פרופ׳ שיר דפנה-תקוע
לפניכם פרק לקריאה מתוך הספר 'גישות חדשות בפסיכותרפיה פמיניסטית' בעריכת ד״ר מירב רבינוביץ ופרופ׳ ג'ולי צוויקל ובהוצאת 'רסלינג'.
פסיכותרפיה פמיניסטית היא גישה טיפולית המשלבת בין ידע בפסיכולוגיה מגדרית לבין מודעות לַהקשר האישי חברתי, תרבותי, מגדרי ופוליטי שבו אנו חיים. הגישה גורסת כי התפיסות הרווחות בחברה משפיעות על הקשרים בחדר הטיפולים ועל מעגלי החיים השונים בחיי המטופל והמטופלת, ומבטאת את התפיסה ש"האישי הוא הפוליטי". פסיכותרפיה פמיניסטית מבוססת על מערכת של ידע, אמונות ומיומנויות. מערכת זו מתבטאת הלכה למעשה במרחב הטיפולי ובמודעות להשפעתן של התנסויות וציפיות חברתיות בתהליך הסוציאליזציה בהתפתחותם של גברים ונשים. לכן הטיפול הפמיניסטי מחייב את בדיקת ההקשר של המטופל, התבוננות בעולמו הפנימי, ועידוד עמדה של אחריות תוך התמקדות בסוגיות מגדר והעצמה.
במהלך ארבעים השנים האחרונות התפתח זרם הפסיכותרפיה הפמיניסטית מקבוצות העלאת מודעות של נשים בעולם ובישראל לכדי פרדיגמה מקצועית ומובילת שינוי בעולם הטיפול. כיום, הפסיכותרפיה הפמיניסטית מספקת מענה טיפולי ומחנכת את הדורות הבאים של גברים ונשים, מטופלים ומטפלים, עובדים ועובדות סוציאליות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות, ואף משפיעה על מערכת הבריאות ומקצועות הבריאות (סיעוד, רפואה ועוד). התפיסה שהטיפול חייב להתייחס לקשר בין הפרט לבין ההקשר החברתי והפוליטי של חייו השפיעה על השיח הטיפולי והאבחוני בבריאות הנפש והגוף בישראל ובעולם.
מטרת המאמר להציג את הידע על התהוות הפסיכותרפיה הפמיניסטית "כתרפיה מובילת שינוי" ולהציג את השפעתו של ידע זה על השיח הטיפולי המסורתי בישראל. בנוסף, המאמר יבחן את המודעות לסוגיות פמיניסטיות בישראל העולות בשיח הטיפולי הפמיניסטי בארץ. לקראת סופו של המאמר תידון התהודה ההדדית במרחב הטיפולי הפמיניסטי ובתפיסת העולם הטיפולית פמיניסטית, הגורסת שהקולות המושתקים הם הפוטנציאל לחוכמה ולידע הגדולים ביותר בתהליך השינוי שאליו שואפת הפסיכותרפיה.
שנת 2001: ישראל מדממת מפיגועים בכל רחבי הארץ. המקום: אוניברסיטת בן גוריון בנגב. קבוצת מטפלות מתחומי מדעי ההתנהגות, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית נפגשות במטרה להכיר את הטיפול הפמיניסטי ולחשוב על שיתופי פעולה במחקר וטיפול. פרופ' ג'ולי צוויקל מציגה את עקרונות הטיפול הפמיניסטי לעמיתות המכובדות. שקט משתרר בחדר הישיבות באוניברסיטה. "מעניין", אומרת אחת הפרופסוריות, "אבל נראה לי לא ישים. אולי באמריקה או באנגליה הטיפול הזה ישים. לא בישראל. בטח שלא במצב הביטחוני הנוכחי". כעשרים שנה לאחר המפגש ההיסטורי הזה, אני שמחה לכתוב פרק בנושא "פסיכותרפיה פמיניסטית בישראל – בין אידיאולוגיה לפרקטיקה" בספר בעברית שיוצא לאור כתוצר של העשייה האדירה במרכז לחקר וקידום בריאות האישה בפרויקט "אישה ב־שלה" – מרכז לפסיכותרפיה פמיניסטית באוניברסיטת בן גוריון, אשר הוקם בשנת 2008 (Cwikel and Ifergane, 2012).
הפסיכותרפיה הפמיניסטית בישראל כבר השפיעה על חייהם של נשים וגברים רבים. במהלך השנים האחרונות ניתנו אלפי שעות פסיכותרפיה ב"אישה ב־שלה" וכן במרכזים לטיפול הפמיניסטי של עמותת "מרכז יעוץ לאישה" בירושלים וברמת גן, המטפלת בנשים מזה כשלושים שנה. עקרונות הפסיכותרפיה הפמיניסטית הם חלק מהקונטקסט הטיפולי הישראלי ומותאמים לתרבות בישראל ולאוכלוסיות השונות, בהן נפגעות אלימות, נשים מאוכלוסיות אתניות שונות, עולות חדשות וותיקות, נשים לוחמות ותומכות לחימה שחוו טראומות עקב לחימה, נפגעות טרור ומלחמה, נשים מקהילת הלהט"בק ועוד. בנוסף, המרכזים לטיפול פמיניסטי בישראל מהווים מרחב בטוח לטיפול לכלל הנשים והגברים המעוניינים בטיפול אחר, שונה, הנותן את הדעת למורכבות החיים ולמקורות הכוח והעוצמה של המטופל/ת.
התייחסותם הייחודית של יוזף ברויר וזיגמונד פרויד למחלת ההיסטריה בסוף המאה ה-19 היוותה פריצת דרך בתחום בריאות הגוף והנפש. הפסיכואנליזה, שיטת טיפול חדשנית שהתבססה על יכולתו של הדיבור לרפא, בשילוב הקשבה למטופל וההקלה על סימפטומים פיזיולוגיים, אפשרה בהמשך לנשים לחשוף תכנים טראומטיים כמו חוויות של ניצול מיני וגילוי עריות (הרמן, 2005; Appignanesi and Forrester, 1992). נשים נפגעות טראומות מיניות היוו את ההשראה והבסיס לפיתוחה של תיאוריית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית בידי פרויד. בשנת 1893 הוא כתב על קתרינה בת השמונה-עשרה, אולם רק לאחר שנים רבות הסיר את הסודיות שגזר על עצמו בתחילת הדרך והודה כי קתרינה חלתה בעקבות ניסיונותיו של אביה לקיים עימה יחסי מין (פרויד, 2004). ההתעלמות מסוגיות טראומטיות בחייהן של ילדות, נערות ונשים, ובהן גם פגיעות מיניות בילדים ואלימות, הביאה גם להתעלמות של גורמי בריאות הנפש והפסיכותרפיה ממצוקותיהן של נשים במשך עשורים רבים במאה הקודמת, ועד היום. בכך "הִשתיקו" למעשה מוסדות בריאות הנפש את קולותיהן של נשים שהתמודדו עם פגיעות במשפחה ומחוצה לה. מודעות לנושאים הללו תרמה להבנת התפתחות הזהות המינית, והשפיעה על תפיסות חברתיות בהקשר לאימהוּת ולסוגיות הקשורות לחייהן של נשים (באומגולד-לנד, מילגרום ווישוגרוד, 2001; הרמן, 1996). הפולמוס שניהל פרויד עם תלמידיו ותלמידותיו, בהם הורני, הלן דויטש, ארנסט ג'ונס, ושנדור פרנצי, על הבסיס האנטומי לנחיתותה של האישה (Schafer, 2020) היווה בסיס תיאורטי לתיאוריות פסיכולוגיות מגדריות וסייע לשיח ביקורתי בכל הקשור להתפתחות הפסיכולוגיה המגדרית. עולמן הרגשי של נשים עבור פרויד היה כאניגמה המשתקפת באמירתו המפורסמת למארי בונפרט, "השאלה הגדולה שלא נענתה, ושעליה לא הייתי מסוגל לענות למרות שלושים שנות מחקר על אודות הנשמה הנשית, היא מה אישה רוצה?" (Jones, 1955, p. 468).
מושג בריאות הנפש מעסיק את הרפואה מקדמת דנן, במיוחד בעקבות פיתוח תיאוריות פסיכואנליטיות של פרויד וממשיכיו. חשוב לזכור שמקצוע הרפואה בשעתו התבסס רק על גברים רופאים, שכן לנשים לא ניתנה אפשרות הכניסה ללימוד מקצועות הרפואה באוניברסיטאות. מתוך כך נכתבו תיאוריות פסיכולוגיות בידי גברים לאוכלוסייה של נשים וגברים. הפסיכולוגיה השפיעה על דורות רבים של מומחים בפרופסיות השונות, בהן בריאות הנפש, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וחינוך, והשפיעה על אלפי מטופלים. לורה בראון (בראון, 2022) טוענת שההיסטוריה של הטיפול הנפשי כדיסציפלינה יישומית, והמצאת הפסיכותרפיה, נגועות בנורמות ובערכים של דיכוי. נורמות אלה היו הרסניות לנשים, שכן הן שחזרו את המחסומים התרבותיים שעמדו בפניהן וקשרו בין התנגדותן להם לבין בריאות נפשית לא תקינה. המאמר הנוכחי ינסה להתמודד עם התיאוריות הפסיכולוגיות הבסיסיות, ועם זאת לאתגר את עולם הפסיכולוגיה המסורתית ולהזמין חשיבה מחודשת המאפשרת טיפול מותאם יותר הנותן את הדעת למורכבויות השונות בחיי מטופלות ומטופלים. בשל קוצר היריעה אציג מספר מצומצם של תיאוריות שהניחו את הבסיס לתרפיה הפמיניסטית; תיאוריות אלה השפיעו על התגבשות גוף הידע של התרפיה הפמיניסטית בישראל ובעולם.
