ד"ר אלינער פרדס
המושג "שחיקה" (Burn-Out) הופיע לראשונה בשנת 1960 בספרו של גראהם גרין "Case "A Burnt-Out. גיבור הספר, אדריכל אשר מגיע לכפר מצורעים באפריקה, מתואר כאדם ציני, מריר ומנותק – הן מאחרים והן מעצמו. הוא איבד כל מגע עם התשוקה סביב עבודתו והפך שחוק. מאוחר יותר, הרברט פרוידנברגר (Freudenberger, 1974) אימץ את המושג "שחיקה" בכתיבתו על מטפלים העובדים במרכזי גמילה מסמים; הוא תיאר כיצד מטפלים מסורים וחדורי תחושת שליחות, הגיעו למצבים קשים של תשישות ו"אי ספיקה", והפכו עם הזמן לציניים ולמנותקים רגשית.
פרוידנברגר עצמו הגיע, על פי דיווחיו, למצבים קשים בשל שחיקה לפחות בשתי הזדמנויות שונות בחייו המקצועיים. מתוך ניסיונו האישי, הוא הפך נחוש לעורר את המודעות לנושא, כדי שאנשים החווים שחיקה יוכלו לזהות את התופעה בזמן ולהתמודד עמה; אך כיצד נזהה שחיקה? והאם היא אכן תוצאה של אמפתיה וחמלה יתרה מצד המטפל כפי שנהוג היה להאמין בעבר? בשאלות אלה ונוספות יעסוק החלק הראשון של המאמר. בחלקו השני, אתייחס לאפשרות לראות בשחיקה כהזמנה להתעוררות והתאזנות מחדש (re-balancing) – קריאה להתחברות למקורות המשמעות האישיים שלנו.
לפי קריסטין מזלך מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, חוקרת חלוצה בתחום השחיקה בעבודה, לתופעת השחיקה 3 מרכיבים עיקריים: (1) תשישות רגשית (Emotional Exhaustion); (2) דה-פרסונליזציה (Depersonalization) אשר יכולה להתבטא בריחוק וניכור מעצמי ומאחרים, תגובות ציניות ועמדות שליליות כלפי מטופלים וכלפי סביבת העבודה; ו-(3) תחושות של ירידה במסוגלות וחוסר הגשמה עצמית (Maslach & Leiter, 2016). על בסיס מרכיבים אלו פיתחה מזלך שאלון לחקר השחיקה (The Maslach Burnout Inventory), אשר נמצא בשימוש נרחב ביותר הן בתחום המחקר והן בתחום של פיתוח תכניות למניעה וטיפול בשחיקה (Lee et al., 2020; Yang & Hayes, 2020 ).
ב-ICD10, המדריך של הארגון הבריאות העולמי (WHO, 1993), השחיקה רשומה כסינדרום תעסוקתי כ"תוצאה של לחץ מתמשך בעבודה שלא טופל כראוי ומתבטא ב-3 ממדים: (1) תחושת דלדול באנרגיה או תשישות; (2) עמדות שליליות כלפי העבודה; ו-(3) ירידה ביעילות המקצועית. צעד זה משקף הכרה נוספת בהשפעות מרחיקות הלכת של השחיקה על בריאותם הגופנית והנפשית של עובדים, כמו גם מחדד את החשיבות שבהבנתה, הן עבור הפרט והן עבור ארגונים, מנהלים ומעסיקים.
בפרק מתוך ספרה של הפסיכואנליטיקאית דוריס ברת'רס (Brothers, 2008), היא מספרת על תוצאות סקר שערכה, אשר במסגרתו בנתה שאלון שחיקה לאנשי טיפול. השאלון נשלח בדואר לקלינאים חברי האיגוד האמריקאי לקידום הפסיכואנליזה, כאשר לדבריה רק 17 מתוך 136 הקלינאים (12.4%) אשר השיבו על השאלונים במלואם, הצביעו על כך כי מעולם לא חוו שחיקה (הפרק תורגם על ידי אלדד אידן לקראת הרצאתה של ברת'רס בישראל ב-2013). "נוכחתי לדעת שאני לא לבד" הוסיפה ברת'רס בהתייחסה לתוצאות השאלונים, "היה לי משמעותי לדעת שיש שותפים לסבלותיי".
זאת ועוד, ההערות המפורטות אשר כתבו רבים מן המשיבים לשאלון העידו על כך שהשאלון נגע בעצב חשוף. בעקבות בקשה להתייחס ל'חוויית השחיקה שלכם', אחד המשיבים כתב: "מרגיש כאילו אני שונא את העבודה – שונא את מטופליי, אין לי לא אנרגיה ולא התלהבות, אני רדום, מנותק ומרגיש מוצף – למזלי זה אינו קורה לעתים קרובות או לזמן ארוך". משיב אחר כתב: "אני מאבד את האמונה שטיפול יכול לתרום כפי שחשבתי פעם. לעתים אני מוצף בצערם של אחרים". בנוסף, כאשר נשאל 'למה עוד מתקשרת חוויית השחיקה?' (פרט לפריטים שהוצעו), משיב אחד כתב: "קוצר רוח, רגזנות, ירידה בסובלנות, כעס (שכיח יותר, עז יותר), כמיהה למשהו לא ידוע, לריגוש, סיפוק, נינוחות, פנאי, כיף, הכרה, תשומת לב ויצירתיות" (שם).
בסופו של דבר, השחיקה היא תופעה בעלת ביטוי רב-ממדי, הנוגע בפן הרגשי, הקוגניטיבי והגופני. בפן הרגשי, העובד או המטפל השחוקים עשויים לחוות תסכול, שעמום, קוצר רוח ורגזנות, במקביל לירידה בשמחה ובשביעות הרצון בעבודה. בפן הקוגניטיבי, הם עשויים לחוות חוסר ריכוז ו/או נוקשות חשיבתית. בפן הגופני, עלולים להופיע אצל אדם החווה שחיקה מתחים, קשיי שינה, מיגרנות ותסמינים פיסיים אחרים. הספרות התומכת בממצאים רחבה ומחקרים רבים קושרים בין שחיקה נפשית לבין פגיעה בבריאות של עובדים, כולל עלייה בתחלואה (מחלות לב, סכרת, כולסטרול), שימוש בחומרים ממכרים והשפעה קשה על הרווחה הנפשית ועל איכות החיים (2012Toker et al., ). בתוך כך, השחיקה באה לידי ביטוי באופנים שונים אצל אנשים שונים, ומספר ביטויי השחיקה גדול כמספר הסובלים ממנה. . לאורך המשך הקריאה, כל אחד ואחת מאתנו מוזמנים לבחון עם עצמם מה הם ה"מרקרים" הייחודיים שלהם להתרוקנות מיכל הדלק ב"לוח הבקרה" הפנימי.
ο טראומה עקיפה במחקר ובשדה הקליני: סקירת מאמרה של ד. ברנסון
ο שחיקה בפסיכותרפיה: מניעה וסוגיות אתיות – סקירת מאמרם של Simionato, Simpson ו-Reid
ο "דברים שרואים משם, לא רואים מכאן" - על נוכחות טיפולית וחשיבות ההכרה בסובייקטיביות של המטפל - התדיינות
מרבית הספרות אשר עסקה בשחיקה, לפחות בראשית דרכה, התמקדה באנשי מקצוע בתחום השירות, הרווחה והטיפול באנשים; אך בפועל שחיקה יכולה להתפתח בכל מקצוע. מקצועות שונים נבדלים זה מזה באופיים של העומסים עימם מתמודדים העובדים, אך דלדול האנרגיה, הניכור ביחס לעצמי וביחס לאחרים והירידה במסוגלות, פוגעים ברמת הביצועים, בגמישות החשיבה ובקבלת ההחלטות בכל תחום מקצועי. עובדים שחוקים נוטים לאחר לעבודתם ולעזוב לפני הזמן, וגם כאשר הם לכאורה נמצאים פיזית במקום העבודה, הם לא בהכרח נוכחים רגשית (Maslach & Leiter, 1997).
