ד"ר אלינער פרדס
למושג "הכנסת אורחים" יש רקע רעיוני עשיר ששורשיו נטועים בתחומים רבים: ספרות, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ופילוסופיה. המושג "הכנסת אורחים טיפולית" (Clinical Hospitality), לעומת זאת, הינו מושג חדש באופן יחסי. התוודעתי אליו בעצמי בזכות הפסיכואנליטיקאית דונה אורנג' (Orange, 2011) וקסם לי הרעיון של שילובו בשיח הטיפולי, שהרי קרוביה של הכנסת האורחים הם החמלה, הנדיבות, פתחון הלב, קבלת הפנים והאנושיות. דונה אורנג' נשענת בכתיבתה על רעיונותיו של הפילוסוף עמנואל לוינס, אשר מתאר את הכנסת האורחים כסיטואציה אתית שבה המארח מאפשר לאַחֵר לבוא לתוך עולמו ומתוקף כך מקבל אחריות כלפיו. המשגה זו מזמינה אותנו - כמטפלים - להתבוננות מחודשת על האופן בו אנחנו מקבלים את פניהם של האנשים הפונים אלינו לטיפול, בימי "שגרה" ובימי קורונה, ועל התמודדות שלנו עם האתגרים הכרוכים בניסיון לשמור על המסגרת הטיפולית תוך התמודדות עם חוסר הודאות ועם אתגרי השעה.
למרחב המארח בטיפול יש חשיבות גם בהיבטים פיזיים (חדר, כורסאות, שטיח, תאורה, חימום), אולם עיקרו בזמינות הרגשית (Emotional Availability) שלנו כמטפלים. זמינות רגשית זו היא המאפשרת לאדם הפונה לטיפול למצוא לנפשו מקום לא רק מבחינה פיזית, כי אם ממש מקום בנפשו של המטפל. בכדי לאפשר זאת, הכנסת האורחים מחייבת מעורבות פעילה של המטפל. פרופ' רוזנהיים (2008) למשל, מבקש ליישם במרחב הטיפולי תובנות הנגזרות מכתבי חז"ל על הכנסת אורחים ב-"סבר פנים נאות". סבר פנים זה איננו מהלך פסיבי של קבלה סבילה אלא כרוך בשני היבטים אקטיביים: ראשית, ההזמנה עצמה ("אתה מוזמן להיכנס תחת צל קורותיי") ושנית, קבלת האחריות על התהליך בהתפתחותו מרגע שהאדם נענה להזמנתנו. כלומר, מי שקיבל על עצמו תפקיד של מארח אינו יכול לשבת מהצד בבחינת "מה שיהיה – יהיה", אלא הוא מקבל על עצמו אחריות לדאוג ליצירת מרחב בטוח הקשוב לצרכים הפיזיים והרגשיים של האורח. המארח אינו מחויב למלא אחר כל צרכיו של האורח, אולם הוא אמור להכיר בהם ולהעמיד אותם במרכז (שם). רק כך יוכל להיווצר מרחב המציע שמירה והחזקה, שיאפשר לאורח הפונה לטיפול לפגוש את עצמו בסביבה בטוחה.
על מנת לקבל את פני האחר, על המטפל לפנות מרחב פנימי המאפשר לו להיות נוכח רגשית, להתמקד בעולמו של האדם הפונה לטיפול ובצרכיו, ולהיות איתו במקום בו הוא נמצא. המטפל, כמארח, מצופה לשאול את עצמו - מה רוצה/ צריך האורח ממני עכשיו? אל לו להתיימר לדעת מה “נכון” או “לא נכון” למטופל, אלא רק לפנות את המרחב המאפשר לו את חופש התנועה. אל לו למטפל לדחוק באורח, כי אם ללוות - בלי לדחוף ומבלי למשוך. לשהות במחיצתו, מבלי "לנעוץ בו מבטים" או "לדחוף לו אוכל". על צרכיו של האורח להיות כל העת במרכז, בעוד המארח מתייצב לידו כבן ברית, מציע את אוזנו הכרויה ואת ליבו הפתוח להבנה.
