ד"ר שרון זיו־ביימן ופרופ' ענר גוברין
לפניכם פרק המבוא "מפציעים אל מול השברים: מבט על עקרונות הפעולה להתמודדות נפשית של יחידים וקהילות" מאת פרופ' ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, מתוך הספר "מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה" בעריכת ד"ר בעז שלגי וד"ר שרון זיו ביימן ובהוצאת מודן.
הספר 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה' נולד מתוך פעולתו של מרחב הלמידה המקוון שהפעיל מכון 'מפרשים' החל מ־10 באוקטובר 2023 במשך שישה חודשים. מייד לאחר הטבח הרצחני הגיבה קהילת בריאות הנפש בפעולה ובהתגייסות מיידיות, מתוך הבנה ברורה שהשברים העמוקים שחוללו האירועים המחרידים של טבח 7 באוקטובר 2023 והמלחמה המתמשכת שבעקבותיהם דורשים וידרשו התמודדות יסודית, אמיצה, ארוכת טווח ורחבת היקף. נשות ואנשי בריאות הנפש גילו מחויבות עוצמתית ואמיצה והתייצבו מייד במלונות המפונים, במרכז לזיהוי הגופות, במטה משפחות החטופים, בבתי החולים, במרכזים לטיפול בניצולי המסיבות, במערך הקב"נים וביחידות צבאיות, בצוותי הבשורה המרה ובמקומות רבים נוספים. נוצר צורך קריטי ודחוף בלמידה, הדרכה ורענון של עקרונות פעולה, כמו גם בגיבוש המשגות תיאורטיות ודרכי פעולה טיפוליות מותאמות כדי להתמודד עם הטראומות והאובדנים המורכבים, עם התחושות הקשות של אימה, פלצות, כעס, הפקרה, אשמה, כאב ויגון – כדי לעכל ש"זה קרה" ושה"לעולם לא עוד" הופר באכזריות ובפתאומית.
לנוכח התמודדויות קשות אלו התעוררה אצל א.נשי המקצוע כמיהה כמעט הישרדותית להרגיש יחד מבין ומתוך השברים, לחלוק מחשבות, לשתף ולהשתתף בחוויות מהעבודה בשטח ולחוש שיש רקמה קהילתית מקצועית מחברת. התחושה העיקרית הייתה שכדי "להיות למען" צריך "להיות ביחד".
סדרת ההרצאות והמפגשים במכון 'מפרשים' עלתה לאוויר במהירות, בניסיון לתת מענה לצרכים אקוטיים אלו. המרצות והמרצים התנדבו, ללא תמורה וברוחב לב, לחלוק מהידע התיאורטי והקליני שלהם. הסדרה זכתה להיענות עצומה, להשתתפות אינטנסיבית ביותר של חברי הקהילה ולתגובות רבות שהדגישו את התרומה הרבה של המסרים, הרעיונות והכלים שהוצעו בסדרה לעבודה המקצועית בשטח. מתוך הרוח המקצועית והשיתופית שנשבה מסדרה זו החלטנו, כמה חודשים לאחר שהסתיימה, להוציא לאור ספר זה, המאגד בתוכו חלק מהנושאים, ההמשגות, המודלים הטיפוליים והקולות השונים שעלו במהלך הסדרה.
נושאי הפרקים בספר נבחרו מנקודת מבט של כשנה בתוך ההתמודדות עם השבר הנוראי של טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. הבחירה נעשתה בניסיון להתייחס לאתגרים הנפשיים, המקצועיים והחברתיים העומדים בתשתית המסע של קהילת בריאות הנפש ושל החברה הישראלית כולה, לאיחוי מבין השברים.
בפרק מבוא זה ננסה לתאר כיצד נולדה הסדרה, ובעיקר מה הם עקרונות היסוד שעמדו, כך אנו מאמינים, בבסיס עצם קיומה ובבסיס התכנים שהוצגו בה, ובהמשך לכך, בבסיס ספר זה. עקרונות יסוד אלה הם אלו שהובילו, להערכתנו, גם את פעולתה האינטנסיבית, המגוונת והמסורה של קהילת בריאות הנפש בשעת שבר קשה זו.
שרון מספרת: 7 באוקטובר "תפס" אותי ואת משפחתי במלון מפנק בקפריסין, בו התכנסנו בני המשפחה המורחבת לציין ארבעים שנה לפטירתו של סבי. נערכנו לאירוע שכולו ביחד ומשפחתיות. בבוקר יום שבת, כשהתחילו להתבהר ממדי האסון, הכאב והאימה פילחו את כולנו. היינו רחוקים מאזור הסכנה, אך החיבור הקולקטיבי שלנו חיבר אותנו לנימי האסון המחריד שאין מילים להכילו. החתן שלי, איש צבא קבע, כמעט התחיל ללכת ברגל לישראל, תוך שהוא מחפש דרך לחזור לארץ ולהתגייס להתמודדות הלאומית. הבן שלי, ששהה בחו"ל במסגרת חילופי סטודנטים, התקשר מבועת ומוצף רגשית וסיפר לי שהחבר הכי טוב שלו, ירדן בוסקילה ז"ל, שהיה במסיבת הנובה, לא עונה לטלפון. רק יום לפני כן דיברו. הוא ביקש שנעשה הכול כדי לאתר אותו. הפער היה בלתי נתפס, ממש סוריאליסטי: שמענו את הקולות מהממ"דים בעוטף, שוחחנו עם מכרים מהדרום, תוך כדי שאנחנו יושבים במלון שקט ושלֵו, מול הים היפה של קפריסין, מרגישים שעולמנו מתפרק בכאב נוראי. הדמעות לא הפסיקו לזלוג. כל שרצינו היה למצוא את הדרך המהירה ביותר לחזור לתופת שהתרחש בארץ, אבל כל הטיסות בוטלו. עברו עוד ארבעים ושמונה שעות לפני שהצלחנו לעלות על טיסה.
במטוס, בדרך חזרה, עסקנו, כמנהגם של ישראלים שהמרחק אצלם בין האישי ללאומי מטושטש עד לא קיים, בוויכוחים אסטרטגיים. הגברים במשפחה, שהצעירים מביניהם חזרו כדי להתגייס מייד למילואים, הסבירו שישראל צריכה להראות שהיא חזקה ולהשיב מלחמה בעוצמה החזקה ביותר האפשרית. אני "נאמתי" על כך שצריך להודות בכך שאכן היה מחדל נוראי, להשיב לפני הכול את החטופים ורק אז לגבש אסטרטגיה לגבי מה עושים בהמשך. דבריי בוטלו במחי יד על ידי רוב בני המשפחה. ההרגשה הייתה שהמילים לא מחוברות. האימה הייתה גדולה. ידענו שהצעירים מבינינו ינחתו ויצאו מייד למילואים. קשה לתאר את עוצמת הדאגה שהשתררה.
חזרנו ארצה ביום שני 9 באוקטובר, וכבר באותו היום התחלתי ללוות חיילים ניצולים מהבסיסים בדרום ששהו בבתיהם בשרון וביקשו סיוע דרך מארג של קשרים מקצועיים. הגעתי לבית של כמה מהם וחברתי למסע ההתמודדות הקשה שלהם שנמשך, כמובן, גם בעת כתיבת שורות אלו, בשלהי אוקטובר 2024.
באותו יום ממש, תוך כדי יצירת קשר עם מטופליי, התארגנות סביב ביטול ושינוי כל מערך הפעילות במכון 'מפרשים', אותו אני מנהלת, היערכות למעבר של בתי ונכדתי למגורים אצלנו בעוד חתני בצבא, ליווי בדאגה של הגיוס למילואים של אחייניי ובני משפחה רבים נוספים, ותוך שעוצמת האסון המחריד והבלתי נתפס מתחילה להיחשף, כתב לי ד"ר אביב נוף והציע לערוך במכון 'מפרשים' ערב מקוון בנושא כלים לילדים ולהורים במצבי טראומה. השבתי שזה רעיון מצוין, ובבת אחת "נפל האסימון". הבנתי שבמצב שבו אין מילים, כשהתחושה היא "מה אפשר לומר? מה אפשר להציע? מה אפשר לתת?", הדבר שצריך לעשות הוא ליצור מרחב של ידע, למידה, חיזוק הנוכחות והשייכות לקהילת בריאות הנפש.
