שגית בלומרוזן-סלע
פרק 13 מתוך הספר 'האוטיסטים שבינינו' מובא לפניכם כאן במלואו באדיבות המחברת שגית בלומרוזן-סלע והוצאת רסלינג.
כשקראתי לתומי את הספר על עצמות המתים (2009) מאת אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2018, נדהמתי להיווכח עד כמה גיבורתו, ינינה דושייקו, מתאימה לפרופיל הפסיכולוגי של אוטיסטים בתפקוד גבוה. להתבוננות ברומן דרך מנסרת האוטיזם עשויה להיות תרומה כפולת פנים: מצד אחד, התבוננות כזו מספקת מסגרת לכידה להבנת הדמות הראשית והנרטיב כבעלי מאפיינים אוטיסטיים; מצד שני, הרומן מספק לנו דיוקן עשיר מעשה ידי אמן של הנפש האוטיסטית, שבו משורטטים מאפיינים חיצוניים־התנהגותיים לצד מאפיינים פנימיים, חשיבתיים ותפיסתיים, וכך הוא עשוי להעשיר את היכרותנו עם דקויות נפש זו.
גיבורת הרומן, ינינה דושייקו, היא אישה באה בימים שגרה ביישוב מבודד בדרום־מערב פולין. בצעירותה היא עבדה כמהנדסת גשרים, ולאחר שסבלה מתחלואים שונים פרשה ליישוב קטנטן זה, שבו היא עובדת בתחזוקת בתי קיץ וכמורה לילדים יום בשבוע. בספר מתוארים קורותיה לנוכח המסתורין ההולך וגובר בעקבות גל של רציחות בסביבתה. אתאר כיצד דמותה של ינינה מתאימה להפליא מבחינות שונות לפרופיל המאפיינים של אוטיזם.
אוטיסטים נוטים להתנהג שלא על פי נורמות התנהגות מקובלות, שלעיתים קרובות אינן ברורות להם או נתפסות כמיותרות או כבלתי מוצדקות בעיניהם. לדוגמה, הם אינם נוטים לגינוני נימוסין או לשיחות חולין, שלרוב נתפסות בעיניהם כשיחות בטלות על נושאים שטחיים. ואכן, ינינה נמנעת מלשאול את מכריה שאלות בסיסיות. לדוגמה, היא אינה שואלת את שכנה המכונה תפלצת לשמו הפרטי או על תולדות חייו; כשבוריס אומר לה שהוא אינו שותה קפה היא חושבת לעצמה "הוא לא היה אינטליגנטי במיוחד. אילו היה, היה מבין שאני ממש לא מתעניינת בהעדפותיו הקולינריות" (עמ' 83); ינינה מעידה שהיא מעדיפה חברת ילדים כי "הם לא מנהלים שיחות בטלות, שהופכות למלמול תמידי לאורך חייו של כל מבוגר" (עמ' 64) ומעידה על עצמה "אפילו לרכל אני לא יודעת" (עמ' 53).
בשיחותיהם עם אחרים, אוטיסטים נוטים לנוע בין שתקנות לבין דיבור יתר, בלי קשר למידת ההתעניינות של בני שיחם. ואכן, ינינה נוטה לרוב לשתיקות או לתשובות קצרות; לדוגמה, כשתפלצת שואל אותה לשלומה לאחר שעבר עליה יום קשה במיוחד היא משיבה רק "בסדר, הכול טוב" (עמ' 110), ולעומת זאת, במשטרה היא נואמת דווקא נאום ארוך הנוגע לתחומי העניין שלה – בעד זכויות בעלי חיים ונגד ציד – בהתעלם מחוסר ההתעניינות של הנמצאים מולה.
האוטיסטים נוטים להיות כנים, ולא אחת חסרי טקט, בלי להתחשב ברגשות העומדים מולם. ינינה אכן נוטה לכנות רבה; לדוגמה, כשהפרזידנט שואל אותה אם היא מרעילה אותו היא משיבה בחיוב (עמ' 140). לכאורה, ינינה אינה דוברת אמת באומרה שוב ושוב שהאחראים לרציחות הם בעלי החיים, אך נראה כי מבחינתה זה אינו שקר, מפני שהיא מרגישה שהיא נשלחה על ידיהם: "לא שיקרתי כשחזרתי ואמרתי לכם שבעלי החיים נוקמים בבני אדם. כך היה באמת. אני הייתי רק הכלי שלהם" (עמ' 138).
אוטיסטים רבים נמנעים מליצור קשר עין, מכיוון שהדבר גורם להם לתחושות איום וחוסר נוחות. ואכן, מרומז בטקסט כמה פעמים שינינה נמנעת מיצירת קשר עין. לדוגמה, "דיברתי בשקט, עיניי כבושות בקרקע'" (עמ' 59), או "[בוריס] התבונן בי במבט נוקב כל כך, שהייתי חייבת לחמוק ממנו לתוך צלו של העץ" (עמ' 89).
אי־הציות לנורמות מקובלות מתבטא אצל אוטיסטים לרוב גם בהופעתם, שנוטה להתעלם מצווי האופנה לטובת נוחות ופרקטיות. ינינה אכן אינה מקפידה על טיפוח, כפי שמרומז בכך שהשוטר אינו אוהב את תסרוקתה ואת בגדיה (עמ' 18), וכן בקנותה מעיל שיקוליה אינם אלא של נוחות ומעשיות – "שיהיה חם, שיגן עליה מהגשם, שיהיה בצבע שלא קל לאבד, שיהיו לו הרבה כיסים" (עמ' 69-70).
ינינה אף נוהגת שלא כמקובל בהציעה לשוטרים או לשכנתה במתנה איברי חיות מתות שהיא אוספת, ומתפלאת כשהם נחרדים מכך.
אוטיסטים מתקשים בהבנת דברים מרומזים כמו שפת גוף, הבעות פנים או רמזים, בשל קשייהם לקלוט דברים שאינם מפורשים. ינינה מעידה על קשייה בהבנת הבעות פנים: "היא [שכנתה] התבוננה בי במבט חודר. לא ידעתי לפענח את המבט הזה" (עמ' 112) וכן בהבנת מחוות: "לא הבנתי את המחווה שעשתה" (עמ' 78). היא מציינת שלאורך חייה התקשתה בהבנת מחוות, אך עם הזמן השתפרה בכך: "קודם לא הייתי מודעת לקיומן ולמשמעותן של מחוות כמו הסכמה מהירה, הפניית מבט, חזרה על כן־כן־כן, כאילו מדובר בשעון, או בדיקת השעה, גירוד האף – עכשיו אני מבינה היטב את כל הקרקס הזה, שמטרתו להביע משפט פשוט: 'תעזבי אותי בשקט, זקנה נודניקית'" (עמ' 19).
ככלל, ינינה מתקשה בהבנת דברים בלתי מפורשים: לדוגמה, כשמוגש לה חופן נרות היא אינה יודעת מה לעשות בהם ו"רק כעבור רגע ארוך ירדתי לסוף דעתו, כמובן; צריך לפזר את הנרות מסביב ולהדליק אותם" (עמ' 24); קשייה בהבנה מרומזים גם באמירתה "את השיחות הטובות ביותר מנהל אדם עם עצמו. הן פטורות מאי־הבנות" (עמ' 20).
אוטיסטים רבים נוטים להבין דברים באופן ליטרלי. דוגמה לכך ניתן לראות כשינינה מספרת כיצד כשמישהו אמר לה ש"מי שסובל רואה את צדו האחורי של אלוהים" היא תהתה "אם מדובר בגב או אולי בישבן ואיך נראה בכלל הצד האחורי הזה כאשר אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו את הצד הקדמי" (עמ' 64). ינינה מציגה דימוי יפה לאופי התפיסה שלה, באומרה ש"האינטליגנציה שלו [של דיזי] הייתה מהירה יותר; דיגיטלית, אפשר לומר. שלי הייתה אנלוגית. הוא ידע לחבר דברים במהירות והשכיל להתבונן על המשפט שעמד לתרגם בצורה שונה, להתעלם מן ההיצמדות המיותרת למילה, אלא לנתר ממנה ולשוב עם משהו חדש לחלוטין, יפהפה" (עמ' 41). ניתן לראות את הדימוי הזה כעדות לנטייתה להיצמד למשמעות יחידה, האופיינית לאוטיסטים, לעומת הגמישות המחשבתית הרבה יותר של דיזי.
