ספיר קינן
ביום ראשון, ה-13.1.19, התקיים באוניברסיטת בר-אילן יום העיון "הטיפול הפסיכולוגי בקרב הקהילה הלהט"בית הדתית: הלכה, תיאוריה והמעשה הטיפולי". יום העיון התקיים ביוזמת החטיבה הקלינית בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י), בשיתוף ארגון שב"ל כמו גם שירותי הייעוץ והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. היום ביקש לתת במה לקולם של חברי וחברות הקהילה הלהט"בית הדתית, אשר נדרשים להתמודד עם קשיים ואתגרים ייחודיים, הן בעולם הנפשי והן במפגש עם המציאות החיצונית. ההרצאות השונות ניסו לקרב בין סוגיות הנשמעות בקרב להט"בים דתיים לבין גוף הידע הטיפולי והמחקרי בנושא, על מנת לאפשר טיפול אחראי ומקצועי לחברי הקהילה תוך התייחסות להיבטים תיאלוגיים ייחודיים.
בהרצאתה, ביקשה ד"ר רפפורט להתבונן בתיאוריית המיניות כפי שניסח אותה פרויד, בניסיון להראות כיצד היא תרמה לקבלה חברתית של הומוסקסואליות מחד אך הובילה מנגד להנצחת פתולוגיזציה של מושגים שונים בעולם המיניות כמו טרנסקסואליות וביסקסואליות. בבואנו להבין ולנתח את השינויים שהתרחשו בדרך בה תופסת הפסיכואנליזה את הקהילה הלהט"בית, יש לזכור שהממסד הפסיכואנליטי מתחלק לאסכולות ואינו מהווה קול אחיד. לפיכך ההתייחסות למיניות האדם הייתה מגוונת לאורך השנים ונותרה כזו גם כיום. בנוסף, שינוי העמדות כלפי להט"בים היה סבוך, לא-ליניארי והושפע מאירועים היסטוריים. זאת ועוד, תהליכי ההדרה והדיכוי כמו גם תהליכים של דה-פתולוגיזציה השפיעו באופן שונה על קהילות שונות בתוך הקשת הלהט"בית.בשל הדה-קונסטרוקציה הרדיקלית של מיניות האדם בכתבי פרויד, אשר הכשירה את הקרקע להתפתחויות רבות בהמשך, חוקרי מגדר ומיניות רבים טוענים שתרומתו לתחום מהפכנית ופורצת דרך. כך למשל, כבר ב-1905 הציע פרויד להבחין בין הדחף המיני עצמו, לבין הדרכים בהן האדם יבחר לספק את הדחף. הבחנה נוספת וחשובה שהציע הייתה בין מין ביולוגי (כגון זכר ונקבה), הזדהות פסיכולוגית (כגון גבר ואישה) ובחירת אובייקט המשיכה של האדם. תפיסתו החדשנית של פרויד שראתה במושגים אלו גורמים נפרדים אשר לא ניתן לדחוס יחדיו, יצרה תשתית לכל המודלים הביקורתיים שהתפתחו שנים לאחר מכן, כמו תיאוריה קווירית ותיאוריות מגדר.היחס שעולה מכתביו של פרויד כלפי הומוסקסואליות, נשית וגברית, היה מתקדם במובנים רבים אפילו בהשוואה לדרך בה נטיות אלו נתפסות כיום. פרויד טען שהומוסקסואליות אינה מחלה ושאין סיבה שזו תעורר בושה באדם או בסובבים אותו. יחד עם זאת, הוא דיבר על הומוסקסואליות כסטייה המהווה עצירה התפתחותית בדרך להטרוסקסואליות. על פי הפרשנות של תיאוריה זו דאז, הומוסקסואליות מיקמה את האדם מתחת לשלב העליון בסולם ההתפתחותי. בהמשך לכך, הטענה