ענר מספר: 7 באוקטובר תפס אותי בנסיבות שונות לחלוטין. ישבתי ימים כלילות בבית החולים, מלווה בת משפחה שאושפזה להליך ממושך. המסדרונות השקטים יחסית של המחלקה היוו מעין בועה מנותקת, שדרכה, כמו מבעד לזכוכית עבה, הגיעו הדי הזוועות. תחילה היו אלה רק קולות רחוקים של אזעקות, אחר כך שמועות מקוטעות ולבסוף – כמו גל הולך ומתעצם – החלו להגיע מסוקים עם פצועים. מאות אזרחים עמדו בתור ונענו לקריאות לתרום דם. על המסך בחדר ההמתנה במחלקה ריצדה שוב ושוב תמונה אחת שחדרה עמוק לתודעה – טנדר טויוטה לבן ועליו חמושים, נוסע בין בתי שדרות השקטים. שעות של חרדה עוברות על משפחתנו כאשר אחיין שלנו ושלושת ילדיו הקטנים, הגרים בשדרות, מסמס על הסכנה שבה הם מצויים עד שהגיעו לחוף מבטחים.
התחלתי להתנדב בקו החירום לניצולי הנובה כשאני עדיין בבית החולים –
שיחה אחר שיחה, סיפור אחר סיפור של אימה בלתי נתפסת. חוויתי תחושה עמוקה של חוסר אונים, של חוסר יכולת להכיל את עוצמת הזוועה. בכל זאת, הקשבתי, הכלתי, ניסיתי להחזיק את הכאב הבלתי נתפס הזה.
האווירה בבית החולים הייתה עדות חיה להבדל בין המלחמה שהתחוללה על המסכים לבין הוויה אחרת. האכפתיות של האחיות, המעשיות העניינית שלהן בטיפול בחולים, ההקשבה לסבל, החתירה המתמדת להקלה של כאב. זו הייתה התגלמות של עמדה אחרת – לא של שליטה והכרעה, אלא של הכלה וריפוי.
חברתי היקרה לחיים ולמקצוע, ד"ר שרון זיו־ביימן, קראה לי להצטרף להנחות עימה את סדרת ההרצאות וההדרכות שהתארגנה מדי ערב במכון 'מפרשים'. המפגשים הללו העמיקו את האיכות של מרחב ההכלה והריפוי. כשהייתי חוזר מבית החולים ומתחבר להנחיה של מפגש עם מאות משתתפים חשתי כיצד נרקמת קהילה טיפולית המשמרת מרחב המאפשר להכיר במורכבות החוויה האנושית, להקשיב לניואנסים העדינים של ההתמודדות, לשהות בעמימות. הדיאלוג שנוצר חרג הרבה מעבר להעברת ידע מקצועי; היה זה מרחב של נוכחות משותפת, של הקשבה הדדית, של חיפוש עדין אחר משמעות בתוך המציאות המורכבת שנכפתה עלינו. בכל מפגש כזה נוצר מארג עדין של הבנה והכלה שאפשר לכולנו להמשיך בעבודתנו מתוך תחושת שייכות וחיבור עמוק למשימה המשותפת. (עד כאן דבריו של ענר.)
אופן הפעולה צמח והתפתח מתוך התגובות ליוזמה. ההיענות העצומה והתגובות המודות והמחזקות נתנו רוח גבית לפעולה, ומתוך כך הלכה והתגברה גם תדירות ההרצאות. וכך, ערב־ערב, במשך מספר חודשים, ובהמשך בתדירות פחותה, מאות רבות, לעיתים יותר מאלף אנשי מקצוע (נוסף לאלפי צפיות בהקלטות של ההרצאות), נכנסו למפגשי הזום המקצועיים שקיימנו במכון 'מפרשים'. היו אלה מפגשים של למידה, מרחב ועשייה משותפים, מפגשים שבהם סקרו אנשי מקצוע מובילים בתחומם ידע, כלים טיפוליים, ממצאי מחקר, חוויות ותובנות לגבי הנושאים שעמדו בליבת ההבנות המקצועיות והעשייה הטיפולית של אנשי בריאות הנפש בשנה זו – נושאים שאליהם מתייחסים גם פרקי הספר שלפניכם.
כאשר אנחנו מנסים להבין את השפעתה הרבה של סדרת הרצאות זו על אנשי מקצוע רבים כל כך, נראה שהיא החזיקה בתוכה, באופן ספונטני וכמעט ניתן לומר "לא מודע", כמה עקרונות פעולה שעומדים גם בבסיס מכלול הפעולה של קהילת בריאות הנפש מאז 7 באוקטובר, ומשתקפים במגוון אופנים שונים בפרקי הספר הנוכחי.
נבקש להציע שישה עקרונות העוברים כחוט השני במכלול הפרקים בספר זה. עקרונות אלה מובילים, בו־זמנית, את ההתמודדות של כל אחת ואחד מאיתנו עם המשבר הקשה, את מאפייני פעולתה של קהילת בריאות הנפש בשנה האחרונה ואת מהות התרומות האפשריות של עולם בריאות הנפש להתמודדות עם שבר וטראומה, טראומה של היחיד ושל הקולקטיב. עקרונות אלה הם:
התייצבות מחויבת; תחושת שייכות; נדיבות ככוח מרפא; כוחה של הפעולה; נרטיב כציר מארגן; אחדות הניגודים – חשיבותה של הדיאלקטיקה בזמני משבר.
ששת עקרונות פעולה אלו עיצבו את עבודתם של א.נשי בריאות הנפש בשנה האחרונה, בין שהם עבדו בתוך חדר הטיפול "המסורתי" או בבתי חולים, בשדות הקרב, במלונות המפונים, בבתים של אנשים שעברו אסון או בבתי תפילה. היקף וחומרת האסון הצריכו – כפי שניתן לראות שוב ושוב מתוך הקריאה בפרקי הספר – ליצור את דרכי הפעולה המתאימות והנכונות ביותר למצב, לשלב ידע קיים עם ידע שנוצר בזמן אמת מתוך המפגש עם השברים, לבחון מודלים מוכרים ולגבשם מחדש, לעבד את האובדן תוך כדי הפניית מבט אל הקיים והמחזק, לפגוש את הטראומה ובו־זמנית להעצים את החוסן, לקבל את השבר הנורא אך גם לזכור ש"החיטה צומחת שוב", ומתוך כך למצוא את ההתמודדות והתקווה.
אל מול הטראומה והזוועות, הפעולה האנושית הראשונה היא התייצבות. התייצבות היא מעשה מארגן, מעשה של קשר. היא נותנת לאדם הפגוע, האבל והקרוע בתוכו תחושה עמוקה שהוא לא לבד, שיש סביבו זולת שרואה, שאכפת לו, שמושיט את ידו ושיכול לעזור. ההתייצבות, הן ברמה החברתית והקהילתית והן ברמה האישית, היא אולי המשאב החיוני ביותר בניסיון להתמודד ולהגיב אל מול חוויות של שבר, אימה, הפקרה והתפרקות. יותר מכול, ההתייצבות יוצרת החזקה נפשית.
הספרות המקצועית מציעה מגוון מושגים להמשגה של קשרים משמעותיים, הוריים, בין־אישיים וטיפוליים, כמרחבים מזינים הבונים את היציבות והעושר הנפשי של האדם. הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט הדגיש את הקשר המווסת והאוהב עם אחר.ת משמעותי.ת, קשר אשר במהלך ההתפתחות עובר תהליך של הפנמה, כחיוני לפעולת הנפש. ויניקוט טבע את מושג ה"החזקה" – הפעולה הנפשית של ההורה או המטפל.ת המאפשרת לילד.ה ולאדם הבוגר בעתיד את קיומו של מרחב נפשי מווסת, מאורגן, עשיר ומכיל מורכבות.