במחקר שערכה פיינס עם כריסטינה מזלך (Pines & Maslach, 1978) על מטפלים בתחום בריאות הנפש, נמצא כי ככל שאנשים עבדו זמן ממושך יותר בתחום, הם דיווחו על פחות סיפוק מעבודת הטיפול, תוך שחוו אובדן משמעות ואמונה בערך העבודה הטיפולית עצמה. זאת ועוד, תופעת השחיקה יכולה לעבור בין חברי צוות שונים באותו מקום עבודה "כמו מחלה נגיפית הפוגעת ביעילות הצוות והארגון כולו" (מלאך-פיינס, 2011 עמ' 28).
"לא המשבר הדרמטי החד-פעמי שובר את גבנו" מזכירה לנו איילה מלאך-פיינס (שם עמ' 23), "אלא לעיתים זה הקש האחרון, זה שנוסף לערמה גדולה והולכת, הלחץ המתמשך וחוסר המשמעות, זה שאין רואים לו סוף" (שם). הטריגרים אליהם היא מתייחסת, אותו ה"קש" החושף את השחיקה, יכולים להיות אמנם מגוונים, אך טבעם המתמשך של הלחצים היום-ימיים וחווית אובדן המשמעות הנלווית להם, הם שהופכים אותם לכבדים מנשוא (מלאך-פיינס, 2011). כמו כן, הכרסום בחיוניות יכול להתרחש באופן כה הדרגתי עד כי רבים מאיתנו לא מבחינים בו כלל בעת התרחשותו. טיבה הסמוי מן העין של השחיקה הוא חלק מן הסיבה לכך שכה חשוב לזהות את איתותיה בזמן ולתת להם מענה.
אופן הביטוי של השחיקה תלוי גם במשתנים אישיים של המטפל (Simionato & Simpson, 2018) ובמידה רבה גם בסביבת העבודה שלו (Lee et al., 2020). המחקר מלמד אותנו כי תופעת השחיקה קשורה הדוקות לגורמים חיצוניים, ארגוניים וביורוקרטיים (Kotera & Van Gordon, 2021), ביניהם עומס מקרים, היעדר בחירה, בדידות וקונפליקט ערכי בעבודה. בתוך כך, ניירת מיותרת וביורוקרטיה מסורבלת, העדר הפסקות להתאוששות, דרישות סותרות והגדרת תפקיד לא ברורה, וצורך לקבל החלטות בהעדר מידע מלא או זמן מספק – הם כולם גורמים המגבירים שחיקה.
לצד זאת, יש לציין כי לפי מודל דרישות-משאבים (Job-Demand-Resources), כאשר יש לעובדים משאבים מתאימים לביצוע תפקידם, עלייה בדרישות לא בהכרח פוגעת במוטיבציה שלהם. למעשה, תחת תנאים מסוימים היא אף עשויה לתרום לאתגר, לתחושת המשמעות ולרמת הסיפוק מן התפקיד (2011, Demerouti & Bakker). לפיכך, אין זה מפתיע כי הכשרה מתאימה, המספקת כלים רלוונטיים למטפל ותורמת לפיתוח המשאבים, למיצוי פוטנציאל ולהגברת האמונה ביכולת להתמודד עם מצבים מורכבים, נמצאה כגורם המפחית את הפגיעות לשחיקה (פרדס, 2008).
במקצועות הטיפוליים, בהם דרישות התפקיד כוללות גם "עבודה רגשית" (emotional labor), השחיקה עשויה להיווצר דרך ערוצים נוספים (Clark et al., 2021). עבודה הכרוכה בהתמודדות עם כעסים ותלונות, ניהול קונפליקטים בין-אישיים ואחריות כבדה בקבלת הכרעות קשות ומורכבות, עשויה להיות שוחקת ביתר שאת. זאת, במיוחד כאשר אין מרחב של "החזקה" (Holding) המאפשר למטפל לפתח את הביטוי האישי שלו, או לעבד את התגובות הרגשיות העזות ולתת שם ומובן למה שמעורר חרדה. כפי שנראה בהמשך, בדידותו של המטפל מהווה גורם סיכון מרכזי לשחיקה.
כמטפלים, אנו חשופים לאינטנסיביות רגשית התובעת מאתנו מודעות קשובה וערנות, סבלנות לתהליכים ארוכי טווח ויכולת לשאת אי-ודאות (Brothers, 2008). בספרות המקצועית קיימים מושגים שונים המתייחסים להשלכות של המפגש עם סבל אנושי על המטפל (שחיקה, טראומה משנית, מצוקה מוסרית ועוד). ההיכרות עמם חשובה על מנת להבין את מורכבות התופעה הרחבה של שחיקה, והיא גם יכולה לסייע למטפל לפענח ולהבין את חווייתו האישית.
אחד המושגים הרווחים בהקשר זה הוא "שחיקת החמלה" (Compassion Fatigue), המתורגם לעיתים גם כ"עייפות חמלה" או "תשישות קרבה", אשר הוצע על ידי פרופ' צ'ארלס פיגלי (1995), חוקר בתחום הטראומה אשר ביקש להתייחס באמצעותו לתהליכים המתרחשים בקרב מטפלים העובדים עם נפגעי טראומה. פיג'לי השתמש במושג שחיקת החמלה כמונח-על, מעין מושג מטרייה, אשר לצד מרכיב השחיקה (Burnout) כולל גם מרכיב של טראומטיזציה משנית (STS; Secondary Traumatic Stress). בהמשך, התווסף אל מרכיבים אלו מרכיב שלישי – ירידה בסיפוק סביב מעורבות טיפולית (Compassion Satisfaction; Figley, 2002). אף על פי שאמנם קיימת חפיפה מסוימת בין שלושת המרכיבים, ייתכן מצב בו מטפל יפגין סימנים ברורים לטראומטיזציה משנית, אך לצידה יחווה גם רמת סיפוק גבוהה.
בעוד שחיקה "רגילה" (Burnout) מתפתחת לרוב בהדרגה, הסימנים של טראומטיזציה משנית (STS) עלולים להתפתח במהירות וללא התרעה מוקדמת. בנוסף, מצוקתו של המטפל הסובל מטראומטיזציה משנית אינה קשורה בהכרח לעומס רב של מקרים כמו בשחיקה (Burnout), אלא היא עלולה להתפרץ באופן פתאומי ובמפתיע, גם בתגובה למטופל אחד שסיפורו נגע בדרך זו או אחרת במטפל (Figley, 2002). כך, הרגש הדומיננטי בטראומטיזציה משנית הוא הפחד, בעוד שבשחיקה כללית מדובר בעייפות ובהתרוקנות המצברים.
מונח נוסף המוכר מתחום הטיפול בטראומה הוא טראומטיזציה עקיפה (Vicarious trauma: המכונה גם "טראומטיזציה מכלי-שני"), מונח ששורשיו מתיאוריה של הבנייה חברתית. טראומטיזציה עקיפה מוגדרת כ"התמרה של חווייתו הפנימית של המטפל או העוזר, כתוצאה ממעורבות אמפתית עם מטופלים אשר חוו טראומה או עם חוויותיהם הטראומטיות" (Pearlman & Saakvitne, 1995, p25; McCann & Pearlman, 1990).