אוטיסטים מתקשים לפענח רבדים בלתי גלויים גם ביצירות ספרות, וינינה אכן מצביעה על קושי כזה:
לא הבנתי שום דבר מן התמונות היפות, הדרמטיות, שבלייק העלה כבמטה קסם באמצעות מילים. האם הוא באמת חשב כך? מה הוא תיאר? היכן זה מתרחש ומתי? [...] לפעמים היה נדמה לי שאני מבינה רק מילים בודדות ולא מצליחה כלל לתפוס את משמעותן [...] לא אהבתי שירה, וכל שירי העולם נראו לי מסובכים ללא כל צורך ובלתי ברורים. לא הבנתי מדוע לא כותבים את הגילויים האלה בפשטות – בפרוזה. (עמ' 41)
כלומר, ינינה מתארת את העדפתה לידע בהיר ומפורש, המסייע לה להבין אם דברים באמת התרחשו, מתי והיכן, כפי שאופייני לאוטיסטים, המתקשים מטבעם לעמוד על משמעויות סמויות.
על אף שאוטיסטים מתקשים בקליטת כוונות, רגשות או מחשבות בלתי מפורשים (אמפתיה קוגניטיבית), לרוב הם בעלי אמפתיה רגשית גבוהה, כלומר משהם נחשפים במישרין למצוקה של אחרים הם עשויים לגלות כלפיהם חמלה והזדהות רבה. ואכן, ניכר שינינה בעלת אמפתיה מסוג זה: לדוגמה, לאחר שנודע לה שבשורה־טובה אינה יכולה ללמוד בגלל מחסור בכסף הדבר נוגע מאוד לליבה והיא פונה לגופים שונים כדי לבקש מלגות או הלוואה עבורה. בייחוד נוגעים לליבה של ינינה אנשים תמימים או חלשים, כפי שהיא מתארת: "אנשים מסוימים, כאשר מתבוננים בהם, הגרון נשנק והעיניים מתמלאות בדמעות התרגשות" (עמ' 70). ינינה מפגינה הזדהות רבה גם עם בעלי חיים במצוקה, כפי שמתואר שוב ושוב לאורך הספר, והזדהותה הרגשית עימם כה עזה, עד שהיא הופכת לכוח המניע לשורת פעולותיה המוצגות ברומן.
לאוטיסטים רבים אמפתיה עזה כלפי בעלי חיים, אולי מפני שקל להם להבין ולהזדהות עם אופן חשיבתם, החף ממוסכמות חברתיות, ובמובנים מסוימים דומה לאופן החשיבה שלהם עצמם (גרנדין מצביעה על קווי דמיון שונים בין מאפייני התודעה האוטיסטית לבין מאפייני התודעה של חיות: התייחסות לעולם דרך חושים כמו ראייה, ריח או צליל; רגישויות חושיות יוצאות דופן כמו יכולות ראייה/שמיעה/ריח חזקים במיוחד; יכולת גבוהה לקלוט פרטים; חווייתם של רגשות פשוטים כמו שמחה, כעס פחד או עצב, ולא רגשות מורכבים; פחד כרגש עיקרי; ראו Grandin 1995, 2008, 2013). ואכן שוב ושוב מתואר ברומן עד כמה ינינה מבינה היטב בעלי חיים.
לאוטיסטים אמפתיה רגשית מוגברת עד כי לא פעם הם מייחסים רגשות אפילו לאובייקטים דוממים; ואכן, לעיתים קרובות ינינה מייחסת רגשות אנושיים לג'יפ שלה (לדוגמה: "היה לי רושם שהוא בצד שלי" [עמ' 38]), לפרחים ("שופטים אותנו בקפדנות" [עמ' 68]), לבית (הבית נראה "קצת מופתע והמום" [עמ' 29]) ולעצמים דוממים נוספים.
בשל הקושי שלהם באינטגרציה, האוטיסטים נוטים לחוות את העולם כבלתי מובן, מאיים ומעורר חרדה, וכדי לחוש יותר שליטה וביטחון הם נוטים להיצמד להרגלים ולשגרות קבועות. ינינה אכן מתנהלת לפי סדר יום קבוע: מדי יום ביומו היא נוהגת לסייר בבתים שעל שמירתם היא מופקדת ולבצע בהם עבודות שגרתיות כמו סילוק השלג, טיפוח הגינה ותיקון נזקים. לינינה הרגלים קבועים וחזרתיים: היא נוהגת לאכול מאכלים קבועים ("אני מבשלת ביום ראשון סיר מרק גדול, ואחר כך מחממת אותו כל יום מחדש. זה היה מספיק לי בערך עד יום רביעי. ביום חמישי הייתי מחסלת אוכל יבש מן המזווה או אוכלת פיצה מרגריטה בעיר" [עמ' 40]); לשתות משקה קבוע – תה שחור; לצפות בערוץ טלוויזיה קבוע – ערוץ המטאורולוגיה; להשתמש בתוכנה אחת – תוכנת אסטרולוגיה, ועוד.
לצד ההרגלים הקבועים, ישנם מרווחים גדולים בסדר יומה, המאפשרים לה להקדיש זמן לתחומי העניין שלה – אסטרולוגיה, טיפול בבעלי חיים או משחק סוליטר – ולדמיונות ומחשבות ("הייתי שוקעת במחשבות ומאבדת שעות תמימות" [עמ' 117]), כפי שאופייני לאוטיסטים.
ינינה אף בחרה לעצמה עבודות המתאימות לאוטיסטים: בצעירותה היא עבדה כמהנדסת גשרים, שם באו לביטוי נטייתה להקפיד על פרטים וכישוריה המספריים; גם בעבודתה בתחזוקת בתים מתבטאות נטייתה להקפיד על פרטים ויכולתה לפתור בעיות; בעבודתה כמורה היא משלבת נטיות אופייניות לאוטיסטים כמו משיכה לטקסים קבועים ("טקסי יום רביעי"), משיכה לטבע, עיסוק חושי בחומרים ודרכי הוראה לא־קונבנציונליות כמו הדלקת נרות או זיקוקים. סגנון עבודתה הלא־מקובל הוביל אותה לקשיים מול המערכת, עד שהיא פוטרה מעבודתה.
אוטיסטים נוטים להעדיף עיסוקים המתבצעים בבדידות, מכיוון שבאופן כללי הם חשים מאוימים מאנשים אחרים, אך עם זאת רובם חפצים בקשרים עם אחרים במידה זו או אחרת. דא עקא, רובם מתקשים לדעת כיצד ליזום ולשמר קשרים. ואכן, ינינה בדרך כלל מעדיפה לבלות לבדה, אך עם זאת, מדי פעם בפעם מתעורר בה רצון להיפגש עם אחרים, לדוגמה, היא מציינת שהייתה "שמחה ליותר קרבה" עם שכנה תפלצת (עמ' 16) אך אינה יודעת כיצד ליצור זאת. ינינה מבטאת את רצונותיה המנוגדים ביחסים עם אנשים: היא אומרת "נוח יותר לחיות עם מישהו מאשר לבד" (עמ' 81), אך לאחר שבוריס גר אצלה היא מבטאת עמדה הפוכה: "נוכחותו של בורוס הזכירה לי איך זה כאשר גרים עם מישהו. וכמה זה מגביל. כמה זה מפריע להלך המחשבות שלך וגורם לך לאבד ריכוז [...] וכשהיה בורוס יוצא עם בוקר אל היער, בירכתי על בדידותי הנפלאה" (עמ' 86).
לאוטיסטים עשויים להיווצר קשרי חברות, אך לרוב ביוזמת הצד האחר או באופן נסיבתי, מפאת קשייהם ליזום קשרים. בסופו של דבר, הם חשים בנוח בעיקר במחיצת אנשים הדומים להם, שמשדרים כלפיהם תחושת קבלה ושעימם הם יכולים לשוחח על נושאים כבדי משקל כאוות נפשם ואין הם נדרשים להקפיד על גינונים חברתיים מולם. כלפי חבריהם הם עשויים לגלות מידה רבה של אכפתיות, נאמנות ונכונות לעזור, והם עשויים להתחבב עליהם היטב. ואכן, לינינה כמה קשרים כאלה – עם בוריס, תפלצת, דיזי ובשורה טובה – שבדומה לה מתאפיינים בקבלה, בלויאליות ובנכונות לעזור, כפי שמתבטא בעזרתם הרבה לה בהיותה בבית החולים ובבית הכלא ובסייעם לה לחמוק מהמשטרה. גם היא מצידה מרבה לעזור לחבריה – לדוגמה, בכך שהיא מארחת ומאכילה אותם, מסייעת לבשורה טובה להירשם ללימודים גבוהים ומאפשרת לחבריה לגור בדירתה.