הבעייתית ביותר של פרויד, הנשמעת רבות גם כיום, היא שלא כדאי לנסות לרפא הומוסקסואליות כי זה לא אפשרי. בתוך אמירה זו מסתתרת אי האמירה כי יש בניסיונות הריפוי הללו סכנה או פגיעה בפרט וברווחתו. ההשלכה המתבקשת של טענה זו היא שאם ישנן גישות פסיכולוגיות אשר יכולות להיות יעילות ב"ריפוי" הומוסקסואליות, אין מניעה להשתמש בהן כדי לשנות נטייה מינית. לצד ביקורת זו, ראוי לקחת בחשבון כי אמירותיו של פרויד הושפעו רבות מן האקלים האינטלקטואלי של התקופה בה פעל, בצל פריצתה של תורת האבולוציה.באשר לביסקסואליות ולטרנסקסואליות, עמדותיו של פרויד היו מתקדמות פחות. ביסקסואליות נתפסה במודל שפיתח כפרימיטיבית ובלתי אפשרית ליישום. לטענתו, האדם צריך להחליט מי הוא ובעקבות כך לבחור אובייקט משיכה המשלים את ההזדהות הפסיכולוגית שלו. באופן דומה, גם התמקמות טרנסית בריאה לא הייתה אפשרית מבחינתו והוא נטה לפרש הזדהות עם המגדר האחר בתור סממן להומוסקסואליות סמויה. ההסתכלות על זהות מגדרית כזהות מינית שאותה אפיין כעצירה בשלב התפתחותי מוקדם, בעצם שוללת פוזיציה טרנסית בריאה. בניתוחו המפורסם ליומנו של השופט שרבר, אשר תיאר את רצונו להפוך לאישה ואת ניסיונותיו הכואבים להגשמת רצון זה, פרויד אפיין את חוויותיו כנטייה הומוסקסואלית פסיבית, בעוד תיאורטיקנים מאוחרים התייחסו לכך ששרבר התמודד עם קונפליקט בזהותו המגדרית.עם הזמן, האקלים החברתי במערב הוביל לניסוח תיאוריות צרות ושמרניות בתחום. לאור צמיחת פסיכולוגיית האגו בארה"ב, החלה התייחסות לנטייה הומוסקסואלית כפתולוגיה, מתוך תפיסה שזו משקפת חוסר הסתגלות לחברה ולדרישותיה. כתוצאה מכך התפתחה כתיבה ענפה על "ריפוי" הומוסקסואליות ומקורותיה הפתולוגיים, כמו גם ניסיון להפריך את קיומה של ביסקסואליות. רעיונות אלו המשיכו להדהד עוד שנים רבות בפסיכואנליזה ועודם מהדהדים כיום. עם זאת, במהלך הזמן, החלו מטפלים הומואים ולסביות לצאת חוצץ נגד ההומופוביה בתוך הממסד וכנגד הפגיעות הקשות במטופלים ובאנשי מקצוע. אחת הטענות הייתה שבגישה הומופובית זו, הפסיכואנליזה בוגדת בעקרונות מרכזיים שלה כמו הכרה באינדיבידואליות, מתן קול אישי ורגישות לשפה בה עושה המטופל שימוש בתיאור חוויותיו. היות וקול מחאה זה הגיע מתוך קשת מגוונת של מטפלים, דעותיהם של המתנגדים היו חלוקות באשר לפתרון. חלקם היו מוכנים להסתפק בשינויים מינוריים בתיאוריה הפסיכואנליטית, כמו עדכון המודל האדיפלי כך שיוכל להסביר התפתחות הומוסקסואלית בריאה, בעוד אחרים טענו כי המודל האדיפלי פסול במהותו כיוון שהוא מנרמל ומנציח סטטוס קוו הטרונורמטיבי. טענה נוספת הייתה שאין זה אפשרי לתאר התפתחות מוקדמת מבלי להעדיף מבנים משפחתיים הטרוסקסואליים. הסיבה לכך היא שבתוך הסדר החברתי הקיים, משפחה של שני הורים הטרוסקסואליים היא שנחשבת נורמלית, בריאה ורצויה. כפועל יוצא של תפיסה זו, כל ניסיון לתאר מהן האיכויות המזוהות עם רמות התפתחות גבוהות, יהיה צבוע בתפיסה זו ויעדיף הטרוסקסואליות בפסגת ההתפתחות על פני כל מופע התפתחותי אחר.