נוסף למושגים שהוזכרו עד כה, קיימים גם מצבים ייחודיים של "מציאות טראומטית משותפת" וחשיפה כפולה, בהם נוצר קושי משמעותי להפריד בין העבודה לבין החיים האישיים (Baum, 2010). במצבים מורכבים אלו, כמו למשל במגפת הקורונה, המטפל נפגש עם הפגיעות של מטופליו מחד, כאיש טיפול, אך גם עם הפגיעות שלו עצמו מאידך, כאדם; כך שפגיעותו במפגש הכולל מועצמת (כהן וסתר-רונן, 2020). באופן סבוך ביותר, הצורך של המטפל להגן על עצמו רגשית מפני המפגש עם פגיעותו האישית, עלול להתנגש עם הצורך "להיות שם" באופן מלא עבור מטופליו (פרדס, 2020).
שלל המושגים הנזכרים לעיל, מבטאים את המגוון הרחב של האינטראקציות אשר עשויות להתקיים בין שחיקה כללית במרחב העבודה לבין היבטי שחיקה וטראומה ייחודיים של העבודה הטיפולית. בספרה משנת 1982, "שחיקה: מחיר הדאגה" (Burnout: The cost of caring), מתארת Maslach את העומס הרגשי וחוסר האונים אשר חווים אנשים במקצועות השירות האנושיים, ובעיקר מטפלים במקצועות הבריאות. היא מתארת את הספקות ואת אובדן האמונה המתרחשים בקרב מטפלים כאשר אין להם אפשרות להעניק הקלה או לתרום לשינוי בחיי האנשים להם הם מבקשים לעזור. כדי להתגונן מפני הפגיעות המתעוררת במפגש עם סבל אנושי תחת יכולת מוגבלת לסייע, מנסים מטפלים "ליצור מרחק" בינם לבין מטופליהם, במישור הפיזי, המנטלי או הרגשי (Malakh-Pines, Aronson & Kafry, 1981).
"תפיסת המרחק" תוארה תחילה בספרות השחיקה כמעין "עטיית שריון", אשר מגנה על המטפל מפני מעורבות אמפתית ודרישות רגשיות מצד הנזקקים לו. ברצוני לטעון כי בפועל זו גם מגנה על המטפל מן החיבור לרגשותיו הוא ולחלקים נזקקים בתוכו. "סגירת הברז" של הרגשות באופן כזה, אינה מגיעה ללא מחירים. אפשר לדמיין אותה כמשולה לסגירת "שיבר מרכזי", העוצר רגשות מכאיבים אך גם רגשות חיוביים של חום וחמלה (בבחינת "לא נוגע, לא פוגע").
באופן המתכתב עם טענה זו, במחקרים אשר ערכתי במסגרת מחקר הדוקטורט שלי, אכן נמצא כי מטפלים עם נטייה להימנעות בהתקשרות, כלומר עם נטייה לעטיית השריון, חווים גם פחות סיפוק מן העבודה הטיפולית (פרדס, 2008); היבט אשר כאמור נקשר לשחיקה. אם כך, ניתן לראות כי בשונה מן ההנחה הראשונית אשר ליוותה את התחום, שחיקה וטראומטיזציה משנית אינן מהוות מחיר בלתי נמנע של הדאגה לאחר.
תובנות אלה עולות בקנה אחד עם טיעוניה של דוריס ברת'רס (2008) המבקשת לערער על שתי הנחות יסוד אשר היו רווחות בעבר בקרב חוקרי טראומה מובילים: (1) טראומטיזציה המתפתחת אצל מטפלים, סביר שתהיה משנית וכזו הנובעת מן החשיפה לסבלם של המטופלים; (2) חוויות מתמשכות של אמפתיה וחמלה למטופלים הסובלים מטראומה, מעצימות את סבלו של הקלינאי. באשר לטענה הראשונה, ברת'רס מבקשת להדגיש כי הטראומות המעורבות בחוויות השחיקה של קלינאים אינן משניות ואינן עקיפות.
לדבריה, סביר יותר כי קלינאים עוברים טראומות משלהם, בדיוק כמו מטופליהם, אשר עשויות להצית שחיקה כאשר ישנו חשש מפני חוויה מחודשת שלהם במפגש עם המטופל (Brothers, 2008). אין זה אומר שאיננו מושפעים מן הטראומות של מטופלינו, ברת'רס מדגישה, אלא ש"לא סביר כי הקשבה לסיפורים אודותיהן, קשים ככל שיהיו, תהיה מחוללת טראומה בפני עצמה". כלומר לא סביר שסיפורי המטופלים יערערו את הוודאויות המארגנות את חיינו, כפי שקורה במהלך אירוע טראומטי אליו אנו נחשפים ישירות.
כאלטרנטיבה, ברת'רס מציעה לראות בשחיקה "משבר אמונה", כך שהקושי לשאת אי-ודאות (ולא החשיפה העקיפה לטראומה), הוא העומד ביסוד השחיקה (שם). לדבריה, ההתמודדות עם שחיקה מזמינה אותנו לקבלה עמוקה, רדיקלית כמעט, של אי-ודאותם הבלתי נמנעת של החיים, ובו בזמן היא מעמידה במבחן את האמונות שלנו בדבר כוחם של קשרים יציבים ומטיבים בחיינו. כלומר, ברת'רס מציעה שינוי בכיווניות של הבנותינו – לא האמפתיה היא ההופכת קלינאים פגיעים לשחיקה, אלא שסביר יותר ששחיקה תתרחש בקרב אותם קלינאים המוצאים עצמם לא מסוגלים להרגיש אמפתיים או חומלים. היא אומרת, "איני יכולה להעלות על דעתי גורל גרוע יותר למישהו שהקדיש חייו לטיפול בטראומה, מאשר לגלות ששום תהליך משמעותי של ריפוי לא התחולל" (Brothers, 2008).
כך, דומה כי אחת האמונות השגויות, המבוססות על המחקר הראשוני בתחום שחיקת החמלה, הינה התפיסה שחמלת המטפל היא המעמידה אותו בסכנה להישחק. בפועל, התמונה העולה מתוך מחקרים קוראת תיגר על תפיסה זו, ומצביעה על דרכים ליצירת אקלים של אכפתיות אשר יוכל לטפח התבוננות חומלת לאורך זמן, התורמת למטפלים ולמטופלים כאחד. במילים אחרות, שחיקה אינה נובעת מ"עודף אכפתיות" ואינה מהווה גזירת גורל. נהפוך הוא, כיום ידוע שהחמלה לא זו בלבד שאינה פוגעת באיכות החיים האישיים והמקצועיים של המטפל, אלא היא גם מהווה עבורו גורם חוסן – נוגדן משמעותי לסיכון שבהתפתחות שחיקה ( Bentley, 2022; Lown et al., 2019). אך מה הם, אם כן, הגורמים המובילים לשחיקה בפסיכותרפיה?
באופן כללי, אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה היא הנטייה להתמקדות יתר בדאגה לצרכים של אחרים, על חשבון ההזנחה של הצרכים שלנו עצמנו. הדבר ודאי רלוונטי למקצועות הטיפול והוא מושפע גם ממסרים חברתיים-תרבותיים (על פיהם, למשל, עלינו לשים את האחר תמיד במקום הראשון). בפועל, בתהליכי ההכשרה, ההדרכה והעבודה בשטח, מטפלים משכללים מדי יום ביומו את היכולת "לשים בסוגריים" את הצרכים שלהם ולהתעלות מעל רצונותיהם האישיים, על מנת להתמקד בצרכים של המטופל.