אוטיסטים רבים נמשכים לשאלות כבדות משקל בדבר טבע העולם ומבקשים לפענח את החוקיות שבו. אכן, ינינה עסוקה בשאלות על משמעות הקיום האנושי, הטבע, העתיד, המוות ואלוהים, ופעמים רבות בספר מוצגות שאלות שמתעוררות אצלה בנושאים אלה. ינינה מעידה שהמצב האהוב עליה הוא להתמסר למחשבות (עמ' 126). אוטיסטים אף נוטים לחפש דפוסים חוזרים בעולם כדי לעמוד על החוקיות שמאחוריו. ינינה נוטה לחפש דפוסים כאלה באמצעות האסטרולוגיה, ומנסה להסביר באמצעותה את החוקיות באירועי חדשות, תשדירי טלוויזיה או תאריכי מוות של אנשים סביבה.
אוטיסטים רבים סובלים מליקויים ב'תפקודים ניהוליים', הכוללים יכולות כמו תכנון וארגון, תעדוף, גמישות מחשבתית, ויסות, עיכוב דחפים, יוזמה, הצבת מטרות, ויסות רגשי, שימוש בזיכרון עובד ועוד (Ozonoff 1995). ליקויים אלה פוגעים קשות בחיי היום־יום שלהם, משום שהם מקשים עליהם בתכנון ובביצוע מטלות שוטפות וגורמים לדחיינות ולהזנחה. אכן, ינינה מציגה קשיים רבים כאלה: ביתה מוזנח ולא מסודר (היא מעידה: "לא ידעתי לשמור על סדר בסביבתי״ [עמ' 14], ואף השוטרים אומרים: "איזה מקום לא נעים זה" ([עמ' 142]). היא נוטה להזניח הרגלי טיפוח והיגיינה ולא אחת נרדמת בבגדיה או אינה מצחצחת שיניים. גם שעות השינה שלה אינן מסודרות, והיא נוהגת להירדם עם שחר ולהתעורר אחרי הצהריים, כפי שאופייני לאוטיסטים רבים. ינינה אף מתקשה בתעדוף, כפי שמשקפת לה מנהלת בית הספר. לעיתים קרובות היא מתנהלת ללא תכנון או שיקול דעת – לדוגמה, כאשר היא ותפלצת נוגעים בגופות לפני בוא המשטרה או כשהיא נמנעת מלתכנן נתיב מילוט מהשוטרים ומתחבאת מהם בספונטניות. ינינה נוטה באופן כללי להזנחה ולדחיינות, כפי שהיא מתארת במושגים אסטרולוגיים:
ונוס כזאת מעוררת סוג מוזר של עצלות – הזדמנויות חומקות לך מתחת לאף, כי לא התעוררת בזמן, כי לא התחשק לך ללכת, כי איחרת, כי הזנחת [...] זוהי נטייה נהנתנית, לחיים במצב חסר הכרה למחצה, להתפזרות לטובת הנאות קטנות, לסלידה ממאמץ ולהיעדר מוחלט של חוש תחרות. בקרים שמתארכים, מכתבים שלא נפתחו, עניינים שנדחו לאחר כך, פרויקטים שנזנחו. סלידה מכל שלטון וציות, הליכה בדרך שהיא רק שלך, הליכה דמומה, עצלה. אפשר לומר שאנשים כאלה אינם מביאים תועלת. (עמ' 121)
כנגד נטייתם להזנחה ולדחיינות של משימות החיים הרגילות, כשהם ממוקדים במטרה מסוימת אוטיסטים עשויים לפעול למענה במסירות ובנחישות רבה. לדוגמה, ינינה פועלת בנחישות להשגת תאריכי לידה של אנשים כדי לערוך להם מפות אסטרולוגיות. גם את מסע רציחותיה ניתן לראות כחלק ממפעל שהיא נחושה לקצור בו הישגים.
מאפיין מרכזי נוסף של אוטיסטים הוא שבהיותם עסוקים בדבר־מה הם נוטים להתעלם מדברים אחרים – כלומר, כשהם ממוקדים בפרויקט, בדרך פעולה, במחשבה או ברגש כלשהו, הם מתמקדים בו באינטנסיביות ונוטים להתעלם מגירויים אחרים – נטייה שכונתה "ראיית מנהרה", "מונוטרופיזם" (Murray, Lesser and Lawson 2005) או "חד־מסלוליות" (אלווארז 1992: 95). נטייה זו ניכרת אצל ינינה בכך שבמאבקה למען זכויות בעלי החיים היא זונחת שיקולים אחרים, כמו שיקולי מוסר נגד רצח בני אדם או חשש מעונש. גם לאחר הרציחות היא אינה חשה אלא הקלה, ללא מורכבות רגשית נוספת. לדוגמה, לאחר הריגת המפקד היא אומרת: "הרגשתי טוב עם זה. לא היו לי כל נקיפות מצפון. הרגשתי רק הקלה גדולה" (עמ' 136), ולאחר הריגת טחולסקי: "שוב חשתי הקלה בלבד" (עמ' 138). כשינינה ממוקדת במשימותיה היא מתעלמת גם ממכאוביה. לדוגמה, "כשהייתי צריכה להזיז את הסולם ממקומו, בכלל התעלמתי מן התחלואים. שכחתי מהכאב" (עמ' 49). אכן, אופייני לאוטיסטים שבהיותם ממוקדים בדבר־מה הם עשויים להתעלם מתחושות גופניות כמו רעב, צמא, עייפות ואפילו כאב.
אוטיסטים רבים הם בעלי יכולת מעולה לפתור בעיות הודות למיקוד הרב שלהם, תשומת ליבם לפרטים, האינטואיציה, היצירתיות והחשיבה הלא־קונבנציונלית שלהם. יכולת זו מתבטאת אצל ינינה, לדוגמה, ביכולתה לפתור בעיות תחזוקה שונות וכן בכך שהיא מגלה יכולת אלתור ותושייה ברציחותיה ובבריחתה מהשוטרים. ינינה מעידה על עצמה: "סוד גדול הוא שכל אתגר מפעיל בנו כוחות חיים אמיתיים וגדולים" (עמ' 48).
אוטיסטים נוטים להימשך לתחומי עניין ספציפיים, שלגביהם הם מגלים סקרנות רבה, רוכשים ידע רב ומגיעים לבקיאות ולהעמקה. ינינה בעלת תחומי עניין מובהקים כאלה – אסטרולוגיה וזכויות בעלי חיים – שבהם היא מגלה ידע ועניין רב ומתגייסת למענם. אוטיסטים רבים אף נוטים להצביע על קלקולים ואי־סדרים בחברה בשם עקרונות אמת וצדק, ואכן, ינינה מצביעה שוב ושוב על האכזריות, האטימות והצביעות של אוכלי הבשר. פעמים רבות אוטיסטים חותרים לקיום טבעי ופשוט, חף מקלקולים כמו אכזריות, חומרנות ותחרות. אכן, ינינה מפנטזת על עולם שבו "האנשים לא ממהרים ולא מתחרים אלה באלה. הם לא רודפים אחרי מקסמי שווא. הם אוהבים את מי שהם ואת מה שיש להם" (עמ' 48).
ינינה מוצאת השראה בכתבי האמן האנגלי ויליאם בלייק, שמהם לקוחים שם הספר, הציטוטים בתחילת כל פרק והתייחסויות רבות נוספות בספר; בלייק הרבה לבקר את החברה על ההתרחקות מן האמת, הטבע והדמיון, התריע נגד ציד חיות ודגל במאבק אקטיבי למען עקרונות אלה. ינינה מזדהה עם קריאתו של בלייק לעולם פשוט, המבוסס על חופש ודמיון, כנגד הקִדמה לכאורה, שבעיניה קשורה לאכזריות ולחומרנות.
לא אחת אוטיסטים נוטים לאקטיביזם וללוחמנות בנוגע לתחומי העניין שלהם (כדוגמת גרטה טונברג, האוטיסטית הידועה במלחמתה למען שמירה על הסביבה). אכן, ינינה נלחמת נגד ציד ולמען זכויות בעלי החיים, בדיבורים ובמעשים, עד כדי הפרה של החוק. אטווד כותב שסוג הפשיעה שמאפיין לא אחת אוטיסטים הוא למען מטרות שהם תופסים כמוצדקות או כנעלות (ראו Atwood 2007: 334), כמין "רובין הוד" הפועל למען החלשים. כך, בחד־מסלוליות האופיינית לאוטיסטים, ינינה רוצחת שורה שלמה של אנשים כדי להגן על בעלי־החיים.
