הנכבה כטראומה עיקשת מתמשכת‎

מנאל אבו חק

"اميرة, عندما يرحل احباؤنا كما رحلت تبدا بداخلنا هجرة لا تنتهي ويحيى معنا يقين ان كل ما هو فينا وما حولنا ما عدا الحزن يرحل يغادر ولا يعود."

"אמירה! כאשר אהובינו הולכים כפי שאת הלכת, מתחיל בתוכנו מסע של גלות שלא נגמר ומתקיימת בקרבנו וודאות שכל מה שבתוכנו וכל מה שסביבנו, חוץ מהעצב, הולך, מתרחק ונעלם ללא חזרה."

מתוך "השיר הרביעי" של המשורר הפלסטיני טהא מוחמד עלי, שפונה לארוסתו – אמירה – אשר הופרדה ממנו בזמן הנכבה.

פתח דבר

רבים מכירים את העובדה כי פלסטינים בכל העולם ממשיכים להחזיק את מפתחות הבתים שהותירו מאחוריהם בפלסטין עד עצם היום הזה. הם נוהגים להציג מפתחות אלו בהפגנות ובאירועים המוניים, כהוכחה לבעלותם על הבתים ולחיים השלמים שהותירו מאחוריהם. בפועל, הרוב המוחלט של הבתים הללו כבר נהרסו או ששופצו באופן שהעלים לחלוטין את זכר החיים שהתקיימו בהם לפני כן. הגיעו אליהם דיירים חדשים אשר ביססו וממשיכים לבסס ולפתח את ההיאחזות שלהם בארץ הזו. עם הזמן, נוצר קולקטיב חדש, הקולקטיב הישראלי, אשר רואה בארץ הזו כארץ כל היהודים המובטחת.

רובם המוחלט של הפליטים הפלסטינים, ובייחוד אלו אשר חיים עדיין במחנות הפליטים בעזה, בגדה המערבית או במדינות ערב, אשר בפועל מנותקים גיאוגרפית ממה שמתקיים בארץ הזו, ממשיכים לבטא קול המבקש לשוב הביתה. ברצונם לשוב לבתים שהיו להם לפני הנכבה והם ממשיכים לתבוע את זכות השיבה, חלום בו הם אוחזים גם אחרי שחלפו יותר משבעים שנים. היאחזות בחלום זה, יהיה אשר יהיה חיבורו למציאות והסבירות שיתממש, מחזיק עבור אותם פלסטינים את הצורך בהגנה על העם הפלסטיני מפני מחיקה טוטאלית, התפרקות ואובדן התקווה.

הנכבה, שכללה את עזיבתם, מנוסתם וגירושם של כ-700,000 פלסטינים, היא לא רק אירוע בעל משמעות חברתית, סוציולוגית והיסטורית. מדובר בנרטיב נפשי כואב אותו נושאים בקרבם כמו פצע חי אינדיבידואלים רבים; לא רק אותם 700,000 מקוריים, אלא גם דורות ההמשך שנולדו לאחר מכן וקיבלו בירושה את כאב הוריהם. למעשה, מדובר במציאות חיים יום-יומית ומתמשכת, אשר מגלמת בו זמנית, באופן בלתי פוסק וסיזיפי, את הכמיהה הראשונית והעמוקה לשוב לבית, לחוף מבטחים, ואת חוסר היכולת לממש אותה למול אלימות ודיכוי – טראומה עיקשת (זיו, 2012) הלכה למעשה.  