ההחזקה הנפשית בתוך היחסים ההוריים מאפשרת לתינוק ולילד המתפתח להרגיש שהוא קיים ולחוות את עצמו ואת העולם באופן עשיר, מאורגן ונהיר יחסית, כמו גם לעבד ולהכיל היבטים לא מומשגים ומבלבלים של החוויה. בהיעדר החזקה קורסת תחושת הקיום, ואיתה היכולת לחוות, להיות ולחשוב. ההחזקה מאפשרת לארגן את התחושות, הרגשות והמחשבות לכדי חוויה מאורגנת, אינטגרטיבית ושלמה המאפשרת ויסות גופני, חיות ותנועה מיטיבה ומפרה בין מציאות לדמיון. במהלך ההתפתחות, ההחזקה מאפשרת גם להכיר בקיומו של הזולת, לראות אותו ולהבין את רגשותיו ומחשבותיו, ובו־זמנית להיות מחובר לתחושת הקיום והמשמעות של העצמי, לצידו של הזולת.
החזקה במסגרת יחסים משמעותיים, על מגוון היבטיה, מתעצבת עם הזמן כפונקציה מופנמת המאפשרת החזקה עצמית. עם זאת, במצבי שבר, טראומה ואובדן, אל מול עוצמת ה"מכה" שהנפש "חוטפת", מתערערת החזקה עצמית זו ואנו זקוקים להחייאה של פונקציות ההחזקה הראשונית באמצעות קשרים ממשיים. לפיכך, כאשר מגיעים כוחות ההצלה אל אנשים שחוו זה עתה אירוע טראומטי ואומרים "אני כאן, איתך. אני לא עוזב אותך", הם מחיים, בפעולת התייצבות זו, את הפונקציות המופנמות של ביטחון ראשוני, של תחושת התקיימות, של היכולת לארגן את החוויה ושל היכולת להשתמש בדמיון ובחשיבה כדי להתמודד עם המציאות, קשה ואיומה ככל שתהיה. הצורך העמוק ביותר של האדם שעבר טראומה הוא באחר.ת אשר יתייצבו לידו ויחיו מחדש את חוויית ההחזקה והקיום שלו בעולם.
פעולתה הבסיסית ביותר של קהילת בריאות הנפש בשנה האחרונה כלפי כל אלה שעברו את הטראומות והשברים העצומים, לסוגיהם השונים, הייתה ועודנה פעולה זו של התייצבות, שבבסיסה האמירה: אנחנו קיימים, כאן לצידכם, ולכן גם אתם קיימים. אתם עדיין פה.
להתייצבות זו, המשקמת את תחושת ההחזקה, יש משמעות נוספת: היא משקמת גם את יכולתו של האדם לחשוב, להרגיש ולתת משמעות למה שהוא עובר. גישת המנטליזציה, אותה פיתח ומוביל הפסיכואנליטיקאי פיטר פונגי, המחברת רעיונות מזרם יחסי האובייקט בפסיכואנליזה עם תיאוריית ההתקשרות, טוענת כי היכולת שלנו לחוות באופן מלא ושלם את עצמנו, את הזולת ואת העולם תלויה בקיומן של מערכות התקשרות בטוחות המקדמות חוויה פסיכו־נוירולוגית של "מקום בטוח" המאפשר חשיבה, חקירה ולמידה. באופן ספציפי יותר, מציע פונגי (.Fonagy et al) כי מערכות התקשרות בטוחות מאפשרות מנטליזציה: היכולת לחשוב את עצמי, את האחר ואת העולם ולהמשיג ולנסח את החוויה. המנטליזציה מתאפשרת בתנאים פסיכו־פיזיולוגיים של ביטחון ומקדמת, בתורה, את תחושת הביטחון. לעומת זאת, חוויות של חרדה עמוקה וחוסר יכולת לסמוך על קשרים קרובים ועל העולם פוגעות באפשרות להמשיג ולחשוב את מה שמתרחש, דבר המעורר בתורו רמה גבוהה יותר של חרדה. לפיכך, במיוחד במצבי חרדה, ננסה, דרך התייצבות ברורה ומחזיקה, לקדם תנאים של התקשרות בטוחה המאפשרת מנטליזציה – יכולת לחשוב את מה שקורה ולתת לו משמעות. המנטליזציה בתורה תקדם את ההתקשרות הבטוחה. תחושה זו של מקום בטוח ושל יכולת למנטליזציה מקדמת את האיכות הנפשית אותה מכנה פונגי "אמון אפיסטמי", קרי, האמון שלנו בידע המוצג לנו וברלוונטיות שלו והיכולת לסמוך על מה שאנחנו לומדים מהאחר המשמעותי ומניסיוננו. אמון אפיסטמי מאפשר פתיחות לידע בעולם מתוך תחושה של חיבור, ביטחון והבנה. איכויות אלו מקודמות לא רק במסגרת קשרים בין־אישיים אינטימיים, אלא תלויות באקלים חברתי רחב יותר המאפשר ביטחון וחשיבה, מה שדן סיגל מכנה (Siegel) We-Mode.
ההתייצבות, לפיכך, לא רק משקמת את תחושתו של האדם שעבר שבר עמוק שהוא מוחזק, שהוא (עדיין) קיים ושהוא לא לבד, אלא היא גם בעלת פוטנציאל להשיב לו את היכולות הבסיסיות והנחוצות ביותר שלו כאדם: היכולת לחשוב, להרגיש, לייצר משמעות ולתת אמון בעצמו וביכולותיו, כמו גם בעולם שסביבו.
אחת התוצאות הישירות של מעשה ההתייצבות היא חיזוק תחושת השייכות של האדם לחברה ולקהילה שבהן הוא חי. כבר מימיה המוקדמים של הפסיכואנליזה הדגישו תיאורטיקנים שונים את חשיבות תחושת השייכות והמשמעות החברתית לצורך התפתחות ושימור החוויה העצמית. אחרים הדגישו כי כדי לשמר את העושר והעומק של החוויה האישית אנו זקוקים לחיבור לעולם הסמלים והמיתוסים הקולקטיבי, ל"לא מודע הקולקטיבי" (יונג), העובר בין הדורות ומזין, לצד הלא־מודע האישי, את מעמקי הנפש. השייכות הערכית החברתית, כמו גם החיבור למיתוסים, לסמלים ולערכים קולקטיביים, חשובים במיוחד בזמני שבר כמו אלו שחוללו אירועי 7 באוקטובר. בבסיסה של תחושת השייכות עומדת ההרחבה של חוויית ה"אני" לחוויה של "אנחנו".
תנועה זו, מן ה"אני" אל ה"אנחנו", יש בכוחה להחיות מרחבים נפשיים שקרסו בעקבות טראומה, והיא הומשגה בדרכים שונות על ידי תיאורטיקנים ממגוון גישות טיפוליות. כך מציעה הפסיכואנליטיקאית הישראלית עפרה אשל את רכיב ה"הינכחות", המייצג מרחב מנטלי אחדותי של היות יחד, בתוכו יכולה הנפש לשוב ולחוות את העולם ואת עצמה ולהתגבר על מצבי התפרקות ואימה קשים. מכיוון אחר מפתח הפסיכואנליטיקאי הישראלי רענן קולקה את גישתו של היינץ קוהוט, מייסד זרם פסיכולוגיית העצמי. קוהוט הציע שהצרכים הראשוניים ביותר שלנו כוללים הזדקקות לאחרים משמעותיים המחוברים אלינו – "זולתי־עצמי" – המשאילים לנו את המרחב הנפשי שלהם כדי שנוכל, דרך החיבור אליו וההזדהות עימם, לבנות תחושת ערך עצמי משלנו, להפנים ערכים אישיים וקולקטיביים וליצור חוויה מאוזנת ויציבה של ערך ומשמעות. מתוך נקודת מבט של תפיסות בודהיסטיות, מרחיב קולקה את תפיסתו של קוהוט וטוען כי סיפוקם של צרכים אלו – לקבל הערכה מהסביבה ולהזדהות עם ערכים ומודלים – כרוך בהתמסרות למרחב אנושי רחב בהיקפו מהקשר הדיאדי. הוא מציע כי אנו זקוקים למרחב חברתי טרנסצנדנטי, המייצג חיבור משותף ליקום ערכי ואנושי רחב ועמוק. תחושת שייכות זו של "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", המהווה את אחת מאבני היסוד של ההתפתחות והזהות האנושית, נעשית קריטית ממש בשעה של שבר – כמו השעה שבה כולנו נמצאים בימים אלה – שבה הן היחידים והן הקהילה חווים טראומות קשות ושברים עמוקים.
