בועז כהן
הפרק הראשון מתוך הספר "סיפור ומשפחה: רעיונות וכלים מהטיפול הנרטיבי לפיתוח ולהעצמת המשפחה" מובא כאן במלואו באדיבות המחבר בועז כהן והוצאת הספרים רסלינג.
בני אדם מספרים על עצמם סיפורים – הם מלקטים שברי אירועים ומדביקים אותם יחד לכדי עלילה שלמה. כיצורים השוחרים לפשר ולהבנה, אנשים מארגנים מקרים שקרו להם במרוצת החיים לפי משמעויות מכלילות. הם מניחים אפיזודות על רצף הזמן, מקשרים אותן זו לזו, טווים אותן בעדינות ויוצקים בהן משמעות. הינה כך נולד סיפור: "אתה יודע? לאחרונה אני מרגיש עמוס ומוטרד, וזה הולך ומחמיר. אם אני מתבונן בשנה האחרונה, אני יכול לזהות בקלות אירועים מסוימים שתרמו לכך: למשל, אבא שלי לא מרגיש טוב מאז המעבר לבית אבות, בעבודה יש לחץ ומתח כי התחלפו מנהלים, בתי הבכורה עומדת להתגרש".
בשיח הזה יש מאפיינים של סיפור:
1. משמעות ("עמוס ומוטרד"); 2. רצף זמן ("השנה האחרונה"); 3. אירועים מקושרים ("אני יכול לזהות בקלות אירועים מסוימים שתרמו לכך").
לפעמים הסיפור המסופר נמתח על פני רצף זמן ארוך יותר ומבטא משמעות רחבה בנוגע לזהות האדם. לדוגמה, ירון מספר על עצמו: "אני יודע להופיע מול קהל. יש לי נוכחות, וכשאני נואם אנשים נהנים מאוד לשמוע אותי". הסיפור הזה מתבסס על כמה אירועים שאירעו במשך חייו: הופעתו כסולן במקהלת בית הספר היסודי ובמיוחד במופע הסיום בכיתה ו', הרצאות שהעביר במסגרת שירותו הצבאי ושבהן קיבל משוב חיובי מאוד ממפקדיו וסדרת שיעורים שהעביר לאחרונה לחברי הקהילה שלו. ירון יצר זיקה בין שלושת האירועים האלה וכינה אותה: "יודע להופיע בפני קהל".
לירון יש גם סיפורים אחרים, כאלו שהיו בהם פידבקים שליליים כשעמד על במה, כמו למשל כשדרש בבחרותו בבר המצווה של אחיו הקטן, פרזנטציה לא מוצלחת שהעביר במסגרת התואר הראשון, או כשבסדרת השיעורים שהעביר לקהילה הייתה נשירה של כארבעים אחוזים בין המפגש הראשון לשני. אולם הסיפורים האחרונים האלה נחווים אצלו כשוליים ומקריים, הם אינם נארגים יחד ואינם נכללים בסיפור שהוא מספר. התרשים הזה ייטיב לבאר זאת:
תרשים 1: ציר משמעות-פעילות
בטיפול נרטיבי כל סיפור נחלק לשני צירים: ציר הפעילות landscape of action)) וציר המשמעות ((landscape of identity. בציר הפעילות, המבוסס על רצף הזמן (עבר רחוק, עבר קרוב, הווה ועתיד), נמצאים אירועים בחיי האדם, כמו גם חוויות והתנסויות רבות החקוקות בזיכרונו. אלו אירועים שמרצדים במוחו כמעין תצלומים או סרטונים – עובדות החיים שהוקלטו ואוחסנו ללא כל עריכה על גבי רצועת זמן. אחסון המידע הזה כולל את ממד המקום והמרחב, דמויות הפועלות באירוע, וכן תוכנו ופרטיו של הסיפור עם שלל צלילים, צבעים וריחות.
לצד ציר הפעילות נמצא ציר המשמעות, ובו הפרשנות לאירועים הללו. כיצור המחפש פשר והסבר לאירועי חייו, האדם יוצק משמעות באירועים שהתחוללו בציר הפעילות, מארגן ומכליל אותם. הוא עורך את סרטוני הזיכרון, מפענח, חותך ומאחה בין זיכרונות, והוא מכנה אותם בשמות שמבטאים את מהותם: "אני גרוע בשפות (משמעות), שהרי קרה לי... (פעילות)". בפרק השני נעמוד על הכוח שיש ליצירת המשמעות, ועל ההשפעה של הסיפור המסופר של האדם או בני המשפחה על אופן ההתנהלות שלהם במציאות: "אני גרוע בשפות", למשל, הוא לא רק תיאור מצב אלא סיפור שמעצב את אופן התמודדות של האדם עם שפות חדשות בחייו.
לעיתים קרובות מידת ההשפעה של האדם על המציאות שאליה נקלע היא מוגבלת וחלקית, אך בציר המשמעות יש לו חופש פעולה. הוא יכול לבחור את הסיפורים ולתת להם פשר. פעמים רבות האדם נולד לתוך הסיפור, אך הוא יכול לבחור את יחסו אליו, להבין את ההקשר שלו ולחדד את זווית הראייה שלו. מתוך שלל הסיפורים שהיו מונחים על ציר הפעילות, זיהה ירון שלושה סיפורים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב: את הופעתו כסולן בבית הספר, והרצאות מוצלחות בצבא ובקהילה. את האירועים האלה ליקט מזיכרונו וחיבר לסיפור אחד. בציר המשמעות הוא הכליל אותם כמיומנות שיש לו: "אני יודע להופיע בפני קהל". אירועים אחרים כאותה פרזנטציה כושלת בתואר הראשון, לא נכללו בסיפור וכך לא הפכו לחלק מזהותו. יש לציין כי אומנם תהליכי יצירת הסיפור מתרחשים באופן טבעי ואינטואיטיבי, אך אמצעים רפלקטיביים כמו כתיבה, טיפול נפשי וראיונות תקשורתיים, עשויים לסייע בכך.
זה מזה עד כה תואר כיצד באמצעות התנסויות במשך החיים האדם יוצר ומכונן את הסיפור שלו ומעצב את זהותו ואת יכולותיו. אולם לצד סיפור זה ייתכן שיש בסביבתו סיפורים אחרים ואף מנוגדים. המשמעות שהאדם מייחס לאירועים כאלה ואחרים אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם המשמעות שמייחסים להם האנשים הקרובים אליו או בני משפחתו. במערכות יחסים בין אנשים ייתכן שתהא התנגשות בין סיפור אחד למשנהו, ונקודות המבט על אירועי החיים עשויות להיות שונות זו מזו.
לדוגמה, שני האחים נאור ודרור עזבו זה מכבר את הקן המשפחתי. אבי המשפחה נפטר ואימם נותרה בודדה, והיא זקוקה לסיוע רב. כל אחד מן האחים מספר סיפור אחר בנוגע לחלוקת הנטל בטיפול באימא. נאור, האח הבכור, סבור שהוא ורעייתו נושאים בנטל הדאגה והטיפול באם, ואילו אחיו עסוק רק בעצמו ובמשפחתו. בחג הפסח האחרון נפלה האם ופונתה לבית החולים, ואחיו דרור אפילו לא ענה לנייד שלו. נאור מבסס את תפיסתו על תקופות מוקדמות בחייהם שבהן דרור בילה שעות רבות עם חבריו, ולא היה פנוי לצורכי המשפחה. מנגד, דרור טוען שהוא עושה את המרב. כאבא לילד עם צרכים מיוחדים, הוא עושה כל שביכולתו בזמנו הפנוי, והוא מרגיש שבמשפחה אף פעם לא הבינו את הקשיים הגדולים שאיתם הוא מתמודד. הוא סבור שצריך לשלם לעובד זר שיתמוך באימם, וחש שקולו לא נשמע. דרור טוען שהעזרה שהוא מעניק לאימו כאשר הוא מתקשר ומשוחח איתה ארוכות, למשל, אינה נחשבת בעיני אחיו: "הוא מעריך רק עזרה טכנית וטופסולוגיה, הוא לא מבין שיש ערך גם בשיחות".
במשפחה אם כן, במרחב המשפחתי נוצרים עימותים ומאבקי כוח בין חברי המשפחה בשאלה מה הסיפור הנכון. במאבק זה מוצגות טענות על משמעויות של אירועים אחדים או אפילו אירוע אחד, ועלולה להיווצר 'שפה משפטית'. בעימות המשפחתי על מה הסיפור בה"א הידיעה כל צד טוען לחפותו, מגלגל את האשמה ואת האחריות על האחר ומנסה לשכנע שהאמת והצדק נמצאים בסיפור שלו בלבד. בני המשפחה סונטים זה בזה בפני דיינים מדומים, מציגים הוכחות לחפותם מהעבר ומההווה, משתמשים במניפולציות כדי לבטל את הסיפור של האחר בכל מיני טענות וחושפים טעויות ולקונות בקוהרנטיות בסיפור שאינו שלהם. לשפה כמו-משפטית כזו יש השפעות: היא עלולה להשתיק קולות מסוימים במרחב המשפחתי ולגרום תחושות קשות של ביטול עצמי שיתבטאו בריצוי או בהתקוממות, בחוסר אמון, בריחוק ועוד.
לפי הטיפול הנרטיבי מתקיים עקרון הרב-סיפוריות, שלפיו אירוע יחיד יכול להכיל ולקבל כמה פרשנויות. ייתכן שיהיו אפוא נקודות מבט שונות זו מזו על סצנת חיים אחת. אומנם העובדות דומות לכאורה, אך הבנתן והיחס אליהן עשויים להשתנות כי הן תלויות במידה רבה בפירוש ובמשמעות שהאדם נותן למאורעות. כלומר אין תגובה אוטומטית ובלעדית לאירוע מסוים. בטיפול הנרטיבי חשוב להתייחס לסיפור שהאדם רוקם על פי המשמעות שהוא מעניק למאורעות ולחוויות, ולא רק למה שנראה כמציאות האובייקטיבית. המטפל הנרטיבי מבקש מהמשפחות לא להיכנס למערבולות של שפה משפטית, ולא לפסול לאלתר את סיפורו של האחר. תחת זאת הוא מציע שפה סיפורית שמאפשרת להשמיע את קולן של משמעויות מגוונות, מתוך הבנה שיש סיפורים סותרים שיכולים להתקיים בו-זמנית. הטיפול הנרטיבי קורא לבני המשפחה להביע ולספר את סיפורם מתוך שיח של כבוד, סקרנות והקשבה, ובה בעת להקשיב ולראות את הסיפור של האחר ולהכיר בחוויה שלו. בשפה זו ניטל העוקץ המשפטי, ושוררת ההבנה שהתנגשות בין הסיפורים עשויה לפתח ואף להפרות את מערכת היחסים, שכן ההכרה בסיפורו של האחר אינה בהכרח ביטולו של הסיפור שלי. המטפל הנרטיבי מבקש לבחון את נקודת המבט, לזוז הצידה ולראות את התמונה מזווית אחרת, ובכך לאפשר לסיפור נוסף להתקיים. הסיפורים עשויים לתת משמעות חדשה למשפחה, ויש לכך השפעה דרמטית על מערכות היחסים. מן הראוי לסייג ולומר שיש גם מקרים חריגים, כגון אלימות במשפחה, שבהם אין מקום להכרה בסיפור של האחר, ויש למחות נגדו.
