מחשבות על היות מטפלת בזמן משבר חברתי-מדיני

14.03.23

ד"ר רות דרדיקמן עירון

התראת ה-Whatsapp קפצה עם הודעה ממטופלת עבר, אשר מזמן כבר אינה בטיפול. סקרנית, הצצתי בהודעה וגיליתי כי זו לא נשלחה אלי באופן אישי, אלא לאחת מקבוצות המחאה בה שתינו, מסתבר, חברות. הימים הסוערים בהם כולנו נתונים בעת הזו, מזמנים חוויות כאלה, כמו גם היתקלויות במטופלים במהלך הפגנות וההתלבטות האם לשבות? ואיך להודיע למטופלים על כך? תופעות אלו משתייכות למצב בו הבועה הטיפולית נפרצת, או במילותיה של יולנדה גמפל (2010) – "הקיר נופל". מושג זה, מתאר את ההשפעה הכפולה של המציאות על המטפלת ועל המטופלת כאחד. כאשר הסביבה החברתית והפוליטית נתונה במצב מיוחד כמו מלחמה, מגיפה או טלטלה אחרת אשר חלה על כולם, נדמה כי נופל קיר חדר הטיפולים וכי לא ניתן שלא להתייחס למצב החיצוני אשר משפיע על שתי הנוכחות בחדר. בתוך כך, גם קשה לפרש את דברי המטופלת כנובעים מעולמה הפנימי בלבד.

מירב רוט (2020) אשר כתבה על העברה בימי קורונה, דיברה על הצורך בהקשבה אנליטית מיוחדת, דווקא ברגעי הקיר הנופל: "יש לשים לב לכל המוטיבציות הלא מודעות המפעילות את הרגע הזה: נועם השותפות וההזדהות; מענה לפנטסיות לא מודעות של שני הצדדים; לדחפי חיים ומוות ומין; לכמיהה להיפטר מן העול וממשא האחריות; להיפטר ממקורות צרות העין ושנאת ההבדלים; לחבור סוף-סוף באהבה נטולת מצרים או לממש את הכמיהה לתאומות". בימים אלה, הקיר הנופל נבדל מהקיר אשר נפל בימי הקורונה בשני מאפיינים עיקריים. ראשית, בזמן מגפה, בעל כורחנו כולנו נמצאים באותו הצד; סובלים מהנגיף, אך אין מולנו צד שני אותו ניתן להאשים או לשנוא באופן מובהק. לעומת זאת, במשבר הנוכחי, קיימים שני מחנות – תומכי הרפורמה ומתנגדיה. שנית, בשונה ממצב העניינים בקורונה, הסערה הפוליטית-חברתית לא שינתה את הסטינג הטיפולי, והטיפול ממשיך להתקיים במתכונת בה התקיים לפני המחאה. אולם, כמו בימי הקורונה, עלינו לנוע ברגישות בדיאלקטיקה שבין הצורך להקשיב הקשבה פתוחה, לא שיפוטית ומכווננת לכל מטופלת ומטופל, לבין התייחסות כנה למציאות – משבר ערכי-חברתי אשר פוקד את כולנו.

ערעור המציאות והקריסה אל העמדה הסכיזו-פרנואידית

מתוך תחושה זו, תחושה של קיר שנפל ושל מציאות בה השתנה דבר מה באופן מהותי, ברצוני להתייחס לשני נושאים מרכזיים אשר מלווים אותי בתקופה זו, ומעלים בי התלבטות באשר לתפקידי כמטפלת, דווקא בימים אלה. הראשון, הוא תחושת ערעור המציאות, והשני הוא הקריסה אל עמדה סכיזו-פרנואידית בה קיימים "טובים" ו"רעים" ברורים ומוחלטים. מזה זמן רב, וביתר שאת במשבר האחרון, נראה כי אין הסכמה על עובדות בסיסיות של המציאות. כל אחד מהמחנות טוען כי מטרתו היא "חיזוק הדמוקרטיה": מצדדי הרפורמה טוענים כי המצב הנוכחי אינו דמוקרטי, וכי הרפורמה המוצעת תביא דווקא לחיזוק הדמוקרטיה, בעוד שמתנגדי הרפורמה זועקים כי זו תהפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה. באופן דומה, מאז החלו החקירות באשר לחשדות הפליליים כנגד בנימין נתניהו, הוא ואנשיו שבו ואמרו – "לא יהיה כלום כי לא היה כלום", בעוד שבמקביל התגבשו מספר כתבי אישום מפורטים. לראייתי, התחושות אשר עולות בקרב חלק נכבד מהציבור אל מול התרחשויות אלה, נעות בין מושג 'האם המתעתעת' (Tantalizing Mother) של ויניקוט (2009) לבין מושג ה'גזלייטינג' (Gaslighting).

