ד"ר ליאורה בר-טור
למעלה מחודשיים חלפו מאז "השבת השחורה" ואנחנו עדיין בעיצומו של צונמי פיזי ורגשי אותו איננו מסוגלים לעכל, גם לא לנתח פסיכולוגית. נראה כי עדיין לא ניתן אפילו לנסות ולהבין את ההשלכות של מה שקרה מאז השביעי לאוקטובר ושל מה שקורה היום, או לנבא איך זה ישפיע על כולנו בעתיד. יחד עם זאת, ברור לכולם כי משהו מאוד בסיסי השתנה במציאות החיצונית בה אנו חיים, כמו גם במציאות הפנימית אותה אנו חווים. "ביתי כבר אינו מבצרי" הוא ביטוי כואב לתחושה אשר ככל הנראה משותפת לרבים מאיתנו מאז השביעי לאוקטובר. באופן מסוים, ניתן לומר כי ביטוי זה משקף את המציאות של משפחות הנרצחים, משפחות החיילים אשר נהרגו בקרב, משפחות החטופים והמשפחות אשר בתיהם נבזזו, נשרפו או נהרסו. ניתן רק לשער כי תחושה זו של הבית הפרוץ, היא עוצמתית במיוחד עבור החטופים, אי שם במעמקי עזה. ואילו כאן בארץ, היא מחלחלת באווירה החברתית והלאומית, והבית שלנו כבר אינו מרגיש כמו אותו בית בטוח בו בחרנו או נולדנו.
לפני כשלוש שנים, בתקופת השיא של התפרצות מגפת הקורונה, תיארתי במסגרת הרצאה ל"עמך" את החוויה של אל-ביתיות ואת התחושה כי ביתי כבר אינו מבצרי, בהתייחס להזדקנות הגוף ולאובדנים הרבים המאפיינים את גיל הזקנה. בתוך כך, התייחסתי להתעצמות התחושה של אובדן המקום הבטוח, אותה חוו זקנים רבים בתקופה זו, בעיקר התשושים והחלשים מבניהם. כמו בתקופת הקורונה כך גם כיום, הזקנים אומנם אינם שונים מכלל האוכלוסייה הצעירה בהתמודדות עם המציאות אשר השתנתה דרמטית, אך יש בזקנה, ובעיקר בזקנה המאוחרת, גם התמודדויות נוספות, ייחודיות לגילאים אלה, אשר מקשות עוד יותר (בר-טור והדר, 2020).
מאמר זה מבוסס על דבריי במפגש אשר התקיים בתאריך ה-16.11.23 במסגרת המפגשים המקוונים אשר מקיים מכון מפרשים מתחילת המלחמה עבור אנשי מקצוע, ועסק באוכלוסייה הזקנה. ברצוני לנסות ולשתף ככל שניתן במחשבותיי ובמעט מהידע ומהניסיון שלי במפגש עם האוכלוסייה הזקנה, הן בימי שגרה והן בימים אלה של טרור ומלחמה. לשם כך, אבקש לתאר את חוויית ההזדקנות באמצעות מושג ה"אלביתי" (Uncanny) של זיגמונד פרויד, ולהציע שישה מאפיינים המתארים את הקשיים המרכזיים של האוכלוסייה הזקנה בעת הזו. כל זאת, בידיעה ברורה כי השונות באוכלוסייה הזקנה היא עצומה וכי יש להיזהר מהכללות. השונות היא בתהליכי ההזדקנות, בבריאות הפיזית והנפשית, ברקע האישי, החברתי, ההיסטורי והתרבותי ובמבנה הפסיכולוגי, ומעבר למפגש השונה עם הטרור והזוועות מאז השביעי לאוקטובר.
הביטוי "ביתי כבר אינו מבצרי" מתקשר לתחושת האל-ביתיות אותה תיאר פרויד כבר בשנת 1919. היום, היא אקטואלית עוד הרבה יותר. במאמרו, מתייחס פרויד לתחושה שיכולה להתעורר במצבים אינטימיים מסוימים, בהם כל מה שמוכר לי כביתי, משפחתי, בטוח ונעים, יכול להחוות גם כמסוכן ומשרה אימה וזרות. זו חוויה רגשית מאיימת של תנועה בין מוכרות לבין זרות (פרויד, 2012). פרויד השתמש במונח זה על מנת לתאר כמה מצבים. ראשית, הוא התייחס לחוויות פנימיות אשר יכולות להתעורר סביב התסביך האדיפלי, כאשר חוויות מוכרות ונעימות מהילדות המוקדמת אשר קשורות לבית והודחקו, חוזרות לאחר שנים כזרות ומאיימות. עוד התייחס פרויד בהקשר למונח זה, לתחושה המתעוררת בעקבות טשטוש אשר עלול להופיע בין מציאות לבין דמיון – תעתועי שווא אותם אנחנו יכולים לחוות לפעמים.
