ניצנית בראון
לפניי כשנתיים נפרדתי מיעל (שם בדוי) בת התשע, אשר החלה אצלי טיפול באומנות כשהייתה בת חמש וחצי, בגן חובה. פגשתי ילדה ורבלית, סקרנית ואינטליגנטית, עם קשיים במוטוריקה העדינה, שגדלה בסביבה תומכת וקשובה. יעל הופנתה לטיפול בעקבות לידת אחותה הצעירה, אירוע שהובילה לחוש תסכול רב, שהתבטא בהפגנת אלימות בגן ובקשיים ביכולת למשחק משותף. לאחר תהליך טיפולי משמעותי של כשנתיים וחצי ובעקבות מעבר דירה ושיפור ניכר במצבה הרגשי, החלטנו על סיום הטיפול. באפריל האחרון, לאחר כשנתיים, אמה של יעל התקשרה כדי לבדוק האם ניתן לחזור למקום הטיפולי, המוכר. היא סיפרה שלמרות שיעל השתלבה מצוין בסביבה החדשה אליה עברה, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית, מגפת הקורונה והסגר דרדרו את מצבה ויעל הפכה לחסרת מנוחה, מוטרדת ובודדה.
טיפול? תמהתי. הרי עם הטלת הסגר ובתוך מציאות חסרת ודאות שמשתנה מידי יום, מטופליי הפסיקו לבוא ונותרתי בקשר טלפוני עימם בלבד. להפתעתי, אמה של יעל הציעה טיפול ב- ZOOM, אך לא רק שאיני מתמצאת בטכנולוגיה, ה-ZOOM נראה לי מנוכר ומרוחק לעולם הטיפול. במבט ראשון, חשבתי כי הסביבה הוירטואלית הינה פרוצה, לא מוכרת, בה לא יתאפשר המרחב הפוטנציאלי המוגן להבאת תכנים אינטימיים. בנוסף, תהיתי כיצד נצליח לגשר על המרחק ועל העדר המגע עם החומר; בטיפול באומנות ישנה חשיבות מכרעת למגע הבלתי אמצעי עם חומרי היצירה, לתחושת הנוחות והשליטה וליכולת להתאים את החומר האומנותי הנכון לשלב בתהליך בו נמצא המטופל.
אחד האלמנטים הבסיסיים והחיוניים ביותר להבטחת טיפול נפשי מצוי בשמירה על הגבולות שלו או על "הסטינג" (פרויד, 1912); במילים אחרות – על "התמונה בתוך המסגרת". על פי שבריאן (1992), "הציור שנוצר בתוך המרחב הממוסגר של החדר ושל מערכות היחסים, (הוא) קודש הקודשים של סביבת הפסיכותרפיה האמנותית האנליטית, המרחב הפרטי בו יכול המטופל לחקור, לשחק, לנסות וליצור מערכות יחסים בדרכים שהן אישיות לו". תהיתי האם ה- ZOOM באמת מציע סביבה שכזו?
ויניקוט (פטרן, 2001) איתגר את התפיסה הקלאסית בדבר הגבולות הטיפוליים הנוקשים כאשר שם דגש על סביבה המאפשרת את בריאת הפוטנציאל היצירתי: "הגבולות הם משהו שהוא יותר מופשט, שנוצר ביחסים עם הסביבה שמתייחסת לסובייקטיביות של הפרט ולצרכיו דרך משחקיות בתהליך ההתפתחות שלו". כלומר, יש כאן הזמנה לראות בגבולות כרעיון אבסטרקטי ויחסי. התלבטתי ביני ובין עצמי האם אצליח לתמרן בין גבול, מרחב ופוטנציאל וירטואלי של יצירה?
התהליך הטיפולי עם יעל נמשך כשלושה חודשים וכלל 13 מפגשי ZOOM חד-שבועיים, בשעה וביום קבועים, כשיעל בחדר פנוי בביתה ואני בחדר הטיפולים. כעת, אבקש לתאר את מהלך הטיפול בצורה חופשית, ובתוך כך להתבונן בתמות השונות שעלו במסגרתו.
במפגש הראשון עם יעל התממשו חששותיי ולא הצלחתי להתחבר ל-ZOOM. כך, העברנו את המפגש בשיחת וידאו דרך הטלפון, כשאנו מתוודעות אחת לשנייה ומנסות לגשר על הפער שנוצר לאחר שלא התראינו תקופה ארוכה. פגשתי ילדה בוגרת, המתוסכלת מכך שלא יכולה לפגוש את חברותיה, שחוגי הריקוד שלה הופסקו, שהלימוד בבית הספר הפך (לצערה) מקוון ושאחותה מציקה לה ללא הרף. פחדיה הגדולים ביותר נסובו סביב הווירוס שעלול לפגוע בבני משפחתה ובחברותיה, ובמיוחד בסבתה המבוגרת שנמצאת בקבוצת הסיכון.
