ד"ר אליס בר נס
אני פותחת את מסך הלפטופ שלי. מרגישה מאוד מודרנית. אני אוהבת את העיצוב שלו. אוהבת שהוא שער לעולם, ועם זאת לגמרי שלי ויושב, על עיצובו המלוטש, על שולחן העבודה שלי בקליניקה – שהוא דווקא שולחן עץ בסגנון עתיק, משוח בלכה. אני מחכה למפגש זום עם המטופלת הבאה – מטופלת של שנים, שכעת אראה אותה רק במסך, איחשף לראשונה לסביבת המחייה שלה, אראה, ולו תמונה מצומצמת וממוסגרת של סביבת חייה הפיזית, ויחד עם זאת, אני אראה הרבה פחות ממנה. רק את פניה, לא את גופה. לא אוכל להרגיש, אולי באורח תת סיפי, את המשמעות של כל מחוותיה. גם את עצמי אראה במסך לצידה, מראה מתמדת שמעולם לא הייתה שם בפגישותינו הקודמות.
היא, נקרא לה ענת, אישה צעירה, אינטליגנטית ומופנמת, שסובלת מרמה גבוהה של חרדה חברתית וחווית עצמי פגועה. היא מעולם לא הרגישה שהמראות הן חברותיה, אך תיאלץ כעת להתמודד כל פגישה עם המראה הזזה הזו שמציעה הפלטפורמה של שיחת וידאו מקוונת. לעומת זאת, היא לא תראה אותי נוכחת ממש לצידה. רק הטורסו יהיה שם, בתוך רקע שהוא לפחות, למרבה המזל, מוכר – הקליניקה שלי, שבה חווינו רגעים משמעותיים רבים. האם יש לרגעים משמעותיים כאלו סיכוי לקרות כעת? היש מקום לאינטימיות רגשית במסך? או שאולי זו רק תחזוקה, שימת פלסטר על פצע מדמם, פצע שדורש ניתוח בימים שלא ניתן לעשות אותו והפלסטר זה הכי טוב שיש?
ענת מופיעה. אני רואה ברקע רק רהיטים כהים, קווים פשוטים, המעלים בדעתי את האופן שבו נוהגים לפרש צבע אכרומטי ברורשך. היא אכן מספרת על דיכאון שהולך ומעמיק בתקופה הזו שבה אין אופק לכלום – לא להתפתחות אישית, לא להתפתחות מקצועית. היא בחל"ת ועתידה לוט בערפל, מאיים. התחושה לא חדשה, אך כעת לובשת ממשות שלא הייתה לה קודם. לחרדת ההישרדות של ענת יש כעת בסיס ממשי. בדידותה לוטשת בה עיניים יותר מתמיד. הקו נקטע לנו פעמים רבות. הזום נסגר. אנחנו נאבקות לחדש קשר. אני חשה מדקרת בושה שהבחורה הבודדה הזו תצטרך לשלם על הפגישה-לא פגישה הזו. ועם זאת, אני מרגישה עצמי עובדת קשה מתמיד: כל חושי מחודדים, מיתרי הקול שלי מתאמצים לעבור את מה שמרגיש כמרחק. אני חרדה לענת.
אנחנו מצליחות לחדש קשר. נשמעת בינינו בדיחה לגבי האם ניתן לפרש את הקטיעות בקו. האם הזום מושפע מהלא מודע? מי מאיתנו סיפרה את הבדיחה הזו? איני זוכרת, אבל השנייה צחקה. האם שתינו שואלות את השאלה הזו, שמפחיד לשאול – האם זה טיפול? האם ניתן עדיין לפרש, לחשוב? האם תשתיות האינטרנט הקורסות כעת מעומס עולמי של אנשים מבודדים ומבוהלים, המנסים לתקשר, יכולות לתמוך בקשר שלנו? האם הוא יכול לעבור דרכן? מה קורה לכל הניואנסים הנפשיים, הגופניים – לשלמות של הפסיכוסומה שאנו מנסים לקלוט, להחזיק ולהבין כשהיא עוברת דרך חוש הראיה והשמיעה בלבד? כאשר מקבלים תמונה של ראש בלי גוף, תשדורת שמגיעה לעין המתאמצת דרך מרחקים עצומים בצורת פולסים חשמליים בקו?
