ד"ר אסתר פלד
באוגוסט האחרון (2020), חמישה חודשים אל תוך משבר הקורונה, באותו יום עצמו, עזבו אותי שתי מטופלות. אני אומרת זאת כך, "עזבו אותי", בניסוח הזה שאינו ערוך, אינו מיופה: באותו יום עצמו עזבו אותי שתי מטופלות.
כשהחל משבר הקורונה בארץ, הבנתי עד מהרה שעלי לצאת מהדירה השכורה שבה פגשתי מטופלים בתל אביב. הבנתי ועשיתי, ולא עצרתי כדי להיבהל, כדי להצטער. נבהלתי אחר כך, תוך כדי שאני מודיעה לכל המטופלים שלי שלא אמשיך לעבוד עכשיו בתל אביב, והתחלתי בתהליך ההסתגלות לעבודה בזום או בסקייפ. היו אנשים שהתקשו להסתגל לצורת העבודה הזאת, וחלקם אף סיימו את הטיפול שלהם במהלך החודשים האחרונים. חלק מאלה שהחליטו לסיים היו אנשים שהטיפול שלהם היה בשלבי סיום בלאו הכי; עלים בוגרים נאחזים בעץ, באות רוחות הסתיו ומנשבות ואחיזתם ניתקת. ההכרח לעבוד בזום האיץ תהליך פרידה שהתמהמה.
באשר לשתיים שעזבו באותו יום, זה זמן ששאלתי את עצמי מדוע הן ממשיכות את הטיפול, ולא ידעתי לענות. כהרגלי כשאיני יודעת לענות, אמרתי לעצמי שיש להן ודאי סיבות לכך. לעולם איני מאיצה במטופל או במטופלת לסיים את הטיפול, איני עושה את צעד הפרידה הראשון. זהו ציווי אתי: איני מחליטה עבור המטופל שיבוא ולכן גם איני מחליטה שלא יבוא. זוהי הבחירה של המטופלת ולא שלי. לפעמים אני שואלת מדוע הוא או היא מוסיפים לבוא, אך איני מאיצה; אני לא יודעת, והייתי רוצה לדעת. שתי הנשים האלה היו בטיפול זמן רב ושתיהן, למיטב שיפוטי, התפתחו במידה רבה. שתיהן עזבו. ועוד אחד עזב, גם הוא בזמן הנכון, כלומר, אחרי שנים של טיפול ובעיצומה של תנועה התפתחותית משמעותית בחייו.
קרה המקרה (הלא-מקרה) ושתי המטופלות הודיעו לי על החלטתן לסיים את הטיפול באותו יום עצמו. כשהודיעה השנייה על עזיבתה, לבי כמעט נעקר מחזי. לא די בכך שמשפחתי הצעירה עזבה את הארץ ביולי, שאבי נפטר באפריל - וכל זאת בתוך תוכי המגפה - הנה עוד שתי נשים שיקרות ללבי עומדות לעזוב אותי; ברגע הבא תופסת אותי חרדה, וצורתה כרגיל קיומית: עכשיו הן עוזבות אותי, ואחריהן יעזבו אותי כל המטופלים, ולא תהיה לי פרנסה. כמי שנמנית עם "העצמאים הקטנים", החרדה הזאת זמינה כמעט תמיד. מיד אני בודקת תקציב, עורכת חשבונות, מתייעצת עם רואה החשבון שלי. המפה ברורה: פרושים לפני הפתרונות האפשריים, ולא פחות חשוב מכך, הפתרונות הלא-אפשריים, האשליות. אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת, "ימים יגידו". אבל יגידו הימים מה שיגידו, כל החרדה הזאת עכשיו היא הגנה: העזיבות האלה, זה מה שכואב עכשיו, זה מה שכמעט הורג אותי. אבל אני מקבלת את הצעת הפרידה של כל אחת מהן בשלווה: הגיעה העת להיפרד. השלווה שלי הכרחית; היא תאפשר להן ללכת בנחת, בברכה.
בשני המקרים מדובר באירוע דומה: הקורונה, ואיתה היעדרה של אפשרות למפגש פיזי, האיצה תהליך פרידה שבא זמנו. שתי המטופלות השיגו הישגים נאים. מדוע אם כך לא ארעה הפרידה הזאת קודם לכן? ודווקא למחשבה נוח הדבר, שמדובר בשתיים ולא באחת, מפני שפחות מסוכן להכליל כך הכללה.