דווקא משום כך, חיוני שלא נשכח את עצמנו ואת הדאגה לבריאות ולרווחה הגופנית והנפשית שלנו, אנשי הטיפול. מטפל או מטפלת אשר מעמיסים על עצמם מעבר ליכולותיהם, נתונים בסיכון גדול לשחיקה. זאת במיוחד כאשר מקורות תמיכה שונים אינם זמינים עבורם בצורה מלאה, כגון הדרכה, קבוצת עמיתים או מסגרות אחרות להתייעצות, העלאת קשיים ופריקת מתחים (Latorre et al., 2021).
בנוסף לכך, תחת המטרייה של התמקדות יתר בצרכי האחר, ראוי להתייחס ללחצים כלכליים של המטפל, אשר עשויים לשחק תפקיד בתהליכי השחיקה. בספר "מתנת התרפיה" (2011) יאלום כותב: "מטפל אשר בשל לחצים פיננסיים אישיים קובע 40-50 שעות עבודה בשבוע, נתון לסיכון גדול פי כמה. כל ימי ראיתי בפסיכותרפיה ייעוד יותר מאשר מקצוע. אם צבירת נכסים ולא שירות לזולת, היא העומדת בראש מעייניו של האדם, אזי ייתכן שהקריירה של פסיכותרפיסט אינה הבחירה הראויה עבורו" (שם, עמ 287). אמירתו הנוקבת של יאלום מחדדת את המורכבות שבסוגיית השחיקה בפסיכותרפיה. הרי רבים מאתנו רואים במקצוע מידה מסוימת של שליחות, אך במקביל לכך שואפים גם לביטחון כלכלי ולעיתים עשויים להעמיס על עצמנו מעבר ליכולתנו. חשוב ביותר לחתור לגישה מאוזנת, המעניקה תוקף לזכות לביטחון כלכלי, אך גם למילוי צרכים אחרים ולמיצוי פוטנציאלים בתחומים נוספים.
בדידות מסכנת את חוויית הביטחון הרגשי שלנו, בין אם אנו מבינים את הכאב הרגשי הכרוך בה כסובב סביב אובדן תחושת העצמי, התקווה, התשוקה או היבט אחר (Buechler,1998). בדידותו של המטפל מהווה, כאמור לעיל גורם שחיקה משמעותי (רבין, מעוז, שורר ומטלון, 2008; פרדס, 2020), כמו גם גורם סיכון להתפתחותה של טראומטיזציה משנית. זאת בייחוד כאשר היא נקשרת בחוויות של בושה ואשמה, המעצימות את התחושה הקשה, או כאשר תרופות הנגד (כמו למשל עמדה טיפולית המאופיינת על ידי תקווה, חמלה וסקרנות) אינן זמינות.
בניגוד להשפעותיה של בדידות, תמיכה במקום העבודה משפיעה לחיוב על יכולתו של המטפל לווסת רגשות, תוך ההתמודדות עם מצבים הכוללים הצפה רגשית, דחייה או אמביוולנטיות לגבי קבלת עזרה. יכולתו של המטפל לגייס במצבים אלה תמיכה חיצונית, כמו גם ייצוגים פנימיים מטיבים של התקשרות בטוחה, מאפשרת לו לשאת רגשות מכאיבים המתעוררים במפגש הטיפולי ולשמר את תחושת המשמעות והאמונה בכוחו של הקשר. אז גם מופגת מעט חוויית הבדידות, והיכולת לשאת אותה גדלה (פרדס, 2008; 2020).
מבין גורמי השחיקה עליהם כותבת אן הלן פטרסון בספרה "Can't Even: איך בני דור המילניום הפכו לדור השחיקה?" (Peterson, 2020), היא נותנת מקום מרכזי במיוחד לציפיות לא מציאותיות הנוצרות על רקע פרפקציוניזם כגורם המקדם שחיקה. אף על פי שחלק מן ההיבטים של פרפקציוניזם מוערכים כנושאים איכות אדפטיבית ומועילה, היבטים אחרים עשויים להוביל אותנו להצבת סטנדרטים לא מציאותיים ולרמות גבוהות של מצוקה נפשית (שם).
אותו פרפקציוניזם עשוי ללבוש צורה של נטייה לדאגנות יתר, ביקורתיות עצמית ודפוסי חשיבה רומינטיביים. ברומינציות מסוג זה, מתפתח לרוב מעין "מעגל קסמים" חזרתי בו אנו מרגישים שאנחנו לא מספיק טובים, ואם אנחנו לא מספיק טובים, משמעות הדבר היא שאנחנו צריכים להשתדל יותר. הפער בין ה"רצוי" ל"מצוי" הוא מקור בלתי נדלה לרגשות מכאיבים של בושה, החמצה, אכזבה, תסכול ואשמה. זה הוא הלך רוח המעורר מתח רב ומעודד ספקות עצמיים. בשדה הטיפולי לא רק שהוא מוביל לשחיקה, הוא גם פוגע ביכולתו של המטפל להיות קשוב ולאזן בין דאגה לעצמו ודאגה לאחרים (Simionato & Simpson, 2018). לפיכך, תיאום ציפיות מחודש עם עצמנו, מתוך הכרה במגבלות המציאות וקבלה של היותנו מטפלים טובים דיים (Good enough), הוא צעד חשוב למניעה של שחיקה.
הפסיכואנליטיקאית קארן מרודה (Maroda, 2022) מצביעה על המחיר הכבד שמטפלים משלמים כאשר הם מקדישים את ימיהם לסיוע לאחרים, תוך התכחשות לפגיעותם. בפועל, מטפלים אשר נאחזים בעצמי אידיאלי נוקשה, מתקשים להכיר בגבולות יכולתם ונושאים ציפיות אומניפוטנטיות נמצאים בסיכון מוגבר לשחיקה. מרודה מציעה כי ההתכחשות לפגיעות האישית היא גם אחת הסיבות בגללן מתקשים מטפלים להציב גבולות למטופליהם ולשמור על עצמם. כמו כן, היא מזכירה כי מטפלים המתכחשים לצרכים הסובייקטיביים שלהם, בדרך כלל מתקשים להגן על עצמם מפני גילויים של אגרסיביות ותובענות מצד מטופליהם (Maroda, 2022).
ד"ר מארי אדמס (2013) עסקה גם היא בנטייה להכחשה של פגיעות המטפל, במסגרת הספר "המיתוס של המטפל נטול הטרדות" –The myth of the untroubled therapist: Private life, professional practice. שם כתבה: "מוטלת עלינו החובה 'לא להזיק', כמו בשבועת הרופא... נוכל לקיים זאת רק אם נכיר בחולשות שלנו ונהיה מוכנים להבין כיצד אנו יכולים להתפתות בנקל לעמדה של אומניפוטנציה חסרת כיסוי, עליונות מוסרית ופטרונות עד לכדי הפרת גבולות" (Adams, 2013).