פגישה חדשה עם ענת. הקו עדין מזייף. אני חושבת על הבחירה של ענת לא להתקין אינטרנט חזק יותר. האם זה בגלל החרדה הכלכלית? האם זה עוד ביטוי לקושי שלה להשקיע בעצמה? בגדיה תמיד פשוטים, רהיטיה, כפי שלמדתי כעת, מינימליסטיים. רזונה משקף את סגפנותה ושבריריותה. כמובן שגם אינטרנט משוכלל היא אינה צריכה. אולי זה קשור לאמביוולנטיות שלה סביב תקשורת? אולי מחאה על האופן שבו הטיפול מתנהל כעת? כמובן שאנחנו מדברות על זה. ענת אומרת שזה אכן לא אותו דבר להיפגש ככה. שוב מדברת על המקום האפל שנמצאת בו, שהתקופה חידדה. על הפחדים שמזדחלים לגבי סוף העולם. סוף העולם הכללי וסוף העולם הפרטי שלה. העולם לא יישאר אותו דבר כשתצא מבועת הסגר שרק הזום, חלקית, חודר אותה. אני אומרת משהו. מפרשת אולי. רק דבר אחד זכור לי בברור – אחד הרשמים החזקים מתקופת הקורונה: תחושה חזקה ומייאשת שאין די במילים. שענת רחוקה, שהיא עלולה ליפול. אני מדכאת דחף חזק להושיט יד אל המסך, לתפוס את ענת. בעבר, מעולם לא הרגשתי דחף כזה. הייתה לי מחשבה (אשליה אומניפוטנטית אולי?) שדי בנוכחותי, במילותיי, כדי להחזיק. בלמתי את המחווה, יודעת בו בזמן גם שאסור לגעת וגם שכעת אין צורך באיסור. הושטת היד היא מחווה ריקה. האמנם?
ο הזמן שניתן, הזמן שנלקח: ממד הזמן בטיפול מרחוק ובימי קורונה
ο התמודדות מטפלים במציאות טראומטית משותפת עקב מגפת הקורונה
ο אתגרים קליניים בתקופת הקורונה
שוב אני פותחת את המסך, הפעם כדי לפגוש מטופל אחר. נקרא לו אמנון. אמנון הוא מטופל שסיים טיפול, שסופו, המוצלח מבחינתו, הייתה הבחירה העצמאית לעזוב, למרות תחושת מחויבות שליוותה אותו כל החיים לאימו האלמנה, ולפתח את הקריירה שלו בחו"ל. כעת ביקש לחזור לטיפול דרך הזום, משום שאף שהיה לו טוב תקופה ארוכה, מרגיש שהסגר מחדד את הניתוק ממשפחתו ומעלה בו שאלות ישנות על סיכוייו למצוא אינטימיות ואהבה – שאלות שכעת הפכו לחרדות. אמנון, בדומה לענת, הוא רווק שהאמצעים שלו להפיג את הבדידות נגדעו, והוא עומד לבדו, מול משמעויות הלבדיות.
התחושה שאמנון מעלה היא כי דווקא מה שקורה בדרך כלל הוא האשליה: הוא אדם אינטליגנטי ומשכיל, בעל עמדה מקצועית בכירה, שיכול ליהנות מתרבות, ומההצלחה המקצועית. אולם כשהאורות כבים, כשכל משק בית הוא לעצמו, אמנון מרגיש שלו אין בית. האם זה בגלל מי שהוא? האם הוא דעתן מדי? האם עצמאותו שנקנתה בעמל כה רב מתנקמת בו כעת? הוא מפחד אפילו לתהות על כך. מצד אחד, הוא כל כך אוהב את חייו, גאה על מה שהשיג. מדבר על הדרך שעבר, בין השאר בטיפול, כדי להשיג את התחושה שמותר לו לחיות את חייו כשאינו כבול לאשמה מתמדת, לא לרצות, להיות הוא. אולם התקופה הזו מראה שאין תחליף למישהי שתאהב אותו באמת, שתלווה את חייו. אורות הכרך שאינו ישן אף פעם כבו ואמנון לבד.
אני מתרגשת וחוששת כאחד לפגוש אותו. האם, אחרי שלא התראינו שנים, נוכל לחדש קרבה דרך מסך המחשב? אמנון נמצא מעבר לאוקיינוס. האם אוכל להרגיש אותו מספיק כדי שפגישותינו יהיו יותר מתמיכה זמנית? האם יוכל הוא להרגיש נתמך? שוב אותן שאלות. את ענת הזמנתי בסוף לבוא לקליניקה. כך. באמצע המגיפה. לפני שהסגר הוסר. כי אמרו שמותר שיקול דעת קליני. היא חשה הקלה מסוימת. הייאוש לא עבר, אך כעת יכולנו לגעת בו, שתינו. אולי הושטת היד דרך המסך לא הייתה מחווה ריקה. ימים יגידו. אך עם אמנון לא אוכל לעשות זאת. אין דרך מילוט אל המוכר. ובכן, האם תוכל להתקיים קרבה, חשיבה אנליטית אמיתית, והאם יש מיכל לחשיבה כזו בימם אלו ובסטינג שנוצר בתוכם? מהו המיכל? האם זה הקשר הקודם בינינו? המיכל שכבר נבנה? האם הוא יכול להוסיף ולצמוח?
עם אמנון ציפתה לי הפתעה נעימה. אין קטיעות. האינטרנט חזק. כך, מסתבר, גם הקשר בינינו. אנחנו שמחים לראות זה את זו. גם ברגעי שתיקה, יש אמון שהדיבור יתחדש. ושהוא יהיה משמעותי. אני מחליטה לא לוותר. לא לנסות לתת "טיפול תמיכתי" עד שהסגר יגמר ואמנון יוכל אולי, למצוא מטפל שיהיה נוכח פיזית. אמנון מדבר על כך שחשב שהוא יכול להיות לבד – הרי יש לו עולם פנימי עשיר. אפשר לקרוא, לשמוע מוסיקה. הוא עדיין עובד מהבית, ויש הרבה עבודה, ועם זאת, החרדות מציפות. מעולם לא הרגיש ככה. עוצמת רגשותיו מבהילה אותו. האמנם הייתה זו רק אימו שפחדה להיוותר לבדה? ואולי הוא זה שבעצם מרגיש כתינוק חסר אונים? לא איש המקצוע המצליח, אלא ילד שכמה לשים את הראש בחיקה של אישה מרגיעה ומנחמת. כמיהה שכעת לא ניתן להכחיש ואין גם דרך לשכך. צלקת הקרע ברקמת הסימביוזה בין אמנון לאימו נפתחה, והחלה לדמם.