שתי המטופלות הללו עבדו איתי שנים. האחת עשר שנים והאחרת חמש. עבור המטופלת שסיימה אחרי חמש שנים, נפגשנו, בחשבון גס, כולל חופשות והפסקות – כמאתיים פעמים. החישוב: 52 שבועות בשנה, לאורך חמש שנים = 260. שלושה רבעים מסך השבועות הללו יש להניח שנפגשנו. כ-200 פעמים, אם כן, נפגשנו. ועבור המטופלת השנייה – 520 פעמים.
מאות, מאות מפגשים, רובם מפגשים אינטימיים ממש, כלומר, כאלה שבהם מדברים אמת, חושבים באמת, מבנים מחדש תפיסת עולם, יחסים עם המציאות, יחסים עם אנשים, עם עצמך. והתיאור הזה – "מדברים אמת", "מבנים מחדש תפיסת עולם", ועוד מה שאמרתי - אינו מכסה אפילו במעט את הדבר הזה שמתרחש והולך במהלך השנים. את כל אותם המהלכים, לעתים העצומים, המהותיים, שאנשים עוברים בטיפול שלהם, ואף לא את עומקו של הקשר ביננו, בין שני אלה המכונים בשמות "מטופלת", "מטפלת". יפה מאד שיש שמות. מה יש מתחת לשמות? מתחת לשמות יש אהבה.
ο רגשות המטפל בנושאים של אינטימיות ובדידות
ο הצורך באהבה ואהבת הצורך
ο אותנטיות וזיוף בהעברה נגדית: סקירת מפגש בהשתתפות אירמה ברנמן פיק
ואז, פתאום, נפרדים. ה"אז פתאום נפרדים" הזה, הוא לא דבר פשוט בכלל, גם לא בהכרח טבעי. ככל שמדובר במשפחה, עזב איש את בית אביו ואמו והיו לבשר אחד - אבל בשישי באים לארוחות, ומי שהיתה אימא הופכת לסבתא, ויש לה נכדים ששמחים בה מאד. זאת פרידה והיא אמנם ממשית, אבל היא מסתיימת לאמתו של דבר רק בנקודה אחת סופית, ברגע המוות של ההורה. וכאן, בטיפול: נפרדים. ממש. באמת. ובאמת בפגישות אחרונות עם מטופלים אני מרגישה, תמיד, שאני מתה, כאילו אוזלים ממני החיים, ככה אני מרגישה, ויותר נכון, ככה אני לא מרגישה.
המטופלת שעזבה אחרי עשר שנים אומרת לי פתאום, "חשבתי שאולי זה הזמן להיפרד". אני אומרת "אוקיי", לא יותר, כי כשנאמרות מילים של פרידה אני מתכנסת מיד, נעשית זהירה מאד. איני רוצה להפריע בכלל. זאת החלטה חשובה וחשוב הדבר שהמטופלת שמחליטה אותה תהיה לגמרי לבדה, ממש בודדה, כשהיא אומרת זאת. ודאי שחשבה על כך בטרם אמרה זאת, ודאי חשבה על כך יותר מפעם אחת. אלא שאין המחשבה שקולה לדיבור; הדיבור, הוא מוציא אל המציאות את מה שנוכח בחיים הפנימיים, והמעבר הזה הוא שנותן ממשות למחשבה. ואם איני אומרת מאום, אני נותנת לה שהות להמשיך, לחשוב, לחזק את ההצהרה הזאת או לרופף אותה, להרגיש "מה זה אומר".
אחר כך המשכנו את הפגישה כאילו כלום. ואחריה עוד פגישה או שתיים, כאילו כלום. ואז שוב, "דיברנו על פרידה", היא אומרת לי, ומוסיפה: "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי". אני שואלת, "מאיפה זה בא לך"?, והיא אומרת כך וכך. ה"כך וכך" הזה יכול להיות כמובן כל מיני דברים. לפעמים הוא דיבור שמביא איתו הכרה במהלך ההתפתחותי שהתרחש. ועוד היא אומרת, "לפעמים אני חושבת, הרי טיפול זה דבר שאפשר להמשיך לכל החיים".
הנה פרויד (2002): "הדיון בבעיה הטכנית, כיצד ניתן להאיץ את מהלכה האטי של האנליזה, מוביל אותנו לשאלה אחרת המעוררת עניין עמוק יותר והיא – האם בכלל יש לאנליזה סוף טבעי [...]".