אוטיסטים מתאפיינים בכך שהם נוטים להרגיש רגשות פשוטים, בעיקר כעס או עצב, בעוצמה רבה ובאופן חד מסלולי, עם קושי לווסתם ולשככם. אכן, פעמים רבות מתואר כיצד ינינה חשה פרצי כעס בלתי מווסתים. לדוגמה, נאמר: "ואז אחז בי כעס, כעס אמיתי [...] הוא הכה בי במכה חמה מבפנים [...] אש בערה בתוכי [...] פרצתי קדימה ודחפתי את האיש" (עמ' 38), או: "היה זה בדיוק מצב שכבר הכרתי – מצב של בהירות, חרון אלוהי נוראי שאין לעוצרו" (עמ' 59). באופן דומה, לא פעם ינינה חשה עצב תהומי שהיא אינה מצליחה לשכך, לדוגמה: "הכול נראה לי כמו עוטה עצב נורא, עצב שאי אפשר לשאת" (עמ' 30) וכן "[העצב] זורם כמו מבול, כמו נהר גדול, בלי התחלה ובלי סוף" (עמ' 123). התארים "שאין לעוצרו", "שאי אפשר לשאת" או "בלי התחלה ובלי סוף" מצביעים על הקושי של ינינה בוויסות רגשי ובאינטגרציה.
לצד זאת, מכיוון שהאוטיסטים מתקשים באינטגרציה של גירויים עמומים ומורכבים, הם מתקשים לחוש ולבטא רגשות מורכבים כמו אהבה, געגוע, אשמה או נוסטלגיה. ואכן, ינינה נמנעת מלבטא רגשות מורכבים. לדוגמה, הקשר שלה עם בוריס מתחיל, מסתיים ומתחדש בלי שהיא מציינת את רגשותיה כלפיו; כשהוא נשאר לישון אצלה היא נמנעת מלפרט מה הרגישה ומציינת: "כיוון שאני לא רגשנית ולא סנטימנטלית, לא ארחיב עוד בנושא" (עמ' 91). גם כשהוא עוזב את ביתה לאחר שחיו יחד זמן מה היא נמנעת מלבטא רגש מורכב: "הבחנתי בשלווה כיצד דמותו [...] מחווירה בזכרוני ונעלמת, מותירה אחריה רק צמה דקה ואפורה תלויה באוויר, מגוחכת. הכול הוא בר חלוף. אדם חכם יודע זאת למן ההתחלה, ואינו מצר על דבר" (עמ' 91). לאורך הספר ינינה אף נמנעת מלבטא רגשות כלשהם כלפי אמה וסבתה, והן רק מבליחות כדמויות בחלומותיה, בלי שמתוארים רגשותיה כלפיהן. ינינה נמנעת מנוסטלגיה. לדוגמה, בתשובה על שאלה בנוגע לעברה היא עונה: "בשביל אנשים בגילי כבר אין מקומות שהם אהבו באמת ושהיו חלק מהם. נעלמו מקומות הילדות והנעורים, הכפרים שאליהם הם נסעו לחופשות, גנים ציבוריים [...] זה דומה למצב של כליאה. קירות התא הם האופק של מה שאני רואה. מאחוריהם קיים עולם שהוא זר לי ולא שייך לי" (עמ' 88).
כפי שמאפיין אוטיסטים, ינינה מתקשה לתת ביטוי מילולי לרגשותיה; לדוגמה, כשהיא ודיזי מוצאים את גופת מפקד המשטרה היא מתקשה לבטא מה היא מרגישה: "הרגשתי שהראש שלי בוער ממבול פתאומי של מחשבות עצבניות [...] נדחפו אל שפתי מילים שאותן רציתי מאד לחלוק עם דיזי. רציתי מאד להגות אותן בקול, אבל לא הצלחתי. הן ברחו לי. לא ידעתי איך להתחיל" (עמ' 44), וכשהיא עומדת לרצוח את הפרזידנט היא חשה הצפה רגשית ובוכה, אך אינה מצליחה לבטא את רגשותיה במילים. כפי שקורה לאוטיסטים רבים, עיניה של ינינה מצטעפות בדמעות לעיתים קרובות בעקבות הצפות רגשיות בתוכה, אך היא מתקשה לבטאן בדיבור.
אוטיסטים רבים בתפקוד גבוה מתבטאים בכתב בקלות רבה יותר מאשר בעל פה, אולי בגלל החרדה שהם חשים בנוכחות אחרים. לדוגמה, פרינס־יוז כותבת שאוטיסטים מעדיפים לבטא את רגשותיהם בכתב ו"אינם מראים אותם לעולם, שהוא נמרץ מדי ולעיתים קרובות הרסני מדי, או גרוע מזה, מזלזל ולא מתעניין" (פרינס־יוז 2004: 35). אכן, ינינה מעידה על עצמה: "קל לי יותר להתבטא בכתב מאשר בעל פה. הייתי יכולה להיות סופרת לא רעה. אבל בו־בזמן קשה לי להסביר את רגשותיי, את מניעי התנהגותי. הייתי חייבת לומר להם, ובה־בעת לא יכולתי לומר להם. איך להלביש את כל זה במילים?" (עמ' 132).
לא פעם הרגשיות העזה והבלתי מווסתת מתחלפת אצל אוטיסטים בהתייחסות רציונלית ומרוחקת, והם נוטים לחוות את העולם באחד משתי הדרכים האלה, ללא אינטגרציה ביניהן. התנודות בין אמוציונליות יתרה ליחס שכלתני ומרוחק מתבטאות אצל אוטיסטים רבים ביחסם למוות: מצד אחד, לעיתים הם עשויים להגיב קשה למות קרובים ולהיות שרויים זמן רב באבל, עם קושי לשכך את רגשותיהם הקשים, ומצד שני הם עשויים להתייחס למוות בריחוק ובקור רוח, מעמדה קיומית סטואית מרוחקת. אכן, ניתן למצוא אצל ינינה ביטוי לשתי נטיות אלו: מצד אחד, היא מגיבה קשה למות כלבותיה ומעידה שהייתה שקועה בייאוש עמוק וממושך בעקבות מותן, ובאופן כללי היא מגיבה קשה למות בעלי חיים; מצד שני, היא מקבלת בשוויון נפש מפתיע את מות קורבנותיה ותופסת את מותם כמעין שחרור או גאולה. לדוגמה, היא אומרת:
עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום. (עמ' 139) ובהקשר של רצח הפרזידנט היא אומרת: "אני צריכה [...] לשחרר אותו מעצמו, מהחיים האכזריים והמקולקלים האלה שהוא חי" (עמ' 139). נראה כי גישתה זו נשענת על תפיסה קיומית סטואית רציונלית של החיים האנושיים כנקודה בת־חלוף במארג קוסמי רחב; לדוגמה, ינינה אומרת: "דבר אחד בטוח – הבתים האלה לא יהיו כאן, המאמץ שלי זעום מאד, כמו ראש של סיכה, בדיוק כמו החיים שלי" (עמ' 33).
אוטיסטים נוטים לחוש חרדות רבות ותופסים את העולם כמקום מזרה אימה ובלתי מובן, בגלל הקושי שלהם באינטגרציה. אכן, ינינה מעידה על נטייתה לתפוס את העולם מעמדה חרדתית: "את הכול אני מפענחת כחריג, נורא ומאיים. אני רואה אסונות בלבד" (עמ' 36) וכן: "אם נתבונן מקרוב בכל רגע ונחלק אותו לקטעים, אפשר להשתנק מרוב אימה. הגוף שלנו מתפורר ללא מעצור, עוד מעט נחלה ונמות. יעזבו אותנו אהובי נפשנו, הזיכרון יתפזר בתוך ההמולה, דבר לא ייוותר" (עמ' 69). בדומה לאוטיסטים רבים, בגלל חרדותיה המרובות ינינה נמנעת מלקרוא עיתונים ("העיתונים רוצים להחזיק אותנו במצב של חרדה קבועה"; עמ' 144). כמו לאוטיסטים רבים, לינינה חרדה עזה מהמוות. לא לחינם היא מחשבת באמצעים אסטרולוגיים את תאריך מותה כדי לחוש שליטה לנוכח איום זה, והספר מסתיים בכך שהיא שולחת לדיזי סיפור על נזיר אסטרולוג שחישב את מותו, שעימו היא מזדהה.