אמהוֹת הפסיכואנליזה הפמיניסטית ג'ולייט מיטשל (Mitchel, 1974), קרול גיליגן (Gilligan, 1977), ננסי צ'ודורו (Chodorow, 1989), לוס איריגארי (איריגארי, 2003), לואיז אייכנבאום וסוזי אורבך (Eichenbaum and Orbach, 1982) טענו שהפסיכולוגיה המגדרית הדגישה את ההבדלים הנפשיים בין נשים וגברים והצביעו על חשיבות ההתייחסות להיבטים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים בכל הקשור לבריאות נפשית של נשים.
צ'ודורו (Chodorow, 1989), בדומה לפרויד, טענה שהתפתחות הזהות הנשית והגברית מתגבשת בעיקרה בשנים הראשונות של החיים. על מנת להיפרד מהאם, על הבן להגדיר את עצמו כשונה ממנה. עבור הבן, התפיסה שאיברי מינו שונים מאלה של האם יוצרת היפרדות ממנה ומאפשרת הזדהות עם האב וביסוס הזהות הגברית. הילדה, שאיברי גופה דומים לאלה של האם, אינה יוצרת היפרדות (ספרציה) מהאם, כך שהתיאוריה של היפרדות ואינדיווידואציה מתאימה רק לחצי האוכלוסייה, אף שהיא מוכללת עבור נשים וגברים כאחד.
מעבר לכך, התהליך שבו הילדה מתבגרת ללא היפרדות מובחנת מכונה על ידי צ'ודורו "הוויה ועשייה" (Being and Doing). לטענתה, הבדל בסיסי של הוויה ועשייה משפיע על בנות ובנים ביחסיהם עם הסביבה ובאופן התמודדותם עם תפקידים מגדריים במהלך חייהם. בניית הזהות המינית באמצעות הַקשר הקרוב עם האם יוצרת אינטימיות וקִרבה וגורמת לנשים להגדיר את עצמן ביחס לקשריהן עם הזולת (Miller and Stiver, 2015). עבור נשים, פעמים רבות "הכול אישי", בעוד גברים מגדירים את עצמם דרך היפרדות וגבולות בשל השפעת הסביבה והציפיות מהם במהלך התבגרותם (פרידמן, 2000; Chodorow, 1999; Miller and Stiver, 2015). תהליך "השתקת הקול", על פי גיליגן (Gilligan, 1982), מתהווה בשלהי הילדות. נערות לומדות להשתיק את הידע, הדעות והקולות שלהן ולהפנים קודים המייצגים בעיניהן את הקול החברתי, בשל צורכיהן להתמודד במערכות יחסים חברתיות מתפתחות. בהתבגרותן לומדות נשים להשתיק את "קולן הטבעי" ולהשתמש במנגנון דיסוציאטיבי של ניתוק מהעצמי.
הפסיכואנליטיקאיות הבריטיות אייכנבאום ואורבך (Eichenbaum and Orbach, 1983; Eichenbaum et al., 2014) פיתחו את רעיון "מבנה הזהות הנשית"; לטענתן, המבנה הפיזי הדומה וחוסר הנפרדות המגדרית והפסיכולוגית של האם ובתה משפיעים על התפתחות האישיות הנשית ועל תהליכים אישיים ומקצועיים בחייהן של ילדות ונערות. תהליך ההפנמה של האם, שאינו מודע, מתבטא גם בהפנמת תפקידה בהענקת טיפול ודאגה לזולת (משפחה, חיים מקצועיים-טיפוליים). אורבך (Orbach, 2016) מפרשת בעיות אכילה של נשים כדרך למרוד במוסכמות חברתיות ואישיות וכצורך להשמיע קול נשי מושתק. בעיות אכילה מקבלות ביטוי פיזי חיצוני שאי אפשר להתעלם ממנו. כך למשל אנורקסיה מלווה בשאלות של נוכחות או אי-נוכחות ומתבטאת בגוף שתופס או לא תופס מקום (דנה ולורנס, 1999).
הסוגיה המרתקת של מורכבות יחסי בנות-אמהוֹת עולה באופן תדיר במחקר ובטיפול הפמיניסטי ומהווה לעיתים פריצת דרך בתהליך הטיפולי. גיליגן בספרה פורץ הדרך בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה (גיליגן, 1993) טוענת שההתפתחות המוסרית של בנות נשענת על סגנונות חשיבה אחרים, המשלבים מערכות יחסים, אחריות להפחתת מצוקות העולם ואחריות לסבלו וצרכיו של הזולת כסובייקט. לטענתה, נשים מביאות למרחב המוסרי קול שונה, אחר, "מושתק", אשר אינו נשמע בחברה הפטריארכלית. גיליגן מדגישה את התרומה של נשים לקשר וליכולתן לנטוע משמעות ביחסים במה שהיא כינתה "אתיקת הדאגה"; איכות זו אינה נשמעת בחברה הפטריארכלית, המתעלמת מהחשיבות של יחסים ודאגה. מתן תוקף ל"קולות נשיים" הקוראים תיגר על הפטריארכיה ולביטויים של "אתיקת הדאגה" ירחיבו את התפיסה המוסרית החברתית הקיימת כיום וישפיעו על השיח התרבותי. גיליגן קוראת תיגר בחיבוריה על האופן שבו הפסיכולוגיה מתעלמת מההקשר האישי-חברתי-פוליטי במהלך ההיסטוריה, ומתמקדת בתהליכים פסיכולוגיים אישיותיים בלבד, ללא קשר לסביבה ולחברה המקיפה את הפרט. היא גם מבקרת את הפסיכותרפיה המסורתית על הישענותה על תיאוריות פסיכואנליטיות מסורתיות ועל תרומתה לקיבוע מוסכמות מגדריות. בכך, לדבריה, הפסיכולוגיה משעתקת את הפטריארכיה וממשיכה לחנך דורות של מטפלים ומטופלים דרך "נורמות פטריארכליות" אשר כבר אינן תואמות את המציאות (Gilligan, 1993; Gilligan and Snider, 2017).
בספרה הולדת העונג גיליגן (גיליגן, 2006) קוראת תיגר על המיתוס האדיפלי שנבחר על ידי פרויד לאפיין את המודל ההתפתחותי האוניברסלי; לדבריה, בחירתו של פרויד בסיפור המיתי-טרגי של אדיפוס, שבו שני גברים נאבקים על אישה, משעתקת את דפוסי ההיררכיה התרבותיים בין נשים לגברים ואת המאבק בין המינים, והיא תולדה של קונטקסט וערכים פטריארכליים. גיליגן מציעה סיפור מיתולוגי חליפי מהמיתולוגיה היוונית – זה של פסיכה (משמעות המילה ביוונית: נפש) – סיפור שלדעתה מייצג באופן מיטבי יותר את מורכבות היחסים בין גברים ונשים. בנוסף, היא מציעה להבין את הפמיניזם לא כקרב בין המינים אלא כתנועה לשינוי עולם שבו גברים ונשים כאחד סובלים מנורמות המגבילות את יכולתם לאהוב, שכן לדידה השתקת הקול האישי כרוכה באובדן של קול ושל יחסים. בדומה, היא מצביעה על הפיצול בין אימהוּת למיניות, בין הקדֶשָה והקדושה – סטריאוטיפ האישה המינית אל מול סטריאוטיפ האישה הקדושה נטולת המיניות – ככזה הגורם להשתקת העונג, החיוניות והסקרנות (Gilligan, 2003).
כפי שנכתב, הפסיכותרפיה הפמיניסטית ינקה מתיאוריית הפסיכולוגיה המגדרית, הרואה את התפתחות הפסיכולוגיה של הפרט כמושפעת מתהליכים היסטוריים, תרבותיים, חברתיים ואישיותיים. במהלך שלושים השנים האחרונות של הטיפול הפמיניסטי בישראל, המטפלות הפמיניסטיות מתכתבות עם ערכים אלה ומתמודדות עם ההגות הפמיניסטית העולמית, תוך התייחסות לייחודיותן של נשים בישראל. ישנה הכרה בכך שלנשים צורך בקשרים אינטימיים וביצירת קשר במעגלים השונים: חברויות בין נשים, מעגלי תמיכה של קהילה ועוד; קשרים אלה מאפשרים לנשים לבטא את עצמיותן בסביבה בטוחה ומיטיבה, וזה מאפשר לקולות המושתקים להתבטא ולפרוץ את הנורמות והאיסורים החברתיים, מה שבראון (Brown, 2020) מכנה "חתרנות כאסטרטגיה לצמיחה ולריפוי" (Daphna Tekoah and Harel Shalev, 2018).
המודל "נשים גדלות בקשר" כמודל טיפולי פמיניסטי (Miller and Stiver, 2015) מהווה בסיס לפסיכותרפיה פמיניסטית המתאים גם לגברים, נערים ונערות, ילדים וילדות, ועל פיו קשרים אינטימיים הם המקור הנפשי של בני אנוש המאפשר להם לגדול ולהתפתח. מודל זה של גדילה בקשר מותאם ורגיש לתרבויות ולתת-תרבויות השונות בחברה המודרנית, כגון מערכות יחסים אמביוולנטיות בקרב אמהוֹת ובנות, מערכות יחסים אינטימיות בזוגיות הטרוסקסואלית והומוסקסואלית/לסבית, זוגיות במשפחה בעידן של שינוי, התמודדות במערכות יחסים במשפחה של נפגעות גילוי עריות ועוד.