בכדי להמחיש זאת, ציטט פרויד את הסיפור של א.ת.א. הופמן (Ernst Theodor Wilhelm Hoffmann) על בחור צעיר בשם נתנאל, אשר עוקב אחרי אישה צעירה אותה ראה בחלון ממול, באמצעות משקפת אותה קיבל מאופטיקאי נודד. נתנאל מתאהב באותה אישה אך בהמשך, מתברר לו כי למעשה זאת בובה מכאנית אותה בנה האופטיקאי. בעקבות זאת, הוא נתקף שיגעון (יגאל, 2017). לא צריך דמיון רב כדי להרהר בהקבלה בין סיפור זה לבין מה שאירע כאן אצלנו בשביעי לאוקטובר. בוודאי לגבי החוויה הטרגית הנוראה של כל מי אשר היה קורבן למתקפת הטרור הרצחנית, אך גם לגבי ניפוץ האשליה אצל רבים אחרים, לפיה אנו בטוחים, מוגנים ויכולים לחיות בשלום עם שכנינו העזתיים ועם אויבנו בצפון, או להאמין כי אפשר להסתדר עם החמאס ועם החיזבאללה או לסמוך על המדינה.
פרויד מוסיף וכותב כי תחושת האל-ביתיות מתבטאת גם ברמה התרבותית והחברתית. הוא טען כי אנחנו שבויים באשליה שאנו חלק מחברה נאורה עם אנשים רציונליים, כאשר למעשה יש לנו תפיסות "פרימיטיביות" מודחקות, אמונות חסרות בסיס ופחדים ארכאיים. אלה מתבטאים למשל בפחד מהמוות או בסרטי אימה וספרים על רוחות רפאים, מכשפות, שדים, יצורים מעולם אחר ועוד. בכל אלו, זהו הדיסוננס בין הרציונלי לבין אמונה חסרת בסיס, אשר מעורר את תחושות האל-ביתיות. ייתכן כי בשביעי לאוקטובר, היה זה המפגש בין עולם רציונלי לכאורה, בו האויב נוהג כמונו, במידתיות, עם דחפים נשלטים ובנאליות כלשהי של רוע, אגרסיה אנושית, לבין המציאות אשר חשפה אויב השבוי בתפיסות פרימיטיביות ואמונות קיצוניות, הנשלט על ידי זעם רצחני ומפלצתי אותו טרם הכרנו ולא יכולנו לדמיין. פרויד כתב על מושג האלביתי כשנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכ-20 שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה. הוא בוודאי לא שיער לעצמו עד כמה נוראית תהיה חווית האל-ביתיות שלנו כיהודים וכישראלים בעתיד.
ראשית, כדאי לעמוד על משמעותה ואופן התפתחותה של תחושת הביתיות. אם כן, מה הוא בית? ניתן לומר כי לרוב בית מייצג מקום מוכר, מוגן, בטוח, חם ותומך. תפיסה זו נבנית בשנים הראשונות להתפתחות, ואמורה לאפשר לנו לפתח התקשרות בטוחה וחוויה של חוף מבטחים ממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לחזור כאשר החוץ מאיים. לאורך החיים, כל אחד מאיתנו בונה לו את הבית שלו, אבל את הבית הראשוני לתוכו נולדנו, אנחנו ממשיכים לשאת בתוכנו כמעין בית פנימי. עם הזמן, אנחנו צוברים התנסויות רבות, וחלקן בונות ומחזקות את הבית הפנימי. במקביל לכך, כאשר ההתפתחות הפסיכולוגית היא תקינה, העצמי שלנו מתגבש ומתחזק. מערכות היחסים האינטימיות שלנו והקשרים החברתיים והמקצועיים אותם אנו בונים לאורך החיים, מוסיפים ומעצבים את הבית הפנימי, ולצד הקירות המתחזקים, מקבל הבית גם תוכן, צבע, אוירה, וילונות, ריחות וטעמים.
