ד"ר יוסי טריאסט
שי – ספורטאי ואיש עסקים מצליח – נכנס לחדרה של המטפלת כשהמסכה שמוטה ברישול מתחת לאפו. היא תמהה על כך. הם חזרו להיפגש פנים אל פנים זה לא מכבר ושניהם הקפידו עד כה לעטות מסכות כיאות ולשמור מרחק כנדרש.
"שמעי פדיחה. אני הרי הסכמתי להשתתף בניסוי של החיסון. ביום ראשון זימנו את כולנו לביקורת אז לפני אימון הקראטה שלי הלכתי לבדיקת נוגדנים בדם. ברגע שתקעו לי את המזרק... אל תשאלי... התעלפתי... איזה פדיחה... אלוהים.... צנחן, ספורטאי והכל ובום... צנחתי כמו בימי ילדותי כשהאחות הייתה מגיעה לכתה. טוב הייתי צריך לחכות כמה שעות, הייתה מהומה קטנה, הרימו לי את הרגליים, חזרתי להכרה ובינתיים הגיעו תוצאות הבדיקה. יצאתי חיובי."
המטפלת מחמיצה פעימה ונשימתה נעתקת לשנייה... "סתאאאם" הוא אומר "סתאאאם... חיובי – כלומר שלילי".
ושניהם צוחקים בהקלה.
צריך לגלגל את הווינייטה הזו במעין slow-motion ולמחוק את החיוך כדי להבין שזוהי סצנת העברה והעברה-נגדית טעונה. האווירה הפלרטטנית-קלילה לכאורה שיוצר שי, מוכרת היטב למטפלת אך הפעם נדמה שנענתה ל'החייאה בפעולה' כשפרקה את המתח שהוטענה בו בצחוק מאולץ-משהו של הקלה. בדיעבד יכלה לשער כי 'המתיחה' נשלפה באופן לא מודע כדי לחפות על הבושה שחש המטופל כשנחשף בחולשתו לעיניה – על אף מאמציו להרשים אותה בגבריותו ("צנחן, ספורטאי והכל..."). מכל מקום, הוא בחר להגן על עצמו מפני לעגה המדומיין באמצעות הדבקתה בנגיף-החרדה-מפני-הידבקות בנגיף. ההזרקה של 'האובייקט הרע' אל תוך הלא מודע שלה מדמה למעשה באופן מלא את פעולתו של נגיף ה-Covid19 – לאמור: החדרה של 'החומר הרעיל' (ההפחדה) אל תוך הלא מודע שלה לצורך 'השתלטות על תאיו' ורתימתם לתהליך 'הרבייה' שלו. סופו של המהלך באנחת הרווחה שפלטה כשגילה את אוזנה שהכול אינו אלא 'מתיחה'. הצחוק שכמו נסחט ממנה בעל כורחה, אותה 'אבריאקציה' שיצר, היא אולי הדבר הקרוב ביותר ל'פורקן' שניתן להפיק במסגרת דרמטיזציה היסטרית של מיניות ילדית – בעידן קורונה.
לבד מהדגמת עושרו של השיח הלא מודע, אני רואה בווינייטה הזו גם משל למצב הרוח הקולקטיבי בעת הזו – ב'גרסת ההיסטריה'. "נדבקת!!!", ההכחשה הקולקטיבית המאפשרת לחיים להמשך כסדרם, פחות או יותר, נפרצת לרגע קט של חרדה הנוסקת בחדות ומאיימת לשבש את הכל – ואז, במעבר חד, "סתאאאם..." המלווה בצחוק של הקלה. לפחות אצל רובנו. כלומר, רק בקרב חלק קטן-יחסית של האנושות (ועדיין מבהיל בממדיו), מתפתחת הדרמה בגרסת הטרגדיה שלה, בה אין צחוק, אין נשיפת הקלה ובמקום התענגות משחקית על פורקן ישנו מאבק נואש על נשימה ולעיתים אפילו מוות.
במקביל לכך, קיימת גם גרסה פסיכוטית של הפנדמיה – פסיכוזה חברתית (ופוליטית) שאמנם קנתה לעצמה אחיזה עוד לפני פרוץ הקורונה, אך המגיפה הפיחה רוח בגחליה והפכה אותה לדליקת קוצים משתוללת של ממש. הפסיכוזה החברתית מנכיחה עצמה בעיקר במדיום התקשורתי ודומה כי שרשרת ההדבקה שלה מתרחשת ברשתות החברתיות אשר תופסות במהירות את מקום המבנים הפורמליים ומוסדות השלטון המסורתיים (בתי משפט – למשל – אצלנו). היא מתבטאת בעיקר בבוז לעובדות, בזלזול המוחלט בבוחן המציאות, בשנאה העמוקה לאמת ובהעדפה של תיאוריות קונספירציה מתודלקות בקליקים ושיתופים על פני הוכחות מדעיות. אליה עוד נשוב בהמשך.
כעת, הימים הם ימי הופעת החיסונים הראשונים ואפשר שהם מבשרים כבר את ראשית סופה של הפנדמיה. כשרון ההמצאה, התבונה המדעית והיצירתיות המרשימה שמגלה חברת האדם בעת צרה מעוררים התפעלות, אך בה בעת גם מצליחים להפתיע אותנו עם מה שידענו בעצם תמיד – עד כמה אנו זריזים בהקמת חומות נפשיות אל מול הסבל האנושי, כאשר שכבות המגן המבטיחות להשאיר את 'האובייקט הרע' 'בחוץ' או לבודד אותו 'בפנים', מאיימות לקרוס. שהרי לא את העובדים במפעלים, התלמידים בכיתות או המתפללים בבתי הכנסת הכנסנו ל'קפסולה', אלא את הטראומה עצמה. מתחת למסכותינו, לטוב ולרע, יוצרים מאמצי הבידוד הראויים וההכרחיים סינרגיה בעייתית עם המשאלה האנושית – אולי אנושית מדי – לבודד את המצוקה, את המאבק הנואש על הנשימה, את החרדה, את הבדידות ואת האבל בבועיות אטומות כמידת האפשר ולהותירם נחלתם של הנפגעים בלבד.
בעת הזו נראה כי נגיף ה- Covid19 הצליח לשכנע אפילו את הספקנים שבינינו כי פגיעתו רעה – הן בהשלכותיו הפיסיות – והן (לא פחות מכך) בהשלכותיו הנפשיות. עבורנו, אנשי בריאות הנפש, סיפקה הופעת המגפה הזדמנות חד פעמית, כפויה אמנם, לבחון מחדש 'תחת אש', כמאמר ביון, את ערכינו, את הפרקטיקות הטיפוליות שפיתחנו ואת אמונותינו המקצועיות, כשהיא דוחקת בנו בתוך כך לבור את התבן מן הבר. החרדה הולידה שפע של כתיבה שהערכת ערכה האמיתי תאלץ מטבע הדברים להמתין למבחן הזמן. שתי הרשימות שתרמתי עד כה לזרם זה, עסקו בעיקר בהיבט הנפשי של הנגיף. הראשונה (נגיף האימה; טריאסט 2020א), בחנה את כוחו של הווירוס לחולל חרדה לא מודעת מטיפוס ייחודי – חרדת האלביתי (פרויד, 1919). השנייה, ('זומותרפיה בשטוחלנדיה'; טריאסט 2020ב) פורסמה באתר בטיפולנט וניסתה להתמודד עם רשמיו הראשונים של הטיפול בזום, בניסיון לתהות לא רק על סוגיות טכניות שמציב המדיום בפנינו, אלא גם על דיוקנו של המטופל 'הגנרי' הפוקד את הקליניקות המקוונות שלנו – 'הסובייקט המבוזר'.