לקראת המפגש הבא, ביקשתי מאימה לקנות חומרי אמנות והחלטתי להצטייד גם אני, מתוך מחשבה כי דרך יצירה וכתיבה אוכל להשלים את התמונה הרגשית של יעל. לדאבוני, הפריים ב-ZOOM מוגבל אך ורק למה שהמטופל בוחר לשתף, כך שלא ניתן לראות גוף מלא, יצירה שלמה, או הבעות ודקויות התנהגותיות. קיוויתי כי אם אצור בעצמי במקביל אליה, אוכל להבין טוב יותר אותה ואת עצמי ולחוות חוויה טיפולית יותר שלמה.
בפגישה השנייה ביקשתי מיעל ליצור מסכה. שאלתי אותה על מה היא חושבת שהמסכה צריכה להגן והאם היא חשה מוגנת גם בלעדיה. יעל הדביקה על המסכה דמויות שנראו כמו חייזרים וקבעה שזו הקורונה שיש להיזהר מפניה. בתוך המסכה כתבה 'שני מטר', ציירה רקדנית והדביקה תמונה של משחק קופסה. היא שמחה לגלות שיש אזורים בהם הקורונה לא יכולה לפגוע כמו באפשרות לשחק, לרקוד ולשיר. מתוך המרחב המוגן שנוצר, יעל פתאום שיתפה כי לא פגשה מזמן את סבתה ואת חברותיה, וכך נפל האסימון – אם פגישת ZOOM אפשרית בינינו, היא אפשרית גם איתן.
מתוך הגעגוע ציירה כיצד נראה פעם מפגש עם חברות בבית הספר ללא מסיכות וריחוק חברתי, תוך שהיא נזכרת בתחושות של קירבה, מגע צחוק והנאה. לצד זאת, התעצבה מכך שבימי הקורונה, סבתה תישאר לבדה ביום הולדתה. בתגובה לכך, הצעתי לה לדמיין ולצייר כיצד תיראה סבתה אם ניתן היה לחגוג לה יום הולדת. יעל ציירה אותה בטוש ודיברה על אהבתה אליה. דומה היה כי היכולת לפנטז על מפגש עתידי, לציירו ולדמיין קרבה עם הדמות החסרה, אפשרה תחושה של הקלה ותקווה. החלטנו יחד שיעל תשתף את חברותיה וסבתה בציוריה דרך הZOOM-, וכך עברנו ממצב של חוסר אונים ותקיעות במקום, לתחושה של תנועה, שליטה והגדלת דרגות החופש. עד כה, ריבועי המסך של ה-ZOOM היו מוגבלים לפנים של שתינו כך שלא התאפשר לי לראות את תהליך היצירה, אלא רק את המוצר המוגמר. כמו כן, מידי פעם רצף הפגישה נקטע כשאחותה של יעל ניסתה להיכנס לחדר הנעול, אך הפרעות אלו מן "החוץ" פחתו עם הזמן.
לקראת המפגש הבא, פגשתי את אימה של יעל והעברתי לה מגוון חומרים בניסיון להחזיר לידי את השליטה באפשרויות היצירה, להרחיב את המנעד הקיים ולאפשר ליעל ביטוי מדויק וחד יותר עם החומרים הנכונים עבורה.
ο בראשית ימי הבית: על אימה ועל בית בטיפול באמנות
ZOOM-OUT ο: על טיפול באמנות בימי קורונה
ο הסטינג האינטואיטיבי: טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה
במפגש השלישי הפלגנו לעולם הפנטזיה, עולם בטוח עליו יש לנו מעט יותר שליטה ובו ניתן לשוב למה שאבד. השבועות עברו, הסגר הוסר וכעת יעל החלה לפגוש חברות, למעט חברה אחת טובה שלה שנאלצה להישאר בבידוד. יעל התמודדה עם הקושי והגעגוע בכך שציירה את עצמה ואת חברותיה משחקות כנסיכות בארמון מלכותי, כביטוי למציאות אלטרנטיבית בה הכל אפשרי; מותר להיות קרובות, בלי מסכות ולשחק במשותף. יעל אף החלה לשיר תוך כדי הציור וסיפרה סיפורים אודות הדמויות השונות. האווירה היתה נעימה, המוזיקה הכניסה שמחה ובלטו כוחותיה הרבים להתמודדות.