מושג האם המתעתעת מתייחס לאם אשר לעיתים היא טובה דיה, ולעיתים לא, ועל כן יוצרת טלטלה מתמדת בנפש ילדיה, אשר ממשיכים להאמין ולקוות בכל פעם כי היא תהיה שם בשבילם. זהו מצב של התעללות אשר משמר את עצמו וכן את התלות של הילדים באימם. תיאוריות למידה מגדירות מצב זה כ'חיזוק חלקי', כאשר רק בחלק מהמקרים 'מחזקת' האם את אמונתם של הילדים בנוכחותה המיטיבה. זהו החיזוק אשר משמר התנהגות באופן העוצמתי ביותר, ולכן יתקשו הילדים לוותר על התקווה כי אימם תעמוד בציפיות, על אף שלעיתים היא מאכזבת. בהשאלה, נראה כי כך גם באשר לשלטון בישראל, אשר מחד גיסא מקדם את המדינה בתחומים שונים, תורם לכלכלה וכורת בריתות שלום, ומאידך גיסא מתנהל בדרך של שחיתות, עיוות המציאות ושיסוי. במצב כזה, יהיה קשה יותר לאזרחים להתמקם אל מולו, היות ונותרת בכל פעם התקווה כי הצד הטוב והמתפקד של השלטון, יהיה זה אשר יגבר. זה עשוי להיות הסבר אפשרי ליכולתו של השלטון להרדים או להשקיט את המחאה זמן כה רב.

נדמה כי בתקופה האחרונה עברנו מטלטלה להכחשה ולעיוות המציאות באופן בוטה אף יותר, כאשר הצבעה על תופעות של שחיתות ומאפיינים של דיקטטורה נענות בהכפשת המוחים ובהסתה כנגדם. תופעה חברתית זו, עשויה לענות להגדרה של גזלייטינג, המתייחסת לצורה של מניפולציה פסיכולוגית אשר גורמת לקורבן לפקפק בעצמו, בחוויותיו ובתפיסתו את המציאות, במטרה להשיג שליטה רגשית, פיזית או כלכלית עליו. זאת, על-ידי הזנה שיטתית ומכוונת של הקורבן במידע כוזב אודות עצמו וחוויותיו ("זה לא קרה", "אתה מעוות את המציאות" וכדומה). במקרים חמורים, הדבר יכול להוביל לשליטה פסיכולוגית בתודעתו ובהתנהגותו של הקורבן. ברצוני להציע כי כאנשי מקצוע המכירים תופעות אלה, וכאנשי מוסר בכלל, חובתנו להצביע על מצבים חברתיים של עיוות המציאות, לא לשתף עימם פעולה ולתת להם הכרה בכל דרך אפשרית. כפי שאנו עושים זאת בחדר הטיפול, למשל עם נפגעי ונפגעות טראומה, אשר חווים טשטוש או הכחשה של האירועים הטראומטיים, כך גם חובתנו לתת מילים ועֵדוּת לתופעות האלה בחברה ולהוקיע אותן מן השורש.

