דפנה הירשמן
חֶבֶל הַטַּבּוּר / דפנה הירשמן
הָעֻבָּר שֶׁצּוֹמֵחַ בֶּבִּטְנִי
מַבְלִיט הַחוּצָה אֶת
צַלֶּקֶת הַחִבּוּר לְאִמִּי
אֶת טַבּוּר הַקִּיּוּם שֶׁלִּי
שֶׁנִּשְׁכַּח לוֹ שָׁקוּעַ
יָמִים רַבִּים
בשיר זה אני מתארת כיצד צמיחת עובר בבטנה של אישה הרה מבליט החוצה באופן קונקרטי את צלקת הטבור - כאשר הטבור מהווה זכר לחיבור ההזנה לאימה טרם היולדה בהיותה עובר ברחם, ובה בעת צלקת כזכר לניתוק. לתפיסתי, המגע המחודש עם צלקת הטבור איננו רק פיסי, כי אם מתרחש גם ברמה הרגשית כאשר ההריון מציף חומרים רגשיים אשר קשורים לשלבי חיים מוקדמים ולחיבור הראשוני אם-תינוקת. באופן טבעי, הציפיה לתינוק מעלה חששות אשר נוגעות לעתיד, הן בהקשר לוולד והן בהקשר לתפקיד האימהי, כאשר ברקע ניצב המודל האימהי והסביבה הטיפולית אשר הופנמו אצל האישה ההרה, לטוב ולרע.
במאמר, אתאר כיצד אני מבינה את התהליכים הנפשיים המתרחשים בזמן הריון ככאלו הכוללים פתיחה של מרחב מעברי, חוויה של התערערות גבולות האישה, של התערבבות וקטיעה, תקופה בה מתחולל מה שכינה וויניקוט ״מחלת האימהות״ שלאחריה פחד מהתמוטטות. בעבודתי הטיפולית עם נשים הרות התרשמתי כי מדובר במצב ייחודי בו נפתח חלון הזדמנויות המאפשר לטיפול להוות מצע לצמיחה התפתחותית של אימהות לקראת הלידה, ולסייע בעיבוד של החומרים הראשוניים העוצמתיים שמעורר ההריון, אשר נוגעים בבריאה אומניפוטנטית מחד וחוויית מוות והתפרקות מאידך. במאמר ארחיב על נושאים אלו תוך שילוב דוגמאות קליניות. מאמר זה, מבוסס על עבודת גמר שהוגשה בתכנית לפסיכותרפיה ״ויניקוט, ביון והעצמאים בפסיכואנליזה – פורצי דרכים״, בביה"ס ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב.
תקופת ההיריון מהווה תקופת השתנות דרמטית בחייה של אישה. זוהי תקופה בה היא חווה תחושות אדירות של יצירה ובריאה. כאשר הגוף מתרחב וגדל יש גודש, חוויה של כוחות כמעט אומניפוטנטיים, יכולת להיות פורייה ונשית – כל אלו לצד חוויות אשר נוגעות בפחדי מוות מאיימים. מצאתי כי ניתן לזהות את החוויות הללו בקרב מטופלות, כאשר בהתלהבות מציפה הן מראות לי את צילומי האולטרסאונד, כאשר יש תנועת בעיטה והתרגשות מחויכת עולה על פניהן, ומאידך כאשר הן חוות חרדות, בכי, וקשיי שינה אל מול האתגר הצפוי. לכך לא פעם מצטרפות גם ההתמודדות אשר עשויה להיות מלחיצה עם שינוי הגוף, בדיקות רפואיות, כאשר אין תנועות עובר ברחם או שאחת מהבדיקות "מדאיגה".
ואכן, בתקופת ההיריון חלים שינויים מהותיים גופניים, הורמונליים ונפשיים. על פי דניאל סטרן (2000) האישה חווה "שינויים גופניים מהירים כל כך שמערערים את היציבות של דימוי הגוף שלה, ומכינים את הקרקע לארגון מחודש של הזהות שלה." (סטרן, עמ' 55). לדבריו, האישה ההרה נמצאת למעשה במשך כל ההיריון במצב ביניים של שלושה הריונות באותו זמן: "העובר הפיזי הגדל ברחמך, הלך המחשבה האימהי המתפתח בתוכך, והתינוק המדומה המתפתח במחשבתך" (סטרן עמ' 35).
