רות גולן
לפניכם הפרק העשרים ושניים "אבל ומלנכוליה" מתוך הספר "פרויד כפשוטו - בעזרתו של לאקאן" באדיבות המחברת רות גולן והוצאת רסלינג. הספר, בו מציעה גולן את פרשנותה לכתבי פרויד, הינו פרי של קריאה קבוצתית מעמיקה בכתביו אותה הנחתה במשך למעלה משלושים שנה.
מלנכוליה, על פי פרויד, היא תוצאה רדיקלית של הדו-ערכיות של האהבה, כלומר, של היות האהבה והשנאה כרוכות זו בזו כשני נחשים שנוגסים זה בזנבו של זה, שמקורם בנרקיסיזם. תיאור מדויק נמצא בפסוק "עזה כמוות אהבה", ללא האות כ' שמשמעותה "כמו". המלנכוליה היא סוג של מוות נפשי. היא בעצם מובילה למות האהבה, למות התשוקה ולניצחון ההתענגות הסדיסטית.
את המאמר הזה כתב פרויד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, ופרסם אותו ב-1917. המאמר המקדים לו היה "הצגת הנרקיסיזם" ב-1914, שם עמד על הפתולוגיה שהלכה והתפשטה בימינו – ההפרעה הנרקיסיסטית, ושם פיתח את מושג האני האידיאלי, והמאמר שאותו יכתוב כמה שנים מאוחר יותר, ב-1920, הוא שבו טבע את מושג "דחף המוות" שפועל "מעבר לעקרון העונג". בין הנרקיסיזם, שהוא מעין משיכה ארוטית או אגרסיבית לדמות במראה, ובין דחף המוות המוביל אותנו לנתץ את המראה, ממוקמת המלנכוליה, המבטאת את הצנזורה הקשה ביותר של הסוכנות המפקחת על האני.
לדוגמה אביא סיפור של חלום. בחלומה א' נמצאת במעין בית מחסה או בית אבות ומחפשת את אימה. היא רוצה לספר לה שכבר שבוע היא לא מרגישה טוב. היא עוברת מחדר לחדר וקוראת "אימא!". היא שומעת את קולה של האם, אבל כשהיא נכנסת לחדר האם איננה שם. לבסוף א' נכנסת לחדר חשוך ורואה את האם שוכבת במיטה בתנוחה עוברית, מכוסה עד לעיניה בשמיכה קרועה ומלוכלכת. האם מסתכלת עליה והיא קוראת "אימא!" ולפתע מופיעה בחלום המחשבה – אבל אימא מתה! היא מתעוררת בבכי. האם נפטרה לפני יותר משבע שנים.
זהו חלום של אֵבל, אבל לא של אובדן. אספר רק אסוציאציה אחת. בערב החלום א' חזרה ברגל מההפגנה הגדולה בעזריאלי אל ביתה. בהפגנה הרגישה שמחה פנטזיונית על שותפותה במאבק על הדמוקרטיה, על השמירה על האובייקט האהוב המיתולוגי – המדינה. או יותר נכון, על ארץ ישראל. שותפות הגורל הזו, שיכולה להציל מהאובדן המוחלט, מהמלנכוליה. כשחזרה נאלצה לעבור דרך התחנה המרכזית הישנה. א' הרגישה שהיא עוברת בגיהינום. על המדרכה שכבה אישה בתנוחה עוברית וישנה. הומלסית ללא שמיכה. שם היה מונח האובדן. א' חשה זעזוע, דחייה וחמלה. לאחר מכן הופיע החלום.
פרויד כותב שהקושי להיפרד נובע מהקושי לשחרר את הרגשות שהשקענו באדם שנטש או נעלם או אבד לנו. תקופת האבל מאפשרת לנו לשחרר בהדרגה את הרגשות ואת האנרגיה מהאדם או החפץ או האירוע שנעלמו, להחזיר אותם לעצמנו ולאפשר להם להיות מושקעים באנשים, באובייקטים או בתשוקות אחרות. תהליך האבל נועד לנתק את היחס הרגשי למה או למי שאבד. היחס לאדם הוא מלכתחילה דו-ערכי, לצד האהבה מתקיימים גם רגשות אחרים, כמו שנאה, קנאה, אשמה. רגשות אלה הופכים את האבל ללא פשוט. מישהו אחר מת אבל לעומתו אנחנו נשארנו בחיים.