אני חושבת על היכולת להיות לבד של ויניקוט (2001). חושבת על אנשים שאני מכירה, בני משפחה, מטופלים, וחברים שסובלים עכשיו נורא, שהקורונה היא זוטות עבורם לעומת נגיף הבדידות שתוקף אותם במלוא עוזו, מלווה בנגיף השנאה העצמית והפחד מהעולם הפנימי. מהצורך להקשיב לקולות שעולים מבפנים כשהקולות החיצוניים נדמו. חושבת גם על הישן והחדש בעולם. בכל זאת יש חדש תחת השמש. אנשים אלו יכולים להדליק טלוויזיה, לדבר בזום. המסך מציל אותם מהקולות הפנימיים. המסך יכול למסך. תמיד היו מגפות, תמיד הייתה בדידות, אבל עכשיו אפשר להשתיק אותה, לפעמים אפילו לגשר עליה. אולם אמנון מפתיע אותי. הוא מרגיש לבד, אך לא מעוניין לדבר עם אנשים שנהג לדבר אתם בימים "נורמליים", שיחתם מרתיעה אותו. כולם מדברים רק על חדשות הקורונה. אף אחד לא שואל לשלומו. ואם כן, נדיר שיש לו חשק לענות. הוא מרגיש שרצונם האמיתי הוא שיתמוך בהם כמו שאימו תמיד דרשה. משפחתו וחבריו, סביבתו הקרובה, שוב מצפה ממנו ש"יהיה גבר" למען אחרים. אט אט אנו מגלים שמה שחסר לו אינו פשוט "חברה" – תמיד היו לו חברים וידידות רבות שנתמכו בו. הוא מבקש קשר משמעותי. אינטימי. עמוק. מישהי שאיתה יוכל להיות הוא. להישען בעצמו לפעמים. אמנון מרגיש את עצמו בעוצמות חסרות תקדים. תמיד היה משהו נשלט מאוד, מאולף אפילו, ברגשותיו. כעת כשהוא לבד, עליו ללמוד להיות עם העוצמות. והוא דווקא לא רוצה להשתיק אותם. אנחנו מדברים על כך כצעד התפתחותי. אולי אמנון מתחיל להקשיב למצפן פנימי, שכעת ברור יותר לאן הוא מצביע: הוא לא רוצה להיות בקשרים בהם לא יוכל להיות הוא עצמו.
באמצע הסגר, אמנון נתקל, במקרה, ביצירה מוסיקלית שהכיר קודם, אך כעת גילה אותה באופן אחר. הוא חש שהיא מושכת אותו בכל נימיו. משהו חדש מתעורר בו. היא כותב סיפור קצר בהשראת היצירה ושולח אותו לי, ואז מפרסם אותו. אני מוקסמת. הזה אמנון שהכרתי? המאופק והאסוף? מהמאמר עולות עוצמות ראשוניות, אפלות ומרתקות כאחד, מנוסחות בשפה חזקה ועם יכולת ספרותית ניכרת. אני חולקת את רשמיי אתו. שנינו מרגישים שמשהו חשוב קורה לו, גם אם הוא קשה. לא רק את היצירה הוא פגש מחדש. חלקים בעצמו נחשפים במלוא יופיים, אך גם במלוא אימתם. יש התעלות, אחר כך חוזר ייאוש. שוב, אין מה שישכך רגשות אלו. אמנון נאבק לזהות את עצמו מחדש במראה, ובמראת המסך שהוא חולק איתי. בי ממשיכה לפעם אופטימיות, שאלו כאבי גדילה של זחל, העומד לעבור גלגול נוסף, ולהיות לפרפר צבעוני יותר. אני מציעה פירוש על פחדיו של אמנון, פירוש נועז, שמזעזע אותו. אני פוחדת שהגזמתי. אחרי הכל הוא אי שם, רחוק. לא באמת איתי. היוכל לעמוד בזעזוע הזה? התוכל להיות לו השפעה מצמיחה בתנאים הקיימים?
