שמן.
Balint, M. (1968). The basic fault: Therapeutic aspects of regression. London: Routledge
Berghash, R., & Jillson, K. (2001). Milarepa and demons: Aids to spiritual and psychological growth. Journal of religion and health, 40(3), 371-382
Bodhi, B. (2005). In the Buddha’s words. Boston Wisdom Publication
Bodhi, B. (2012). Comprehensive Manual of Abhidhamma: The Abhidhammattha Sangaha. Pariyatti Publishing
Brach, T. (2012). True refuge: Finding peace and freedom in your own awakened heart. Bantam Books
Brown, B. (2017). Braving the wilderness: The quest for true belonging and the courage to stand alone. Random House. p 148
Covey Stephen, R., & Center, C. L. (1993). The Seven Habits of Highly Effective People: Restoring the Character Ethic. Business Library
Daniels, M. (2005). Shadow, self, spirit: Essays in transpersonal psychology. Imprint Academic
Gentili, C., Rickardsson, J., Zetterqvist, V., Simons, L. E., Lekander, M., & Wicksell, R. K. (2019). Psychological flexibility as a resilience factor in individuals with chronic pain. Frontiers in psychology, 10, 2016
Kashdan, T. B., & Rottenberg, J. (2010). Psychological flexibility as a fundamental aspect of health. Clinical psychology review, 30(7), 865–878
Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy, and Psychoanalysis - An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory. In:J. Amer. Psychoanal. Assn., 7:459—483
Koomey, J. (2008). Turning numbers into knowledge: Mastering the art of problem solving. Analytics Press. P 96
Kurtz, R. (1990). Body-centered psychotherapy: The Hakomi method: The integrated use of mindfulness, nonviolence, and the body. Mendocino, CA: LifeRhythm. Chapter 9
Malalasekera, G. P. (2008). Encyclopaedia of Buddhism. Vol. 8
Nisargadatta, M. (2012). I am that: Talks with sri Nisargadatta Maharaj. Acorn Press
Staff, L. (1957) The nine Muses. Warsaw, PIW
Welwood, J., & Fossella, T. (2011). Human nature, buddha nature: an interview with John Welwood. Tricycle: The Buddhist Review, 20(3), 1-18