התפתחות השיח הטיפולי על חוויות להט"ביות באה לידי ביטוי באמירות תיאורטיות חשובות, ביניהן של התיאורטיקן קנת' לואיס, אשר הציע לשמר את החשיבה הפסיכואנליטית תוך תיקונה. בתיאוריה שלו, לואיס מציע תרחישים שמעצבים את תסביך אדיפוס אצל הילד, כאשר חצי מהם מסתיימים בזהות הומוסקסואלית. בתיאוריה זו נוצר שוויון שכן כל התרחישים שניסח היו טראומטיים וכל התוצאות נורמליות באותה מידה. תיאורטיקן חשוב נוסף היה ריצ'רד איסאיי, שפרסם סדרת מאמרים משפיעים על הומוסקסואליות גברית, בה נטען שנטייה מינית מתפתחת לפני זהות מגדרית וכי אלו לא תלויות זו בזו. בנוסף, איסאיי הציע לחשוב על הומוסקסואליות גברית כנטייה ולא כהעדפה או בחירה. אמירות כאלו לצד תרומות תיאורטיות רבות אחרות, אפשרו לכלול בתוך עולם המושגים הפסיכואנליטי תיאוריות הנוגעות גם להתפתחות ומהלך החיים עם זהות מינית שאיננה הטרוסקסואלית. המהלך המתואר בהרצאה זו אפשר להתבונן במיניות האנושית ככזו הכוללת מופעים מגוונים, שאינם שונים במהותם או בערכם מהמופע ההטרוסקסואלי. זאת ועוד, על אף החסרונות שתוארו, ניכר היה כי התפתחות השיח הפסיכואנליטי תרמה רבות לדרך בה נתפסות נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות גם מחוץ לעולם הטיפול והמחקר. באופן דומה, הציעה ד"ר רפפורט להתבונן במהפכה שהתרחשה בפסיכואנליזה בחשיבה על טרנסג'נדריות ומגדר, כמה עשרות שנים מאוחר יותר וממשיכה להשפיע גם כיום. כך למשל, בספרה של התיאורטיקנית החשובה פטרישיה ג'רוביצ'י, היא יוצרת מעין שוויון בין החוויה הטרנסג'נדרית (אנשים אשר חשים אי הלימה בין זהותם המגדרית לבין מינם הביולוגי) לבין החוויה הסיסג'נדרית (אנשים אשר חשים התאמה בין זהותם המגדרית לבין מינם הביולוגי). היא מתייחסת לכך שבכל גיבוש של זהות מגדרית קוהרנטית, אם של אישה, גבר, או זהות מגדרית אחרת, יש מימד של טעות ופשרה. עבורה, הנחת המוצא לפיה צריכה להיות עקביות בין הגוף לבין מגדר האדם הינה שגויה, שכן אין סיבה ממשית שהאנטומיה תכתיב את המבנים הפסיכולוגיים של כל אחד ואחת. עם זאת, אנחנו משתכנעים בנכונות של הטענה הפיקטיבית הזו, מכיוון שבסדר החברתי הקיים אנו רגילים להזדקק למגדר כדי לארגן את מציאותנו הפנימית. את סוג חשיבה זה ניתן לקחת אל תוך חדר הטיפול, שכן הוא למעשה מעודד אותנו לחשוב באופן ביקורתי על הנורמליות שאנו מייחסים לקיומן של זהויות מגדריות ובתוכן לזהות גברית או נשית, כמו גם לזהויות מיניות מסוימות.