כאשר מתבוננים בשני עקרונות אלה יחד, ההתייצבות והשייכות, נראה כי הצורך הקיומי ביותר בזמני שבר כפי שאנו חווים מאז 7 באוקטובר הוא במרחב בין־אישי חברתי מורחב, אשר מספק תחושות של We-Mode, של "אני מורחב – אנחנו". בתוך המרחב הזה יש צורך ב"זולת קולקטיבי מורחב" אשר יתייצב, ישקם את תחושת ההחזקה הבסיסית, ינכח, יתמסר וישאיל את נפשו כמקום מחיה לאלה שנפשם הוצמתה. התייצבות בין־אישית רחבה, מחברת וחברתית זו מאפשרת עיגון, החזקה והחייאה של חוויית "מקום בטוח" בתוך מרחב מנטלי, המחבר מציאות ועולם פנימי, כזה שבו גם בעיצומה של מציאות המזרה אימה יכולה הנפש לייצר מרחבים בטוחים. המרחבים הבטוחים, אלו הדיאדיים והאינטימיים ואלו הקולקטיביים והרחבים גם יחד, מאפשרים לחשוב את המציאות ולהמשיג אותה. המשגה זו מגבירה בתורה את היכולת להכיל את חוויית המציאות, קשה ככל שתהיה.
בעודנו כותבים שורות אלו מהדהדות באוזנינו הקריאות הנשמעות כל ערב בכיכר החטופים: "אנחנו איתכם, אתם לא לבד". אף שאנו יודעים שלא ניתן לפוגג את ה"לבד" של מצבי האימה הקטסטרופליים, האובדנים, ההפקרה, הכעס והאשמה, הרי שמרחב של התחברות וחשיבה משותפת מאפשר החייאה של רוח האדם.
לשילוב זה של התייצבות ושייכות כמשאב בימי שבר יש השלכות גם מעבר לפעולה של קהילת בריאות הנפש. אנו מבקשים להציע כי לכל אחת ואחד מכם, לכל אחת ואחד מאיתנו, חשוב, בזמנים של שבר, בהלה ואימה, לחפש את המעגלים החברתיים שבתוכם הוא יכול לחוש חיבורים קרובים ואינטימיים, לייצר מקום בטוח, שייכות וביטחון. על כל אחת ואחד לחפש זאת עבור עצמו, ועל כל אחת ואחד לנסות ליצור קרקע זו של התייצבות, נוכחות וחיבור גם עבור הזולת: גננת יכולה לעשות זאת בגן הילדים עם ההורים והילדים; מנהל יכול לעשות זאת במקום העבודה במגוון הגופים שעליהם הוא משפיע; רשות מקומית יכולה לייצר מעגלים קהילתיים מקומיים; ניתן לייצר זאת במשפחה, בשכונה ובבית. זה מציל חיים וזה דורש התייצבות, הינכחות, We-Mode, התמדה, קביעות ושייכות. התגובה הראשונית בעת אובדן אישי וקולקטיבי היא של חוסר אונים, תחושת אפסות, שיתוק וקריסת המשאבים ההתנהגותיים והמנטליים. התייצבות "כמו שאנחנו" בנוכחות, במעגל רחב, בחיבוריות ותוך ביטוי רגש ועידוד המשגה וחשיבה משיבה את היכולת להרגיש קיים ושייך, לחוות את המצב ולתת לו משמעות, ומתוך כך משקמת חוויה של ביטחון ושל מסוגלות לפעול גם בליבן של זוועות איומות.
פעולתה הנדיבה של קהילת בריאות הנפש מייד ב-7 באוקטובר, ואחריו, במגוון עצום של פעולות ויוזמות – מהנוכחות המיידית במלונות ועד פתיחת מיזמים טיפוליים רבים – היא ביטוי לכוחה העצום של הנוכחות הנדיבה, של המוכנות להכניס את האחר אל תוכי, לקבל אותו לעולמי. עמדה רגשית זו של נדיבות, של "הכנסת אורחים" (Levinas), אפיינה בעוצמה מעוררת השתאות את החברה הישראלית על מגוון מגזריה, ונראה כי היא חלק מרכזי מסוד קיומנו בתוך איומים חיצוניים ופנימיים אימתניים. לנדיבות המתמסרת יש כוח מרפא קהילתי, היא חמצן לנותנים ולמקבלים גם יחד, עד כדי טשטוש הגבולות מי הנותן ומי המקבל.
גישות פילוסופיות-דתיות מזרחיות, ובמרכזן הבודהיזם, רואות בנדיבות נדבך מרכזי של חיים נפשיים מיטיבים (אסתר פלד). הבודהיזם מדגיש את חשיבות האחדות שמעבר לעצמי לקיום האנושי וקורא להעצמת האחדות של האובייקט והסובייקט, תוך קריאת תיגר על הנטייה האנושית להאדרת העצמי והפרדתו מהסביבה. תפיסת העולם הבודהיסטית מציעה כי פעולות המדגישות אחדות, ביניהן נדיבות, הן דרך המלך לרווחה נפשית. הנדיבות, לתפיסת הבודהיזם, היא עמדה ופעולה שמציעה נתינה מעבר לנדרש ולמקובל ומתוך רצון. הרחבת העצמי המתאפשרת בנדיבות מניעה תהליכים של חיבור, ראיית הטוב וחוכמה.
בהמשך לכך, אנו מבקשים להציע כי בזמנים של שבר ומשבר הנדיבות היא חוויה מרפאת בפני עצמה. עשייה המאופיינת בנדיבות, בהכנסת אורחים ובהתמסרות לנתינה מרפאת הן את הנותנים והן את המקבלים. נדיבות מבוססת על עודפות ושפע אשר כמו "גולשים" מתוך העצמי אל תוך הזולת, בוודאי הזולת הפגוע, ומאפשרים יצירה של רקמה נפשית בעלת כוחות להתמודד עם החוויות הקשות, הפירוק, החשכה, האימה והכעסים. אימוץ של עמדה נותנת, נדיבה ומתמסרת לזולת באשר הוא יכול להיות משאב למי שמתמודדים עם אובדן כבד, פציעה קשה וטראומה מפרקת נפש. חשוב שלא להטיף לנדיבות. נדיבות לא מלמדים, ולא משכנעים בה. בנדיבות "מדביקים". הורה שרוצה לעורר נדיבות בילדיו יוכל לעשות זאת דרך הנדיבות העמוקה שלו כלפיהם. ללא ספק, פעולתה הנדיבה של הקהילה הישראלית בכלל, ושל קהילת בריאות הנפש בפרט, הייתה ועודנה פעולה מידבקת המתפשטת, במובן החיובי ביותר של המילה, וכלשונה של פלד: פעולה ה"מרבה טוב בעולם".
הנדיבות, חשוב להדגיש, מאתגרת במיוחד במפגש עם השונה מאיתנו. הנדיבות יכולה לשאת אופי של התלכדות לעומתית – נדיבות מועצמת כלפי הקרובים והדומים לי לצד נתק רגשי, כעס והימנעות מחמלה כלפי השונים ממני. כוחן של נדיבות ושל "הכנסת אורחים" חשוב במיוחד אל מול מי שאינו רואה את הדברים כמונו, מי שנקודת המוצא שלו וחוויית החיים שלו שונות משלנו, תוך מאמץ להרחיב את האנושי והמאחד אל מול המפלג. מעשה הנדיבות והכנסת האורחים אינו מעשה של יחד המטשטש את ההבדלים, אלא מעשה של יחד ונתינה המתקיים מתוך ועל אף ההבדלים, המחלוקות והכאבים ההדדיים, חמורים ועמוקים ככל שיהיו.
התייצבות, שייכות, נדיבות – כל אלה ממחישות את חשיבותה של הפעולה בהתמודדות עם מצבי שבר, איום ואובדן. המושג "פעולה" הוא מושג קשה להגדרה. ניתן לומר כי כל תנועה של אורגניזם חי היא פעולה: נשימה, חשיבה, דיבור, חיבוק, אפיית עוגה לפצועים, ביקור אצל מפונים, תרומה כספית למטה משפחות החטופים, טיפול בגינה, הליכה, כתיבת מאמר או העלאת פוסט במדיה החברתית. אי לכך, נבקש להתמקד בכוחה של חוויית הפעולה – החוויה של האדם שהוא פועל ועושה. חוויה זו נגזרת מתחושת ההשפעה, מהשינוי שיוצרת הפעולה, מהתנועה שהיא מייצרת ומהתגובות שהיא מעוררת.
