שי בראונשטיין ונטלי מור
בתקופה האחרונה נדמה שכל אדם מעורב במאבק חברתי אחד לפחות, אם לא יותר. הדבר בולט ומתבטא במחאות הנוגעות למשבר הקורונה, נגד או בעד ראש הממשלה, כשברקע נמצאות גם מחאת הנשים, מחאת ההורים לילדי גני הילדים, מחאת האחיות, הרופאים, העובדים הסוציאליים ועוד. במדינה דמוקרטית, מחאות ומעורבות חברתית מבורכות תמיד. אין ספק שמדובר בפעולה אזרחית חשובה מאין כמותה ויש לאפשר, לעודד ולתמוך במי שמעוניין למחות בעד או נגד כל דבר שחשוב בעיניו. יחד עם זאת, למחאה ולהשתתפות בה עשויים להיות מחירים.
רבות דובר על היתרונות והרווחים האפשריים שבמחאה ובמעורבות במאבק חברתי. הן מאפשרות פעמים רבות גיבוש והתלכדות עם קבוצה של אנשים המאמינים בדברים דומים, ולעיתים עצם המחאה מספקת תחושת כוח ומשמעות. במקרים מסוימים המחאה אפילו מוציאה א.נשים מהבדידות שהם חשים עקב אמונה בעמדות שאינן מקובלות בקרב ההגמוניה החברתית או קובעי המדיניות. אין ספק גם בנוגע לחשיבות המאבק החברתי להשגת מטרותיו המוצהרות ברמה החברתית או ברמת המדיניות. לצד זאת, כיוון שכמו בנייתה של רומא, גם שינויים חברתיים לא קורים ביום אחד – מאבקים חברתיים, באופן טבעי, רצופים באכזבות, כעסים ותסכול. ניתן לחשוב למשל על הקושי הפיזי בהפגנה, החום הכבד של ימי הקיץ, הפקקים בדרכים, ואפילו על כך שכיום יש חשש לצאת מהבית ולהידבק בקורונה. מחירים נוספים, חברתיים בעיקר, עלולים להיות קשורים בעצם נקיטתה של עמדה מסוימת, שבאופן טבעי שנויה במחלוקת במידה כזו או אחרת – אחרת לא הייתה סיבה למחות עבורה.
אם כן, נראה כי לצד ההיבטים המתגמלים של השתתפות במחאה, ביניהם תחושת סיפוק ומשמעות, ישנם גם היבטים מאתגרים. העוצמה בה הם יורגשו קשורה, בין היתר, גם במידת המעורבות במחאה – יש מי שיצא להפגין ויש מי שיכתוב פוסטים או תגובות באינטרנט, יש מי שיבחר לשבות ויש מי שיסתפק בשיחות עם סביבתו או חתימה על עצומות על מנת להעביר את המסר שלו. במאמר זה, ברצוננו להתייחס למחיר הרגשי והנפשי אותו משלמים אנשים הבוחרים לקחת חלק פעיל במחאה על אופניה השונים, בין אם באופן מודע ובין אם לא. כמו כן, נציג תובנות מתוך עבודתנו בקליניקה, אודות מטופלים ומטופלות אשר להם נטייה לייחס לעיתים קשיים אישיים ובינאישיים לסוגיה נגדה הם מוחים, ודרך כך אף "לוותר" על ההתמודדות האישית עם אותם הקשיים. זאת, מתוך תקווה, ולעיתים משאלה בלתי מודעת, שהמאבק החברתי יביא פתרון לכל הבעיות כולן לכשיצלח – החברתיות לצד האישיות. מעניין אפוא לבחון את הדינמיקה הפסיכולוגית ששוכנת בבסיס הבחירה לקחת חלק במאבקים חברתיים בכלל ובבחירת אופי המאבק בפרט.