ההזמנה של הטיפול הנרטיבי לנקוט שפה סיפורית ולא משפטית אינה משימה קלה כי לאחר העריכה וההקרנה של זיכרונות האדם, קשה לפתוח את קובץ הסרט הגולמי ולערוך אותו מחדש. בפרק זה יוצגו סיפוריהם של גידי ודלית ומשפחת אדיר. הם ימחישו כיצד בני המשפחה חשו שסיפורם אינו מקבל הכרה, ובעקבות כך נוצר ריחוק ואף ניתוק במערכת היחסים. לאחר מכן יודגמו ההשפעות החיוביות והדרמטיות של המרת השפה המשפטית לשפה סיפורית, ולקראת סוף הפרק יובאו המיומנויות שבעזרתן אפשר ליישם זאת במרחב המשפחתי.
כבר בהתקשרות הראשונה ביניהם מילאה הרומנטיקה את החלל המשותף של דלית וגידי. באורח פלא למרות הזמן שחלף, לא נס ליחה של האופוריה הזוגית, והיא אף לא הושפעה מצקצוקי החברים שציפו לדלדולה. הקשר של דלית וגידי לעג לסטטיסטיקה של מהמורות השנה הראשונה לנישואין, והוא התנהל על מי מנוחות. כשנה ממועד חתונתם הרתה דלית. ההתרגשות של בני הזוג הייתה עצומה, וחוויית ההיריון צבעה את ימיהם בשמחה ובציפייה. ואכן בסימן טוב ובמזל טוב נולד להם בן מתוק. אך לאחר ימים אחדים צללה דלית לתוך חור שחור והרגישה שנלקחה ממנה אנרגיית החיים. המטעמים והמגדנות שגידי רקח עבורה כבר לא היו ערבים לחיכה. השינה נקטעה לחצי, לשליש ולרבע, וחרדות קשות הציפו אותה ללא הרף. השיטוט במרחבי הרשת הניב תמונות שמתעדות אימהות עליזות שעולליהן בחיקן, ואלו רק העמיקו את הבדידות, את הבושה ואת ייסורי המצפון של דלית. ההכנות המרובות שעשתה דלית לקראת הלידה לא רמזו ולו במעט על מרה שחורה. גידי שב מעבודתו עייף כמדי ערב והבחין שפניה של דלית אינם כתמול שלשום. בתחילה ניסה לפייסה ולעודדה בדברים, ניחם אותה ואמר שזה 'בייבי בלוז', והכול יחלוף מן הסתם. אולם לאחר שדלית דחתה אותו ואת דברי הנחמה שלו על הסף, נפנה לעיסוקיו פגוע ומבולבל. בני הזוג התמקדו בטיפול השוטף ברך הנולד, אך נותרו ספונים בכאבם העז. המרחב הזוגי התמוטט כרעם ביום בהיר, והרומנטיקה התנדפה כלא הייתה.
לאחר שבועות אחדים הכריזה דלית בבכי שהיא רוצה שהתינוק יעבור לעת עתה להשגחת אימה. אף שבקשתה של דלית הייתה סתומה והיא לא פירשה אותה, נכמרו רחמיו של גידי והוא הבין שכרגע הוא צריך להכיל אותה ולתמוך בה בכל מאודו. בשיחה המכוננת הזו הבין גידי את חומרת המצב והפציר בדלית ללכת לטיפול נפשי, וכבר למוחרת הם פנו יחד לטיפול. המטפלת חיבקה את דלית, הקשיבה לקשייה והסבירה שהיא סובלת מדיכאון לאחר לידה, תופעה די נפוצה. היא הבהירה לבני הזוג שלצד השיחות האישיות עם דלית יש הכרח להרחיב את מעגלי התמיכה בכלל, ועל גידי לתמוך בדלית ולהיענות לצרכים שלה בפרט.
גידי באמת הבין את חומרת המצב, השיל מעליו את תחושת העלבון והתגייס במלוא עוזו למלאכת התמיכה. הוא החל לצאת מוקדם לעבודה כדי שיוכל לחזור מוקדם הביתה, דרש בשלומה של דלית במשך היום ונשא בנטל הטיפול בתינוק. מטלות הבית, שעד כה היו נחלתה הבלעדית של דלית, נמסרו לטיפולו המסור של גידי. דלית התקשתה גם בהחלטות הקטנות של חיי היומיום וכדי להקל עליה, החליט גידי בשבילה. הוא בחר לה בגדים והתקין עבורה סעודה מדי יום ביומו. לאט-לאט הוטב מצבה של דלית.
כשנה וחצי לאחר הלידה הגיעו גידי ודלית לטיפול זוגי.
אני: "נעים להתחיל להכיר אתכם. הייתי רוצה לשאול מה בעצם הביא אתכם אליי?"
דלית: "אז ככה. יש נתק בינינו, ואנחנו לא ממש מדברים אחד עם השני... הכול התחיל לפני ארבעה חודשים כשטיילנו בארצות הברית והיינו אצל הדודים של גידי בלוס אנג'לס. ואיך אגיד את זה? המצב הנפשי שלי לא היה טוב, ממש לא טוב. ואז גידי והדוד שלו החליטו שאני צריכה ללכת לפסיכיאטר, וזה ממש הפריע לי. אפילו הייתי אומרת מכעיס." (שתיקה)
אני: "מכעיס?"
דלית: "כן. ממש."
גידי: "אנחנו באמת דאגנו לה ו..."
אני: "רק רגע גידי, דלית את רוצה להמשיך לתאר עוד, או שכרגע נעצור ונעבור לגידי?"
דלית: "עוד לא סיימתי. אני יודעת שהמצב שלי לא היה טוב, אבל הפריע לי שהם החליטו בשבילי מה טוב לי. אני יודעת שברגע הזה הבנתי שבנוגע לחיים שלי, אני רוצה לקבל החלטות לעצמי. חוץ מזה צריך לדבר על זה שבכלל היינו אצל הדודים, וגידי פתאום התעלם ממני. הרגשתי שהוא פשוט מזניח אותי, הולך לבלות עם הדוד שלו בלי להודיע לי אפילו. כל עוד היינו יחד, במיוחד בטיול הקרוואנים בצפון קליפורניה, היה מיוחד וכיפי. אבל כשהדרמנו אל הדודים שלו, הוא פשוט התעלם ממני, וזה פגע בי. בקיצור, כמעט אין בינינו תקשורת בתקופה האחרונה."
אני: "דלית, בעצם את מדברת על נתק שנוצר מאז הטיול לארצות הברית, ועל כך ששני דברים הפריעו לך בלוס אנג'לס: (א) הרגשת שהחליטו בשבילך לגבי הפסיכיאטר; (ב) הרגשת התעלמות מגידי."
דלית: "נכון."
אני: "תודה דלית. ועכשיו גידי, אני שואל אותך אותה השאלה: מה הביא אתכם לכאן?"
גידי: "תראה, כבר עלה הרעיון של גירושין, אבל שנינו מרגישים אחריות לילד שלנו. אתה צריך להבין שדלית סובלת מדיכאון. היא נוטה לעייפות, מתקשה לקבל החלטות, נכנסת לבועה שלה, וזה נורא קשה. אומנם מאז הלידה יש שיפור, ואני מאוד מעריך את הדרך שהיא עשתה, אבל היא חייבת לטפל בבעיה שלה. כרגע היא בטיפול, אבל כנראה זה לא מספיק. אני פה בשביל לעזור לה, והיא עצמה יכולה לספר לך כמה אני עוזר לה. אני מסכים שהטיול יצר נתק, אבל ברור לי שזה רק קצה הקרחון. בקיצור, דלית צריכה לצאת מהדיכאון שלה, ואני רוצה שהיא תחזור לאהוב אותי כמו פעם."
אני: "אמרת שאתה רוצה שהיא תחזור לאהוב אותך כמו פעם. אתה יכול להסביר קצת יותר?"
בתחילת חייהם המשותפים יצרו לעצמם גידי ודלית שגרת חיים ובה יחסי גומלין שהגדירו את ההתנהלות המשותפת: שנת לילה יחדיו, הניקיון במקלחת, צפייה בסדרות מתח, תדירות יחסי האישות, ארוחות משותפות, עריכת השולחן ופינויו, ויציאה משותפת למשחק סקווש מדי שישי בבוקר. במרחב של שגרת החיים הזו התבססו כבוד, אהבה, שותפות, שעשוע ויציבות. גידי ודלית דימו זאת לגלשן עם מפרשים שנע באמצעות זרמי הרוח, שני אנשים ניצבים עליו ומושכים זה כנגד זה בכנף המפרש, ושניהם מצויים בתודעה שכל משיכה היא תגובה לאחיזת האחר, וכך נשמרת יציבות הגולשים במי הים.
והינה, עם הולדת התינוק והדיכאון שהופיע לאחר הלידה, הופר האיזון הזוגי כהרף עין. דלית עזבה את האחיזה בכנף המפרש, וגידי נשאר לבדו במשימה על הגלשן. בן רגע נמחתה שגרת החיים שבני הזוג יצרו בשנה הראשונה. הצרכים של כל אחד מבני הזוג השתנו ללא הכר. דלית הייתה זקוקה לעזרה ולתמיכה נפשית ודחתה כל מגע. למרות התוספת למשפחה, רצה גידי שתימשך האינטימיות הזוגית שלהם. כל אחד מהם ביקש להשביע את רצונו, ומשלא קיבל זאת, התאכזב והתרחק. האיזון הופר, ובני הזוג התקשו לדייק מחדש את הצרכים שלהם. כאמור, ברגע מכונן זיהה גידי את הצרכים של דלית והתגייס למענה. הוא הבין שעליו להניח כרגע לרצונותיו ואפילו לכאבו כי דלית במצב משברי ואולי אפילו מסוכן. המטפלת של דלית חיזקה זאת באומרה שהריפוי תלוי גם בעוצמת התמיכה שתקבל מגידי. המערכת הזוגית נוסחה אפוא מחדש: גידי שינה את הרגלי העבודה שלו, היה קשוב יותר למצב רוחה של דלית וטיפל בה במסירות, ומלאכת הגלישה הייתה מונחת על כתפיו. דלית הודתה לגידי מעומק הלב על תמיכתו בה, וגידי חש תחושת סיפוק בשל כך.