רובם המכריע של האוטיסטים נוטים לרגישויות תחושתיות מוגברות. גם ינינה נוטה לרגישויות יתר בחושים השונים: בחוש הראייה – היא סובלת מרגישות עזה לאור, עד כי הרופא שלה אומר לה שעליה להימנע מהשמש, ולא אחת היא חשה צורך לשכב בחדר מואפל, כפי שאופייני לאוטיסטים רבים; בחוש השמיעה – ינינה סובלת מרגישות אופיינית לקולות חזקים או פתאומיים, לדוגמה, מתוארת רתיעתה מרעש מכשירים חשמליים ("כל מיני כלים שימררו לי את החיים בקיץ – מסור חשמלי, גוזם ענפים, והכלי השנוא עלי מכולם: מכסחת דשא"; עמ' 47) או מקול מקדחת רופא השיניים ("הרעש הנורא של המקדח קדח חור גם בראש שלי והזכיר את האיומים שבזכרונות הילדות"; עמ' 75); בחוש הריח – ינינה סובלת מרגישות יתר ולדוגמה מסוגלת לחוש בריחות דקים של צמחים דרך חלונות בית החולים; בחוש הטעם – ינינה בררנית ומעדיפה מאכלים קבועים (כמו מרק, פיצה ותה שחור); בחוש המגע – ינינה מעדיפה בגדים גדולים ורפויים. נוסף על כך, כפי שאופייני לא אחת לאוטיסטים, נראה שינינה סובלת מתת־רגישות לטמפרטורה, לאור זאת שנאמר שהיא ישנה בחליפה קיצית בחורף.
בספר מופיעה תופעה חושית נוספת המופיעה לא אחת אצל אוטיסטים, הקרויה סינסתזיה – שבה אובייקטים מחוש אחד "מיתרגמים" לאובייקטים מחוש אחר – לדוגמה, כשינינה מתארת "ריח מתכתי של כפור" (עמ' 24), "תיעוב חריף כמו חרדל" (עמ' 19), "האוויר הכחיל והיה חד כתער" (עמ' 20) או "בקרים של חורף עשויים מפלדה, יש להם טעם מתכתי וקצוות חדים" (עמ' 65).
תופעה חושית אחרת המאפיינת אוטיסטים לעיתים קרובות היא נטייתם להיקסמות תחושתית – כלומר שאיבת סיפוק רב מהיצמדות לגירויים חושיים כמו מקור מים או מראה נוף לאורך זמן. נראה שגם ינינה נוטה לכך, באשר היא מציינת כיצד מדירתה בוורוצלב "אפשר להתבונן שעות איך נהר האודר המהפנט מזרים בעקשנות את מימיו צפונה" (עמ' 47) או "בדרך כלל אני פשוט יושבת ומביטה מבעד לחלון" (עמ' 144). חוויית הזמן של אוטיסטים שונה מזו של נוירוטיפיקלים, והם עשויים להיות עסוקים בפעילות כלשהי זמן רב ללא תחושה של חלוף הזמן, בגלל הקושי שלהם להתייחס להקשרים. ינינה אכן מתארת: "איבדתי את תחושת הזמן [...] המון זמן נפרש בפנינו. דיברנו דורות שלמים" (עמ' 89). אוטיסטים אף נוטים להיות מוקסמים מהרמוניה ומסדר – ולדוגמה, לנוכח ערמת בולי העץ של שכנה ינינה מציינת: "קשה לי שלא להיכבש ביופיו של הסדר הספירלי הזה" (עמ' 16) או מתפעלת מכך ש"השדות יצרו צורות הנדסיות יפהפיות" (עמ' 30).
אוטיסטים סובלים לעיתים קרובות מרגישויות בריאותיות, כתוצאה מגורמים פיזיולוגיים או פסיכוסומטיים. גם ינינה סובלת מרגישויות בריאותיות שונות: היא סובלת מאלרגיה עזה לאור, מרגישות לקפה ומהתקפי כאבים בעצמות, כאבי בטן וכאבים אחרים הנמשכים שעות ולפעמים ימים, בלי שנמצא להם מקור סיבתי (לדוגמה, נאמר: "בסבלנות נשאתי התקפים של חוסר תחושה ברגליים והרגשה בלתי נסבלת שבוערת בהן אש"; עמ' 47). לאור עוצמת הכאבים ואופיים ייתכן שמדובר בפיברומיאלגיה, ואכן אוטיסטים רבים סובלים מפיברומיאלגיה (Asztély et al. 2019).
לצד תחלואיה ינינה גם בעלת כישורים ספורטיביים יוצאי דופן, ומצוין שהיא הייתה סגנית אלופת הארץ בתחום של יידוי פטיש. אכן, אוטיסטים לא מעטים הם בעלי כישורים יוצאי דופן בענפי ספורט שונים, בעיקר ענפי ספורט אינדיבידואליים – לצד אוטיסטים שהם בעלי כישורים מוטוריים גרועים – שכן גם בתחום זה, כבתחומים רבים אחרים, לעיתים קרובות הם נוטים להשתייך לקצוות.
ניתן לתאר את דרך החשיבה והתפיסה של ינינה כאוטיסטית בעזרת המושגים של תהליכים ראשוניים ומשניים, שמאירים היטב את תהליכי החשיבה של אוטיסטים (ראו בלומרוזן־סלע 2020), כשהתהליכים הראשוניים קשורים ללא־מודע, לסתמי (איד) ולעקרון העונג, והתהליכים המשניים קשורים למודע, לאגו ולעקרון המציאות. מבחינה התפתחותית, התהליכים הראשוניים מופיעים בראשית החיים וקשורים לצרכים סובייקטיביים מיידיים של העצמי, ללא לוגיקה הקשורה למציאות החיצונית; לאחר מכן, בהתפתחות התקינה, בשנה השנייה לחיים, מתפתחים התהליכים המשניים, הקשורים לשימוש בשפה, לתקשורת, לבוחן מציאות, להסתגלות לחברה ועוד. בהתפתחות הרגילה, נוצר באופן טבעי שילוב (אינטגרציה) בין תהליכים ראשוניים למשניים, כלומר, בין התחושות הסובייקטיביות לבין ההתכווננות למציאות. התהליכים הראשוניים ממשיכים להתבטא לאורך החיים בעיקר בתוצרים של הלא־מודע, כמו חלומות, אסוציאציות חופשיות, פליטות פה וקולמוס, וכן בדרך החשיבה של ילדים ושל סכיזופרנים. לטענתי, התהליכים הראשוניים דומיננטיים גם בדרכי החשיבה של אוטיסטים, ואצל אוטיסטים בתפקוד גבוה ישנם חילופים בין תהליכים ראשוניים למשניים, עם אינטגרציה לקויה ביניהם. התהליכים הראשוניים והמשניים קשורים בהתאמה לאונה הימנית והשמאלית של המוח, ותיאוריית הליקוי בקישוריות ביניהם אצל אוטיסטים נשענת על ממצאי מחקרים שהראו שאצל אוטיסטים קיים ליקוי בקישוריות בין תפקודי האונה הימנית, הקשורה לתהליכי חשיבה אסוציאטיביים, רגשיים וחושיים, לבין תפקודי האונה השמאלית, הקשורה לחשיבה אנליטית וסדרתית (ראו לדוגמה, Vasa et al. 2017).
הדומיננטיות של התהליכים הראשוניים אצל אוטיסטים מתבטאת בראש ובראשונה בנטייתם להתייחס לדברים באופן תחושתי או רגשי־סובייקטיבי, כפי שאופייני לתהליכים הראשוניים, ללא נסיון לשלבם במשמעות מציאותית־אובייקטיבית מקובלת, כפי שמאפיין את התהליכים המשניים. כך, הם נוטים לתפוס מידע באופן תחושתי מיידי, ללא התייחסות להֶקשרים, ומכאן קשייהם בתפיסת בדיחות, פתגמים, רמזים או חוקים חברתיים, המצריכים התייחסות להֶקשרים, וכן בתפקודים המצריכים התייחסות להֶקשרים כמו תכנון, תעדוף, ניהול זמן, גמישות מחשבתית או ויסות רגשות. כמו כן, הם נוטים לתפוס דברים באופן רגשי – כלומר בעוצמה רגשית יתרה ובאופן אסוציאטיבי. עולמם הפנימי של האוטיסטים שוקק אפוא תחושות, רגשות, רעיונות, תמונות וצלילים, שלרוב אינם מתוקשרים לסביבתם. עשויה להיות להם גם יצירתיות רבה, הנובעת מהאסוציאטיביות, מאי־הציות לתפיסות מקובלות ומהיכולת לקלוט דברים באופן רגשי, תת־סיפי, כפי שאופייני לתהליכים הראשוניים. יש להדגיש שאצל אוטיסטים בתפקוד גבוה עשויים להופיע גם תהליכים משניים, המתבטאים בחשיבה ליניארית, שיטתית ולוגית ולעיתים אף בארגון יתר, שעשוי להתבטא בסדר יום מתוזמן היטב או בחשיבה לוגית מנותקת מרגש, ללא אינטגרציה עם תהליכים ראשוניים. האינטגרציה הלקויה בין התהליכים הראשוניים למשניים מסבירה את התנודות המתעתעות אצל אוטיסטים בין רגש לחוסר רגש, בין חמלה לחוסר חמלה, בין דמיון לחוסר דמיון, בין סדר לחוסר סדר וכן הלאה. יש להדגיש כי עם הזמן, בין השאר בעזרת טיפול פסיכולוגי מיטיב, אוטיסטים עשויים להגיע למידה רבה יותר של אינטגרציה בין תהליכים ראשוניים ומשניים.