נראה כאילו פרויד מניח שהאבל הוא התנגדות למוות ולאובדן, התנגדות המחוללת את השחרור מהאובייקט. אני טוענת שההתנגדות היא דווקא זו שלא מאפשרת שחרור מהאובייקט ויכולה להוביל לאבל פתולוגי. כפי שהאובססיבי שחי באימה מהמוות עוצר את חייו ומשתק אותם כמין אמונה פנטזיונית שאם לא יחיה גם לא ימות. התנגדות למוות היא למעשה התנגדות לחיים. עבור פרויד, ההתנגדות יכולה להוביל לפסיכוזה, אלא שאולי אפשר לחשוב מחדש על הפתרון של השחרור שהוא מציע.
אבל פתולוגי, אבל שאיננו מתגברים עליו הוא בעצם אבל על עצמנו, אבל אמביוולנטי. הוא כולל אשמה וניתוק גם מהאדם וגם מהעולם. העולם הופך לזר ושנוא. האני מצטמצם ויכול לשנוא את עצמו – ולהפוך למלנכולי. כמו אבל, גם מלנכוליה יכולה להיות תגובה לאובדן במציאות, אלא שבמקרה זה האובייקט לא אבד, אלא אבד רק כאובייקט אהבה. הקשר איתו נותק. פרויד מביא דוגמה של כלה נטושה, בדומה למיס האווישם בספרו של צ'ארלס דיקנס, תקוות גדולות, שחתנה נטש אותה בליל הכלולות ומאז קפאו חייה. עשרות שנים שהיא יושבת ומחכה, לבושה בשמלת כלה מתפוררת, והכיבוד והעוגה המלכותית נרקבים על השולחן מולה. המלנכולי יודע מי אבד אך לא מה אבד לו ביחס אליו. באופן פרדוקסלי, מה שאבד הוא האובדן עצמו.
עבור האדם האבל העולם נעשה דל וריק ללא האהוב; עבור המלנכולי, האני נעשה דל וריק. המלנכולי בדרך כלל מאשים את עצמו באובדן, אומר על עצמו שהוא רע ואגואיסט וחסר ערך. מעניין שפרויד אומר שהמלנכולי צודק בכל ההאשמות העצמיות שלו. את מה שמתרחש בנפש המלנכולי פרויד מכנה יגיעה פנימית. והיגיעה הזו מכלה את האני. פרויד משתמש בדוגמה של המלט. הוא טוען שמי שמעריך את עצמו כמו המלט, הוא חולה, בין אם הוא אומר את האמת ובין אם הוא טועה: "הוא איבד את כבודו העצמי, וסיבותיו לכך חייבות להיות מוצדקות".
האדם מצד אחד, כבודו העצמי מצד שני. מה שמכלה את המלנכולי נובע מאמביוולנטיות אינסופית של אהבה-שנאה – חלק אחד של האני מתייצב נגד חלק אחר ומתייחס אליו כאל אובייקט. "הצל של האובייקט נופל על האני" – למה הכוונה? המלנכולי סובל מפגיעה או מאכזבה מאובייקט, אדם אהוב. במקום כמו בשיר של אביתר בנאי – להגיד "יאללה, ביי" ולמצוא מישהו אחר, הליבידו חוזר אל האני ומשמש ליצירת הזדהות עם האובייקט הנטוש. למעשה, כאשר מנסים לטפל באנשים הסובלים ממלנכוליה, כשחופרים בהאשמות העצמיות המתישות מגלים את הנרקיסיזם של קורבנוּת, רחמים עצמיים ואדישות כלפי הסבל של האחרים שצריכים להתמודד עם מצבם.
הנפש שלנו, אליבא דלאקאן, היא חור שסביבו אנו קושרים בכל מיני אופנים ומורכבויות קשרים שונים, סמליים ודמיוניים. החור הזה הוא הלא-מודע הלאקאניאני. הוא ה"כורה" היוונית (Chora). הליבה-חור; ממנו זורם הדחף, זורמת התשוקה. אצל המלנכולי נסתם החור. האני-אובייקט הפך לאבן שאין לה הופכין שסתמה את הגולל על החור, או כדבריו של פרויד – האני זולל וטורף את האובייקט. כלומר – המלנכולי לא מוכן לוותר על כלום ולהפסיד כלום.