אולם כעת דלית וגידי מספרים בטיפול שבעקבות הטיול לארצות הברית נוצר נתק ביניהם. החוויה הקשה של דלית והתחושה שמפצירים בה, ואולי אף כופים עליה, לפנות בדחיפות לפסיכיאטר, גרמו לה להחליט החלטה דרמטית בחייה: "ההחלטות הקשורות אליי הן שלי בלבד". רגע זה, שהיה מלווה ברגשות עזים, היה רגע חשוב לדלית – היה ברור לה שמה שהיה לא ישוב. יחסי המטפל-מטופלת, כפי שכינתה זאת דלית, שנולדו עם הולדת התינוק והיו נכונים לשעתם, זקוקים לעדכון. גידי, שלא היה מודע כלל להחלטה זו, המשיך לדאוג לשלומה של דלית. וכך נוצרה דינמיקה שבה דלית מנסה להיחלץ מדאגתו של גידי, שלתחושתה קיבע את מצבה, וגידי מצידו חש מתוסכל ומודאג מחוסר הנכונות של דלית לקבל עזרה.
אני: "דלית, תוכלי לספר עוד קצת על רגע הבחירה להחליט עבור עצמך?"
דלית: "הרגשתי שמתייחסים אליי כמו לילדה. אני יודעת שהיו לגידי כוונות טובות, והוא יודע שכל הזמן הודיתי לו על העזרה שלו. אבל אני מרגישה שאני רוצה לקבל החלטות שיהיו טובות לי ושלא יחליטו בשבילי."
גידי: (קוטע את דבריה) "אבל דלית, את יודעת שההחלטות שלך לא תמיד הגיוניות, ולא בהכרח טובות לך. וגם כששאלתי אותך מה את רוצה, את בעצמך אמרת שאת לא יודעת. ואני אגיד לך, אני חושב שאת צריכה..."
אני: "גידי, אני שומע מה שאתה אומר. אבל חשוב לי שנקשיב זה לזה. כרגע דלית משתפת ולאחר מכן נקשיב כמובן גם למחשבות שלך. דלית, את יכולה להרחיב יותר על הרצון שלך לקבל החלטות לבדך?"
דלית: "אני רוצה להתחיל לנסות לקבל החלטות בכוחות עצמי, לחזור למה שהייתי פעם. להיות בן אדם זה להיות חופשי לבחור. זה מאוד קשה לי, אבל אני רוצה להיות שם."
אני: "את אומרת שאת רוצה לחזור למה שהיית פעם. את יכולה לפרט על כך יותר?"
הטיפול הנרטיבי גורס שהאדם אינו מונע רק מצרכים ומדחפים, אלא גם מונע ממטרות, מערכים ומשאיפות. על פי תפיסה זו, האדם הוא יצור בוחר ויש לו מכוונות עצמית (self-agency) – חוויה שבה האדם חש את העצמי שלו, כלומר במובן מסוים חש שהוא עצמו מנווט את דרכו ומשפיע על חייו בהתאם לכוונותיו וערכיו. הדבר דומה לנהיגה ברכב – למרות הפקקים והמהמורות שהדרך מזמנת, הנהג אוחז בהגה, מוביל בעצמו את הרכב, ומוצא מעקפים כדי להגיע ליעדו. לפיכך הטיפול הנרטיבי מזמין את המשפחה לשאול את עצמה: מה העמדה שלנו? האם אנו פועלים בכיוון החשוב לנו? האם אנו פועלים בהתאם לערכים ולעקרונות שלנו או לפי התקוות והרצונות שלנו? במכוונות עצמית הכוונה היא לזיהוי מקרים שבהם האדם התמודד עם חייו, כלומר לא מקרים שבהם החיים כפו עליו דבר מה אלא הפעמים שרצה, העדיף, הגיב, השתוקק, התנגד ומחה. האמונה היא שההתמקדות ברגעי הבחירה של האדם תרחיב את אפשרות הבחירה שלו בחייו.
דלית סיפרה על הבחירה שעשתה אצל הדוד בלוס אנג'לס – להחליט בעצמה. זה רגע של מכוונות עצמית המבוסס על התשוקות והחלומות שלה ועל האופן שהיא רוצה לחיות את חייה. דלית מעוניינת להשמיע יותר את קולה, לחזור לבריאות, לנסות להחליט החלטות מחדש ולהתפתח. כדבריה: "אני רוצה לחזור למה שהייתי פעם." הרצון לחזור למה שהייתה בעבר יכול להיבלע בנקל בים המילים ולהישכח על ידי דלית וגידי. או אף יתרה מכך, להידחות לאלתר על ידי גידי בתואנה ש"אינך מי שהיית בעבר, ואת צריכה ללמוד לקבל את עצמך ואת המגבלות שלך". שכן הדומיננטיות והנוכחות המרשימה של הדיכאון כמעט מחקה את זהותה של דלית, שהיא יותר מהיותה חלשה ותלויה בגידי ובאחרים.
במסגרת התהליך הזה הזכירה דלית לעצמה ולגידי את האני המועדף שלה: מעשי השובבות בימי התיכון העליזים, יכולותיה הגבוהות במשא ומתן ובמסחר, והתקוות שלה לפתוח עסק בתחום שהיא אוהבת – קונדיטוריה. בזמן השיתוף נראתה דלית זורחת ומחויכת, תנועות ידיה גדולות ופתוחות, כאילו העבר נדבק בה ברגעים אלה ממש והצית בה אש. היא הייתה נלהבת כשנזכרה ביכולות ובמיומנויות שלה מן החיים שלפני הדיכאון. גידי התבקש להניח לרגע את משקפי הדאגה ולראות את עברה ועתידה הרצוי כפי שדלית רואה אותם. אם כן, בשיתוף הזה מתרחשים שני דברים: מבחינה אישית, דלית מפתחת ומרחיבה את בחירתה, שהיא להיות עצמאית בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. מבחינה זוגית, גידי קשוב לדלית ומכיר ברצונה ובמאווייה, ודלית יודעת שגידי רואה אותה ואת רצונותיה.
המטרה בהשמעת קולה של דלית אינה בהכרח להצדיק אותה ולהשתיק את קולו של גידי, אלא ליצור דיאלוג זוגי לבקשתה של דלית, ולהזמין הקשבה משותפת שבה דלית וגידי מפתחים ומגדירים מחדש יחד ובמדויק את ההווה כדי שהקשר הזוגי יהיה מקום שמאפשר לכל אחד מהם להביא את המיטב שלו. חשיבתה של דלית על רצונותיה והשיתוף בהם אינם מתרחשים רק בינה לבינה או עם המטפלת שלה, אלא גם בנוכחות גידי. הכיוון המועדף על דלית, שבאמצעותו היא מעוניינת להיות עצמאית יותר, אינו מתחולל במרחב אוטונומי וסטרילי, אלא יש לו השפעות ומשמעות על הסובבים אותה. גידי הוא חלק חשוב במערכת החיים של בת זוגו, והוא הוזמן להגיב לה ולהיות שותף בתהליך: לתת הכרה וחיזוק לרצונה של דלית, לשתף בדאגותיו או בסייגים שלו בנוגע לעצמו או לדלית, לזוגיות ולמשפחה, ולהציע את תרומתו האפשרית בכיוון המועדף עליה. אין תשובה נכונה שגידי צריך לספק אלא זה שיח כן ופתוח, המאפשר ביטוי עצמי ממקום של סקרנות וכבוד כלפי האחר.
תחילה אני מעוניין לשאול את גידי מה בדבריה של דלית נגע בו ומשך במיוחד את תשומת ליבו.
אני: "גידי, האם היה משהו שמצא חן בעיניך במיוחד כשהקשבת לדלית? מילה, משפט או כל דבר שהוא שנגע בך או ריגש אותך?"
גידי: "כן. כשהיא תיארה את העבר, את מה שהייתה פעם."
אני: "היה משהו מסוים שהיא סיפרה מהעבר ששמת לב אליו במיוחד?"
גידי: "כן, כשהיא תיארה איך הייתה עוזרת לאבא שלה במסעדה שלו. וכשהיא סיפרה שאחד הלקוחות התעצבן והתחיל להרים את הקול כי הסטייק לא היה מוכן כמו שהוא רצה. ואיך מכל המשפחה שלה, רק היא ידעה איך להרגיע את הלקוח, חייכה אליו, לקחה אחריות ואמרה לו שהוא יפוצה מייד."
אני: "מה הסיפור הזה אמר לך עליה? על היכולות שלה? אילו זיכרונות שלך ממנה מתחברים לתיאור הזה?"
גידי: "שאין על דלית בעולם הזה." (צוחק) "שמע, היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה, אתה לא מבין. כולם במשפחה שלה ידעו את זה, יש לה יכולות לא רגילות בעבודה עם אנשים. זה אחד הדברים הראשונים שהכרתי אצלה והערכתי בה."
אני: "תודה רבה, גידי, התרגשתי לשמוע את מה שאמרת."
דלית: "גם אני."
אני: "דלית, את רוצה לשתף מה ריגש אותך במה ששמעת?"
דלית: (דומעת) "לא."
אני: "בסדר גמור. אני מרגיש שבאמצעות התיאור של גידי אני רואה אותך עכשיו באור נוסף ומסקרן, תודה. גידי, דלית שיתפה שבאופן כללי היא רוצה להיות יותר עצמאית, גם בזוגיות שלכם. היא אמרה שהיא מעוניינת שהיחסים ביניכם לא יהיו רק יחסי תומך-נתמכת, אלא גם דברים אחרים. דלית תשמיע יותר את קולה, ותנסה לומר מה היא חושבת. היא מבינה שלנסות ולהיות ברורה יותר זאת העבודה שלה. מה המחשבות שלך על כך? האם הרעיון הזה נראה לך?"
גידי: "נראה לי מאוד. תראה, תכל'ס זה די מתיש התפקיד שלקחתי על עצמי."
אני: "התפקיד מתיש? אתה יכול לספר על זה קצת יותר?"