על פי הפסיכואנליטיקאית גו׳אן רפאל לף (Raphael-Leff, 2001) הריון הוא גם סוג של מרחב מעברי כאשר הוא צופן ידיעה שלא יודעים אותה עדיין, וההורים יכולים להיות יצירתיים ולדמיין את הילד המתפתח בבטן. דונלד ויניקוט הגה את הרעיון של מרחב מעברי במאמרו ״אובייקטים ותופעות של מעבר״ (1953) כדי לתאר את אחד משלבי הביניים בהתפתחותו התקינה של הילד. לפיו, מרחב מעברי או במילים אחרות מרחב פוטנציאלי מתאר את האזור שבין הפנטזיה למציאות. ויניקוט השתמש במונח כדי לתאר שלב ביניים בהתפתחות הילד, שבו הוא מתנסה במעבר שבין המציאות הפנימית והחיצונית. בראש ובראשונה, המרחב הפוטנציאלי מתפתח בין התינוק לאימו, כאשר במהלך התפתחות תקינה הילד לומד לחוות אותו בעצמו, למשל כאשר הוא משחק במשחקי דמיון ויצירה. המרחב לא קיים לא בתוך הילד ולא מחוצה לו, אלא במרווח שבין השניים, כאשר הוא גם מפריד וגם מחבר ביניהם. במרחב זה נכללות חוויות כמו משחק, יצירתיות וחוויות תרבותיות והוא כולל אלמנט פרדוקסלי, בכך שהמרחב הפוטנציאלי משלב גם דמיון וגם מציאות, מבלי שהשניים יפריעו זה לזה או שתהיה דרישה לבחור ביניהם.
בתקופת ההיריון המרחב המעברי מהווה מקור למשחק והנאה כאשר ההורים מדמיינים ומשחקים עם רעיונות הנוגעים לעובר שבבטן אשר כבר נמצא עמם, אך לא ניתן לראותו. אי הידיעה מאפשרת מרחב משחקי, אך בה בעת עלולה לעורר חרדה. אחד הפרמטרים אליהם מתייחסת רפאל לף בהקשר למרחב המעברי הוא מין העובר. לפיה, ניתן במודע או שלא במודע להתייחס לעובר כאל זכר או נקבה, בחירה המושפעת מעולמם הפנימי של ההורים ומההיסטוריה המשפחתית. זכורה לי מטופלת שכל כך רצתה בת, עד שבמפגשים איתי המשיכה לדבר על העובר בבטנה בלשון נקבה, גם לאחר שבבדיקת מי השפיר נאמר לה כי מדובר בבן זכר. מטופלת זו היתה עסוקה מאוד בינקות שלה עצמה, וחשתי כי דרך הפנטזיות שלה על הבת שתיוולד לה, ביטאה משאלות לב לחוויות מתקנות. בטיפול, עלתה תחושה כאילו שבלידת בתה המדומיינת היא מולידה גם את עצמה מחדש ומאפשרת לבתה את מה שנמנע ממנה. השיח בתוך הטיפול אפשר למטופלת מגע עם הכמיהה שלה ועם הכאב על החסכים אשר חוותה בעצמה כפעוטה.
נושא נוסף אשר חוזר בכתיבה המקצועית לגבי תקופת ההיריון הוא נושא הגבולות אנו רגילים לתפוס גבול כקו ברור אשר מייצר את ההפרדה בין שני גופים נפרדים. אולם פטרן (2001) מציעה התייחסות שונה לנושא, בהתבססה על הגותו של ויניקוט. היא מרחיבה את המבט על גבול מקו קבוע וחוסם לכזה המכיל בתוכו ממדים חווייתיים ולא מבניים של תנועה ומשחק. להבנתה של פטרן, הדרך ליצירת סובייקטיביות מובחנת היא פרדוקסלית - שכן היא מניחה כי דווקא קיומה של חוויה אינסופית נטולת גבול הכרחית ליצירתה של סובייקטיביות מובחנת. באופן כזה, פטרן מתארת חוויה אשר רלוונטית לתקופת ההריון של "אזור חוויה של היעדר גבול" (עמ' 118), שמתוכו מתהווים תהליכי יצירה ובריאה.
בזמן ההיריון תנועות העובר ברחם הן דוגמא טובה לתחושה של טשטוש גבולות מתעתע כאשר לא תמיד ברור האם התנועה נובעת מהעובר או ממקור אחר בגוף האישה, ״זה חלק ממני וגם לא, בו זמנית״. חוויות עוצמתיות אלו מאתגרות את בסיס החוויה הגופנית של העצמי, ושונות מהחוויה המוכרת לנו בה יש אבחנה והגדרת נפרדות ברורה בין אני לאחר. כאשר הגבולות הפיזיים המתגמשים מזמינים למרחבי נפש משותפים וחווייתיים של תנועה ומשחק, גם בתוך המפגש הטיפולי, אלו בהמשך יתרמו ליצירתה של סובייקטיביות מובחנת.