טענותיהן של מרודה ואדמס מעניקות ביסוס נוסף לחשיבות שבהתבוננות חומלת ביחס לעצמנו כמשאב טיפולי, גורם חוסן ונתיב למניעת שחיקה. למעשה, הכרה בקיומה של שחיקה מהווה צעד ראשון והכרחי לקראת ההתמודדות עמה. יש מחיר להיאחזות ביומרה לדעת הכל, לתקן הכל, ולאהוב הכל. עלינו לזכור כי מטופלים אינם זקוקים למטפלים אידיאליים, כי אם למטפלים אנושיים "בשר ודם" (Buechler, 2002).
משהכרנו בנטייה להתמקדות יתר בצרכי האחר, בהשפעותיהן המזיקות של בדידות וציפיות לא מציאותיות ביחס לטיפול, ובמחיר הפוטנציאלי של התכחשות לפגיעות האישית של המטפל – נותרת השאלה כיצד ניתן למנוע שחיקה? כלומר, מה הם בסיסי הביטחון הנחוצים למעניק הסיוע על מנת לעמוד בעומסים הרגשיים הנלווים לעבודה הטיפולית, ולשמור על נוכחות קשובה לאורך זמן (מבלי להישאב מחד ומבלי להיאטם מאידך)?
בחלק זה נתאר מספר גורמים מונעי שחיקה, המתבססים על מחקרים שנערכו על חשיבותם של בסיסי הביטחון של המטפל, מפרספקטיבה של תיאורית ההתקשרות. התמיכה והיציבות של בסיסי הביטחון – מדריך מקצועי, צוות, חברים ובני משפחה – נמצאו כממתנות את הסיכון להתפתחות שחיקה וכמעלות את הסיכוי לחוויות של משמעות וסיפוק סביב העבודה הטיפולית (Pardess et al., 2014).
בניגוד למקובל לחשוב, שחיקה אינה בהכרח מנת חלקם של הוותיקים ביותר. אדרבא, הספרות המקצועית מעידה על כך ששחיקה שכיחה יותר בקרב מטפלים צעירים וחסרי ניסיון. ככל הנראה, הניסיון מעניק למטפל הזדמנויות להתוודע אל מגבלות יכולתו וללמוד לנהל את האנרגיות שלו. ברם, ההדרכה המקצועית חיונית גם למטפלים מנוסים, במיוחד כאשר גורמי שחיקה אחרים פועלים ברקע.
ביטחון בתמיכתו של מדריך מקצועי היא חיונית לעבודה הטיפולית ועשויה לתרום למניעת השחיקה של המטפל או המטפלת בכל שלב מקצועי בו הם נמצאים. למדריך תפקיד חשוב ביכולת של המטפל "להחזיק את המרכז" (hold the center) במצבים של מערבולת רגשית. תפיסת המדריך כבסיס בטוח תורמת לטיפוח חווית המשמעות של המטפל, והביטחון שלו ביכולתו לשאת עמימות ולווסת רגשות קשים לפני המפגש הטיפולי, תוך כדי המפגש ולאחריו (פרדס, 2008).
מחקר על הנושא מעלה כי תפיסתו של המדריך כ"בסיס בטוח", דהיינו המידה בה המודרך חווה את המדריך כזמין, קשוב באופן רגיש ומאמין בכוחותיו, תורמת גם למטפלים אשר נוטים יותר להתקשרות חרדה או נמנעת להתחבר ל"איים של בטחון" בתוכם ולהגיב בצורה דומה למטפלים בעלי התקשרות בטוחה (פרדס, 2008).
קבוצת תמיכה או קבוצת שיח קולגיאלית של מטפלים עשויה לשמש בלם משמעותי מפני סכנת השחיקה. לתפיסת הצוות כבסיס בטוח תרומה משמעותית לטיפוח האמונה של המטפל ביכולתו להתמודד עם מצבים מורכבים, לקבל החלטות קשות ו"להחזיק" בראש (hold in mind) נקודות מבט שונות. קבוצת עמיתים אליה אנחנו יכולים להביא את עצמנו בצורה כנה ופתוחה, ובה נוצר מרחב לשיתוף בהיבטים שונים של העבודה הטיפולית, נמצאה במחקרים רבים כתורמת באופן משמעותי למניעת שחיקה (Pardess et al, 2014).
במרבית שנות עבודתי, השתתפתי בעצמי בקבוצת עמיתים. נוכחתי כך לגלות "על בשרי" את הפוטנציאל הטמון בכוחה של הקבוצה כמרחב בטוח לשיתוף במועקות המתעוררות בחיים האישיים והמקצועיים, כמו גם לליבון האתגרים הכרוכים בחתירה לאיזונים בין אלה לאלה. זכיתי גם להנחות מספר קבוצות מסוג זה, חלקן עם הרכב מגוון מבחינת גיל וניסיון מקצועי של המשתתפים. גם כמנחה יכולתי לראות חברי קבוצה נעזרים זה בזה ומייצרים יחדיו מרחב מאפשר של "ביחד" המהווה עבורם בסיס בטוח לאקספלורציה ולצמיחה.
יש לציין כי לדעת יאלום (2011), יש מצבים בהם היעדרו של מנחה קבוע מראש בקבוצת עמיתים של מטפלים עשוי לאפשר לחברים ביטוי מלא יותר של רגשות וכישורים אישיים, במיוחד כאשר מדובר במטפלים מנוסים במיוחד. באופן המתכתב עם הבנה זו, נראה כי אכן קבוצות של מטפלים מנוסים עשויות פחות להפיק תועלת ממנחה מנוסה אשר משמש בתפקיד החלוץ ומורה הדרך. כך או כך, עם או בלי מנחה, חשוב שנעניק לעצמנו את ההזדמנות להשתתפות בקבוצת עמיתים ונזכור כי מדובר באקט של שימור ומניעת שחיקה, שאינו מהווה "מותרות".
קונפליקטים סביב עבודה ומשפחה הינם בלתי נמנעים, לכן אין זה מפתיע כי המחקר מאיר את חשיבותה של התמיכה שהמטפל מקבל מבני משפחתו (פרדס, 2014). כמו כן, תמיכה חברתית, הכוללת גם את מעגל החברים והקהילה של המטפל, נמצאה גם היא כגורם הבולם שחיקה (Jolly, Kong & Kim, 2021).
בראי תיאוריית ההתקשרות, המשפחה מתוארת כבסיס בטוח ממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לחזור. הוא מאפשר לנו להיטען מחדש ולצאת שוב לדרך, בכוחות מחודשים, אלא שלעיתים רבות מדי, אנו כמטפלים מזניחים את מערכות היחסים האישיות בחיינו. יאלום (2011) כותב: "לקראת תום יום העבודה, אחרי שנתנו כל כך הרבה מעצמנו, אנו חשים מרוקנים מתשוקה למערכות יחסים נוספות. חוץ זה, המטופלים הם כה אסירי תודה, כה מעריצים, והם צובעים אותנו באור כה אידיאלי, עד כי אנו המטפלים מסתכנים באובדן מידת ההערכה לבני המשפחה ולחברים, שאינם מסוגלים לזהות שאנו יודעי כול ומצטיינים בכל מה שאנו שולחים את ידנו אליו" (שם, 286). מילותיו אלו של יאלום מהדהדות גם הן את החשיבות שבטיפוח מערך התמיכה המשפחתי והחברתי שלנו.