לכן הוא מתאר את המלנכולי כאדם חסר בושה וחסר כבוד עצמי. שונה מאוד מהתפיסה הרומנטית של מלנכוליה. הוא מכנה אותה פרנויה פנימית. "המלנכוליה מענה את עצמה בהנאה מלאה". פעמים רבות היא מוצאת את ביטויה בסדיזם – כלפי האני של האדם עצמו, ודרכו סדיזם כלפי הקרובים אליו. אפילו התאבדות מתוך מלנכוליה היא חיסול של אובייקט שנוא – האני שלו, שהפך לפצע פתוח ששואב אליו את כל אנרגיית החיים ואינו מחזיר לעולם אפילו קרן אור יחידה. זו ההתענגות הלאקאניאנית העודפת שהאדם מתמכר אליה ללא גבול. זוהי ההתמכרות האולטימטיבית.
ניתן לבדוק אפשרות נוספת לגבי משמעות האבל, במיוחד כשהאובדן קשור לאדם יקר וקרוב. מתוך ניסיון של שנים רבות למדתי שאנו לא משתחררים מהאובייקט, אלא שהקשר שלנו לאותו אדם מקבל מקום אחר בנפשנו ומפרה את חיינו הנותרים. זיכרו של האדם הופך לחלק מעצמנו בתהליך של הפנמה. הוא אינו קיים כשלעצמו, כאחר, אלא כחלק מהאני, ואם יש שחרור, הרי זה שחרור מהמתח של האמביוולנטיות, הדו-ערכיות וקבלת המוות, שחרור שמאפשר חיים.
כך שמלבד שתי האפשרויות של אבל – זה שבסופו הליבידו חופשי ומושקע באדם אחר, וזה שהופך למלנכוליה שבה האבל מופנה אל האני עצמו – ניתן לחשוב על מהלך משולש. יש אנשים בחיינו שלא ניתנים להחלפה, כמו הורים, אחים, ילדים, חברים אהובים. לכן התחושה בפרדה היא שהעולם מתרוקן. נכון אמר פרויד שעל אבל לא מתגברים אלא כובשים אותו – בפינה בלב. ואכן, אנו נושאים את המתים איתנו כחלק ממי שאנחנו. כמו גנטיקה של הנפש. השחרור אינו באמת שחרור של ליבידו, רגשות, אלא השלמה דרך חיבור עם העולם. עבורי בעיקר עם עולם הטבע והכתיבה. אהובינו נמצאים בעננים, בשמיים, בים, בהרים, בפרחים, בשקט של המדבר, בשירים ובציורים; שם אנו יכולים לשוחח איתם. כאשר אנחנו מתנתקים מעולמנו המלא, ממעשינו המרובים ומהסחות דעת למיניהן – עולה נוכחותם, לעיתים בהזיה ויזואלית ולעיתים בחלומות. לעיתים שומעים אפילו את קולם קורא בשמנו. עבורי ועבור רבים אחרים הכתיבה מספקת יסוד של נחמה מפני החרדה והאימה, כאילו הייתה השפה מעין מחסום אחרון המונע את ההתפרקות הכללית.
כשאנו צעירים אנו חווים התפרצויות של חיים פיזיים ארוטיים, בעוצמה. בהזדקנות אנו חווים אובדנים שונים, שהולכים ומצטברים. אובדן מרכזי קשור בפרדה מדימוי עצמנו הצעיר והיפה, אובדן אחר הוא מהאנשים החשובים בחיינו. במקום כל אלה הזיכרון תופס יותר מקום. ישנם כל מיני אופנים של זיכרון; יש זיכרון שזוכרים ומספרים, יש זיכרון שאי-אפשר לשכוח והוא מגיח לפתע, ויש זיכרון שלא חדלים מלא לזכור אותו והוא מופיע כעדות בסימפטום, בגוף או בפעולה. אנו משמרים את דמות האהוב ואת חשיבותו עבורנו, כך שהוא נהיה לפעמים עוד יותר איתנו מאשר בחייו. הקליפות נושרות ואנו חיים יותר ויותר דרך הזיכרון. האהבה מפצה על האובדן כמו שהאהבה של הילד מפצה על אובדן הפנטזיה של חיבור ואחדות עם ההורים ואובדן האמונה שלא נמות אף פעם. אנו מנהלים עם אהובינו שיחות פנימיות. המוות הוא לא רק אובדן וחסך אלא חיבור מסדר אחר.