בישראל עוד מימי העלייה השנייה נשים עבדו לצד גברים כחלק מההתחדשות הציונית וגיבוש זהות יהודית בארץ יהודית חדשה (Stern, 2006). כחלק מהניסיון ליצירת שוויון בין נשים וגברים הודגש שהגיוס לצבא הינו חובה עבור גברים ונשים כאחד. מבחינה היסטורית, תהליך עיצוב האישה העברייה היה מפותל ומורכב, בשל רצונן של נשים להתקבל לחברה "גברית" ועם זאת למלא את תפקידה המסורתי של האישה (ספרן, 2006). בשנת 1982 הועלתה הטענה שלאור ההיסטוריה הישראלית, האישה הישראלית כבר "שוחררה" ולכן אין טעם בהקמת תנועה פמיניסטית. אולם מאז תפס הנושא הפמיניסטי מקום רב יותר בדיון הציבורי, נערכו כנסים וסדנאות, ומשרד החינוך החל לפתח תוכניות לקידום שוויון בין המינים באוניברסיטאות (שם). השיח האקדמי והפעולות היזומות העלו על הבמה הציבורית את נושאי המגדר, הפמיניזם וההגמוניה הגברית בארגונים מסורתיים ובכל הקשור למציאות היום-יומית של נשים בישראל, כמו גם את "תקרת הזכוכית" שמנעה מנשים התקדמות מקצועית. כל אלה נדונו כחלק מתהליך ההכרה בהשלכותיהם של הערכים הפטריארכליים על נשים בחיי היום-יום. כמו כן נדונו ההשלכות של התפיסה הגברית על בריאות בכלל ועל בריאות הנפש בפרט. כחלק מפעילות התנועה הפמיניסטית ומפעילותם של ארגוני נשים בישראל שקידמו עשייה נשית והעצמה נשית, החל גם העיסוק בפסיכותרפיה פמיניסטית.
בשנת 1984 נפגשה קבוצת נשים מתחומים שונים, בהן גם נשות מקצוע מתחום בריאות הנפש. הקבוצה התארגנה בסיוע שדולת הנשים בישראל ברשותה של פרופ' אליס שלוי. השיח נפתח בנושא "הפוליטי הוא האישי" ועסק בנושאי מגדר, אתניות, דתיות, העסקה, מקצועיות של נשים, פוליטיקה, ושוויון בכל הקשור לנישואים וגירושים בישראל. בין השאר נדון נושא הבריאות בהתייחס ללידה, אימהוּת, ובריאות פיזית של נשים. כמה נשות טיפול פמיניסטיות אקטיביסטיות, ביניהן איריס זינגר ואסתר עילם, הביעו עניין בכל הקשור בבריאות הנפש של נשים.
בשנה שלאחר מכן, ב-1985, נשלח מכתב מטעם שדולת הנשים לנשות מקצוע מתחום בריאות הנפש, יהודיות וערביות; נשים אלה הוזמנו לפגישת חשיבה בנושא בריאות נפש של נשים בישראל. יותר מעשרים נשות מקצוע הצטרפו לפגישה הראשונה בשדולות הנשים. הקבוצה פתחה ברב-שיח שהעלה תקוות ונושאים לדיון. הנשים חלקו את חלומותיהן באשר לאפשרות שנשים בישראל יוכלו להתפתח באופן רגשי ולפעול למען בריאות הנפש שלהן. חמש-עשרה נשים מתוך הקבוצה החליטו להתחייב לפרויקט טיפול פמיניסטי. הן התכנסו בבתים ובמקומות עבודה בירושלים, תל אביב ונתניה. הקבוצה, שרובה הושפע משיח הפמיניזם בארצות הברית ובאנגליה, החלה לדון בתפיסה הפמיניסטית של בריאות הנפש, בהדרת נשים ממרחבים תיאורטיים הנתונים לשליטה רעיונית גברית, בביקורת על התפיסה הרווחת בפסיכולוגיה ובחשש שנשים רבות מקבלות בבריאות הנפש טיפול שאינו מותאם עבורן, בשל חוסר ידע מותאם של אנשי המקצוע והיעדר הכרה בייחודיות הפסיכולוגיה של האישה. במהלך הדיונים, דרך השיחות המשותפות והלמידה המשותפת, התחזקה ההבנה שנשות מקצוע מובילות חייבות להשמיע קול ביקורתי וחדשני בכל הקשור לפסיכותרפיה מותאמת לנשים, ובכך להשפיע במעגלים השונים על חייהן של נשים. ההתלהבות והריגוש מהשיח האינטלקטואלי היו גדולים; התשוקה לטיפול מסוג אחר והמחויבות של חברות הקבוצה לעקרונות הפמיניסטיים בטיפול היו כנים ומעמיקים. שאלות כגון טיפול פמיניסטי בגברים עלו גם הן על הפרק: האם המרחב צריך להיות נשי בלבד? האם טרנסג'נדרים כלולים בטיפול פמיניסטי? האם בני זוג של נשים מטופלות יכולים להיות מטופלים? נושאי צדק חברתי ושוויון נדונו גם הם. בין היתר עלתה השאלה אם לקרוא למרכז הטיפולי "מרכז טיפול פמיניסטי", או "מרכז לטיפול בנשים".
כחלק מגיבוש השיח הטיפולי-פמיניסטי בישראל נשאלו שאלות לגבי מושגים עיקריים המשפיעים על החוויה הפנימית של הזהות, המבנים הקוגניטיביים וההתנהגות הבין-אישית (Chesler, 1972; Gilbert, 1980; Marecek and Hare Mustin, 1991). בדיונים נדונו גם מושגים החולקים על התיוג בבריאות הנפש המוענק על ידי הממסד הרפואי הגברי, ונעשה ניסיון להמשיג באופן שונה בעיות בחיי נשים והפרעות על בסיס מגדרי בניסיון להמעיט את התיוג הפתולוגי. לדוגמה: "בעיות אכילה" במקום "הפרעות אכילה" ו"טראומה מורכבת" במקום "הפרעת אישיות גבולית" (Borderline Personality). רעיונותיהן של נשות המקצוע מבריאות הנפש נשענו על התפיסה הפילוסופית של תנועות הנשים וקבוצות העלאת מודעות של נשים (Consciousness Raising – CR), שחברו יחדיו באופן בלתי פורמלי בשנות ה-60 וה-70 והשפיעו על סדר היום החדש של נשים רבות. נושאים כסולידריות נשית, הערכה עצמית ואסרטיביות (Enns, 1997) עלו לשיח החברתי, ונשים החלו להרגיש את הצורך להיות יותר פרו-אקטיביות בשיח החברתי-מקצועי בישראל.
תהליך משמעותי זה למעשה היווה את הבסיס לפסיכותרפיה הפמיניסטית בישראל; מקום שבו נשות מקצוע מומחיות בבריאות הנפש לומדות, מבקרות ויוצרות תיאוריות קליניות על פי העיקרון הפמיניסטי "האישי הוא הפוליטי". נשות מקצוע אלה אינן מהססות לחקור ולבקר את המוסכמות הפטריארכליות שנוצרו בזרם הפסיכואנליטי המרכזי, ולהבנות חשיבה קלינית מחודשת על פי ערכים של צדק, שוויון ויחסים. קריאת התיגר של הפמיניסטיות ונשות מקצוע שפיתחו את הטיפול הפמיניסטי בישראל השפיעה על האבחנות הפסיכיאטריות, על הטיפול של אנשי בריאות הנפש, ועל השירותים הקשורים בביטחונן של נשים, גופן ובריאותן.
בשנת 1986 נשות הקבוצה התאגדו כקולקטיב בשם "מרכז יעוץ לאישה" והתאכסנו במשרדי ויצו בירושלים, מוכנות להתחיל את פעילותן. הן החלו לטפל בקבוצות נשים בהעלאת מודעות וטיפול פרטני. קבוצות להעלאת מודעות השפיעו אף הן על פרקטיקות הפסיכותרפיה הפמיניסטית ועל חשיבות היחסים השוויוניים בטיפול. דגש הושם על ההקשר הסביבתי, ההקשר החברתי, ועל התייחסות הטיפול למגדר ולהשלכותיו על חיי היום-יום של האישה. בעיקר עלתה השאיפה של נשות המקצוע הפמיניסטיות חדורות המוטיבציה להעניק לנשים טיפול מקצועי המותאם לצורכיהן. הטיפול כלל נשים בגילים שונים, מרקע שונה, וממעמדות סוציו-אקונומיים שונים. בשנת 1988 "מרכז יעוץ לאישה" הפך לעמותה עצמאית ללא כוונת רווח שהפעילה שני סניפים, אחד בירושלים ואחד ברמת גן. כפי שאין פמיניזם אחד, כך אין הגדרה אחת לפסיכותרפיה פמיניסטית, אלא רב-גוניות של עקרונות, תהליכים ומטרות טיפוליות. פסיכותרפיה פמיניסטית הינה תפיסה ולא שיטה – תפיסה המביאה בחשבון את ההקשר החברתי-פוליטי ואת התבניות החברתיות המסמלות התנהגות גברית ונשית נאותה.
התפיסה הפמיניסטית בטיפול גורסת שאין לקבוע מראש התנהגויות מגדריות מקובלות (דה בובואר, 2001), וכי יש לתת תוקף ולגיטימציה לבחירותיה של אישה, כל עוד הן נובעות מהחלטה מודעת. התהליך מעודד את המטופלת לבחון כיצד הסביבה ותהליכי הסוציאליזציה שחוותה משפיעים ומכוונים את הבחירות בהווה, תוך ניסיון להרחיב את המודעות העצמית לאפשרויות העומדות בפניה במכלול החיים. מתוך התפיסה שהאישה מומחית למציאות שלה, העלאת מודעות בטיפול לדפוסים ולמציאות החיים מאפשרת להבין את האישה ואת הסיפור שהיא מספרת, אגב ערנות המטפלת להעברה-הנגדית שהסיפור מעורר בה, ושיתוף המטופלת באופן הולם כדי להועיל לטיפול. הטיפול הפמיניסטי שואף להעצים את המטופלת ולהפוך אותה לשותפה על ידי הסרת מעטפת הסודיות מהטיפול, ולעודד אותה להרחבת הידע שלה בנושא הטיפול. על אף היעילות המושגת בשימוש בתוויות ובאבחנות פסיכיאטריות, מטפלת פמיניסטית לא תצמיד "תווית" של בריאות הנפש או מעין "אבחנות פסיכיאטריות" על מנת שלא להטות את הטיפול או לקבוע סטיגמה למטופלת.