לצד היותו של המערך המשפחתי והחברתי בסיס ביטחון עבור המטפל, התערערות במסגרתו עשויה להעלות את הסיכון לשחיקה. המחקר מלמד כי מטפלים אשר נמצאים במצבי משבר הכוללים איום על צרכי ההתקשרות שלהם (בני משפחה בסכנת חיים, קונפליקטים בזוגיות, גירושין ועוד) עלולים להיות פגיעים יותר לשחיקה. כך, משברים אישיים ומשפחתיים בחיי המטפל, כולל מצוקות של גידול ילדים, מחלות או תהפוכת בלתי צפויות אחרות – עשויים להעמיק באופן משמעותי את הקושי בעבודה הטיפולית. אלו מהווים הזדמנות חשובה ל"בדק בית" והיערכות מחדש בהסתגלות למציאות משתנה (פרדס, 2020), תוך שאיפה להרחבת בסיסי הביטחון וסלילת נתיבים חדשים לחוסן והתחדשות.
לצד בסיסי הביטחון החיצוניים, קיימים מספר נתיבים פנימיים למניעת שחיקה העשויים לפתוח עבורנו מרחב של תנועה והתחדשות בעתות של תקיעות, חוסר אונים וקיפאון. אחד מאלה, היא הרפלקציה העצמית. כאשר אנו נמצאים בעמדה רפלקטיבית, אנחנו למעשה מוזמנים לשים לב לשיח הפנימי המתקיים בתוכנו – מה מתיש אותנו? מה קשה לנו? ממה אנחנו חוששים? למה אנו זקוקים? ומה מזין אותנו?
עריכת רפלקציה מכוונת מסוג זה מהווה הזדמנות לצאת מן האוטומט, צעד אחד בכל פעם. מחקרים בתחוםJob crafting ממליצים לנו לנקוט גם בצעדים אקטיביים לעיצוב סביבת העבודה שלנו בהתאם לתשובות העולות בנו. כלומר, להתאים את מרחב העבודה שלנו לצרכים שלנו, מתוך מחשבה על גיוון ועיצוב מחדש של המשימות והתפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו; כגון שילוב בין קליניקה להוראה, מחקר, עבודה קהילתית וכיוצא בזה (Berg et al., 2013). נוכל כך לברר עם עצמנו דרכים ליצור מרווחים מגדילי רווחה במסגרת המעברים בשגרה היום-יומית (בהפסקות בין פגישות, במעבר מן העבודה לבית וכדומה). אנחנו מוזמנים להתבונן סביבנו ולהקיף את עצמנו במה שמזין את נפשנו.
כמטפלים, אנו יודעים היטב כי הגוף הוא מדיום המעורב בעבודה הטיפולית. רגל נעה באי שקט, מתח שרירי, כאב ראש או עייפות בלתי מוסברת – הזיהוי של איתותי הגוף יכול לספק אינפורמציה חשובה על תהליכים טיפוליים סמויים מן העין, אך אל לנו להתעלם מן האיתותים הללו גם כסמן לצורך לטפל בעצמנו המביעים עצמם באמצעות Embodiment – הנכחה גופנית (Finan et al., 2022).
כפי שאנו יודעים להשתמש בחוויות הגוף לטובת reverie, כך עלינו ללמוד להשתמש בו גם כאינדיקטור של שחיקה, כ"גלאי עשן" המסמן לנו להתחבר לעצמנו מחדש. איתותי הגוף עשויים להוות "מרקרים" למקומות בהם אנחנו חווים הצפה או ניתוק בתוך המפגש הטיפולי, ולבחינת השאלה מה נדרש עבורנו כדי להרחיב את יכולתנו להיות נוכחים באופן מלא.
הזיהוי של סימני שחיקה יכול גם להניע אותנו לדאוג לפעילות גופנית סדירה, תזונה בריאה, שינה, תכנון פסקי זמן להתאווררות ולמנוחה – כל אלה מהווים חלק חשוב בניהול האנרגיות ובשמירה על הכוחות הפיזיים והנפשיים. כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית של דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה (גנדלין, 2001).
טבעי לסיים דיון מעמיק בנושא השחיקה והפגיעות האישית שלנו כמטפלים, עם חמלה עצמית. חמלה עצמית מהווה משאב משמעותי המגן עלינו מפני שחיקה ( Coaston, 2017; Dev et al., 2018; Hashem & Zeinoun, 2020; Kotera et al., 2021; Neff et al., 2020; Prudenzi et al., 2021) והיא מורכבת מ-3 מרכיבים מרכזיים: (1) נדיבות כלפי עצמנו, כלומר גישה מקבלת וסובלנית ביחס לפגמים ולמצוקות שלנו; (2) חיבור לאנושיות משותפת; ו- (3) קשיבות (mindfulness), כלומר החזקה מאוזנת של קשיים במודעות שלנו, לעומת התעלמות מהם או הזדהות יתר עימם (Neff, 2003).
חמלה עצמית תורמת להרחבת היכולת לשאת רגשות קשים (כולל עלבון, פחדים, וכעסים) העולים במפגשים טיפוליים. היא מרחיבה את יכולתנו להכיל בעצמנו חוסר אונים (אימפוטנציה), מבלי לגייס הגנות של "כול-יכולות" (אומניפוטנציה). כמו כן, היא מהווה משאב משמעותי בהתמודדות עם הדרישה לזמינות ולהיענות מידית (מה שמכונה Tele-Pressure). מתוך עמדה חומלת וקשובה, פשוט יותר להציב גבולות ולהגיע לאיזונים מטיבים בין העבודה לחיים האישיים (Maxwell-Jones et al., 2021). חשיבותה של החמלה העצמית כמשאב המגן מפני שחיקה זכתה לתיקוף נוסף גם במחקרים על מטפלים בתקופת קורונה (Bentley, 2022).
שחרור מפרפקציוניזם ודרישות בלתי מציאותיות, הכרה בפגיעות שלנו וזיהוי הנטייה להתמקדות יתר בצרכי האחר – כולם עשויים לקבל מענה מיטיב באמצעות התבוננות חומלת בעצמנו, ובפרט במציאות הכאוטית של העידן הנוכחי, המכונה עידן ה-VUCA על שום היותו מאופיין בשינויים גדולים ומהירים (Volatility), וכולל רמות גבוהות של אי-ודאות (Uncertainty), מורכבות (Complexity) ועמימות (Ambiguity).
לאורך הכתיבה על נושא השחיקה, עלתה בי דמותה של מומחית צעירה אשר הגיעה אלי להדרכה לפני מספר שנים, בסמוך לפתיחת הקליניקה הפרטית שלה. הקליניקה התמלאה חיש מהר וניכר היה שהיא נהנית וחווה סיפוק רב מן העבודה הטיפולית. עבורי כמדריכה, היה מפעים להיות עדה לתהליכים המשמעותיים שעברה יחד עם מטופליה. לצד זאת, יום אחד, כאשר שאלתי לשלומה במסגרת ההדרכה, הופתעתי מדמעות אשר עלו בעיניה. גם היא הופתעה מן הבכי והחלה לתאר חוויה של התרוקנות מצברים למול העומס הגדול. לדבריה, מצאה עצמה נקרעת בין המחויבות שלה לבית ולילדים, לבין התהייה האם היא באמת זמינה למטופלים שלה כפי ש"מגיע" להם. ניכר היה כי המטפלת חששה מן הירידה באנרגיה והיא אף תהתה בפניי האם היא בדיכאון.