פרויד (Freud), אבי הפסיכואנליזה, סבר כי הטיפול הנפשי הוא אקט של מעבר מפעולה (acting-out) לחשיבה. יתרה מכך, פרויד ושותפיו הזהירו כי המעבר מהפניית המבט מהתודעה אל פעולה (acting-out) עלול לחסום את מה שהוא המשיג כמטרתו המרכזית של התהליך הטיפולי – הרחבת והעמקת המודעות, בעיקר אל אזורים שהיו עד כה לא מודעים. אי לכך, הנחיית המטפל למטופל לבצע פעולות ממשיות כלשהן בחייו, כמו גם מחוות של המטפל כלפי המטופל המספקות צורך מעשי או רגשי של המטופל, נתפסו, על פי עמדה זו, כמנוגדות לתהליך הטיפולי. עם זאת, גם פרויד עצמו, טוענים מיטשל ובלאק, האמין בחשיבותה של פעולה ממשית כדרך לוויסות של דחפים ומתחים. כך, למשל, טען פרויד כי התינוק צריך להגיע פיזית אל השד, לינוק כדי להכיר את השד [ואת עצמו] וליצור איתו מערכת התקשרותית.
עוד בימיו של פרויד הוצגו בתוך הפסיכואנליזה דעות סותרות. פרנצי, תלמיד, מודרך ובר פלוגתא של פרויד, טען שהטיפול הנפשי מסייע בהתמודדות עם טראומות ולא רק או בעיקר עם פנטזיות מודחקות. פרנצי הדגיש כי הטראומות עוברות בדרך כלל תהליכים של ניתוק מההכרה (דיסוציאציה) ובו־זמנית מאופיינות בתהליכים של הזדהות עם התוקפן המובילים לכך שהקורבן לוקח את האשמה על עצמו. לתפיסתו, נדרשות פעולות אקטיביות של המטפל שיובילו ליצירת מרחבים של הדדיות וביטחון הנחוצים לעיבוד הטראומות, הכרה בהתרחשותן וחיבורן למודע. רעיונותיו של פרנצי נדחו בחריפות בעת הצגתם בשנות השלושים של המאה העשרים ואומצו מחדש ובחום על ידי הפסיכואנליזה הפוסט־מודרניסטית בת זמננו, המדגישה ערכים של הדדיות ודיאלקטיקה (חיוניות התנועה בין ניגודים), כך שהטיפול מתמקד בהחייאת התנועה הנפשית שקפאה בשל הטראומה (שלגי). זוהי תנועה שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בין שחזור הטראומה במגוון מצבי חיים ליצירה של משהו חדש, בין התבוננות לפעולה, בין עבר להווה ועתיד. ברוח זו, אוון רניק, ממובילי הפסיכואנליזה ההתייחסותית, זרם מרכזי בפסיכואנליזה בת זמננו, הצביע על ההנגדה של פרויד בין פעולה לאינטרוספקציה כטעות מרכזית בפסיכואנליזה הקלאסית. לטענתו, פעולה וחשיבה מחוברות זו לזו כאשר הפעולה תמיד מקדימה את החשיבה. כך, למשל, ויברציות מסוימות בגופי מספרות לי שאני חרד, תנועה מסוימת בגופי מספרת לי שאני נלהב. ברוח זו קוראת הפסיכואנליזה הפוסט־מודרניסטית תיגר על ההנגדה שבין פעולה למודעות, רואה בהן פונקציות משלימות וחיוניות זו לזו ואף מתמקדת בחשיבות של מימוש הרובד הנפשי בפעולה ובפענוח הנפש דרך פענוח הפעולה.
בהמשך לכך צמח בתוך הגישה ההתייחסותית מושג הגילום בפעולה (Jacobs), המדגיש את הרחבת המודעות והתנועה הנפשית מתוך האופן שבו הקשר הטיפולי מחיה חוויות מורכבות ולא מודעות בתוך האינטראקציה שבין העולם הסובייקטיבי של המטופל.ת לזה של המטפל.ת. גילום בפעולה זה של הדרמה הנפשית, מתוך האינטראקציה הייחודית המערבת את עולמו.ה של המטפל.ת, ממחיש את חשיבות החוויה הממשית בתוך ההתרחשות הטיפולית. כך, למשל, מטופלת שבנה נהרג הזועמת על כל מערכות המדינה פוגשת מטפלת שנפגעת מהזעם שכן היא חשה שהוא מכוון כלפיה ומייצג חוסר שביעות רצון מהטיפול שלה. השיח ביניהן על האופן שבו הפגיעה מתממשת בפעולה בתוך הדיאדה הטיפולית, כאשר בד בבד המטפלת מחוברת לכך שהפגיעה שלה אינה מייצגת רק הזדהות עם הפגיעה שחווה המטופלת, אלא גם פגיעות אישית שלה המתרחשת מתוך המפגש, מאפשר חקירה ושינוי של החוויה מתוך הגילום בפעולה.
גישות פסיכודינמיות המבוססות על טכניקות שונות של דרמה, כגון הגשטלט, מדגישות שלא די בשיח על החוויה הנפשית: יש לפעול אותה. גישות אלו מציעות לייצר את הפעולה הנפשית מתוך משחקי תפקידים, בהם המטופל.ת והמטפל.ת מגלמים, הלכה למעשה, דמויות מרכזיות בחיי המטופל.ת. כך, למשל, שיחה עם הבן החטוף, עם הבת שנרצחה, עם חלק הגוף הפצוע, עם בני משפחה אחרים, עם המחבלים הפוגעים או עם מקבלי ההחלטות בממשלה, יכולה לעזור בהחייאת החוויות הנפשיות ובעיבודן.
ברוח דומה הציעו אלכסנדר ופרנץ' (Alexander & French) את מושג החוויה המתקנת (Corrective Emotional Experience), הטומן בחובו את הרעיון על פיו הרכיב שמאפשר שינוי בטיפול הוא רכיב של חוויה מתקנת ממשית, ב"כאן ועכשיו" הטיפולי. מובן שחוויה מסוג זה יכולה לבוא לידי ביטוי גם באופן ורבאלי, בשיח הטיפולי, אך באותה מידה היא קיימת גם במחוות טיפוליות ובחילופי רגש בין המטפל למטופל. החוויה המתקנת אינה בהכרח פעולה במובן המקובל של המילה, אך היא מדגישה את ההתרחשות הממשית של חוויה מתקנת בקשר הבין־אישי, כולל של מחוות גופניות המתוקשרות ביניהם. למשל, מטפל שהמבט האוהד שלו חודר את נפשו הכמהה להכרה של המטופל; מטפלת הזוכרת כמה חשוב למטופל חלון פתוח, וילון מוגף, שעון מוסט או גלוי; מטפל המתייצב עם מטופלת, לבקשתה, להפגנה להשבת בנה; מטפלת המגיעה לאזכרה ליד קברו של אחיו של המטופל או נוקטת עמדה לגבי עוול שהיא חשה שנעשה למטופל – כל אלה, באופנים שונים, הן פעולות המייצרות חוויה מתקנת. חשוב להדגיש שהגדרתה של החוויה כמתקנת היא הגדרה בדיעבד – בדרך כלל המטפל לא יודע שהפעולה שהוא עושה תיחווה כפעולה מתקנת. המטפל.ת נוכח.ת או פועל.ת באופן מסוים, ובדיעבד מסתבר שפעולה זו יצרה חוויה מתקנת שמפציעה אל המרחב הטיפולי ואל נפש המטופל.
הגישות ההתנהגותיות מדגישות את חשיבותה של הפעולה, לא רק כמייצגת של תנועה נפשית, אלא גם כמייצרת תנועה נפשית. לתפיסה זו מספר היבטים: 1) פעולה וחוויית פעולה מייצרות שינויים ביוכימיים מיטיבים (.Jacobson et al); 2) פעולה מניעה מעגל של שינוי, מתוך תפיסה אסטרטגית על פיה כדי לעורר שינוי יש לייצר חוויה של תנועה שתביא להתנעה של שינויים נוספים; 3) פעולה יכולה לייצר שינוי ברגש ובחוויה: שינוי הבעות הפנים, למשל, יכול לשנות את החוויה הרגשית. השתתפות בפעילות בטבע תעורר תחושה של חיוניות. הנעה של הגוף תעורר תחושה של חיות.