גידי: "שמע, כשאני חושב על זה עכשיו, גם לי השהייה אצל הדוד הייתה משמעותית. פתאום יצאנו מסיר הלחץ המשותף שלנו ואמרתי לעצמי: חאלס! כל היום רק לדאוג לה. רציתי מאוד לראות את המשחק של הלייקרס בכדורסל, ואמרתי לעצמי שגם לי מגיע. הרגשתי כמו ביציאת מצרים, סוג של בריחה סוף-סוף מלהחזיק את זה. אני מודה שקצת התעלמתי ממנה כי כבר נמאס לי גם מהתפקיד הזה."
אני: "אתה מתאר חוויה של יציאת מצרים. מה היה במצרים בשבילך?"
גידי: (מחייך) "שאלה טובה."
לפני השיח על אופי היחסים הזוגיים, אני מזמין את גידי להגיב על מה שנגע בו בדבריה של דלית מה קרה אצלו בהקשבה אליה. פרקטיקה נרטיבית זו, המכונה "הדהוד", אינה הזמנה פתוחה לשתף את כל מה שמתרוצץ במוחי כעת, אלא הזמנה ממוקדת: "מה ריגש אותך או נגע בך בדבריה של דלית?" זו כעין עדות חיצונית לשאלה מה מצא חן בעיניו. המטרה אינה לשקף את הנשמע והקיים, אלא להזמין עדות יוצרת שמעשירה את הסיפור של האחר.
דלית שיתפה באוצרות רבי-ערך בחייה, בחלומות רדומים שמנסים להתגשם במציאות ובניסיונות לשמן יכולות ומיומנויות חלודות שבעבר היו אצלה בשימוש. תגובתו ועדותו של גידי על סיפור הסטייק העצימו והרחיבו את האוצרות האלה: "היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה... יש לה יכולות לא רגילות בעבודה עם אנשים. זה אחד הדברים הראשונים שהכרתי אצלה והערכתי בה". פרקטיקת ההדהוד תוצג ותורחב בהמשך (ר' פרקים 2 ו-3).
לאחר ההדהוד הצטרף גידי בנקל להצעה של דלית. שיערתי שהוא יחשוש מפרויקט זה ויטען שאלו חלומות באספמיה. אך להפתעתי הוא התחבר לרעיון היציאה מדפוס התומך-נתמכת כי הרגיש שהוא אינו טוב גם לו. ההחזקה הבלתי פוסקת בבת הזוג כדי למנוע נפילות דרשה ממנו מאמץ פיזי ונפשי רב. גידי חש שהדרך היחידה שבה יוכל להיחלץ מעמדה מתישה זו היא באמצעות בריחה. השהות בארצות הברית שינתה את התפאורה והֶקְשֵׁר החיים שלהם ושימשה עבורו הזדמנות פז להפסיק לסעוד את דלית. הוא דימה את הדבר ליציאת מצרים – יציאה חפוזה מעבודה קשה ומשעבוד אל הגאולה באולם הכדורסל של הלייקרס.
קודם כששאלתי על חוויותיו של גידי במצרים, ביררתי עם דלית מהו מצבה ואם יש לה כרגע יכולות הקשבה והכלה לתיאור של גידי. היא השיבה שכן והיא פנויה לכך, שלא כמו לפני חודשים אחדים אז להקשבה היו נלווים אשמה, בלבול ודיכאון. כך, עם סיפור הירידה למצרים, גידי מגניב מבט לקירות החדר. נדמה שהוא בודק שהם חזקים ואינם מטים לנפול. ובמילים אחרות: שגם אותו אפשר להכיל וכלום לא יתמוטט. הרהיטות וקצב הדיבור של גידי השתנו לפתע; בדיבור חרישי שיתף גידי בקולות מגוונים שלו. לאט-לאט, כמפלס שביל נושן שדרדרים השתכנו בו, הוא החל לספר על דאגות ועל פחדים. הוא תיאר כיצד טייל מבולבל על קו רצף שבקצה אחד נמצאים אקטיביות ועזרה לדלית, ובקצהו האחר נמצאים שחרור ונסיגה. גידי תיאר כיצד היטלטל ונזרק מצד לצד, לפעמים אפילו כמה פעמים בשעה. תנועות אלו ליבו תחושות אשמה וכעס: אשמה "שמא איני מספיק טוב עבור דלית", וכעס על דלית – "למה לעזאזל היא לא מפסיקה עם זה כבר, למה אנחנו לא יכולים להיות נורמליים כמו כולם?!" התחושות האלה הופיעו בערבוביה, ולצידן היו גם חוויית סיפוק ומשמעות מכך שתפקד כבן זוג תומך, עם השתוממות ופליאה על האופן שבו דלית מתמודדת עם החיים.
כמו שגידי התבקש להקשיב לסיפורה של דלית, הפעם היא הוזמנה להיות בעמדת ההקשבה. לראשונה מאז הופיע הדיכאון בחייהם, הקשיבה דלית לחוויה של גידי בתקופה זו הקשבה מלאה, ולא רק לרסיסי אנחות כמו "אוף" או "קשה לי". היא שמעה את שלל הקולות שבו: הערכה רבה כלפיה, אך גם מרירות בגלל הוויתורים שנאלץ לעשות כמו פחות זמן בילוי עם חבריו וריחוק וסודיות שנוצרו ביחסים עם אימו בנוגע למצב שלהם. היא גם שמעה על ניסיונות חוזרים ונשנים לחיות חיים טובים יותר, להימנע משיתופה בקשיים שלו כדי לא להכביד עליה, ושמעה על הפחדים שלו וגם על התקווה לעתיד טוב יותר.
אין בדבריו של גידי כדי לעמעם את חוויותיה ואת קשייה של דלית או כדי להשתוות לסיפור שלה, להפך. כאמור, הטיפול הנרטיבי מאמין ברעיון של רב-סיפוריות שעל פיו סיפורים רבים יכולים לחיות יחד בו-זמנית. אין סיפור אחד ויחיד השולט בכיפה ודוחק סיפורים קטנים הכפופים לו, אלא יש סיפורים מגוונים, ואולי אף מנוגדים, הנעים יחד במרחב.
במהלך המפגשים המשותפים למדו גידי ודלית שההכרה ההדדית בסיפוריהם אינה מבטלת ואינה מחלישה את הסיפורים זה של זה. לא זו בלבד אלא תוך כדי הקשבה התברר כי באורח פלא לסיפורים שלהם נמצא די מקום במרחב הזוגי המשותף. אחרי השיתוף של דלית וההקשבה לרצונותיה, אפשר לתת לסיפורו של גידי לנוע לקדמת לבמה. השפה של או-או שמולידה סיפור אחד ויחיד ומובילה ליחסים חד-צדדיים של תמיכה או בריחה, מתחלפת בשפה של גם-וגם.
למעשה, הפרויקט המשותף של דלית וגידי – קרי היציאה מהדפוס תומך-נתמכת – קורה כאן ועכשיו. המפגשים המשותפים שלנו אינם מתמקדים רק במצוקות של דלית ודברים שהיא זקוקה להם מגידי, ואינם נשאבים לשם. המפגשים עוסקים הן במרחב הזוגי המשותף שלהם הן בסיפור של גידי. עד כה בדפוס תומך-נתמכת היה המיקוד בדלית, ובארגז הכלים היו עזרה ותמיכה ללא תנאי. בחלוף הזמן נוצרו תלות אצל דלית ותחושת התשה אצל גידי, או הצבת עובדות בשטח באמצעות הימלטות שיצרה אצל דלית תחושת נטישה ואצל גידי תסכול.
במפגשים שלנו פנינו לכיוונים המועדפים עליהם ותרמנו להכרה בסיפורים של בני הזוג. הכרה אינה נעשית בכוחנות בשם חופש הביטוי אלא באמצעות הקשבה לקצב ולתכנים שמותאמים לכל אחד מבני הזוג. כפי שדלית השיבה: "אני מסוגלת, ואני פנויה לכך... שלא כמו לפני כמה חודשים". אין בפרויקט זה התנפלות ודרישה לספר את הסיפור במלואו ללא התחשבות בצד המקשיב, אלא זה תהליך משותף של 'אני ואתה', שבו הצד המשתף ערני לצד המקשיב ובה בעת מביע את עולמו הפנימי.
המפגשים עם גידי ודלית נמשכו כמעט שנה. בעמל רב הם הלכו עקב בצד אגודל לכיוונים המועדפים עליהם, בדרך רצופת עליות ומורדות. הם קראו לתהליך הזוגי "חיבור מחדש וחזרה לנורמליות של החיים". בהתקדמות איטית ומדודה הם למדו לפתח מערכת יחסים שוויונית שבה היו הכרה הדדית, הבנה הדדית ודיאלוג, ולא עוד נקיטת צעדים חד-צדדיים ושתיקות כואבות. המרווח התמידי שנוצר בין בני הזוג מאז הצטרפות הדיכאון, כלומר המצב שבו גידי מוביל במשעול החיים בבטחה ודלית משתרכת אחריו, הלך והצטמצם.
דלית למדה לבטא בבהירות את תחושותיה: "גידי היקר, כשהייתי בדיכאון אחרי הלידה הייתי צריכה אותך כדי שתהיה לידי ותתמוך בי. זה היה משמעותי ואני מעריכה את זה מאוד. עם זאת עברה שנה, ואני מרגישה שאני רוצה לחזור בצורה נכונה למקום הקודם שלי. באופן פרדוקסלי התמיכה שלך משמשת כיום חרב פיפיות, היא משמרת את המצב שבו אני לא יכולה לקבל החלטות. הגיע הזמן לשנות את היחסים הללו ולנסות להגדיר מחדש את ההתנהלות המשותפת." השתיקה שהייתה נסוכה על פניה ברגעי כאב או כעס קיבלה מילים ומבע.
אני: "דלית, אמרת שאת מרגישה שבתקופה האחרונה את אומרת לגידי בצורה ברורה יותר מה התחושות שלך. האם תוכלי להביא מקרה שבעזרתו אבין את ההתקדמות שאת מתארת?"
דלית: "כן. השבוע הלכנו למדרחוב בעיר, וראיתי שגידי לא מרוכז ולא איתי. הפעם עצרתי הכול כשזה התחיל, ושאלתי אותו: 'מה שלומך? למה אתה ככה?'"
אני: "וכיצד היית מגיבה בעבר?"
דלית: "בעבר הייתי מתנהלת לאיטי, שותקת ומאוכזבת, ולפעמים מתפרצת אחרי זמן רב שבו הייתי אוגרת את התחושות בתוכי."
אני: "והפעם אמרת שעצרת הכול כשזה התחיל. אילו הכנות או פעולות עשית כדי להגיע לרגע הזה?"
דלית: "זה כל התהליך הזה שעשיתי עם המטפלת, ושאנחנו עושים פה. אני מנסה להקשיב לעצמי, למה אני מרגישה."