סגנון החשיבה של ינינה מתאים להפליא לאופן התפיסה האוטיסטי, המבוסס על תהליכים ראשוניים, בהיבטים שונים: ינינה נוטה להתמקד בתפיסה חושית־קונקרטית של המציאות ומרבה להתייחס לצלילים, ריחות ומראות. בייחוד היא ניחנה בזיכרון חזותי מפותח היטב (לדוגמה, "יכולתי לשרטט את המפה הזאת מן הזכרון" [עמ' 30]; או "[התצלום] היה חרות במוחי ולא יכולתי לשכוח את הקטן שבפרטים" [עמ' 133]). אוטיסטים רבים אכן נוטים לקלוט את המציאות דרך חשיבה בתמונות, ולא מעטים מהם ניחנו בזיכרון צילומי (Grandin 2008).
כמו כן, ינינה נוטה לתפוס את העולם לא דרך משמעויות אובייקטיביות אלא דרך משמעויות סובייקטיביות רגשיות, כפי שמתבטא, לדוגמה, בסירובה להשתמש בשמות השגורים של אנשים, עצמים או מקומות ובהעדפתה לכנותם לפי האסוציאציות הרגשיות שהם מעוררים בה, כגון תפלצת, רגל גדולה, בשורה טובה ועוד. ינינה אומרת: "אני מעדיפה כינויים שעולים על הדעת מעצמם כשאנחנו רואים מישהו בפעם הראשונה. אני בטוחה שזו הדרך הנכונה ביותר של שימוש בשפה, במקום זריקת מילים מכובסות שאיבדו כל משמעות" (עמ' 15).
בשל נטייתה להתייחס לדברים ברמה ראשונית קונקרטית, ינינה גם אינה נוטה לחפש הסברים סיבתיים. לדוגמה, היא אינה מנסה ליצור רצף סיבתי־פסיכולוגי־ליניארי של חיי אחרים או של חייה שלה ואינה מתייחסת לנסיבות המוקדמות של חייה. לדוגמה, אמה וסבתה מופיעות בהבלחות קצרות בחלומותיה, ללא כל התייחסות אליהן, כפי שאופייני לתהליכים הראשוניים.
כמו כן, כפי שאופייני לתהליכים הראשוניים, ינינה בעלת עולם פנימי עשיר, והיא מפליגה תדיר באסוציאציות. לדוגמה, כשהשוטר מתווכח איתה היא רואה בעיני רוחה חיילים פרושים במישור ומוכנים לקרב, וכשהיא בכנסייה היא מדמיינת שהכומר הוא יצור מלאכותי חלול וכן הלאה.
כפי שאופייני לתהליכים הראשוניים, ינינה בעלת יכולת לקלוט דברים באופן רגשי, תת־סיפי ואינטואיטיבי (בדומה לבעלי־חיים). לדוגמה, במפגשה הראשון עם בוריס היא קולטת שהוא אינו מסוכן, ובמפגשה עם השוטר היא מזהה מיד את חולשותיו.
אין תמה שינינה מעדיפה את חברתם של ילדים קטנים, שכפי שטען פרויד, עדיין נוטים לתהליכים ראשוניים ופחות לתהליכים משניים או להתאמה לחוקי החברה. ינינה אומרת דברים דומים להפליא:
ככל שהילדים מתבגרים, כך הם נכנעים לשליטת השכל [...] הילדים משכו אותי תמיד יותר מן המבוגרים, כי אני עצמי קצת אינפנטילית, אין בכך כל רע [...] הילדים גמישים ורכים, פתוחים ונטולי יומרות. הם לא מנהלים שיחות בטלות, שהופכות למלמול תמידי לאורך חייו של כל מבוגר [...] ראיתי איך הם מתאבנים עם כניסתם הבלתי נמנעת לגיל ההתבגרות, כאשר כל קיומם תלוי בהיותם דומים לכל השאר. (עמ' 64) כלומר, ינינה מצרה על הצורך לעבור מממלכת הרגש, התמימות, האינטואיציה והדמיון (של התהליכים הראשוניים) לממלכת השכל, המציאותיות וההתאמה לנורמות חברתיות (של התהליכים המשניים), ולכן היא חשה נוח יותר במחיצת ילדים, ומעידה על עצמה שהיא "קצת אינפנטילית".
ינינה גם מזהה את עצמה עם כוחות של אפלה וחשה, לדוגמה, שיש לה הרבה מן המשותף עם עטלפים: "לאמיתו של דבר היה לנו הרבה מן המשותף – גם אני ראיתי את העולם בממדים אחרים, הפוך. גם אני העדפתי אפלה. אני לא מתאימה לחיים בשמש" (עמ' 77), וכן היא אומרת: "האפלה, שירדה על העולם ממש מול עיניי, הייתה לטובתי. היא תמיד לטובת אנשים כמוני" (עמ' 130). ניתן לראות את האפלה כקשורה באופן סימבולי לתהליכים הראשוניים, הפעילים בין השאר בחלומות הלילה, ואת האור כקשור לתהליכים המשניים, הקשורים לעולם המציאות – ומאלף להיווכח עד כמה הקישור בין ינינה לבין האפלה עשוי לרמז לאינטואיציה עמוקה באשר לזיקתה לתהליכים הראשוניים, המאפיינים את התודעה האוטיסטית.
ניתן לראות דמויות שונות ברומן כדמויות־מראה של ינינה, מאחר שהן מהדהדות היבטים שונים בדמותה, בדרכים של דמיון או ניגוד. דמות־המראה העיקרית של ינינה היא שכנה תפלצת. ינינה עצמה מצביעה על נקודות דמיון רבות ביניהם, שכולן אופייניות לאוטיזם: שניהם בחרו חיים לחיות בבידוד יחסי, לצד הטבע: "תפלצת נברא כנראה לחיי בדידות, ממש כמוני" (עמ' 47), וכן "אני ותפלצת למשל מתמודדים עם החורף במצח נחושה [...] תמהונים יוצאי דופן. היפים בחסד עליון" (עמ' 16). שניהם נוטים לשתקנות ומתקשים בשיח הדדי: תפלצת לרוב משותק בשיחות עם אחרים, אך לעיתים גולש לדיבור ארכני, כמו ינינה. הוא אינו נוטה לגינוני נימוסים; לדוגמה, הוא התעלם מברכות השלום של ינינה ולא התעניין בשלומה כאשר חלתה. בדומה לינינה גם תפלצת ניחן בתושייה וביכולת לתקן דברים, והוא אף זה שמציל את ינינה מהשוטרים, באומרו להם שהיא נסעה לשצ'וצ'ין. אמנם ישנו הבדל בין תפלצת לבין ינינה, בכך שהוא מסודר מאוד והיא ממש לא־מסודרת, אך שני הקצוות האלה אופייניים לאוטיסטים (ועשויים להתקשר לפיצול בין תהליכים ראשוניים למשניים).
מאלף להווכח שהאפיון המרכזי שינינה מייחסת לתפלצת הוא של אוטיזם (!), כפי שמתואר בפסקה שלמה המוקדשת לנושא זה:
קשה היה לנהל שיחה עם תפלצת. הוא היה טיפוס שתקן, ואם אי אפשר היה לדבר, צריך היה לשתוק. יש אנשים שקשה לשוחח איתם, בעיקר גברים. יש לי אפילו תיאוריה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת תקשורת בין־אישית, ופוגע אפילו בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה יותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת העולם השניה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך־כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטרוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות. אני חושבת שתפלצת לקה בתסמונת הזאת. (עמ' 17)
עם קריאת פסקה זו מתעוררת ביתר שאת אפשרות זיהויה של ינינה עצמה כאוטיסטית, לאור הדמיון הרב והבלתי מוסתר בינה לבין תפלצת לאורך הרומן כולו. עם זאת, ייתכן שפסקה זו מצביעה על כך שלגיבורה/למחברת היכרות עם האוטיזם בגרסתו הגברית, הסטריאוטיפית, הקשורה להתעניינות במכניקה, במלחמות, בפוליטיקה וכיוצא באלה, ואולי פחות מכך עם הגרסה הנשית של האוטיזם, העשויה להתקשר להתעניינות בתחומים כמו בעלי חיים, הוראה, קריאה או כתיבה.