בישראל כיום נשים מעלות שאלות כמו: האם ניתן לבנות מודלים אחרים כדוגמת שימוש בתקשורת נשית המתבססת על שיתופיות ואינטימיות בעולם הגברי ובארגונים הגמוניים? האם קיימות אלטרנטיבות שונות למודל "האסרטיביות הגברית" הנלמד כמודל העיקרי בחברה הצבאית והאזרחית? השפעת הצבא על החברה הישראלית, גברים ונשים כאחד, מקורה בעיקר בעימות הישראלי-ערבי/פלסטיני המתמשך. כך מתפתחת צורת חשיבה מיליטריסטית שרואה במלחמה ובהכנות למלחמה תהליכים חברתיים בלתי נמנעים. תהליכים אלה משפיעים על המרכזיות של צה"ל בקרב הציבור הישראלי, על הבחירות שעושים אזרחים ואזרחיות, וסביר להניח שגם על החלטותיהן של נשים צעירות להתנדב לתפקידים קרביים ולתפקידי תומכות לחימה (Harel Shalev and Daphna Tekoah, 2020). השילוב של נשים בצבא, במיוחד בתפקידי לוחמה ותמיכת לוחמה, מחדד את המרווח בין מגדר לבין מין. מציאות זו מעלה שאלות רבות בהקשר לתפקיד הצבא ולהתאמת הלחימה המודרנית למבנה הפיזי של הלוחמות, לדוגמה התאמת האפודים המגִנים והתאמת הביגוד לגוף האישה. עצם כניסתן של נשים לתפקידי לחימה ותומכות לחימה משנָה את השיח ומעלָה תהיות רבות בהקשר של מין ומגדר ובאשר לתפקידים מסורתיים של גברים ונשים, למשל: מי מגן על מי כאשר תומכת לחימה מכוונת את הלוחם מחדר מלחמה שבשטח ושומרת עליו שלא ייפגע? (Harel Shalev and Daphna Tekoah, 2017; Harel Shalev et al., 2018; Daphna Tekoah and Harel Shalev, 2018). השפעת הצבא הישראלי על תהליך ההתבגרות של צעירים וצעירות בישראל מאפשרת הצצה לתפיסות המשתנות של תפקידי המינים בחברה האזרחית ולהשפעת הצבא על עולם העבודה האזרחי בישראל (Harel Shalev et al., 2018). שילוב נשים בצבא ובתפקידי לחימה משפיע על תפיסת המגדר ומאפשר לפתח בדור הצעיר, נשים וגברים כאחד, הבניה חברתית אחרת מבעבר. התפיסה של "אני כלוחמת יכולה להילחם כמו הלוחם" משנה את התפיסה המסורתית על גבריות ונשיות (Brenner and Savran, 2008; Daphna Tekoah and Harel Shalev, 2017).
לסיכום, הגישה הפמיניסטית בישראל וברחבי הגלובוס נובעת משתי גישות מנוגדות אך משלימות: הראשונה – נשים שונות מגברים, ובהתאם לכך הטיפול הפמיניסטי שואף לאשש את ייחודן ואת חווייתן האישית; השנייה – הדגשת הצדדים הדומים בין המינים, הבנת הטבע האנושי ושבירת הבינריות בתפיסות טיפוליות מסורתיות ויצירת אלטרנטיבות חדשות במעגלים השונים, האישיים והפוליטיים (Harel Shalev and Daphna Tekoah, 2020).
הפסיכותרפיה הפמיניסטית מעודדת מודעות להיבטים כמו החוויה הנשית, יחסי הכוחות, ההקשר החברתי ומחקר פמיניסטי, ומבקשת לאזן מחדש את מבנה המציאות המגדרית כך שתכלול חוויות נשיות בהקשר חברתי כנורמטיביות ובעלות ערך ללא תיוג של נורמות פטריארכליות. זאת במיוחד בנושאים של בריאות (גוף ונפש). בנוסף, הפסיכותרפיה הפמיניסטית מקדמת מודעות לשוני ולמורכבות של החוויה הנשית בכל הקשור לגזע, מעמד, דת וקבוצת השתייכות מינית. מודעות במרחב הטיפולי הפמיניסטי מתייחסת להיבטים הבאים:
מודעות ליחסי הכוחות בטיפול מול שאיפה להגיע ליחסים שוויוניים – הפסיכותרפיה הפמיניסטית מושתתת על תיאוריה של התנהגות אנושית שמתייחסת באופן שווה לפסיכולוגיה הפנימית ולהקשר החברתי ומאתגרת את המרחב הפסיכותרפויטי הקיים, את הכוח של המטפלת ואת שליטתה בזמן, במרחב ועוד.
מודעות להתנהגות האנושיות בתוך ההקשר החברתי הרחב ואתגור נורמות חברתיות – התיאוריות הפמיניסטיות בוחנות תפקידים מגדריים ותפיסה מגדרית בסביבת המטופלת ואת השפעתם של אלה על זהותה הפנימית.
מודעות לידע ומחקר פמיניסטי – המטפלת הפמיניסטית ערנית לסטיגמות ולסטריאוטיפים חברתיים ולזיקה בין סביבת המטופלת לבין הַקשר המגדר-חברתי. בנוסף, המטפלת הפמיניסטית מחויבת להתבוננות ביקורתית בסוגיות שנשים מתמודדות עימן במהלך חייהן, כדוגמת זוגיות, מיניות לאורך מעגל החיים ואובדנים. על מטפלות פמיניסטיות מוטלת האחריות לאתגר מושגים מקצועיים ולבחון מחדש את התוצרים האקדמיים הקיימים ואף להטיל ספק באקסיומות חברתיות. כן מוטל עליהן ליצור שיטות מחקריות מגוונות, ביקורתיות וחדשניות המושתתות על תפיסת עולם פמיניסטית. כלים כאלה הם לדוגמה מתודות למחקר משולב (mixed methods) איכותני וכמותי ו"שיטת מדריך ההקשבה" של המחקר הנרטיבי איכותני, המוצעת ככלי למחקר רגיש מגדר. כל אלה מאפשרים שיח אקדמי-מקצועי חדש.
הסעיפים הבאים ישמשו אותי להדגים סוגיות נפוצות העולות במרחב הפסיכותרפיה הפמיניסטית (Brown, 2018; Rader and Gilbert, 2005; Worell and Remer, 2003) ואת המודעות הפמיניסטית לסוגיות טיפוליות אלו.
כוח ועוצמה בחוויה הנשית – השינויים החברתיים והכלכליים בעשורים האחרונים בישראל גורמים לגברים ונשים לשאוף להרחבת הספֵרה המשפחתית לספרה הציבורית, קרי להגשמה מקצועית. גם כאשר האישה בוחרת במסלול עבודה "גברי" שבצידו הכנסה גבוהה, פערי השכר התעסוקתי עדיין משמעותיים, ומקשים על יכולתן של נשים עובדות להשיג עצמאות כלכלית. דילמות אלה מקבעות לרוב את התא המשפחתי למודל שבו האם עובדת וגם מטפלת (Rimalt, 2017) והאב הוא המפרנס העיקרי. על פי איריגארי (איריגארי, 2003) נשים חוות תחושת תסכול כתוצאה מההבדלים "בתרבות המינים", ונשאלת השאלה: האם המודל הגברי של סמכות, היררכיה, ואינדיווידואציה, המתבטא בכוח ובכלכלה, יכול לבטא גם את "קולן הטבעי" (גיליגן, 2006) של נשים?
מערכות יחסים בראי מגדרי – חלוקת התפקידים בזוגיות ובמרחב המשפחתי מולידה תחושת תסכול בקרב נשים בשל העיכוב בתהליך ההגשמה העצמית בעולם העבודה, בעיקר בשל הריונות ולידות, כמו גם בשל חוויית ה"משמרת השנייה" והאחריות על הספֵרה הביתית. הקונפליקט בין הצורך בהתפתחות אישית ומקצועית לבין הצורך בשימור אינטימיות בתא הזוגי/משפחתי מוביל לעיתים לאי-שביעות רצון מהתפקוד האישי והזוגי ומרמת האינטימיות בזוגיות. תחושות התסכול הללו קשורות גם למצבי דחק, מתח ודיכאון בקרב נשים (פוגל ביזאוי, 1999; Silva, 2007). סוגיית חלוקת התפקידים "המסורתית" נשארה דומיננטית גם בישראל בעת הנוכחית, שבה ההשפעות הכלכליות על התא המשפחתי מחייבות לעיתים יציאה של האישה לעבודה. אולם נראה שעל אף שהאישה מועסקת מחוץ לביתה, היא עדיין ממשיכה להיות אחראית על עבודות הבית וגידול הילדים (אהרון, 2016).
המודעות במרחב הטיפולי הפמיניסטי לגוני הקולות השונים, בנוסף להיבטים של כוח ועוצמה במערכות יחסים בחיי המטופלת והשפעתם על התא המשפחתי (מסורתי או חדש), מאפשרים התבוננות ומודעות מחודשת לעולמה הפנימי. התובנה ש"האישי הוא הפוליטי" תורמת למטופלת זווית נוספת להבנת חוויותיה האישיות כחלק מתהליכים חברתיים, וזאת בשונה מהנהוג בחשיבה הטיפולית המסורתית, שבה ההתייחסות היא לפרט בלבד. פיתוח יכולת התבוננות במודלים ובדרכי התמודדות שונות של נשים יאפשר למטופלת זווית ראייה נוספת על עצמה ואפשרות לבחירה במודל המתאים עבורה מבין המודלים השונים. בנוסף, הפסיכותרפיה הפמיניסטית מכלילה את ההתבוננות המחודשת הזו גם על מערכת היחסים ההדדית בין המטפלת למטופלת ומזמינה התבוננות משותפת ביחסי הכוחות במרחב הטיפולי כמיקרו קוסמוס לעולם (Brown et al., 1998).