במרוצת השנים, אנו יכולים להיחשף גם למפגעים, לטלטלות, לרוחות פרצים ולסערות גשמים, אשר עלולים לפלוש למרחב המוגן שלנו. הדבר עלול להתרחש במצבים שונים בחיים, כמו פרידות, הגירה, אובדנים משמעותיים, מערכות יחסים בהם מתפתח עצמי כוזב (אז האדם יכול לחיות חיים שלמים בתחושה שאינו באמת בביתו) וכן בזקנה, עם החלשות הגוף והתפוררותו. בתוך כך, חווית האל-ביתיות תתרחש עם הסתלקותם של ערוצי תחזוק עצמי וזולת עצמי (Selfobject) מיטיבים (Muslin, 2013; Kohut, 1977), כמו אובדן של בני משפחה, הורים, בני זוג וחברים קרובים, או של תפקידים אותם מילא האדם במהלך חייו במישור המקצועי או החברתי. בעודם קיימים בחייו של האדם, אלה משמשים מקורות לחיזוק הערך העצמי, הדימוי העצמי ותחושת הזהות, וכן מהווים מראות חיוביות אשר מחזקות ומשמרות את המראה הפנימית. במהלך ההזדקנות, ועם ריבוי האובדנים של כל אלה, מה שנדמה כביתי, מוכר וקרוב, עלול להחוות כזר, עוין ומעורר אימה, ואובייקטים רעים ורודפניים עלולים לצוץ מחדש. במצבים מטלטלים אלה, יכול האדם הזקן לחוש זר ומנוכר בבית שהיה פעם ביתו והיום כבר אינו מבצרו.
כאמור, תחושת האל-ביתיות יכולה להתעורר גם בחברה בה אנו חיים, בעקבות שינויים חברתיים ופוליטיים. כך, נראה כי חווית אל-ביתיות מתעוררת בימים אלה אצל רבים מדור המייסדים, ותיקי הקיבוץ, ותיקי מפלגות שונות ורבים אחרים בישראל, לאור השינויים והטלטלות אותם אנו עוברים כיום במישור האישי, החברתי והפוליטי. תחושת האל-ביתיות בלטה גם בהפגנות של החודשים אשר קדמו לשביעי לאוקטובר, ובמיוחד אצל דור המייסדים, לוחמי מלחמות ישראל המבוגרים והזקנים. בספרו של יהודה עמיחי, "ברוח הנוראה הזאת", מופיע שירו "אדם יוצא מבית", וכך הוא כותב:
"אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות"
(עמיחי, 1985)
אחד ההיבטים של חוויית האל-ביתיות אשר ייחודיים להזדקנות ולזקנה, נוגע למראה החיצוני – כאשר הגוף המזדקן מתחיל להשתנות, והתחושה היא של זרות, ואפילו "בגידה". למשל, כך מספרת אישה בשנות השישים לחייה: "אני מסתכלת במראה ולא מכירה את האישה הזקנה הנשקפת במראה. מי זאת? זאת אמא שלי? זאת לא אני. אני הרי הרבה יותר צעירה, אני ממש לא אמא שלי". ציטוט זה מתאר את הפער הבלתי נתפס או חוסר הסינכרוניזציה, כפי שמכנים זאת בזקנה, בין המראה הפנימית של העצמי הצעיר, חסר הגיל, לבין המראה הממשית – הממחישה את הזקנה. דוגמה זו ממחישה גם את טענתו של בלטס (Baltes & Baltes, 1990), אשר חקר הזדקנות מוצלחת, וגרס כי אחד המנגנונים היעילים של הזדקנות מוצלחת הוא ההשלכה של הזקנה על אחרים – "לא אני זקן, הם זקנים". היום, אנו רואים בזה גם חלק מתופעה הנקראת "גילנות", המתייחסת לדעות קדומות על אדם או להפלייתו בשל גילו הכרונולוגי. על פי ההגדרה המעודכנת והרחבה, גילנות כוללת גם סטריאוטיפים חיוביים, אך אלה עלולים לגרום לאנשים לדבר ולהתייחס אל הזקנים בהתחשבות יתר, לעיתים אף בגישה פטרונית. יש לציין כי תופעה זו מאפיינת לא רק צעירים בחברה, אלא גם זקנים צעירים ביחס לזקנים ביותר (בר-טור, 2020, 2022; בודנר, 2018).
היבט בולט נוסף של חוויית האל-ביתיות בזקנה, אשר אצל זקנים רבים עלול לפתח חרדה גדולה, נוגע למצבים בהם סביבת בית המגורים הממשי משתנה. למשל, כאשר מטפל זר נכנס לגור איתם. כך לדוגמה, "ביתי כבר אינו מבצרי" היא תחושה מתמשכת של לילי בת ה-85, מיום שנאלצה להסכים שמטפלת זרה תגור איתה. עבורה, הייתה זו חוויה של פלישה ואיום, במסגרתה התמודדה עם קושי עצום לסמוך על מי שהיום היא תלויה בה כמעט לחלוטין. לזה, התווספו בימים אלה דאגות, אשר לאור הירידה הקוגניטיבית שחווה לילי, הפכו לחרדות רודפניות כי המטפלת הזרה תברח ותשאיר אותה לבד. "אני צריכה להיות מאוד טובה איתה, לא להרגיז אותה. כשיש אזעקה, אני מנסה ללכת מהר לחדר המדרגות. אני לא פוחדת. אני כבר זקנה אבל סנדי מאוד מפחדת", היא אומרת לי בקול רפה (Bar-Tur, 2023).