גם דמויות אחרות ברומן מהדהדות להיבטים בדמותה של ינינה, ובעיקר הרביעייה המהווה את קבוצת חבריה – שכן כאמור, אוטיסטים נוטים להעדיף את חברת הדומים להם: בוריס מתעניין כמוה בחקר העולם והטבע. הוא בעל ידע רב בתחום זה ונוטה לספור, לקטלג ולהבחין בפרטים, וכן נוטה להסברים ארכניים ודוגל בהגנה על זכויות בעלי־חיים כמוה; דיזי חולק עם ינינה עניין משותף בצמחונות ובשירתו של בלייק וסובל מאלרגיות שחומקות מאבחון, בדומה לתחלואיה של ינינה (ובכלל זה האוטיזם עצמו); בשורה טובה ממעטת בדיבור, תמימה ומרבה לעזור לאחרים, בדומה לינינה. מדובר בחבורה של אנשים החיים בשולי החברה, שאינם נוטלים חלק במירוץ החברתי המקובל, אך הם בעלי סגולות מעולות, כמו נכונות לעזור לזולת, רגישות לזכויות אחרים, לויאליות וקבלה. ינינה מתארת את הרביעייה כך:
היה לנו הרבה מן המשותף, כמו היינו משפחה. הבנתי שאנחנו שייכים לסוג האנשים חסרי התועלת בעיני העולם. אנחנו לא עושים שום דבר מהותי, אנחנו לא מייצרים לא מחשבות חשובות ולא חפצי מחיה נחוצים, אנחנו לא מעבדים את האדמה, לא מניעים את הכלכלה [...] אילו הפסקנו להתקיים, שום דבר בעצם לא היה משתנה [...] אבל מדוע אנחנו צריכים להיות מועילים, ובעבור מי? מי חילק את העולם למועיל ובלתי מועיל, ובאיזו זכות? (עמ' 131)
ניתן לראות דברים אלה כקריאה לקבלת השונים ולראייתם שלא דרך משקפיים חברתיים מקובלים.
כנגד דמויות־מראה חיוביות אלו ניתן לזהות ברומן דמויות־מראה ניגודיות לינינה, בעיקר בדמויותיהם של קורבנותיה – רגל גדולה, טחולסקי, המפקד, הפרזידנט והכומר רחשוש – המחזיקים בערכים הפוכים מאלה שלה ושל חבריה, כמו אכזריות כלפי בעלי חיים, חמדנות, רדיפה אחר סיפוק צרכים אישיים, ניאוף וחוסר נאמנות (לדוגמה, של טחולסקי ושל הפרזידנט), צביעות (לדוגמה, של הכומר, המצדד בציד חוקי, שהוא אכזרי לא פחות מציד לא חוקי) וחוסר אמפתיה.
ניתן לראות את הרומן כטקסט שמגלם בתוכו מאפיינים אוטיסטיים רבים, ולו מפני שהוא נמסר מנקודת מבטה של מספרת שהיא בעלת מאפיינים אוטיסטיים, כפי שהוצג לעיל. הטקסט משלב אלמנטים שמאפיינים את התודעה האוטיסטית: תיאורים תפיסתיים־תחושתיים מרובים, עם התייחסות לריחות, קולות, מראות ותחושות; תפיסות סובייקטיביות רגשיות לא מווסתות; עיסוק בשאלות כבדות משקל על החיים, העתיד, הקיום והיקום; אג'נדות בעד זכויות בעלי חיים, נשים ומיעוטים אחרים; קטעי דמיון ואסוציאציות, דימויים וחלומות.
עיסוק ברעיונות כבדי משקל – כשם שהאוטיסטים מטבעם אינם מתעניינים בנושאים יום־יומיים אלא בנושאים שברומו של עולם, כך גם הטקסט חותר לעסוק בנושאים כבדי־משקל כמו זכויות בעלי חיים, היחסים בין האדם לטבע, ערך החיים ועוד. טוקרצ'וק עצמה אמרה ש"לכתוב סתם סיפור מסתורין עשוי היה להיות בזבוז של נייר" ושהיא מאמינה ש"ספרים לא אמורים רק לשעשע את הקורא אלא לתת להם סיבה לחשוב, לגלות משהו, להזיז משהו בתוכם. מאחר שאני מתעניינת מאוד בנושא של בעלי חיים, ציד וצמחונות, ארגתי את התעלומה בין נושאים האלה" (בריאיון עם Barry 2020).
אג'נדות ולחימה למענן – אג'נדות בעד זכויות בעלי חיים שזורות לאורך הספר, בעיקר במניפסט של ינינה שבמרכז הספר, שבו היא מתַנה את הבעיה המוסרית שבציד חיות, ובמימרותיו של בלייק בראשית כל פרק. נוסף על זכויות בעלי החיים, הספר מציג את הצורך בזכויות לגורמים מוחלשים נוספים בחברה כמו נשים, זקנים או חולים, כפי שמתבטא, לדוגמה, בביקורת הסמויה על כך שהשוטרים ופועל היער אינם מתייחסים ברצינות לדבריה של ינינה בשל היותה אישה וזקנה. ינינה מעלה את הצורך בזכויות ליצורים חלשים או "לא מועילים" לכאורה: "מי חילק את העולם למועיל ובלתי מועיל, ובאיזו זכות? [...] איזה מוח הרשה לעצמו בחוצפתו לשפוט מי טוב יותר ומי רע?" (עמ' 131). דברים אלה מהדהדים גם באמירתו של בוריס שאין להבחין בין "יצורים מועילים" ו"בלתי מועילים" (עמ' 85). כנגד האכזריות וקיפוח הזכויות, הספר מקדש ערכים של מוסר, קבלה, לויאליות ועזרה לזולת, המתגלמים בפעולותיהם של ינינה ושל חבריה.
הספר אף דוגל בלחימה אקטיבית למען זכויות החלשים; בריאיון אמרה טוקרצ'וק ש"ינינה, כאדם טהור ותמים, לא יכולה לחיות בעולם שהוא מרושע, אגרסיבי, נוראי, אכזרי ולפעמים מקברי ומעורר כעס", וציינה שבפולנית ישנו ביטוי שניתן לתרגמו כ"זעם אלוהי" או "זעם מוצדק" עקב הפרת עקרונות מוסר, שעשוי להצדיק את המאבק למען עקרונות צודקים (Barry 2020) – וזעם כזה הוא שמניע את הציר העלילתי בספר.
העדר סיבתיות ורצף פסיכולוגי – כפי שמאפיין את התודעה האוטיסטית, בספר ישנן התייחסויות לפרטים תפיסתיים־תחושתיים, רגשיים, אידיאולוגיים או פילוסופיים, ואין בו כמעט ניתוח של מניעים פנימיים, רגשות מורכבים או התייחסות לעָבָר הפסיכולוגי של הדמויות. נאמר בספר עצמו: "אפשר היה להפריח השערות רבות אילו רצינו לשחק בחקירות כאלה. פסיכולוגיה וסוציולוגיה היו יכולות להצביע כאן על כיווני חקירה רבים, אבל אותי הנושא הזה לא מעניין כלל וכלל" (עמ' 16). בריאיון עימה התייחסה טוקרצ'וק עצמה להעדר הפסיכולוגיזם בכתיבתה, באומרה ש"[הרומנים באנגלית] מעוגנים בפסיכואנליזה, בעוד אנו [במרכז אירופה] עדיין חושבים באופן מיתי, דתי" וכן שהיא "מעריצה את היכולת [של רומנים באנגלית] לכתוב ללא חשש על דברים פסיכולוגיים פנימיים, שהם כה מעודנים" (Armitsead 2018). למרבה האירוניה, על אף הצהרתה של טוקרצ'וק על נטייתה לברוח מפסיכולוגיזם, בסופו של דבר ניתן לראות את הרומן כמציג דווקא פרופיל פסיכולוגי לעילא ולעילא של הנפש האוטיסטית.
חוסר ליניאריות – סגנון כתיבתה של טוקרצ'וק באופן כללי מתאפיין בחוסר ליניאריות ובהצבת נושאים שונים אלה בצד אלה (הדבר בולט אף יותר בספריה האחרים, כמו טיסות או ספרי יעקב, שבהם ישנם ניתורים תכופים בין מקומות וזמנים). טוקרצ'וק העידה שכתיבתה אינה ליניארית אלא יוצרת קונסטלציות של גופים כגון סיפורים, רשימות, מסות מפות ודיאגרמות, שיוצרים הקשר יחד (Shilling 2018). סגנון זה עולה בקנה אחד עם הנטייה האוטיסטית להעדר רצף וליניאריות, שאופייני לתהליכים הראשוניים. לדוגמה, רודס כותבת שסגנון הכתיבה האוטיסטי מתאפיין בחוסר ליניאריות, עם ריבוי של חזרות, מונולוגים, קטלוגים, ניאולוגיזמים ועוד (Rodas 2018).
