קוצר רוחו של הלב: רחמים, חמלה ופנטזיית הצלה

18.10.22

ד"ר מעיין בורשטיין

מחמלה לפנטזיית הצלה

במאמר זה ברצוני להתייחס לסוגיה הנוגעת לתחושת חמלה כלפי הזולת. כאנשי טיפול, תחושות של חמלה או רחמים, המעודדות פנטזיות של הצלה, מוכרות ומהוות חלק בלתי נפרד מהעבודה היום יומית. כמובן, גם לאלו שאינם עוסקים במקצועות הטיפול, תחושות של חמלה המובילות לפנטזיות הצלה – כלומר, לצורך להגן, להציל או לסייע לאחר בכל מחיר, עשויות להיות מוכרות.

במאמר הנוכחי אתייחס למורכבות ואף הסיכון הגלומים בדינמיקה זו של הצלה או חמלה "קיצונית", כזו הבאה על חשבון החומל. אין הדבר אומר כי מטפלים נדרשים תמיד לשלם מחירים כבדים על פנטזיות ההצלה שלהם, אך פעמים רבות כך הדבר. זאת, כיוון שכשמה כן היא, מדובר לרוב בפנטזיה. דווקא משום שישנה סברה מוצקה לפיה מטפלים מודעים ומכירים את גבולות החמלה ומתנהלים לאורם, ברצוני להזמין את קהל הקוראים לאזור אומץ ויושרה, ולאפשר לעצמם להתבונן עמוק פנימה.

אגש למסע זה באמצעות ספרו של שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב" (1939), המתאר את ריקוד היחסים המורכב המתרחש בין עוזר לנעזר, בין חומל לנחמל. בניגוד לתיאוריות מקצועיות הנוגעות לחמלה ולגבולות החמלה בטיפול, הסיפור אינו מתואר מפיו של איש מקצוע טיפולי, ובזה כוחו. מעבר לכך שלפנינו יצירת מופת ספרותית, המסופר בה שופך אור חדש על הנושא ומזמין מטפלים ואנשי מקצוע, כל אלו האמונים על חמלה וגבולותיה, להרחיב את נקודת מבטם.

כאנשי טיפול היושבים על כורסת המטפל, ההצעה להרחיב את נקודת המבט אינה תמיד קלה. באמצעות בחינת זוויות שונות מתוך הספר, לצד תיאוריות פסיכולוגיות שונות בנושא, נתבונן על עולמם של הזקוקים לעזרה, ולצד זאת ניגש לבחון את עצמנו, כמטפלים, תחת הקשרים אלו. על כן, ההזמנה היא כפולה ואולי אף משולשת:

(1) להתבונן על עצמי כמטפלת חומלת או מרחמת. כעל זו המציעה סעד נפשי, חמלה, ידע, ניסיון בניווט התהליך הטיפולי. האם גם אני זקוקה למטופליי לא פחות מהם?

(2) לדמיין עצמי בנעלי המטופל, הנחמל, המרוחם. מה הוא רוצה ולמה הוא זקוק מזה המציע לו עזרה, בפנטזיה ובמציאות?

(3) להתבונן על עצמי כאדם אשר חומלים או שמא מרחמים עליו. כיצד הדבר עלול להוביל לסוגיות פנימיות של מסוגלות, כוח, חולשה, נזקקות והדדיות?

חמלה או רחמים – האם זה משנה?

חמלה ורחמים עלולות להוביל לבלבול בנוגע למשמעותן – האם הן דומות, זהות, או אולי משלימות? אני מדמה לשמוע קולות מחאה המזהירים אותי מפני ערבוב או חוסר הבחנה בין השתיים. על כן, בניסיון להבחין לשונית ותפיסתית בין "חמלה" ל"רחמים", פניתי לעזרת מילון ספיר (אבנון, 1999). אולם, התוצאה שעלתה תרמה לקושי להבחין ביניהן.

על פי המילון, חמלה משמעה "הרגשת רחמים" ואילו רחמים נוגעים ל"רגש השתתפות בצערו של הזולת, חמלה". כלומר, כל אחד מהם נדרש בכדי לתאר ולהסביר את השני. אף על פי כן, הרי מדובר במושגים וחוויות שונות. אנשי מקצוע נוטים להתרחק מן המילה רחמים. זאת, בשל הקונוטציות השליליות הנלווה לה, כגון הרחקה, הקטנה או התנשאות. הנטייה היא לאמץ את המילה חמלה, אשר מכילה בחובה את הרצון לסייע לאחר בעקבות כאבו.