הסובייקט המבוזר, כלומר אנחנו, כל אחד מאתנו, בגלגול כזה או אחר, חי למעשה במרחבי הסייבר הרבה לפני שפרצה המגיפה. במסגרת כתיבתי, הצעתי לראות את חדירתה של הפסיכותרפיה אל מרחבי הזום (שגם היא כבר נדונה בקהילות מקצועיות של 'טיפול מקוון' הרבה לפני פרוץ המגיפה) כמעין שליחת חירום של חללית-חילוץ אשר שוגרה לסייע ל'סייברנאוטים' המרחפים זה מכבר בחלל הווירטואלי, במצוקתם לנוכח הקורונה. מאמרים אלו (טריאסט 2020א; טריאסט 2020ב) מצטרפים לאלה שנכתבו על ידי עמיתינו בארץ ובעולם, וחוסים ברובם תחת קורת-גג משותפת: הניסיון לברר מה יכולה הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכודינמית (שצמחה מתוכה) ללמדנו על היבטיה הנפשיים של הפנדמיה - ומה יכולה הפנדמיה ללמדנו על הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכודינמית.
הרשימה הנוכחית מנצלת חניית ביניים אקראית זו 'בין הסגרים', בכדי להעיף מבט חטוף לאחור. תשומת הלב מוקדשת הפעם לא רק למאפיינים ה'סטרסוגניים' של הפנדמיה ולשאלה מה קורה לסובייקט אל מולם, אלא בעיקר לתפקודן של מערכות ההגנה הקולקטיביות והפרטניות שהפעילה האנושות במלחמתה הנפשית באימת האל-ביתי שמחולל הנגיף, על רווחיהן ומחיריהן. לצורך כך, מקצת מן ההשלכות על מלאכת הטיפול בעת הזו מודגמות באמצעות ווינייטות קליניות אחדות ומספר רישומי-חיים.
ο יחסי מטפל-מטופל
ο על המשמעות הפסיכודינאמית של הוירוס על מטופלים וחדרי הטיפול
ο הנפחייה של הנשמה: על היבטיו האלימים של מעשה 'תיקון הנפש' בפסיכותרפיה
מגפה, כל מגפה, הרי שהיא בחזקת חזרת-המודחק עבור התודעה האנושית. לפיכך, ראשית התגלותה היא גם הרגע שבו מגויסות מערכות ההגנה הפרטניות והחברתיות לספיגת החרדה ולהתמודדות עם האיום. יש בהן שהן יעילות ובכוחן להמריץ את האדם לפעולה אפקטיבית שתפחית את הסכנה במציאות החיצונית והפנימית כאחד – ויש בהן הפועלות בדיוק הפוך. אלה נועדו בעיקר להרגיע את החרדה, גם במחיר של הימנעות מפעולה ממשית ויעילה, ולפיכך הן מגבירות את הסכנה הנפשית והפיסית גם יחד. אין כמו 'הרחקת עדות' לעבר וגיחה קצרה לדיסציפלינה שכנה (ספרות) בכדי לעמוד על קנקנו של 'הזמן בו אנו חיים', כאן ועכשיו:
"בשישה-עשר באפריל יצא דוקטור ברנאר רייה מחדר-העבודה שלו ורגלו נתקלה בחולדה מתה באמצע מישורת הקומה. באותו רגע סילק בהיסח-דעת את החיה הצדה וירד במדרגות. ואולם כשהגיע לרחוב עלה בדעתו פתאום שהחולדה לא הייתה צריכה להימצא שם, והוא חזר על עקבותיו כדי להודיע על כך לשוער. לנוכח תגובתו של אדון מישל הזקן, חש אף ביתר בהירות עד כמה תגליתו יוצאת דופן. הוא עצמו לא ראה בהימצאותה של החולדה המתה ההיא אלא דבר מוזר, ואילו בעיני השוער היא הייתה שערורייה ממש. עמדתו של הלה הייתה נחרצת; בבית הזה אין חולדות. לשווא חזר ואמר לו הרופא שבמישורת הקומה הראשונה יש חולדה, והיא כנראה מתה, אדון מישל לא זז מדעתו. בבית הזה אין חולדות ואין ספק אפוא שאת זו הביאו מבחוץ, בקיצור, מעשה קונדס".
(קאמי, 2013. ע 13).
אני קורא מחדש את קטע הפתיחה של 'הדבר' ומוצא עצמי מהרהר בתבונתו הפסיכולוגית של קאמי כסופר ובהיכרותו המעמיקה את נפש האדם. האות מבשר הרעות משוגר באמצעות פגר של חולדה. משהו מטריד עד מאוד עולה וגח ממחשכי הביבים. לא החולדה בלבד ולא רק העובדה שהיא מצויה במקום שבו אינה אמורה להימצא, אלא הבשורה מעוררת החלחלה שהיא נושאת עמה – דבר מציאותו של המוות כאמת קרובה, קרובה מדי. מוות, כך סבר פרויד, אינו יכול להיות מיוצג באמת בתודעה. גם בלא-מודע הוא אינו נקלט אלא כמותו של מישהו אחר, או כנטילת חייו של אחר, אך לא כמוות. עולם המסמנים של 'הסדר החי' אינו בנוי להכיל מסמן של עולם נטול מסמנים.
מה עושים אם כן עם נושא דברו של המוות שגח מן המדבר של הממשי להטריד מנוחתם של "החיים באור השמש החמה מדי בעירנו"? בינתיים נראה כי במקומותינו – סופרים. הפרסום היומי של מספר הנספים והנדבקים בקורונה כמו נועד למשטר את החרדה - ובחשאי נועד בעיקר למשטר את המוות. קאמי עצמו הבין היטב את המשאלה האקטיבית הזו 'לא לדעת': "באותו רגע סילק בהיסח-דעת את החיה הצדה וירד במדרגות". מערכות ההדחקה נכנסות לפעולה קצת כאותו מפסק-זרם-פחת המונע קצר חשמלי בארונות החשמל שלנו.