פגישה נוספת. שלום לאמנון. ההתנסות בכתיבה גרמה לו להעלות על הכתב, לראשונה, גם הרהורים מהטיפול. האסוציאציות שלו פרחו. אני נרגעת. האין זה הקריטריון של פרויד לפירוש טוב? הוא ממשיך לספר על רכבת הרים רגשית, אך אני מרגישה שכבר ישנו יותר אמון שהיא דוהרת כלפי מעלה. עוד פגישה מול המחשב. ועוד אחת. עולמו של אמנון נפרש מולי בחיות ובצבע, למרות המרחק. הסגר הוסר. אמנון פגש מישהי, בנסיבות שלא ציפה. התרגשות חדשה. גם היא, הבחורה, אינה "הסוג" שהוא רגיל לצאת אתו, אבל זה טוב. טוב לו להפתיע את עצמו. טוב לו להרגיש יותר, גם אם המחיר הוא תחושת סכנה חזקה. מטמורפוזה. העולם משתנה. אמנון משתנה.
גם עולם הטיפול עובר מטמורפוזה. כיצד יגיח ממנה? האם כפרפר יפה יותר, או פשוט אחר? האם הטיפול הדינמי כמו שאנחנו מכירים אותו, שהמסגרת היא חלק קריטי כל כך מהתהוותו ומקיומו יגווע? ואולי כולם מבינים שהייתה זו פשוט תקופת חירום, ודבר לא יישאר ממנה מלבד זיכרון? למי טוב (אני מכירה גם רבים שחוו זאת כחופשה מבורכת ממרוץ החיים התובעני), למי אמביוולנטי ולמי זיכרון בלהות. תקופת המעבר הזו, שעוד לא ידוע מה יהיה בסופה, גורמת לי לחשוב על מושג הסזורה של ביון (1977). ביון דחק במטפלים לחקור את הסזורה – את החיבור בין לא מודע למודע, בין אם לילד, בין עוברות ללידה. הוא טען, בעקבות פרויד, כי בין התקופה הרחמית לתינוק, ואפילו למבוגר שנולד ממנה, יש יותר המשכיות ממה שנהוג לחשוב. לדידו, המתח שבין המשכיות לנפרדות הוא החשוב ואותו ראוי לחקור.
אנסה אם כן להציע כמה מחשבות על הסזורה בין הטיפול הדינמי המוכר לנו לבין גלגולו בפגישות וירטואליות. כמובן, מוקדם מכדי לדעת הרבה על טיבו של החידוש הזה. הפסאודו-ידיעה הפורחת כעת לגבי "איך צריך לטפל בקורונה" היא בעיניי סימפטום של בהלה. בראש ובראשונה צריך להודות שאיננו יודעים. אנחנו אפילו לא יודעים אם זה אותו "טיפול". יותר מכל, צריך להודות שיש לפתוח את השאלה מהו טיפול דינמי. המורה שלימד אותי בתואר שני, פרופסור שמואל ארליך, אמר לנו שטיפול לא יכול להתקיים בלא מסגרת. הוא הציע דימוי: כמו מסגרת של תמונה על הקיר, עצם קיומה הוא המהותי. כך, גם כשאנחנו סוטים ממנה אנחנו יודעים שקרה משהו חשוב, כיוון שהמסגרת משמשת לנו נקודת התייחסות.
רבים כבר כתבו על גורלה של המסגרת הטיפולית והשלכותיה בתך המערבולת של העולם החדש הזה, שחי בצל איום הקורונה, בעיקר בשיא אימת "הגל הראשון", כשנראה היה שטיפול בזום הוא צו השעה שאין להימלט ממנו. יש קולות שראו בכך הזדמנות לפקפק בחשיבותה של המסגרת, ו"להתקדם" כמקצוע מעבר ל"נוקשות" שאפיינה אותנו בעבר. אחרים קראו לראות בזום מערך חדש, שיש להסתגל אליו אך שנתון לאותם חוקים: קביעות בשעה למשל, סיום בזמן והאפשרות להתייחס לכל דבר שמתרחש במסגרת פגישת הזום (כמו איחורים, אכילה מול המסך, הופעה בלבוש פחות רשמי, בחירה לדבר עם המטפל מהמיטה וכו') באותו אופן פרשני כמו לביטויים בפעולה בחדר הטיפול. אף שאני קרובה יותר לקוטב השני, וסבורה, בעקבות המטפורה של מורי, פרופ' ארליך, שצריכה להיות מסגרת התייחסות, ויהיה אשר יהיה מקומה על הקיר – כלומר, גם אם היא בקליניקה וגם אם היא על ריבוע המסך – לא ניתן, באותה מידה, להתעלם מכך שהמסגרת הוירטואלית שונה מהותית מזו הפיזית, ולשאול האם היא יכולה למלא את תפקידה באותה המידה.