בהריון גבולות הגוף כמו נפרמים ומשתנים מבפנים ומבחוץ, והאישה ההרה חולקת את הגוף שלה עם עוד מישהו, אשר נמצא עמה כל הזמן, גם ברגעים הכי אישיים ואינטימיים. רפאל לף ממחישה את המורכבות כאשר היא מתארת איך בהריון ישנם שני גופים, אחד בתוך השני, וזוהי בעצם בו זמנית יחידה אחת אך גם שתיים (Raphael-Leff, 2001). ההימצאות של העובר בבטן לעיתים מפריעה לשינה של האם, למחשבותיה, דבר אשר גם מכריח אותה לעשות שינויים הנוגעים לסדר יומה, לתזונתה ולהיבטים נוספים. גם ההכרח להיות תחת ביקורת רפואית, לעיתים חודרנית, מעורר הרבה תחושות מטלטלות. בנוסף ההריון הינו עדות חושפנית לחיי המין של האישה, שכן היא נושאת ברחמה תינוק אשר משותף לה ולאדם נוסף. העובר המתפתח בתוכה כולל את זרעו וההרכב הגנטי של אחר, עוד חוויה של חדירה לגבולות.
במהלך טיפול במטופלת אשר נאלצה להיכנס לשמירת היריון, זיהיתי כיצד חוויות שכאלו התעצמו. במפגשים עימי היא תיארה חוויות של אובדן הגדרתה העצמית, מכיוון שנדרשה לוותר עבודתה והעיסוקים אשר העניקו לה משמעות ומבחינתה הגדירו את זהותה. כך, היא חוותה תנועה מהיותה אישה עובדת, בעלת סדר יום ועצמאות - לאישה ללא סדר יום ותפקיד חברתי מקצועי, מה שהעצים את חוויית היעדר הגבולות והתערערות העצמי, דברים אשר נבנו אצלה במשך שנים. בתחילת הטיפול, מטופלת זו נהגה להגיע למפגשים במראה מטופח, כשהיא לבושה בסגנון אלגנטי. עם תנועה זו, החלה להגיע למפגשים כשהיא לבושה בפיג'מה. במקביל, כאבי גופה הפכו חשופים ובאו לידי ביטוי ברמה הפיזית דרך כבדות הליכתה, הציפורניים הכסוסות שכבר לא מכוסות בלק ג'ל ורגליה החשופות עליהן הופיעו ורידים סגולים.
הרגשתי כי בתקופה זו המטופלת כמו אפשרה לעצמה להיות איתי עייפה, מנומנמת, חלשה. התחושה היתה כי ההיריון מייצר רגרסיה מעצם הימצאו, והמצב הזה מאפשר לה להוריד את ההגנות ולקבל טיפול. יש רגע קונקרטי אשר זכור לי מאחת הפגישות האלו - היא הגיעה ונעה בכבדות לכיוון הספה, ואז כמו מעדה ואיבדה שיווי משקל, ואני זוכרת את עצמי שם מתכווננת לתפוס אותה אבל לא מספיקה להגיע אליה, והיא כבר התאזנה בכוחות עצמה והתיישבה. הרגשתי שהרגע הזה היה כמו המחזה של המתחולל בעולמה הפנימי. הקריסה, ההתארגנות בה היא אוספת את עצמה, תוך ידיעה מגיל צעיר שאין על מי לסמוך, והיא מצליחה לבדה לאזן את עצמה. אמנם לא תפסתי אותה, אך הרגשתי כי היא אפשרה לי להיות נוכחת בנפילות שכאלו. ובאופן כללי יותר, כי תקופת ההיריון אפשרה לנו להיות יחד במצבים מסוג זה, ומתוכם לקיים שיח על הקשיים, על הכאבים הנפשיים, על אירועים קשים מילדותה וחוויות מורכבות עם הוריה.
התייחסות לנושא הגבולות במהלך ההיריון ניתן למצוא גם בהגותו של מייקל באלינט (2008) אשר התמקד בחוויות של העובר, אשר מהן ניתן להקיש גם על חוויות שחשה האם. באלינט מתאר את הסביבה הרחמית כסביבה נטולת דיפרנציאציה אשר בה אין עדיין אובייקטים, וכמעט שאין לה צורה. הוא מדגיש כי אין בה גבולות ברורים מבחינתו של העובר, כך שהסביבה והעובר חודרים זה לתחומו של זה, ומתקיימים יחדיו ב"התערבבות הרמונית זה בזה". הדוגמא אשר מציע באלינט לחוויה זו של התערבבות הדדית הרמונית היא של הדג בים. לדבריו "העובר, מי השפיר והשליה מהווים יחד התערבבות הדדית סבוכה כל כך בין העובר לסביבה-האם, עד כי שאלות הנוגעות להיסטולוגיה ולפיזיולוגיה של מערכת זו נמנות עם השאלות שבבחינות הרפואה מתייראים מפניהן יותר מכל." (עמ׳ 97). על רקע מצב מחובר והרמוני זה, באלינט רואה בלידה טראומה, בכך שמפרה את האיזון הקיים וכופה צורה חדשה של הסתגלות, תהליך של היפרדות ואבחנה ברורה יותר בגבולות של אובייקטים.