אני: "כלומר באותו רגע במדרחוב ניסית להקשיב ולראות איך את מרגישה? זה מה שעזר לך לעצור הכול ולפנות לגידי?"
דלית: "כן. שמתי לב שאני מרגישה אי-נוחות. אחר כך ניסיתי לשאול את עצמי למה אני מרגישה ככה, אולי לנסות להבין... ותוך כדי הליכה התחלתי להבין שמפריע לי שגידי לא איתי. ואז ממש אמרתי לעצמי לא לשתוק, זה היה ממש מאמץ פיזי לדבר ולהגיד. בסוף אזרתי אומץ, אמרתי לו 'גידי' בטון קצת נסער כדי לחייב את עצמי להסביר, ואז הוא פנה אליי ואמרתי לו 'למה אתה ככה?'"
אני: "אם כך זה סדר הדברים במקרה שהיה בעיר: תחושת אי-נוחות-זיהוי-אמירה מחייבת-הבעת אי-נוחות. הבנתי נכון?"
דלית: (מחויכת) "כן."
אני: "איך היית קוראת להתפתחות הזו?"
דלית: "אני חושבת... אומץ."
אני: "למה בחרת דווקא במילה 'אומץ'?"
דלית: "כי זו הנקודה העיקרית מבחינתי. הרגע הזה שאמרתי 'גידי' בטון נסער, זה עיקר השינוי, וזה רגע של אומץ עבורי."
כך, מתוך ההתפתחות המרגשת הזו השתנה אופן ההתבטאות של דלית – משתיקה או כעס פתאומי לשפה רכה ונעימה יותר. בה בעת למד גידי לכבד את המרחב של דלית ולא להחליט עבורה בין טוב לרע. הוא פיתח תשומת לב לנטייה שלו, לפלישה ולהשתלטות על המרחב, וגם למד לשאול את דלית: "האם ובמה אפשר לעזור? לא אלחץ, אבל אני פה אם צריך". גידי למד בתהליך ארוך לשחרר באמת, ולקבל כאשר נאמרת התשובה – לא. הוא למד לשתף את דלית בהתנהלות היומיומית ולא לקבוע עובדות בשטח: "ההורים שלי התקשרו כדי להזמין אותנו לחגוג בשבת את קבלת תואר הדוקטור של אבא שלי. בעבר הייתי משיב מייד תשובה חיובית, ורק לאחר מכן מיידע את דלית או לוחץ עליה בכל מיני דרכים להשיב לי מייד, וזה היה גורם למתח. הפעם השארתי את זה פתוח, באמת פתוח. לא דחקתי אותה לפינה."
תהליך זה לא התרחש בהיסח הדעת, אלא הוא היה כרוך ביזע ודמעות. באומץ רב נגעו גידי ודלית בדפוסים ישנים מעברם שהשפיעו על יחסיהם הזוגיים. גידי השתחרר באמת מעמדת השליטה ואפשר לדלית לצמוח מחדש בכוחות עצמה, אף על פי שמערכות היחסים הזוגיים שאליהן נחשף במשפחת המוצא שלו, היו בעיקרן כאלה שבהן דמות אחת דומיננטית מאוד והאחרת מוחלשת ומובלת (לאו דווקא בהקשר פטריארכלי). הוא למד לחדד את הקשיבות למרחב של דלית, לשים לב לגבול שבין דאגה ותמיכה ובין כניסה למרחב בלי הסכמה ולהחליט החלטות יחד. יש לציין כי ברירת המחדל אינה לפרש את נטייתו של גידי לעזור כנובעת בהכרח מאינטרסים אפלים או מתשוקות שליטה שמשרתות אצלו דחפים סמויים ומודחקים. אהבתו ודאגתו הגדולה מקבלות הכרה והוקרה, אך הן מותאמות לדלית וליחסים המועדפים עליהם.
בנוגע לדלית, פרט למאמץ להשמיע את קולה במציאות החיים בכלל ובזוגיות בפרט, הייתה לה התמודדות עם הניתוק הרגשי שהופעל אצלה בקשר לגידי. דלית גדלה בבית שבו כאשר מופיע כעס גדול, מתנתקים מהאדם פיזית ורגשית. למשל, היא זוכרת שסבתה ניתקה קשרים רבים עם בני המשפחה כשהתנהגו לא לרוחה. דלית פתחה מחדש את ליבה, העזה להרגיש שוב מחדש, לשתף ברצונותיה ולהקשיב לבן זוגה. המעבר מניתוק לחיבור מחדש היה עבורה חדש ואף מפתיע.
בתהליך מקביל חלה התקרבות בהדרגה גם במרחב האינטימי ביניהם. גידי כיבד את המרחב והקצב של דלית במגע, ואילו דלית אפשרה יותר חיבוק ומגע ביניהם. במפגש הסיכום תיאר גידי את התהליך הזוגי כך: "יש זוגיות שהולכים למסעדה, ורק אחד קובע לאן הולכים, מזמין את האוכל ודואג שהכול יהיה טעים ומוצלח. היום אנחנו בזוגיות אחרת, כמו שהולכים למתחם אוכל גדול, בדומה למה שיש בקניונים בקומה של האוכל המהיר – כל אחד הולך למקום אחר, בוחר באוכל העדיף עליו ואוחז במגש שלו, אבל בסוף יושבים יחד באותו השולחן."
מרחב הטיפול מאפשר הקשבה וסקרנות בנוגע לחוויות של דלית וגידי באופן מיטבי, בלי התפרצויות הדדיות. כדי לאפשר זאת, עצרתי את גידי וביררתי: "רק רגע גידי, דלית את רוצה להמשיך לתאר עוד או שכרגע נעצור ונעבור לגידי?" מתוך ההקשבה נוצרה הבנה לדרכי הפעולה של האחר. בני הזוג הבינו יותר את המניעים והכוונות שמובילים להתנהגות. דלית הבינה שההתעלמות של גידי ממנה בלוס אנג'לס, התבססה על הקושי שהוא חווה בעקבות הדיכאון: "גידי, הדיכאון כל כך כיווץ אותי, זו הפעם הראשונה שאני מצליחה לרגע להבין את התחושות שלך במהלך התקופה הזו. זה מפתיע אותי, וחשוב לי לשמוע את זה." ציר המשמעות של דלית לגבי האירועים שהתרחשו בארצות הברית קיבל נופך חדש – גם גידי היה במצוקה, והליכתו למשחק הכדורסל הייתה עבורו דרך להתמודד עימה. ההכרה במצוקתו והבנתה השפיעה לשני הכיוונים: בני הזוג חשו שרואים אותם ואת כאבם, והיה בכך ממד של קירוב והקלה עבורם. בד בבד שימשה ההכרה שיש עוד משמעות לסיפור המסופר כמעין "עיסוי" לסיפור של המקשיב; שריר הסיפור המכווץ שמונע כל תנועה השתחרר ונע מעט. עצם היכולת של דלית לספר את סיפורו של גידי יצרה גמישות גם בסיפור שלה.
זאת ועוד, ההכרה סייעה לבני הזוג להגדיר במדויק את צורכיהם ולנסח יחד את אופי הקשר שלהם. כאשר כל בן משפחה פועל רק לפי הסיפור שלו, בלי להיות ערני לבני המשפחה האחרים, עלולים להיווצר נוקשות, התנגשויות ותסכולים. ההכרה בסיפור של האחר מזמינה התבוננות והבנה בנוגע למה שהוא רוצה וצריך בחייו, והנכחת הסיפור מאפשרת לבני המשפחה לדייק ולאפיין את סגנון מערכת היחסים בהווה המשותף. ולפעמים אף באמצעות ההכרה בסיפור זה של זה מגלים שני הצדדים שהם למעשה נעים באותו הכיוון, או לפחות לא רחוק כל כך כפי שחשבו בתחילה. ההכרה מאפשרת תנועה וגמישות, ומפחיתה את מעגלי ההקצנה של בני המשפחה. דלית וגידי גילו שמערכת היחסים תומך-נתמכת אינה טובה לאף אחד מהם ודלית צריכה תמיכה אך לא פלישה.
כבר כמעט שנתיים מנותק ערוץ התקשורת בין שרית להוריה. למרות הסמיכות הגאוגרפית, אין ביניהם מפגש או דיאלוג כלשהו – דממת אלחוט. ההורים יוסף ויהודית מתקרבים לגיל פרישה. הם חשים תחושת ניצול: "תמיד היו בקשר שלנו עליות ומורדות, ויש גם משקעים מהעבר. כל עוד היא הייתה צריכה עזרה בטיפול עם הילדים, כשהיו קטנים, היה בסדר פחות או יותר, אבל ברגע שהם גדלו, היא ניתקה איתנו קשר." לאחר חצי שנה של נתק ניסו ההורים להתקרב, שלחו הודעות ואף באו לבקרה בביתה, אך הם נדחו על הסף. שרית, בתחילת שנות הארבעים לחייה, נישאה לפני יותר מעשור והביאה לעולם שני ילדים. למרות חששות רבים היא יזמה את הטיפול עם הוריה, לאחר תהליך ארוך שעברה בשנות הנתק: "זה כמו אבן גדולה שיושבת אצלי כאן בתוך הצוואר, ואני רוצה לסלק אותה. התקיעות בקשר עם ההורים מעכבת את הצמיחה שלי. אני רוצה לתקן את החיים של עצמי כדי שארגיש טוב יותר." שרית הסבירה שהיא מעוניינת לפתור את הבעיות עם הוריה ללא נוכחות בן זוגה.
לאחר מפגש נפרד עם ההורים ומפגש נפרד עם שרית, התיישבנו כולנו יחד. כל המבטים בחדר הופנו אליי, כאילו ביקשו ממני להכיל או להפיג את הכובד של אי-הנוחות ששררה בחדר. קירות החדר כפו על המשפחה לחסות יחד במרחב משותף. הסיטואציה העלתה בי תחושות של אחריות ודריכות, ואולי אפילו חשש וצורך לנהל את השיחה במשנה זהירות. איני יכול להתכחש לתחושות הזדהות שיש לי עם שרית, שכן מבחינת הגיל שלי ושל הוריי אני בשלב התפתחותי משיק. במשך המפגש אני מנסה להיות ערני לתחושות אלו, ולאופן שהן משפיעות עליי. אני מזמין את כל הנוכחים לשתף במחשבות ובתקוות מהמפגשים המשותפים העתידיים, ומדוע היה חשוב להם להיפגש.