אין חדש בכך שכולנו מדחיקנים – כך או אחרת – אך איש מאתנו אינו יודע מתי הוא עצמו (גרוע מזה: אני עצמי?) מדחיק. שהרי הפעילות הראשונה של ההדחקה היא הדחקת עצם התרחשותה. אבל כאן כבר מתחוללת תפנית קטנה אך דרמטית בעלילה. אפשר שמה שעצר את רייה ברחוב והחזירו על עקבותיו לא הייתה אלא המחויבות הטבעית, הערבות ההדדית הקיומית, האתית או ההשרדותית, שהופכת את כלל בני האדם לשותפי גורל בעת צרה; ואפשר שהיה זה דווקא התפקיד שהפעיל אותו, שהרי לא היה רק אזרח הגון אלא גם רופא. כך או כך, משהו שקשור למערכות הבקרה על הלא מודע, בין אם נכנה אותו 'האני', 'האני העליון' על ציוויו המוסרי (שניהם קצת נעלמו מן השיח המקצועי במקומותינו) – או אולי דווקא ה'עצמי' שלו – לא הניח לו: "כשהגיע לרחוב עלה בדעתו פתאום שהחולדה לא הייתה צריכה להימצא שם, והוא חזר על עקבותיו כדי להודיע על כך לשוער". הן יכול היה להעלות על דעתו ש"החולדה לא הייתה צריכה להיות שם" ובכל זאת לא לחזור על עקבותיו. תירוצים אינם חסרים. אבל הוא מתגבר על המשאלה לסלק את 'האובייקט הרע' מן המודעות וחוזר ומדווח לשוער על מנת לסלקו הלכה למעשה.
הקרב כידוע, אינו מוכרע בקלות וכנראה לעולם לא. כיוון שההדחקה נכשלה ונכנעה הפעם לכוחות-האני שגייס רייה כנגדה, נכנס עכשיו לפעולה מנגנון שהוא קדום ופרימיטיבי אפילו יותר מן ההדחקה – ההכחשה: "הוא [רייה] עצמו לא ראה בהימצאותה של החולדה המתה ההיא אלא דבר מוזר, ואילו בעיני השוער היה הייתה שערורייה ממש. עמדתו של הלה הייתה נחרצת; בבית הזה אין חולדות". נראה כי בעידן בו 'הפייק' הוא 'האמת החדשה', אפילו פגר של חולדה יתעקש בסופו של דבר להשמיע את דברו. מטעם זה מופעלת בלית ברירה גם מערכת הגנה שלישית – ההשלכה – ויתרה מזו, צופרי האזעקה הנפשיים כבר מגייסים ברקע את הרביעית כגיבוי: ההגנה החברתית (Social Defense).
במקרה זה, מהלך נפשי קולקטיבי, המגייס את הריבוד החברתי בשירות חיסול העדות, מהווה עליית מדרגה בטיפול הלא-מודע במציאות מאיימת שאינה נוחה לנו. שכן: "אדון מישל לא זז מדעתו. בבית הזה אין חולדות ו...אין ספק אפוא שאת זו הביאו מבחוץ". ומי הוא זה אשר הביא אותה מבחוץ? מן הסתם 'האחרים'. ההיסטוריה, רוח ההמון ומשטרים מושחתים לא יתמהמהו במציאתם: היהודים, הערבים, ה"סמולנים", האנרכיסטים, החרדים... וכן הלאה. בניסיון אחרון 'להאריק' את מתח האימה הלא מודעת שכבר נעורה, שם קאמי בפי 'השוער' – שומר סף התודעה ונציגם של מנגנוני ההגנה – רציונליזציה רעועה: "בקיצור, מעשה קונדס".
זה הוא אם תרצו סופו של הגל הראשון של התגלות הבשורה, אך אז מכה הגל השני:
"בערבו של אותו יום עצמו עמד ברנאר רייה במבואה וחיפש את המפתחות קודם שעלה לדירתו, והנה, מעומק הפרוזדור האפל הגיחה לעיניו חולדה שמנה שהילוכה כושל ופרוותה לחה. החיה נעמדה, ביקשה כמדומה לייצב את גופה, החלה ללכת לעבר הרופא, נעמדה שוב, חגה סביב עצמה בצוויחה דקה ולבסוף צנחה ארצה ושפתיה המשורבבות המפושקות פולטות דם. הרופא התבונן בה רגע ועלה לדירתו".
(קאמי, 2013 ע' 13).
אין דין החולדה השנייה כדין הראשונה. התעקשותה של החולדה השנייה לחדור אל תוך התודעה ממוטטת את קו ההגנה הראשון 'ומנטרלת' את המשאלה שניתן יהיה לסלק את האובייקט הרע, המאיים, על ידי התעלמות ממנו או השלכתו החוצה (באמצעות הדחקתו, השלכתו או הכחשתו). כיוון שבלא-מודע עסקינן, כל דבר עשוי להתגלגל, גם בהיפוכו (פרויד, 1913). אין להתפלא איפוא על כך שאת מקום הפנטזיה שכשלה תופס תסריט אלטרנטיבי המבוסס על שלילתה: שכפולו של האובייקט הרע לאין קץ. אגב כך נפרץ גבול נוסף: היחיד (חולדה אחת) הופך ריבוי. כרגע אמנם רק בעולמן של החולדות, אך כפסע בינן לבין גורל האנושות כולה.
פגיעותו האינהרנטית של הסובייקט האנושי לחדירותם של חומרים 'רעילים' (ביולוגיים, כימיים כמו גם נפשיים) אל תוך עולמו הפנימי וגופו, נגזרת בין השאר מן ההבנה שהוא נטוע מעצם טבעו בסביבתו כשם שהיא רוויה בתוכו (ויניקוט 1967א; 1967ב). מטעם זה, הסובייקט אינו מסוגל לבודד עצמו ממנה באופן הרמטי (גם לא לשם למניעת חדירתם של גורמים המאיימים להרסו). מרחב-הגבול, האני-עור (Bick,1968; Anzieu, 1993) התוחם אותו בתוך גופו וממקם אותו בין [ה]גדרות זהותו, חייב 'לנשום' – ומכאן שהוא בהכרח חדיר לחומרים המושלכים או מחלחלים אל תוכו ומתוכו – על אפם וחמתם של מנגנוני הסינון והרגולציה שנועדו לפקח על מעברם פנימה והחוצה.
נ. המטפלת* רואה את הילד רן (שם בדוי), בפנימייה. רן עבר בחייו כמעט כל מה שהיינו מבקשים לחסוך מילדינו, בכלל זה חוויית נטישה ודחייה מדמויות הוריות. נסיבות חיים קשות הותירו אותו עם חור שחור של געגוע מתמיד לדמות אם. בגיל שמונה כבר גידל עצמו כלוחם די קשוח בסמטאות החיים וכבר למד לתבוע בכוח ולעיתים באגרסיביות את מה שלא האמין שיינתן לו מרצון ומאהבה. והנה הטיפול בו עומד בפני סיום מכורח נסיבות מקצועיות ונ. מלווה אותו לחדר בו הם עתידים להיפגש בפעם האחרונה.
כבר בדרך רן שואל את נ. אם הביאה חלב והיא אומרת שכן ומראה לו את הכוס שבידה. הוא רוצה לראות כמה יש. נ. מראה לו ושואלת אם מספיק והוא אומר שכן. בפגישה הקודמת הם גילו שתוקפה של השוקולית שנשארה בחדר עתיד לפוג תוך שבועיים ורן נלחץ כי סבר שהם יאלצו לזרוק אותה בשל כך – ולכן להוט לסיים הכווול היום.
