עינת קלמוס
*על הציור 'ילדות'- ציור שמן על בד של הציירת איילת עמית. הוצג בתערוכת היחיד 'מקום לגעגוע' בבית הכט, חיפה, 2012.
לפני מספר ימים, בתאריך 1/4/2020, במשך שעתיים כמעט, אירח ד"ר מייקל אייגן, ישוב אל שולחן האוכל בדירתו בניו יורק, כ-1000 מטפלים ישראלים, בתיווכו של המראיין ד"ר ענר גוברין, חברו הקרוב מזה 20 שנה. במסגרת השיחה המרתקת, אשר התקיימה במסגרת שיתוף פעולה של אתר בטיפולנט ומכון מפרשים, ד"ר אייגן שיתף את השומעים במחשבות על טיפול וחדר הטיפולים בתקופה המבלבלת והמתוחה של משבר הקורונה.
ד"ר גוברין פתח את השיחה, אשר נערכה תחת הכותרת "התקפות על טיפול - פסיכותרפיה תחת איום הקורונה", בהסבר על המוטיבציה לקיום הראיון. הוא הסביר, "ההזמנה לראיון נולדה מתוך המצב המורכב עמו כולנו מתמודדים והדילמות שנוצרו בעקבות כך בחדר הטיפול. רובכם איבדתם מטופלים או עשיתם את המעבר לפגוש אותם מרחוק. חלק מהמטופלים אינם יכולים כעת לעמוד בתשלום תעריף הטיפול. הסטינג המסורתי שתמיד חשבנו שהוא כה חשוב לביסוס יציבות ואמון, ואפילו נחשב לחלק מרפא בפני עצמו בטיפול, עומד כרגע בפני סכנה. איך ניתן בתוך משבר הקורונה הזה ליצור סביבה שבה ניתן להחזיק את המטופלים שלנו ולתמוך בהם? אנו שמחים לארח היום את ד"ר מייקל אייגן ולהודות לכל המשתתפים בשיחה; ותודה לך מייק שהסכמת להיות כאן, לדבר עם קהילת מטפלי הנפש הישראלים ולספק מניסיונך העשיר בכדי לתת מענה לשאלותינו".
עם תחילת הראיון, ד"ר גוברין הפנה לד"ר אייגן את השאלה הראשונה והמהותית ביותר בתקופה זו: כיצד ניתן להתמודד בחדר הטיפולים עם המתקפה החיצונית של 'הקורונה' והמחשבה כי נהיינו מסוכנים האחד לשני? איזה סוג של שפה אנליטית יכולה לתאר את החרדה והצורך ההפוך לטבע המטפל שלנו להתרחק ממטופלינו ('מאימת המגע לחדוות המגע'/עמי פרגו)?
ד"ר אייגן השיב כי עד עתה הקורונה איננה האסון העולמי הכי גדול שחוותה האנושות, ומתוך כך היא גם איננה האתגר היחידי בסדר הגודל הזה אותו חווה עולם הטיפול הפסיכותרפויטי והפסיכואנליטי. לדבריו, גם בטיפול רגיל יש למטפל התמודדויות מרובות ועליו להתמודד גם בימי השגרה עם מגבלות מרובות. הוא ציטט את אמירתו של פרויד כי "המחלה האנושית הינה גרועה יותר (the human disease is worst)", על מנת להתייחס לכך שבני האדם גורמים לעצמם את הנזק הגדול ביותר. הוא הזכיר כי המתח האם להיות בטיפול או לא, או האם להיות במגע עם האחר או לא, מתקיים בכל טיפול נתון ובכל זמן נתון, ללא תלות באיום הקורונה. לכן האנושות, על המטפלים והמטופלים שבה, תשרוד גם מתקפה חיצונית זו. ד"ר אייגן הוסיף ואמר כי לצד הטרגיות עמה אנו מתמודדים כרגע, כולנו חולקים את אותה הטרגדיה, ללא הבחנה בין מטפל ומטופל. ההבדלים בין מטפלים שונים ומטופלים שונים אמנם קיימים (ההבדלים בכוחות, משאבים והחוויה הסובייקטיבית), אך בימים אלו כולם מתמודדים עם שינוי דרסטי במציאות. אדרבה, החששות והפחדים יכולים להוות הזדמנות יוצאת דופן לשותפות גורל וחוויה אנושית משותפת. בהתייחסו לחשש של בני האדם 'להדביק' זה את זה בעת הזו העיר אייגן בהומור (אך ניכר היה כי התכוון לכך) כי הוא מתמודד עם חשש זה כל הזמן.