לאחר מכן עברנו לשיח מובנה שבו האחד מדבר והאחר מאזין. כל אחד מן הצדדים הוזמן לספר על עצמו, והצד האחר התבקש להיות במקום של סקרנות ולא להגיב. כדי לנסות זאת, תחילה הוזמנה שרית לספר על עצמה בזמן שההורים שלה היו בעמדת הקשבה:
שרית: "אני פה כי אני רוצה להתחיל בתקשורת עם ההורים שלי, ושתהיה תשתית של הבנה. אני רוצה שהם יכירו אותי באופן שלם, ואני מרגישה שהם לא מכירים אותי באמת. אנחנו כולנו משפחה בפוסט-טראומה, ואנחנו לא מטופלים. יכול להיות שאני חוצפנית... הם חושבים שאני רעה." (דומעת)
אני: "הם חושבים שאת רעה? אפשר לשאול למה את מתכוונת?"
שרית: "אין להם מושג מה עובר עליי, אין חמלה. הם חושבים שאני מוצלחת ויהירה, אבל באמת יש לי המון קשיים. אני סובלת מכל מיני סוגי חרדות ומתמודדת גם עם דיכאון. אני פשוט שחקנית טובה. האמת היא שמול ההורים שלי אני מרגישה תחושות של ביטול, אפס, מי אני בכלל."
אימא: "אבל שרית, אמרנו לך כמה פעמים ש..."
אני: "יהודית, כפי שהצעתי, כרגע, עם תחילת המפגשים, אני חושב שכדאי שכל אחד יספר בתורו את המחשבות שלו. אני מצטער שאני קוטע אתכם. לאט-לאט. כרגע אני מזמין רק הקשבה."
אימא: "בסדר גמור. קצת קשה לי לשמוע את זה. כי..."
שרית: "בדיוק על זה אני מדברת, אני מרגישה שכל הזמן שופטים אותי, שאני לא בסדר..."
אני: "רגע. כפי שאמרתי, אני מציע שנלך לאט-לאט. שרית, אמרת שאת מרגישה שלא מכירים אותך, חושבים שאת רעה, ושההורים שלך לא יודעים מה עובר עלייך. אמרת גם שאת שחקנית טובה אבל סובלת מכל מיני חרדות וגם מדיכאון."
שרית: "נכון, ואני רוצה להסביר מה זה החרדות והדיכאון שלי. לא נראה לי שההורים שלי בכלל יודעים מה זה."
בתחילת המפגש הראשון הצעתי למשפחת אדיר להתבונן בתהליך שלהם מבעד למטפורה של מסע (שפותחה על ידי מייקל וויט). אפשר לחלק מסע לשלושה שלבים: נקודת היציאה, ההליכה במסע עצמו וההגעה ליעד. כל שלב דורש התייחסות והכנה ראויות. שתיים מן הסכנות במסע הן נסיגה או מהמורות קשות בדרך כי אז עלול האדם לשוב על עקבותיו ולהפסיק את המסע. הניגוד בין הרצון להגיע ליעד בהקדם לבין קשיים ועצירות שהדרך מזמנת, עלול לערער את המסע עצמו ולגרום להולך בו להתחרט ולחזור לנקודת ההתחלה הבטוחה. כך קורה גם במסע הגירה של זהות, כשמשפחה רוצה לעבור לטריטוריה חדשה. נסיגה במהלך המסע והופעתם של דפוסים ישנים עלולות לגרום ייאוש מן התהליך. משפחת אדיר נמצאת כעת בנקודת ההתחלה – היא רוצה לעבור מארץ הניתוק אל ארץ החיבור, אך עליה להיות ערנית לסכנות במסע ההגירה.
אין בדימוי המסע כדי לסלול את התהליך מראש, אך יש בו כדי להזמין תשומת לב לידע ולניסיון ממשפחות ומאנשים שיצאו למסעות הגירה. לכן במיוחד בתחילת המסע אני ערני לסכנת השיבה לנקודת המוצא והפסקת המסע, מאט את הקצב ומנסה לאפשר התחלה בטוחה שבה מנטרלים דפוסים ישנים שבשלב זה עלולים להיות לרועץ.
בתחילת המפגשים המטרה צנועה – לאפשר מרחב כמעט סטרילי שבו כל אחד יכול לבטא את עצמו במלואו. שרית שיתפה, וההורים, למרות רצונם להגיב על הנאמר, התבקשו להישאר בעמדת הקשבה לסיפור של בתם. שרית סיפרה כיצד תקופת הנתק הייתה עבורה קרקע יציבה. אז היא החלה להתחבר לעצמה, לרצונות ולתקוות שלה. היא עדכנה מעט את הוריה על בעלה, על ילדיה ועל התפתחותה המקצועית כפיזיותרפיסטית. לאחר מכן היא הביעה את מורת רוחה מהתגובה הקרירה של אימה כאשר סיפרה לה על הטיפול הרגשי שהתחילה לפני שנתיים, ומכך שהוריה אינם מגלים חמלה כלפיה ומפרשים כל התנהגות שלה כיהירות. היא שיתפה שאינה רוצה לְרַצּוֹת: "לא ידעתי איך לומר ולהגיד, לא הייתי במקום מספיק יציב... היום אני יודעת להגיד מה אני מרגישה, למדתי לדבר, להביע מה אני רוצה להיות. אולי אני מתחילה לאהוב את עצמי. התרחקתי כי לא הרגשתי שאני יכולה לעמוד מולכם."
שרית החלה לפרוק את אשר על ליבה. היא הדגישה שהשפעות הניתוק היו עבורה מצמיחות במובן מסוים, והניתוק עצמו לא נבע ממניעים שליליים אלא היה מעין בריחה מחוויה של ערעור תפיסת העצמי שלה. שרית גם פירטה על התמודדויותיה הנפשיות, שעליהן ידעו ההורים רק באופן חלקי, ועל ההשפעות של הטיפול הרגשי: "היום אני יודעת להגיד טוב יותר מה אני רוצה, פעם זה היה רק מה אני צריכה לעשות לטובת מישהו אחר." לקראת סוף המפגש, הוזמנו ההורים לשתף:
האם: "זה כואב וגם טוב לשמוע את זה. פעם לא הייתי מסוגלת לשמוע מה ששרית אמרה, ועכשיו אני מרגישה שאני כן מצליחה לשמוע. אני רוצה קשר עם הבת שלי, ושנאהב, נקבל ונבין אחת את השנייה. אני רוצה להרגיש קרובה אליה, ושתהיה קרבה בנפש ובלב. אני מצפה שזה מה שיהיה, וגם זקוקה לה לתמיכה – אני רוצה אותה."
האב: "אנחנו ההורים, וזה מובן לנו שהיא כועסת עלינו. עשינו עבודה עם עצמנו, ובאנו לכאן לשמוע אותה. כפי שאמרתי בהתחלה, אנחנו רוצים שיהיה שלום בית ושיהיה נורמלי, וזה הכיוון שלנו. מבחינתי, הייתה התחלה טובה. חשוב לנו הקשר גם עם הנכדים והחתן."
האם: "עשינו הרבה טעויות. בהתחלה הנתק היה לי קשה מאוד אבל הבנתי שהיא צריכה את הזמן לעצמה. הניתוק היה טוב גם לי, כי היה לי עומס – לא יכולתי. שרית לא מבינה, אבל השתניתי. אני כבר לא מסתכלת על קטנות, לא שופטת כל מיני דברים קשים שעברתי בשנתיים האלה... אני מקבלת אותה."
אני: "אתם אומרים שאתם מבינים את הכעס של שרית וחשוב לכם שיהיו אהבה וקשר טוב. פרט לכך אמרתם שגם אתם עברתם תהליך בשנתיים האלה. יוסף, אתה אמרת: 'עשינו עבודה עם עצמנו ובאנו לשמוע אותה', ואת יהודית אמרת: 'השתניתי, כבר לא מסתכלת על קטנות, לא שופטת'. וכן ציינת שפעם לא היית מסוגלת לשמוע והיום כן. האם תוכלו להרחיב על התהליך שעברתם?"
ההורים שיתפו בתהליך שעברו בשנתיים האלה. אימה של שרית סיפרה שבתקופה זו עברה כמה אירועים שטלטלו אותה, ונתנו לה פרופורציה לחיים. האובדנים של אחיה ושל חברה טובה בטרם עת עוררו אותה להגדיר מחדש את העיקר והטפל בחייה, וקשר טוב עם הבת הוא העיקר. האב חיזק את דבריה והוסיף שכעת הם יודעים להקשיב גם לדברים לא נעימים. הוא הסכים שבעבר, מתוך תחושות של אשמה שלהם כהורים וגם כתוצר של ההתנהלות במשפחות המוצא שלהם, היה להם קשה לקבל ביקורת ולהתייחס לכאב או לקושי של הילדים. כל ביטוי של כאב או משפט כמו 'אוף, אימא, די!' או 'אוי, אבא, אתה לא מבין אותנו בכלל', התפרשו אצלם באופן אוטומטי כהתקפה וכהאשמה, ותגובתם הייתה להדוף את מה שנאמר או להתעלם ממנו.
לאחר שבועיים נפגשנו שוב. המתיחות והדריכות הורגשו ביתר שאת. הן מילאו את חלל החדר באופן שכמעט היה אפשר למשש אותן. כדי שהשיח בין חברי המשפחה יהיה מצמיח ומפרה, ניסיתי לכונן ולעצב עם שרית והוריה כמעין במה שתאפשר לעלות עליה ולדבר בחופשיות, ובה בעת לשמור על כללים של כבוד והקשבה. הקמת יסודות לבמה כזו עוסקת בדרך התקשורת המועדפת ולא בתוכן עצמו: "מה יעזור לכם להקשיב זה לזה?", "מה הכללים שלכם ליצירת כבוד בשיחה?", "מה חשוב לכם שיהיה במפגש כדי שתרגישו נוח לשתף?" משפחת אדיר הגדירה יחד שני עקרונות שמקובלים עליה:
1. להביע את עצמך בכנות, אבל לא במילים פוגעות
2. הקשבה – לא להתגונן, לא לבטל ולא להגיב במשפטים כמו "לי יותר קשה ממך", אלא פשוט להקשיב
אני: "לפני שבועיים התחלתם את המסע מארץ הניתוק לארץ החיבור. כפי ששיתפתם כולכם, הדרך להגיע אליה לא קלה לאף אחד מכם. ובכל זאת אתם נמצאים כאן שוב מתוך רצון להגיע לארץ החיבור. מה הצעד הבא מבחינתכם לחידוש הקשר?"
האם: "האמת? מבחינתי הייתי רוצה לחזור לנקודת השבר – לניתוק. הנקודה הזו חשובה לי."
אני: "כלומר, חשוב לך להבין מה בעצם קרה כאן?"