"תהליך הטיפול באמנות הינו סוד קסמם של מסתרי תהליך האלכימיה, כבמקסם חוברים חומרים ונוצרים תהליכים של הבשלת האישיות בתהליך של השלכה על ידי גלגוליו השונים של החומר, אלה מתורגמים לתהליך נפשי מתפתח" (אורבך וגלקין, 1997). בסיום המפגש, יעל התחברה לקול המציאות ואמרה בעצב: "אפילו נסיכות היום לא מוגנות... אפילו המלכות והארמון לא יכולים להגן עליהן מפני הקורונה". במפגש זה, התחלתי לראות חלקי גוף נוספים של יעל והרגשתי כי נכנסה תנועה למרחב הטיפולי ואף יכולת לפגוש מורכבות.
המפגשים הבאים נסובו סביב החזרה לבית הספר וההסתגלות למסגרת שונה עם חוקים חדשים. עם כל הקושי שחוותה, יעל שמחה לחזור לטיפול והניחה על דף הציור את המציאות החדשה בלימודים; שולחנות נפרדים לכל ילד, מסכות, קפסולות וריחוק חברתי. ואז, כשסובבה את המצלמה להראות לי את היצירה, פתאום הבינה כי אני יושבת בחדר הטיפולים שהיא מכירה ובילתה בו לא מעט בעברה. ברגע ההוא הפסיקה לצייר, התבוננה בי וביצירות על המדף שמאחוריי ונזכרה בעבודות שיצרה וברגעים משמעותיים שהיו לה איתי בטיפול הקודם. לאחר מכן, הסיתה את עיניה וחזרה אל תוך קופסת חומרי היצירה שלצידה, הושיטה יד אל עבר גליל של נייר טואלט והתבוננה בו ארוכות. היה זה בעיניי רגע משמעותי של חיבור, שהחזיר אותה לתחושה כי המרחב בחדר הטיפולים מיועד לצרכיה ולמה שהיא זקוקה לו.
מתוך החוויה הרגשית הזאת, החליטה ליצור מהגליל "ילדה בערך בגילה". החוץ התפוגג, נשארו רק היא והצרכים שלה, ואני רשמתי לפניי "בידוד-בדידות-בד-יצירה". בהתייחס לכך, יעל בחרה לצבוע את הגליל בגואש, אשר ידוע באפשרותו לבטא טווח רגשות עצום. כפי שאני מבינה זאת, כשהרעש מבחוץ מתפוגג והחרדה מן הלא מוכר נרגעת, מתפנה מקום לאותנטיות ומתגלה הגרעין האישיותי, המהות. הרגשתי שברגע קסום, הגענו למצב תודעתי המאפשר יצירה, בו יעל ממש התחברה לעצמה ולסדר העדיפויות הפנימי שלה. בסוף המפגש, החלטתי לשלוח לה (דרך אמה) צמר ובדים שיעזרו לה ליצור דמויות במפגש הבא.
מכאן ועד אחרון המפגשים, חלה תפנית בטיפול ויעל פנתה לעסוק בבניית דמותה וחקירת הצרכים שלה. בתוך המרחב המוגן, הצליחה להתרחב גם לדמויות אחרות של המשפחה הגרעינית, כאשר בחרה לפצל את דמות אחותה לשתי דמויות גבריות, "התאומים", כמייצגי חווית התוקפנות והאגרסיה. הדמויות קיבלו את שמות בני המשפחה ואוכלסו בחדרים נפרדים, שאפשרו כניסה אך גם שמירה על פרטיות.
יצירתה של יעל – "התאומים", יעל ודמות האם
לצד הסכמתה של יעל להיכנס לאזורים חשופים יותר בנפשה, חשתי את חלקיות הטיפול מרחוק ואת חוסר האונים שלי כמטפלת. למדתי מתוך ניסיוני המקצועי, שכדי לאפשר למטופל יצירה מדויקת מתוך עולמו הפנימי, על המטפל באומנות לבנות עבורו סביבה מאפשרת דיה ולדאוג לאספקת אביזרים רבים ומגוונים כך שיתאימו לצרכיו השונים, כגון מספריים, צבעים ודבק חם (המחייב השגחה צמודה). לצערי, נותרנו רק עם דבק פלסטי ונייר דבק, כך שניסיונותיה הכושלים של יעל להדביק שני קרטונים עבים אחד לשני הביאו לכעס וייאוש עמוק אצל שתינו. בעקבות תקרית זאת, המרחק בינינו נכח עוד יותר, והדגיש את ההימצאות בחללים נפרדים ואת חוסר היכולת שלי לעזור ליעל להדביק את חלקיה. יכולתי אך ורק לכוון במילים כשידיי "קשורות" מאחורי מסך ה-ZOOM.