רן קצר רוח: "נוווו תביאי את הקופסא כבר...נווו!!" (נ. מביאה לו את הקופסא שלו)
רן: (פותח את הקופסא, מוציא את השוקולית) "איפה הגלידה?" (לוקח את ה"גלידה" – מקל ארטיק עם חוט צמר שגולגל עליו בשנה שעברה). "כמה זמן עוד נשאר לנו עד סוף הפגישה?" הוא שואל ושם בכוס את כל השוקולית.
נ.: "נשארו לנו עוד ארבעים דקות" אומרת נ.
רן (בעצבים): "אנחנו לא נספיק לסיים את השוקולית והכוס כמעט עולה על גדותיה"
נ. אומרת: "אופססס... אתה שם המון שוקולית... שלא תישאר רעב". (שתיקה).
רן חופר במרץ בתוך השוקולית ומתעטש. ענן של אבקת שוקולית מתאבך בחדר, חלקו עף על חולצתו וחלקו לכיוונה של נ. "כמו עשן", היא כותבת, "אני מרגישה בפי את טעמה המתוק של השוקולית שבפיו – ושנינו פורצים בצחוק".
אף שרן ונ. עתידים להיפרד בתום המפגש כשכל אחד מהם ספון לבטח בתוך גופו– הנה עננה של אבקת קקאו צובעת לרגע אחד – כמו הייתה חומר ניגודי בבדיקת CT – את 'ההתערבבות' במרחב הבין-סובייקטיבי שכוננו יחדיו – זה שויניקוט (1967א) היטיב להגדירו כמצוי 'לא בפנים ולא בחוץ וגם בפנים וגם בחוץ'. לרגע היא ממתיקה את כאב הפרידה הבלתי נמנעת – אחת מיני רבות-מדי בחיי הילד. עם זאת, רק לעת ערב תעלה בליבה של נ. הדאגה שמא נמסך גם רעלן אל תוך אבקת השוקו – ושוב יימחה החיוך מעל הפנים.
לא בכדי דימה פרויד את הפסיכואנליזה למגיפה, כאשר רטן באוזני יונג על כך ששמחת האמריקאים על ביקורו הראשון מבוססת בעיקר על כך שאינם מעלים על דעתם מה משמעות הבשורה החתרנית של חקירת הלא-מודע (המגפה) שהוא נושא באמתחתו. באותה דרך עצמה בה מחלחלת מתיקות 'ההינמסות' ההדדית אל תוך עולמם הפנימי של המטופל והמטפלת, גם מחלל 'האובייקט הרע' את גבולות-ההגנה של הסובייקט בדרכו לבצע השתלטות עוינת על האינטרוייקטים המופנמים – שלו ושל זולתו – בכישרונו להפוך אינטימיות לאימה של "נפלשות" הדדית.
בנקודה דמיונית זו של נפלשות הדדית מתחולל איפוא גם המעבר מן היחיד אל הקבוצה והוא רציף יותר מכפי שאנו נוטים לחשוב. פתאום "קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם" ולא סתם עם אלא עם במצוקה. על פי פרויד (1921) מוליך תהליך זה גם טרנספורמציה נפשית ביחיד שאותה הוא מתאר במונחיו של לה-בון (1895) כהיווצרות תצורה נפשית חדשה – ההמון. ההמון, כך יטען פרויד, קרוב הרבה יותר לאיד מאשר לכוחות האני שלו. ביון (1961) גם הוא יזהה מאוחר יותר תכונה זו במערכיה הנפשיים של קבוצה – קטנה או גדולה – ויטען כי גם כאשר התנהלותה היא רציונלית ושקולה כביכול, פועלת בקרבה קבוצה בלתי מודעת ובלתי רציונלית בעליל, 'קבוצת ההנחה הבסיסית' (Basic Assumption group). תכונתן של קבוצות – כך פרויד וכך ביון הציעו – שהן מוכשרות להציב בינן לבין המציאות את הקבוצתיות עצמה כהגנה.
בסיפורו של קאמי (2013), מפגשו של רייה עם החולדה השנייה מבשר את תחילת היווצרותה של הטראומה הקולקטיבית, אף שבשלב זה אין היא אלא הד רגשי עמום בלא-מודע שלו. לכל היותר מועקה סתומה. זה הוא הרגע שבו קנתה לעצמה המגפה אחיזה בתודעתו, ובדיעבד ייחקק רגע זה בזיכרונו של רייה לא רק כרגע של הכרה באימה אלא גם כרגע של הכרה במציאות. יתרה מזו – מכאן ואילך אין זו הבעיה האישית שלו בלבד אלא של החברה כולה. הבריחה מהבשורה וההתגייסות למאבק באיום הממשי ארוגים אחד בשני לבלי הפרד ומרגע דמיוני זה גם הפכו לנחלת הכלל.
טבען של מערכות ההגנה המופקדות על שמירת יציבותו של העולם הפנימי – שרובן ככולן פועלות להפחתת החרדה באמצעות שיבוש תפיסת המציאות. כל מקום שאין בו ידע, נתפס לפיכך על ידי הפנטזיה היונקת את תסריטיה מעולם של משאלות וחרדות כאחד – אלה כן אלה בלתי ריאליות (אף שלא בהכרח מופרכות). למען האמת, אין צורך באינפורמציה 'מאומתת' כדי לגייס את מערכי-הנפש הקבוצתיים להיערך במתכונת של 'הנחת הבסיס' כפי שמציין ביון (1961). בדברו על 'קבוצת ההנחה הבסיסית', דן ביון ביכולתה של קבוצה להמיר את תפיסת המציאות שלה בתסריט פנטזמתי, ששורשיו נטועים ביחסי-אובייקט פרימטיביים ביותר:
"מבחינה רגשית פועלת הקבוצה כאילו יש לה הנחות-בסיסיות מסוימות ביחס למטרתה [הנחות שאינן קשורות למציאות או לעובדות ...אלא קשורות] לאובייקטים חלקיים פרימיטיביים ביותר. דבר זה גורם במוקדם או במאוחר לחרדה פסיכוטית... שהיא חלק בלתי נפרד מיחסים פרימיטיביים אלה (כפי שפרטה גם מלאני קליין)."
(ביון, ו. 1961[1992], ע 145-6).
בחבירתם יחד, יוצרים חברי הקבוצה באופן קולקטיבי ולא-מודע תסריטים מורכבים (ביון מציין שלושה טיפוסי תסריטים כאלו: 'לחימה-בריחה', 'תלות' ו'זיווג') שאותם הם מעדיפים לא פעם על פני תפקודם כ'קבוצת עבודה' – קרי כקבוצה התובעת מחבריה לשאת את חרדת המפגש עם המציאות, על מורכבותו ואתגריו, מכירה בהם כאובייקטים שלמים ונפרדים, ומסוגלת לפתח מנגנונים מושכלים לקבלת החלטות ולקידום מתואם של משימותיה.