ο החוויה הלהט"בית בחברה הדתית
ο טיפול להט"ב-דתי-פרנדלי
ο דחף המוות על פי סבינה שפילריין, חוויות קוויריות והביחד הטיפולי
בהרצאתו, ביקש הרב שרלו לעסוק בחדר הטיפול ובחוויות שהוא מזמן למטפל, כאשר נכנס אליו מטופל דתי העוסק בשאלות בנוגע לזהותו המינית. לדבריו, במצב זה לתוך חדר הטיפול נכנסים גם אלוהים וגם החברה הדתית עם ערכיה ולכן מצב זה עשוי להעלות קונפליקטים ואי-סדר אותם היה רוצה לנתח. מתוך ניסיונו העשיר, הדגיש הרב שרלו כי כאשר המטופל הדתי פונה לטיפול הוא מחפש מענה נפשי אך במקביל הוא תר אחר מענה תיאולוגי לשאלות עמן הוא מתמודד.המטופל הדתי הלהט"ב עשוי להימצא במקומות שונים תחת הקשת הרחבה של מידת דתיות וסוג הקשר לסמכויות רבניות. על קשת זו קיימות מחלוקות מגוונות בנקודות המבט אודות מיניות להט"בית. עם זאת, ניתן להגיד כי ברוב האזורים שעל הקשת של החברה הדתית ניתנת חשיבות עצומה לנישואים, הקמת משפחה, טיפוח המשפחתיות, גיל נישואים צעיר, מספר הילדים שמביא האדם לעולם וכו'. בהקשר זה, העתיד של אדם הומוסקסואל עשוי להיראות חסום ובלתי אפשרי ועם התחושה הזו הוא מגיע לחדר הטיפול. זאת ועוד, המטופל עשוי לעסוק רבות בהתייחסויות המגוונות של העולם הרבני אליו ואל מיניותו. חלק מן ההתייחסויות מייצרות אי בהירות ובלבול בעוד חלק נרחב נוסף הינו פוגעני וקשה לעיכול, כמו למשל נאומים המתייחסים להומואים כסוטים ומקבילים בין הומוסקסואליות למשכב בהמה. לכן, המטופל שמגיע מהקהילה הדתית ומחזיק בזהות להט"בית עשוי להיות עסוק במשמעויות של אמירות ששמע. למשל, כאשר אומרים שאסור לתת לגיטימציה להומוסקסואליות, האם זה אומר ששוללים את קיומה? מה משמעות האמירה של פרטים בחברה הדתית אודות הצורך להכיל אדם הומוסקסואל? האם העולם הדתי מבקש בכך להילחם כנגד פגיעות של החברה בלהט"בים? האם על האדם לעבור טיפולי המרה?. שאלות כאלו ורבות דומות להן מזכירות לנו את ההקשר הסוציולוגי של הטיפול, בתוכו המטופל מגיע תמיד עם מטען שמוכתב על ידי החברה בה הוא נולד וחי.בטיפול יבקש המטופל להתמודד לא רק עם האיסור מכיוון הקהילה, אלא גם מכיוונם של התורה ואלוהים. במיוחד במקרה של מטופלים גברים יורגש עיסוק תיאולוגי זה, שכן יחסים מיניים בין גברים נאסרים במפורש בתורה. איסור זה מכונן את חווייתו של המטופל בשפה של חטאים ואשמה וזו מובילה למשא רגשי כבד על כתפיו. חשוב לציין כי בהקשר של איסור זה אין מחלוקת בין אנשים שונים בקהילה הדתית. בשל כך, חלק גדול מן המטופלים הדתיים שייכנסו לחדר הטיפול לא רק יחפשו שותפות בסבלם והכרה בחווייתם הרגשית, אלא יחפשו פתרון שיאפשר להם לחיות כחלק מהחברה הדתית. מכיוונו של המטפל ניתן לדבר על הקושי האתי שעולה בעקבות מפגש עם מטופל מסוג זה. הזהות המינית, שטרם התקבלה במלואה בנורמה החברתית הכללית ובחברה הפרטנית מתוכה מגיע המטופל, לא מאפשרת לרוב שמירה על ניטרליות ערכים קלאסית מצד המטפל. המטפל נאלץ להתמודד בינו לבין עצמו עם שאלות לגבי מידת הלגיטימיות שהוא חש כלפי אורח חייו של המטופל. יתרה מכך המטופל מראש כבול למערכת של אסור ומותר, כך ששאלות בדבר הלגיטימציה מתהוות גם בחדר הטיפול עצמו. לפיכך, הטיפול מראש מתחיל מנקודת מוצא קשה, המכוננת קונפליקטים בין המטופל והמטפל ובין כל אחד מהם לעצמו.נקודת מבט מעניינת במיוחד שהביא הרב שרלו, מתייחסת לכך שכניסתו של אלוהים לחדר הטיפולים למעשה מגרשת מן החדר את המדע והמחקר. לדבריו, בקרב הציבור הדתי ישנו חוסר אמון מסוים כלפי מחקר על מיניות ולהט"ב, מתוך טענה שמחקר זה הוא מחקר אידיאולוגי ולא נפשי, שבו המטרה סומנה מראש. לפי טענה זו, עולם המחקר כיום משרת כ"סותם פיות" של מחקרים הנוגדים את העמדות המקובלות והערכים המוסכמים. לכן, כל המחקרים שיוצאים כנגד טיפולי המרה, נתקלים קודם כל בחוסר אמון וחלק מן המטופלים יגיעו עם פקפוק זה. באופן דומה, בציבור הרבני לא מוכנים להכיר בשלילת לגיטימיות גורפת של טיפולי המרה על סמך ממצאים מחקריים.