חווית חוסר האונים שלי כאשת מקצוע הובילה אותי למצב של Reverie, למעין חלימה אסוציאטיבית. אך בניגוד לטיפול פרונטלי בו הייתי נשארת עם המחשבות ומגיבה מתוכן, דרך ה-ZOOM יעל לא יכלה לראות שיצרתי במקביל אליה ייצוג לתחושת חוסר האונים – דמות שהיא חסרת פנים וחסרת כפות ידיים. על פי ביון, "Reverie היא התרחשות אישית, פרטית ובו בזמן התרחשות אינטרסובייקטיבית, חוויה רגשית ואישית ביותר, שאיננו מדברים עליה עם מטופלים" (אוגדן, 2016). מתוך התסכול והשקט ששרר, התנתקתי ופניתי לשפה הראשונית שלי: שפת היצירה.
יצירת המטפלת – דמות ללא זהות מקצועית
הרגשתי כאילו כל מה שקשור בטיפול באמנות נלקח ממני, וזיהיתי כיצד חוסר האונים האישי שלי נפגש בחוסר האונים שחוותה יעל; בחדרה לבד, לא מצליחה לבטא את רצונותיה ומנועה מקשר פיסי איתי. פתאום מתוך הייאוש, הגיעו המילים המאפשרות כיוון ותנועה בחומר. הישרתי מבט למצלמה והצעתי לה לגשת לארגז חומרי היצירה ולחפש חומר אחר שיוכל לעזור לה. יעל בחרה בפלסטלינה, חומר שהיא מחוברת אליו במיוחד, חומר גמיש ומאפשר: "הפלסטלינה מתקשרת לילדות ולפשטות, ומזמינה משחקיות" (אורבך וגלקין, 1997). בעזרתה השלימה את כל חיבורי הקרטון והמפגש הסתיים בתחושת הקלה. גם בתנאים הללו ולמרות הקשיים המוטוריים שלה, נראה היה כי יעל הצליחה ליצור ולהשלים את כל החיבורים; חיבורי החומרים אחד לשני, החיבור שלה עם החומר ואולי הכי חשוב – החיבור שלה איתי.
בשלב מסוים בטיפול, יעל גילתה פונקציה ב-ZOOM של שימוש ברקעים שונים שאפשרה לה להפליג בדמיון. כך, במקום נסיעה לחופשה מתוכננת בקיץ בלונדון, יכלה לשים תמונת נוף של ערים שונות בעולם ולדמיין שהיא שם, לחלום על מי תפגוש ומה תאכל. החלום הפך ויזואלי וממשי גם בינינו, עד כדי כך שלעיתים יעל נעלמה מהמסך, מותירה אותי מבולבלת האם היא עדיין נמצאת מעברו השני. המרחב הטיפולי הפך לשלושה מסכי ZOOM דו-מימדיים: שני חדרי הבית בהם כל אחת מאיתנו ישבה, ומרחב ה- ZOOM בתוכו החליפה רקעים, נכנסה ויצאה מתמונות הנוף, ובמקביל הראתה לי את עבודותיה.מתוך המשחק עם תמונות הרקע השונות, העלתה פתאום תמונת רקע שהיא אוהבת במיוחד, תמונה מטקס נישואי הוריה. היא חזרה אל התמונה במפגשים שונים ונוסף על כך, לאורך מספר מפגשים הכניסה את ראשה אל תוך התמונה תוך שהיא ממצבת עצמה בין שני הוריה (ללא אחותה הקטנה), מתערסלת ברגע של אושר ראשוני. באותם הימים משפחתה נכנסה לבידוד, ונראה כי משחקי הדמיון הללו ב-ZOOM היו עבורה רגעי חוויה ואושר שהרגיעו אותה וככל הנראה הצליחו להשאירה אסופה גם מחוץ לשעה הטיפולית.
