מנשה כהן
חשבתי לעתים שאני מוזרה ובודדה מכדי שתהיה לי זכות כלשהי לחיות (נטליה גינזבורג, 2021: 45).
בפרק הקודם תיארתי דפוסי תגובה שונים של הנפגעים משליטה של הורה או בן זוג נרקיסיסט. מסתבר שבכל דרך שבה הם מתגוננים ומתמודדים הם נותרים חצויים בנפשם באופן כרוני כמעט ביחסים עם המתעלל. גם כאשר הם שוללים את התנהגותו של ההורה, הם משחזרים באופן לא־מודע דפוסים מנטליים וסכמות קוגניטיביות שלו, המשקפות את המוחלטות והפיצולים שברגשותיו ובתודעתו: שחור או לבן, אני או אתה, טוב או רע, נכון או לא־נכון, ומתקשים לתפקד ולחיות במצבים של עמימות רגשית, מאחר שלא חוו התקשרות לא־חרדתית ולא הפנימו יחסים עם מודל הורי חיובי ומאוזן. ייתכן שהנפגעים פועלים בתפיסה של אני אידיאלי שהפנימו או פיתחו מדעת או שלא מדעת בעקבות היחסים עם ההורה הפוגע, תפיסה שלא אחת הופכת לחרב פיפיות, כשהם אינם עומדים בציפיות העצמיות שלהם לשלמות.
מאחורי כל דפוסי התגובה מצוי הדחף של הנפגע לבטא את עצמו, להצליח במעשיו ולחוש ולבנות הערכה עצמית חיובית כחוויה מתקנת. אלא שהדרך למימוש המשאלה הזאת עשויה להיות ארוכה ומלווה בתסכולים חוזרים ונשנים של מעלה ומטה, במאמצים להתגבר על הרגשת הביטול שהפנימו מהיחסים עם ההורה המתעלל, בדומה לאדם שעולה במעלה ההר ומחליק מטה, ומנסה שוב לעלות וחוזר חלילה. לַביליות רגשית זו היא ביטוי של מאבק כוחות פנימי בין התקדמות לנסיגה, במאמצי האני לפתח זהות עצמית ולהוכיח ולאשר את עצמו כבעל ערך מול הורה שמבטל אותו.
נזכור שמצב זה מתפתח בתגובה ליחס ביטול של ההורה, שפוסל, שולל, שופט ומוכיח את השותפים לקשר ושם את עצמו ואת דעתו במקומם. הנפגעים מפנימים את יחס הביטול הזה ומפנים אותו כלפי עצמם כאובייקט (את היחס שלהם לעצמי כאובייקט, לפי בולס, 2000); בהמשך הם משחזרים אותו יחס ודפוס התנהגות כלפי אחרים. בפרק זה אתעכב על דפוסי הביטול ועל כמה מהדרכים שבהן הם מתבטאים ומשתקפים בחיי הנפש של הנפגע.
ישנם מקרים שבהם יחס הביטול נעשה בלא קשר כלשהו להתנהגות של הילד; הילד יכול להיות מתויג באופן שלילי וכל מעשיו והתנהגותו מקבלים ביקורת, שלילה והפחתת ערך, גם כאשר, לדוגמה, הוא מצטיין בלימודיו. פורווארד מתארת בספרה הורים מרעילים (1990) שורה של התנהגויות של הורים שבעקביות משדרים לילד שהוא לא שווה, קוראים לו בשמות גנאי ומתייחסים אליו כלוקה בחסר. אנשים שחוו מסרים כאלה נעשים מבולבלים וחיים עם סתירות פנימיות בין מה שהם מרגישים שהם יכולים לעשות ולהיות, לבין דמות בלתי כשירה של עצמם שעיצב ההורה וקיבע בהם לאורך השנים.
ככל הנראה, חוויית הביטול נזרעת מוקדם בילדות והופכת להיות חלק מהילד, כמו "אני שני", כזה שהולך איתו ומבטל כל מה שהוא עושה, מעין צל שלו. עם הזמן מתגבש הדפוס שבו הילד כבר מתבטל מראש, כאילו הוא כבר מוכן לזה, וגם יוצר את הביטול העצמי בעצמו, עוד לפני שהאחר מבטל אותו. מול כל צעד שאותו האדם עושה פועל כוח נגדי אוטומטי של ביטול (delete), כשאותו האדם כלל אינו מודע לתהליך הביטול המתרחש בתוכו ברציפות.