אולם, יש הרבה מן המשותף ביניהם, שכן שורשיהם כרוכים אלה באלה וכרוכים גם בנימי הנפש, מפעילים אותה מתוך היותם שלובים בסיפור החיים האישי של כל אחד. בעבור כל אחת ואחד, מה זה לחמול, או לרחם? מתי מתעוררת תחושת חמלה – רצון עז לסייע לאחר, ומתי עולה תחושה של רחמים – צער "מרוחק" יותר על כאבו של האחר? מה זה להיות זו אשר מרחמים עליה או שמא חומלים עליה? כיצד שזורים רחמים בסיפור חיי ואיך להיות בחמלה, או לא להצליח להיות בחמלה, מפעיל אותי?

האמנם אם נקרא לתחושה או חוויה בשם מסוים ("רחמים" או "חמלה"), אכן נצליח בכך לצבוע את החוויה הרגשית שלנו ואת הנרטיב? ייתכן. אולם, ייתכן ודווקא האומץ לחשוף ברגישות את השורשים העמוקים הנוגעים לתחושות אלו, ולהבין את משמעות החוויה בעבור כל אחד ואחת, יאפשר הבנה מעמיקה יותר אודות היכולת לרחם או לחמול על האחר. לאור כל זאת, אשתמש במאמר הנוכחי בשני המושגים באופן רנדומלי ואקראי.

תקציר עלילת הספר – "קוצר רוחו של הלב"

ספרו של שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב", מספר על קצין צעיר בשם אנטון הופמילר המוזמן לאחוזתו של הונגרי עשיר בשם לאיוש קקשפאלבה. שם, הוא פוגש בבתו הנכה אדית ומפתח חיבה חומלת כלפיה. אדית מתאהבת בו, וכאשר מתפתחת תקווה להחלמתה, הופמילר מציע להינשא לה לאחר החלמתה, בתקווה שההבטחה תדרבן אותה להתחיל בטיפול. אולם, מחשש ללעג ובוז, הוא מתכחש להבטחה בפומבי, וכאשר מגלה זאת אדית, היא מתאבדת. הלום אשמה, הופמילר מחליט להתגייס לצבא האוסטרי ערב מלחמת העולם הראשונה.

מה חשובה יותר – החמלה או האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת באופן סמוי ביצירה זו. שאלה נוקבת נוספת אשר עולה מתוך הסיפור היא, האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר, להקריב, להיות שם בשבילו? ואם כן, עד לאן וכיצד?

גיבור הרומן מיטלטל לאורכו בין 2 קצוות רגשיים. האחת, תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, והשנייה בעתה, אי רצון להקדיש את חייו למענה ולהתמסר לה. באותה תחושת חובה שהוא חש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהתמסרות שכזו ימצא ערך לחייו. אותה התמסרות, או חמלה קיצונית, חוזרת ומהדהדת לאורך הרומן, כך למשל רופאה של הנערה אשר נשא לאישה אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא (אורן, 2019).

מרגע שפוגש את אדית, עובר הופמילר תהליך. במהלכו, סבלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה בכל צורה של סבל אנושי". גילוי האמפתיה, העונג שבתחושת הסיוע והשותפות לסבלו של האחר מובעים בדבריו והוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי". לצד זאת, מתחוורת לו גם המורכבות הטמונה בהשתתפות חומלת ברגשות הזולת, כפי שניתן לראות בדבריו:

"לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ושוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

כלומר, הופמילר מבין כי להשתתפות ולקרבה חומלת יש גם מחיר, הנוגע לעצם הנטל שבנשיאת עולו של האחר. זאת, כתוצאה מהשתתפות ביחסים המחייבים אחריות ומחויבות. ייתכן כי כל מערכת יחסים הכוללת מחויבות עמוקה, נטילת חלק בגורל האחר, תובעת חלק מחירות המשתתפים בה. ניתן להשאיל גילוי זה ליחסים טיפוליים, ולתהות האם זהו מחיר מחויב המציאות על מנת שתתקיים חמלה אמיתית.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אישה לבדה, בדרכה: על חירות נשית ומחירה לפי גיבורות ספרותיות

