רועי סמנה
"אני מצולק", אומר שי (שם בדוי) בפגישתנו השלישית, "מצולק מטראומות, משנים של הזנחה". הוא בסוף שנות השלושים שלו, רווק, מובטל, חסר עמוד שגרה ולכן מחפש את עצמו כל יום מחדש, מהצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, כאשר לרוב נרדם אל תוך עננת מריחואנה. "אין לי כלום בחיים. לא השגתי כלום. שרפתי כל כך הרבה שנים טובות ולא הצלחתי להגשים אף אחד מהחלומות והתוכניות שלי. אני כישלון גמור".
בולאס (2021/2013) מציע את המושג 'עצמי שבור' בהתייחסותו למטופלים מסוימים אשר חוו התמוטטות בה נותרו ללא תמיכה טיפולית ראויה. הוא מדגיש כי המושג לא מתייחס לאבחנה ספציפית או לקטגוריה פתולוגית חדשה, אלא לספקטרום רחב של אנשים, כולל כאלו אשר נהוג להתייחס אליהם כ"נורמליים". אנשים בעלי עצמי שבור, הוא אומר, הרימו ידיים מהחיים. הם מתפקדים במידה משמעותית מתחת ליכולות שלהם; לעיתים קרובות מובטלים לסירוגין, או מועסקים במשרות המצויות מתחת לכישוריהם; והם לרוב מעוררים תחושות ייאוש במטפלים שלהם, כמו גם את הרושם כי הטיפול לא מתקדם לשום מקום.
בלא מעט מקרים, מטופלים בעלי עצמי שבור, כלומר מטופלים אשר חוו התמוטטות נפשית, מוותרים לדברי בולאס על השאיפות, התקוות והתשוקות שלהם, תוך שהם הופכים אדישים לחיים, פסיביים וכנועים. לצד זאת, הם עשויים להחזיק בתוכניות או שאיפות בלתי מציאותיות (כתיבת רומן גדול, יזמות עסקית חובקת-עולם וכדומה) אשר לא יעשו דבר כדי להתקדם לעברן. התוכניות הגרנדיוזיות האלו, הוא טוען, הם חלומות שבורים אשר רק ממחישים עבורם את חוסר האפשרות להצליח.
כששי מסיים לזעוק, חרישית, את דברי הקינה שלו על עצמו אני מביט בו ואומר משהו, או אולי לא אומר כלום. אני כבר לא זוכר. אבל בין אם יצאו מפי מילים ובין אם לא, המסר שלי חזק וברור, והוא מגיב אליו בפגישה הבאה. "זה היה לי ממש משמעותי שהסכמת איתי. אמרתי שנכשלתי בחיים, שלא השגתי כלום, שאין לי כלום, ולא התווכחת איתי". הוא מספר כמה זה שונה מהתגובות של אימו, שממהרת תמיד להרגיע ולהזכיר לו את ההצלחות הקטנות שלו, הפתטיות בעיניו. שמצביעה על שמינית הכוס המלאה ואומרת שהוא מגזים בראייה השלילית שלו. "זה כאילו שאני מגיע אליה כמו בילדות עם הואזה ששברתי והיא אומרת 'לא נורא חמוד, לא קרה כלום, בוא נדביק את זה חזרה', אבל אי אפשר באמת להדביק את החלקים האלו". אני מסכים איתו, "הואזה הזו כבר לא תחזור להיות מה שהיתה וכל ניסיון מודבק כזה יהיה מזויף וחוטא לאמת וצפוי להתפרק לנו בידיים. אבל אפשר לעשות מהשברים האלו משהו אחר, חדש. אולי פסיפס יפה". הוא מחייך, לראשונה מזה זמן רב.
פרנצי (2013/1985) סבור שבמקרים רבים הורים מנסים להכחיש מאורעות טראומטיים אשר התרחשו בחיי ילדיהם, ומעמידים פנים שדבר לא קרה. בכך, הם מאלצים אותם לשכוח ומונעים את האפשרות לעיבוד של הטראומה. "ברוב המצבים של טראומות ילדות, אין להורים כל עניין להעמיק את הרשמים בילד. להפך, הם כמעט תמיד מעודדים הדחקה כדרך טיפול: 'זה שום דבר', 'לא קרה כלום', 'אל תחשוב על זה יותר'". כלום לא עצוב, הכל כרגיל. בתגובה, אומר פרנצי, "הילד נסוג ומוותר עד מהרה על כוח השיפוט העצמי שלו" (עמ' 65). האם ייתכן שזה מה שקרה גם לשי?