רווקוּת בעידן המודרני – המודעות בתרפיה הפמיניסטית לסטריאוטיפים המגדריים המופנמים ולהשפעתם על התפיסה העצמית בבחירת בן/בת הזוג מסייעת להפחתת חוויית התסכול והניכור בקרב מטופלות. מודעותה של המטפלת הפמיניסטית להיקף תופעת "הרווקוּת בעידן המודרני", ומאמציה המכוונים להפחית את התיוג דרך שימוש בשפה כמו רווקוּת ולא רווקה (איריגארי, 2004) מאפשרים התבוננות על המטופלת כסובייקט ולא כאובייקט, ובכך מסייעים בהפחתת תחושות האשמה בקרב המטופלת. ההתבוננות על משמעות החיים ברווקות מול חיים בזוגיות בחברה פטריארכלית מאפשרת למטופלת להעלות קולות מגוונים ואלטרנטיביים ולהגביר את תחושת יכולת הבחירה והשליטה בחייה.
בחברה הישראלית שלב הרווקוּת אינו מתקבל בהבנה, בשל הרצון לשמר את התפיסה המסורתית של חיי הנישואים, המקדשת את האתוס של זוגיות, נישואים ומשפחתיות (שחר ושרון, 2010). פסיכותרפיה פמיניסטית מציעה לבחון ולאתגר את המושג "נורמליות" בהיבטים האישיים, החברתיים והפוליטיים. חשיבה ביקורתית על הפרדיגמות הפטריארכליות המופנמות בחברה מאפשרת שיח פנימי ביקורתי לגבי מהי "נורמליות" בכל הקשור לרווקוּת. עצם החשיבה הביקורתית משפיעה על התיאוריות הפסיכולוגיות המחפשות את הפתולוגיות של המטופלת בהקשר לסיבת הרווקות. הרווקות המאוחרת נתפסת כזהות מסומנת או כסטייה חברתית שיש לבררה ולתקנה (להד ושושנה, 2012); נורמה תרבותית זו מלוּוה לעיתים בתחושת בדידות, ביטחון עצמי נמוך, זהות פגומה, עקשנות ובררנות (שחר ושרון, 2010; להד ושושנה, 2012). השיח הטיפולי בנושא רווקות מאפשר להשמיע קולות של ביקורת, תסכול, מצוקה ומתחים נפשיים כתוצאה מהדילמה המורכבת שנשים מתמודדות עימה בעידן המודרני.
בריאות הנפש בקהילת הלהטב"ק – זוגיות חד מינית השתנתה בעשורים האחרונים; בעוד שבעבר הומוסקסואליות ולסביוּת אובחנו כהפרעה, בהווה ניכר שינוי בשיח הטיפולי בכל הקשור לרווחת החיים בקרב נשים בקהילת הלהטב"ק. חברות מהקהילה הגאה עומדות בפני קשיים והתמודדויות מורכבות, וכתוצאה מכך עלולות לנטות לדיכאון ולתחושות של אשמה ובושה העשויות לגרור דימוי עצמי נמוך ותחושות כישלון ונחיתות. הפסיכותרפיה הפמיניסטית רואה את הנטייה המינית ואת המגדר כלגיטימיים ומציעה טיפול "Gay friendly"; הגישה מאפשרת לחברות הקהילה הלהטב"ק לבנות את חייהן באורח המותאם להן, ומתייחסת לסוגיות הייחודיות לנשים מהקהילה הלהטב"קית (אלטמן, 2001; מזרחי, 2017).
קולות באימהוּת – בעקבות טכנולוגיות רפואיות שונות להפרדת המיניות מהפריון, כדוגמת יחידות להפריה חוץ גופית, יש לבחון מחדש את ההגדרות המסורתיות של נשיות והקשר לאימהוּת. לדעתה של הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין (Benjamin, 1988), ישנו קושי חברתי ופסיכולוגי לחשוב על האם כעל סובייקט מיני. המפגש בין הפמיניזם לפסיכואנליזה קורא לדיאלוג בין שתי התפיסות: האישה בתפיסה הסובייקטיבית והאם כסובייקט (פלגי הקר, 2005). תקופת ההיריון והלידה נחשבת כתקופה מעצבת הן ברמה האישית והן ברמה האימהית ומושפעת מנורמות חברתיות של תפקיד האם והרעיה, מדימוי גוף ומטראומות קודמות כמו פגיעות מיניות בילדות, היכולות לגרום לרה טראומטיזציה בהיריון ובלידה (Cwikel, 2016; Daphna Tekoah et al., 2016).
התיאוריות הפסיכואנליטיות מתייחסות להתפתחות פסיכו סקסואלית של הילד ובכך יוצרות לעיתים את "האשמת האם" (Surrey, 1990; Caplan, 1990). האסכולות הפסיכואנליטיות והתפיסה הפסיכולוגית הרווחת בהכשרת אנשי טיפול מצביעות על האם כמקור הבעיות הנפשיות של ילדיה, וחוסר קשב וחוסר פניות רגשית של האם לתינוקה בשנות החיים הראשונות הם ההסבר המקובל לבעיות בבריאות הנפש של המטופל והמטופלת. תפיסה שיפוטית זו, הרואה באם אובייקט, ללא התחשבות במצבה המורכב כאישה, כאדם, כבת זוג וכדומה, פוגעת ביכולתה של המטופלת לתפוס את הדמויות המשמעותיות בחייה כדמויות מורכבות, ומצטמצמת לתפיסה בינרית של האם. לעומת זאת, המחקר מצביע על גורמים מגוונים, נפשיים ופיזיולוגים, התורמים למורכבות הרגשית של חוויית האם; ממצאים כאלה מותירים מקום להעלאת רגשות חיוביים לצד רגשות שליליים (Courcy and des Rivieres, 2017; Mitchinson, 2016).
לפי ז'וליה קריסטבה (Kristeva, 1997) בתקופת ההיריון חווה האישה חוויה דרמטית של פיצול הגוף וחלוקת הקיום בין העצמי והאחר. תקופה זו מהווה אפוא אתגר לקיום הזהות וההכלה העצמית. תהליך המעבר לאימהוּת מעמיד את האם בפני מבוך של חוויות מיוחדות וריבוי פרספקטיבות נשיות בכל הנוגע ליכולות ולכישורים האימהיים, בנוסף לתהליכי ההתקשרות. הפסיכותרפיה הפמיניסטית מעודדת את המרחב הרגשי כלפי הילד/ה לצד מגוון הקולות והרגשות האמביוולנטיים של האם, כמו אהבה, דאגה וחמלה לצד כעס, אכזבה ותסכול. הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית ג'סיקה פארקר (Parker, 1997) טוענת כי הקונפליקט בין אהבה לבין שנאה שאמהוֹת חשות כלפי ילדיהן מפתח בהן יכולות רגשיות או אינטלקטואליות המאפשרות להן להבין את ילדיהן ואת צורכיהם. הוויתור על הפנטזיה האישית והחברתית של האם המושלמת מאפשר לאם להיות סובייקט ולא אובייקט ולחיות עם הרגשות האמביוולנטיים באופן שניתן לשאתם.
בעיות אכילה מהיבט נשי – יחסי נשים ואוכל הם נושא מורכב מאז ומתמיד; האוכל הוא אחד האמצעים העיקריים של נשים לבטא אהבה וטיפול כבר מינקות, בהזנה והנקה של התינוקת. הסטריאוטיפים החברתיים המועברים לנערות משפיעים על הבניית הזהות הנשית ועל התייחסותן לגופן. בעיות אכילה נחשבות בעיות "נשיות" משום שרוב הסובלות מהן הן נשים. המודעות הפמיניסטית לקשר בין בעיות אכילה לבין נשיות, וההתייחסות של הפסיכותרפיה הפמיניסטית לאכילה בלתי מאוזנת או בולימית, מורכבת מכמה אספקטים: היבטים אישיים, קשרים עם דמויות מופנמות כמו אם או אב, וסטריאוטיפים חברתיים בכל הקשור לדימוי גוף, מיניות והשימוש באוכל ומשמעותו הסמלית. זאת בנוסף לשימוש של נשים רבות באכילה ובהשמנה כדרך למרוד בנורמות ובסטריאוטיפים חברתיים שקובעים כיצד "נשים אמורות להיראות" (אורבך, 1998; דנה ולורנס 1999; Maor and Cwikel, 2016).
אלימות כלפי נשים – בעשורים האחרונים חל בעולם המערבי שינוי בהתייחסות לתופעת האלימות כלפי נשים, בין היתר בזכות חזונן של תנועות הנשים. על פי התפיסה הפמיניסטית, אלימות כלפי נשים נובעת ממעמדן הנמוך בחברה. ההערכה היא שאחת מתוך שבע נשים יהודיות חוות אלימות מבני זוגן, ואחת מכל שתי נשים בדואיות חוות אלימות פיזית (דפנה תקוע ואחרות, 2005). בנוסף, נשים ונערות חשופות כמעט בכל מקום בעולם, במרחב הציבורי והפרטי כאחד, לסכנה תמידית של אלימות מינית מסוגים שונים: אונס, פגיעה מינית, הטרדה מינית והערות מיניות לא רצויות (מור, 2009). במחקר בישראל נמצא שבקרב 1586 נשים הרות, 24% דיווחו על מגע בעל אופי מיני כפוי מאדם מוכר או שאינו מוכר, והגיל הממוצע לפגיעה היה ארבע עשרה (דפנה תקוע, 2009). מודעותה של המטפלת הפמיניסטית לתופעת האלימות כלפי נשים בהקשר פסיכו חברתי תרבותי, והתייחסותה להשלכות הפסיכולוגיות, התרבותיות והמגדריות של התופעה, מאפשרות הרחבה והעצמה של התהליך הטיפולי בנשים שורדות אלימות. העקרונות הטיפוליים הבסיסיים, כגון הדגשת הזכות לביטחון אישי, פיזי ונפשי, העצמה והתמקדות בכוחות, ולצד זה הכרה בתופעה הפתולוגית של אלימות כלפי נשים, בממדיה ובהקשר הפסיכולוגי חברתי תרבותי שלה - כל אלה מאפשרים לנשים להכיר בפגיעה ולדבוק בשאיפה להחלמה ולצמיחה. יתר על כן, התפיסה של חוקרות ומטפלות פמיניסטיות ביחס לשורשי הסיבות לתופעת האלימות והניצול חלחלה לתרבות המערבית, ועקרונותיו של המודל הטיפולי הפמיניסטי הופנמו מזה מספר עשורים בשיח הטיפולי בנפגעי טראומה מורכבת ומשמשים כמודל הטיפולי המרכזי (הרמן, 1992; Walker, 1994).