ο בין טיפול לניהול: מסע הגדרת זהותה של מנהלת שירות טיפולי

ο הזמנה למפגש עם אחרוּת: ערבים ויהודים במרחבי מדינת ישראל בעיניים טיפוליות

יחסי חמלה – נקודות מבט שונות

גיבור הסיפור, הופמילר, נתקל באקראי בסיפור מתוך "שחרזדה – סיפורי אלף לילה ולילה", המתאר הלך אומלל אשר נקלע לקשר שאין לו ממנו מנוס. זאת, לאחר שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר המספר; על אדית המסכנה; על הרופא שלעיתים מתואר כגרגרן דוחה והמוני, ואולי אף שרלטן מסוכן אשר המשלה את הצעירה ואת אביה, או שמדובר בצדיק נסתר, מרפא אמן?; על אבי הנערה, שאמת מפתיעה מתגלה אודות זהותו האמיתית, אציל הונגרי או מתחזה מסוכן? מנוול או איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון?

מורכבות, חמלה, יצרים, תאוות ופגיעות מעורבים בכל אחת מהדמויות. כך, מתאפשר לנו, הקוראים, לחוותם כבני אנוש בשר ודם ולא כגיבורים מרוחקים. יתרה מכך, גם עבור מושגים וסוגיות הבאות לידי ביטוי בסיפור, מתקיימת אותה מורכבות. למעשה, אין בסיפור חוויה של אמת אחת או מוחלטות, אלה חוויה ריזומאטית (דלז וגואטרי, 2000) של אפשרויות רבות ונקודות מבט שונות. דוגמא לכך ניתן לראות בדבריו של הרופא באוזני הופמילר, בו הוא מסביר כי לא ניתן להתייחס לחולה כאל "חשוך מרפא", משום שייתכן כי בעתיד תימצא התרופה למחלה אשר נחשבה בעבר כ"חשוכת מרפא". כך גם בדבריו על הרחמים, ועל הצורך להגבילם ולשלוט במינונם:

"הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

מנגד, בפסקה אשר העניקה לספר את שמו, מסביר הרופא:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים – נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים כנים ומכלים, נע הופמילר. לצידו, נעים גם אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי, התאבדותה של אדית (אורן, 2019). כותב הספר, צווייג, משתהה באריכות על התפניות הרגשיות של הקצין המטולטל בעקבות חילופי התנהגות קיצוניים מצידה של הנערה. כך, הוא מספק לנו הצצה למורכבות נוספת המתקיימת בדינמיקה זו של יחסי כוחות לא שוויוניים בהם התפקידים הופכים קבועים ומקובעים – עוזר ונעזר, נותן ומקבל. אמנם ביחסים טיפוליים הדינמיקה הינה מראש כזו, אך אין הדבר מגן עליה מפני השלכותיה.

למעשה, הסיפור מאפשר לנו לראות את הכוח הרב הקיים דווקא אצל זה החלש, הנזקק, מעורר הרחמים. זאת, באמצעות התבוננות על התנהלותה של אדית, נערה נכה, בעלת גוף מעוות ותפקוד חלקי, הנוטה להפעיל את סביבתה, לתפעל את סובביה ואף לשלוט בהם. ייתכן והתנהלותה המעוררת דחייה מחד, ורחמים מאידך, מהווה אקט של תוקפנות כלפי "מושלמותם" של אלו העוזרים לה, הנעלים ממנה. זהו חלק ממקור כוחה, ואולי אף פיצוי נואש על הנחיתות שבנכות, שכן על ידי יכולתה לעורר אשמה בקרב אלו העוזרים לה, מבססת אדית את שליטתה באחרים. כלומר, זהו ה"חלש" והנזקק הינו למעשה בעל כוח רב השפעה, ולעיתים אף הרסני, על ה"חזקים" המסייעים לו.

תיאטרון הנפש במלואו – העונג שבחמלה

הספר יצא לאור בשנת 1939, כך שזהו רומן אשר נולד מתוך העיסוק התקופתי בפסיכולוגיה פורצת הדרך של תחילת המאה ה-20. מחבר הסיפור סוחף את הקורא פנימה, אל תוך מערבולת רגשות אקסצנטריים, בעודו כופה עליו להיות נוכח בתהליך התפרקותה של נפש מעונה, נפשה של אדית, הגוררת את המטפלים בה לתהום רגשית. בעבור הקצין, הצלתו מן אותה תהום של חנק ואשמה היא על ידי התגייסות למלחמה. למרות זאת, משהו מן האפלה ייוותר בתוכו. למרות אות ההצטיינות שנאלץ לענוד עם בוא השלום, העינוי יוסיף לקנן בו ויגרום לו אף להתבייש במדליה. הטראומה הפרטית גדולה מן המלחמה “הגדולה", והיא מלווה אותו לנצח (אדמון, 2019).