לאחר שהקשבתי לתיאוריה הצעתי את המילה "שחיקה" במקום דיכאון. דומה היה כי המילה דיברה את החוויה שלה באופן מדויק יותר ויצרה אצלה הקלה. ההמשגה השונה אפשרה לה לפגוש את עצמה ממקום אחר, כמו גם את השינוי שחל בה – לבחון במבט מיטיב ומנרמל את חווית התסכול, הירידה באנרגיה ואובדן הבהירות לגבי הכיוון שראוי ללכת בו. ההכרה בשחיקה פינתה עבורה מרחב, והיא, באומץ רב, נענתה להזמנה לברר עם עצמה את הקושי לומר "לא" לפניות חדשות, לשמור על עצמה ועל גבולותיה, ולמצוא דרכים חדשות לשמור על נוכחות טיפולית חיה, מתוך חתירה לאיזונים בין עבודה לחייה האישיים והמשפחתיים.
כך, עבור רבים, היכולת לתת שם לתופעת השחיקה ולהכיר בפגיעות האישית בה היא כרוכה, הינה צעד משמעותי בדרך לאיזון מחדש. לאורך שנות עבודתי נוכחתי לדעת כיצד הכרה זו מפנה מרחב לשיח פתוח והיעזרות באחרים, בדרך המאפשרת לנו להתקדם בתוך המציאות ומתוך המציאות. אין ספק כי תהליך של הכרה בפגיעותנו הוא מאתגר, היות והוא כרוך בהתחברות לעצמי האמיתי שלנו תוך התעמתות עם "שדים" פנימיים, אשמה, בושה ולא מעט בלבול. יחד עם זאת, השכר הטמון בצדו יקר מאין כמוהו (פרדס, 2012).
כיום אותה מטפלת היא מדריכה בכירה וכאשר שוחחתי איתה לא מזמן על הדרכים בהן היא מעניקה תמיכה למודרכים שלה, היא תיארה בפניי את מרחב ההדרכה לא רק כמרחב של הקשבה וחשיבה משותפת, אלא גם כמרחב המאפשר למודרכים לברר עם עצמם מה מטעין להם את המצברים ומה מרוקן אותם. זו הזדמנות גם לברר מתי להגיד "לא" לאחר, זה להגיד "כן" לעצמי". יכולתו של המטפל להתוודע לרגשותיו ולחוות אותם כתופעה אנושית מיטיבה, היא למעשה היבט נוסף המונע שחיקה. היכולת לשיים את רגשותינו, לשאת את הכאב והעוצמה שבהם, לווסת אותם ולמצוא דרך להביע אותם במפגש עם עצמנו ובמפגש עם העולם – היא הרי המלאכה הטיפולית עצמה. ככל שאנחנו מקבלים את מה שמתעורר במציאות הפנימית שלנו ואת עצמנו כמו שאנחנו, נפתח עבורנו מרחב מחודש להעמיק עוד ואף להתעלות מעבר לגבולות של עצמנו.
במאמר הנוכחי ביקשתי להתבונן בתופעת השחיקה על מרכיביה, ביטוייה ומחיריה השונים, כמו גם בגורמים לה ובדרכי מניעתה. השפעותיה הנרחבות והמשמעותיות של התופעה, מדגישות עד כמה חשוב לעסוק בנושא השחיקה כבר מן השלבים הראשונים של תהליך ההכשרה וההדרכה של מטפלים צעירים, תוך שילוב של מיומנויות למניעת שחיקה כחלק מארגז הכלים הנדרש לכל מטפל ומטפלת. במקביל לכך, ישנו צורך עמוק ביצירת שיח פתוח סביב שחיקה גם במסגרת מקומות עבודתם של מטפלים, תוך מתן לגיטימציה להעלאת הקשיים ולהכרה בהם. זו היא אחריותם של מובילי מסלולי ההכשרה, ההתמחות והמסגרות המקצועיות בהן עובדים מטפלים, ולא רק אחריותו האישית של המטפל עצמו.
רבים מאתנו מסבירים למטופלינו את הצורך בטיפול עצמי ובשימור של well-being באמצעות האנלוגיה של מסיכת החמצן במטוס. בסבלנות ובחמלה, אנו מתארים כיצד על המבוגר קודם כל להתקין את המסכה לעצמו כראוי, בטרם יסייע לילדו. ובכל זאת, נראה כי גם אנו זקוקים לתזכורת מדי פעם בפעם – לעצור, לבדוק את מפלס החמצן ולטפל בעצמנו לפני שאנו מגישים עזרה. אף על פי ששחיקה היא תופעה מורכבת, שהשלכותיה עשויות להיות מרחיקות לכת, דומה כי היא טומנת בחובה גם הזמנה לדייק את צרכינו ולצמוח באמצעותם. לבחון האם להגיד "לא" לאחרים יאפשר לנו להגיד "כן" לעצמנו. את המסר הזה, שקיבלתי בעצמי ממדריכה שלי בעבר, חשוב לי להעביר הלאה. המתח סביב החתירה לאיזונים, הוא בלתי נמנע, אך יכול גם להיות מנוע להתחדשות וחיפוש אחר מקורות תמיכה והזנה.
פסיכולוגית קלינית מומחית. מרצה ומדריכה בביה"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה.מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים למניעת שחיקה וסלילת נתיבים להתחדשות.
ברמן, ע'. (2004). הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית. שיחות, 19: 43-35.
גנדלין, י. (2001) התמקדות, מאנגלית: מנשה ארבל, הוצאת מרקם.
יאלום, א'. (2011).מתנת התרפיה: מכתב פתוח לדור חדש של מטפלים והמטופלים שלהם, מהדורה מחודשת, תרגום: כרמית גיא, הוצאת כנרת.
טולמץ', ר' ופרדס, א' (2020). חתירה לאיזונים בין אכפתיות לעצמי ואכפתיות לאחר. בטיפולנט.
כהן, א. וסתר-רונן, ע. (2020). התמודדות מטפלים במציאות טראומטית משותפת עקב מגפת הקורונה. בטיפולנט.
מלאך-פיינס, א. (2011), שחיקה בעבודה: גורמים, תוצאות ודרכי התמודדות. הוצאת מודן.
פרדס, א. (2008). ביטחון בהתקשרות ושחיקת חמלה בקרב מעניקי סיוע: פרספקטיבה של תאוריית ההתקשרות. חיבור לשם קבלת תואר ”דוקטור לפילוסופיה“, אוניברסיטת בר אילן.
פרדס, א'. (2012). פרדוקסים בהתהוות העצמי כמטפל. הרצאה בכנס ישראלי לפסיכותרפיה. פרדס, א. ובן-נון, י. (2014). שחיקת החמלה: ביטויים, גורמי סיכון מניעה וטיפול. גרונטולוגיה וגריאטריה מא. (1) 92-75.
פרדס, א'. (2020) . איים של ביטחון - אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה. אפריל 2020.
רבין, ס., מעוז, ב., שורר, י. ומטלון, א. (2008). משיב הרוח: יצירתיות, התלהבות ומניעת שחיקה במקצועות הרפואה. הוצאת רמות.