התייחסות ללידה כטראומה ניתן למצוא עוד טרם תקופתו של באלינט, כבר בראשיתה של הכתיבה הפסיכואנליטית, למשל בכתיבתו של אוטו ראנק, (1924 ,Rank) אשר מתייחס ללידה כאל טראומה. לדידו, הלידה היא המקור העיקרי לחרדה הראשונית של האדם, אשר בהמשך החיים חווה חרדות שהן, על פי ראנק, ניסיון של הנפש להתמודד עם החרדה הראשונית של הלידה. גם פרויד, במאמרו על "עכבה סימפטום וחרדה" (1926) מקשר בין הדחקה לחרדה, בהסברו כי הנפש מנסה לבודד ולנתק את התכנים מעוררי החרדה דרך שימוש במנגנוני ההגנה. הלידה, במובן זה, היא דוגמא ראשונה לתהליך שבו מצב מעורר חרדה או טראומטי, שבו יש איום וחוסר אונים. במאמר זה פרויד מתייחס לנושא של הדיסוציאציה ומזכיר גם את המילה סזורה כביטוי לקטיעה והמשכיות גם יחד.
ביון (1979) שימר את מושג הסזורה שטבע פרויד ופיתח אותו כביטוי למהלך דיאלקטי של קטיעה של רצף, יחד עם המשכיות של חוויה. על פי המשגה זו הלידה היא גם סזורה ממשית ראשיתית ומכוננת בחיי האדם, וגם תבנית אשר עתידה להשתחזר בהתרחשויות רבות בהמשך החיים כאשר יחווה קטיעות. באופן דומה, המעבר של אישה למצב של הורות מהווה סוג של קטיעה, מכיוון שבמיוחד בתקופה שלאחר לידת התינוק, על האישה להתמסר לצרכיו ולהשהות את סדר יומה, עיסוקיה וכיוצא באלו. למעשה, מהרגע בו היא הופכת לאם צפוי שיתקיים שינוי מהותי בחייה ולכן יש סוג של אבל ופרידה תוך קבלת המיקום החדש של אמא.
במאמרו "חווית הלידה" מתייחס וויניקוט (2016) לחוויית הלידה מנקודת מבטו של התינוק, אך לתפיסתי הרעיון אותו מבטא נכון גם לגבי האם. לדבריו מדובר באירוע אשר עלול להיות טראומטי, אולם לרוב מדובר במה שהוא קורא "לידה נורמלית" שאינה טראומטית. וויניקוט מתייחס לקטיעה הנוצרת בכל לידה, בין הקיום במצב הרחמי עוברי למצב שלאחר הלידה. שינוי שהינו "תמורה כבירה" כאשר יש המשכיות, ובמקביל קטיעה של אופניות קיום.
ויניקוט מכנה את התקופה הסמוכה ללידה, "המחלה של האם". לדבריו זו תקופה אשר מודחקת הן אצל האם והן אצל התינוק, שאין לו יכולת להמשיג אותה. מדובר בתקופה שיש בה מרכיבים עוצמתיים וייתכן טראומטיים, ולכן היא לא נרשמת בזיכרון או מודחקת, והתחושות המתעוררות בה נותרות לכודות. לדברי ויניקוט ניתן להשוות מצב זה "למצב של נסיגה, או למצב של דיסוציאציה או של אובדן זיכרון (פוגה) או אפילו למצב של הפרעה ברמה העמוקה יותר כמו אפיזודה סכיזואידית, כשהיבט מסוים של האישיות משתלט באופן זמני." (עמ' 149, מתוך ״עצמי אמיתי עצמי כוזב״) .