באופן מנוגד עד גרוטסקי לתחושת האשמה הנלווית לחוסר היכולת של הופמילר לסייע לאדית, צווייג מאפשר לנו, דרך דבריו של הופמילר, הצצה לחוויית העונג והסיפוק של זה המצליח לעזור לזולת, במלוא הדרתה:

"אותו ערב הייתי אלוהים. בראתי את העולם וראיתי שהוא טוב וצודק. בראתי אדם, מצחו בהק בצחות הבוקר, ובעיניו השתקפה הקשת, קשת האושר. השפעתי רוב טוב על השולחן, הבשלתי את הפירות בעיתם, את היין ואת המזון, בגודש מרהיב עין התמסרו לידי עדי נדיבותי השופעת כמנחת קורבן. הם באו בקערות מנצנצות ובסלסילות עולות על גדותיהן, היין הבזיק באור, הפירות קרצו והתמסרו לשיני מתוקים וטעימים. הבאתי אוויר לחדר ואור ללב האנשים. בכוסות השתקפה שמש הנברשת, מפת דמשק הצחורה הבהיקה בבוהק השלג, ואני חשתי בגאווה שהכל אוהבים את האור הבוקע ממני. קיבלתי את אהבתם והתבסמתי בה. הגישו לי יין ואני שתיתי עד תום. הגישו לי פירות ומני מאכל ואני התענגתי על מנחתם. גם יראת כבוד הגישו לי והכרת טובה, ואני קיבלתי את שבועת אמנום כזבח וכנסך.

אותו ערב הייתי אלוהים. אבל לא בקרירות השקפתי ממרום שבתי על מלאכת הבריאה. מסביר פנים וסלחן ישבתי בין יצורי בריאתי וכמו מבעד לעשן עבי הכסופים הבחנתי במטושטש בפניהם. לשמאלי ישב איש זקן: אור הנדיבות הגדול שזרח ממני החליק את הקמטים על מצחו חרוש הדאגה ופיזר את הצללים שהעיבו על עיניו. גירשתי מעליו את המוות והוא דיבר בקולו של אדם שקם לתחייה והכיר לי טובה על הנס שחוללתי בו. לידי ישבה נערה שהייתה פעם חולה, כפותה ומשועבדת ולכודה ברשת אסונה. עתה קרנה בהילת החלמה. בהבל פי הרמתיה מגיהינום החרדה אל שמי האהבה וטבעתה נצצה על אצבעי כאיילת השחר .... אני הרגעתי את הסערה וגירשתי מליבם את האופל. אך גם מתוכי גירשתי את החרדה ונשימתי הייתה שלווה כפי שלא הייתה מעולם. רק כשהערב קרב לסיומו וקמתי מהשולחן החל לקנן בי אבל חרישי, אבלו הנצחי של האל ביום השביעי שבו השלים את כל מלאכתו אשר עשה..." (עמ'. 317)

מילים כנות, הנאמרות באותנטיות שיכורה מתוך אסירות תודתם והתפעלותם של אחרים. כמטפלים, כמה ממכרת עשויה להיות חוויה סודית ובלתי מדוברת זו. לרוב, הנטייה של מרבית אנשי הטיפול היא דווקא היצמדות לענווה וקושי להתחבר לאותן תחושות של עונג. באופן כמעט הפוך למילותיו של הופמילר, רבים יגיבו בהרחקה או ריחוק, "לא, הכל בסדר", "זו העבודה שלי", "לא עשיתי זאת כדי לקבל תודה". לצד זאת, כמה קתרזיס טמון בתחושה של הוקרת תודה, של היכולת להימצא בעמדה המשפיעה, מתקנת או מרפאה את האחר. המספר, דווקא משום שאינו איש מקצוע, חושף בפנינו את החוויה האומניפוטנטית הבוסרית והיצרית של זה אשר מוקירים לו תודה ואוהבים אותו על חמלתו והתמסרותו.

בפסקה זו, בה חש הופמילר "האלוהים", נגלה לפנינו ההיבריס המניע ומתדלק את פנטזיית ההצלה שלו, תחושת ההנאה והסיפוק מכך שמעשיו ומאמציו היטיבו עם הזולת. הדלק, באפשרותו לספק אור, כיוון והנעה. לצד זאת, דלק הוא חומר דליק ונפיץ. על השימוש בו להיעשות באופן מתון, מודע ומושכל, על מנת שלא לכלות את בעל הפנטזיה, להוביל לשחיקה מחד ולחוויה אומניפוטנטית מנגד.