נראה שבהתהוות הדפוס נוצרה התניה פבלוביאנית בין התנעת הפעולה (מצד הסובייקט) לביטולה (על ידי המתעלל). הסובייקט אינו מודע למקור שממנו מגיע הביטול; כשחוויית הכישלון חוזרת על עצמה, אותו האדם מאשים את עצמו ומשכנע את עצמו שכנראה משהו יסודי פגום בו, ומחפש וגם מוצא "הוכחות" שאפילו "תמיד היה כך". תהליך זה – הפעלת מאמץ בפעולה כלשהי וחוויית הביטול או ההתבטלות – כשהוא חוזר על עצמו שוב ושוב – מביא את הסובייקט למצב של עינוי פנימי, ייאוש ושחיקה במוטיבציה לנסות בכלל משהו בעל תכלית מעבר לרגע הנוכחי.
יחס הביטול עשוי להתבטא בדמות הכשלה עצמית שבה האדם פועל בשני כיוונים מנוגדים: לעשות הרבה (במודע) כדי להצליח, ובו בזמן לתקוע כל דבר ולדשדש ביוזמות ובהתחלות ללא כל המשך (שלא במודע). הביטול העצמי לובש צורות שונות, שבהן "עקרון הביטול", אם אפשר להתבטא כך, משמעו שאתה עושה משהו ומבטל אותו (עוזב אותו, סוטה ממנו, או מפחית בערכו), וביחסים עם אחרים אתה מתבטל או מבטל את האחר, או מפחית ומטשטש את הערך של מה שקרה ביניכם. לחלופין, אתה נותן לאחר לבטל אותך, וזה הופך לקשר שמתנהל כך שהאחד מבטל את האחר לסירוגין – "מאיינים" זה את זה, במונחים של סארטר. יש משפחות שבהן זה דפוס היחסים הבין־אישיים בין בני המשפחה. למרות אי־שביעות הרצון המופגנת ביחסים בקשר כזה, לדוגמה, בקשר זוגי, לא ניתן לזהות מוטיבציה ברורה הקוראת לסיים את הקשר מעבר לשפה ולחוץ, שכן, ככל הנראה, דפוס הקשר הזה ממחזר ומתחזק בכפייה את חוויית הביטול העצמי שהופנמה. חוויה זו מסעירה אמנם את הנפש בריגוש ובדרמה הפנימית שנוצרת, אבל אינה מאפשרת יציאה ושחרור מהדפוס הכפייתי ליחסים בריאים.
הביטול בצורותיו השונות הוא בעצם מעשה של כפיית חזרה של דפוס רגשי שהתקבע בנפש הקורבן ביחסי האובייקט שלו, והוא מתרחש כאשר פועל מנגנון של פיצול בין ההורה "הטוב" או "האידיאלי" לבין ההורה "הרע", שמאפשר לכאורה לחיות בו בזמן עם שניהם וגם להשליך אותם על האחר, ולעבור מצד לצד בתהליך דיסוציאטיבי המתחולל מחוץ להכרה. האדם במצב זה לא קיבל הכרה כסובייקט ולא קיבל מענה לצורכי התלות שלו, וגם לא לגיטימציה לנפרדות ואוטונומיה; ייתכן שהוא חש כה פגוע, בודד ומבוטל, שהוא מתקשה להניע פעולה רצונית שלמה ועצמאית משלו ולהחזיקה לאורך זמן, בלי שתישמט מידיו בשלב כלשהו. פרברן רואה בהכשלה עצמית סבוטאג' (חבלה במזיד) שהאדם עושה לעצמו, פעולה של מה שהוא מכנה "החבלן הפנימי", שהוא ייצוג של החלק הפוגעני של ההורה שהופנם בנפשו (Fairbarin, 1952).