אני מניחה כי כאשר ויניקוט כותב על "המחלה" של האם, הוא מתייחס למצב המסייע לה להיות מאוד רגישה באופן כללי, אך באופן ממוקד רגישה לצרכי התינוק. מצאתי כי ניתן להבין את הרעיון כך שהאם בתקופת ה"מחלה" עלולה להיות גם חשופה למצבים אשר מתוארים במאמר של ויניקוט על הפחד מהתמוטטות. המאמר "פחד מהתמוטטות", אשר נכתב ב-1963, מתאר פחד עמוק הקיים באדם, אשר מקורו בחוויות ינקותיות מוקדמות ביותר. הפחד הוא למעשה פחד מהתמוטטות אשר כבר התרחשה בעבר, בימי החיים הראשונים, בשל היעדר החזקה אימהית. וויניקוט טוען כי הסביבה המחזיקה, כלומר נוכחותה של אם המספקת תמיכה טובה ותנאים יציבים לתינוק, היא תנאי חיוני להתפתחות האישיות והעצמי. כאשר האם מספקת סביבה כזו, התינוק מסוגל לפתח אינטגרציה נפשית ולחוות את תחושת העצמיות ואת העולם שסביבו. בהיעדר החזקה אימהית, התינוק חווה איום עמוק על התפתחות העצמי, מה שמוביל לחרדה בלתי נסבלת. אולם, משום שהתינוק אינו בשל מבחינה קוגניטיבית, הוא לא מסוגל להבין את הפחד וההתמוטטות שהוא חווה. החוויות הללו נחרתות בנפשו בצורה של "ייסורים פרימיטיביים", כמו פחד מדיסאינטגרציה, נפילה אינסופית, דה-פרסונליזציה, אובדן תחושת המציאות, ואובדן היכולת לקשר עם אובייקטים אחרים. לכן, פחד מהתמוטטות הוא פחד מדבר שכבר התרחש, אך לא היה יכול להתפענח אז. המטופל, אשר מרגיש מאויים מהתמוטטות זו, חש גם צורך לחזור אליה ולהתמודד איתה, כי יש חלק בנפשו שעוד לא חווה את החוויה הזו.
כל אמא עברה את השלבים הראשוניים של לידה וינקות, לעיתים באופן טראומטי אשר טמן בתוכה את גרעיני הפחד מהתמוטטות. כאשר היא עצמה בהריון הפחד מהתמוטטות עלול להתגבר לאור העוצמות שעליה לשאת. כך, "המחלה" שתיאר ויניקוט, נגזרת ככל הניראה גם מאירועי עבר אך גם מטשטוש גבולות הגוף הנוכחי בינה לבין העובר והטשטוש גבולות המוקדם שחוותה עם אימה בעת שהיא עצמה היתה ברחם. החוויות העוצמתיות הללו אשר מתעוררות יחד עם "מחלת האימהות" עשויות לעורר חוויות שונות. מחד, הן עשויות להוות הזדמנות להתפתחות - במידה והאם נמצאת בסביבה מיטיבה או בטיפול, או כאשר יש בסיס רגשי איתן. מאידך, במקרים מסוימים, תקופה זו עלולה להביא את האם להגיע למצבי דיכאון ומצבים פסיכוטיים.
כפי שכותבת פלגי הקר (2005): "תקופת ההיריון עצמה מהווה כר נרחב לפעילות של רטרוגרסיה (מהלך כפול של התקדמות ונסיגה)" (עמ' 106). שלב ההריון עשוי לשמש כשלב מוקדם ומשמעותי של הכנה לאימהות, שלב שמאפשר התפתחות נפשית לקראת האתגר שיש באימהות, כפי שתואר ב"עיסוק אימהי ראשוני" שטבע ויניקוט.
עד כה הצגתי כיצד ניתן להבין את תקופת ההריון ככזו שיש בה פוטנציאל לרגרסיה, אשר מהווה חלון הזדמנויות להתפתחות, אולם בה בעת גם סכנה להתפרקות כגון דיכאון פסיכוטי המקושר ללידה. התרשמותי היא כי הרגישות הגבוהה של האישה ומצבה הפיזי והביולוגי, כמו דוחקים אותה להיות בקשר עם חוויות ינקות, ואולי אפילו חוויות עובריות שלא נרשמו בזיכרון. בספרה על הרבדים הפסיכואנליטיים של הריון, טוענת רפאל לף (2018) כי מניסיונה הקליני, לרוב הטיפול בנשים הרות עשוי להיות עשיר ומתגמל שכן נשים שנכנסות להריון במהלך פסיכותרפיה או פסיכואנליזה חוות שינוי רגשי אשר נובע מסערות רגשיות וכן מהנגישות הרבה יותר של חומרים אשר עולים מהלא-מודע בזמן ההיריון, ואלו לרוב מאיצים, לדבריה, את התהליך הטיפולי.
אם כן, נראה כי תקופת ההיריון מזמינה התעוררות של חוויות מוקדמות. מדובר בחוויה מהסוג שאשל (2021) מתארת בהקשר לחוויות שלא נחוו, מכיוון שהתרחשו בתקופות פרה וורבליות, בדומה לרעיונותיו של ויניקוט. אשל רואה בחוויה עוצמתית משותפת של מטפלת ומטופלת את המפתח לטיפול בחוויות מסוג זה. היא מתארת את החוויה המשותפת למטפל ומטופל כך: "להיות יחד, לשאת יחד ולהתהוות יחד מטפל עם מטופל, בתוך הממשות הבלתי נסבלת של מחשבות, חוויות, ייאוש וכאב שהמטופל לבד לא יכול לחוות. לכאוב, לצעוק, לחלום, לשאת. להפנים ולעבד".