במאמרו באתר בטיפולנט, פכלר (2020) מדבר על הטיפול האנליטי, בעקבות פרויד, כמסגרת שמאפשרת למטפל לכוון את הלא מודע שלו למטופל. וזהו אחד הציטוטים הידועים של פרויד בנושא:
"אם לנסח זאת בצורת נוסחה: עליו [על הרופא העוסק בפסיכואנליזה] להפנות את הלא מודע שלו אל הלא מודע של המטופל כמעין איבר קולט, לכוון את עצמו אל המטופל כמו שמקלט הטלפון מכוון לאפרכסת. כשם שהמקלט שב והופך לגלי קול את התנודות החשמליות שבקו, שמקורן בגלי קול, כך יכול הלא מודע של הרופא לשחזר מתוך נגזרות הלא מודע שהוא שומע, את אותו לא מודע הקובע את הבזקי המחשבה של החולה" (פרויד, 2002,[1912] עמ', 2012)
פכלר שיתף את חווייתו האישית כי התקשורת הוירטואלית עלולה לגרום אצלו ל"שיבושים בקליטה". להשקפתי, ההגדרה של פרויד, עם כל השינויים והשכלולים שחלו בפסיכואנליזה מאז שניתנה, עודה מגדירה את הייחוד של הטיפול הפסיכואנליטי (ונגזרתו, הפסיכותרפיה הדינמית) ככזה העוסק בלא מודע או בהגמשת השיח בין הלא מודע למודע (בר נס, 2019). לכן השאלה המרכזית, "האם הטיפול בצורתו החדש הוא עדיין טיפול [דינמי]" אכן צריכה להתייחס, כמו שפכלר התייחס בעדותו על עצמו, בראש ובראשונה לממד זה – ממד ההקשבה והקליטה של האפרכסת הטיפולית. מאמרו של אוגדן (1996) "בחינה מחודשת של שלושה היבטים בטכניקה הפסיכואנליטית" עוסק בשאלות דומות לאלו, שנכתבו הרבה לפני עידן הקורונה. הוא שואל על נחיצות הספה, ומערער אפילו על הכלל הפרוידיאני של אסוציאציות חופשיות. ממאמרו ניתן להסיק שכל הנעשה בטיפול האנליטי/ דינמי, גם היבטים "קלסיים" שפרויד עצמו קבע, צריכים להיבחן באותה אבן בוחן פרוידיאנית, אותה נקודת הנחה – שמהות הטיפול היא לאפשר הקשבה ללא מודע, וליתר דיוק, לפי אוגדן (בעקבות ביון) לאפשר "רוורי" (Reverie).
הרוורי הוא חלימה בהקיץ, שלפי ביון, אוגדן, וכותבים אנליטיים "ביוניאניים" רבים נוספים, היא זו ששולחת לנו "חדשות" מהלא מודע. אפשר לראות בה צורת חשיבה שמתקיימת בין ערות לבין חלימה – אופנות תפקוד נפשי ששואבת משתיהן, ו"חולמת" את אירועי היום, כלומר מעבדת אותם באופנות החשיבה הראשונית המיוחדת ללא מודע. החלימה בהקיץ היא הגבול, החי, הגמיש והמשתנה (בבריאות), אשר בו, כמו בחלום הלילי, הלא מודע והמודע נפגשים זה עם זה. זהו קרום המגע שלהם, אזור המפגש, אשר יכול להפוך לחשיבה סימבולית מלאה ולפירוש. לפי תפיסה אנליטית זו, מה שדרוש כדי שתנאי זה יתקיים הוא מיכל נפשי שמסוגל להחזיק צורה זו של חשיבה – חשיבה שאינה מצייתת רק למגבלות הלוגיקה, אלא פתוחה לאינטואיציה, פתוחה לחדש וללא ידוע, מאזינה לרחשי הלא מודע ולתשדורת שהוא מקבל מהלא מודע האחר. המסגרת האנליטית אם כן, הספה (או הכורסא), החדר המוכר, קופסת הטישיו, הזמן הקבוע והחזרה המהימנה עליו, נועדו כולם בכדי לאפשר מעין "מיכל" חיצוני, תמיכה הכרחית למיכל הפנימי, החזקה ומוגנות שתאפשר לפונקציית אלפא – פונקצית החשיבה של ביון שהיא בראש ובראשונה חשיבה "חלומית" – לפעול את פעולתה. בילדות, הייתה זו האם שסיפקה את הסביבה, הפיזית והנפשית כאחד, כדי לאפשר את גדילתה של פונקציית האלפא. בטיפול, זה תפקידו של המטפל ליצור את הסביבה הפיזית והפתיחות הנפשית לגידולה של חשיבה חלומית זו.
שוב נשאלת השאלה: האם הזום הוא מיכל טוב דיו, "אם טובה דיה", בכדי לאפשר התרקמותו של הקשר הלא מודע הדרוש בכדי שטיפול יגדיר עצמו כ"דינמי"? מה נגיד על המקרים בהם הרגשנו כמטפלים שזה עובד (כמו עם אמנון) ומקרים בהם המדיום הזה הרגיש חסר בצורה כואבת (כמו עם ענת). אני תוהה האם לא מדויק יותר לומר שהחוויה עם ענת רק הדגישה את החוסר או את הפער והמרחק שהיו שם ממילא, כמו כל "אובייקט אנליטי" אחר (אוגדן, 1994) שהיה יכול לעשות זאת? אם נראה את ההתרחשויות המיוחדות לזום כאובייקטים אנליטיים פוטנציאליים, האם לא נכון להגיד כי ההתנסות דווקא שיפרה את הקליטה בכך שחידדה את כאב הקרע והמרחק בתקשורת עם ענת? ומצד שני, האם הצלחת התקשורת בזום עם אמנון לא הייתה אלא המשך לטיפול שהיה שם קודם, דבר שלא יכול היה להיתמך על ידי הזום לבדו, ושאולי התקשורת בטיפול הזה הייתה יכולה להיות עוד יותר מוצלחת פנים מול פנים? והרי לעולם לא נדע אילו רבדים אבדו, אילו מסרים לא הגיעו לנמענם, כשלא רואים את הגוף הנע, את בחירת הבגדים, לא מרגישים את מסרי הריח הסמויים, לא חווים את הגשטלט השלם של האדם.