הניסיון בעבודה טיפולית, בעיקר על פי מסורת העבודה הסוציאלית, מאפשר לנו להתבונן בקשרים משמעותיים העשויים להתקיים בין מטרת המאבק החברתי לבין קשיים רגשיים אישיים. מובן מאליו שא.נשים להט״ב, למשל, נוטים למחות בעבור שוויון ללהט״ב, או שנכים נוטים למחות לטובת שיפור בתנאי המחיה של נכים. אך מעבר לכך, ניתן לראות ביטוי למאפיינים אישיים גם באופי הסוגיות החברתיות בהן אנשים בוחרים להיאבק. למעשה, אנשים שונים עשויים למחות למען אותה מטרה או קבוצה, אבל באופנים שונים או ביחס להיבטים שונים בתוך אותה המחאה. כך למשל, אדם שחווה בחייו קשיים מול דמויות סמכות, סביר שיכעס כשייתקל באי צדק חברתי על רקע שימוש לא צודק בסמכות או כוח; או אדם המרגיש בחיי היומיום שהוא אינו נראה על ידי סביבתו, ככל הנראה יבחר להיאבק עבור נראות ציבורית והכרה עבור הקבוצה החברתית אליה משתייך. כלומר, הקשיים הרגשיים אותם אנחנו חווים בחיינו האישיים ודפוסי ההתנהגות המאפיינים אותנו ביחס אליהם, משפיעים על תפיסתנו את העולם והמציאות, באופן בלתי נמנע. כפועל יוצא, אותה התפיסה מתבטאת גם בבחירה שלנו במאבק חברתי מסוים על פני מאבקים אחרים. ניתן גם לראות בקשרים המתקיימים בין האישי לפוליטי, ביטוי לשחזור של דפוסים קשים מעברו של הפרט, בדומה לשחזורים אחרים בחיים האישיים, רק שבמקרה זה אלה מתבטאים גם בזירה החברתית-ציבורית.
בשגרת העבודה שלנו בקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב, אנחנו עובדים הרבה עם הקהילה הגאה. לכן, ברצוננו להתבונן בסוגיה אותה הצגנו עד כה ולהדגים אותה בהקשר של א.נשים מהקהילה הטרנסג׳נדרית, או בקיצור א.נשים טרנס. א.נשים טרנס מעורבים תדיר במאבקים חברתיים לשוויון חוקי וחברתי שמטרתם לקדם את איכות חייהם ומעמדם, וטוב שכך, זוהי ללא ספק מטרה חשובה. כפי שתיארנו קודם, גם עבור הקהילה הטרנסית, המתמודדת עם סוגיות רבות המזמנות מחאה, ההנחה היא שכל אחד.ת מחברי הקהילה יכול לבחור למחות באופנים והיבטים שונים. לפיכך, נבקש לבחון ולהדגים את המניעים העשויים לשכון בבסיס הבחירה במחאה מסוימת על פני אחרת. בתוך כך, נבקש להציג את הטענה כי א.נשים טרנס עשויים לבחור את אופי מעורבותם במאבק החברתי הספציפי (בתוך המאבק הטרנסי), באופן המשקף קונפליקטים ומאבקים תוך-אישיים ובין-אישיים עמם נאלצו להתמודד לאורך חייהם. קונפליקטים אלה יכולים להתהוות על רקע הזהות המגדרית, אבל לא בהכרח. בחדר הטיפול, נתקלנו לא מעט בסוגיות אישיות ובינאישיות אשר מתבטאות גם בהקשר המגדרי אבל גם בהקשרים אחרים בחיי המטופל.ת.
סוגיה שכיחה בהקשר זה, היא התחושה שהעולם כולו הוא טרנספובי (ביטוי המתייחס למי שמפחד או דוחה א.נשים טרנס), לא מקבל ומדיר. ישנה באמת דרך ארוכה לקבלה מלאה ושוויון של א.נשים טרנס, או להט״ב ככלל בחברה, והרבה א.נשים טרנס חווים חוויות קשות של דחייה על רקע זהותם המגדרית. יחד עם זאת, אותה חוויית הדרה עשויה להתפתח גם בחיים האישיים, עוד לפני שמתבטאת שונות מגדרית, על רקע חוויות דחייה כלליות. אותן החוויות עשויות להשתחזר ולקבל תוקף שוב ושוב גם בזירה החברתית-ציבורית (למשל בשיח הציבורי או ברשתות החברתיות). כלומר, בעקבות חוויות חיים של דחייה, העולם כולו נצבע בתחושות אלה. כך, באופן פרדוקסלי אולי, הצורך הטבעי והחשוב להגן על עצמו בתגובה לדחייה מוביל לביסוסם ומיצובם של מנגנוני הגנה רגשיים, שתורמים להיווצרות חוויות נוספות של דחייה, המאששות עבור האדם את ההנחה שהעולם הוא טרנספובי.