השיח על הערכים הטיפוליים והקשר הטיפולי מתנהל מראשית הפסיכואנליזה (Freud and Breuer, 1893). הפסיכותרפיה הפמיניסטית מדגישה את מערכת היחסים ההדדית והתהודה המשותפת. אתאר עתה את הפרקטיקה של התרפיה הפמיניסטית (Nathan and Enns, 2013; Lerman,1976; Enns, 1997).
צמצום ההיררכיה – שינוי התפיסה של "המטפלת כמומחית" על ידי הערכת הידע האישי וסמכות המטופלת. כפי שציינתי, צמצום ההיררכיה נחוץ כדי למנוע שחזור קשר סמכותי פטריארכלי/כוחני בטיפול. הידיעה שהמטפלת היא בעלת הידע והניסיון מאפשרת לקיים דיון על היחסים ועל הבדלי הכוחות במרחב הטיפולי (Wheeler et al., 1993; Ballou and West, 2002).
מודל מפחית פתולוגיה – השקפת המטפלת הפמיניסטית היא שהאישה מתמודדת עם חייה כמיטב יכולתה ושסימפטומים פתולוגיים הינם דרכי התמודדות. המטפלת מדגישה את השימוש במנגנון האנושי "התנהגות נורמלית למצבים שאינם נורמליים" ונערכת בדיקה משותפת של הכוחות והחוסן שסייעו בתפקוד (Brown, 1994; Enns, 1997).
בחירה – הטיפול הפמיניסטי מדגיש אתגור ושבירה של חשיבה בינרית ודיכוטומית, ומעודד חשיבה ביקורתית על האפשרויות השונות בחיי המטופלת. בנוסף, הטיפול הפמיניסטי מבקש להנגיש את אפשרויות הבחירה של המטופלת בתחומי החיים השונים; הדבר מתבטא בהצעת גישות טיפוליות שונות ומגוונות ובהימנעות ככל האפשר מהצעת אפשרות טיפולית בודדת במצבים שונים (Vasquez and Vasquez, 2017).
נקיטת עמדה ערכית ברורה נגד אלימות פיזית או רגשית – הטיפול הפמיניסטי גורס כי האישי הוא הפוליטי ורואה באלימות על סוגיה תופעה הנובעת מאי-שוויון חברתי הפוגע במוחלשים, ובהם נשים וילדים. גישה זו מחייבת את המטפלת הפמיניסטית לנקוט עמדה ולהשמיע קול; אי לכך, התפיסה הבסיסית בתרפיה הפמיניסטית היא שעמדה ניטרלית מצד המטפל כלפי אלימות והתעללות כמוה כהאשמת הקורבן: ג'ודית הרמן (1996 ,Herman) בספרה פורץ הדרך על אלימות וטראומה טוענת שהסולידריות של מטפלות העוסקות בטראומה ובאלימות מתבטאת בעבודה היום-יומית, בשפה ובמחויבות למנוע את האלימות, וכך טיפול בנפגעי אלימות וטראומה בתרפיה פמיניסטית מהווה דרך של שינוי חברתי ופוליטי (הרמן, 1996; Schwarz, 2017).
דה-מיסטיפיקציה של הטיפול – עקרונות הפסיכותרפיה הפמיניסטית מנחים את המטפלת לצמצם את המסתורין של הטיפול. הם מעודדים את המטפלת להסביר את הרציונל המקצועי לבחירות המקצועיות ולטכניקת הטיפול. הדבר יאפשר למטופלת להבין טוב יותר הדינמיקה הפסיכולוגית מתוך ההכרה ש"ידע זה כוח" (Libow et al., 1982; Foucault, 1984; McNamara, 1989).
שקיפות המטפלת – המטפלת משתפת את המטופלת באותנטיות לגבי עצמה, רגשותיה ותחושותיה. המטפלת ערה לחשיבות השיתוף והחשיפה מחייה האישיים, כמובן אך ורק אם חשיפה כזו תסייע למטופלת. החשיפה מהווה מודל אנושי להרחבת דרכי התמודדות שונות ולהדגשת המודל השוויוני בפסיכותרפיה הפמיניסטית (Brown and Walker, 1990; Mahalik et al., 2000).
עדות – יכולתה של המטפלת להיות עדה לחוויות המטופלת, במיוחד בכל הנוגע לחוויות טראומה וניצול מיני, מסייעת למטופלת בהתמודדות עם חוויות אלה (הרמן, 1996). אין הכוונה לעדות מסוג זו הניתנת בבית המשפט כמובן, אלא ליכולת לספר את סיפורה בהקשר של מערכת יחסים מיטיבה, המאפשרת לה לקבל הכרה באירועי החיים הטראומטיים שחוותה ולהיות מסוגלת לספר אותם מבלי "להתפרק".
המהפכה הפמיניסטית, על שלל השלכותיה, הינה תופעה צעירה בדפי ההיסטוריה של החברה. עם זאת, זוהי אחת המהפכות שהשפיעו הכי הרבה על תפיסות של חירות בחברה ועל מספר כה רב של נשים וגברים, נערים ונערות, וילדים וילדות.
הפסיכותרפיה הפמיניסטית הישראלית השפיעה אף היא באופן פנומנלי על הערכים ועל השפה הטיפולית בתחום בריאות הנפש. קריאת תיגר של נשות מקצוע פמיניסטיות על מושגים בתיאוריות פסיכולוגיות, ופיתוח תיאורטי של הפסיכותרפיה הפמיניסטית, השפיעו רבות על השיח הקליני בישראל. אופני החשיבה המסורתית של הפסיכואנליזה ההגמונית עורערו, והשיח בעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה מעלה קולות נוספים המאתגרים ומבקרים את התיאוריות הפסיכולוגיות, שברובן נכתבו בידי גברים במאות הקודמות. ערכי הפסיכותרפיה הפמיניסטית אף הוטמעו בעשורים האחרונים בערכי הטיפול בחשיבה מחודשת על קהילת הלהטב"ק כקהילה מודרת ולא כקהילת אנשים הסובלים מהפרעה נפשית. גם הטיפול בנשים נפגעות אלימות השתנה בכך שנשים מוכות אינן מוגדרות כנשים הסובלות כהפרעה מזוכיסטית אלא כנשים המצויות במעגל האלימות. שיח הטיפול הפמיניסטי אף השפיע על החשיבה המחודשת של התא המשפחתי המסורתי אל מול התא המשפחתי בעידן הנוכחי. השאיפה הפמיניסטית לפירוק נורמות היררכיות בחיי הפרט והחברה השפיעה על הטיפול הפמיניסטי, החותר להשיג מטרות אלה במרחב הטיפולי. המודעות של המטפלת והמטופלת ליחסי כוחות בתהליך הטיפולי, צמצום ההיררכיה, והגברת השוויוניות במרחב הטיפולי – אלה השפיעו לא רק על הטיפול הפמיניסטי, אלא על מקצוע הפסיכולוגיה בכללותו, שכן חל שינוי בגישת הפסיכולוגיה כלפי חשיבה ביקורתית ביחס לסכמות חברתיות, מגדריות ותרבותיות.
בעשורים האחרונים התפרסמו מאמרים אקדמיים הקוראים לאנשי מחקר להבנות שיטות מחקר חדשניות שיתרמו לפיתוח ידע לגבי ההיבטים הקליניים של הטיפול (Worell, 2001). החשיבה המחודשת וערעור המוסכמות לגבי הזרמים המרכזיים ולגבי מושגים קליניים בבריאות הנפש מאפשרים לחשיבה המסורתית של הטיפול להתכתב עם השינויים החברתיים והתרבותיים בעידן הנוכחי. הביקורת הפמיניסטית על הבדלים מגדריים, מיניות והבניית מודלים חדשניים בטיפול השפיעה על מדיניות המחקר ועל תפיסות מקצועיות בעולם הטיפולי, למשל על הטיפול בנפגעי אלימות פיזית ומינית, על הטיפול בטראומה מורכבת, על התייחסות לתפקידי מגדר בתרבויות שונות, על אתיקה בטיפול, ועל העצמת המטופלת וחיזוק יחסי ההיקשרות הטיפוליים.
שאלות נוספות עולות במרחב הפסיכותרפיה הפמיניסטית בהקשר הישראלי העכשווי, והדבר מצריך מהמטפלת הפמיניסטית להמשיג "כוח נשי" באופן שונה מהתפיסות המסורתיות המקובלות (למשל דיון באירועים טראומטיים כדוגמת לוחמות הנפגעות בקרב). הפילוסופיה הפמיניסטית, שמאתגרת את החשיבה המסורתית האנליטית בתפיסה כי מרחב הפסיכותרפיה חייב לכלול את ההקשר האישי, החברתי והפוליטי, מייצרת אתגר בתפיסה הטיפולית; אתגר זה מתחדד בקרב מטפלות פמיניסטיות ישראליות, המחויבות לשזור את ההקשר החברתי ישראלי ואת סוגיות אי-השוויון בחיי נשים בחברה הישראלית. אי לכך, הצורך העכשווי בישראל הוא יצירת מרחב פסיכו תרפויטי כמודל ל"כוח נשי אלטרנטיבי ישראלי" (פרידמן, 1999; איריגארי, 2003).