אל-ביתיות יכולה להתעורר גם במעבר לדיור מוגן, אפילו אם הוא "5 כוכבים". כפי שאמרה לי בכעס מטופלת אשר עברה לאחד מה"ארמונות" הללו, על בעלה: "הוא מאושר, הוא שוחה כמו דג במים, כמו תמיד. אני מרגישה כמו דג באקווריום. כל הזמן בוחנים אותי, יושבים בלובי ומרכלים". בתקופת הקורונה, ובמידה רבה גם בימים אלה, היא מרגישה כי המים באקווריום הולכים ופוחתים. חנה בת ה-90 נמצאת במצב דומה, במחלקה הסיעודית, בה היא מטופלת היטב ושם היא עתידה לסיים את חייה. היא תיארה את חווית האל-ביתיות בזקנה המאוחרת באחת הפעמים ששוחחנו בטלפון כאשר שאלתי לשלומה, וכך ענתה: "מטפלים בי טוב אבל זה לא בית. זה נראה כמו בית מלון אבל זה לא! כי בבית מלון באים לחופשה ועוזבים. אני פה במחלקה עד הסוף".
עבור זקנים לא מעטים, חווית האל-ביתיות יכולה להתעורר גם כאשר המוח מתעתע והסביבה המנטלית הבטוחה מתפוררת, או כאשר זולת-עצמי משמעותי כמו בן או בת זוג, נמצא במצב קוגניטיבי ירוד – על תקן של "נוכח נפקד". כמו כן, האל-ביתיות עלולה להתעורר גם בקרב אלה אשר איבדו בני משפחה או שחברים טובים נעלמו מחייהם. היבטים אלו של חווית האל-ביתיות בזקנה, מתכתבים עם האימה הגדולה אותה חוותה אימי בת ה-92, בזמן שהייתה בשיאה של מחלת האלצהיימר. כאשר הגיעה לפתח ביתה, אמרה: "זה לא הבית שלי. אני רוצה ללכת הביתה". הלוואי שיכולתי לקבל ממנה תשובה – לאיזה בית התכוונה? בית ילדותה בפולין? לאימה, אביה, אחיותיה ואחיה שרובם נספו בשואה? לבית בו גידלה אותי ואת אחותי? כאשר הייתה צעירה, בריאה, יפה וצלולה? נראה כי רצתה להגיע לכל אלה, ואולי גם להרבה בתים נוספים בפנטזיה, אותם לא מימשה.
בכל אחד מהמצבים האלה, כאשר הקירות הפנימיים והחיצוניים של הבית מתחילים להתרופף, ואנו חשופים לחוויות של אימה, זרות, חוסר התמצאות, חרדה, דאגה ועוד, הבית כבר לא מרגיש כמו בית. כך כותב יהודה עמיחי:
"כמו קיר פנימי של בית
שנעשה חיצוני אחר מלחמות והרס,
כך מצאתי את עצמי פתאום
ומוקדם מידי בחיי. כמעט שכחתי
מהו להיות בפנים. כבר לא כואב.
כבר לא אוהב. ורחוק וקרוב,
שניהם במרחק גדול ממני ושווה".
(עמיחי, 2004)
ο בין הריקוד המוחמץ למאתגר: המפגש הפסיכולוגי בין מטפלים צעירים ומטופלים זקנים
ο פתוח-סגור-פתוח: טיפול באוכלוסיה זקנה ופוסט-טראומטית בצל הקורונה
ο בריאות נפשית, זקנה והתמודדות בצל הקורונה
כמטפלת, חוויתי את תחושת האל-ביתיות בחודשים הראשונים של הקורונה, כאשר במרחב הטיפולי האינטימי בו הרגשתי בטוחה, נעלמו הקירות. העדר הקירות היה מאתגר. אישית, התנגדתי לטפל מרחוק במשך שנים, אך עם הצורך להסתגל למציאות שהשתנתה, גיליתי להפתעתי כי עם חלק גדול מן המטופלים נוצרה אינטימיות חדשה, אשר אפילו מינפה תהליכים פסיכולוגיים קיימים. הטיפול בזום או בשיחת וידאו בוואטסאפ למשל, אפשר לי לצאת מהבית הבטוח שלי ולבקר בבית שלהם, ללא הקירות המגנים. לאחדים מהם, הייתה זאת הזדמנות להכניס אותי לעולמם באופן מוחשי יותר; להראות לי תמונות, תעודות, חדרים, את הגינה הקטנה, את הכלב שישב על הברכיים בפגישה וזכה לליטוף, ואפילו לשהות לצידה של מטופלת אחת במיטתה, כאשר היא מחזיקה אותי קרוב אליה בטלפון הנייד. דוגמה נוספת, היא שיחות הוואטסאפ-וידאו אותן ניהלתי במשך מספר חודשים עם מטופל בן 75, שאשתו חולה במחלת האלצהיימר והייתה מאוד סוערת. כדי ליצור סטינג מתאים לשיחות בינינו, הוא ניהל את השיחות מהרכב שלו. זה הבית שלו כיום – מקום מוגן בפני הסערות בבית: "אני מרגיש טוב באוטו. שקט כאן ויש הרבה מקום".