בסיום דבריו כבר מתגלה ההתפכחות הגלומה בחוויה האומניפוטנטית. כאשר המלאכה תושלם, סם הסיפוק והעונג ירד, מה ימלא את תחושת המשמעות כעת? כיצד ניתן להתמודד עם כזו ירידה מגדולה? התייחסות זו כלפי פנטזיית ההצלה והעונג הפנימי הטמון בתחושת החמלה לאחר אינה סותרת את שמחתו העמוקה של המטפל על הטוב האופף את המטופל, את ההכרה במקצועיות ובגבולות הסיוע, ועוד היבטים רציונליים אחרים. דרך סיפור ובדיה, מאיר לנו צווייג נבכי נפש נוספים, הנמצאים שם ומתענגים.

לעיתים קרובות הנטייה היא לראות במקצועות הסיוע למיניהם, הסיוע הנפשי והגופני, כמעין "עבודת קודש". כך, הדבר עלול למסך את היכולת להתבונן במניעים נוספים, כמו ההיבריס, הסיפוק, העונג הנלווה לתחושת הסיוע והריפוי. מניעים אלו אינם סותרים את האחרים, או מוציאים אותם, אך לעיתים תחושות אלו מובילות לכך שהסיוע הופך מותנה. כלומר, רק כאשר ההשפעה היא חיובית והמטפל מצליח לעזור למטופל, הוא חש משמעות. כך, בחיפוש המשמעות הופך המטפל לתלוי בתחושות שהוא מפיק מן המטופל, להוקרת התודה שלו.

לכן, ההזמנה המובאת במאמר זה, באמצעות הסיפור, היא כפולה – מחד, לראות את תיאטרון הנפש במלואו, על ידי מתן מקום לקשת הרגשות והתחושות הנלוות לעמדה הטיפולית. מנגד, לבדוק את גבולותיה הנזילים של חוויית החמלה. מתי המטפל נאמן לעצמו, ולרצון הכנה שלו לסייע לאחר, ומתי הוא חוטא לעצמו ונאמן לחמלה בלבד? זוהי הזמנה לבדוק התערבבות האחד באחר, שיש בה מן המשיכה והדחייה, הריפוי והפציעה.

בנוסף, זוהי הזמנה עבור מטפלים להעמיק את ההתבוננות ביחסים הטיפוליים, באומץ וכנות. לאפשר למטפל להתבונן אל תוך מראות הנפש שלו ולחקור, בחמלה עצמית, מדוע הוא עושה את אשר עושה, ולהודות בתלות העצומה הקיימת בתוצאות הטיפול, בתגובת המטופל, ובדינמיקה הטיפולית המאפשרת למטפלים לחוש מידה של "אלוהות", כדבריו של צווייג.

חמלת המטפל והמורכבות הקיימת בה

לא מספיק נכתב על הנושא המוצג במאמר זה, וייתכן כי הדבר נובע מן ההנחה כי אנשי טיפול מתמודדים עם סוגיות אלה במסגרת הכשרתם המקצועית. יחד עם זאת, אני מבקשת להציע את האפשרות כי ההתבוננות במקור החמלה ובגבולותיה, מפגישה מטפלים עם אזורי נפש בלתי פתורים, מהם קל לעיתים להסיט את המבט. קולטראט למשל, מצביעה על הזדמנויות משמעותיות הטמונות בהתבוננות פנימה אל עבר מקור החמלה, ומציעה כי היא עשויה להעניק למטפלים הבנה עמוקה לגבי עצמם (2012); אך לצד זאת, מתוך הבנה של מידת המורכבות והקושי הכרוכים בהתבוננות זו, היא גם מגדירה לא אחת את אזורי החקר הנפשי והמקצועי הללו כאזורים "אסורים" ו"מסוכנים".

קולטארט (2012) חוקרת באומץ מניעים פנימיים של מטפלים, ומתעכבת בתוך כך על הטענה כי הרצון בתיקון עצמי הינו בסיס קריטי להוויית המטפל. בפועל, כפי שביקשתי לטעון במסגרת המאמר, אין מדובר במניע בודד. מטפלים נוטים להבנתי ללהטט בין דחפים שונים הנכרכים בעשייה הטיפולית – תיקון עצמי, פנטזיות נרקיסיסטיות ופנטזיות הצלה – אשר עשויים לא פעם להתבלבל האחד עם השני. יתרה מכך, הסכנה הטמונה במפגש איתם הופכת את ההתבוננות בהם למאתגרת ומעורפלת, דבר המקשה עוד יותר על יכולת החקר העצמי שלנו באותם אזורים "מסוכנים". תחושות כמו בושה, תשוקה ואשמה על ההתענגות של היות בעל יכולת, אינן זוכות לדיון ושיח מספק.