בניגוד לכך, התסריטים הלא מודעים של 'קבוצת ההנחה הבסיסית' (אותה קבוצת אנשים המכונה 'קבוצת העבודה' כאשר היא נסוגה למצב של התארגנות פרימיטיבית) אומנם מפיחים בה רוח חיים ומספקים לה את המוטיבציה והאנרגיה הנפשית החיונית לקיומה ואפילו, באופן פרדוקסלי, לתפקודה כקבוצת עבודה – אך כאשר היא פועלת למימושם כאילו היו מציאות, היא עלולה להמיט על עצמה כליה. התנהלותן הטבעית של קבוצות משרתת איפוא בערבוביה מאמצי התמודדות אמיתית עם אתגריה ואיומיה של המציאות, כמו גם את הצורך לסגת ממנה ולהמירה בעולם של פנטזיה (שלעיתים ימצא מאיים יותר מאשר המציאות עצמה). לפיכך, כל שצריך להיזהר מפניו הוא אובדן ההבחנה בין שתי המגמות:
"מאחר שתפקוד של קבוצת-עבודה מושתת בעיקרו על תרגום מחשבות ורגשות להתנהגות מותאמת למציאות, מתן ביטוי להנחות בסיסיות אינו מותאם כהלכה למציאות... לפיכך [למשל] על השירות הצבאי המצליח לעודד את האמונה שניתן לעשות כל דבר בעזרת כוח [באמצעות הישענות על הנחת הבסיס של לחימה-בריחה], בתנאי שלעולם לא ישתמשו בו".
(ביון, ע 122-123).
לא ייפלא אם כן כי הפנדמיה גייסה את חברת-האדם להיערך לאימה (הפוטנציאלית) במתכונת של לחימה-בריחה כאשר היא מונעת על ידי גרסת הפנטזיה הלא-מודעת אודות המציאות (כזו המונחת בתשתיתם של כל סרטי האימה ונבואות הזעם הדיסטופיות כגון 'הנוסע השמיני') שהגורם המחולל אותה – הוא מיתוס חודרנותו הבלתי ניתנת לבלימה של ה'וירוס' – אותו זר-מוכר, המקנן ספק בחוץ ספק בפנים, ספק חי ספק מת, ספק מציאות ספק דמיון – ובמילים אחרות, מעורר חרדה אל-ביתית (פרויד, 1919) ומקשה לפיכך עד מאוד על מערכות ההגנה שלנו למקם אותו 'במרחב' ולהתמודד עמו.
אפשר לתאר אם כן, את הסצנה הנפשית הקולקטיבית עם פרוץ הקורונה על פי תסריט הימלטות המבוסס על הנחת הבסיס של לחימה-בריחה: תוך זמן קצר להפליא מצליח הנגיף לגרש את האנושות מסמטאות חייה והיא נסה על נפשה. מרחבי המפגש החברתיים (כיכרות השוק, בתי הקפה, בתי קולנוע ותיאטראות) ננטשים במהירות. השדרה החמישית בניו-יורק מתרוקנת מאדם כמו בסרט אימה בדיוני שתסריטאיו חשודים בנטייה להגזמה. נתיבי איילון – הלומי דממה. הקניונים גוועים בשיממונם כמו הממותות האחרונות בהיסטוריה השוקעות לאיטן בביצת מי המבול. תחילה מתפנים מרחבי החוצות. אחר כך מניסה הכרזת הסגר את האנושות הביתה, לחיק המשפחה, לחוג החברים הקרובים, רק על מנת לגלות שהאויב כבר בפנים.
ברגעים של אימה (אימת האל-ביתי) מופעל בנו אותו רפלקס ארכאי שהטבע מצייד בו כל תינוק או גור –הצורך לחפש מחסה בחיק אמו, להרגיע עצמו במגע עורה, בחום גופה, בנחמה שמציעה היניקה מן השד. במונחים של פסיכולוגיית-המונים אנו אומרים: 'צרת הרבים חצי נחמה' ומצטופפים יחדיו כדי לחפש הגנה אמיתית או מדומה מפני צר ורודף. אך בדיוק לשם מכוון הרעלן את מתקפתו. התקפה על החיבורים ועל החיבוקים. התנועה הטבעית והאינטואיטיבית ביותר של בקשת הגנה, מסתור ונחמה, נמנעת מכוחם של צווי הריחוק החברתי ואיסור המגע, שמכוחם הופכים גם אהובנו ל'חשודים'. הצורך העמוק ביותר במאור-פניו של אדם מוכר ונוסך בטחון פוגש הסתר-פנים – ורק העיניים מהבהבות מעל המסכה. יש להניח כי קריסת ההגנה הראשונית שאמורה האם הטובה-דיה, הארכאית, המופנמת עמוק בליבנו, להבטיח לנו בעת צרה, כל צרה שהיא, מפגישה את כולנו עתה, בלא-מודע, עם פניה הרעים של ה'אם הנוטשת', המופנמת גם היא, כך או אחרת, בעולם הפנימי של כל אחד ואחת מאתנו.
לאן עוד יכול לנוס מי שכבר נמלט מכיכר העיר אל תוך ביתו, לשווא, המשיך משם לחפש מסתור ונחמה בחיק אם, אב, בן או בת זוג אהובים, משפחה, חברים וקרובים, שוב לשווא, התבצר בתוך עצמו בתקווה למצוא הגנה בחיק האינטרוייקטים הטובים שלו, ושוב לשווא? נראה שלא נותר לו אלא להציל נפשו על ידי נטישת המעוז הארצי האחרון שעוד נותר לו – גופו. אפשר שיחפש מפלט לעצמי המבוהל במקום שבו ביקר כבר פעמים רבות בשנים האחרונות, מקום שכבר הוכיח עצמו כארץ מובטחת, דו-ממדית אמנם, אך בכל זאת מציעה בטחון מתוק ואשלייתי של 'מציאות רבודה', דמיונית, משחקית – במקום הקרקע הטרשית והמדממת של הממשי – ה-cyberspace והחללית המשגרת אותנו אל תוכו, ה-'זום'.
האם השכילה ההיערכות סביב 'לחימה-בריחה' ליצור גם 'קבוצת עבודה' מתוחכמת הנחוצה על מנת להתמודד עם הנגיף במציאות? האם המהלך המגייס פסיכולוגיית-המונים ותשתית טכנולוגית, מצליח לחלץ את האנושות ממצוקתה? האם ההשתעשעות בחוויית קיום 'חוץ-גופי' המתאפשרת במרחב הפוטנציאלי של הסייבר-ספייס מסמנת את תחילת ההשתחררות של הסובייקט האנושי מן התלות המוחלטת בגופו? או שמא מדובר ברגרסיה המבשרת את קריסת מערכות ההתמודדות?