בימים אלה של מלחמה, תחושת האל-ביתיות אשר התעוררה בקורונה ושכחה מאז, חודרת שוב ובעוצמה לחדר הטיפולים. המפגשים הטיפוליים, שהם בית שקט ומגן בפני הרעשים בחוץ, הן עבורי והן עבור מטופליי, השתנו. רוחות רעות מנשבות כעת; אירועי השביעי לאוקטובר וימי המלחמה מאז, ההלם, חוסר האונים, חוסר הודאות, האבל וכן הכעס הגדול על ההנהגה המדינית. כל אלה מכים בקירות הבית ומציפים אותם וגם אותי ברגעים של כאב, חרדה וכעס. כפסיכולוגית בכירה ומנוסה, נדרשת ממני יכולת הכלה, אמפטיה, חמלה, חמלה עצמית והזנה רגשית, בכדי להתמודד עם הרגעים הללו. אולם כל המונחים האלה מאבדים, או לכל הפחות משנים משמעותם בזמן הזה, כאשר ישנו ערבוב בין הרגשות והמחשבות שלי לבין אלו של מטופליי. שבירת הקירות המקיפים אותנו, וגם אלה הניצבים בינינו, עלולה להיות מתעתעת.
כאמור, חוויה זו מוכרת לי מתקופת הקורונה, אך כעת היא שונה ומאיימת הרבה יותר. בפגישות הפרונטליות בימי המלחמה, מרחפת הדאגה הממשית פן תהיה אזעקה בזמן הפגישה. עבורי, האיום הוא שנאלץ לצאת מה"מרחב המוגן הטיפולי" ולהיכנס לממ"ד. זו חוויה חדשה ומוזרה, בה ההגנה הפיזית היא הכרחית ומשותפת, אך במקביל מתרחשת שבירת קירות החדר ופלישה למרחב הביתי הקונקרטי שלי, אשר אינו מוכר למטופליי. האזעקות כבר קטעו מספר פעמים את הפגישות שלי עם מטופלים בזום. במקרים אלה, נאלצתי להפרד מהם, לצאת מחדר העבודה שלי ולעבור לממ"ד. חלק ממטופליי, אלה שאצלם לא הייתה אזעקה, למעשה נותרים לבד ברגעים הללו, ממתינים. מי שנמצאת שם בשבילם בבית הבטוח, עזבה. יצאה לשמור על עצמה. ניתן לראות בכך המחשה ממשית של שבירת הקירות, של האל-ביתיות, כאשר המרחב הטיפולי הבטוח נקטע.
אם כן, נראה כי מושג האלביתי עשוי להיות יעיל במיוחד בכדי לתאר את חוויית הזקנה בכלל, ובימים אלה של מלחמה בפרט. התחושה כי "ביתי כבר אינו מבצרי" מגלמת בתוכה את הקשיים המרכזיים עימם מתמודדים הזקנים בעת הזו. על מנת לנסות ולתווך קשיים אלה, בחלק זה של המאמר אבקש לסכם בכמה נקודות את המאפיינים הבולטים של האוכלוסייה הזקנה, המתקשה במיוחד בימי מלחמה אלה.