למרות העלייה במגוון האפשרויות הפתוחות בפני נשים והחירות שניתנת להן, עדיין קיימים מחסומים, מוסכמות ומסרים חברתיים סמויים. כך, למרות עלייתה של המודעות החברתית בנושא פגיעות מיניות, הנושא עדיין מושתק (Lev Wiesel et al., 2018). כמו כן, הפרקטיקה העכשווית מעלה את ההתמודדות השונה של נשים בעידן המודרני מזו של גברים, וכן את הצורך בפסיכותרפיה המעודדת הקשבה לקולות המושתקים בחברה. על כן ישנה חשיבות רבה לכך שגם גברים יוכלו לקבל פסיכותרפיה במודל הפמיניסטי.
לאחר שישים שנים ראשונות, ולצד ההשתאות אל מול השפעתה של התנועה הפמיניסטית על עולם הטיפול ובריאות הנפש, עדיין ניצבים אתגרים בפני הפסיכותרפיה הפמיניסטית בארץ ובעולם. האם הפילוסופיה הפמיניסטית וערכיה עדיין רלוונטיים בדור הנוכחי בטיפול? כיצד מחנכים דורות נוספים של אנשי בריאות הנפש להתבוננות והפנמה של ערכים פמיניסטיים בטיפול? כיצד לסייע לנשים למצוא את הכוחות בחשיבה ובהתקשרות הנשית ולהנחיל אותם לדורות הבאים של נשים? כיצד ניתן להרחיב את השפה הטיפולית ולאפשר לגברים להיעזר ולעזור במרחב הטיפולי הפמיניסטי, הן כמטפלים והן כמטופלים? כיצד משלבים בין הקליניקה לבין הטיפול הפרטני בהקשר החברתי והתרבותי בישראל? כיצד ממשיכים להטמיע את הערכים הטיפוליים באופן רחב יותר? כיצד מקדמים מחקר בקליניקה הפמיניסטית ויוצרים מאגרי נתונים וטיפול מבוסס מחקר שיאפשר העמקה בהשפעות הטיפול הפמיניסטי על הפרקטיקה המקצועית הקלינית? – על כל השאלות האלה יש לענות עדיין.
מרץ 2019, ערב חגיגות השלושים ל"מרכז יעוץ לאישה". דינה טובר, מטפלת פמיניסטית, חתמה את הערב בקטע הקריאה הבא על טיפול פמיניסטי בישראל.
"אז מה היה לנו הערב?
מיניות, שאלת ההורות, זהות מגדרית... מה קושר את כל אלו יחד?
לפני שלושים שנה ממש, עוד לפני כניסת תיאוריות ההתייחסות אל מרכז השיח הפסיכואנליטי והטיפולי, התקבצו מספר מטפלות, נשים חכמות ואמיצות, במטרה ליצור מרחב טיפולי, ייחודי ובטוח במיוחד עבור נשים. מרחב הרואה את המגדר כחלק מרכזי בזהות וכמאפיין המשפיע על מעגל החיים האישי והחברתי. מרחב עבור כל אישה וכל הנושאים שנפש האישה רוצה לדבר עליהם: 'בואי נדבר על זה!'
בשלושים השנים שחלפו עשתה התנועה הפמיניסטית דרך ארוכה בשיח הציבורי ובשיח הטיפולי, ומעמד האישה השתנה כמעט לבלי הכר. אך לצד ההישגים ישנה עוד דרך ארוכה לעשות".
פרופ׳ שיר דפנה־תקוע, דיקנית הפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון. חוקרת ועובדת סוציאלית בחדר האקוטי לנפגעי תקיפה מינית במרכז הרפואי קפלן. עוסקת בפסיכותרפיה ובטיפול זוגי ומיני.
מקורות אהרון, ג. (2016). "קריירות מגדריות בישראל והשפעתן על שכר", סוציולוגיה ישראלית 18 (1): 31 55.
אורבך, ס. (1998). לא עוד דיאטה, השמנה מהיבט נשי, תל אביב: מודן.
איריגארי, ל. (2003). מין זה שאינו אחד, תל אביב: רסלינג.
איריגארי, ל. (2004). אני, את, אנחנו, תל אביב: רסלינג.
אלטמן, ש. (2001). "דיוקנה של אישה לסבית", בתוך: ג. רוזמן ברנר, ב. סברן וא. סינגר (עורכות), נשים במרחב הטיפולי, קובץ מאמרים ממרכז יעוץ לאישה, תל אביב וירושלים: מרכז יעוץ לאישה.
באומגולד-לנד ג., מילגרום, י. ווישוגרוד, ד. (2001). "מבוא לתרפיה פמיניסטית", בתוך: ג. רוזמן ברנר, ב. סברן וא. סינגר (עורכות), נשים במרחב הטיפולי, קובץ מאמרים ממרכז יעוץ לאישה, תל אביב וירושלים: מרכז יעוץ לאישה.
בראון, ל. (2022). "טיפול פמיניסטי בארצות הברית: סקירה היסטורית", בתוך: רבינוביץ, מ., צוויקל, ג'. (עורכות), שיטות חדשות בפסיכותרפיה פמיניסטית, תל אביב: רסלינג.
דה בובאר, ס. (2001). המין השני - כרך ראשון: העובדות והמיתוסים, תל אביב: בבל.
דנה, מ. ולורנס, מ. (1999). נשים אוכלות את עצמן: על אנורקסיה, בולמיה ואכילה כפיתית, מודן.
גיליגן, ק. (1995). בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, תל אביב: ספרית פועלים.
גיליגן, ק. (2006). הולדת העונג, תל אביב: ידיעות אחרונות וחמד.
דפנה תקוע, ש. (2009). לידה כרה טראומטיזציה: פגיעה מינית בילדות והשלכותיה על סימפטומים של מצוקה לפני ואחרי הלידה, עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.
דפנה תקוע, ש., לב ויזל, ר. וצוויקל, ג. (2005). "בריאות ובבריאות נפשית ופיזית בקרב נשים מוכות בנגב: בדואיות לעומת יהודיות", בתוך: ר. לב ויזל, ג'. צוויקל ונ. ברק (עורכות), שימרי נפשך, בריאות נפשית בקרב נשים בישראל, ירושלים: מכון ברוקדייל, עמ' 291 308.
הרמן, ג' (1996). טראומה והחלמה חלק שני: שלבי ההחלמה, תל אביב: עם עובד, עמ' 163 261.
מור, א' (2009). "הערכה ראשונית של ממדי ומאפייני החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל", סוגיות חברתיות בישראל 7: 46 65.
להד, כ. ושושנה, א. (2012). "רווקות בטיפול: נראות, רפלקסיביות ומבט הצופה", סוציולוגיה ישראלית 14 (1): 111 134. סברן, ב. (2001). "בחזרה ל'משמרת השנייה': אימהות נשואות ועובדות - קשיים וסיכונים". בתוך: נשים במרחב הטיפולי, רמת גן, המרכז ליעוץ לאשה, עמ' 35 55.
ספרן, ח. (2006). "החלום ושברו או אגדת ההזדמנויות השוות: נשים מהגרות ובנייתה של חברה שוויונית בישראל", תרבות דמוקרטית 10: 395 408.
פרידמן, א. (2000). באה מאהבה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
פרידמן, א. (1999). "על פמיניזם, נשיות וכוח של נשים בישראל", בתוך: א. פרידמן, ח. נוה, ס. פוגל ביז'אווי, ה. דהאן כלב, מ. חסן וח. הרצוג (עורכות), מין מגדר פוליטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז. (2004). שתי נשים היסטריות, סיפורים פסיכואנליטיים, צפת: ספרים.
פלגי הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט, תל אביב: עם עובד. רודין, ש. (2008). "כשאנו ביחד ומתבוננים זה בזה", כיוונים חדשים 17: 296 300.
שורץ, מ. (2008). "חוזרות להיאבק על הלחם", אתגר 24: 16 17.
שחר, ר. ושרון, י. (2010). "להיות רווקים בישראל: עמדות רווקות ורווקים לגבי רווקות, נישואין ומשפחה", החינוך וסביבו: שנתון סמינר הקיבוצים 32: 277 297.
Appignanesi L. and Forrester J. (1993). Freud’s women, London: Weidenfeld and Nicolson.
Benjamin, J. (1988). The bonds of love psychoanalysis, feminism and the problem of domination, New York: Pantheon.
Ballou, M. and West, C. (2002). "Feminist therapy approaches", in: B. Maryka and (eds.), Issues in the psychology of women, Boston, MA: Springer, pp. 273 297.
Brenner, J. R. and Savran, B. (2008). "The disengagement from Gaza: A feminist approach to a political crisis", Women and Therapy 32 (1): 88 104. Breuer, J. and Freud, S. (1893). Studies on hysteria, Hachette UK.
Bourdieu, P. (1996). The rules of art: Genesis and structure of the literary field, Stanford University Press.
Brown, L. S. (1994). Subversive dialogues: Theory in feminist therapy, Basic Books. Brown, L. S., and
Brodsky, A. M. (1992). "The future of feminist therapy", Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training 29 (1): 51.
Brown, L. S. (2018). Feminist therapy, American Psychological Association.
Brown, L. S., and Walker, L. E. (1990). "Feminist therapy perspectives on self disclosure", in: Self disclosure in the therapeutic relationship, Boston, MA: Springer, pp. 135 154.
Browne, K., Banerjea, N., McGlynn, N., Bakshi, L., Banerjee, R. and Biswas, R. (2017). "Towards transnational feminist queer methodologies", Gender, Place and Culture 24 (10): 1376 1397.