טראומה, דיסוציאציה ופיצול: על החשיבות שבסימון האובדן

לואיס-הרמן (2000) מגדירה  אדם שסובל מטראומה, כאדם המסרב להכיר בתוכו באירוע הטראומטי ואשר שואף כל העת לנהל את חייו תוך התעלמות מן האובדן שהטראומה הביאה עמה. הוא מותקף זיכרונות חודרניים באופן תדיר, ומפתח למולם התנהגויות בלתי רצוניות תוך הישענות בולטת על מנגנוני הגנה נוקשים כמו דיסוציאציה ופיצול. התנהגות זו מובילה אותו לרוב, כאשר המצב נותר לא מטופל, לאבד בהדרגה את האחיזה שלו במציאות חייו. באחוז גבוה מן המקרים, בכדי לא לתת לטראומה להשתלט על כל החלקים בחייו וכדי לאפשר לעצמו חיים בעלי משמעות, חייב האינדיבידואל לשחזר את זכר האירועים הקשים, לעבד אותם וליצור בתוכו הבנה מחודשת ואבל על מה שאירע. בתהליך עיבוד נפשי מסוג זה, האדם בונה לעצמו ייצוג פנימי אינטגרטיבי לאובדן שעבר. כך, הוא גם "תופר" לעצמו מחדש את חווית הרצף הפנימית, או חווית ההמשכיות בזהות, שנקטעה בטראומה והותירה אותו בחוסר שקט ובמרדף מתמיד אחרי דבר מה חשוב שאבד אך לא נחשב או הומשג (ויניקוט, 2010).

עד שלא ישיג אינטגרציה, הסובייקט הטראומטי ימשיך להיות מותקף באופן תדיר על ידי זיכרונותיו ועל ידי חלקי העצמי הפרגמנטיים שלו. הם יתעוררו בו כל פרק זמן מסוים כבעת חירום, ללא הכנה מוקדמת (פרויד, 2007) כדי לחפש בנפש אחר האינפורמציה החסרה, מבקשים להשיב את שאבד, את מה שלא עבר חשיבה ועיבוד (Caruth, 2016). במצבים אלו, בהם הנפש מפורקת ושסועה, קשה ליחיד להביא את עצמו לנוכחות מלאה, תפקודית ומיטיבה בחייו. דבר אשר באופן בלתי נמנע משליך על מערכות היחסים שלו עם אחרים בסביבתו. לפיכך, דומה כי בתהליך הטיפולי חייבים להישזר זה בזה פיתוח האמון העצמי של האדם, כלומר הביטחון שלו בכוחותיו, לצד פיתוח אמון מחודש בסביבה שיכולה לסייע לו בזמן מצוקה (Grand, 2013).

במצבים של טראומה קולקטיבית במיוחד, אך גם נכון הדבר לגבי טראומות יחידניות, ישנה חשיבות לבניית יצירה ויזואלית או מילולית כייצוג המסמן את האובדן, בכדי להבטיח שימור זיכרון האובדן באופן יציב ורציף, אשר תורם לחווית ההמשכיות (Caruth, 2016; צוקרמן-רכטר, 2017). חשוב לציין כי ככל שהאובדן גדול יותר, ובוודאי כאשר יש יותר מאירוע טראומטי אחד, כך גם תחושת הכאב הנפשי מתעצמת עד שלעיתים האפשרות להחזקתה בתודעה בתוך הנפש הופכת להיות חסרת סיכוי (אלווארז, 2005). הרי שבמצבים אלו, של עודפות טראומטית, חוזרת ונשנית, ניתן להגדירה גם כטראומה עיקשת (זיו, 2012). בשונה מההגדרה המערבית בספרי הסיווג הפסיכיאטריים, המתייחסים לאירוע טראומטי ככזה עם התחלה וסוף מוגדרים, המשגת הטראומה העיקשת של זיו מאפשרת להתייחס למצבים בהם האיום והפגיעה באדם נעשים באופן ממושך וקשורים לסביבתו החברתית-פוליטית. סביבה שלא מסייעת, ולעיתים אף מחבלת, באפשרות של הנכחת הטראומה וההכרה בה.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי

ο הפעלה בדיעבד: איך הסובייקט נהפך לקולקטיב? תרגום מיוחד למאמרו של אייל רוזמרין

ο הזמנה למפגש עם אחרוּת: ערבים ויהודים במרחבי מדינת ישראל בעיניים טיפוליות

הנכבה כטראומה עיקשת

במהלך השנים נעשו מאמצים לא קטנים, מצד גורמים פלסטינים אך גם מצד גורמים אחרים, לאיסוף וחיפוש חומרים ועדויות סביב הנכבה והאירועים שקרו במהלכה. זאת, בכדי לדאוג לשימור הזיכרונות סביב אירועי הנכבה, וביחס לכל האמור לעיל, בכדי לאפשר חווית המשכיות בתוכה נוצרים נרטיב והמשגה לאובדן. רונה סלע (2017), חוקרת היסטוריה ויזואלית, מתייחסת לפעולות שעשה צה"ל להחרמת חומרים אלו וסגירת הארכיונים שנבנו על ידי הפלסטינים במקביל להפיכתם לחומר צבאי חסוי. היא מתארת את המאבק שניהלה בבית המשפט, במשך כעשר שנים, על מנת לקבל גישה לעיון בחומרים אלה.

מאבקה הארוך והמתיש של סלע נושא בתוכו ייצוג של אותה סביבה המחבלת במאמצי הנכחת הטראומה. לאחר שקיבלה אישור וגישה לחומרים, ציינה סלע (2017) כי חלק רב מהם נהרסו או ניזוקו בתנאי בלאי קשים וחלקם אף היו חסרים ונעלמו לגמרי. בסרט שביימה, הציגה סלע (2017) תמונות וסרטונים המתעדים את חיי הפלסטינים לפני הנכבה ובמהלכה, מתוך אי אלו חומרים מוחרמים שכן נמצאו. התבוננות בתיעוד האנושי והפשוט הזה, מעלה את השאלה מה עומד מאחורי החרמת החומרים הללו ומהי הסכנה הנשקפת דרכם, אשר מביאה את מדינת ישראל לפעול באופן צבאי בכדי להלאימם. אל מאמצים אלו מצטרפת חקיקת חוק הנכבה, האוסר על ארגונים בתוך ישראל ציון של אירועי הנכבה או הכרזה על יום זיכרון. ניסיון נוסף לדכא, להשתיק ולמחוק כל סוג של זיכרון הנכבה כטראומה, פרטית וקולקטיבית.

במצב שנוצר כיום, מה שקורה הוא שמדינת ישראל לא רק פגעה ונישלה את הפלסטינים מאדמותיהם, ממולדתם, אלא שהיא ממשיכה למנוע מהם כל סיכוי לריפוי, החלמה או התפתחות מעבר לטראומה. בכך היא משמרת את החברה הפלסטינית, ואת הפרטים המתקיימים בתוכה, כבמצב רפאים, דיסוציאטיבי ומפוצל. ואם לא די בכך, הרי שטראומות חדשות ממשיכות ונוצרות מדי יום, מצטרפות אל מחרוזת הטראומה העיקשת. גם פלסטינים אזרחי המדינה המקבלים עליהם את הריבונות הישראלית ומקיימים את חוקיה אינם חסינים בפני טראומות אלה. ראיה אחת לכך למשל היא הרג המפגינים שהתרחש באוקטובר 2000 ומסקנות וועדת אור שחקרה אירועים אלו (סאבא-חבש וקרמינצר, 2010). תחושת האיום המתמיד על חייהם ועל קיומם של פלסטינים במציאות הישראלית, מותירה אותם במצב של דריכות ומאמצי הישרדות המונעים כל סיכוי לעיבוד הטראומה. 

חומר נפשי גולמי החוזר מן המודחק

מעט מאוד נכתב על הנכבה בספרות המקצועית העוסקת בבריאות הנפש (Ghnadre-Naser & Somer, 2016) ומעט מאוד מחקרים נעשו סביבה. במרבית הפורומים המקצועיים הישראליים הרשמיים, נושא הנכבה לא זכה לדיון מעמיק, וגם כאשר עלה היה זה בשולי כנס או דיון אשר עסקו בעניינים אחרים. ההיעדרות הבולטת של הנושא מן השיח המקצועי, כמו מתכתבות עם הדיסוציאציה והפיצול של הטראומה. גם אצלנו, גם אצלי, ההיתקלויות הנפשיות בזכר הנכבה מתרחשות באופן אקראי ולא מתוכנן, כחומר נפשי גולמי החוזר מן המודחק (אבן צור, 2010).