מאפיינים אלה נכונים במיוחד לגבי הזקנים ביותר, והיו נכונים גם לפני השביעי באוקטובר, אך היום מקשים עוד יותר על התפקוד בזמן חירום ועל שמירה של רציפות המענה ומחוברות הזקנים לקהילה. זאת, עקב הניתוק מהבית והצמצום בשירותים ובפעילות שהתקיימה בשגרה. רוב הזקנים החווים ירידה באנרגיה ומידה כזאת או אחרת של ירידה קוגניטיבית, נוטים להתכנס, לשהות מרבית מהזמן בבית, לשמור על הרגלים וחפצים מוכרים, להימנע משינויים ולהמעיט ביציאות למרחקים ארוכים. "הכי טוב לי בבית" – זה משפט אותו אני שומעת רבות. ההכרח להתפנות מהבית, מהסביבה הטבעית, ובוודאי חורבן הבית הפיזי של חלקם, מהווים התמודדות אשר דורשת משאבים פיזיים רבים אך גם משאבים רגשיים ומנטליים. יכולת התמודדות עם מציאות שהשתנתה היא ההגדרה המקובלת לבריאות נפשית בזקנה, וזו דורשת גמישות פסיכולוגית אשר אינה בהכרח קיימת אצל זקנים רבים.
אובדן בהווה עלול להצית מחדש טראומות של אובדנים קודמים, והזקן או הזקנה יחוו מחדש חוויות טראומטיות מהעבר. בספרות, מצב זה מכונה "קרוואן של אובדנים טראומטיים" (Hobfoll & Wells, 1998). כך למשל, אסתר בת ה-83 חשה מוצפת מזיכרונות טראומטיים מתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר הייתה אמא צעירה לשני ילדים קטנים ובעלה הוגדר כנעדר. לבסוף, הוא הובא לקבורה משותפת יחד עם חללים נוספים כי לא ניתן היה לבודד את גופות החללים. אסתר כועסת, מאוד כועסת; על ראש הממשלה, על כל הממשלה, על הבן שלה שלא מבקר מספיק, על משרד הבטחון שלא דאג בזמן לאלמנות במלחמת ששת הימים ולקח לו זמן רב להתארגן. הכל מתערבב והיא כל-כך בודדה. בת שבע, בת 83, היא ניצולת שואה, אם שכולה, ואף על פי שהאבדות הרבות בתקופה זו מזכירות לה את האובדן הפרטי שלה, היא מצליחה לשמר חוסן מצטבר של שנים מאתגרות ורוויות בטראומות. "אני בסדר", היא אומרת לי, "לא קל, אבל כבר עברתי הרבה בחיים. מה שעצוב לי זה ההורים השכולים. אני יודעת מה מחכה להם. איך הם יסחבו את המוות של הילדים שלהם כל החיים. החיים שלהם נהרסו".
נראה כי תופעת הגילנות במדינת ישראל עדיין נוכחת ומורגשת גם בעת הזו (בר-טור, 2022, 2020; דורון, 2013). כך למשל, רבים חשו כי היא צצה כאשר יוכבד בת ה-85, חטופה ששוחררה משבי חמאס, "העזה" לדבר בלי הרבה פילטרים. היו אשר השמיצו אותה ואמרו שהיא סנילית. ד"ר רות מלקינסון בת ה-85, בגילה של יוכבד, אישה פעילה, חיונית וחכמה, כעסה מאוד על תגובות אלו, הרי הן באותו גיל. מדוע שמים על יוכבד תווית של סנילית? ניתן לתהות האם זה נעשה רק בכדי להצדיק את מה שלא רוצים לשמוע? בימים אלה, חזרו מספר נשים זקנות משבי החמאס בעזה. במעבר מידיהם של המחבלים אל רכבי הצלב האדום, נשים אלה צעדו בכבדות, עיניהן כבויות והחיוך על פניהן נראה מאולץ ואלביתי. אך הן גילו צלילות וחוסן נפשי רב, למרות שבני משפחתן נרצחו ונחטפו ואף על פי שלחוויית האל-ביתיות הנוראה נוספו גם השריפה וההרס המוחלט של בתיהן. זאת, חרף גילן המתקדם, ואולי בזכות הבית בו חיו שנים רבות ואשר לעד יישאר בתוכן. ניתן רק לקוות כי גם בהמשך הן יצליחו להסתגל למציאות החדשה, החסרה והכואבת.
האויב המר של האוכלוסייה הזקנה הוא הבדידות, וזאת בשל העובדה כי רבים מהם מזדקנים בביתם לבד. תחושת האל-ביתיות עלולה ללוות כל מי שביתו התרוקן מילדים ובני או בנות זוג. אומנם הזקנים לקחו חלק במחאה החברתית, יצאו להפגנות וגם היום בזמן מלחמה הם שותפים למאמץ הלאומי בכל דרך אפשרית, בהתנדבות, בפעילות אזרחית, בעצרות הזדהות עם משפחות החטופים ועוד; אך רבים מהם חוזרים לבית בו הם לבדם, ועימם רק זיכרונות וגעגועים לאנשים יקרים אשר אינם עוד, מחשבות אותן אין עם מי לחלוק ושידורי טלוויזיה המציפים בסיפורים ובצילומים קורעי לב. כל זאת, ואין עם מי לדבר או מישהו להושיט לו יד.