לפיה, שינוי נפשי עשוי להתרחש רק ברמה של חיבור חוויתי אחדותי, עמוק ובסיסי של מטפל למטופל, אשר מאפשר לחזור אל המקום שממנו הכול התחיל, ולכן מצריך רגרסיה עמוקה שיש בה איכות ראשונית. במצב רגרסיה בטיפול, "המטופל והמטפל חוזרים לכשל המקורי של הסביבה הראשונית ומתהווה עם המטפל אפשרות לתיקון הכשל בהווה והזדמנות חדשה להתפתחות רגשית" (אשל, 2021).
דוגמא לרגרסיה בהריון שהתרחשה אצל מטופלת, אשר בתקופת ההיריון סבלה מסכרת הריון קשה ונאלצה להתמסר לכך שבעלה טיפל בה. היא היתה זקוקה לעזרה בדברים הבסיסיים ביותר, כמו מקלחת ושירותים. כך, ההיריון ייצר תלות והזדקקות גופנית וקונקרטית. מטופלת זו נהגה טרם ההיריון להתגאות בהיותה עצמאית, כאשר הייתה מושקעת בקריירה, ואל מול השינוי לא היה לה קל להיות נזקקת ותלויה. ההיריון אילץ אותה, ואולי אפשר לה, לחוות תלות ולקבל טיפול מבעלה. ברמה התרבותית תקופת ההיריון מעניקה לגיטימציה להיעזר בסביבה. מאחר והיה מדובר בצורך פיזי גופני, עבור המטופלת זה היה יותר קל ולגיטימי. כך, במקרה זה ההיריון נתן לגיטימציה לקבל את הטיפול מבעלה ובו זמנית וגם הגביר את הצורך להיעזר בזולת.
הטיפול בה התרחש כבר בתקופת המלחמה, והיא ובעלה נאלצו להתפנות לאזור מרוחק ממשפחתם המורחבת ולעבוד מהבית. המצב חייב את שניהם לייצר חיץ וריחוק מהמשפחה המורחבת, כך שנוצרה בועה אשר בה היו רק שניהם, והדבר קירב ביניהם. למעשה, התקיימו שני כוחות חיצוניים - ההיריון והמלחמה - אשר אפשרו להם להיכנס לחוויה שיש בה אלמנטים של ONENESS. בשיחות שלנו בלט כי חוויות אלו ייצרו עבורה שחזור ועיבוד של חוויות מורכבות וראשוניות של תלות בסביבה, אשר המטופלת הצליחה להתמסר אליהן.
במפגשים הטיפוליים שלנו עיבדנו את התהליכים שעברה בתוך הקשר עם בעלה ואת חווית ההתמסרות שדרש ההריון, ואשר היתה מורכבת עבורה. אולם על אף הקושי, התקופה הזו חיזקה את תחושת האמון שלה כלפי בעלה והיתה מאוד משמעותית לקראת הלידה. באחד המפגשים שלנו נוצרה נקודת חיבור עוצמתית ביני לבינה - הדבר התרחש כאשר הגיעה למפגש מייד לאחר שבילתה עם אימה בבית קפה. המטופלת תיארה בפני באופן נטול רגש איך בבית הקפה אימה ניסתה לעודד אותה לאכול עוגה רווית סוכר על אף סכרת ההריון שלה. בתיאור שלה היא פרטה כיצד אימה לעגה לה על הנוקשות שלה, ובאופן אקטיבי שכנעה אותה לחלוק את העוגה שהזמינה עבורן. המטופלת לא מצליחה לעמוד מול הלחץ וטועמת מהעוגה.
בשעה שהמטופלת דיברה, תוך כדי שתיארה התרחשות זו, חשתי תחושות גופניות אשר הקשו עלי להתרכז. חשתי תחושות של נפילה, עד לפחד שאני עומדת להתעלף. חשבתי כי משהו אצלי לא בסדר ומיהרתי למזוג לעצמי כוס מים. ניסיתי לאסוף את עצמי,להתעלות על התחושות המבהילות ולהתרכז במפגש. תוך כדי כך, הבלחה מפתיעה עלתה לראשי, כי אני חשה כמו תינוקת נטולת אחזקה. מתוך כך הבנתי שאל מול הניתוק הרגשי של המטופלת מהאירוע שחוותה עם אימה אני מוצפת בתחושות עוצמתיות. את התחושות הללו הבנתי כ איום שבו הדמות האימהית פוגעת במקום לשמור ולהגן. התחושה הבלתי נסבלת הזו הייתה מטלטלת וההבנה הובילה לכך שדמעות ניקוו בעיני.