חוויית הביטול עשויה להתפתח אצל הסובייקט באופן אחר, לדוגמה, כשמתחילים להופיע אצלו סימני נפרדות מול ההורה שעימו הוא מזדהה הזדהות מלאה. כל עוד הילד הדהד את משאלות ההורה, הוא קיבל אישור ותמיכה מההורה, שהשליך עליו את מאווייו, בדומה ליחסים בין אימהות וילדים אצל אליס מילר (1992). כשמופיעים סימני נפרדות ועצמאות או מרד נעורים, כשמתעוררים בילד צרכים אחרים מלבד ההגשמה של התוכנית הגדולה של ההורה (צרכים כגון מוזיקה, התחברות עם בני גילו, התאהבות, צורך בייעוץ בקבלת החלטות על מגמה בתיכון או מסלול לימודים באוניברסיטה, רצון לנסוע לחו"ל), נוצר סדק במופע ההרמוני האחיד של הילד וההורה. במישרין או בעקיפין הילד אינו מקבל אישור והכרה לצרכים התפתחותיים שלדעת ההורה הם "בזבוז זמן", וכך נוצר בקיע בהרמוניה ובהיקסמות כביכול של ההורה והילד מעצמו ומכישרונותיו, והילד וההורה חווים אכזבה זה מזה ומעצמם. מעתה מצטרף לילד מעין צל, "אני שני", שהולך איתו ולא מסכים לכל דרך פעולה שהוא רוצה ללכת בה. ההזדהות הבטוחה והמעצימה עם ההורה הופכת להזדהות טראומטית עם התוקפן שהילד נושא בנפשו לכל אשר יפנה, והוא מתחיל לחוות את הסבל של פעולה וביטולה, doing and undoing, ואת הסבוטאז' העצמי המתואר לעיל. לעיתים, הקונפליקט הפנימי בין הילד להורה נפתר כביכול, כשהילד מתפקד כ"ילד טוב" ללא רצון אישי ועולם סובייקטיבי משלו, ואז הוא עושה הכול "כמו שצריך" אבל לא מרגיש דבר.
הכרתי מטופל כזה, בחור עם כישרונות, מוצלח בקריטריונים חברתיים, אבל לא הצליח לזהות רגשות משל עצמו וליצור אינטימיות כלשהי, גם לא בקשר הטיפולי, ככל הנראה, בעקבות מנגנון המחיקה של ביטול טוטלי מתמיד של העצמיות והסובייקטיביות שלו, שממית כל ניצן רגשי שמופיע בעודו באיבו.
פעולת הביטול המתוארת כאן היא גרסה של undoing, מנגנון הגנה לא מודע שפועל כדי להפחית חרדה שמתעוררת כשהאדם עושה (או חושב על) פעולה שמתנגשת עם הסופר־אגו, במקרה הנוכחי – סותר את המסר המבטל של ההורה (לדוגמה, כשהוא מצליח). במילים אחרות, ייתכן שהסובייקט מרגיש שאסור לו להצליח או לקבל אהבה, כי ההורה אינו מרשה זאת; חסרה לו הרשות להיות ולחיות את חייו בחוויה חיובית של התקשרות, ועל כן אולי הוא אפילו שונא את עצמו. הוא נהיה חרדתי ומלא ספקות, ונמצא בשיח מתמיד עם "אובייקטים פנימיים", במושגים של פרברן, או במאבק עם התוקפן, שהופנם מיחסיו עם ההורה המתעלל.
עד כה תיארתי את הפרעת הביטול ברמה המושגית. במישור החווייתי והסובייקטיבי הסבל מכאיב ביותר. אביא דוגמאות אחדות בקצרה. כשמקשיבים למה שהקורבנות אומרים, ניתן להבין עד כמה הנזקים של הביטול הם חמורים ולעיתים נראים כבלתי הפיכים.
מטופלת א' אומרת: אני לא יודעת להגיד מה אני רוצה. אני לא רוצה להיות עם מישהו שאוהב אותי רק מפני שאני לא יכולה לחיות עם התיעוב העצמי שלי.