הזקנים הם בפרק האחרון של חייהם. תקופה זו עשויה להיות הזדמנות לאינטגרציה, להשלמה, לקבלה של החיים אותם חייו ולבניית נרטיב מובן וקוהרנטי. זו אפשרות לסיים בשלווה את המסע ולהרפות מהאחיזה החזקה של החיים. אך נראה כי רבים מהם עומדים כיום בפני סוף עצוב. האם הם יזכו לחוות תקומה ופריחה מחדש? האם יזכו בשיקום הריסות הבית במלוא מובן המילה? האם יהיו שם כדי לראות צמיחה ראשונה של עלה ירוק מתוך ההרס והשריפה? והאם הם יכולים לעצום את עיניהם בפעם האחרונה בביטחון כי השאירו מאחוריהם בית חזק ובטוח? שוב, נותר לנו רק לקוות.
רעיה, בת 94, נותנת לי כוח, ומגלמת בדבריה את הפרספקטיבה והחוסן המצטבר מעוררי ההשראה אשר שמורים רק לאוכלוסייה הזקנה. בשיחת הטלפון שלנו היא מתחילה בתודה גדולה על כך שהתקשרתי ומיד שואלת לשלומי ומתעניינת איך אני מתמודדת. כאשר אני שואלת לשלומה, היא עונה: "אני בסדר, כמה שאפשר. אני לא רואה טלוויזיה, רק חדשות בערב. חיים (בן זוגה אשר חולה במחלת האלצהיימר) בעולם שלו. טוב לו. מזל שנחסך ממנו מה שקורה כאן". היא ממשיכה, "אני הייתי בת 11 במלחמת העולם השנייה. עברתי מאז כמה מלחמות. אנחנו נצא מזה". אך בתוכי עולה אותה השאלה – האם היא תזכה להיות שם כאשר זה יקרה?
האגודה הישראלית לגרונטולוגיה מקיימת מאז פרוץ המלחמה מיזם של ליווי טלפוני לאוכלוסייה הזקנה. אחד מיני רבים אשר מוצעים היום לאוכלוסייה זו. הפניות הן אל המוקד לשוויון חברתי והבקשות הן רבות. נראה כי הזקנים ובני משפחותיהם עסוקים בשלב זה בעיקר בארגון הבית מחדש לאור השינויים שחלו במערך השירותים והתמיכה לזקנים, אשר הצטמצמו. נוסף על כך, הזקנים ספונים בביתם שעות רבות מהרגיל, התקשורת עימם מוגבלת, והחרדות והבדידות גדלות. המצב קשה במיוחד אצל אוכלוסיית הזקנים העקורים מדרום ומצפון, אשר נאלצו לעזוב את ביתם, שאיננו עוד, או שנאלצו לברוח ממנו ונמצאים בבית ארעי. חלקם מפוזרים בבתי מלון ברחבי הארץ, רחוקים מבני משפחתם, מהשכנים, מהשכונה, מהסביבה המוכרת. חלקם דחוסים יחד בחדר אחד במלון על חוף הים, אשר במצב אחר, עבור אנשים אחרים, עשוי היה להיות אידיאלי לחופשה. אך כמו שאמרה לי ורה שלם מהביטוח הלאומי – הזקנים לא עוברים אפילו לצד השני של הרחוב לשבת ליד הים. אלה מהם אשר היו מוחלשים טרם המלחמה, הפכו מוחלשים עוד יותר.
נראה כי המשימה העיקרית הניצבת בפנינו בימים אלה, בכל הנוגע לאוכלוסייה הזקנה, היא ליצור מעטפת מגוננת זמנית אשר תסייע להם לגייס חוסן אישי ולהיעזר בחוסן הקהילתי והחברתי המוצע. בתוך כך, וככל שניתן, יש לנסות ולשמור על רציפות החיים שהיו לפני השביעי לאוקטובר, באמצעות השתתפות בפעילות משמעותית, גם אם זמנית, ובמילוי תפקידים בקהילה. כל אלה, יתרמו לשמירה על תחושת הזהות הפנימית של הזקנים. לצד זאת, חשוב לאפשר להם לתת מקום לאבל ולאובדן הגדול, ממקום של חמלה וכן תוך גיוס חמלה עצמית רבה. בעת הזו, כאשר ביתי כבר אינו מבצרי, נראה כי "אני מה ששורד אותי" (Erikson, 1982).