לסיכום הציג הרב שרלו את תפיסתו לגבי ההתפתחויות הדרושות בתחום הרגיש של טיפול בדתיים מקהילת הלהט"ב. ראשית, היכרות עם עולמו של המטופל, מצד המטפלים, תוך פיתוח הבנה לגבי המטען עמו מגיע המטופל הדתי לחדר הטיפול, תתרום רבות להגשת עזרה מועילה. בנוסף, קרא הרב שרלו להשבת האמון שבין התהליכים המחקריים לציבור הדתי. חוסר האמון הגדול שיש בין שני הצדדים גורם לכך שהשמעת דעה מכיוון אחד נתקלת באוזניים אטומות מהצד השני. זאת ועוד, הודגש הצורך בשיתוף פעולה בין עולם התיאולוגיה לבין עולם הפסיכותרפיה. אם העולם הפסיכולוגי והעולם הרבני יראו זה בזה אויבים, המטופל הוא שיסבול מכך. הרב זקוק לפסיכולוג, מכיוון שאין לו ידע מקצועי לתמיכה הנפשית הנדרשת ומנגד, אנשי הטיפול זקוקים לרב כי המטופל יתמודד גם עם שאלות של יכול ולא יכול או מותר ואסור. על אף שחלק מאנשי הטיפול עשויים לומר שאין מקום לשפה דיכוטומית ושיפוטית כזו בחדר הטיפול, נותר בעינו ההיבט של אחריות כלפי הצורך של המטופל והשפה בה הוא תופס את חייו. במקום שבו נוצר קשר הדוק ועמוק בין המטפל לבין הרב, שיתוף הפעולה ביניהם יכול להעשיר את השניים ובמיוחד להועיל למטופל ולתרום להצלחת הטיפול.
ד"ר דר התייחס בהרצאתו לתהליך הייחודי שעובר אדם דתי בעת יציאתו מהארון, אשר בדרך כלל מתרחשת במספר מישורים שונים. פן אחד של היציאה מהארון הינו אל מול המשפחה והסביבה הקרובה, לאחר שהאדם מוכן לספר על נטייתו המינית לאחרים. היבט נוסף וחשוב הינו תהליך המפגש של האדם עם עצמו והיציאה מהארון הפנימי. תהליך זה הינו מורכב יותר מהראשון, אינו תמיד מסונכרן עמו ויכול להימשך שנים. כאשר האדם מספר על נטייתו המינית לחברה מבלי שהתחיל, לפחות באופן חלקי, את תהליך המפגש עם העצמי, הדבר יכול להוביל למצוקה רבה, חרדות, תחושת בדידות ודאגה קשה בנוגע למשמעות החיים עם נטייה מינית שאיננה הטרוסקסואלית.