הנכונות לפגוש את הלא-נודע והנכונות להיות מופתעים על ידיו הן חיוניות לטיפול (Brothers, 2008; רוזנהיים, 1990). אם המטפל נצמד רק לדרכים סלולות ומוכרות, הוא עלול לצמצם את המרחב הפוטנציאלי בטיפול. "שערי כניסה" מתגלים לעיתים בשבילים צדדיים, קטנים ועלומים. פטריק קייסמנט (2003) מזכיר שאם נשכיל ללמוד ממטופלינו, אם במקום להשלים מראשינו את מה שנדמה לנו כי הם אומרים - נהיה סבלניים לגלות יחד איתם מה מתגלה בדבריהם, נוכל למצוא את הדרך המיטבית לעזור להם. כך, גם קייסמנט מדגיש את החשיבות שבשימור יכולתו של המטפל להיות מופתע - פתוח להובלתו של המטופל. לשמוע את הצד השני, משמע לשמוע גם את מה שאנו לא רוצים לשמוע, מזכירה לנו דונה אורנג' (2011). כשאנחנו מקשיבים כך לאחר, אין זה אומר שעלינו להסכים איתו או להטמיע אותו לתוכנו. כשאנחנו מקשיבים למטופל מתוך אמונה שיש לו מה ללמד אותנו, נפתחים נתיבים למחוזות חדשים לגילוי וללמידה, הן אודות עולמו של האחר והן אודות עצמנו.
קבלת פני האחר משמעה גם לקבל בפנים מטיבות הן את החוזקות והן את החולשות שבו. עלינו להתבונן בסבר פנים יפות לא רק על הצללים בחייו של האדם, כי אם גם על הצדדים המאירים שלו, כותב רוזנהיים (2008). עלינו מוטלת האחריות לכבד את חופש התנועה של המטופל, ולהימנע מתמיכה פטרנליסטית ופטרונית, המחלישה במקום לחזק. בהקשר הזה, חשוב לציין כי המרחב המארח תורם למארח עצמו לא פחות מאשר למתארח, ולעתים אף יותר. נדמה שזו נקודה רלבנטית במיוחד לימים אלה ובפרט שלא תמיד ברור מי תלוי במי, ומי יותר תלוי בהמשך ההתקיימות של המרחב הטיפולי (המטופל החרד או המטפל הנאחז בפרנסתו או בעוגנים אחרים בחייו). בפועל, פתחון הלב הוא המאפשר לנו להחזיק מרחב שבו גם המטופל יוכל למצוא את עצמו בעיניו של המטפל. "מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד", כלשונו של אדמיאל קוסמן. במושגים של תיאוריית ההתקשרות בת ימינו, נוכל לדבר על Holding mind in mind ואפשר גם לאמר "החזקה בראש ובלב".
ο משמעות בצל הקורונה: מבט פסיכואנליטי
ο זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית
ο דילמות טיפוליות בימי הקורונה
ממד הכנסת האורחים מקבל אצל לוינס (1969) משמעות של ציווי אתי, מעבר לעשייה המיטיבה של קבלת הלך זר והגשת עזרה לו בדרכו. למעשה, הוא נקשר במשנתו לרעיון קבלת פניו (accueil) של האחר; לאופן בו ה-"היות בתוך עצמו" (être chez soi) מזמין ומקבל אל תוכו את האורח, את האחר. בנוסף, קבלת פניו של האחר, לפי לוינס (1969), כרוכה במפגש עם עיניו. מפגש מסוג זה, שבו איש מביט ברעהו, מייצג את ההכרה בסובייקט וכאשר נפגשים כך – פנים אל פנים, עם בן אנוש אחר – לא ניתן לעשות לאחר כל רדוקציה, או לבטל אותו ואת נפרדותו. מפגש זה עם עיניו של האחר, הנמצא מחוץ לגבולותיי הפיזיים והנפשיים, הוא רגע בעל עוצמה רגשית והוא על פי רוב גם רגע חשוף ופגיע.
המעבר מהקליניקה לוידאו במציאות של חוסר ודאות בתקופת הקורונה, מהווה עבור רבים - מטפלים ומטופלים כאחד - רצף של רגעים חשופים ופגיעים מן הסוג המתואר לעיל. רגעים של מפגש עם אחרות במציאות, בסטינג וגם עם אחרות בתוכנו. כיצד עובדת קבלת הפנים בטיפול מקוון? אני שואלת את עצמי. במפגשי הדרכה קבוצתיים שהנחיתי בשבועות האחרונים, התבוננו יחדיו על המהות של המפגש פנים אל פנים דרך המסכים. למדתי רבות מן המודרכים על חשיבות שימת הלב לניואנסים בכל הקשור לשאלות כגון: איך מזמינים ומה משמעות ההתראה האגבית שאפליקציית הזום מקפיצה מול פניו של המטופל - 'The host will soon let you in'? הדבר מהדהד את החשיבה על מצבים בהם אנחנו "מקישים בדלת", שולחים הזמנה ולא נענים. אנו מוזמנים גם לשאול את עצמנו: מה חסר לנו בחווית ההתארחות של המטופל דרך המסכים? איך זה משתנה ממטופל למטופל? איך אנחנו מרגישים כשאנחנו "מתארחים" בפינות שונות בחייו של המטופל, בין אם בביתו ובין אם ברכב שלו? איך אנחנו נפגשים עם עצמנו דרך המסכים? speaker view vs gallery view?