מטופלת ב' מתארת סיטואציה של מפגש ושיחה עם הוריה: ישבתי מול ההורים שלי. סוף ארוחת בוקר. שוקו. ליד חדר האוכל. ישבתי בכיסא שלי והיא בשלה. היא שואלת "מה את עושה אחרי שאת משתחררת?" ובנוגע ליציאות שלי בסוף השבוע ועל המוזיקה שאני אוהבת, הם, ההורים, התריעו בי: אמרו לי שהכיוון שאני הולכת בו הוא בעייתי. את רוצה להיות "חוצניקית"? והיא התחילה להביא דוגמאות למה לא כדאי לעבוד על הגשמה עצמית. כמו חברה שלה. השטות שעשתה. או בן שהחליט ללמוד בודהיזם, וכל היום יושב ועושה נמנמנמ...דבר בזוי. דרך בטוחה לכישלון. אם אתה חורג אתה נכשל. אמרתי לה תקשיבי. אני רוצה לצאת להרפתקה. אמרה שגם האח הדפוק שלה גמר. לא תפקד כל כך. שברו אותו באופן דומה. רואים עליו תלאות.
אני בחרדה תמידית ממה שעלול לקרות לי כי לא עשיתי מה שאמרה לי. היא אמרה שהשקיעה את כל האנרגיה בדבר הזה (בי). איך ייראה האבדון שלי? האם זה יהיה מהיר, איטי? איזה כישלון. עינוי יותר אכזרי זה לשים אדם בחדר חשוך ולדקור אותו. כל פיקשוש מבשר את הנפילות הבאות.
הנפגעות המדוברות אינן יכולות לתת למישהו לאהוב אותן, והן לא יכולות לקבל טוב שמגיע אליהן. הן חשות תיעוב כלפי עצמן. מבחינה זו, כל ההתבטלות היא דרך להעניש ולהלקות את עצמן. הן לא קיבלו אישור ורשות לחיות, ומתענות ברגשות אשמה כי אכזבו את ההורה היודע־כול.
במגע עם אנשים מחוץ למשפחה, מי שנפגעו מהורה נרקיסיסט משחזרים תסכולים ואכזבות מהקשר המשפחתי שלהם ביחסים אחרים, בעיקר בעולם העבודה. לדוגמה, כשמדובר ביחסים עסקיים, התחושה של המטופל היא שאחרים "מסדרים" אותו או לא עומדים במילתם, אף על פי שהמטופל בעל אינטליגנציה גבוהה והבנה מעולה בתחום.
מטופל ג', בן לאב נרקיסיסט, חש שלאחר שנים רבות שעבד עם אביו משהו בו עצמו לא בסדר. כל פעם סבל ממשהו אחר, וכל רופא שהלך אליו אמר לו שהוא בסדר. גם בגיל ילדות המורים ראו שהוא מוכשר מאוד ואמרו לו את זה. גם הוא ידע שהוא מוכשר מאוד, אבל כל השנים הוא לא העלה בדעתו שאביו הוא זה שלא בסדר. הוא הפנים את שמות הגנאי והפחתת הערך המתמדת שאביו הפנה אליו. מדי פעם בפעם הוא מגלה שהוא לא יודע מיהו, ומרגיש שבמובן כלשהו מצבו הנפשי גרוע מזה של ניצול שואה, שלפני זה היו לו חיים והייתה לו זהות, ואילו הוא סבל כל השנים בלי סיבה שהייתה מובנת לו. היום, כל פעם שהוא פוגש אדם שמראה סימנים של נרקיסיזם הוא נכנס לטראומה ונכנס למלכודת של יחסים מופרעים עם אותו האדם, והוא מוטרד ולא ישן וכמו חווה מחדש את הטראומה מול אביו המתעלל. הוא נמצא בנדנדה מתמדת מול אביו, בין מלחמה בו לבין מנוסה ממנו, ותמיד משהו מחזיר אותו לשם בסערת נפש.
מטופלת ד' אומרת: בגלל ההתרגלות שלי לקשר הסימביוטי, בקשר עם אחרים ישנה היצמדות מיידית, או רתיעה; מי שאינו שומר על הגבולות שלי, ומנסה לתחושתי לפלוש אליי רגשית, מעורר אצלי חרדה ושיתוק. כל "חציית גבול" או ניסיון להציץ אליי פנימה שאינו ברשותי או בהזמנתי (אחות/בן זוג) משחזר את תחושת הפלישה מצד אימא.