"מצד אחד", היא ממשיכה, "תמיד יצוצו בעיות. מצד שני, אני מסתדרת לא רע". אני צוחקת, "זה הכי הרבה שאפשר לשמוע ממך, 'לא רע'", וגם היא צוחקת, מפני שלאמירה הזאת יש קונטקסט עשיר בעבודה שלנו, בעיקר בשנתיים האחרונות שבהן היא אוחזת במושכות החיים שלה אחוז היטב. תהליך ההכרה בכך שהיא הפכה לאדם שיש לו בעלות על חייו, על תשוקותיו בפרט ועל מלאכת החיים בכלל, היה ממושך. אני הכרתי בכך לפניה, ולא פעם נשאלה השאלה מדוע היא עצמה מהססת להכיר בכך.
עוד פרויד: "האני המחוזק של המבוגר ממשיך להתגונן מפני סכנות שאינן קיימות עוד במציאות; אפילו נדמה לו שהוא נאלץ לחפש במציאות את המצבים שביכולתם פחות או יותר להחליף את הסכנה המקורית, כדי להצדיק באמצעותם את דבקותו בצורות התגובה שהורגל בהן" (שם, 236).
זה שנתיים שאני אומרת לה "את כבר לא צריכה את זה", "שימי לב, זה השתנה", ועוד כהנה וכהנה משפטים שמייצגים את הוודאות (היחסית) שלי בכך שהיא השתנתה. אני מנכיחה את השינוי בעוד שהיא מהססת להכיר בו. פרשנויות ותיקות שלה – ההוא מקפח אותה; זה לא מקשיב לה; יש לה הפרעת קשב ולכן אינה יכולה ללמוד כפי היא רוצה – כבר אינן תקפות. בדחילו ורחימו היא מכירה בכך. לאמתו של דבר, כבר קשה להכחיש.
חולפים עוד שבועות אחדים, מידי פעם עולה הפרידה, לפעמים "אני לא מבינה למה אמרתי את זה" ולפעמים "אני לא מאמינה שאמרתי את זה, אבל אמרתי את זה". גם עכשיו אני לא דוחקת בה בכלל, אבל כשהיא מתייחסת לפרידה אני מתעכבת על זה, בעדינות. עוד חודש והיא אומרת: "אני לא יודעת איך עושים את זה. לך יש ניסיון, אז תגידי איך עושים את זה". אני אומרת "לא", ושתינו צוחקות. אלה סימנים של סוף טיפול, צחוק כזה, שאפשר באמצעותו לדלג על הפירוש שכבר ידוע: את פונה אלי כדי שאוביל אותך בשעה שאינך זקוקה לי. עוד שבועיים והיא אומרת, "אולי כדאי להחליט על תאריך סיום". אני אומרת "אוקיי", ואז היא אומרת, "וואוו".
וכיוון שהוחלט על תאריך סיום, הפגישות הבאות נראות אחרת. עכשיו היא אומרת, "אבל זה קשה, כי חוץ ממה שעשינו ישנו הקשר בינינו", ואני מוסיפה, "כן, ישנה אהבה". והיא עכשיו דומעת, היא אומרת, "נכון". אני מחזיקה את העצב שלי היטב: מכירה בו ומאלפת אותו; שוב ושוב ושוב, עם כל מטופל שהולך. כי עכשיו, איתה, נפתחת האפשרות לחשוב: אם ישנה אהבה אז כיצד אפשר להיפרד, איך יכולה הפרידה להיות טבעית אם יש אהבה. וזאת שאלה טובה.
עוד ועוד פרויד: "אך כאן המקום למנוע אי הבנה. אין בכוונתי לטעון שהאנליזה ככלל היא עבודה שאין לה סוף. תהיה עמדתנו בשאלה זו אשר תהיה, דעתי היא שסיומה של אנליזה הוא עניין מעשי. [...] האנליזה אמורה ליצור את התנאים הפסיכולוגיים הטובים ביותר לתפקודו של האני; ובזאת היא ביצעה את משימתה" (שם, 224).
כוונתו של פרויד כאן באותו ביטוי תמוה "עניין מעשי" היא, שעל אף שלא תמיד האנליזה "הסתיימה", כלומר, כל מה שבמעמקים עלה אל פני השטח וכל הנפש מבוררת עד תום (מה שהיום לא היה עולה על דעתנו הפוסט מודרנית) - די בכך שיש תנאים טובים ל"תפקודו של האני". ה"אנליזה", במקרה של האישה הזאת שעכשיו דומעת, "ביצעה את משימתה". וסיומו של הטיפול שלה הוא על כן "עניין מעשי". היא לא זקוקה לי יותר. וזאת אף על פי שתמיד נשמח להיפגש, אותה שמחה פשוטה של שתי נשים שיש ביניהן אהבה. לאמתו של דבר זה מה שהתברר עכשיו: שבגלל שמחת האהבה הזאת לא נפרדנו עד כה.