בספרות המקצועית יש לא מעט עדויות המתארות את האופנים שבהם, לאחר אסון או במצבי טראומה או דחק קולקטיביים (למשל, אחרי אסונות טבע, אחרי אסון 11 בספטמבר או בימי הקורונה), פעילות משותפת – תנועה, אמנות, תיאטרון קהילתי ועוד – תורמת לחוסן, לרווחה הנפשית, לפיתוח הנרטיב המשותף ולזהות של חברות וחברי הקולקטיב (Saul). קוגן מדגישה את החשיבות של פעולה אקטיביסטית של סולידריות חברתית בזמני טראומה ומשבר, במיוחד כאשר מדובר בטראומות מעשה ידי אדם. אם כך, במצבי משבר נדרשת פעולה. מאחר שלפעולה, כפי שראינו, יש פוטנציאל לייצר תנועה, הרי
שניתן לומר שפעולה מניעה את יצירתן של חוויות ופעולות נוספות. במובן זה, אחד המרכיבים החשובים של האופן שבו פגשו אנשי בריאות הנפש את הקהילה הישראלית הפצועה כל כך לאחר 7 באוקטובר הוא עצם התגייסותם לפעולה אינטנסיבית, עוצמתית ורחבת היקף. זוהי פעולה שמחפשת כל אדם במקום שבו הוא זקוק (מלונות המפונים, מתחם שורה, חמ"ל משפחות החטופים, בתי החולים, ועוד), ועושה ככל יכולתה למצוא לו את המענה הנפשי המתאים. עצם פעולה זו מייצר גם אצל ה"נמענים" שלה כוח תנועה ופעולה משלהם, כוח תנועה שהוא משאב מחזק, מקדם חשיבה חיובית, משמר חיות, משיב חיים, משחזר ומתפעל חוויות פנימיות ששותקו בשל המשבר ומעצים את התנעתן של פעולות נוספות. כתיבתו של הספר שלפניכם מתמסרת לעיקרון זה ומזמינה את הכותבים והקוראים גם יחד לפעולה המאפשרת תנועה בין הטראומה, האובדן, חוסר האונים, ההרס, הבדידות והחורבן לבין התמודדות, חוסן, בנייה משותפת ותקווה.
בתיאוריות פסיכולוגיות רבות מודגשת חשיבותו של נרטיב מארגן, משמע, גיבוש של סיפור המייצר משמעות לאירועים שהאדם חווה כמשאב חיוני לתפקוד חווייתי וחשיבתי מיטבי ולבריאות נפשית.
הגישה הפסיכואנליטית, על זרמיה השונים, מציעה כי מטרת הטיפול היא להתחקות אחר רכיבים לא מודעים בסיפור של המטופל.ת – דחפים, הגנות, תבניות קשר לא אדפטיביות, היבטי חוויה מנותקים של העצמי – ולייצר סיפור השוזר את האופן שבו נוצרו ופעלו תבניות אלו בעבר, את הדרכים שבהן הן מתגלמות בהווה של המטופל.ת ואת האופנים באמצעותם הן עשויות, או עלולות, לעצב את עתידו.ה.
מתוך ולצד הפסיכואנליזה צמחו גישות נרטיביות שניזונו מתפיסות אסטרטגיות וקוגניטיביות (עומר ואלון) והציבו במוקד העשייה הטיפולית את יצירת הסיפור האישי כמנגנון ריפוי. יצירת סיפור אישי זה שואבת את כוחה המרפא מהיותה מייצרת מסגרת נפשית מארגנת ומיכולתה ליצור משמעות לחייו של המטופל, כמו גם, ואולי בעיקר, לשנות את "הסיפור הדומיננטי" שעיצב עד כה את חייו וליצור סיפורים ומשמעויות אלטרנטיביים שעשויים לפתוח אפשרויות חוויה, התנהגות וחיים חדשות. התהליך הטיפולי בוחן אפשרויות שונות, לא מוכרות, של ארגון רכיבי הסיפור האישי – עלילה, תהליך, דמויות מרכזיות, משימות, מטרות, קונפליקטים, אתגרים ושלבים – ובכך תורם לגיבוש מחודש של הזהות והמשמעות האישית, כמו גם למיקום מחדש של האדם בתוך החברה שבה הוא חי. מנגנון הריפוי מתמקד ביכולת לייצר שינוי בחוויית הסיפור כאמצעי לשינוי בחוויית העצמי, האחרים והעולם.
רוב מכריע של הגישות להתמודדות עם טראומה – בין שהן מבוססות על עיבוד קוגניטיבי (רסיק ודרבי; פואה ועמיתיה), עיבוד גופני־תודעתי־פסיכו־נוירולוגי (EMDR) (סגל ואורן), עיבוד תוך דגש על החוויה הגופנית (Levin) (SE) או מודלים אינטגרטיביים המבוססים על גישות אלו (SEE FAR CBT) (להד ועמיתיו) – רואות בעיבוד האירועים הטראומטיים לכדי נרטיב קוהרנטי רכיב בעל חשיבות עליונה בהתמודדות עם טראומה. הבניה בהירה, מארגנת ומעצימה של הנרטיב מאפשרת עיכול והטמעה של הטראומה אל תוך התודעה, הזהות, תפיסת העצמי והאחרים, כמו גם שימור הוויסות הגופני, התגברות על נתקים בחוויה והחייאה של משאבים נפשיים.
עיבוד סיפור הטראומה מומשג כמנגנון הריפוי גם במודלים פסיכודינמיים עכשוויים, במיוחד אלו שצמחו בתוך הגישה ההתייחסותית־אינטרסובייקטיבית (שלגי), כך שצמיחת הנרטיב המארגן והמעגן מתאפשרת מתוך האינטראקציה הטיפולית. המפגש הבין־אישי החי והאותנטי (ארון), המשלב תהליכים של הכרה הדדית (Benjamin), גורם לטראומה להפסיק לפעול כ"רוח רפאים" (.Fraiberg et al) בלתי נשלטת המשתקת את התפקודים הנפשיים. תהליך זה מאפשר אינטגרציה מחודשת של מגוון היבטים ותפקודים של חיי הנפש באופן המכיל את הטראומה בגרסתה המעובדת. במצב של חוסר עיבוד חווייתי ונרטיבי יש סכנה שהחוויה תישאר מציפה, גולמית ומנותקת. כדי להימנע מההצפה, הנפש תצמצם את עצמה, תימנע מאזורי חיים שלמים, פנימיים וממשיים, ותשתק תפקודים רבים. כך, הקושי להבנות נרטיב הוא אחד הסימנים המעידים על קיומה של טראומה לא מעובדת.
אל מול שבר כה עמוק כפי שאנו חווים מאז 7 באוקטובר, אתגר הבניית הנרטיב כציר מארגן הוא כפול. ראשית, על קהילת בריאות הנפש הוטל תפקיד משמעותי של עזרה, לכל אדם ואדם כמו גם לחברה בכלל, בבנייה אקטיבית של הבנה סיפורית של ההתרחשויות האיומות שחוו אנשים רבים כל כך, ושל החברה הישראלית כקולקטיב. היה צורך לייצר רצף עובדות – ככל שההתרחשות מאיימת יותר, רצף הזמן נפגע, ויש צורך בהבניה השמה דגש על העובדות ועל האופן שבו הן התרחשו על ציר הזמן. הסדרה שהוקרנה לאחרונה, 'היום שלא נגמר', ממחישה היטב את הצורך לייצר תחילה רצף של עובדות על פני ציר הזמן כדרך ליצירת נרטיב לעיבוד הטראומה. בהמשך, יצירת הסיפור מעמיקה וכוללת רבדים מורכבים ורגשיים יותר.