ד"ר אייגן הוסיף כי עם המעבר לשיחות טיפוליות בטלפון, ניתן להיות קשובים יותר לשמיעת הטון והאפקט של המטופל. לדבריו, מכיוון שמדובר בהסתגלות למדיה חדשה, יש לתת את הדעת על השינוי ולאפשר זמן הסתגלות מספק על מנת לבחון כיצד בין שיחה ושיחה משתנה ההקשבה. באופן אישי, דברים אלו גרמו לי לתהות האם ישנם מטופלים שהיעדר המבט בשיחה טלפונית דווקא מיטיב עמם? אולי מפגש מסוג זה יכול להיחוות להם פחות חודרני מהמבט המתקיים במפגש הפרונטלי?
ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית
ο התקפות על טיפול: פסיכותרפיה תחת איום הקורונה
ο אייגן והשפעה
בהמשך השיחה, ד"ר גוברין המשיך ושאל: כיצד ניתן להיות במגע עם האמת כעת? בכדי להסביר את שאלתו הוא הביא דוגמה, "יש לי מטופלת (אשר אתה מכיר מההדרכה שלי על המקרה, וקיבלתי את אישורה להציג את המקרה שלה), אשר נוהגת לשטוף את ידיה באופן אובססיבי מזה שנים. בימים אלו היא מרגישה טוב יותר, חשה כי קיבלה אישור להתנהגותה זו ולסירובה לקחת טיפול תרופתי לאורך השנים. לתחושתה, כעת חוקרים משתמשים בידע שרכשו ממנה ומאנשים אחרים אשר נוהגים לשטוף ידיהם באופן קומפולסיבי בהתמודדות מול נגיף הקורונה. כך נראה כי התקופה תורמת להתעצמותם של נרטיבים מסוימים ו"אמיתות" מסוימות אצל חלק מן המטופלים.
זאת ועוד, בימים אלו מטופלים ומטפלים מחפשים את הדרך הייחודית והמתאימה ביותר עבור הדיאדה הספציפית שלהם לייצר טיפול - חלק מעדיפים לשוחח בטלפון עם המטפל/ת שלהם, חלק באפליקציות המאפשרות שיחות וידאו. ד"ר גוברין סיפר כי מודרכת הנמצאת בשלבי הכשרה אנליטית, שיתפה אותו כי אנליזנדית תיארה כיצד הניחה את המחשב הנייד מאחורי ראשה בזמן שהיא שוכבת על הספה, באופן שחשה שהמרחק מקולה וממבטה של המטפלת מדמה הכי קרוב את המציאות של האנליזה.
מחווייתו האישית סיפר ד"ר גוברין כי לו עצמו היתה התנסות שבה המצלמה של מטופלת לא פעלה מסיבות טכניות ונוצר מצב בו היא יכלה לראותו אך הוא לא יכול היה לראות אותה: "ברגע המשונה הזה, חוויתי תחושה קלאסטרופובית והפכתי להיות חשדן. המטופלת הפכה להיות סוכנת של משטרה חשאית ואני נהייתי אסיר". דוגמה המבהירה בשנית כמה האמת הנפשית בתקופה הנוכחית היא חמקמקה ודינמית.
גם לגבי האמת של העמדה הטיפולית הדעות חלוקות, מזכיר ד"ר גוברין באומרו "ישנו רב שיח מעניין כרגע לגבי מהו הדבר הנכון לעשות. שמעתי קולות רדיקליים האומרים: אל תפגשו עם מטופלים מרחוק, בקשו מהם להגיע תוך שמירה על סטריליות החדר; זה לא נכון לעשות הנחה כספית, זה פוגע בטרנספרנס. עדיף לעשות הפסקה בטיפול ולשוב אליו כשיהיה לך יותר כסף".