האם פרויד מציע לנו פשרה דיקטטורית של האני או שאפשר גם לחשוב על פשרה כשמירה על הדמוקרטיה תוך כדי תיקונים ושיפורים? מלחמת אחים או הידברות מתחשבת? אני חופשי ונטול מעצורים יכול להיות אני שנכבש תחת דחף המוות.
פרויד מבדיל בין אובדן מודע לאובדן לא מודע. מהו אובדן לא מודע? לא ברור, והרי הלא-מודע אמור להיות בור סוּד שאינו מאבד אף טיפה. במלנכוליה, לזיכרון יש ערך של חזרה, נסיגה לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, מה שמכונה כפיית החזרה, כלומר, שקיעת האני לתוך עצמו ואובדן של ליבידו. האם אפשר לומר, אם כן, שזהו אובדן של חֶסר ולכן אובדן של תשוקת החיים עצמם?
"העכבה המלנכולית מותירה בנו רושם מסתורי מכיוון שאין ביכולתנו לראות במה שקועים החולים עד תום". המילה שקיעה היא המילה החזקה פה; כמו בסרט קולנוע שמוסרט לאחור או בנפילה לבולען, חור שחור ששואב הכול פנימה.
ההשפלה והביקורת העצמית הזו הן לא פחות נרקיסיסטיות, כלומר מושקעות דחף, מאשר האדרה עצמית. באותו אופן, מטופל מלנכולי שמלקה את עצמו על כך שאינו דואג לאשתו ולילדיו מודה בלחש שהיה רוצה להיות לבד ואין לו מספיק אומץ כדי לומר זאת לעצמו או למשפחתו, ולמעשה גורם במלנכוליה שלו לאובדן האובייקטים שאהובים עליו כביכול.
בעבודת האבל הליבידו גובר על דחף המוות, לא לחלוטין אבל במידה מספקת כדי להתחבר לחיים, לא על ידי התנתקות מהאובייקט אלא על ידי שינוי הזיקה לאובייקט האהוב. במלנכוליה נוצר נתק בין הליבידו לדחף המוות והנרקיסיזם הופך להיות נרקיסיזם רעיל. האדם האבל יכול לשאת פיצול חיובי המאפשר את המשך האבל יחד עם המשך החיים ותשוקותיהם. בשיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט, תוהה המשורר באיזו משתיהן עליו לבחור. עבודת האבל מוכיחה שלא תמיד הכרחי לבחור. אפשר ללכת בשתיהן.
רעיונות חשובים: מלנכוליה היא תוצאה של דו-הערכיות של האהבה. סוג של מוות נפשי. תקופת אבל מאפשרת לנו לשחרר בהדרגה את הרגשות ואת האנרגיה ממי וממה שנעלם, להחזיר אותם לעצמנו ולהשקיע אותם באובייקטים חדשים. זה נראה כמו התנגדות למוות אבל זו גם יכולה להיות התנגדות לחיים. אבל פתולוגי הוא אמביוולנטי. כולל אשמה וניתוק גם מהאדם וגם מהעולם. במלנכוליה האובייקט אבד רק כאובייקט אהבה. מה שאבד הוא האובדן עצמו. הליבידו חוזר לאני ומזדהה עם האובייקט הנטוש. זו פרנויה פנימית. הצל של האובייקט השנוא נופל על האני.
רות גולן היא פסיכולוגית קלינית שעוסקת בפסיכואנליזה על פי משנתם של פרויד ולאקאן. פרסמה עד כה שישה ספרי תיאוריה בהוצאת רסלינג, ביניהם ״אהבת הפסיכואנליזה״, ״חלל חלום חלון״, ״אהבה בתענוגים״, ״על דעת המקום״. פרסמה שבעה ספרי שירה. חיה ועובדת ביפו.
דיקנס, צ'. (1861 / 1983). תקוות גדולות (א. כספי, מתרגמת). הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז'. (1914 / 2007). הצגת הנרקיסיזם (ד. דותן, מתרגמת), בתוך הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (עמ' 29–74). רסלינג.
פרויד, ז. (1917 / 2023). אבל ומלנכוליה (ר. גינזבורג, מתרגמת), בתוך הלא-מודע: מאמרים במטאפסיכולוגיה (עמ' 169–190). רסלינג.
פרויד, ז. (1920 / 2021). מעבר לעקרון העונג (ר. גינזבורג, מתרגמת). רסלינג.
Frost, R. (1916). The road not taken. In Mountain interval (pp. 9–10). Henry Holt