בתקופה מערערת כמו זו, ניתן לדמיין כי אנחנו נמצאים על גשר רעוע, חשופים לסערות ולרוחות חזקות. אלו מזכירות לנו כמה חשוב כי בזמנים קשים נוכל להיאחז היטב זה בזו, בקרובים לנו במיוחד, עד שנגיע אל חוף מבטחים בו נוכל לבנות את ביתנו מחדש. שירו של אשר רייך, “אני הבית”, יכול לשמש כמוטו וכאפילוג לאותם זקנים אשר למרות כל מה שעברו במהלך חייהם, מצליחים לשמור על תחושת הביתיות:
“אֲנִי בַּיִת / עָשׂוּי מֵעָפָר, מִדָּם וּמִמַּיִם, / עִם הַדּוֹרוֹת עָבְרוּ עָלַי מֵָה / רְעִידוֹת אֲדָמָה וּבְכָל זֹאת נוֹתַרְתִּי / לַעֲמֹד גֵּאֶה עַל רַגְלַי. אֲנִי הוּא / יָוָן, רוֹמָא וִירוּשָׁלַיִם, יֵשׁ בִּי / אֲבָנִים שֶׁהָיוּ חֵלֶק מִבֵּית הַמִּקְדָש“ (רייך, 2006).
בניסיון לסיים בנימה אופטימית בימים נוראים אלה, ובתקווה לימים טובים יותר, ברצוני להדהד את קולו של חיים ילין מקיבוץ בארי. בדומה לדובר צה"ל, נראה כי יש לילין תפקיד חשוב בתמיכה, בהרגעה ובהשריית אופטימיות, כאשר הוא חוזר ואומר בכל הזדמנות, ובכל במה עליה נושא דבריו, כי "בית חדש יבנה. הוא יהיה חזק ובטוח יותר, הוא יהיה אחר. אנחנו נסתגל. את הבית שהיה נמשיך לשאת בתוכנו לעד".
פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה בפסיכותרפיה ומייעצת למשפחות, מטפלים, מנהלים וצוותים העובדים עם האוכלוסייה המבוגרת. מחברת הספרים "האתגר שבהזדקנות: בריאות נפשית, הערכה וטיפול" (2019, 2005) הוצאת אשל, ו"החיים במחשבה שנייה - שיחות עם נפתלי" (2009) הוצאת אח. מנהלת שותפה ב"צמתים" – מכון ייעוץ לאוכלוסייה המבוגרת ולמשפחה הרב-דורית.
בודנר, א. (2011). מקורות הגילנות בקרב צעירים וזקנים. גרונטולוגיה, ל"ח, עמ' 19–40.
בר-טור, ל. (2022). גילנות במפגש הפסיכולוגי בין המטפלים הצעירים למטופלים הזקנים: בין הריקוד המאתגר למוחמץ. חברה ורווחה, 118.
בר-טור, ל. (2020). גילנות, העברה והעברה נגדית בטפול בזקנה. גרונטולוגיה וגריאטריה, כרך מ"ז (2), עמ' 89-106.
בר-טור, ל. והדר, א. (2020). בריאות נפשית והתמודדות בצל קורונה: האתגר הכפול. שיחות בימי קורונה, שיחות, עמ' 21-23.
דורון, א. (2013). גילנות בחברה הישראלית: הבניה חברתית של הזִקנה בישראל. מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
יגאל, י. (2017). על אימה ובית: מושג האלביתי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3500
עמיחי, י. (2004). כמו קיר פנימי של בית. בתוך שירי יהודה עמיחי. כרך 3, עמ' 115. הוצאת שוקן.
עמיחי, י. (1985). ברוח הנוראה הזאת. הוצאת שוקן.
פרויד, ז. (2012). האלביתי. תל אביב: רסלינג (פורסם לראשונה בשנת 1919).
רייך, א. (2006). אני הבית. ‘גג’, גיליון 13, אוקטובר/תשרי תשס”ז, עמ’ 24.
Baltes, P., & Baltes, M. M. (1990). Successful aging: Perspectives from the behavioral sciences. Cambridge University Press
Bar-Tur, L. (2023). ‘I finally got rid of my shadow!’: Psychotherapy with an oldest old woman – A growth process for client and therapist. Clinical Gerontologist, May-Jun; 46(3) (pp. 467-474)
Erikson, E. H. (1982). The life cycle completed: Review. New York: Norton
Hobfoll, S.E., & Wells, J.D. (1998). Conservation of resources, stress, and aging: Why do some slide down and some up? In: Lomranz, j. (Ed.), Handbook of aging and mental health: An integrative approach (pp. 121-134). New York: plenum Press
Kohut, H. (1977). The restoration of the self. International Universities Press
Muslin, H. L. (2013). The psychotherapy of the elderly self. Routledg