כל אחת ואחת מן השאלות האלה קשורה בדרך זו או אחרת לשאלת הזמינות הרגשית שלנו, כפי שדנו קודם בסעיף "פינוי המרחב". רבות התעסקנו בתקופה האחרונה בהיבטים הטכניים של המעבר למדיום המקוון, על קשיי הריכוז ועל העייפות המצטברת עקב הישיבה המתמשכת מול המסכים, ייתכן שאף עיסוק יתר הבא על חשבון מרחב לרפלקציה על זמינותנו הרגשית כמטפלים. ללא ספק, כאשר המעבר ממפגשים בקליניקה למפגשים מקוונים נעשה מתוך בחירה משותפת, ולא בנסיבות כפויות, חווית האירוח שונה לחלוטין לשני הצדדים והיא מאפשרת רפלקציה רבה יותר. אישית, התנסיתי במעברים הלוך וחזור בין פגישות בקליניקה לפגישות פנים אל פנים בצורה מקוונת הן בטיפול והן בהדרכה בשנים האחרונות, בזכות ניסיון שהיה לי בהוראה דרך הזום בחו"ל. ניסיון מרתק זה אפשר לי אמנם להכיר את סגולותיו של המדיום המקוון ועורר בי רצון "לשחק" עם האפשרויות שהוא מציע; עם זאת, המעבר הכפוי שהתרחש עבור רבים בימי הבידוד והסגר הציב בפנינו אתגרים חדשים לחלוטין. ההתמודדות עם איום הקורונה (שהוא לכשעצמו אורח שהופך את התא החי בו הוא "מתארח" לבן ערובה) ועם ה"אורחים הבלתי קרואים" (והלא צפויים) שהוא הביא עמו, דורשת היערכות שונה משמעותית מהעבודה הטיפולית ה"רגילה".
משמעותה של אחריות, אותה נדרש המארח להפגין כלפי האורח, היא למעשה בחירה חופשית בין אפשרויות והיכולת ליישם זאת בפועל בהחלטות שאנו מקבלים. כאשר מרחב הבחירה שלנו מצטמצם בשל מפלס החרדה והקושי לשאת את אי הוודאות, לעיתים גם היכולת שלנו לקחת אחריות (ולהיות בזמינות רגשית כלפי המטופל) נפגעת. על מנת לנטר "תוך כדי תנועה" את הזמינות הרגשית שלנו, עלינו "להחזיק" בראש ובלב (Hold in mind) גם את התודעה שלנו. ככל שנהיה יותר עם "אצבע על הדופק" ומודעים לצרכים, למניעים ולחוויות הרגשיות שלנו ושל האחר, כך נוכל להוסיף לקחת אחריות על האורחים שלנו. כך גם נוכל להיות במגע עם המתארח בעולמנו הפנימי. לפעמים, יש שהמטופלים שלנו מקדימים אותנו בזיהוי הצרכים שלנו וגם אז עלינו לראות שהם אינם לוקחים אחריות לא להם. הפניית המבט בעדינות פנימה, ולא רק החוצה, פותחת את המרחב הפנימי המאפשר לנו גם לנוע בין פרספקטיבות שונות וליצור גשרים חדשים עליהם נוכל לייצר תנועה בין העבר, ההווה והעתיד. אנחנו מוזמנים ליצור לעצמנו לשם כך איים של ודאות המעניקים מקום שעליו ניתן לעמוד, ומשם בהדרגה להתבונן ולהתחבר לעצמנו.