בהדרגתיות, יעל החלה לקחת אחריות על התהליך הטיפולי וניכר היה כי חשבה עליו במהלך השבוע. בתוך כך, היא אספה חומרים ויצירות שלה, כדי שימשו אותה בזמן הטיפול. יעל בנתה את חדרי ביתה לפי צרכיו השונים של כל בן משפחה והוסיפה חדר משחקים למרות שלא היה בנמצא במציאות. היצירה הפכה עבורה לבית, גם במובן הפיסי וגם במובן הנפשי: "ייצוג הבית הוא ייצוג חווית העצמי הפנימי של הילד" (יונג וביון אצל מטרי, 2005). בין חדרי הבית, בנתה לה חדר עם חפצים קונקרטיים כמו טלוויזיה, שולחן ומיטה ובנוסף, לצד חלקים סימבולים כמו הקשבה ושקט. דלת החדר יצרה עבור יעל מעין חיץ שאפשר לה שליטה בסיטואציה וקיום בטוח במרחבים נפשיים. בנוסף, בחרה למקם את חדרה בין חדר המשחקים לחדר ההורים, כמו בין עולם הדמיון הנפשי והיצירה הפרטית שלה, לבין העולם המשפחתי-הורי השומר עליה.
יעל טיילה עם המצלמה כדי שאראה כיצד היא בונה את ביתה, עברה מהשולחן לרצפה ולעיתים נמתחה עד לחלון להראות לי איזה כלב נובח. באותו זמן, הבחנתי כי יעל מסכימה לשתף אותי במהלך היצירה ולא רק במוצר המוגמר, והבנתי מכך כי יעל מתמסרת לטיפול ומרגישה ביטחון במרחב הטיפולי. ניתן היה לחוש זאת גם בשעה שה- ZOOM נפתח, ושתינו ידענו למה לצפות; אני כבר ידעתי איזה חדר אפגוש, ויעל כבר ידעה מה היא רוצה להראות לי בפגישה. למיטב הבנתי, תחושת הנינוחות הזו ביטאה מעבר לרבדים עמוקים יותר של חיבור ושל תקשורת.גם הבית הממשי עבר טרנספורמציה. תחילה, הפגישות נערכו מתוך חדר ריק בביתה שכלל מיטה, שולחן וקרטונים לאחסון. בהמשך נוספו לחדר חומרי אמנות, ועם ההקלה בסגר, המיטה הוצעה לשם אירוח סבתה. בזכות הטיפול ב- ZOOMקיבלתי נקודת מבט נוספת על חייה של יעל, מה שלא היה מתאפשר בטיפול הפרונטלי.
הזמן חלף ולקראת סיום הטיפול התחלנו לדבר על הפרידה הצפויה, בהבטחה כי לא ניפרד לפני שהעבודה על הבית תסתיים לשביעות רצונה של יעל. הסכמנו שאם יצופו קשיים בעתיד תמיד תוכל לחזור לטיפול, מתוך תקווה כי באופן סמלי תרגיש שהבית שבנינו אנחנו, יוכל תמיד להחזיק ולהכיל אותה. יעל מצאה ארגז גדול כדי שתוכל להכניס לתוכו את כל בני וחדרי הבית. היה לי חשוב שיעל תסיים את הטיפול כשבידה יצירה גמורה ואסופה ושלא נגיע שוב לתסכול עמוק, כמו שקרה עם חומרים מורכבים יותר שהצריכו מאמץ רב או השגחה מקרוב. הפעם, שלחתי עם אמה טפטים במגוון צבעים למפגש הסיום.
במפגש האחרון, יעל הדביקה טפטים מסביב לביתה, ומיקמה את החדרים כך שחדרה היה צמוד לחדר ההורים ולחדר המשחקים, המהווים עבורה מקומות בטוחים. הטפטים עטפו את הבית, כמו ערסלו ושמרו על ה- self שלה. על הארגז מבחוץ תלתה פתק עם שם משפחה שהוא חיבור של שני שמות, שלי ושלה, וכך גם אני צורפתי למשפחתה. לסיום אותו מפגש, סיפרה כי חזרה להיפגש עם חברותיה ועם סבא וסבתא שלה, שיתפה כי היא נוהגת להקשיב לשירים כאשר היא מנסה להירגע והודתה כי אחותה כבר פחות מציקה לה.