אחרי הפגישה איתו אני חושב על ויניקוט ועל מרגרט ליטל. שי אינו איש מקצוע ואינו מכיר את האנליזה המפורסמת הזו, אבל מטאפורת הואזה שלו מהדהדת אצלי את המקרה הידוע, במסגרתו במהלך התקף זעם, ליטל מספרת כי ניתצה "אגרטל גדול מלא בחבצלות לבנות, ורמסתי אותו. הוא (ויניקוט) יצא את החדר בן רגע, אך חזר בדיוק לפני סיום השעה... ביום שלמחרת, העתק מדויק החליף את האגרטל ואת החבצלות" (2005/1990, עמ' 47). כמעט כמו בסיפורים בהם הורה מחליף את האוגר המת של ילדו באוגר חדש, דומה למראה, על מנת למנוע ממנו את הצער שבאובדן, ויניקוט בוחר, מסיבותיו שלו, לעשות UNDO מאגי ולהחזיר את הדברים לקדמותם, כאילו כלום לא קרה.
ועם זאת, אני חושב שהיה זה קולו המופנם של ויניקוט אשר הנחה אותי באותה פגישה משמעותית בה בחרתי לצדד בתפיסת המציאות של שי. אותו ויניקוט אשר מספר על אחד ממטופליו שאמר כי "הפעם היחידה שחשתי תקווה היתה כשאמרת לי שאינך רואה תקווה, והמשכת עם האנליזה" (2009/1960, עמ' 213).
"אדם נולד שבור. חייו הם תיקון. חסד האלוהים הוא איחוי" מצטט קוהוט את יוג'ין אוניל (אצל קולקה, 2005, עמ' 16). אבל עד כמה האיחוי הוא באמת אפשרי? באלינט, מחוקרי השברים הגדולים בתחומנו, כתב שבטיפול מעמיק וטוב יכולה להתפתח מערכת יחסים חדשה אשר תאפשר למטופל לחוות אבל על האובדן שהותיר שבר במבנה הנפשי שלו, "שבצלו הוא חי למעשה כל חייו, ואשר את השפעותיו האומללות לא ניתן יהיה לעולם לתקן לגמרי" (2006/1968, עמ' 201). זו נקודה חשובה בעיניי, משום שהיא מדגישה את גבולות המסוגלות שלנו כמטפלים ומגדרת את הפנטזיות האומניפוטנטיות שלנו, כאשר לצד זאת, היא מצביעה על התהליך המורכב והמטלטל שצריך לעבור המטופל בדרכו לויתור על פיצוי מלא על כל העוולות שסבל בחייו. במילותיה של מירב רוט (2019), על המטופל "להסכין עם המציאות", כלומר לקבל את העובדה שהאיחוי הוא תמיד חלקי, שהתיקון הוא לעולם אינו שלם. גם אם בילדותי השנייה ליבי נפתח לרווחה, אף פעם לא יהיה תחליף לילדותי הראשונה. צר לי לחלוק על הרבי מקוצק, אבל בעיניי לב שבור הוא לב שבור.
ο להעיר את הסוד: על סודות בטיפול האישי והשפעתם על הקשר הזוגי
ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית
ο תקציר מאמרו של בולאס: דחף הייעוד
"יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה", שורר לאונרד כהן. באופן דומה, הפילוסופיה של אומנות הקינצוגי היפנית, העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים באמצעות אבקת זהב, רואה בשבר ובתיקונו חלק מההיסטוריה ומאופיו של כלי החרס. על-פי גישה זו אסור להסתיר או להסוות את הנזק שנגרם לכלי, אלא יש להדגיש את קו השבר באמצעות עורקי הזהב העוברים דרכו. אבל השברים אינם תמיד פשוטים, ולא פעם הם עלולים להיות חדים ופוצעים. מטופלים שבורים עשויים להיות זועמים, דורשניים ומאשימים, ולכן נצטרך להכיל את תוקפנותם לעיתים קרובות.
ויניקוט כותב, בשפתו הפרדוקסלית הייחודית, כי כמטפלים "אנחנו מצליחים בכך שאנו נכשלים" (1963/2009, עמ' 273). כלומר, השתחזרות כשלי העבר המוקדמים אותם חווה המטופל בהווה הטיפולי, על כל הכעס והשנאה שהם מעוררים בו, הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה. על דרך ההיפוך, לדעתי אנחנו עלולים בקלות להיכשל בכך שנצליח, בכך שנהיה אובייקטים מושלמים המעניקים "סיפוק מקסימלי" במקום "תסכול אופטימלי". זאת ועוד, באלינט מציין כי מטופלים המצויים באזור השבר הבסיסי יהיו גם תובעניים מאוד בכל הנוגע לכנות מצד המטפל ו"לא יסכימו לשמוע [...] דבר מלבד האמת, כל האמת ורק האמת" (2006/1968, עמ' 205), או במילים אחרות: הם אינם טולרנטיים לבולשיט.