הבעיה היא לא ב"זום", הוא לא מה שגוזל את תשומת הלב שלנו. הקושי לווסת בין "זום-אאוט" ו"זום-אין" בהתבוננות שלנו – החוצה ופנימה – הוא מה שיכול לפגוע לעיתים בזמינותנו הרגשית. עם המעבר לזום, התאבלנו על אובדן האינטימיות, הניואנסים, התקשורת הבלתי אמצעית והלא-וורבלית. האם ביום שאחרי נתאבל גם על אובדן הניואנסים ויתרונות הקומוניקציה דרך הזום? מה הבאנו אתנו כ"צידה לדרך" להתמודדות עם אתגרי השעה? מה אנחנו בוחרים להשאיר מאחור? מה נרצה לקחת אתנו הלאה? מה נרצה לפתח? אלה חלק מבין השאלות העולות בסדנאות למטפלים שאני מנחה בימים אלו. אני מוקירת תודה למשתתפים, אשר אפשרו לי "להתארח" בחווית הטיפול שלהם, תרמו מהניסיון שלהם, ושימשו השראה משמעותית לכתיבה זו העוסקת בשאלות הללו וברבות אחרות.
איום הקורונה ממחיש לכולנו עד כמה אנו פגיעים. הוא יוצר מציאות חדשה, שמחייבת אותנו להתמודד מדי יום עם ערעור של ודאויות ודילמות חדשות. הניווט בין החיים האישיים, המשפחתיים והמקצועיים במציאות משותפת של סגר הוא כר נרחב לקונפליקטים תוך אישיים ובין-אישיים. חשוב שלא נשכח את עצמנו, שלא נשאיר את עצמנו "מחוץ לדלת". התבוננות במרחב הטיפול במושגים של הכנסת אורחים פותחת מנסיוני מרחב לרפלקציה ומציעה לנו דרך שבה נוכל לבחון מחדש שאלות יסוד של זהות ומהות. "בינתים רק שאלות", כפי שכתב פרופ' עמנואל ברמן בגיליון מיוחד של שיחות אחרי מלחמת המפרץ (ברמן, 2003). מבין השאלות נוכל לשאול: מה נחוץ לנו על מנת ליצור מרחב שהוא בטוח גם פיזית וגם רגשית?; איך נשמור על הביטחון והיציבות של המרחב המארח ובו בעת נהיה פתוחים וגמישים – ביחס לתכיפות, לשעות, לתשלום ולהתאמות אחרות הנדרשות בשל המציאות המשתנה; כיצד נוכל לשמור על המשכיות הטיפול מבלי להפוך את הנאמנות לטיפול לחובה מעיקה נוספת שעל המטופל לעמוד בה?; איך "נחזיק" בתודעה את נקודות המבט השונות, ואיך ניתן מקום להבדלים שעשויים להיווצר בין הפתרונות שבוחרים המטפל והמטופל לדילמות שמציבה המציאות?; איך נתמודד עם השינויים הנוגעים למילוי הנחיות בנושאים כגון חיטוי, מסיכות, שמירת מרחק?; איך נתאים את מרחב האירוח ל"אורחים" השונים המתדפקים על דלתנו?
המתח הדיאלקטי המגולם בשאלות שהזכרתי מתקיים גם בעתות שגרה, אך הוא מועצם בתקופות משבר ואובדן ודאויות. ימי הקורונה מאתגרים את מידת הזמינות הרגשית הנחוצה להבנה הרגשית והחרדה של המטפל עשויה להקשות על יכולתו להבחין בין צרכיו לבין צרכי המטופל. בתוך כל זאת, אנו חותרים להיות במגע מבלי להינגע, 'To affected not infected' כפי שכתבתי במקום אחר (Pardess, 2019). זו חתירה מתמדת אחר איזונים המחייבת התייצבות פנימית (Holding the center) והתמקמות במרחק מתאים. לא רחוק מדי. לא קרוב מדי.
הפניית הזרקור אל החשיבות של זמינות רגשית של המטפל מחייבת אותנו לחשוב על דרכים לשמור על הזמינות הרגשית הזו ובפרט לאור ריבוי המחויבויות והצרכים מתנגשים (Baum, 2012). המציאות מציבה אותנו בפני האתגר לאזן בין דאגה לעצמנו ובין דאגה לאחרים. לשם כך עלינו לפתוח מרחב לדיאלוג פנימי הפתוח גם לסימני שאלה, כגון: איך נשמור על עצמנו מפני הצפה? איך נשמור על עצמנו מפני היאטמות והקהיה? איך נזהה "אונליין" סימני עומס? איך נזהה בעוד מועד מצבים של אי ספיקה? איך נטעין את המצברים ונתחבר לאנרגיית החיים שלנו?