הסבר נוסף לתופעה זו ניתן לראות במודל ׳לחץ המיעוטים׳ של אילן מאייר (2003), שמסביר כי חלק מההשלכות הקשות של היות אדם חלק מקבוצת מיעוט (מינית ומגדרית, אך לא רק) מתבטאות בציפייה, דריכות וערנות לאפליה. מדובר למעשה בציפייה של הפרט לכך שיופלה או יחווה אלימות על רקע השתייכותו לקבוצת מיעוט, במקרה זה על רקע הזהות המגדרית שלו או שלה. מאפיין זה, שניתן לראותו כחיוני ואף הישרדותי, מתבטא לא פעם גם מול דמויות מיטיבות, כמו למשל דמויות טיפוליות. כך למשל, מטופל.ת עשוי.ה לחוות את הניסיון הבסיסי של המטפל להכרות מעמיקה עמו ולחקירה של עולמו.ה הרגשי, כפעולה תוקפנית, מציצנית, מבטלת ואף מזלזלת.
חשוב לציין כי קיימים מטפלים שאכן מגלים תוקפנות וזלזול בבואם לעבוד עם א.נשים טרנס וכמו בכל טיפול רגיש תרבות, ישנה חשיבות גדולה לזיהוי ההטיות והדעות הקדומות בקרב המטפל.ת על מנת למנוע פגיעה אפשרית במטופל.ת. כמו כן, אין בהסברים אלו כדי לבטל את תחושת המטופלים, או לפטור אותה כ״לא רצינית״; כי אם להדגיש עבור מטפלים את חשיבות הרגישות והכבוד בעבודה עם מטופלים ככלל כמובן, אך עם מטופלים.ות בקבוצות מיעוט בפרט.
ο התבוננות בסוגיות של א.נשים טרנס בימי קורונה
ο דחף המוות על פי סבינה שפילריין, חוויות קוויריות והביחד הטיפולי
ο מיקרו-אגרסיה וביטוייה ביחסים הטיפוליים
ישנם מטפלים הסבורים כי העבודה הרגשית והטיפולית היא סובייקטיבית לחלוטין ועל כן נמנעים מעיסוק או התבוננות מעבר לרמת הפרט. יחד עם זאת, להבנתנו, ישנה חשיבות רבה בהרחבת ההתבוננות עם מטופלינו, על מנת לפנות מקום בחדר הטיפול גם עבור המאבקים החברתיים בהם הם לוקחים חלק. לדעתנו זו היא סוגיה חשובה הן עבור מטפלים העובדים עם הקהילה הגאה והן עבור מטפלים ככלל, משני היבטים מרכזיים.
ההיבט הראשון הוא היבט הקשר הטיפולי. הכרות עם שגרת החיים והנושאים המעסיקים את הפונה, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, מאפשרת תחושת נוחות עבור המטופל.ת שלא נדרש.ת ״ללמד״ את ההקשר של חייו.ה פעם אחר פעם מול המטפל. בהמשך לכך, היכרות מעמיקה של המאבקים בהם המטופל לוקח חלק, מאפשרת תחושת שותפות בחדר הטיפול. בעבודה עם מטופלים טרנס, החשיבות שבכך מתחדדת, שכן מדובר לעיתים במאבק חברתי שמשמעותו סכנת או הצלת חיים. לא פעם, א.נשים טרנס חשופים לסכנות חיים אמתיות ביותר ברמה היום-יומית, עקב אלימות, חוסר קבלה, קושי בהשתלבות בשוק העבודה, עוני, בדידות ועוד. דרך ההיכרות עם המאבק, המטפל יכול להביע דאגה אנושית וטיפולית לחיי ולרווחת המטופל.ת.