כפי שתיאור המקרה מדגים, טיפול באמנות ב-ZOOM הוא שינוי רדיקלי הדורש ממטפלים חשיבה מחוץ לקופסא ויציאה מהמרחב המוגן והמוכר של חדר הטיפולים. עבורי, הכניסה למרחב הטיפולי ב-ZOOM לוותה בחששות והיתה מהירה מידי, מבלי שהספקתי לעמוד על כל משמעויותיה. יחד עם זאת, מצאתי כי בעזרת תנאים בסיסיים בבית המטופל, כמו חדר סגור ונגישות של חומרים נכונים, אפשר לשמור על הסטינג ולאפשר לתהליכים טיפוליים להתקיים. במקרה של יעל, ראוי לציין כי ללא היוזמה של האם להשתמש ב-ZOOM וללא העברת חומרים מתאימים דרכה, התהליך יכול היה להסתיים אחרת. שתינו, האם ואני, החזקנו את הטיפול משני עברי ה- ZOOM. דבר המרמז על כך שבטיפול מקוון בילדים, לרוב יהיה צורך במעורבות גדולה יותר של הוריהם.
בנוסף, גיליתי כי הכלים הבסיסיים שעובדים בטיפול פרונטלי, כמו המבט המלווה של המטפל, הנחיותיו, ותמיכתו במטופל, יכולים לעבוד גם ב-ZOOM. זאת ועוד, חשתי כי הקשר והאינטימיות בין מטפל למטופל חזקים מכל דבר ואינם בהכרח נפגעים בטיפול מרחוק, כך שניתן לצלוח את המרחק הפיסי ועדיין לגעת בתכנים רגשיים מציפים, תוך נתינת מקום לדמיון וליצירה.
בנוסף למרכזיותה של האומנות בתהליך הריפוי, היצירה שלי כמטפלת, שנעשתה במקביל ליצירתה של יעל, אפשרה לי להבין שבמצבי משבר אפשר ליצור יש מאין, להנכיח גבולות חדשים ולתת מענה מספק, גם אם הדבר נראה תחילה בלתי אפשרי. בזכות היצירה המשותפת, המציאות החיצונית, כאוטית ככל שתהיה, הפכה אט אט עמומה ומרוחקת ופינתה מקום למרחב הפנימי. לכן, עוד יותר מאשר בטיפול הפרונטלי, ייתכן שבטיפול מקוון באמנות המטפל יכול להיעזר באופן משמעותי ביצירה במקביל למטופליו. כאשר יצירה זו באופן טבעי תחזיק ותבטא אלמנטים הקשורים ביחסי ההעברה.
לסיום, הבחירה הלא מודעת שלי לבחור למאמר זה את השם הבדוי, "יעל", מחברת אותי בדיעבד לסיפורה של מרים רות, "הבית של יעל" (רות, 1977). מדובר בספר ילדים אהוב אשר במהלכו הגיבורה יעל מחפשת בית שיתאים למידותיה ולצרכיה. במסעה, יעל בוחנת את רצונותיה אל מול המציאות המשתנה שבחוץ, באופן כזה שדורש ממנה לדייק את החיפוש אל עבר עצמה ולהעמיק את התבוננותה פנימה. חשתי שיהיה מתאים לסיים את הטקסט הנוכחי עם ציטוט מתוך הספר:
"הבית יפה, גגו עגולהבית צבעוני, ירוק, אפור, כחולהבית נחמד, אך הוא צראין בו מקום לשום דבראיך תשב יעל? איך תקום? איך?יעל ניסתה והכל התהפך,נפל הגג והתגלגל, ראש עם רגל התבלבל,הכל סביב השתחרר,צריך לחפש בית אחר"
מטפלת באמנות, בעלת קליניקה פרטית. מדריכת סמינר קליני במחלקה לטיפול באומנויות בית ברל ובסמינר הקיבוצים. מנהלת מרחב "הלב הרגשי", בבית הספר יצחק נבון. [email protected]
אוגדן, ת' (2016). על אי היכולת לחלום, תל אביב: עם עובד.
אורבך, נ' וגלקין, ל' (1997). טיפול באמנות - חומרים וכלי עבודה, חוברת ג', קרית ביאליק: אח.
להד, מ' (2006). מציאות פנטסטית: הדרכה יצירתית בתרפיה, טבעון: נורד.
מטרי, י' (2005). בית לנפש, מושב בן שמן: מודן.
פטרן, מ' (2001). תפישת הגבולות במשנתו של ויניקוט, שיחות כרך ט"ו, חוברת 2, ע. 115 – 126.
פרויד, ז. (1912). המלצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום ד"ר רולניק, ע. מתוך שיחות, ט"ז (1) (2001).
רות, מ' (1977). הבית של יעל. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד (ספרית הפועלים).
Schaverien, J. (1999). The revealing image: Analytical art psychotherapy in theory and practice. Jessica Kingsley Publishers