אף שאין אפשרות לענות באופן מלא על שאלות אלו, וודאי לא עם הניסיון הקצר שנצבר עד כה בקהילה הטיפולית, אני רוצה להציע שתי מחשבות שעשויות, בעיניי, לשמש עוגנים להתבוננות בהן. הראשונה היא ש"מיכל טוב דיו" איננו ישות קפואה ומוגמרת, שנכונה לכל מטפל ולכל זוג טיפולי. האפשור של "שיקול הדעת הקליני" לגבי וירטואליות לעומת פגישות קליניקה מתייחס באופן אינטואיטיבי לממד זה. ויניקוט הדגיש שחקירת ההחזקה בינקות היא "ספציפית לאם מסוימת ולתינוק מסוים". כלומר, מה שלא מתאים ל"תינוק" אחד יכול להתאים לאחר. אך החלק שבעיניי חשוב יותר להדגיש פה, הוא שהמסגרת אמורה להתאים גם לאמא. על האם, או בהשאלה על המטפל, להיות במצב נינוח מספיק, בטוח מספיק, כדי לספק לילד לא רק את ההחזקה הפיזית אלא גם את הפתיחות הרגשית לתשדורות שלו. האם צריכה להיות מוכלת דיה כדי להשאיל לתינוק את הרוורי שלה ולהפעיל אותו למענו. ברור אם כן ש"שיקול הדעת הקליני" שהפסיכולוג הראשי ומשרד הבריאות התירו לנו להפעיל, צריכים, אולי בראש ובראשונה, לגעת בשאלה מהו מיכל ראוי למטפל המסוים.
איש לא יכול לענות על כך מלבד אותו מטפל. פרויד לא היה יכול להתבונן בעיניהם של מטופליו למשך שעות ארוכות, שכן זה הסיח אותו מהריכוז הלא מודע המיוחד הדרוש למשימתו. לכן הוא "המציא" את הספה שהפכה לסימן היכר אנליטי. מה נאמר אם כן, אודות פוקוס על ראשו של המטופל, כשלצידו ראשו של המטפל עצמו, במראה זזה שאינה מרפה? האין זה משהו שמגייס את "הדמיוני" של לקאן וחוסם קשב לרבדים של אמת רגשית? ואולם גם כאן אולי יתאפשרו דווקא רבדים חדשים לאמת הרגשית, רמזים משדה נוסף, שלא היו נגישים קודם. לדוגמא, באחת הפגישות פתאום הרגשתי שדמותי בצד המסך מושכת את עיניי יותר מהרגיל ולא בנסיבות משמחות. נראיתי לעצמי עייפה יותר, מבוגרת יותר מהרגיל. דמותי הטרידה אותי. החוויה הזו לא חזרה, אף לא בפגישות אחרות עם אותה המטופלת. מה אם כן היה מקורה? האם סיפק לי המדיום החדש בשורה משיחתי הלא מודעת עם המטופלת בפגישה זו? אולי על התרוקנות הכוח, אולי על הפחד להיות לא אהובה? ומה היה עולה בגורל בשורה זו בלא הזום? אני נוטה להאמין שהיא הייתה מוצאת דרך אחרת להתגלגל אל "חלומי" המודע למחצה, במוקדם או במאוחר, אך ככל דרך אחרת, גם את "דרך הזום" יש לכבד בהקשבה מלאה.
המחשבה השנייה שברצוני להציע היא מורכבת יותר. אנחנו לא באמת יודעים כיצד עוברת תקשורת לא מודעת. אנחנו "יודעים", או ליתר דיוק משערים, שמילים מגרות אסוציאציות מסוימות וכן ששפת הגוף, האינטונציה, הצלילים והריחות מגרים פיענוח של תקשורת "סמיוטית" (קריסטבה, 2009), מערך תקשורתי שהתקיים בין התינוק לאימו לפני היות השפה וממשיך להיות שזור בה "כשפה נוספת" – לעיתים תואמת, לעיתים מנותקת מהשפה הסימבולית – לאורך כל החיים הבוגרים. האם ייתכן, אפוא, פתח מלא לתקשורת לא מודעת כשהגוף אינו נוכח, ועומדים לרשותנו רק גירוי קולי ותמונה חלקית? אם יוצאים מהנחת המוצא של קריסטבה, הגיוני לשער כי מסרים רבים יאבדו בדרך זו.