נדמה כי סיפור של ישי שריד (שהתפרסם בפרויקט מיוחד של 'הארץ' ב-17.09.20) יכול לשמש כ'תוצר תרבות' המעיד, הן בתוכנו והן במדיום שלו – החשיבה היצירתית, על האופן שבו מתמודדת התודעה הקולקטיבית עם האימה, כמו גם עם האתגר ההתפתחותי שבפניו היא ניצבת. סיפורו של שריד מחזיק בתוכו הן את ההיבט הדיסטופי והן את הפוטנציאל הגלום בו לחשיבה פורצת גבולות שאפשר שהיא מבשרת ראשית ההערכות למהפך אבולוציוני (אמיתי? דמיוני?) שדורנו אינו אלא חוליה בשרשרת חוליותיו. שריד יוצק את 'המציאות הפנטזמתית' שנקלענו לתוכה לתבנית של תסריט מדע בדיוני המלווה את ימיו האחרונים של סיפור הבריאה – בגרסת היפוך. הסיפור, שכותרתו "בעל הגוף האחרון, החלפנו אותך. הגיע זמנך להיפרד", מתאר תכתובת בין שתי תוכנות מחשב (כנראה), הדנות בגורלה של 'השמורה' בה מתעקשים לדור בעלי הגוף האחרונים "שהתעקשו לשמור על חייהם הביולוגיים" אף ש"הוחלט סופית על ביטול הגוף". הסיפור נפתח בהודעה לקונית ומצמררת:
"מאת: מנהל השמורה
אל: המרכז
אודיעך כי הבוקר מתה בעלת הגוף האחרונה, בזמן שכרעה ללדת. גם הוולד לא שרד. אין להם צאצאים נוספים, כך שבעל גוף נותר לבד. נשאלת השאלה מה לעשות בו כעת."
בהמשך מנסה "הממונה על השמורה" להסביר ל'מרכז' מדוע לא הסכימו דיירי השמורה לוותר על גופם כשאר בני האדם והוא מציג את הרקע ל'הכרעתם המשונה':
"...במחצית הראשונה של המאה ה–21... הפכו בעלי הגוף לנטל נורא על כדור הארץ — טינפו אותו, מילאו כל פינה בצפיפות, ברעש ובזוהמה, ועקב כך גברו המגפות, אסונות הטבע והמלחמות. הם ניסו להימלט מבעיותיהם באמצעות טכנולוגיות של תקשורת ומציאות מדומה, שאמנם היו פרימיטיביות מאד, אך ניתקו את הקשר הפיזי ביניהם והכשירו אותם לשינוי שיבוא. נקודת המפנה הושגה לקראת מחצית המאה, כשהצליחו להעביר את שכלם למעגלים חשמליים חיצוניים. אז הבינו שאין כבר צורך בגוף, על מחלותיו והזדקנותו וכיליונו, והצרכים הבלתי־פוסקים שלו, והבושה והשערוריות האיומות שהמיט עליהם. איש לא כפה זאת עליהם — הם אלה שבחרו להתנתק מכבלי הגוף ומטומאתו."
עתידנים עשויים לטעון כי הסיפור הוא נבואי בהחלט כיוון שהוא מתאר טענה השגורה בפיהם זה מכבר (ראו למשל יובל נוח הררי בעניין זה) בדבר האפשרות (היא כבר כאן – יטענו) להיווצרותם של 'יצורים היברידיים' (מיינד אנושי המקודד בתוכנות מחשב ושמור בחומרת סיליקון, נניח) היורשים את מקום הסובייקט המכונן בגוף כמו גם את מקומו ביחסי האובייקט שלו – ומכיוון שכך זהו מבשר של מהלך פרוגרסיבי. כמי שפועל בזירת בריאות הנפש, קשה להתעלם מן האלמנט הפסיכוטי של הדה-פרסנוליזציה המגולמת בסיפורו של שריד. עם זאת, דומה כי לא נותר אלא לבחון את ההשפעות הנפשיות של התנועה המואצת שהיא מבשרת עליה, אל תוך המרחב הווירטואלי אשר הפך עד מהרה לעיר מקלט מפני הבדידות וסכנת ההדבקה כאחד. כעת, אבקש להביא כאן בקצרה כמה השלכות של פנטזיית 'נטישת הגוף' שספק דמיינו, ספק יצרנו וספק נקלענו אל תוכה – כהזמנה לחשיבה רחבה יותר על השפעות המגפה על חיינו הנפשיים כפרטים וכחברה.
סיפרה עמיתה: "ביום הראשון ליציאה מן הסגר יצאתי למשרדי לאחר כחודש שלא הייתי בו. הרכב לא התניע ונזקקתי לעזרה. שכן טוב, הכבלים שלו והמצבר של מכוניתו אפשרו לי לצאת לדרך באיחור של שעה. הנהיגה הרגישה לי מוזרה. פתחתי את הרדיו וחיפשתי את התחנה האהובה עלי. התכנות הקבוע של הרדיו השתבש מחוסר שימוש והייתי צריכה לדפדף בין התחנות שעל הצג כדי למצוא את זו שאני אוהבת להאזין לה. אז, ללא כל התראה מוקדמת, פשוט התנגשתי בעוצמה אדירה ברכב שלפני. המכונית שלי טוטאל-לוס ובנס יצאנו רק עם פגיעות קלות". את הסיפור הזה אני מביא בגלל התובנה שבה שיתפה, אשר יש בה כדי להמחיש את מחיריה של הבריחה אל תוך הסייבר-ספייס: "הבנתי בהלם שהתאונה נגרמה כיוון שבהיתי שניות ארוכות בצג ולא חשבתי שעליי להתבונן בכביש. הבנתי שנהגתי כאילו אני 'בזום', כאילו שכחתי שאני ממשית. הבנתי שאני סובלת מרעלת זום".
מרחב הסייבר שעל תשתיתו מתאפשרת התקשורת האלחוטית, שינה זה מכבר את האדם באופן משמעותי, הרבה לפני פרוץ הקורונה. האל-חוט (wireless) הפך להיות חבל טבור וירטואלי שאינו ניתק לעולם, ומפתה כמעט להאמין כי ניתן לייתר את הצורך בנפרדות ובאינדיבידואציה. ה-GPS, כאמו של וודי אלן המרחפת בשמים ב'סיפורי ניו-יורק', מלווה אותנו באשר נלך ו'מחשב מסלול מחדש' בסבלנות של האם הכי טובה-דיה שניתן להעלות על הדעת (לעולם לא נהיה עוד לבד ולא נלך לאיבוד). הכפר הגלובלי מונח בקצה אצבעותינו על המקלדת, כשחציית גבולות זמן ומרחב מפתה לחוויה אומניפוטנטית של המציאות בו-זמנית בכל מקום בכל עת.