האם: "כן. שמע, כפי שאמרתי במפגש הקודם אנחנו לא פה כדי להאשים. אבל אני צריכה להבין. זה כואב לי ואני מרגישה שלפני כל דבר אחר צריך להתחיל בנקודה הזו. אולי אם אצליח להבין אותה יותר, זה יאפשר לי להתקדם."
אני: "אם כן, איך זה בשבילכם? מה המחשבות שלכם בנוגע לשיח על נקודת ההתחלה? אבא? שרית?"
אבא: "אני מסכים עם יהודית. העניין הזה מעיק עלינו. בתור התחלה הייתי מעדיף לשמוע את שרית."
שרית: (נעה באי-נוחות) "כן, זה נשמע לי. אפשר לנסות... אני יכולה להתחיל. תקופה ארוכה הרגשתי שאני לא בסדר כלפי להורים שלי. הניתוק לא קרה בגלל אירוע מסוים. זה היה תהליך. אני זוכרת שיום אחד באתי לבית של ההורים שלי. ניסיתי לעזור להם לעצב מחדש את הסלון כי הוא היה נראה מיושן בעיניי, והצעתי כל מיני רעיונות כדי לרענן אותו. בסך הכול הייתה לי כוונה טובה, שתהיה קצת רוח חדשה, אבל הם הסתכלו עליי במבט מבקר כזה, וזה יצר אצלי תחושה לא נעימה. וככה היו עוד מקרים כאלה ואחרים שבהם הרגשתי שהם מגיבים במין קור כזה לכל מיני דברים שאני אומרת, וככה לאט-לאט נהיה לי פחות נעים."
אני: "לאט-לאט נהיה לך פחות נעים. תוכלי להרחיב על כך?"
שרית: "כן, כמו שאמרתי, זה לא קרה ברגע אחד. פשוט השתבללתי לתוך עצמי בהדרגה. בפעם אחרת שיתפתי את אימא שאני עוזבת מקום עבודה שהיה יחסית נוח ועם משכורת קבועה, ואני מנסה לפתח את עצמי באפיק הפרטי. וגם אז איכשהו הרגשתי שוב תחת מתקפה, ושאני צריכה להצטדק כמו ילדה קטנה ולהסביר את עצמי. היא לא שמחה בשבילי, לא תמכה בי ולא עודדה את המהלך. הייתה פעם אחרת כשאחד הילדים אמר שהוא לא רוצה לאכול, ואבא רמז לי שאני לא מספיק קשוחה בחינוך עם הילדים. אלה רק דוגמאות קטנות לזה שהרגשתי שההורים שלי מחלישים אותי ואני צריכה כל הזמן לספק אותם. זה גמר אותי."
ההורים הקשיבו בדריכות, ואף על פי שרצו להגיב ולהתייחס מיידית לנאמר, הם נשכו את שפתיהם והקשיבו לתיאור של שרית. כבר במפגש האישי איתם הם הבהירו שהם מגיעים למפגשים הללו מנקודת מוצא שאותה כינו בשם "אחריות הורית". קרי: היחסים ביניהם אינם שוויוניים אך בשל האחריות ההורית, חשוב להם כרגע להיענות לרצון של שרית ולבוא לקראתה. אף על פי שיש להם מה לומר, קודם שיעשו זאת הם מעוניינים לתת לה להביע את עצמה כמו שצריך ולהבין מה קרה, ומתוך כך לפתח מערכת יחסים טובה יותר מן הקודמת. עמדה זו לא הייתה קלה עבורם; היא דרשה מהם להניח לרגע לרעיונות והתחושות שלהם בנוגע למערכת היחסים שלהם עם שרית, לפנות מקום לסיפור אחר, להשתיק קולות ביקורתיים כלפיה ולאפשר לשרית מרחב שבו היא תיתן משמעות אחרת לנתק המשפחתי.
לספר את סיפורה ברצף ובאופן קולח, כאשר הוריה יושבים ומקשיבים לה, היה ערך רב עבור שרית. החוויה עצמה שהיא משתפת את רגשותיה ומעניקה פשר לניתוק שנוצר, הייתה עבורה צעד קטן במסע אל ארץ החיבור. נדמה היה כי המתיחות דועכת מעט, ותחתיה החלו לנבוט רגעים קטנים של הכרה והקשבה.
אני: "שרית, אני עוצר לרגע את המפגש במטרה לבדוק איך הוא בשבילכם עד עכשיו."
שרית: "אני בסדר, נדמה לי."
אני: "נוסף על הכללים שבהם התחלנו את השיחה, יש משהו אחר שאת רוצה לבקש מהורייך בזמן השיתוף? משהו שחשוב לך? אולי משהו שאת רוצה לשאול?"
שרית: "אני לא צריכה שההורים שלי יגידו לי סליחה, זו לא הנקודה. מבחינתי, עצם הדבר שאני אומרת כאן מה אני מרגישה באמת ולא צריכה ישר להתגונן, הוא כבר התחלה של משהו." והיא פנתה ישירות להורים: "אני לא באה אליכם לומר שאתם לא בסדר – באמת שלא."
הורים: (מהנהנים).
אני: "לדברייך, למפגש עצמו שבו את אומרת את מה שאת מרגישה ולא חשה צורך להתגונן, יש ערך בשבילך. אולי זה מיותר לשאול, אבל בכל זאת אשאל – איזה ערך זה משמש עבורך? מדוע חשוב לך לומר מה שאת מרגישה בלי להתגונן?"
שרית: "זה כאילו שאני מקבלת אישור על מה שקרה."
אני: "וכשאת מקבלת אישור למה שקרה, כיצד זה משפיע עלייך? אפילו עכשיו ברגעים האלה."
שרית: "נראה לי שזה מרגיע בי משהו קצת."
אני: "אמרת גם: 'אני לא באה לומר שהם לא בסדר', היית יכולה להרחיב בעוד משפט או שניים למה את מתכוונת?"
שרית: "תראה בועז, ברור לי, וזה תמיד היה ברור, שהם לא הורים רעים. אני לא חושבת שהייתה להם כוונה רעה. גם לכל אורך הטיפול הפסיכולוגי שעברתי זה תמיד היה ברור לי."
אני: "את אומרת שתמיד היה ברור לך שלא הייתה להם כוונה רעה, תוכלי להרחיב קצת בעניין? כיצד את יודעת את זה? מה את יודעת על ההורים שלך שמעיד על כך שאין להם כוונות רעות?"
שרית: "אני מעדיפה לא לענות על זה כרגע."
חלפו שבועיים עד שנפגשנו בפעם השלישית. בשונה מן הפעמים הקודמות היה המפגש הנוכחי טעון וסוער. בתחילת המפגש העדיפו בני המשפחה להמשיך בשיח המובנה יחסית, שבו שרית שיתפה וההורים הקשיבו ורק לאחר מכן הגיבו (במפגש הרביעי נעשה חילוף – ההורים שיתפו ושרית הייתה בעמדת ההקשבה). בתחילת המפגש הוסיפה שרית לשתף בתהליך שעברה בטיפול הפסיכולוגי. היא הסבירה שבטיפול הבינה שבמשך כל חייה חשה ניתוק אחד גדול, ובעצם אין ולא היו לה רגשות באמת. היא המשיכה לתאר כיצד היום היא מנסה להרגיש רגשות, ובמובן מסוים המפגשים עם הוריה הם חלק מהתהליך הזה.
את דבריה סיימה שרית במילים אלה: "האמת, הכול היה סתם בילדות שלי. הכול היה מנותק מעצמי ומאחרים." לפתע זינקה אימה והגיבה בהתרגשות: "נו באמת, שרית, הכול היה ניתוק?! אני זוכרת שרקדנו יחד בסלון, גם זה היה ניתוק? נו, באמת שרית. לא צריך להגזים!" שרית השתתקה כמה רגעים, פניה התכרכמו ואז היא צעקה אליה בחזרה: "כן אימא, זה היה ניתוק! תמיד הרגשתי ככה." יהודית סנטה בה: "למה לצבוע הכול בשחור? אני לא מבינה את זה. היו לך הרבה רגעים שכן הרגשת בהם. אני אימא שלך, וגם אני יודעת."
האווירה הפכה סוערת והזעם התפרץ. האבא ואני, במעין גורל משותף, נדחקנו אל שולי האירוע. שרית הגיבה בתקיפות: "די כבר לבטל את מה שאני אומרת!" ויהודית השיבה תוך כדי דבריה של שרית: "אני לא מבטלת כלום, אבל את מגזימה."
ברגע זה, ובאופן שהפתיע אותי מאוד, נעמדה שרית במקומה והחלה לצעוק בקול: "כן אימא! את לא מאמינה לי? זה היה ניתוק. את רואה שלא השתנית? כל מה שקורה פה זה סתם. את אותו בן אדם בדיוק. את גורמת לי לבטל את מה שאני אומרת!" שרית הכניסה בבכי את מפתחות הרכב ואת הפלאפון לתוך תיקה, ורגע לפני היציאה זקפה את קומתה וצעקה חזק יותר להוריה: "אתם תשכחו ממני! תשכחו ממני!" ההורים וגם אני ישבנו אבלים וחפויי ראש. שתיקה ועצבות גדולה נכחו בחדר במלוא עוצמתן. מוחי התרוקן כליל, תחושות כישלון ומעין אדישות מוזרה השתלטו עליי. בזמן שניסיתי לארגן את מחשבותיי, אולי להציע ליהודית לרוץ אחרי שרית, הופיעה שרית לפתע בחדר ואמרה בשקט מתנצל: "שכחתי לקחת את המטען שלי". היא נכנסה לחדר בפיזור דעת, חצתה את מעגל הישיבה, נטלה את המטען מהשקע, ואז יהודית נעמדה. היא הלכה לשרית, חיבקה אותה ואמרה בקול: "שריתי, אנחנו אוהבים אותך. את הילדה שלנו ואנחנו ההורים שלך. אנחנו פה כדי לפתור את הדברים." היא החלה ללטף את ראשה, וכתפיה של שרית צנחו, היא בכתה וטמנה פניה בחיק אימה. יהודית המשיכה לומר בשקט פלאי: "אימא ואבא פה, אנחנו אוהבים אותך. שבי, נמשיך לדבר." שרית התיישבה וניסתה להתמקם מחדש בכיסאה, וניגבה את הדמעות. המפגש נמשך מהמקום שנפסק. וכך כתבתי להורים בעקבות המפגש:
יהודית ויוסף היקרים,
חשבתי לכתוב לכם משהו קטן בעקבות המפגש האחרון שהיה. המפגש היה סוער, ובמחשבה לאחור היו שני אירועים הקשורים אליכם שנגעו לליבי, וחשבתי לשתף אתכם בהם.