האתיקה של לוינס מבוססת על הבנה ייחודית של מושג ה״אחר״. לוינס מזכיר לנו עד כמה אנו נוטים להתעלם מתביעתה של אחרות הנוכחת תמידית בחיינו. המפגש עם האדם האחר, ואפילו רק עם פניו של האדם האחר, חושף בפנינו את חוסר האפשרות להבין את המציאות בכוליותה (בן פזי, 2016). להכניס אורח משמע להעז לפרוץ את גבולות האני. זה דורש מאיתנו פתיחות כלפי מי שאחר מאיתנו. זה דורש, כפי שראינו, גם פתיחות למפגש עם האחרוּת שבתוכנו. ככל שהמטפל מרגיש בטוח ו"בבית" בתוך עצמו, תהיה האנרגיה שלו פנויה יותר לנוכחות מלאה ב"כאן ועכשיו" ולקבלת פני האחר. ככל שהמטפל מחובר לבסיסי הביטחון הפנימיים והחיצוניים שלו, כך תגבר האמונה שלו ביכולת הקשר לשאת את חוסר הודאות. כך, ברצוני להציע כי הזמינות הרגשית היא לב לבה של הכנסת האורחים הטיפולית. היא המעניקה את התשתית ליחסים המאפשרים גדילה, הן של המטפל והן של המטופל, ובפרט באותם מצבים בהם איננו יודעים מה ילד יום, ימי חוסר ודאות.
האתגר שמציב בפנינו לוינס - לקבל את פני האחר המגיע לפתחנו - הוא רדיקלי. גם דונה אורנג' (2011) בכתיבתה על הבנה חומלת במרחב הטיפולי מצביעה על הדילמות המורכבות עימן אנו מתמודדים כקלינאים כשאנחנו מבקשים למלא את הדרישה זו. היא שואלת- האם זה בכלל אפשרי? האם זה רצוי? זאת ועוד, עמיתו הצעיר של לוינס, ז'אק דרידה, מזכיר לנו שאותה מילה בשפות הלטיניות מציינת מארח ואורח. דרידה מסביר שהמארח, Host, יכול להפוך להיות אורח בביתו שלו, ולעיתים אף להפוך ל-Hostage, בן ערובה (Derrida, 1999). רעיון זה מעורר מחשבה ונראה רלבנטי יותר מתמיד. האם ישנה אפשרות שתוך ההתמודדות עם השאלות הנוקבות המתעוררות עקב אתגרי השעה, נוכל גם להרחיב את היכולת הגלובלית שלנו להכנסת אורחים? האם ייתכן שדווקא בזמן של ריחוק חברתי תיפתחנה אפשרויות חדשות לאירוח הדדי? זמנים יגידו. אסיים בדברי לוינס: "האפשרות שהבית ייפתח לזולת חיונית למהות הבית לא פחות מן הדלתות והחלונות הסגורים שבו" (לוינס, 1969, עמ' 17).
ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית, מרצה ומדריכה בבי"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים למניעת שחיקה וסלילת נתיבים להתחדשות. לאתר של ד"ר אלינער פרדס: www.pardess.info
ברמן, ע' (1991). בינתים רק שאלות. שיחות. ה', 3.
בן פזי, . ח. (2016). עמנואל לוינס - האמנה החינוכית. אחריות, תקווה וברית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
לוינס, ע. (2010). כוליות ואינסוף, תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מאגנס
פרדס, א. (2020). איים של ביטחון: אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה (גיליון אפריל). עמ' 32-27
קייסמנט, פ. (2003). ללמוד מן המטופל. שוהם: כנרת זמורה דביר.
רוזנהיים א. (1990). אדם נפגש עם עצמו, פסיכותרפיה: החוויה ותהליכיה. ירושלים: שוקן.
רוזנהיים, א. (2008). פסיכולוגיה בהווית היהדות. הוצאת מודן
Baum, N. (2012) Trap of conflicting needs: Helping professionals in the wake of a shared traumatic reality. Clinical Social Work Journal 40(1): 37–45.
Brothers, D. (2008), Toward a Psychology of Uncertainty: Trauma-Centered Psychoanalysis. New York: Analytic Press.
Derrida, J. (1999). Adieu to Emmanuel Levinas. Stanford, CA: Stanford University Press..
Orange, D. (2006). For whom the bell tolls: context, complexity, and compassion in psychoanalysis. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 1, 5-21.
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger : hermeneutics for everyday clinical practice. New York: Routledge/Taylor & Francis Group.
Pardess, E., Mikulincer, M., Dekel, R. &.Pardess, E. (2019). Promoting compassion satisfaction and regeneration. In I. Serlin, S. Krippner & K. Rockefeller (Eds.), Integrated care of the traumatized (pp. 189-202).