וזו תחושה בלתי אפשרית: אם הצלחתי להגן על עצמי מפלישה (אל תיכנסי לי לחדר) אז אני לא בסדר, כי אני לא נותנת לה להיות בקשר, ואם נתתי לה לפלוש, זו תחושת בחילה: "ראו לי" את המחשבות/החדר המבולגן/כל דבר פנימי שלא הרשיתי, ועל הדבר הפנימי והפרטי אני עוד סופגת ביקורת.
לכן כל פעם שאני חווה התקרבות "לא נכונה", ולא מצליחה להדוף אותה, אני נכנסת ללחץ ושיתוק.
הדוגמאות שהובאו כאן נועדו להמחיש עד כמה מרחיקי לכת הנזקים של ההתעללות הנרקיסיסטית. כדי לרכך את הכאב, הנפגע יכול לטשטש ולעמעם את המשמעות של סבלו ולחיות בהכחשה מסוימת של העצמי האמיתי שלו ולהתנסות בהכשלה עצמית בקריירה ובזוגיות, כי הוא לא קיבל מהסמכות הנרקיסיסטית לגיטימציה ואישור לחיות. הוא הפנים את המסר המכחיש אותו, שאומר: !Do not exist.
נוכחתי שבמקצת המקרים דפוס הביטול מתנגד לשינוי במהלך פסיכותרפיה. במקרים אלו, כל עוד המטפל תורם לתחזוקה הנפשית של המטופל המבוטל, הקשר יכול להימשך; אבל כאשר מתחיל שינוי בדפוס הביטול, לדוגמה, כשהמטופל מרגיש שהתחזק, הוא רוצה לסיים בדחיפות את הטיפול, כביכול להשאיר את המטפל מחוץ לקשר, כלומר, לבטל אותו, לפני שהתבססה הכרה בשינוי ולפני שזו החלה להשתקף בהדדיות ביחסים ובתקשורת עם המטפל.
ייתכן שזה צעד של עצמאות ופרידה מדמות הורית מיטיבה שהוא איננו מכיר, אולי אף ביטוי בפעולה (acting out) של ניתוק וביטול שמשמר את הדפוס ואת האידיאליזציה של עצמו או של ההורה; שינוי הדפוס מאיים על האיזון הנפשי החלקי של הנפגע, מאחר ששינוי כזה דורש שידוד מערכות מרחיק לכת ביחסים עם ההורה, בתפיסה העצמית ובתפיסת המציאות, וגם להסכים לקבל ולהפנים את המטפל כ"אובייקט טוב". בכל מקרה, הרושם הוא שהמטופל שרגיל לדפוס הביטול אינו נקשר מדי למטפל. אולי כדי לא לפתח חוויית תלות והתקשרות שתכניס אותו לעומק הסבך של ילדותו ויחסי האובייקט שלו, כי מה שהוא צריך יותר מכול בהווה הוא תחושה של עצמאות ונפרדות כלשהי, כדי להמשיך בחייו ללא הרודפנות של הורה מתעלל. בדיעבד, הבינותי שישנם מצבים שבהם המטופל חותר ל"טיפול קצר מועד" כדי להשתחרר מההורה שנגרר אחריו, והוא שמח ללכת לדרכו ללא התסביך שקושר אותו למטפל ולדמות המבטלת.
מנשה כהן הוא פסיכולוג קליני בכיר, מטפל בפוסטראומה ובנפגעי נרקיסיזם. ספרו "פתאום אביב בסתיו" (כרמל, 2015) נכתב בשיתוף עם ד"ר סמדר גונן. ספרו "הדמות מאחורי המראה" ראה אור ברסלינג (2020).
מנשה כהן הוא מחבר הספר ״מי רוקד עם הנרקיסיסט?״ אשר יצא בהוצאת רסלינג. ספר זה עוסק ביחסים בין-אישיים, בקירבה בין בני זוג ובין הורים לילדים, במבט על מה שמפריע להם להתקיים, להתפתח ולהתממש בדרך בריאה בחייהם.