שנית ומעבר לכך, מאחר שהאירועים היו כה חריפים, מטלטלים ועוצמתיים, נראה שגם "הסיפור המארגן" של קהילת בריאות הנפש עצמה – איך עובדים עם טראומה, מה המרכיבים החשובים בטיפול בה, כיצד ניתן לעזור לכל כך הרבה אנשים שחוו שברים כל כך עמוקים בעלי כל כך הרבה אופנים וצורות – היה זקוק לארגון מחדש. אנשי מקצוע רבים בארץ, כולל המומחים בתחום, חשו וחשים שכדי להצליח ולעזור באופן מיטבי בעת הזו עליהם לארגן מחדש את הידע, את הניסיון, לייצר מודלים חדשים ולאתר רכיבים טיפוליים שלא הכירו קודם. כך, מרחב הלמידה המשותף שיצר מכון 'מפרשים', כמו גם קורסים רבים שנוצרו במגוון מרכזים לבריאות הנפש, מחקרים רבים שהחלו ומיזמי טיפול מכווני טראומה שקמו בשנה האחרונה, לקחו חלק חשוב בביסוס, בהבניה וביצירה מחדש של תיאוריות, מודלים וכלים טיפוליים שיעזרו להבין את המתרחש ולגבש את דרכי הטיפול הטובות ביותר למרב האנשים הזקוקים לעזרה. ספר זה – 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה', הוא חלק ממאמץ זה של הבניה וארגון מחדש של "סיפור הידע המקצועי".
עוד מאפיין המשותף למגוון גישות פסיכולוגיות הוא החתירה לשימור של מורכבות ודיאלקטיקה. דיאלקטיקה מומשגת במסורת הפילוסופית, כמו למשל אצל הגל, כיחס בין שני קטבים אשר בו־זמנית לכך שהם מנוגדים זה לזה הרי שהם גם מחזיקים ומשמרים זה את זה – משמע, ללא האחד גם השני חסר משמעות. מתוך המתח, מתוך יחס שולל ומחזיק זה, הקטבים המנוגדים מייצרים מצב חדש, המתקיים מתוך שניהם ומעבר לשניהם. מן ההיבט הפסיכולוגי, אם כך, דיאלקטיקה תתואר כמתח חיוני ובריא בין ניגודים נפשיים אשר מגדיר, מחיה ומשמר אותם. נדמה כי חסר מונח בעברית שיתפוס את מלוא המשמעות של "דיאלקטיקה". במבוא זה בחרנו לתרגמו כ"אחדות הניגודים", ביטוי המצליח במידה מסוימת לבטא את חיוניות המתח הבריא המתקיים בין ניגודים לתפקוד הנפשי, האישי והחברתי. כך, למשל, אנו זקוקים למתח הבריא בין הרציונלי ללא רציונלי, בין השכלי לרגשי, בין התכליתי לחווייתי, בין עשייה לשהייה ב"כאן ועכשיו", בין המובנה למופשט, בין הדומה בינינו לבין האחרים לבין השונה והייחודי לנו, בין נפרדות להתחברות, בין הזדהות לזהות.
מלאני קליין, מייסדת זרם יחסי האובייקט, הדגישה את חשיבות היכולת לאינטגרציה בין מכלול חוויות חיוביות ושליליות כלפי העצמי, האחרים וקשרים. היא המשיגה יכולת זו כ"עמדה דפרסיבית", המכונה על ידי מירב רוט "עמדה מסכינת מציאות", המקבלת ומאגדת את כל רכיבי המציאות לחוויה מורכבת, מכילה סתירות, מקבלת את המציאות ומחפשת ביטוי של פנטזיות, דחפים ותשוקות בתוכה. עמדה זו נמצאת באופן תמידי במתח דיאלקטי עם "העמדה הסכיזו־פרנואידית", זו אשר מפצלת בין טוב לרע, מקטבת וחשדנית. לעמדה זו ערך הישרדותי, המאפשר לנו תפיסה חדה ומובהקת של סכנות ומקורות הנאה. אולם הפעלת יתר של העמדה המפצלת גורמת לתפיסה מקוטבת ומפצלת של העצמי, האחרים והמציאות ומצמצמת את מרחב התנועה הנפשי. מתח זה, בין כוח החיבור של העמדה הדפרסיבית לכוח הפירוק של העמדה הסכיזו־פרנואידית, הוא מתח חיוני לנפש, כשם שמבחינת ויניקוט המתח בין אינטגרציה לאַ־אינטגרציה (unintegrated) הוא הבסיס לנפש תנועתית, ספונטנית ובריאה. הגישה ההתייחסותית מדגישה את התנועה הנפשית בכלל ואת התנועה הדיאלקטית בפרט כיסודות חיוניים בחיי הנפש. תנועה נפשית דיאלקטית עומדת בבסיסה של ההסתגלות לעולם מורכב ומרובה סתירות, של היכולת להקשיב למגוון קולות של העצמי ושל האחרים ושל האפשרות להכיל ולנהל קונפליקטים פנימיים וחיצוניים.
מצבי שבר ומשבר מאיימים על הדיאלקטיקה הנפשית, על התנועה בין עמדה מאחה ומורכבת לבין עמדה מקטבת ומפצלת החיונית לצורך הישרדות, על שימור המתח בין אני לאנחנו, בין חוץ לפנים, בין אמת סובייקטיבית לעיוות המציאות. שבר מחריד כמו זה שפוקד את החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר מאיים על היכולת להחזיק מורכבות וסתירות, הנחוצות כל כך דווקא כדי להתמודד עם השבר, ומגביר חלוקה של העולם לטוב ורע מוחלטים בצל אירועי הזוועה המחרידים. לפיכך, פעולתה של קהילת בריאות הנפש מול מצבי שבר קיצוני בכלל, ובישראל של השנה האחרונה בפרט, כמו גם האופן שבו פעלה סדרת ההרצאות שעל בסיסה נוצר ספר זה – וכפי שאנחנו מאמינים עולה מכל אחד מהפרקים בספר, מעבר לנושא המסוים שבו הוא עוסק – מכוונים בדיוק ליצירת חוויה זו: חוויה המחפשת אחר היכולת של כולנו לשמר את אחדות הניגודים, להתרסק ולקום, לחוות את חוסר האונים ולחפש שליטה, להיות מוכי יגון, כאב וכעס ובו־זמנית לגייס מתוכנו נחישות לפעול לתיקון ולתקומה, להכיר בפציעה ולחפש אופק ותקווה, להיות הלומים מזעזוע אך להושיט יד לאפשרויות של פעולה ושל שינוי, להרגיש את הבדידות המכה בנו תוך שאנו ממשיכים לשאוף ולייצר את הביחד.
המונח אחדות הניגודים מייצג, לדעתנו, את אחד ההיבטים החשובים ביותר של מודלים החותרים לאינטגרציה בפסיכותרפיה. מודלים אלה מנסים בדרך כלל לאחוז כמה מרכיבים, שעל פניהם נראים כמנוגדים זה לזה, ולייצר ביניהם מרחב אינטגרטיבי שאינו מטשטש את ההבדלים ביניהם, אלא מאפשר להבדלים אלה להצמיח, מתוך הניגוד, תפיסה עשירה הכוללת את המודלים ומציעה יחסים משלימים ביניהם. כך, למשל, מודל הפסיכודינמיקה המעגלית (Wachtel), שהוא אחד המודלים המובילים באינטגרציה של הפסיכותרפיה, מדגיש ששינוי נפשי נשען על תנועה מעגלית בין שלוש גישות טיפוליות שנחשבו, באופן מסורתי, כשונות ואף מנוגדות מהותית זו לזו: גישה פסיכודינמית מסורתית החותרת לשינוי בעולם הפנימי, גישה התנהגותית החותרת לשינוי בעולם המציאותי המערבת פעולה, וגישות המתמקדות בשינוי במרחב הבין־אישי. העמדה של וכטל אינה מטשטשת את ההבדלים ואף לא את הסתירות בין מרחבי שינוי אלה, אלא רואה דווקא בהבדלים המהותיים ביניהם את הכוח המאפשר להם ליצור זה את זה, לחזק זה את זה ולהוביל לשינוי רב־ממדי. עקרון אחדות הניגודים משקף גם את מנוף השינוי המשמעותי שמייצרות גישות הגל השלישי בטיפול ההתנהגותי, שהן אינטגרטיביות במהותן. כך, למשל, גישת הקבלה והמחויבות (.Hays et al) מבוססת על הדיאלקטיקה בין קבלה לשינוי, וגישת הדיאלקטיקה ההתנהגותית (DBT) על הדיאלקטיקה בין קבלה רדיקלית לשינוי התנהגותי (Linehan).