הפרידה הזאת הכרחית כדי שהיא תכיר בכך שהיא לא זקוקה לי. אחרת לא תדע את זה לאשורו, לא תכיר באמת את הבדידות החדשה, החזקה, של מי שבוחר לבדו, מחליט לבדו, לא מחכה לשעת הפגישה השבועית כדי לקבל החלטה. זה עניין מעשי מאד, עניין של מבוגרים: לקבל את ההחלטות שלך לבדך. לשם כך "שווה" לסיים טיפול.
ולמה אני מספרת את הסיפור הזה.
מזמן, עשר שנים לפחות, נטשתי את ה"אנונימיות", ה"ניטרליות", ה"אובייקטיביות" - את היסודות המקודשים של הפסיכואנליזה. גם האזהרה מפני "פנטזיית ההצלה" אינה מעסיקה אותי; אין לי פנטזיות, אבל אם אפשר להציל מישהו, אני שמחה להציל אותו. את המרחק מהחוקים הקדושים עשו עוד רבים אחרים. המטרייה שתחתיה מסתופפים החוטאים הללו על פי רוב היא ה"אינטר-סובייקטיביות". אני באופן אישי מעדיפה להישאר בגשם, כלומר לחפש תמיד את האתיקה שנכונה לי, ובעיקר זו שנכונה עבור מטופל ספציפי: כאן יותר אנונימית, ניטרלית, זהירה, ושם פחות. למשל, למדתי להבין שמטופלים בעלי מבנה פסיכוטי זקוקים לי פחות אנונימית, לאמתו של דבר לעתים קרובות הם לא יכולים לשאת אנונימיות וניטרליות. הם זקוקים לממשותו של האדם הניצב מולם, ממשותו משרתת את היכולת שלהם להיות בסביבת הסדר הסמלי יותר מאשר הריחוק, אותו ריחוק עצמו שמשרת את הנוירוטים בחיפושיהם אחר מי שהם באמת.
אבל הסיפור שסיפרתי כלל אינו נוגע לטיפול בפסיכוטים. הוא נוגע לאהבה. האהבה בשדה הטיפולי היא בלתי נמנעת, על אף שמנסים למנוע אותה באמצעות השם הזר "אמפתיה". גם זו מטריה, אלא שהיא מחוררת (במקום אחר ובזמן אחר אבהיר את כוונתי). ביון, בעקבות פרויד ולא קליין או אחרים, קורא לאהבה שיש בקליניקה בשם "אהבת K": היסוד המשותף למטפל/ת ולמטופל/ת, הציר שסביבו נכרכת האהבה שלהם, היא אהבת הידיעה, הרצון לחקור את הנפש ולדעת. אני הולכת הלאה מביון; כשמישהו נענה לאהבה שלך, אתה אוהב אותו. כשמישהו לא נענה, את פחות נלהבת לקראתו, אבל הציוד שלך כולל סבלנות, ואז את מחכה בסבלנות, לעיתים זמן רב, שנים, עד ש"המטופל שלך", כלומר האיש הזה שבא אלייך מאות פעמים, יסכים ללכת איתך במסע אל ה-K. הסבלנות הזאת, גם היא צורה של אהבה.
כשמטופלת מניחה לך לעשות ככל העולה על רוחך – לשאול, לדעת, להגיד, לעתים אפילו לצחוק איתה עליה, לתת ביטוי ליצירתיות שלך – את אוהבת אותה. כשמישהו עולה וצומח מתוך הריסות של שנים והוא יודע שעשה את זה בעזרתך, איך לא תאהב אותו. במובן זה, כל התהליך הטיפולי הוא תהליך של אהבה מעמיקה והולכת. וסיפוק משותף, כמו של שני אנשים שעשו ילד מקסים ביחד. יום אחד את, או הוא, אומרים בשמחה: "תראה איזה יופי עשינו ביחד"; הילד המשותף שלכם הוא האיש הזה שיצא אל החיים שלו מתוך אותן מאתיים או חמש מאות פגישות שעשיתם, וכל הימים שהיו ביניהן. ואז פתאום שניכם רוצים לבכות, כי "היופי שעשינו ביחד" מצביע אל עבר הסוף.
@כל הזכויות שמורות למחברת: אסתר פלד.
ז. פרויד. (2002)."אנליזה סופית ואין סופית" בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 203). הוצאת עם עובד.