אולם לכך מצטרפת מורכבות נוספת. אוגדן (1994), בדברו על השלישי האנליטי, וכמותו אנליטיקאים רבים שיצרו "תיאוריות שדה" (כמו Ferro ו-Brown) מניחים קשר שהוא יותר מהחלפת סימנים, בין אם אלו סימיוטיים או סימבוליים. הם מניחים כי בין המטפל למטופל קיימת חדירות נפשית הדדית, מה שאני קראתי לו "הנחת החפיפה הנפשית" (בר נס, 2015, 2019, 2020), שאת שורשיה, כפי שהראיתי, ניתן למצוא אצל ויניקוט וביון ואפילו בהנחת התקשורת הלא מודעת של פרויד, והיא מפותחת בצורה כזו או אחרת אצל הוגים רבים מבני זמננו – גם אלו שאינם מוגדרים כשייכים לתיאוריות השדה, כגון בולאס ואייגן. להשקפתי, המשותף לתיאוריות פסיכואנליטיות רבות בנות זמננו הוא ההנחה של אחדות – או ליתר דיוק (בר נס, 2020 , 2019) אזור חפיפה פסיכוסומטי בין המטפל למטופל, שמאפשר להם "לדעת" זה את זה בצורה עמוקה, אינטואיטיבית, מתוך אותו חיבור לא מודע, או כפי שיאמר אוגדן (2004) מתוך השלישי האנליטי האינטרסובייקטיבי, שהוא תוצר משותף, שדה נפשי משותף של המטפל והמטופל – יציר שהנו שניהם ואינו אף אחד מהם. האחדות הזו מרמזת על משהו מעבר לסימון, מעבר להעברת מידע גרידא.
אך כיצד אחדות זו נוצרת? האם נוכחות גופנית היא תנאי הכרחי לה? ודאי שהיא אינה תנאי מספיק לקשר עמוק שכזה, אך האם היא תתיכן בלעדיו? האם והתינוק יוצרים אותה דרך קשר שהוא בראש ובראשונה גופני, דרך מגע עור בעור. כאשר הפסיכואנליזה התנתקה ממדע הרפואה, היא הרחיקה את האפשרות הזו ואף אסרה אותה, בהמירה את המגע הגופני בנוכחות גופנית באותו חדר ובמפגש במרחב הסימבולי של המילים. למרות ניתוק זה, טוענים ביון, ויניקוט וממשיכי דרכם, המיכל האנליטי יכול לשאת בתוכו את כובד המשקל של אותו קשר ראשוני, בלתי אמצעי, בו המטפל (לפחות לתקופות מסוימות וברגעים מסוימים של התעוררות הצרכים הראשוניים) יודע את נפשו של המטופל כאילו מבפנים, (האם "המרגישה עצמה" לתוך צורכי תינוקה של ויניקוט, 1956) ויכול לתמלל ולייצג את תוצרי אותו מפגש כדי שהמטופל יוכל להתחיל לייצג ו"להחזיק" את עצמו ולחשוב את חווייתו. זהו לב המנגנון הטיפולי לפי הפסיכואנליזה בת ימינו, מבית מדרשה של האסכולה הבריטית.
ובכן, האם יכול הקשר הנפשי הבלתי אמצעי הזה לשרוד הרחקה נוספת? לא רק מהעור, אלא גם מהנוכחות הפיזית כולה, שרק שריד ממנה יתבונן בנו מעבר למסך? האם נרוויח (או נפסיד) דברים נוספים מההנכחה הדומה והחלקית של גופנו שלנו? האם הרוויח אמנון טיפול דינמי "אמיתי", מעבר לאפשרות לחלוק את חווייתו, מה שתמך בו בתקופה קשה והאיץ תהליכי צמיחה שפעלו ממילא (והאין זה חשוב דיו?). האם במפגש "הקו הקטוע" עם ענת ואינסטינקט הושטת היד נוצר משהו חדש שעורר עוד תנועה לא מודעת? אני נוטה להאמין שהתשובה לשאלות אלו היא חיובית. הנחת החפיפה הנפשית אינה נותנת לנו תשובות לשאלה מה הם התנאים המספיקים כדי שהתקשורת תעבור, או שהחפיפה תיווצר. בעיניי, החיבור הזה הוא מעבר ל"סמיוטי" של קריסטבה, גם אם הוא צומח ממנו. אני מרגישה עצמי גולשת לשאלות מטפיזיות בעודי מהרהרת כמה מנוכחות הגוף צריך בכדי שתורגש נוכחות ה"נפש" ועוד יותר מכך, נוכחותו של קשר נפשי בלתי אמצעי, ועמוק – כזה שיאפשר אינטואיציה טיפולית.
מהמטפיזיקה בחזרה אל המסך – אל התחושה הנעימה שהייתה לי לגבי הלפטופ שלי והשולחן שלי – והתחושה הלא נעימה שהייתה בי למראה פניי בפגישה אחרת. הקשרים הטיפוליים שלנו בימי הזום הם אמנם מנותקים יותר גופנית, אך להרגשתי נוצר, או יכול להיווצר, קשר חדש הצומח מתוך רפורט (rapport), או העדרו, גם עם חפצים דוממים, טכנולוגיה, אינטרנט, עם "גופו" המורכב להפליא של העולם הפיזי והשפעתו הטכנולוגית של האדם עליו – אקולוגיה מורכבת מאוד של גוף/ נפש/ דומם, שלא הייתה כמותה מעולם בעבר. אני חושבת שחוויתי חלק ממנה דרך החוויות האסתטיות (בולאס, 1987) השליליות והחיוביות שניסיתי להדגים במאמר זה.