כאשר האדם יוצא מן הארון בפני אחרים, קרובים יותר או פחות, נוצר מעבר מרשות היחיד לרשות הרבים הציבורית. הרבים, החיצוניים לאדם, מתדפקים על דלתו ובידם דעות, ערכים ותפיסות שונות לגבי מיניות. כניסה זו עשויה להיות אגרסיבית, חודרנית ופולשנית ולכן היא מצמצמת את מרחב האפשרויות של האדם, או המטופל. המפגש מושפע ברובו מהיות רשות הרבים זירה תוססת, גועשת ולעתים אלימה. בהקשר זה מזכיר ד"ר דר את הרצח במצעד הגאווה בירושלים שמהווה דוגמא מזעזעת ופומבית לקיצוניות שיכולה לאפיין את הזירה הציבורית. מקרים בהם דעת הכלל חודרת אל המרחב הפרטי בהקשר אישי יותר, קשים גם הם. כדוגמא מביא ד"ר דר מקרה מן הקליניקה לגבי שיחה שניהלה מטופלת לסבית שהייתה בארון בזמנו, עם אמה. האם אמרה שהייתה מבינה הורים ללסבית אשר היו בוחרים לרצוח אותה. מילים קשות אלו יצרו אצל המטופלת תחושה שלעולם תצטרך לשמור את חייה בסוד. ד"ר דר הדגיש שבשיח מפוצל ומקוטב, כמו זה שמתבטא בדוגמאות אלה, התמונה שמתקבלת היא פשטנית מדי והדחפים בה יותר גולמיים ולכן גם יותר מסוכנים. על כן, תיאר את הצורך בתהליך בו המטופל לומד לסנן את מה שמגיע מרשות הרבים. סינון זה מאפשר גם למטפל להתבונן במטופל הדתי במבט מורכב ותורם להתקרבותו אל עולמו הפנימי של המטופל. ד"ר דר מתייחס למרטין בובר ולשני סוגי היחס שהוא אפיין בין אנשים, יחס קרוב של אני-אתה ויחס מנוכר של אני-הוא. לדבריו בטיפול חשוב לפגוש את המטופל ביחס של אני-אתה ולהקשיב למה שעולה באותו רגע ולא לעולה מתוך דעת הקהל, דעת הקהילה המחקרית או אפילו דעת הקהילה הטיפולית הרווחת.
מלבד טיפול בלהט"בים דתיים, טען ד"ר דר, אין עוד תחום בפסיכותרפיה בו נדרש המטפל, עוד לפני שמתחיל הטיפול, להצהיר על עמדה אפריוריות. לפיכך, יש להתמקד ביכולתו של המטפל להחזיק טיפול באדם דתי המברר את זהותו המינית, מבלי לקרוס לאחד הקטבים הנפוצים – עידוד המטופל לשינוי נטייתו או עידודו לקבלה מוחלטת של הנטייה המינית כחלק מזהותו. אל מול ההתנגשות שחווה המטופל בין העולם הדתי לבין מיניותו, פעמים רבות מפתה להציע טיפולי המרה. אולם, מקום זה הינו מסוכן ביותר, שכן המטופל למעשה שומע שאם הוא רק ירצה מספיק, הוא יוכל להשתנות, אך הוא לא יכול. באופן זה, במילותיו של פוקו, טיפול המרה משמש כמנגנון כוח של כפייה ועשוי להוביל את האדם למצבים נפשיים קשים ביותר. עם זאת, עמדה הפוכה, הדוחה מכל וכל את האפשרות לטיפולי המרה, למעשה מעודדת שיח שהוא פוליטיקלי קורקט ודבר זה בעייתי לא פחות בטיפול. עמדה המתנגדת באופן טוטאלי, מכתיבה שיח שבו ברור מה מותר ואסור לומר, ממשטרת את השיח וסוגרת אותו מבלי להצהיר זאת גלויות.