המלצתה של קולטראט בנושא היא ברורה, והיא מזמינה לחקור מקומות אלה, להוציאם לאור וללמוד מהם. קולטראט אף שולחת אותנו להכיר ולהתחבר לתחושות פנימיות של היבריס, פנטזיה, שיכרון והתנשאות. באופן זה, לדבריה, ניתן יהיה ללמוד את עצמנו כמטפלים וכבני אדם, באופן אינטימי ועמוק. לפיה, על ידי קבלה והכלה שלהם, ניתן לשלוט בצורה טובה יותר במידה בה הם מפעילים אותנו. זאת ועוד, הדבר יאפשר לנו להודות בענווה בעצם העובדה כי אנו מופעלים על ידם, ומתוך הבנה של התפקיד אותו הם ממלאים בזהותנו הטיפולית.

שחורי-סטאל (2021) דנה בהרחבה בדמותו של המטפל אשר מחפש אחר תיקון עצמי. לדבריה, ארוס משמעותי מושקע בעבודת המטפל, והארוס, בהיותו אנרגיית חיים יצרית וגולמית, הינו בעל יכולת חזקה המאפשרת לו להתנהל בכיוונים אשר לעיתים נדמים מנוגדים. כך, יכולים ללכת יחד מימוש עצמי והקרבה עצמית בעבור האחר. לעיתים, מקצועות הטיפול מאפשרים הצלה ממשית של נפשות, מערכות יחסים ועוד, באופן אשר מאפשר ריפוי עצמי אמיתי, תיקון חסכים עמוקים ויכולת להיות שם בשביל אחרים, היכן שלא היו די עבורי בעבר. במאמרה, מתייחסת שחורי-סטאל לעבודתן של וקנין ווייסמן (2015), אשר ממפות 3 סגנונות שונים של מטפלות על פי זיקתן לתודעת הצלה כדפוס בין אישי מרכזי (המצילה, המנוכרת והדיאלקטית). מחקרן מדגיש את דומיננטיות תמת ההצלה בעולמם הפנימי של מטפלים, ואת החשיבות הגדולה של עיבוד פנטזיית ההצלה ומקורה במסגרת תהליכי הכשרה והדרכה.

במילותיו של שי גיל (2022): "לצורך כך, על המטפל להיות בקשר עם פצעו השותת מבפנים, להכיר את קומות הנפש והרוח, את יערות העד על יצורי הפרא והחיים הנסתרים המאכלסים אותם, כמו גם את העולם הכתוני (האלים הכתוניים הם אלים שמקורם התרבותי עתיק, והם קשורים באדמה, טבע ועונות השנה) – בעומק האדמה שמתחת לקליפת החיים השגורה והנורמטיבית; ממלכתם של האדס, פרספונה והקטה אלי השאול, משכנם של רוחות רפאים, רוחות האבות וחוכמת המעמקים. במובן זה, יש בו, במטפל הפצוע, קורטוב או יותר של שגעון, יגון ואקסטזה הרוחשים במעמקיו ומיילדים בו חוכמה אפלה, חוכמת מעמקים של מי שביקר שם..."

כאנשי טיפול, גם לאחר שהשלמנו מעגל, נגענו בפצע ובחושך הפנימי, נאספנו ושבנו, העבודה הנפשית אינה נגמרת לעולם. היצר הפנימי הקיים בנפשנו, הצורך להיות משמעותיים עבור אחרים, להטביע חותם, לחבור אל הנזקק ולהרימו משאול, מתעצב ואולי אף עובר סובלימציה דרך זהותנו ועשייתנו המקצועית. על כן, בחקירה פנימית מעמיקה יש מקום להביט בתעתוע האפשרי ובמתח המתקיים בין גאולת המטופל לבין גאולת המטפל עצמו. היכולת להודות בקשר המתקיים בין השניים, ובהשפעותיו על מערכת היחסים הטיפולית, עשויה לאפשר לנו לצמוח כמטפלים וכחומלים, ולהבין טוב יותר את המטופל ואת כוחו.