בשיחותיי על נושא הנכבה עם עמיתים פלסטינים העוסקים בפסיכותרפיה, העלו כי גם הם חווים מפגשים והיתקלויות אקראיות לחלוטין עם שרידים גולמיים שטרם עובדו הנוגעים לזיכרון הנכבה. במקרה אחד, קולגה שיתפה אותי כי לקחה את בנה הצעיר לביקור בכפר שמשפחתה גורשה ממנו. לאחר שהילד התעניין מה קרה עם המשפחה, ענתה לו בדיוק כפי ששמעה היא את הסיפור מפי הוריה כי הם ברחו מן הכפר תחת איום להיהרג על ידי היהודים. רק לאחר שהילד התחיל להתלונן על פחדים בלילה מפני "יהודים שיבואו ויגרשו אותו מביתם", קלטה כי הפקידה אצל ילדה ייצוגים מפחידים, טראומטיים ובלתי מעובדים לחוויה שלה.

עמית אחר שלי סיפר על אירוע בו רק באמצעות המבט של המאזינים לו בתגובה לסיפורו, הצליח ללמוד על הפיצול והמצוקה שלו. באותו מקרה, הוא שיתף בחיוך וכבדרך אגב קבוצת אנשי מקצוע שעבד עמם בבית חולים פסיכיאטרי בארצות הברית, כי בעת שברחו הסבים שלו מהכפר, שכחו לקחת את אימו (שהייתה אז תינוקת בת כמה חודשים) והבחינו בכך רק לאחר שהלכו מרחק של כמה קילומטרים. מבטם המבוהל של השומעים, שיקף לו כי היה מנותק רגשית לחלוטין מן התוכן הקשה שהציג וכי לא היה לחוויה הזו חיבור או רצף עם שאר החוויות הרגשיות שהביא באותה שיחה.

טראומת הנכבה כמבנה קולוניאלי

קוסוקסי (2020 ,Qossoqsi) מעלה כי בתוך ההתייחסות לנושא הנכבה מעורבים שני רעיונות מרכזיים: (1) הנכבה כטראומה בין-דורית ו-(2) הנכבה כמבנה קולוניאלי גזעני שבמסגרתו מתרחשים דיכוי, הרג ופגיעה בפלסטינים באופן מתמשך. בשיח הטיפולי הקלאסי, ראיית ההקשר הקולוניאלי שמתלווה לכל הפרעה נפשית, משפחתית או חברתית, לרוב לא מתאפשרת. האינדיבידואל נכנס אל החדר כסובייקט יחיד ונשכב על ספת הטיפול, בעוד המציאות החיצונית, או ההקשר ההיסטורי הרחב של חייו, נותרים בחוץ. במערך כזה, לעיתים קרובות חוויות רגשיות האחוזות בנסיבות חיים חיצוניות נשארות ללא תוקף והכרה, וחמור מכך, מסווגות כקווים פתולוגיים-אישיותיים.

לפני מספר שנים, הנחיתי יחד עם עמיתה יהודייה סדנה קצרת-טווח למטפלות פלסטיניות. בעת שאחת המשתתפות הציגה טיפול שראתה בו כטיפול מוצלח, משתתפת אחרת קמה ואמרה באופן עיקש כי הדיבור בסדנה צריך להיות דווקא על טיפולים שכשלו ולא על טיפולים מוצלחים. קשה היה לי להצביע על הסיבה, אך משהו בתוכי הבין כי היא מעלה רגשות הנוגעים ללא מודע הקולקטיבי סביב הנכבה. ידעתי כי גם אני מודעת אליו, אלא שבאותה עת לא יכולתי להמשיגו ולנמקו בפני שותפתי להנחייה. ללא הסבר רחב יותר, נותרה התנהגותה של אותה משתתפת כמופע פרטיקולרי, התנגדות אישית, עמדה אנטגוניסטית-ספציפית. בשלב מאוחר יותר, נחשפתי להמשגות שניתנו על ידי קוסוקסי (2020) שטען כי חוויות אופייניות רווחות עקב טראומת הנכבה הינן תחושות מתמשכות של אובדן עמום, כשל ובושה. אלו, קיבלו ביטוי בפעולה, להבנתי, בצורך של אותה המטפלת להתעכב שוב ושוב על הכישלונות הטיפוליים במסגרת הסדנה. 