אם נחזור להיבט החיובי שבמאבקים חברתיים, הרי שטרנס.ית הלוקח.ת חלק במאבק חברתי שכזה עשוי.ה למצוא במסגרת המחאה קבוצת שווים ולהרגיש תחושת שייכות, לעיתים לראשונה בחייו.ה. חוויה שכזו יכולה לסייע לו.ה לעבור מתחושה קורבנית של חולשה, העדר כוח או השפעה, לעמדה של שליטה, סוכנות (agency), ויכולת להשפיע על חייו.ה ולעצבם. כך למשל, בעקבות חוויה מוצלחת במאבק חברתי משותף, עשוי אותו אדם להרגיש מסוגלות גדולה יותר לבצע שינויים בחייו האישיים: לדרוש מסביבתו את היחס לו הוא זקוק, להציב את גבולותיו ואף לשאוף ולהגשים שאיפות אותן לא העז לבטא לפני כן.
צידו השני המטבע, כפי שכבר הספקנו להבין, הוא שהמאבק החברתי מהווה זירה לשחזורים העשויים להיות כואבים ומציפים ביותר עבור המוחה, כמו גם לתסכולים שהם אינהרנטיים לאופיו הסיזיפי של מאבק חברתי. כאשר תסכולים וכאבים אלו צפים, לעיתים קרובות יש צורך בהחזקה משמעותית ומרחב המאפשר עיבוד של החוויה הקשה במסגרת הקשר הטיפולי. דוגמה לכך ניתן לראות ביוזמה המקסימה שהוקמה בחודשים האחרונים בהתנדבות על ידי אנשי טיפול בהפגנות בבלפור - ״המרחב הבטוח״. כפי שאפשר להבין משמה, מטרת היוזמה לאפשר מרחב בטוח לשיתוף, שיח ועיבוד רגשי, עבור כל מי שמרגיש צורך בכך עקב עקה, לחץ וכדומה בזירת המחאה (פרג׳, 2020).
ההיבט השני הינו ההיבט האבחנתי. דומה כי אם אנחנו כמטפלים נאפשר את הכנסת המאבק החברתי לחדר הטיפול, נוכל להיעזר בו על מנת להבין טוב יותר את המטופל.ת שלנו ואת סיפור החיים שלו.ה. לדוגמה, אם נכניס לחדר הטיפול את מאבקה של אישה טרנסית עבור נראות טרנסית ברמה החברתית, נוכל אולי להבחין ולגלות כי לתחושתה גם חבריה ומשפחתה לא רואים אותה ואת צרכיה, עם וללא קשר לזהותה המגדרית. או לחילופין, נוכל לפגוש גבר טרנס אשר מחויב למאבק לשוויון זכויות לא.נשים טרנס, ואם נעמיק איתו בשיחה אנו עשויים לגלות כי בין היתר לאורך חייו הרגיש מקופח, גם בהקשר המשפחתי. ייתכן ונגלה שתמיד הרגיש נחות מאחיו או אחיותיו, או שיספר כי הוריו אף הביעו היררכיה ברורה ביניהם. דוגמה נוספת יכולה להיות מישהי שנאבקת בשומרי הסף (אותם אנשי מקצוע שלהם הסמכות לתת המלצה לטיפול להתאמה מגדרית), ומרגישה גם בחייה האישיים שהיא מוצאת עצמה נאבקת שוב ושוב בגורמי סמכות.
כאמור, התמודדות עם הקונפליקט האישי היא פעמים רבות מורכבת וכואבת יותר מאשר השתתפות במאבק החברתי. בהתמודדות עם קונפליקטים אישיים, מצוי למשל הקושי שבעימות עם הקרובים לנו – גורם שעשוי להיות מעורר חרדה בפני עצמו, בעיקר כאשר מערכת היחסים איתם לא יציבה או עמידה במיוחד מלכתחילה. כמו כן, בניגוד למאבק חברתי, העימות ברמה האישית כרוך בהתמודדות אינדיווידואלית, ולא כחלק מקבוצה, העשויה להעניק לפעמים אפקט אנונימי ומעצים. עקב גורמים אלה ואחרים, ניתן להבין את ההעדפה המודעת, או זו שאינה מודעת, לזנוח את התמודדות עם הקונפליקט האישי ולהתמקד בחברתי בלבד.