המטופלת התבוננה בי והבינה כי משהו מתרחש. שיקפתי למטופלת את התחושה הגופנית של האימה חסרת המילים, חוסר האונים והעלבון מול ההתנהגות של אימה. בהמשך המפגש ניסינו להבין את מה שקרה מתוך התחושות שחוויתי. לראשונה, דמותה האידיאלית של אימה נסדקה, וזה אפשר לנו בהמשך הטיפול לעבד חוויות מורכבות נוספות מול הוריה. האירוע הזה היווה נקודת מפנה שממנה יכלה המטופלת בהדרגה לשים גבולות להוריה ולבחון את ההורות שלהם מול ההורות שהיתה רוצה עבור ילדיה.בהמשך, המטופלת הביאה חוויות ילדות תוך יכולת להתבוננות על משפחת המקור שלה כולל הכשלים שהיו שם, וכן מודלים משפחתיים אחרים שאליהם נחשפה דרך תוכניות טלוויזיה ועמיתיה לעבודה. החלימה על העתיד המשפחתי שלה היה כסוג של חלימה על המשפחה שהיתה רוצה.
הרגשות העוצמתיים אשר התעוררו בי, מתוך רגע של חוויית אחדותיות עם המטופלת, היוו פתח עבורה להתחבר רגשית לכאבים הנוגעים לחוסר האחזקה של אמה. החוויה המשותפת אפשרה לה להתחיל ולהתחבר לרגשות שלה, לייצר רצף והבנה של זיכרונות קטועים מהילדות, ולהפחית את הניתוק לכשלים שחוותה מהוריה ולתת מילים לטראומות עבר. התרחשות זו והתנועה שהובילה בטיפול, מתיישבת עם טענתו של ויניקוט (1954) כי במצבים רגרסיביים במהלך טיפול, על המטפל להציע למטופל החזקה כוללת וראשונית, כאשר הם חוזרים למצב של קרבה אינטימית, לרוב לא מילולית, המזכירה חוויות ראשוניות שבהן האם לא הצליחה להחזיק את הילד או שההחזקה שלה נותקה. מדובר למעשה בחזרה לאזורים קדם-וורבליים ופרה-סימבוליים, בתהליך של חיבור עמוק בין המטפל למטופל, המדמה את הקשר הראשוני וההזדהותי בין אם לתינוק. מצב זה מאפשר למטופל להיכנס לתוך רובד ראשוני וקדום הקיים בגופו. העבודה בשלב הזה אינה פרשנית במובנה העמוק ואינה מכוונת לתובנות או גילויים, שכן מדובר בעבודה שנעשית ברמות פרה-סימבוליות, היא מציעה סוג של "יחד קרוב" שהוא בראשיתי וכולל גם תשומת לב לגוף.
ויניקוט מציין כי בשלב זה של אחדותיות, המטפל צריך להשהות את הסובייקטיביות שלו ולהתמזג עם חוויית המטופל, בדומה לאם טובה דיה. עפרה אשל (2009) מדגישה כי מדובר ברמות קדם-אובייקטליות, שממוקמות מעבר ליחסים בין אובייקט לסובייקט או אפילו מעבר לרמה אינטרסובייקטיבית. לדבריה, החזרה למקומות קדומים באופן כזה שהוא מוחזק, מהווה חוויית איחוד, כאילו מדובר בחזרה לרחם מגן, שבו המטופל חש שהוא לא בודד או מנותק מהעולם. יש למטופל צורך ראשוני בחוויית מגע ולא להיות לבד, אלא להיות עם נפש נוספת באחדותיות אותה אשל מכנה 'Withness' או 'Oneness' (אשל, 2014; Eshel, 2019). אחדותיות שכזו, התרשמתי כי ייתכן שנוצרה בטיפול, הן לאור השינויים שהתחוללו בתוך הקשר הזוגי והן לאור מהלך הטיפול, הזדמנות לאינטגרציה של חלקי העצמי לכדי הוויה עקבית ומבוססת יותר.
כמטפלים עלינו להתייחס לזמן של הריון, שיש בו אחדותיות, ויש בו שיחזור ממקום אחר - חוויה חוזרת של הריון ולידה כאשר מי שהייתה בעבר העובר ואז התינוקת, מתפקדת הפעם בתור האם. זמן זה עשוי לאפשר חוויה מחודשת של מצבי טראומה וכשלון וגם הזדמנות לתיקון ועיבוד של חוויות מוקפאות אלו.