Adams, M. (2013). The myth of the untroubled therapist: Private life, professional practice. Routledge
Baum, N. (2012). Trap of conflicting needs: Helping professionals in the wake of a shared traumatic reality. Clinical Social Work Journal, 40(1). 37-45
Bentley, P. G. (2022). Compassion practice as an antidote for compassion fatigue in the era of COVID-19. Journal of Humanistic Counseling,1–16
Berg, J. M., Dutton, J. E., & Wrzesniewski, A. (2013). Job crafting and meaningful work. Purpose and meaning in the workplace, 81, 104
Brothers, D. (2008). In the Ashes of Burnout: Lost (and Found) Faith (chapter 8). Toward a psychology of uncertainty: Trauma-centered psychoanalysis. Analytic Press
Buechler, S. (1998). The Analyst's Experience of Loneliness, Contemporary Psychoanalysis, 34:1, 91-113, Contemporary Psychoanalysis, 34:1, 91-113
Buechler, S. (2002). More Simply Human than Otherwise, Contemporary Psychoanalysis, 38:3, 485-497
Clarke J.J., Rees C.S., Breen L.J., & Heritage B. (2021). The perceived effects of emotional labor in psychologists providing individual psychotherapy. Psychotherapy. 58(3):414-424
Coaston, S.C. (2017). Self-care through self-compassion: A balm for burnout. Prof. Counseling. 7, 285–297
De Jonge, J., & Dormann, C. (2017). Why is my job so stressful? Characteristics, processes, and models of stress at work. An introduction to work and organizational psychology, 80-101
Demerouti, E., & Bakker, A. B. (2011). The job demands-resources model: challenges for future research. SA J. Industr. Psychol. 37, 01–09
Dev, V.; Fernando, A.T.; Lim, A.G.; Consedine, N.S. (2018). Does self-compassion mitigate the relationship between burnout and barriers to compassion? A cross-sectional quantitative study of 799 nurses .Int. J. Nurs. Stud. 81, 81–88
Figley, C. R. (Ed.). (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Brunner/Mazel
Figley, C. R. (Ed.) (2002). Treating Compassion Fatigue. Philadelphia: Brunner/Rutledge
Finan, S., McMahon, A., & Russell, S. (2022). “At What Cost am I Doing This?” An interpretative phenomenological analysis of the experience of burnout among private practitioner psychotherapists. Counselling and Psychotherapy Research, 22(1), 43-54
Freudenberger, H. (1974) Staff Burnout. Journal of Social Issues, 30, 159-165
Fulton, C. L. (2016). Mindfulness, self-compassion, and counselor characteristics and session variables. Journal of Mental Health Counseling, 38(4), 360–374
Greene, G. (1976 [1960]). A Burnt-Out-Case. London: Penguin Books
Hashem, Z., & Zeinoun, P. (2020). Self-compassion explains less burnout among healthcare professionals. Mindfulness, 11(11), 2542–2551
Jolly, P. M., Kong, D. T., & Kim, K. Y. (2021). Social support at work: An integrative review. Journal of Organizational Behavior, 42(2), 229–251
Kotera, Y., & Van Gordon, W. (2021). Effects of self-compassion training on work related well-being: A systematic review. Frontiers in Psychology, 12, 1142
Latorre, C., Leppma, M., Platt, L. F., Shook, N., & Daniels, J. (2021). The relationship between mindfulness and self-compassion for self-assessed competency and self-efficacy of psychologists-in-training. Training and Education in Professional Psychology, Advance online publication
Lee, M.K, Kim, E., Paik, I. S., Chung, J., & Lee, S. M. (2020). Relationship between environmental factors and burnout of psychotherapists: Meta‐analytic approach. Counselling and Psychotherapy Research, 20(1), 164–172
Linley, P. A., & Joseph, S. (2007). Therapy Work and Therapists' Positive and Negative Well-Being. Journal of Social and Clinical Psychology, 26(3), 385-403
Lown, B. A., Shin, A., & Jones, R. N. (2019). Can organizational leaders sustain compassionate, patient-centered care and mitigate burnout?. Journal of Healthcare Management, 64(6), 398-412
Malakh-Pines, A., Aronson, E., & Kafry, D. (1981). Burnout: From tedium to personal growth. New york: free press
Maroda, K. J. (2022). The analyst’s vulnerability: Impact on theory and practice. New York, NY, US: Routledge/Taylor & Francis Group
Maslach, C., Jackson, S. E. (1981). The measurement of experienced burnout. Journal of Organizational Behavior, 2(2), 99-113
Maslach, C. (1982). Burnout: The cost of caring. Englewood Cliffs, N.J
Maslach, C., & Leiter, M. P. (1997). The truth about burnout: How organizations cause personal stress and what to do about it. Jossey-Bass
Maslach, C., & Leiter, M. P. (2016). Understanding the burnout experience: Recent research and its implications for psychiatry. World Psychiatry, 15(2), 103–111
Maxwell-Jones, R., Edwards, A., & Knutton, N. (2021). Burnout in professional psychotherapists: Relationships with self-compassion, Work–Life balance, and telepressure. International Journal of Environmental Research and Public Health, 18(10), 5308
McCann, I.L. & Pearlman, L.A. (1990) Vicarious traumatization: A framework for understanding the psychological effects of working with victims. J Trauma Stress 3, 131–149
Mills J., & Chapman, M. (2016). Compassion and self-compassion in medicine: Self-care for the caregiver. Australasian Medical Journal, 9(5), 87-91
Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2, 85–102
Neff, K.D.; Knox, M.C.; Long, P.; Gregory, K. (2020), Caring for others without losing yourself: An adaptation of the mindful self-compassion program for healthcare communities.J. Clin. Psychol
Pardess, E., Mikulincer, M., Dekel, R & Shaver, P. (2014). Dispositional attachment orientations, contextual variations in attachment security and compassion fatigue among volunteers working with traumatized individuals. Journal of Personality. 82 (5), p. 355-366
Pardess, E. (2019). Promoting compassion satisfaction and regeneration. In I. Serlin, S. Krippner, & K. Rockefeller (Eds.), Integrated care of the traumatized (pp. 189-202). CA, US: Rowman and Littlefield
Patsiopoulos, A. T., & Buchanan, M. J. (2011). The practice of self-compassion in counseling: A narrative inquiry. Professional Psychology: Research and Practice, 42, 301–307
Pearlman, L. A. & Saakvitne, K. W. (1995). Trauma and the therapist: Countertransference and vicarious traumatization in psychotherapy with incest survivors. W W Norton & Co
Peterson, A.H. (2020). Can’t Even: : How Millennials Became the Burnout Generation. Dey Street Books
Pines, A., & Maslach, C. (1978). Characteristics of staff burnout in mental health settings. Hospital & Community Psychiatry, 29(4), 233–237
Prudenzi, A., D. Graham, C., Flaxman, P. E., & O'Connor, D. B. (2021). Wellbeing, burnout, and safe practice among healthcare professionals: Predictive influences of mindfulness, values, and self-compassion. Psychology, Health & Medicine. Advance online publication
Rasmussen, B. (2020). The effects of trauma treatment on the therapist. In S. Ringel & J. R. Brandell (Eds.), Trauma: Contemporary directions in trauma theory, research, and practice (pp. 354–383). Columbia University Press
Simionato, G., & Simpson, S. (2018). Personal risk factors associated with burnout among psychotherapists: A systematic review of the literature. Journal of Clinical Psychology, 74(9), 1431–1456
Toker, S., Melamed, S., Berliner, S., Zeltser, D., & Shapira, I. (2012). (2012). Burnout and risk of Coronary Heart Disease: A Prospective Study of 8838 Employees. Psychosom Med, 74: 840-847
World Health Organization (WHO). (1993). The ICD-10 classification of mental and behavioral disorders. World Health Organization.Worline, M & Dutton,J. (2017). Awakening Compassion at Work: The Quiet Power That Elevates. People and Organizations. Oakland, CA: Berrett-Koehler Publisher
Wrzesniewski, A., & Dutton, J. E. (2001). Crafting a job: Revisioning employees as active crafters of their work. Academy of management review, 26(2), 179-201
Yang, Y., & Hayes, J. A. (2020). Causes and consequences of burnout among mental health professionals: A practice-oriented review of recent empirical literature. Psychotherapy, 57(3), 426