Chesler, P. (1972). Women and Madness, Garden City, N. Y.: Doubleday.
Chodorow, N. J. (1989). "What is the relation between the psychoanalytic psychology of women and psychoanalytic feminism?", Annual of Psychoanalysis 17: 215 242.
Chodorow, N. J. (1999). The reproduction of mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, University of California Press.
Caplan, P. J. (1990). "Making mother blaming visible: the emporer's new clothes", Women and Therapy 10 (1 2): 61 70.
Courcy, I., and des Rivieres, C. (2017). "'From cause to cure': A qualitative study on contemporary forms of mother blaming experienced by mothers of young children with autism spectrum disorder", Journal of Family Social Work 20 (3): 233 250.
Cwikel, J. and Ifergane, A. (2012). "Three years of isha be shela, a women's counseling center in the negev a mixed method analysis", The Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences 49 (3): 219 226.
Cwikel, J. (2016). "Development and evaluation of the adult daughter mother relationship questionnaire (ADMRQ)", The Family Journal 24 (3): 263 272.
Daphna Tekoah, S., Lev Wiesel, R. and Ben Zion, I. Z. (2016). "Childbirth as retraumatization of childhood’s sexual abuse", in: C. Martin, V. Preedy and V. Patel (eds.), Comprehensive guide to post traumatic stress disorders, Switzerland: Springer, 391 407.
Daphna Tekoah, S. and Harel Shalev, A. (2018). "The politics of trauma studies - an analysis of women combatants' experience of traumatic events in conflict zones", Political Psychology 38 (6): 943 957.
Eichenbaum, L. and Orbach, S. (1982). Outside in, inside out: Women’s psychology: A feminist psychoanalytic approach, Harmondsworth; Middlesex: Pelican Books.
Eichenbaum L. and Orbach, S. (1983). Understanding women: A Feminist Psychoanalytic View, New York: Basic Books.
Eichenbaum, L., Garofallou, L., Orbach, S., Petrucelli, J., Sliva, V. and Tortora, S. (2014). "Establishing a new paradigm and introducing a clinical tool to explore the intergenerational transmission of embodiment", in: J. Peterucelli (ed.), Body states: Interpersonal and relational perspectives on the treatment of eating disorders, New York and London: Routledge, 302 320.
Enns, C. Z. (1997). Feminist theories and feminist psychotherapies: Origins, themes, variations, Haworth Innovations in Feminist Studies, New York: Harrington Park.
Enns, C. Z. (1993). "Twenty years of feminist counseling and therapy: From naming to implementing multifaceted practice", The Counseling Psychologist 21: 3 87.
Foucault, M. (1984). "Space, knowledge and power", in: P. Rabinow (ed.), The Foucault reader, New York: Pantheon, pp. 239 256.
Freud S. and Breuer J. (1892). "Fraulein Anna O.", Studies on hysteria, London: Pelican books. Gilligan, C. (1993). In a different voice, Harvard University Press.
Gilbert, S. (1980). "What do feminist critics want? or a postcard from the volcano", ADE Bulletin 66: 16 24.
Gilligan, C. (1977). "In a different voice: Women's conceptions of self and of morality", Harvard Educational Review 47 (4): 481 517.
Gilligan, C. (2003). The birth of pleasure: A new map of love, Vintage. Gilligan, C., and Snider, N. (2017). "The loss of pleasure, or why we are still talking about oedipus", Contemporary Psychoanalysis 53 (2): 173 195
Harel Shalev, A. and Daphna Tekoah, S. (2016). "The double battle - Women combatants and embodied experiences in warzones", Critical Studies on Terrorism 9 (2): 312 333.
Harel Shalev, A., and Daphna Tekoah, S. (2016). "Bringing women’s voices back in: Conducting narrative analysis in IR", International Studies Review 18 (2): 171 194.
Harel Shalev A., Huss E., Daphna Tekoah, S. and Cwikel, J. (2017). "Drawing on women's military experiences and narratives - women soldiers’ challenges in the military environment", Gender, Place and Culture 24 (4): 499 514.
Harel Shalev, A., and Daphna Tekoah, S. (2020). Breaking the binaries in security studies: A gendered analysis of women in combat, Oxford University Press.
Irigary, L. (1985). This sex which is not one, Ithaca, NY: Cornell University Press.
Jones, E. (1955). Sigmund Freud: life and work, London: The Hogarth Press. Kristeva, J. (1997). "Institutional interdisciplinarity in theory and practice: An interview", The Anxiety of Disciplinarity 2: 3 21.
Lev Wiesel, R., Eisikovits, Z., First, M., Gottfried, R. and Mehlhausen, D. (2018). "Prevalence of child maltreatment in Israel: A national epidemiological study", Journal of Child and Adolescent Trauma 11 (2): 141 150.
Lerman, H. (1976). "What happens in feminist therapy", Frontiers: A Journal of Women Studies 1 (3): 17 22.
Libow, J. A., Raskin, P. A. and Caust, B. L. (1982). "Feminist and family systems therapy: Are they irreconcilable?", American Journal of Family Therapy 10 (3): 3 12.
Mahalik, J. R., Van Ormer, E. A. and Simi, N. L. (2000). "Ethical issues in using self disclosure in feminist therapy", in: M. M. Brabeck (ed.), Practicing feminist ethics in psychology, Washington, DC: American Psychological Association, pp. 189 201.
Maor, M. and Cwikel, J. (2016). "Mothers’ strategies to strengthen their daughters’ body image", Feminism and Psychology 26 (1): 11 29.
Marecek, J. and Hare Mustin, R. T. (1991). "A short history of the future: Feminism and clinical psychology", Psychology of Women Quarterly 15 (4): 521 536.
Marecek, J. and Kravetz, D. (1998). "Power and agency in feminist therapy", in: M. C. Heenan (ed.), Feminism and psychotherapy: Reflections on contemporary theories and practices, London: Sage, pp. 96 114.
McNamara, K. and Rickard, K. M. (1989). "Feminist identity development: Implications for feminist therapy with women", Journal of Counseling and Development: JCD 68 (2): 184 189. Retrieved from https://search.proquest.com/docview/219037783?accountid=40472.
Mitchell, J. (1974). Psychoanalysis and feminism, Middlesex, UK: Penguin Books. ֿ
Mitchinson, W. (2016). "Mother blaming and obesity: An alternative perspective", in: J. Ellison, D. McPhail and W. Mitchison (eds.), Obesity in Canada: Critical perspectives, Toronto: University of Toronto Press, pp. 187 217.
Miller, J. B., Jordan, J., Kaplan, A., Stiver, I. and Surrey, J. (1991). "Some misconceptions and reconceptions of a relational approach", Work in Progress, No. 49. Stone Center for Developmental Services and Studies, Wellesley, MA.
Miller, J. B. and Stiver, I. P. (2015). The healing connection: How women form relationships in therapy and in life, Boston: Beacon Press.
Nathan, P. E., Enns, C. Z. and Williams, E. N. (eds.) (2013). The Oxford handbook of feminist counseling psychology, Oxford: Oxford University Press.
Parker, I. (1997). Psychoanalytic culture: Psychoanalytic discourse in western society, Sage.
Orbach, S. (2016). Fat is a feminist issue, N. Y.
Random House Rader, J. and Gilbert, L. A. (2005). "The egalitarian relationship in feminist therapy", Psychology of Women Quarterly 29 (4): 427 435.
Rimalt, N. (2017). "The maternal dilemma", Cornell Law Review 103 (4): 977 1048. Schafer, R. (2019). "Problems in Freud’s psychology of women", Journal of the American Psychoanalytic Association 67 (3): 503 526.
Silva, E. B. (2007). "Gender, class, emotional and consumption in family", in: E. Casey and L. Martens (eds.), Gender and consumption: Domestic cultures and the commercialization of everyday life, England: Ashgate Publishing, pp. 141 162.
Shalhoub Kevorkian, N. (2001). "Using the dialogue tent to break mental Chains: Listening and being heard", Social Service Review 75 (1): 135 150.
Stern, B. S. M. (2006). "Who's the fairest of them all? Women, womanhood, and ethnicity in zionist eretz Israel", Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies and Gender Issues 11 (Spring): 142 163.
Surrey, J. L. (1990). "Mother blaming and clinical theory", Women and Therapy 10 (1 2): 83 87. Schwarz, J. E. (2017). "Counseling women and girls: Introduction to empowerment feminist therapy", in: J. E. Schwarz (ed.), Counseling women across the life span: Empowerment, advocacy, and intervention, New York, NY: Springer, pp. 1 20.
Vasquez, M. J. and Vasquez, E. (2017). "Psychotherapy with women: Theory and practice of feminist therapy", in: A. J. Consoli, L. E. Beutler and B. Bongar (eds.), Comprehensive textbook of psychotherapy: Theory and practice, Oxford: Oxford University Press, pp. 299 314.
Walker. L. E. O. (1994). Abused women and survivor therapy, Washington, D. C. American Psychological Association.
Wheeler, D., Myers Avis, J., Miller, L. A. and Chaney, S. (1986). "Rethinking family therapy education and supervision: A feminist model", Journal of Psychotherapy and the Family 1 (4): 53 71.
Worell, J. and Remer, P. (1992). Feminist perspectives in therapy: An empowerment model for women, Chichester, England: John Wiley and Sons.
Worell, J. and Johnson, D. (2001). "Therapy with women: Feminist frameworks", in: R. K. Unger (ed.), Handbook of the psychology of women and gender, New York: Wiley, pp. 317 329.
Worell, J. and Remer, P. (2003). Feminist perspectives in therapy: Empowering diverse women (2nd edition), New York: Wiley.
Worell, J. and Robinson, D. (1993). "Feminist counseling/therapy for the 21st century", Counseling Psychologist 21: 92 96.