אם לא די בכך הנה הרשתות החברתיות יוצרות אילוזיה של מראת ענק בה משתקף ה'פרופיל' שלנו בכל רגע ורגע, כשהערך והדימוי העצמי שלנו נסחרים בבורסה שאינה נסגרת לעולם של 'לייקים' ממכרים. יתרה מזו – באנלוגיה לטכנולוגיה המאפשרת לנו לשמור את קבצינו ב'ענן' – נראה כי גם מערכי נפש שבאופן מסורתי נחשבו כקניינו של הפרט וממוקמים בעולמו הפנימי, משוכנים היום ב'ענן' של הרשתות החברתיות. כך למשל, את מקום הבושה המיר ה-Shaming ואפילו 'האיד' נראה כאילו חמק מפיקוחו של ה'אני' ומשוטט חופשי בסמטאות האחוריות של ה'טוקבקיסטים'. האם זוהי הגרסה הראשונה של 'הסובייקט המבוזר' שאינו מוגבל עוד לגבולות גופו ולזהותו הפרטנית? (Triest, 2017).
עת פרצה המגפה ופונו הכיכרות ונמנע המגע, גויסה תשתית אינטרנטית זו כמרחב תחליפי יותר מאי פעם. לטוב וגם לרע – תוך זמן קצר ביותר אומצו קבוצות הווטסאפ ומפגשי הזום והשח-רחוק למיניהם כ'שד מנחם', כמקום מפגש פתוח-תמיד, להקלת הבדידות ולמגע בין-אישי הגם שהוא בהכרח 'חוץ-גופי', והייתה זו שעתן הגדולה. משך ימים רבים תחזקו מדיומים אלו את מצב הרוח הקולקטיבי, הזרימו בדיחות, קריקטורות, צילומי פורנו רך, לצד הנחיות שעה מצוצות מן האצבע ואפילו פה ושם אינפורמציה מועילה.
מקצת הקבוצות הבנו עצמן כמרחב להעלאת תמונות נוף וטבע מרוות-עין ומשיבות-נפש (שנועדו בין השאר להשכיח מן התודעה ביעילות את העובדה שגם הנגיף הוא 'טבע'), וכל אלו טובלו במילון סופרלטיבים שהעניק ציון 'מהמם' ו'מדהים' כמעט לכל מה שזז. אין ספק שהטכנולוגיה מילאה כאן תפקיד רב חשיבות בסיפוק מרחב מעבר וירטואלי שבו חי הסובייקט המבוזר את חיי הרשת שלו. יחד עם זאת, אין להתעלם גם מן העובדה שרוב רובה של הקומוניקציה הזו עלול להתגלות כתזונה של סוכרים ריקים, זלילת-נחמה, שעיקר כוונתה ליצור דיסוציאציה מן האיום המרחף עלינו במציאות, ממשי ביותר, גם אם מתון בהרבה מאלה שקדמו לקורונה בהיסטוריה – הדבר, האבעבועות השחורות, האבולה, הסארס וכדומה. באותה נשימה, הפכו קבוצות הווטסאפ גם לערוץ פוליטי שוצף וגועש, כשמלחמת כיכרות סוערת ניטשת באמצעותן. במרחב הזה – הפוליטי – שבו מתרגמים מאוויי הנפש הקולקטיביים לפעולה במציאות (על מוסדותיה, חוקיה, תקציביה, פעולותיה וכן הלאה) – פרצה הפסיכוזה החברתית.
גם בדיון אודות הפן הפסיכוטי של הפנדמיה, ניתן לזהות תהליך שהחל הרבה לפני פרוץ המגפה; אך אפשר שהופעתה האיצה והמריצה את הסימפטומים שלו כפועל יוצא של קריסת גבולות המוסדות הפורמליים וארגוני הממשל, לצד נטישה של בעלי תפקידים פורמליים את תפקידם ושיתוק מערכות השלטון. כאשר כל הרובד המבני משותק וגבולותיו מחוררים או מתפוררים, בין אם על ידי חרדת הקורונה ובין אם בכוונת מכוון של מנהיגות הרסנית, מתארגנת חברת האדם על בסיס קמאי 'כהמון'. מאליו יובן כי זה הוא תפקידה של מנהיגות פוליטית, לשקם מערכים מעורערים ולהציב גבולות חדשים, גבולות חוק וסדר, במקום אלו שנפגמו, על מנת לאפשר לחברה לגייס מחדש את כוחותיה.
אולי אין להתפלא על כך שממשלים נפשעים מנצלים בדיוק את הפגיעות המובנית הזו לצורך הגברת הכאוס ומחבלים באופן אקטיבי ביכולת ההתארגנות של גופים כושלים. עם זאת, מה שמפליא הוא הציבור הבוחר בהם ומגבה אותם. האנושות קרועה ומפולגת כיום במקומות לא מועטים בעולם בין שני מחנות נפרדים לכאורה, כאשר הגדול שבהם מעניק את קולו, אפילו במעוזים המזוהים באופן מובהק עם משטרים דמוקרטיים, למנהיגים כדוגמת טראמפ ונתניהו (על הדומה והשונה ביניהם) – המתנהלים כביכול כאילו 'חוק האב', בוחן המציאות והמחויבות לאמת, שלא לומר למוסר, מהם והלאה.
כיצד ניתן להבין את העובדה שאפילו בארה"ב, בה ניצחה לכאורה השפיות את רוח העוועים בסבב הבחירות האחרון, עדיין נמצאו כשבעים וארבעה מיליון תומכים למנהיג שבז לקורונה בגלוי, הכחיש את חומרתה ולכאורה נושא באחריות למותם המיותר אולי של עשרות רבות של אלפים? נדמה כי תצפית ישנה, שעליה מבסס פרויד בין השאר את הבנתו לגבי הפסיכולוגיה של ההמון, תקפה כאז כן היום ועשויה להציע הסבר מדוע מעדיפים ציבורי אדם גדולים שלא יבלבלו אותם עם עובדות. אך יש להקדים ולהזכיר: במונח 'המון' אין הכוונה למעמד סוציו אקונומי, תרבותי או חברתי-פוליטי מסוים, אלא למצב נפשי, לא מודע בעיקרו (!), שבו נתונים כולנו – תהא עמדתנו הפוליטית אשר תהא. נפנה אם כן לתיאורו המדובר של לה בון לנטיית התנהלות ההמונים בהם צפה בשלהי המאה ה-19:
"ההמון אימפולסיבי, הפכפך, קל לגרייה. כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא-מודע. יכול הוא לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב, הכול לפי הנסיבות, אך תמיד דחפים אלה שתלטניים כל כך שאין אינטרס אישי של היחיד, אף לא האינטרס של קיום עצמו, מסוגל לעמוד בפניהם. ההמון נוח למעלה מן הרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש ביקורת, אין הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת… ומכוון עצמו אל הקיצוני... [ו-] זקוק הוא לגירויים מופלגים... מאחר שאין הוא מתייסר בספקות של אמת ומה שקר, ועם זאת חזקה בו תודעת כוחו הגדול, הרי שהוא חסר סבלנות באותה מידה שהוא הולך אחר הסמכות... רצונו שיהיו מושלים בו ומדכאים אותו..."