אני סבורה כי בד בבד עם עמידה נחרצת על עקרונותינו, ועל האמת כפי שאנחנו תופסים אותה, עלינו לתת הכרה ומילים לטראומות אשר עקבותיהן נכרות במשבר הנוכחי. לראייתי, אלו מתבטאות בעיקר במה שניתן להבין כקריסה חברתית אל העמדה הסכיזו-פרנואידית. קשה שלא לשים לב לביטויים של יצרים עזים משני צידי המתרס ולתחושות של עוול מתמשך ושל תאוות נקם, אשר מאפיינות להבנתי את תהליך החקיקה הנמרץ, שאינו מותיר מקום לעצירה או לשיח. דעה רווחת גורסת כי רצח רבין לא נגרם כתוצאה משגעונו של אדם אחד, אלא היווה ביטוי קיצוני לתחושות קשות של ציבור שלם. נראה כי הרצח, כטראומה לאומית, הותיר שסע עמוק בעם ורגשות קשים ביותר בשני מחנות – המחנה אליו השתייך הרוצח ומחנה תומכי רבין. פצעי ההתנתקות ואולי אף פינוי ימית, נותרו פתוחים ומדממים בקרב לבבות רבים. התחושות כי קולם של המתנגדים להתנתקות לא נשמע, ואף נתקל בזלזול, הייתה קשה מנשוא. כך גם כיום, התחושות העוצמתיות של המתנגדים לחקיקה אשר נחוות כדורסנית, וכן ההסתה כנגדם וחוסר היכולת להשמיע קול, הן קשות ביותר. ההאשמות ההדדיות בין שני המחנות, אשר הולכות אחורה עד לימי אלטלנה, ה"סזון" ואף מוקדם מזה, רוויות יצרים ותחושות עלבון וזעם. כמובן, כל אחד מהמחנות אינו מהווה מקשה אחת, אלא מכיל בתוכו אנשים מקבוצות שונות בעלות אינטרסים שונים. אך למרבה הצער, נדמה כי השסע החברתי ארוך השנים הביא לקריסה קולקטיבית אל העמדה הסכיזו-פרנואידית, אשר מאופיינת בתפיסה דיכוטומית של שני המחנות, כל אחד מנקודת מבטו, כטוב ורע מוחלטים.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο עבודה עם רגש בטיפול דינמי חוויתי ממוקד (EDT)

ο השלישי החברתי והשלישי האנליטי – מאמר בימים של פחד מקריסתו

ο התמודדות מטפלים במציאות טראומטית משותפת עקב מגפת הקורונה

עם הפנים קדימה לאיחוי

המשבר בו אנו נתונים הוא משבר חוקתי ופוליטי, אך לא פחות מכך משבר חברתי וערכי. ההיסטוריה והמחקר מלמדים אותנו כי סכסוכים ושסעים כאלה לא נפתרים בכוח הזרוע. אני מציעה ללמוד ממודלים של "צדק מאחה" (Restorative Justice; סנש, 2009; נוימן, 2006). מודלים אלה, אשר גובשו על בסיס גישות ליישוב סכסוכים המיושמות בחברות שבטיות, רואים בסכסוך חברתי עדות להפרעה מבנית בחברה. אירועים אלימים אינם נתפסים כתקלה נקודתית אותה יש לסלק, אשר שייכת לצדדים הנצים בלבד, אלא כסימפטום המעיד על תחלואה חברתית כוללת. בשיטה זו ניתנת הכרה לתחושות הכאב והאשמה, וישנה התמקדות במציאת דרכים לקיום חיים משותפים וקונסטרוקטיביים יחד. טיפול בסכסוכים חברתיים כתחלואה רחבה עשוי להביא לריפוי של חולי חברתי. אחד המנגנונים העיקריים בשיטה זו הוא מעגלי שיח, אשר מעוררים בימים האחרונים קריאות גוברות להקמתם.

אני מבקשת להציע כי בכדי לפתור את המשבר הנוכחי יש לנקוט בפעולות במספר רמות. ראשית, ברמה המדינית, יש להפסיק פעולות פוגעניות הנעשות באופן חד צדדי, וכן לעצור קידום חקיקה אשר משמעותה הפיכה משטרית. שנית, ברמה האישית, חובתו המוסרית של כל אחד מאיתנו היא להדגיש את האמת כפי שאנו תופסים אותה, ולהתנגד בכל תוקף למעשים של טשטוש המציאות וביזוי או פקפוק במניעיהם או שפיותם של המתריעים על כך. שלישית, ברמה החברתית, כדאי לקדם הקשבה ודו שיח בין הצדדים. לשם כך, ניתן להעזר במנגנונים של גישת "צדק מאחה". אין ספק כי כמטפלים, תפקידנו בזמן הזה, דווקא משום ש"הקיר נפל", הוא מורכב מתמיד. אנו נדרשים לווסת את רגשותינו שלנו, לשמור על יכולת ההקשבה, החשיבה וההכלה, ולצד זאת, לא לשתף פעולה עם עיוותי מציאות ולא לקרוס בעצמנו אל תפיסה סכיזו-פרנואידית מצמצמת. הן לטובתם של מטופלינו, הן לטובתנו האישית, והן לטובת החברה כולה.

על הכותבת – ד"ר רות דרדיקמן-עירון

פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת המרפאה לבריאות הנפש של קופ"ח מאוחדת בחיפה. בוגרת תכנית ההכשרה הבינלאומית בטיפול דינמי חוויתי (EDT). מפתחת מודל של טיפול בילדים, זוגות ומשפחות בשיטה זו.