אני מצטט קטע מ'העצמי הרגיש' הוא אמר:" ביון קישר את O עם השפעה קטסטרופלית. הרגע של המפץ הגדול הוא בו זמנית בכל מקום, מתמשך, בלתי צפוי, באופן פוטנציאלי מתנפץ ליקומים חדשים. ההשפעה של המציאות גדולה בהרבה מהיכולת שלנו לעבד אותה. אין לנו אפשרות להכניס פנימה יותר מדי מציאות. אנחנו תמיד נמצאים רגע אחרי ההשפעה של הרגע, לכל היותר יכולים לעבד פיסות מהשלם. אך פיסות אלו בעצמן יכולות להיות עשירות מאד ובעלות משמעות רבה".
ביחס לכך ד"ר גוברין פנה לד"ר אייגן: "מייק, סערה רגשית מתחוללת, בפנים ובחוץ. יותר מדי דברים מתרחשים בו זמנית- בעולם, במדינה שלנו, בקרב משפחותינו ועם מטופלינו, יש קושי עצום לשקף את כל המתחולל ולא לחוש לרגעים כי אנו יוצאים מדעתנו. האם תוכל לסייע לנו להתמודד טוב יותר?!"
ד"ר אייגן בחר לפתוח בקריאה אלוהית מהתנ"ך אל האדם: "היה שקט, עצום עיניך, הקשב ושמע את אלוהים". הוא התייחס בכך לקולות הקטנים והעדינים שבתוכנו, אשר עתה, ב'עידן הקורונה', עם צמצום קולות הרכבים הנוסעים והמטוסים הממריאים לשחקים, אולי מתאפשר לשמוע יותר. עוד הוא הציע כי כאשר יוצאים מ'הכלא החזותי' נפתחות אינספור אפשרויות חדשות כך שמזדמנת האפשרות לערבב באופן אחר את הראייה עם הקול, להיפגש self to self ולשאול שאלות (כלפי המטופל ולתוכנו) באופן יותר מחודד המתייחס לכל הרגשות, החוויות והמחשבות שעולות - אילו רגשות מתעוררים בך כשאתה מתבונן בי וההפך? אילו רגשות מתעוררים בך כשאתה לא רואה אותי פיזית? ממה את/ה מפחד/ת? ספר/י לי על הפחד שלך. ד"ר אייגן הציע כי בין תשובותיו ניתן למצוא את האמירות שמחזיקות איכויות של "גם וגם", כך למשל אמירה כגון "יש בי חלק פובי וחלק שאוהב להשפיע על אחרים ולהיות מושפע"; או כלפי המטופל - "נשמע שזו לא הפעם הראשונה שאתה פוחד מאחרים, מתי פגשת את זה בפעמים הקודמות (כשהיית קטן/ הלכת לראשונה לבית הספר/ יצאת מהבית)".
לאחר מכן, ד"ר גוברין הוסיף כי ביון כתב שזה חשוב 'לרצוח ולשרוד' וכי הוא חושב שדבר דומה מתחולל כרגע, פרט לכך שאנחנו עדיין לא בשלב ההישרדותי. הוא פנה לאייגן בשאלה כיצד סיטואציה זו יכולה לעזור לנו לחיות? האם זה יפתח עבורנו אפשרויות יותר רחבות?
בתשובה לכך ד"ר אייגן הרגיע ואמר: רובנו נשרוד את המגיפה הזו. חלק מאיתנו לא יחוו אותה כלל פיזית, אחרים יחלו, חלק ימותו. חלק אולי לא ימותו אבל יצטערו שהמגיפה הזו לא זימנה את סופם. באשר לשאלה כיצד עלינו להתנהל ואיך להתמודד עם תקופה זו, נראה כי ד"ר אייגן מכוון למושג 'ככות הדברים' (טאטהטה בסנסקריט ו- suchness באנגלית) שמשמעותו נוגעת להיותו של האדם מאוחד עם טבעו המקורי, היותו בלתי מפוצל ובלתי מסוכסך. בהקשר לתקופה זו, מדובר ביכולת לראות את הדברים כפי שהם, מבלי להכחיש, ולעשות כמיטב יכולתנו בתוך תחום שליטתנו. כדוגמא לכך ציין ד"ר אייגן כי הוא מקפיד על היגיינה במיוחד, ובהומור ציין כי בוודאי מיד כשיסיים את המפגש המקוון עמנו ייגש לשטוף את ידיו.