דיון

חלק רב מן המידע המוזכר במאמר זה פורסם במסגרת פוסט שכתבתי לפני כשנתיים לרגל חלוף 70 שנים מהנכבה. הפוסט נכתב במסגרת כתב עת מקוון של חטיבה 9  באיגוד הפסיכולוגים האמריקאיים, אך הוסר בהמשך לפי בקשתי. כחודש לאחר פרסום הפוסט, בעת שהותי בניו יורק לצורך השתתפות בכנס פסיכואנליטי, הופתעתי לדעת כי במאמר שסיקר את פעילויות הכנס והמחאה שהייתה סביבו, היה קישור לפוסט. בתיאור הפוסט, נוכחתי לגלות כי הכותבת פרשה את דבריי וציינה כי אחד מן המסרים שהעברתי היו כי "הקמת מדינת ישראל הינה אסון". כשגיליתי זאת, קלטתי כי בעת כתיבת הפוסט הייתי בניתוק מהמחשבה על מעוללי הנכבה והסתפקתי שם בהתבוננות חד צדדית - ביקשתי להביט בקורבן בלבד ולא הלכתי את הצעד הנוסף שאותה כותבת הלכה. בחרתי, כיאה לעבודה עם טראומה, לדבר את השיח הנפגע והמושתק. הבאתי התבוננות שמתמקדת בצד של נפגעי הנכבה ולא ערה לסוגיית התוקף, לצורך בלקיחת אחריות ולחשיבות שבהכרה מצידו לפגיעות שנגרמו לפלסטינים. הרי שמעבר לחשיבות של שחזור ועיבוד הזכרונות מהנכבה, יש גם חשיבות רבה בהכרה ולקיחת אחריות עליה מצד הפוגע.

המחשבה על כך, כמו גם על התרגום שאותה עיתונאית ביצעה לדבריי, אשר מיקם אותי בעמדה המאשימה את מדינת ישראל בנכבה הפלסטינית, הכניסו אותי לתחושות פחד ואימה מפני פגיעה על ידי רשויות המדינה. במקביל לתחושת הפחד, התביישתי בה בפני הסובבים אותי, וחששתי שמא יצטייר כי אני מגזימה בתגובותיי וכי האיום שאני חשה אינו מחובר למציאות. בתוך כך, התייעצות טלפונית עם עורכת דין מומחית מן הארץ סביב האפשרות להיות מעוכבת על ידי המשטרה בעת חזרתי, לא הצליחה להרגיע אותי. נהפוך הוא, אותה עו"ד העבירה לי את המסר כי האפשרות להיות מעוכבת על ידי המשטרה הינה סבירה והנחתה אותי כיצד לנהוג במידה שזה יקרה.

המקרה הזה, כמו גם שאר הדוגמאות שהבאתי לאורך המאמר, מדגימים כיצד האיום וההשתקה שמדינת ישראל ממשיכה להפעיל גורמת להמשך ההדחקה, הפיצול וההשתקה. הנרטיב החברתי ההגמוני, מחלחל אל הפרטים החשופים לו ומונע באופן זה את עלייתם האדפטיבית של תכנים לא מודעים סביב הנכבה. כך, נמנעת האפשרות להתבוננות אינטגרטיבית, לעיבוד ולהחלמה. הממסד הישראלי, שפועל בכל כוחו להעלמת והשתקת זכר הנכבה על ידי הפלסטינים, אינו  מציע נרטיב חלופי הגיוני בנוגע למאורעות בזמן הנכבה ומותיר את החברה הפלסטינית נטולת מילים. גופים שונים, כמו "בצלם" למשל, מחזיקים באופן חלקי את חוסר הביטחון הישראלי בצדקת הדרך ובמוסריות מעשיה של החברה הישראלית בזמן הנכבה ולאחריה. דומה כי קולות אלו, המהווים חלק מן השלם שהוא התודעה הישראלית, לא יוכלו להירגע ולבוא על פתרונם ללא הכרה פלסטינית, שהיא תנאי הכרחי להבניית תחושת ביטחון במוסריות בצד הישראלי (ג'מאל ובסול, 2014).