הקשר האנושי היה שם תמיד. כך גם הגופים האנושיים שנשאו אותו, שנגעו זה בזה, או דיברו זה לזה, במשך כל ההיסטוריה. הפסיכואנליזה יצרה בתוך ההיסטוריה האנושית אופנות חדשה ופרדוקסלית: קשר אינטימי ביותר של מגע, או אף חפיפה בין לא מודע ללא מודע, דווקא באמצעות ההרחקה הסימבולית, באמצעות העברת ההכלה ל"גוף" המילים. עתה ברגע החדש הנוכחי, דרושה ממנה התמרה נוספת, קשה, ואולי לעיתים לא רצויה – דרך תיווכו של "הגוף" הטכנולוגי. האם יכולה ההתמרה הזו להתרחש, ועדין יהיה זה טיפול דינמי? אולי לא תמיד יהיה זה אפשרי, בעיקר עם מטופלים במצבים ראשוניים. אך בעיניי כל עוד יש מגע נפשי אינטימי, כל עוד יש מחשבת חלום, כל עוד ניתן לחשוב את המטופל ואת הקשר הטיפולי, הרי שזה טיפול דינמי. הפסיכואנליזה עוסקת במהות האנושיות. בחשיבה, לסוגיה השונים. בקשר, בהיבטיו העמוקים ביותר. האם זה יכול להתקיים ב"גוף" האינטרנט? אולי הקשר דרך המסך מפחית את הסבירות שאלמנטים אלו יתקיימו, מדרדר את איכות מעבר התשדורת הלא מודעת, את "איכות הקו". אולם, לדעתי, ניצניו של ה'היות החדש של האנושות' דרך "גופים לא אנושיים" הולך ונרקם. ניתן לשמוח, או (במקרה שלי) קצת להתאבל על כך. אך מציאות המיכל החדש לאנושי הולכת ונבנית. ימים יגידו אם הוא יכול, אי פעם, להיות "אם טובה דיה" לקשר האנליטי.
פסיכולוגית קלינית מדריכה, מטפלת בקליניקה פרטית ברמת גן, מרצה במכללת 'תמורות' לפסיכותרפיה ומדריכה בבית הספר לרפואה במסגרת תוכנית לימודי המשך למתמחים בפסיכיאטריה. מחברת של מאמרים ופרקים (בספרים "למשש את הפיל' בעריכת עמית פכלר ו "חיפושית הנפש" בעריכת דורית למברגר) שחוקרים את הקשר הטיפולי, על היבטיו הפרשניים והלא מילוליים, ונקודות הצטלבות ואינטגרציה בין מושגים פסיכואנליטיים לרעיונות של הפילוסופיה הפרגמטית.
אוגדן, ת' ה' (1994) השלישי האנליטי עבודה עם עובדות קליניות אינארסוביקטיביות. בתוך: על אי היכולת לחלום. (2011) (א' גבאי, מתרגמת). פסיכואנליזה, תל אביב: הוצאת עם עובד.
אוגדן, ת' ה' (1996) בחינה מחודשת של שלושה רבדים בטכניקה הפסיכואנליטית . בתוך: על אי היכולת לחלום. (2011) (א' גבאי, מתרגמת). פסיכואנליזה, תל אביב: הוצאת עם עובד.
בולאס, כ' (2000). צלו של האובייקט. (מ' קראוס, מתרגם). הסדרה הפסיכולוגית, תל אביב: דביר (פורסם לראשונה בשנת 1987).
בר נס, א. (2020) לחשוב את המפגש הטיפולי: תיאוריה ומיסטיקה פסיכואנליטית בעיניים פרגמטיות. בתוך: חיפושית הנפש . למברגר, ד (עורכת) . תל אביב: רסלינג.
בר נס, א. (2019). על תובנה ורגישות: המיסטי הפסיכואנליטי והמילים המפרשות. בתוך: למשש את הפיל. ע. פכלר, (עורך). ירושלים: כרמל.
בר נס, א. (2015). מיסטיקה ופרגמטיקה בפסיכואנליזה. עבודת דוקטור בהנחיית שגיא. א ולמברגר. ד. רמת גן: בר אילן.
ויניקוט, ד' ו' (2010). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך ע' ברמן (עורך), עצמי אמתי, עצמי כוזב (עמ' 153-145). פסיכואנליזה, תל אביב: עם עובד (פורסם לראשונה בשנת 1956).
ויניקוט, ד' ו' (2001). משחק ומציאות. (י' מילוא, מתרגם). תל אביב: עם עובד. (פורסם לראשונה בשנת 1971).
פכלר, ע. (2020). מקצוע בלתי אפשרי בתקופה בלתי אפשרית. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94
פרויד, ז' (2002). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: ע' ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 98-92). פסיכואנליזה, תל אביב: עם עובד (פורסם לראשונה בשנת 1912).
קריסטבה, ז' (2009). בראשית היתה האהבה. (סקברר, ע. מתרגם). תל אביב: רסלינג.
Bion, W.R. (1977). Caesura. In The Grid and Caesura. London: Karnac.