באשר לאפשרות לצמיחה מכל התקופה הזו, ברגע זה ולכשתסתיים (בתקווה במהרה), נלמד כמטפלים (ומטופלים) לא לקחת טיפול כדבר מובן מאליו. נוכל לבסס תחושת מסוגלות במובן הזה שחיינו בתקופה שאילצה אותנו לקיים תרפיה בתנאים מיוחדים, תחת מתקפה ממשית מן החוץ. בהתאם לכך, המלצותיו למטפלים הולכות בכיוון של 'להשאיר את הדלת פתוחה למטופלים'; לא לסגור את הדלת, לאפשר באופן גמיש לכל מטופל מה שמתאים לו. לא ללחוץ מדי לאף אחד מן הכיוונים. באופן גלוי למדי, שיתף ד"ר אייגן כי באופן אישי הוא מכיר במוגבלות שלו לבצע reaching out, אך הוא ציין כי זה ממש לא נראה פסול בעיניו אם למטפל אחר זה כן מרגיש מתאים וחשוב.
בתגובה לדוגמא של ד"ר גוברין על מודרכת שלו, אם לילדים צעירים ללא עזרה מבחוץ, אשר שיתפה כי חשה שממש לא מסוגלת להמשיך לטפל בימים אלו; ד"ר אייגן הסכים שהמטפלים חייבים לדאוג לעצמם, כל אחד עם מה שמשמעות הדבר היא בשבילו באופן אישי, ובמקביל לדאוג להיות בטיפול אם יש בכל צורך. הוא אמר "עשו מה שאתם יכולים, אל תעשו מה שאתם לא יכולים, אבל זכרו כי אתם תמיד יכולים לדבר על זה עם מישהו אחר, לחוות את זה".
כאסוציאציה לדברים אלו, ד"ר אייגן התייחס לדבריו של ויניקוט שתיאר כי על מנת להגן על עצמו משנאתו כלפי אמו ובשל התלות העצומה שלו בה, התינוק מפנה את שנאתו כלפי עצמו ואומר לעצמו: "אני זקוק לה, היא מאכילה אותי. אני לא אשרוד אם אמא לא תטפל בי." לדבריו, מדובר בחווייה גנרית ומוכרת לנו, מעבר לימי הקורונה. אנחנו הרי גם יצורים מסוכנים. כולם שונאים את כולם. אנחנו פוגעים זה בזה. זה חלק מהחיים. צריך למצוא את האיזון הנכון בין קירבה ומרחק, חום וקור, אהבה ושנאה, נוחות ואי נוחות, ביתיות ואל ביתיות ועוד קטבים נפשיים רבים. כפי שהאם והתינוק מוצאים את שפתם המשותפת, כך יש לנו משימה ברגרסיה הטיפולית הנכפית עלינו, לעשות זאת בזמן זה עם מטופלינו. שפת המגע ולא האימה או המתקפה. ד"ר אייגן מציע לחשוב ברוח הבודהיזם כיצד לעבור מחוויה של שנאה להכרת תודה ותחושה של חמלה כלפי האחר ואומר: הצליל של הקול הוא הצליל של הלב.