(פרויד, 1921, עמ' 21-25)
הקורונה אינה יכולה כמובן לשאת באחריות הבלעדית להתכתבות האינטנסיבית עם ה'איד' ועם עולם הילדות המאפיין את דורנו (רגרסיה? פרוגרסיה? גם וגם?) – אך היא בוודאי מעצימה תופעות אלו עד כדי הכחשה פסיכוטית של המציאות בעת איום. קצת כפי שפיתוח הפצצה העניק בידי האדם את הכוח להרוס את העולם (הלכה למעשה) בעוד בשלותו הרגשית מעוררת ספקות רבים לגבי מסוגלותו למנוע את השימוש בה לאורך זמן – כך העניקה טכנולוגיית הרשת בידי האנושות פיתוי המאתגר את בשלותה הרגשית מכיוון אחר. האם תשכיל האנושות להפוך את הפיתוי לסגת לעולם של פנטזיה ילדית, נרקיסיסטית, גרנדיוזית ואומניפוטנטית, לכר משחקים במובן היצירתי והמגדל? או שמא תוליד האינפנטיליות משטרים שיתרגמו את שנאת המציאות לבוז לרכישת ידע, חשיבה מדעית ומחויבות אתית לחיפוש אמת? ימים יגידו.
במאמר הנוכחי ניסיתי לבחון מקצת מהשלכותיה הנפשיות של הפנדמיה מנקודת מבט המניחה תנועה דיאלקטית רציפה ומובחנת כאחת, בין עולמו של היחיד לבין עולמם של תהליכים קבוצתיים-חברתיים ואף מעבר להם. בראייה הפסיכואנליטית-מערכתית, כעין זו המצויה ברקע מחשבות אלו, ניתן לתאר את הזיקה המתקיימת בין תת-המערכות השונות המגדירות פרט – קבוצה – חברה – שדה (מטריקס), כיחסי גומלין דיאלקטיים. מגבלות המסגרת אינן מתירות הרחבה של רעיונות אלו בהקשר הנוכחי, אך די אם אציין כי על פי תפיסה זו המרחב ה'תוך-אישי' מושפע מן המתחולל במרחב ה'בין-אישי', וזה בתורו מושפע ממערך זיקות הגומלין המתקיימות בין המוסדות והארגונים החברתיים, הפורמליים והבלתי פורמליים כאחד, המבנים את השדה העל-אישי (המטריקס) – ולהיפך.
במילים אחרות, כאשר קורסים גבולות המבנים החברתיים הפורמליים והבלתי פורמליים (כפי שקורה שוב ושוב מאז החלה הקורונה על סגריה והגבלותיה), מופעלים לחצים כבדים גם על גבולות המבנים הבין-אישיים. כאשר אלה מותקפים, עלול להתחולל גם תהליך מקביל או משלים (בין אם הוא מתבטא בהתדלדלות משאבים נפשיים או לחילופין בגיוס-יתר שלהם) ברמת המבנים התוך-נפשיים. תיאור זה פועל כמובן גם בכיוון ההפוך – מן היחיד אל החברה, ומותיר מרחב פעולה ודרגות חופש רבות לסובייקט הפרטי ולדרכי ההתמודדות שהוא מגייס אל מול הלחצים המודעים והבלתי מודעים המופעלים עליו.
אשוב איפוא לווינייטה הקלינית שחלקה כבר הוצג, כיוון שהיא מחזירה את כובד האחריות האתית לחלקתו של היחיד ומעבירה אותה מכתפיו של רייה לכתפיו של ילד אחד קטן, רן, והמטפלת המסורה אשר ליוותה אותו. בסיפור פרידתם המתוארת, גלומה לטעמי לא רק הדגמה נפלאה של טיבו של הסובייקט האנליטי – גיבורה של רשימה זו, על כוחותיו ופגיעותו – אלא גם אמונה בכוחה של פסיכותרפיה להעצים את יכולתו של היחיד להתמודד בצורה ראויה עם מציאות מאיימת – בלי לוותר על הנכונות להיאבק על מה שניתן לשנות ובלי להתכחש לכאב הנפשי על מה שלא ניתן:
נ. ורן יוצאים יחדיו מן החדר בפעם האחרונה ורן אוחז בידה:
"תצעקי", הוא אומר.
נ. שואלת "למה?"
"תצעקי!!" הוא אומר, "אף פעם לא ראיתי אותך צועקת". והוא מדגים: "אאאאאאאאאאאאא".
"מה לצעוק???" צועקת נ.
"תצעקי", הוא צועק לה בחזרה "כמו אימא שיש לה ילד".
ד״ר יוסי טריאסט, (PhD), פסיכואנליטיקאי מנחה (IPS; IPA) ופסיכולוג קליני -מדריך; בעלים (במשותף) של מכון טריאסט-שריג לפסיכותרפיה; מרצה ומדריך באוניברסיטת תל אביב; המכון הפסיכואנליטי הישראלי; מרכז ויניקוט; ה.ל.פ.ב.א.; יו”ר (לשעבר) של החברה הפסיכואנליטית בישראל; מנהל במשותף של המרכז לחקר הגישה הפסיכואנליטית-מערכתית; חבר אפק (ארגון-פרט-קבוצה). [email protected]
ביון, ו. 1961[1992]. התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר הוצאה לאור. ת"א.
ויניקוט, ד"ו., (1967א). מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: משחק ומציאות .עמ' 114-121. תל-אביב: עם עובד, 1995.
ויניקוט, ד"ו., (1967ב). המקום בו אנו חיים. בתוך: משחק ומציאות עמ' 122-127. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב: עם עובד, 1995.
טריאסט, י., (2020א). רשימות זמן קורונה – נגיף האימה. "שיחות" – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, גיליון מקוון מיוחד, אפריל 2020.
טריאסט, י., (2020ב). זוּמותרפיה (Zoom-therapy) בשטוחלנדיה: פסיכותרפיה בעת קורונה. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/Zoom_therapy_yosi_triest
פרויד, ז'., (1913). הלא-מודע. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, עמ' 62--88. תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר, 1988.
פרויד, ז., (1919). האלביתי. תרגום: רות גינזבורג. עורך: יצחק בנימיני. הוצ' רסלינג, ת"א 2012.
פרויד, ז., (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988, 19-77.
קאמי, א., 2013[1947], הדבר. תרגום: אילנה המרמן. עם עובד. ע' 13.)
שריד, י., (2020). בעל הגוף האחרון, החלפנו אותך. הגיע זמנך להיפרד. הארץ.
17.9.20Anzieu, D. (1993) Autistic Phenomena and the Skin Ego Psychoanal. Inq., 13:42-48
Bick, E. (1968) The Experience of the Skin in Early Object-Relations. Int. J. Psycho-Anal., 49:484-486
Triest, J., 2017. Thoughts About a New Subject of Psychoanalysis: The iGroup. In: Not Knowing, Knowing, Not Knowing – Festchrift Celebrating the Life and Work of Shmuel Erlich, pp 129-150. Ed. Erlich – Ginor, M., International Psychoanalytic Books (IPBooks. Astoria, NY
*תודה לנוי נשרי, מתמחה במכון "טריאסט-שריג", על הווינייטה הקלינית מעבודתה.