על כן, קרא ד"ר דר לציבור המטפלים להרחיב את מרחב ההכלה והחשיבה על רצונותיו של המטופל, תוך הבנה שהבעת עמדה נחרצת נגד טיפולי המרה סוגרת את מרחב האפשרויות בטיפול. כך למשל, סיפר ד"ר דר על דוגמא בה מטופל דתי אמר למטפל שלו, "אם אתה לא מאמין בטיפולי המרה, אני עוזב את הטיפול". יותר משאמירה זו משקפת את בקשת המטופל להמרה של נטייתו המינית, היא מגלמת בתוכה משהו עמוק יותר על תחושתו של המטופל לגבי המטפל; "כאדם שלא מוכן לטפל בי בטיפול המרה, אני חווה אותך כאדם שלא מאפשר לי להיות מי שאני רוצה, ומחייב אותי לאמץ זהות שבנקודת הזמן הנוכחית אינני מזדהה איתה". כלומר, המטופל מספר על עולם רחב של הזדהויות, אך יתכן שהוא חש שהמטפל רואה אותו רק דרך הפריזמה של נטייתו המינית, ולכן מבקש להכריע עבורו איזו זהות חשובה יותר. השאלה, לדעתו של ד"ר דר, אינה מהי עמדתנו לגבי טיפול נכון ואתי באדם כזה, אלא עד כמה אנחנו באמת מוכנים לקבל את המטופל כאדם שלם, לראות אותו עם מכלול החיים והמורכבות שהוא מציג ולתת מקום ללבטים מבלי לסגור את השיח מכיוון כזה או אחר. המטופל למעשה רוצה לדעת שהמטפל לא יקבע מראש דבר עבורו, לא "אתה תהיה סטרייט" אך גם לא "אתה תהיה הומוסקסואל". אצל פוקו, גם הגישה השמרנית וגם הגישה שמבקשת לשבור את הסדר הקיים, שתיהן משמשות כמכשיר של כוח בידי החברה. לכן, ד"ר דר קורא למטפלים להכיל בחדר הטיפול שיח שמאפשר להיות קשובים הן למה שעובר בתוך המטופל והן לקולות המגיעים מבחוץ, תוך שמירה על דיאלוג ביניהם. בהקשר זה, לקיים שיתוף פעולה עם רבנים עשוי לתרום רבות לטיפול.
בהמשך יום העיון התקיימו פעילויות נוספות כמו פאנל שאלות ותשובות, קבוצות שיח ותיאור מקרה. פעילויות אלו הדגישו את הפערים שעדיין קיימים בשיח על מטופלים דתיים מקהילת הלהט"ב וניכר כי ישנן סוגיות רבות בהן נדרשים פיתוח והעמקה נוספים. במיוחד בלט הצורך ביצירת דיון שמגדיל את מרחב האפשרויות של המטופל בעוד הפתרונות כיום נעים בין קטבים קיצוניים או פשרות אלטרנטיביות כמו חיי נזירות, קיום תרי"ב מצוות (במקום תרי"ג המצוות שלוקח על עצמו האדם הדתי), הקמת משפחה בהורות משותפת, נישואים הטרוסקסואליים מתוך רצון לשמור את המטופל בעולם הדתי ועוד. בנימה אישית, מצאתי את יום העיון מרתק וחשוב, על אף שהשיח נטה לעתים רבות מדי לקיטוב וניכר בו חוסר ייצוג משמעותי של זהויות מיניות ומגדריות נוספות מקשת הלהט"ב. קיים פער גדול למדי בין השיח הפסיכואנליטי אודות מיניות, מגדר ולגיטימיות של "שונות", לבין זה הקיים בחברה הדתית. עם זאת, הצגת הפערים והתפיסות השונות ביום העיון אפשרה ללמוד רבות על השפה והצרכים של מטופלים דתיים בעלי לבטים לגבי נטייתם המינית. אלו מאפשרים לחשוב את חוויית המטופל בהקשר הסוציולוגי, הנפשי והתיאולוגי וניתן רק לקוות שהמשך קיום השיח יעזור לצמצום הפערים וגישור בין התפיסות השונות. אני מאמינה כי ההבנה הזו, יחד עם קריאתם של המרצים להשבת האמון והקשר בין מטפלים ורבנים, עשויות לתרום רבות לשדה הטיפולי ולאיכות הליווי שמקבלים מטופלים אלה.
ספיר קינן הינה דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.