בדומה לטיפול באדם שנימצא ברגרסיה, בטיפול באישה בהריון מתקיים מאבק בין הפחד מהתמוטטות, כולל פחד מוות מאובדן העובר, ובין הצורך והכמיהה הגדולים של המטופלת לברוא חיים, לעצמה וגם לעובר. יש בתוך ההריון באופן מובנה התעוררות כה עוצמתית של תחושות גוף ונפש שמעוררת פחד מסכנה מוחשית של התמוטטות והחייאת האימה — שאי אפשר היה בעבר לעמוד בה. עולות תקוות שעכשיו, עם המלאות של עובר, תחושת פוריות ותקווה לבריאה במסגרת של טיפול ואחזקה יתאפשר למצוא תיקון.
תקופת ההריון הינה תקופת השתנות דרמטית בחייה של האשה, בה מתחוללת התערערות של גבולות הגוף והנפש. ניתן להתבונן על תקופה זו כשלב התפתחותי, כמו גיל ההתבגרות, כאשר בשניהם מתקיימים שינויים גופניים ורגשיים הפותחים חלון הזדמנויות להתפתחות, ובמקביל סכנה של התפרקות.
עובר אשר מתפתח בגוף האישה משקף את התקוות הנוגעות לעתיד, הרצון לתיקון, ומהווה כר פורה לחלומות ומשאלות. בתקופת ההיריון גבולות גופה של האישה משתנים, והיא חווה ציפייה דרוכה לצד חששות, כאבים והתרגשות, ובמיוחד אם מדובר בהריון ראשון. ההיריון מחייב חלק מהנשים להיות בעמדה של הזדקקות ותלות באחר – כסוג של רגרסיה מצבית אשר מצריכה לתת אמון ולסמוך על הסביבה המטפלת.
את העוצמות הרגשיות הנחוות במהלך ההיריון ניתן גם לקשר לחוויות לא מעובדות ולא רשומות של תקופות הינקות של האם עצמה. כך, זוהי תקופה אשר מקפלת בתוכה הזדמנות לעיבוד תכנים הנוגעים לקשרים ראשוניים, ובמיוחד אם נמצאים בתהליך טיפולי. האמון אשר נבנה בתוך מסגרת הטיפול יכול לאפשר לגעת בחומרים כואבים שקשורים ליחסים ראשוניים עם הדמויות המטפלות. חוויות מסוג של אחדותיות, oneness, שהן חוויות אשר מתקיימות באופן טיבעי בין האם לתינוקה ויכולות גם להשתחזר במידה מסויימת בתוך מפגש טיפולי בין המטפלת למטופלת ומהוות מקור לצמיחה בטיפול.
לאור כל אלו, אני רואה בהריון הזדמנות שהטבע נותן לאימהות לגעת ברגשות שלהן, ולהתכונן לקראת התפקיד האימהי לפני שמגיע התינוק לעולם. תקופת ההיריון עשויה להיות הזדמנות להתפתחות ייחודית לקראת הלידה.
עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, אנליטיקאית קבוצתית, בוגרת התוכנית המתקדמת ללימודי פסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מטפלת ומדריכה זוגית ומשפחתית מוסמכת. בעלת ניסיון רב שנים של עבודה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. מדריכה ומרצה בארגונים ומסגרות שונות כולל קופת חולים כללית, מכללת אונו, בית הספר המרכזי של העובדים הסוציאלים, מכבי שירותי בריאות ועוד. מקבלת בקליניקה פרטית בבית יצחק. אתר: www.dafnah-art.com.
אשל ע. (2021). על גשר צר מנפש-לנפש להיות-שם. להיות-באחד: מתוך: עבודות מקוריות, שיחות לה' (3) עמ 238-251.
באלינט (2008), השבר הבסיסי, עם עובד.
ביון, ו. (2012) סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים. תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד. (1945/ 2010) התפתחות רגשית פרימיטיבית בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, (עמ46- 61,) עם עובד.
ויניקוט, ד. (/19562010) מושקעות אימהית ראשונית בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, (עמ 147-153), עם עובד.
ויניקוט, ד. (?1963/ 2010) פחד מהתמוטטות בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, (עמ 291-300), עם עובד.
ויניקוט, ד. (2016) חווית הלידה, בתוך טבע האדם. (עמ 180-187), תולעת ספרים
ויניקוט, ד. ו. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר, בתוך משחק ומציאות (עמ' 56-35). עם עובד, 1986.
סטרן, ד. (2000). הולדתה של אם. מודן.
פטרן מ. (2001) תפיסת הגבול במשנתו של ויניקוט, שיחות טו, (2) 115-126.
פלגי הקר, ע., (2005) מאי-מהות לאימהות. עם עובד.
פרויד, ז. (2003) עכבה, סימפטום וחרדה. רסלינג.
Rank, O. (1924). The Trauma of Birth in Its Importance for Psychoanalytic Therapy. Psychoanalytic Review, 11, 241–245.
Raphael-Leff, j. (2001) Pregnancy: The inside story. London: Karnac.