בהמשך לחווייתם של התינוק והפסיכוטי, ננסה לשאוף למקום שמצליח לעשות את המעבר מהמחשבה כי יש לנו שליטה אומניפוטנטית בעולם הזה, בחיינו או בקרובים שלנו והיחסים שלנו עמם, אל עבר ההכרה המבהילה בתחילה "אוי, זה למעשה לא כך". מתוך כך, נתפנה להבנה הדפרסיבית אליבא דקליין כי למעשה אנחנו זקוקים לאחר ולעיתים קרובות אפילו תלויים בו לשלומנו. ביחס לכך, הרי שהסיטואציה הנוכחית מחייבת אותנו להכיר בצורך שלנו באחר: "אני מקריב מעצמי כדי לא להיות חולה או על מנת שאתה לא תחלה". בו זמנית, אנשים נמצאים יותר בבית ויש להם הזדמנות ואפשרות (למי שיכול) להיות יותר יחד, לשוחח, לעשות דברים שלא מספיקים במירוץ היום-יום. אם יש אנשים שלא מסוגלים להסתגל לשינויים האלו, חובה עלינו לכבדם. במסגרת המאבק המתחולל בתוך המטפל ובתוך המטופל, האם להמשיך בטיפול או לא, ד"ר אייגן מציע כי לשלל הקולות מקום שווה ומקובל: "אני רוצה להישאר", "אני לא יכול להישאר", "אני לא רוצה להישאר".
בהמשך דבריו, הזכיר ד"ר אייגן שוב את ביון אשר טיפל בקבוצה של חולי סרטן סופניים ושאל את משתתפי הקבוצה: "מה אתם יכולים לעשות עם מה שיש לכם עכשיו, בזמן שנותר לכם?!" (לא מה אי אפשר או מה לא תספיקו כבר לעשות...). הוא הצביע על כך כי לאנשים רבים התפנה לפתע ובאופן לא מתוכנן הרבה זמן ולכן מתעורר בהם צורך ורצון להכניס לשגרת הסגר יצירתיות - לנגן, לצייר, לכתוב.
ד"ר אייגן הוסיף כי בתקופה זו יש דברים יותר חשובים מהחוקים של הסטינג הטיפולי. באופן אישי, אמירה זו לקחה אותי לאסוציאציה על ספר הילדים 'אריה הספריה' ולמשפט המכונן מתוכו- "לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים אפילו בספרייה". ד"ר אייגן הרחיב על הרעיון ואמר: "החיים הם חלק מהטיפול, הטיפול הוא חלק מהחיים". כך כמו ביקש להדגיש כי אין אפשרות להחזיק בסטינג בצורה נוקשה אל מול מציאות חיים כה עוצמתית ודינמית, הדברים מצויים בתוך קונטקסט.
בפנייתו לד"ר גוברין ודרכו לכלל המטפלים אמר ד"ר אייגן: "אתה יכול לעזור לאנשים אחרת ממני. יש אנשים שאתה יכול לעזור להם ואני לא. כל אחד יעשה זאת בדרכו. אתה טוב להרבה אנשים!". הוא שיתף כי בקליניקה שלו יש את כל קשת המחירים. לדבריו, הוא נוהג לעשות הנחות למטופלים לפי צורכיהם "כשתתאושש ויהיה לך כסף תוכל אולי לשלם לי יותר" ומציין כי לחלק מהמטופלים לא העלה את התעריף מזה 40 שנים.
אם כן, הדגש בעיניו הוא כמובן על הנוכחות הטיפולית - ההימצאות עם המטופל כל זמן שהוא זקוק לי. טיפול יכול להתקיים מעבר לכל סטינג - ברחוב, בהליכה משותפת יחד, במנזר בודהיסטי; Talk therapy, Art therapy ו-Poetry therapy.
לסיום, הזכיר ד"ר אייגן את שייקספיר שנפטר בגיל 52, כאשר חדל להיות יצירתי. כך הציע כי משבר הקורונה הוא למעשה לא זמן לחדול אלא זמן שניתן לנצלו על מנת לשוחח זה עם זה, לחדש קשרים ישנים ולשמר את הקיימים (באמצעי התקשורת השונים), לצעוד, לרוץ (אם אפשר), לראות סרט (בטלוויזיה), להיות יצירתיים, זמן לאירוטיקה...התרפיה של החיים!
תוכלו לצפות בהקלטה של הראיון כאן.
פסיכולוגית קלינית מומחית, משגב. מלמדת בבית הספר לפסיכותרפיה בגליל. מנחה קבוצות של בני משפחה ששכלו את יקיריהם בעקבות התאבדות (עמותת אלה). מדריכה ברווחה ביחידה לטיפול בפגיעות מיניות. עבדה כעשור בביה"ח הפסיכיאטרי 'מזור' בעכו.