פרנצי ידע לספר על מטופלת כזו כבר בשנת 1932, כאשר בתגובה לכך שהאשימה אותו באופטימיות זולה הודה בפניה כי "הגזמתי במתכוון כשדיברתי כל הזמן על ההצלחה הצפויה באנליזה. לאמתו של דבר אני פוחד לעיתים קרובות שכל הריפוי ייכשל והמטופלת תשתגע או תתאבד לבסוף". באופן מפתיע הגיבה המטופלת, לדבריו, בהירגעות מוחלטת ואמרה: "אילו יכולתי להביא את אבי בזמנו להודאה כזאת באמת... הייתי מצילה את שפיות דעתי" (2013/1985, עמ' 76).
אף על פי שתיקפתי את תפיסת המציאות העגומה של שי, חשוב לציין שאני רואה את עצמי תמיד בצד של דחף החיים. זכור לי מקרה עצוב של מטופל מדוכא, שבע קרבות ועייף, אשר הגיע אלי עם משאלה לקבלת מכתב המלצה להמתת חסד. נאלצתי לסרב לו. "אני אהיה איתך כאן בייאוש כמה זמן שיידרש, שנים רבות אם זה מה שיהיה נחוץ, אבל לקדם את מותך לא אוכל", אמרתי לו.
"וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה, השעה עומדת לו", נכתב בתלמוד הבבלי (מסכת עירובין יג ע"ב). פרופ' משה בנוביץ (2005) מסביר כי "לדחוק את השעה" פירושו לנסות לתקן את העולם ואילו "להידחות מפני השעה" פירושו להשלים עם העולם, עם קצבו הטבעי ועם מהלך האירועים כפי שהם מתרחשים. גם במה שנוגע לתיקון הנפש, אין לנו אלא לעסוק במלאכת ההרכבה האיטית של השברים, מבלי להיחפז להשתמש במילים דביקות או במלכודות דבש אחרות.
בסופו של יום, המטופל השבור זקוק לכנות, גם אם היא מכאיבה, והוא צריך לדעת שאנחנו כנים גם עם עצמנו לגבי מה שהטיפול בו ידרוש מאיתנו. עלינו לפסוע יחד עם מטופלינו, עקב בצד אגודל, על החבל הדק שבין ייאוש ותקווה. זאת משום שעבור מטופלים כמו שי, התקווה עלולה להיות מייאשת ואילו היאוש המשותף עשוי להפיח תקווה. יש לקוות שביום מן הימים יוכלו לומר, בלב שלם, בדומה למשוררת יפעת גדות בשירה "שבר": אֲנִי שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר / שֶׁבֶר גָּדוֹל / לָאֹרֶךְ כָּל הַגּוּף / מֵהָרֹאשׁ וְעַד לָרַגְלַיִם / וְהוּא כָּל כָּךְ שָׁלֵם בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי / הַשֶּׁבֶר / שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד עוֹד / בֵּינוֹ לְבֵינִי (2017, עמ' 12).
פסיכולוג קליני מומחה, מרצה ומדריך בתוכניות לפסיכותרפיה במרכז ויניקוט ובאוניברסיטת בר-אילן (בי"ס תמורות). מכותבי הספר "למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית" (כרמל, 2019).
באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי. תל-אביב: עם עובד.
בולאס, כ. (2021). לתפוס אותם לפני שהם נופלים: הפסיכואנליזה של ההתמוטטות. תל-אביב: תולעת ספרים.
בנוביץ, מ. (2005). תיקון עולם ותיקון הנפש. מכון שכטר למדעי היהדות. אוחזר מתוך https://schechter.ac.il/article/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9/
גדות, י. (2017). שלמה עם שבר. חולון: בת אור.
ויניקוט, ד.ו. (2009). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: ע. ברמן (עורך): עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד. ו., (2009). תלות בטיפול בתינוקות, בטיפול בילדים, ובמסגרת הפסיכואנליטית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד.
ליטל, מ. א. (2005). חרדות פסיכוטיות והכלה: דיווח אישי על אנליזה אצל ויניקוט. תל-אביב: תולעת ספרים.
פרנצי, ש. (2013). היומן הקליני. תל-אביב: עם עובד.
קולקה, ר. (2005). בין טרגיות לחמלה. בתוך: קוהוט, ה. כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.
רוט, מ. (2019). מלנכוליה אהובתי: על כוחו הנפשי המרפא של הקדיש. מקור ראשון. אוחזר מתוך https://www.makorrishon.co.il/judaism/183513/