עושר אסוציאטיבי, שנינות והומור – כתיבתה של טוקרצ'וק עתירת אסוציאציות ודימויים – המופיעים בכל עמוד בספר כמעט ומשקפים את האסוציאטיביות והעושר של התהליכים הראשוניים. כמו כן, כתיבתה משופעת בשנינות ובהומור, שנובעים מהצבת דברים בהקשרים בלתי רגילים – לדוגמה, כשינינה שוטחת בפני השוטרים את אמונותיה האסטרולוגיות או כשהיא ממליצה שילמדו בבית הספר לשוטרים את כתבי המיסטיקן סוודנבורג – באופן שתואם את נטייתם של האוטיסטים לצאת חוצץ נגד הקשרים מקובלים.
כמו בדיון על אוטיזם כך גם בדיון על כתיבה אוטיסטית, חשוב לראות את הסגנון האוטיסטי כשונה אך לא כנחות־ערך בגלל מאפיינים כמו הימנעות מפסיכולוגיזם, סיבתיות או ליניאריות, אלא לקבלו כסגנון אחר, בעל סגולות משלו, כמו מתן ביטוי לערכי מוסר, לביקורת חברתית, למשחקיות וליצירתיות (סטטסון כותבת שבעבר הייתה התנשאות כלפי הכתיבה האוטיסטית, שנתפסה כ'מופרעת' לפי המודל הרפואי הפתולוגיסטי של האוטיזם, ואילו לפי המודל המבוסס על קבלת השונות המקובל כיום ניתן לראות את הערך הרב שבסוג כתיבה זה מבחינת יצירתיות ומורכבות; ראו Stetson 2015).
כנגד הנטייה האוטיסטית הראשונית למסור פרטים באופן גולמי, ללא תעדוף, סינון או בקרה, ניכר שהטקסט עבר מידה רבה של עיבוד ואינטגרציה, כפי שמתבטא בכך שהוא מהודק היטב, יש בו הבחנה מעולה בין עיקר לטפל, וכל משפט בו תורם ליצירת השלם. התייחסות מעניינת לכך ניתן למצוא ברומן עצמו, כשינינה מבקשת משכנתה הסופרת עצות בנוגע לכתיבה, וזו מייעצת לה "לכתוב כל מה שעולה לה לראש". ינינה מגיבה לכך בפליאה: "עצה משונה. לא הייתי רוצה לכתוב את 'הכל'. הייתי רוצה לכתוב רק מה שנראה לי טוב ומועיל" (עמ' 80). בהקשר של האוטיזם, ניתן להבין אמירה זו כמצביעה על הבעייתיות שבמסירת פרטים רבים ללא תעדוף, סינון ובקרה – שזו הנטייה הראשונית של האוטיסטים – כשההצלחה היא דווקא בהוספת תהליכי תעדוף ובחירה של מה ש"טוב ומועיל". במושגים שתוארו לעיל, המטרה הנשאפת היא אינטגרציה של החומרים הגולמיים (תוצרי התהליכים הראשוניים) עם תהליכי תעדוף ובקרה (של התהליכים המשניים) – ונראה שהרומן מצליח היטב במלאכה מתוחכמת זו של יצירת אינטגרציה. תחכומו של הטקסט מתבטא גם בכך שכתעלומה בלשית מעולה הוא מצליח ליצור מידה רבה של מתח ומסתורין. בקריאה ראשונה, לאורך רוב הספר אנו מתקשים לזהות מי הרוצח, אך בקריאה שנייה ניתן לזהות בטקסט רמזים רבים לכך שינינה היא הרוצחת (כמו זעמה העז על הציידים, קריאתה להילחם בעוולות, תפיסתה שבמוות ישנו שחרור ועוד). כל אלו מוסיפים היטב לתחכומו של הרומן.
כמובן, עשויה להתעורר השאלה אם האופי האוטיסטי של הספר נובע מכך שהוא פורש את תודעתה של דמות שניתן לתארה כאוטיסטית או ממאפייניה של המחברת עצמה. לא אתיימר להשיב על שאלה זו, שכן לא ניתן כמובן לאבחן את דמות המחברת ללא היכרות אישית מעמיקה עימה. עם זאת, אציין שבהתבוננות שטחית על חייה של טוקרצ'וק נראה שהיא חולקת מאפיינים לא־מעטים עם גיבורתה, כמו התעניינות ארוכת שנים בבעלי חיים ואג'נדות מוצקות בנוגע לזכויות בעלי חיים, צמחונות והגנה על חלשים למיניהם (כפי שסיפרה בריאיון עם Barry 2020). טוקרצ'וק אף העידה על נפשה הבלתי־קונבנציונלית כשסיפרה כיצד עזבה את עבודתה כפסיכולוגית מפני ש"כשעבדה עם אחד ממטופליה הבחינה בכך שהיא 'מופרעת' הרבה יותר ממנו" (ראו Armitstead 2018; יש להעיר שבכל מקרה, כמובן, אין לראות באוטיזם מופרעות אלא שונות נוירולוגית, עם קשיים לצד יתרונות).
ספרה של טוקרצ'וק מציג גיבורה שפרופיל אישיותה מתאים להפליא לפרופיל של אוטיזם בתפקוד גבוה, בקווים שתוארו לעיל. הפריזמה של האוטיזם מסייעת להסביר את הסתירות הבלתי מובנות לכאורה בנפשה – בין רגשיות עזה ובלתי מווסתת לבין קושי לבטא רגשות, בין אמפתיה גבוהה לחוסר אמפתיה, בין בדידות לרצון בחברה, בין דחיינות לבין נחישות ועוד – כחלק מהמגמות הסותרות לכאורה שבנפש האוטיסטית, שניתן להסבירן כנובעות מתנודות בין תהליכים ראשוניים למשניים. האוטיזם אף מסייע להסביר את מסע הקטל של הגיבורה כנובע מרדיפת צדק ומוסר, זעם בלתי מווסת, התבוננות חד־מסלולית ונחישות, האופייניים לאוטיסטים (כמובן, הדברים מוקצנים לשם יצירת מתח דרמטי, ויש להדגיש שרובם המכריע של האוטיסטים אינם נוטים לזעם רצחני ולאלימות). הפרדיגמה של האוטיזם מסייעת גם להסביר מאפיינים טקסטואליים כמשקפים את התודעה האוטיסטית, הן מבחינה נושאית – בעיסוק בשאלות כבדות־משקל ובהעלאה על נס של ערכי מוסר כמו זכויות בעלי חיים, צמחונות ומאבק למען החלשים, והן מבחינה סגנונית – בהימנעות מפסיכולוגיזם, סיבתיות ויצירת רצף ליניארי ובעושר אסוציאטיבי, שנינות והומור. הפרדיגמה של האוטיזם מספקת אפוא מנסרה מוצקה ולכידה להבנת הדמות הראשית והרומן כולו.
כשם שהפרדיגמה של האוטיזם מסייעת להאיר היבטים שונים ברומן, כך גם הרומן מסייע בהכרה והבנה של התודעה האוטיסטית, בהציגו בפנינו תיאור מפורט ומרתק של עולמה הפנימי של דמות כזו. ניתן לראות זאת גם כחלק מהמגמה המתעצמת כיום – של הכרה בחשיבות מתן ביטוי לנקודת מבטם של ה"שונים", ובכלל זה האוטיסטים, ובתפיסה של האוטיזם כמכלול שאינו נחות אלא טומן בחובו יתרונות לצד קשיים, ושחשוב להכירו ולכבדו. כל זה עולה בקנה אחד עם המסר הטמון ברומן עצמו, שלפיו יש לקבל את ה"שונים" ולהכיר ביתרונותיהם, הכוללים ערכי מוסר נעלים, נאמנות, כנות, סקרנות וחיפוש אחר האמת, לעומת קלקולי החברה הנוירוטיפיקלית, שפושים בה אכזריות, צביעות ודגש יתר על גינונים חברתיים ופריבילגיות בלתי מוצדקות של מין ביולוגי (species), מצע נוירולוגי, מגדר, גיל או מעמד חברתי־כלכלי. הרומן נותן אפוא פתחון פה, הכרה ולגיטימציה לתודעה האוטיסטית ולביקורתה החשובה על תחלואי החברה הנוירוטיפיקלית.
שגית בלומרוזן-סלע היא פסיכולוגית קלינית וד"ר לספרות כללית והשוואתית; מחברת הספרים "הפרעות אישיות בספרות הישראלית" (רסלינג, 2017) ו"הדור האבוד של האספרגר" (רסלינג, 2021), לצד מגוון מאמרים בפסיכולוגיה וספרות.