את אותו עיקרון של אחדות ניגודים נבקש להכיל גם על האופן שבו ניתן להתבונן ולהשתמש, בכל עת ובזמני טראומה ומשבר ביתר שאת, בגישות השונות ואף המנוגדות בפסיכותרפיה. פרקי הספר 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה' מבוססים על נקודות מבט, עמדות וגישות טיפוליות שונות, ולעיתים אף מנוגדות. המפגש והחיבור בין גופי ידע אלו, על המשלים והמנוגד ביניהם, מאפשרים באופן מתמיד, ובשעת טראומה במיוחד, גיבוש של ארגז כלים ומשאבים מקצועי, עמוק, עשיר, חדשני ומועיל יותר, לטובת התאמת הטיפול למטופלים השונים ולמצב המורכב. המפגש מבין השברים מגלה לנו את כוחו של השילוב בין גישות עדכניות לעמדות מסורתיות יותר; את התרומה הייחודית של החיבור בין טיפול בהיבטים גופניים, הכרתיים, חשיבתיים, רגשיים, התנהגותיים ובין־אישיים של החרדה, הדחק והטראומה; את חשיבות השילוב והחיבור בין טיפול קבוצתי לטיפול פרטני, בין טיפול קצר וממוקד לטיפול ארוך ותהליכי, בין קבוצות עזרה עצמית וטיפול בקהילות תומכות לטיפול המתרחש במרפאות הציבוריות ובקליניקות הפרטיות.
מעבר לכל זה, נראה כי עקרון אחדות הניגודים הינו יסוד מרכזי וחיוני בהתמודדות עם טראומות 7 באוקטובר, הן של הפרט והן של הקולקטיב. התמודדות עם טראומה דורשת הכרה ביגון, באימה, בקטסטרופה, בשבר ובפירוק ובו־זמנית חיפוש אחר תקווה, נקודות אור וצמיחה. היא מחייבת קבלה של חוסר האונים לצד מאבק על החזרת תחושת השליטה, ככל הניתן, בחיי היומיום. היא דורשת הַסְכָּנָה עם המציאות הכואבת (רוט) ובה בעת החזקה של הכוח ההפוך, לכאורה, הנאבק על שינוי וקידום נקודות אור. היא מחייבת תנועה בין חוסר היכולת לשנות למאבק ומחאה על דרכנו – בין תקומה להתקוממות, במושגיו של חיים פליישמן, המנהל המיתולוגי של שפ"ח שער הנגב. היא מפגישה אותנו עם החובה לעצור את החיים מתוך הזדהות עם המתים, החטופים, הפצועים והעקורים, לתת ביטוי התנהגותי לכך ש"הקירות נפלו", האובדנים קשים מנשוא והאדמה רועדת. עם זאת, עולה הצורך להתחבר לזרמי החיים, להרשות לעצמנו לחפש אוויר ומרגוע, לחפש תקווה ואופק ולחזק משאבים.
ד"ר שרון זיו ביימן היא פסיכולוגית קלינית, חברת סגל באקדמית תל אביב יפו, מנהלת מכון מפרשים לחקר הפסיכותרפיה, שותפה מייסדת ב"קבוצת שיח - מכון לפסיכותרפיה התייחסותית, לשעבר יו"ר הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, חוקרת השפעה של התערבויות טיפוליות, פרקטיקה פרטית במבוגרים וזוגות.
פרופ' ענר גוברין הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, חבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו וראש מסלול דוקטורט "פסיכואנליזה ופרשנות" בתוכנית לפרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן. עוסק בפסיכואנליזה רוחניות, פסיכואנליזה כהשקפת עולם, ביקורת על הפסיכואנליזה.
ארון, ל. (2013). המפגש. עם עובד.
אשל, ע. (2021). "על גשר צר מנפש־לנפש: להיות־שָם, להיות־עִם, להיות־באחד". שיחות, 35 (3).
הגל, ג. ו. פ. (2001). הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח. מאגנס.
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. עם עובד.
יונג, ק. (1934). האני והלא מודע. תרגום: ח. איזק. דביר, 1973. להד, מ., דורון, מ., איילון, ע., קפלנסקי, נ., לייקין, ד. (2009). "דמיון כמרפא לטראומה נפשית: מודל SEE FAR CBT כניסיון למצוא הסבר חליפי לאפקטיביות של טיפול בפוסט־טראומה באמצעות קלפים טיפוליים במציאות הפנטסטית". פסיכו אקטואליה, 5, 20-12.
מיטשל, ס. א. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
מיטשל, ס. א. ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.
סגל, ד. ואורן, א. (2020). EMDR הפסיכותרפיה של המאה ה־21. מודן.
עומר, ח. ואלון, נ. (1997). מעשה הסיפור הטיפולי. מודן.
פואה, ע. ב., נקש, נ., האמברי, א. א., רוטבאום, א. ב. (2014). טיפול בהפרעה פוסט־טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת (PE) עיבוד רגשי של חוויות טראומטיות. פרובוק.
פלד, א. (2007). להרבות טוב בעולם. בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה. רסלינג.
פרנצי, ש. (1999). "בלבול השפות בין המבוגרים והילד: שפת הרוך ושפת התשוקה". שיחות, 13 (2).
קוגן, ק. (2022). כוחה המרפא של הסולידריות. כרמל.
קולקה, ר. (2010). "תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לממד הרוחני בפסיכואנליזה: הרהורים על 'פסיכולוגיית־העצמי וחקר רוח האדם' מאת היינץ קוהוט". מארג, 1.
רוט, מ. (2020). "דחף המוות חי ובועט". שיחות, 35 (1).
רניק, א. (1993). "אינטראקציה אנליטית: המשגה של הטכניקה לאור הסובייקטיביות הבלתי ניתנת לצמצום של האנליטיקאי". בתוך ס. א. מיטשל ול. ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (עמ' 495-478). תולעת ספרים.
רסיק, פ. א. ודרבי, ד. (2023). אופקים חדשים. קוגנטיקה, בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית.
שלגי, ב. (2022). לב פקוח לרווחה. תולעת ספרים.
Alexander, F., & French, T. M. (1946). Psychoanalytic Therapy: Principles and Application. Ronald Press
Benjamin, J. (2004). “Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness”. The Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 5-46
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). “Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to problems of impaired infant-mother relationships”. Journal of the American Academy of Child Psychiatry
Fonagy, P., Steele, M., Steele, H., Moran, G. S., & Higgitt, A. C. (1991). “The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significance for security of attachment”. Infant Mental Health Journal, 12(3), 201-218
Fonagy, P., Luyten, P., & Allison, E. (2015). “Epistemic petrification and the restoration of epistemic trust: A new conceptualization of borderline personality disorder and its psychosocial treatment”. Journal of Personality Disorders, 29(5), 575-609
Freud, S. (1923). “The Ego and the Id”. In J. Strachey (Ed.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 19, pp. 1-66). Hogarth Press
Hayes, S. C., Strosahl, K., & Wilson, K. G. (1999). Acceptance and Commitment Therapy: An Experiential Approach to Behavior Change. Guilford Press
Jacobs, T. J. (1986). “On countertransference enactments”. Journal of the American Psychoanalytic Association, 34(2), 289-307
Jacobson, N. S., Martell, C. R., & Dimidjian, S. (2001). “Behavioral activation treatment for depression: returning to contextual roots”. Clinical Psychology: Science and Practice, 8(3), 255
Levin, A. P. (2010). In an Unspoken Voice: How the Body Releases Trauma and Restores Goodness? North Atlantic Books
Levinas, E. (1974). Otherwise than Being or Beyond Essence. Duquesne UP
Linehan, M. M. (2020). Dialectical Behavior Therapy in Clinical Practice. Guilford Publications
Saul, J. (2022). Collective Trauma, Collective Healing: Promoting Community Resilience in the Aftermath of Disaster. Routledge
Siegel, D. J. (2020). The Developing Mind: How Relationships and the Brain Interact to Shape Who We Are. Guilford Publications
Wachtel, P. L. (2014). “An integrative relational point of view”. Psychotherapy, 51(3), 342-349