אם נחזור לאותה הדוגמה על אדם טרנס המרגיש שסביבתו לא רואה אותו, נוכל לחשוב על מצב בו הוא עשוי לייחס את הכאב הנגרם לו מסביבתו, לטרנספוביה שבחברה הכללית בלבד. הוא עשוי לבחור להשתתף במאבק ציבורי חשוב בנושא, אך לא להתעמת עם קרוביו, ובכך לשמר את מערכות היחסים האישיות שלו ככאלה שאינן מטיבות עימו. אם נוכל, כמטפלים, לזהות את הרגש שמפעיל אותו ברמה החברתית ולהבין כיצד אותו הדפוס מתבטא בחייו האישיים, נוכל לסייע לו לשפר גם את מערכות היחסים שלו, או לפחות להתבונן בהן באופן מודע ולא לקבלן ככורח המציאות.
בהקשר הזה, חשוב לציין שאין בכוונתנו להציג במסגרת הדיון חלוקה מגדרית, ונזכיר כי כל איש ואישה יכולים להזדהות עם כל מטרה חברתית ואישית. לכן חשוב להבין כי לא מדובר בסוגיה להט״בית בלבד, אלא סוגיה העולה מהתבוננות טיפולית בנושא המאבק החברתי ככלל. כמו כן, אין ברעיונותינו אלה בכדי להוריד, ולו במעט, מחשיבותם של מאבקים חברתיים. איננו גורסים כי מחאה היא סימפטום של בעיה או קושי פסיכולוגי, אלא פעולה ראויה ומבורכת בפני עצמה, אשר כמו כל בחירה של הפרט מושפעת מהדרך בה הוא תופס את העולם. מטרתנו בטקסט זה היא הפוכה – לחבר בין המאבק החברתי והעבודה הטיפולית למען תועלת הדדית. מניסיוננו, המאבק החברתי מתחזק כשמוביליו מכירים את עצמם ואת דפוסיהם, כשם שהעבודה הטיפולית משתפרת כשהיא כוללת את חייו של המטופל.ת, על כל הרבדים שבהם, האישיים והחברתיים גם יחד.
פעמים רבות ההתמודדות בחיים האישיים של חלקנו היא קשה מדי, לפעמים אפילו יותר מאשר ההתמודדות עם המאבק החברתי. מתוך כך, אנחנו עשויים לראות מטופלים ומטופלות שמשקיעים אנרגיות ומשאבים רבים במאבק חברתי מסוים, אך נשארים מתוסכלים גם כאשר הם מגיעים להישגים במסגרתו. כפי שטענו, מצב זה עשוי לנבוע מכך שהקונפליקטים האישיים שלהם, אשר מפעילים את אותן הנקודות הרגישות, טרם נפתרו. דרך הכנסת המאבק החברתי לחדר הטיפול ומתן מקום ראוי עבורו, אנחנו עשויים לגלות גם את הנרטיב האישי של המטופל ואת סיפור החיים שלו. באמצעות פעולה זו, נוכל להכיר טוב יותר את האדם שיושב מולנו ולזהות את מה שמפעיל אותו – גם בחיים האישיים וגם ברמת המאבק החברתי. כל זאת, מבלי לבטל את חשיבות המאבק החברתי לטובת העבודה האישית, או לחילופין לוותר על העבודה האישית לטובת המאבק החברתי.
עובד סוציאלי (MSW), מנהל שותף בקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב.
עובדת סוציאלית (MSW), מנהלת שותפה בקליניקה הפסיכו-סוציאלית בתל אביב.
וייס, ע. (2005). העבודה הסוציאלית בראי הביקורת, חברה ורווחה, כה, 249-281.
פרג׳, י. (2020). מבט אחר על בלפור, אתר דבר, נדלה מתוך: https://www.davar1.co.il/245900
שילה, ג. (2007). החיים בוורוד: בני נוער וצעירים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. תל אביב: רסלינג.
Meyer, I. H. (2003). Prejudice, social stress, and mental health in lesbian, gay, and bisexual populations: conceptual issues and research evidence. Psychological Bulletin, 129, 674–697