ולסיום, מה נקח עמנו אל חדרי הטיפול? מה נוכל להציע כמטפלים הפוגשים השלכותיה של טראומה עיקשת זו בקרב מטופלינו? אבו אלהיג'א (Abu El Hija, 2018) מצא כי ככל שחוויות הנכבה השונות עולות לשיח בתוך המשפחה וזוכות לעיבוד, כך קטנים הסיכויים להעברת הטראומה באופן בין דורי בקרב משפחות פלסטיניות. כמו כן, הוא מצא קשר חיובי בין קיום שיח ושיתוף אודות החוויות הטראומטיות לבין פתיחות ליחסי שכנות עם יהודים וקבלת קיומה של מדינת ישראל. אמנם, ככל שמדובר בחוויות קשות או ככל שהאובדן בעת הנכבה היה קשה יותר, כך כוחות ההדחקה עוצמתיים יותר והחשיפה של האירועים הופכת מורכבת יותר. עם זאת, נראה כי שיח, דיבור, הענקת מילים ומסמנים לאירועים קשים – כל אותן פעולות אותן אנו מבקשים לעשות בטיפול – עשויות להוות חלק משמעותי ביותר מן ההחלמה האישית והקולקטיבית גם יחד.  

על הכותבת – מנאל אבו חק

עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית. מטפלת בילדים, בני נוער ומבוגרים בקליניקה פרטית ברמלה ובמרפאה ציבורית לבריאות הנפש.  מייסדת שותפת ברשת הפלסטינית הגלובלית לבריאות הנפש וחברה פעילה בפסיכו אקטיב.

מקורות

אבן-צור. א. (2010) השקט מדבר: הדחקת הנכבה הפלסטינית וחזרתה בתרבות הישראלית. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית כרך 29.

אלווארז. א. (2005). נוכחות חיה. תל אביב: תולעת ספרים. 

ג'מאל. א. ובסול. ס. (2014). הנכבה הפלסטינית בציבוריות הישראלית: על תצורות ההתכחשות והאחריות. אעלאם- מרכז תקשורתי לחברה הערבית הפלסטינית בישראל. נצרת.

ויניקוט. ד.(2010). עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד. 

זיו. א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח 5, עמ' 55-73.

לואיס-הרמן. ג. (2000). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד. 

פרויד.ז. (2007). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.

סאבא-חבש. ל. וקרמניצר. מ. (2010). עשור לאירועי אוקטובר 2000: "הכתובת עודנה על הקיר". המכון הישראלי לדמוקרטיה.

צוקרמן-רכטר. א. (2017).יחסי הדפס ופסיכואנליזה בעבודתה של לואיז בורז'ואה. ערב רב: גיליון 2/10/2017

Abu el Hija, A. (2018). Intergenerational transmission of parental nakba related trauma experiences among the palestinans living in Israel (Doctoral dissertation)

Caruth, C. (2016). Unclaimed experience: Trauma, narrative, and history. JHU Press

Ghnadre-Naser, S., & Somer, E. (2016). “The wound is still open”: the Nakba experience among internally displaced Palestinians in Israel. International Journal of Migration, Health and Social Care

Grand, S. (2013). The reproduction of evil: A clinical and cultural perspective. Routledge

Sela.R.(Director).(2017). Looted and Hidden Palestinian Archives In Israel

Qussoqsi. M. (2020). Notes On an Intimate Disaster: Nakbah in the Clinic and Beyond. Lecture. Café Palestine No 10. Uk. Palestine Mental Health network