יהודית, כששרית חזרה כדי לקחת את מטען הפלאפון, שמתי לב כיצד קמת, נעמדת מולה ואמרת בקול רגוע: "שרית, אני אוהבת אותך, את לא הולכת", וכך המשכת לעמוד ואמרת שוב: "שרית, אני אוהבת אותך, את לא הולכת". לאחר מכן, בסוף המפגש שיתפת: "הרבה פעמים בחיים שלי ויתרתי, הפעם החלטתי – אני לא מוותרת". יהודית, העמידה והקריאה שלך לשרית, והאמירה שלך שאת לא מוותרת היו עבורי מרגשות מאוד. הן לימדו אותי המון עלייך. הן לימדו אותי על הרצון העז והכן שלך לקשר עם שרית. כפי שתיארת, עם נסיבות החיים שלך התפתחה אצלך נטייה מסוימת לוותר ולקבל עלייך את הדין. הפעם החלטת לקום ולעשות מעשה – החלטת לא לוותר על הבת שלך, לא לוותר על הקשר שלכן, לעטוף אותה במילים חמות ולבקש ממנה להישאר. הצלחת, במעין יכולת אימהית, לזהות מה הבת שלך צריכה ממך ברגעים הללו.
באסוציאציה עולה בי הדימוי של רועה צאן שנמצא במסע, ורואה שכבשה אחת מהעדר עושה את דרכה אל מחוץ לעדר ומתחילה לתעות בדרכה, ולמרות הקשיים הרבים והמורכבים של המסע, רועה הצאן יוצא לקראתה ומחזיר אותה בחום בחזרה לחיקו העוטף של העדר.
יוסף ויהודית, היו רגעים נוספים שנגעו בי במהלך המפגש. כאשר אחד מכם שיתף בקושי שהיה לו בעבר, שמתי לב כיצד אתם אוחזים ידיים. היה בזה משהו שמאוד נגע בי, הוא לימד אותי על היכולת שלכם לתמוך האחד בשני, לראות את הכאב של האחר ולהיות שם בשבילו. כשראיתי אתכם חשבתי מייד על הוריי, ונזכרתי כיצד הם אחזו ידיים ברגעים של משבר או שמחה במשפחה שלי. אני זוכר את חוויית הביטחון שזה השרה עליי כילד.
לסיום, אני שואל את עצמי, האם יש עוד משהו קטן שאתם יכולים לעשות כדי להמשיך את החוויה הזו אצל שרית, ולהעביר לה את המסר שאתם אוהבים ומחבקים אותה? במסע הזה מארץ הניתוק לארץ החיבור נחשפה האמירה שלכם שאתם לא מוותרים עליה ורוצים בקשר איתה. מה עוד לדעתכם אתם יכולים לעשות בתקופה הזו כדי להמשיך את החוויה?
בהערכה גדולה,
בועז
כשבוע לאחר המפגש הסוער נפגשתי עם שרית כדי לשמוע ממנה כיצד משפיעים עליה המפגשים עד כה בכלל, ומהן המחשבות שלה על המפגש האחרון בפרט. לדברי שרית: "הטיפול לא קל בשבילי, לא דיברתי עם ההורים הרבה זמן. זה מאוד מוזר. אני נוגעת במשהו ומתחילה לומר את האמת. משהו מתחיל לצאת, גם אם הוא עדיין לא נמצא לגמרי תחת שליטה ולא מווסת, כמו במפגש האחרון." היא הרחיבה והדגימה את תהליך אמירת האמת, כיצד היא מרגישה בלי רגשות אשם בחייה בכלל וביחסים שלה עם הוריה בפרט. שרית העדיפה לא להרחיב בנוגע לרגע שבו בסופו של דבר בחרה להישאר במפגש עם ההורים: "לא יודעת מה קרה שם. אני צריכה עוד זמן לעצמי. עד עכשיו ההורים היו בשבילי סוג של מכשול שאני צריכה לעבור. אבל פתאום אני מצליחה יותר להרגיש את הכאב שלהם, ולא רק דרך השכל. וזה מבהיל אותי... אחרי שהרגשתי אפס מולם כל הזמן, החלטתי לשמור את הלב שלי לעצמי. לא יודעת... לא רוצה שהלב שלי ייפגע שוב." היא גם פירטה את אופי האימהות שלה עם ילדיה: "הם כבר משהו אחר. אני מדברת עם הילדים ומתעניינת בהם, וכשהם עצובים אני משתדלת להיות איתם כדי שיֵדעו שיש להם מישהו בעולם שאכפת לו מהם." היא גם אמרה שהיא נוהגת לשתף את ילדיה במצבה הנפשי, אם כי באופן מסוים ומותאם: "אני מספרת לילדים שלי שיש לי דיכאון. ההורים שלי לא רצו לדבר על הטראומות שלהם, הם רצו כל הזמן לגונן עלינו. הם עסקו בחסימת סכר בפני מים מבעבעים, רק שלא יגלוש על הילדים." שרית הסבירה שתוך כדי המפגשים עם ההורים, היום היא מתחילה להבין את החלקים שלה במערכת היחסים עם אבא ואימא: "אחרי שהרגשתי מולם שכל הזמן אני לא בסדר, שמרתי את הלב שלי לעצמי. זו מעין חסינות, ככה אי אפשר לגעת בלב שלי. אבל זה יצר אצלי תחושות קשות של בדידות. עכשיו אני מתלבטת עד כמה אני יכולה להמשיך עם ההגנה הזו, אולי צריך לראות איך אפשר גם להמשיך לשמור על עצמי כדי שאוכל להמשיך להיות מולם, וגם לנסות להביע רגש בזהירות. לא יודעת."
שבועיים לאחר אותו מפגש סוער נפגשנו שוב כולנו יחד. מתוך התבוננות במפגש הקודם הגדירו בני המשפחה מודל שיח שמוסכם על כולם. ההורים ושרית דנו יחד גם בשאלה הקונקרטית: מהי הדרך המועדפת עליהם לקיום השיח במקרה שאחד מבני המשפחה חש פגיעה וריחוק? ההורים הדגישו שבעיניהם חשוב שגם כשמבטאים קושי, לא לצבוע הכול בשחור וגם לא לתאר באופן דרמטי ומוחלט את כל ההוויה רק מנקודת המבט של הפגיעה, מכיוון שתיאור כזה לא מאפשר להם להיות בעמדת הקשבה לנאמר. שרית מצידה הציעה להיות במקום מתעניין ותומך בנפגע, ולא במקום שמקטין או שופט אותו. סיכמנו ברשימה קצרה את הנקודות הבאות שישמשו כעין מפה במסע לארץ החיבור:
1. ראיית האחר – שמים לב למצוקה של האחר ומציעים קרבה, חמלה ותמיכה כאשר מזהים אצלו קושי. העמדה שבן המשפחה מציע היא: "מה שלומך? אם אתה צריך אותי, אני פה בשבילך"
2. הכרה במגוון של רגשות – לנו כאנשים יש רגשות נעימים וכאלה שאינם נעימים. חשוב לשים לב שיש מקום להביע גם רגשות פחות נעימים
3. ראיית הטוב – גם כאשר יש קושי חשוב לזכור שהיה גם טוב ושעדיין יש. צריך להיזהר מנקודת מבט של שחור לבן
4. קבלה/הכלה – כל אחד יוכל לשתף מ בלי שיחווה תחושת ביטול מצד האחרים, ויוכל לבטא את העצמי שלו מתוך עמדה של נוחות. כלומר במודל השיח המוסכם מקבלים את החוויה של האחר, לא שופטים אותו ולא מקטינים
5. הבעת העצמי – לומר באופן כן ואמיתי את מה שרובץ על הלב, בדרך שאינה פוגעת
6. הקשבה – בזמן שהאחר מדבר, יש להקשיב ולהיות בעמדה מתעניינת ולא להתגונן. אין לומר: "גם לי היה..." וכיו"ב. צריך לנסות ולראות דרך העיניים של האחר
הן ההורים הן שרית האמינו שאימוץ המודל הזה יאפשר תחושת נוחות, וכך כל אחד מן המשתתפים יוכל להביע את עצמו באופן מלא. המפגש הסתיים בתחושה שמעז יצא מתוק. באמצעות בירור של המפגש הסוער יכלו הצדדים להסיק מסקנות ולפתח בעזרתן מודל חדש של שיח.
אין מודל אחד נכון שאליו משפחות צריכות לחתור. כל משפחה מביאה עימה את שחשוב ויקר לה, ויחד היא מגבשת דרכים ייחודיות, הנוחות ומקובלות עליה. לדוגמה, יש משפחה שעבורה שימוש בשפה צינית מקובל ואף רצוי בשיחה טעונה, ויש משפחה שעבורה זה קו אדום. משפחת אדיר ניסחה שפה ייחודית לה כדי שההורים יוכלו להיות בעמדה מתעניינת שאינה מבטלת ומקטינה. שרית מוזמנת לשתף בשפה שאינה קוטבית ומכלילה בלי לתאר את המציאות בשחור ולבן ("אף פעם", "תמיד" וכדומה). בד בבד כדי ששרית תוכל לספר על עצמה בכנות ובפרוטרוט, היא צריכה לדעת שההורים מצויים בעמדת הקשבה אמיתית שאינה עסוקה בהגנות או בטשטוש הנאמר.
שני המפגשים הבאים התמקדו בתחושות ההורים. הם שיתפו עוד בחוויית הניתוק שלהם לאור הסירוב של שרית לחידוש הקשר ובתחושות שלהם בעקבות כך. אימה של שרית שיתפה: "הילדים של שרית היו הכול בשבילי, בכיתי על זה ימים, נפער בי חור. הרגשתי ששרית מענישה אותי." ואביה הוסיף: "ניסינו להיות אופטימיים כדי שבסוף נוכל להיות שוב יחד. ישנם קשיים נוספים בחיים שלנו, אם זה המצב הסיעודי של אימא שלי ואם דברים נוספים." הם גם שיתפו בהתמודדויות שלהם בשנתיים האחרונות. לאחר מכן הרחבנו על סוגיית הנתק בהקשר המשפחתי הרחב, מתוך הנחה שייתכן כי לדפוסים משפחתיים שנחשפים כרגע כבר יש היסטוריה במשפחות המוצא.
האב: "זה כמו פצע שעובר מדור לדור במשפחה שלנו. אם אתה מתעצבן על מישהו – אתה מנתק איתו קשר לחלוטין. כאילו הבן אדם לא קיים. כאילו שאתה מוחק אותו."
האם: "כן ממש פצע."
האב: "זה מאוד פשוט, כשיש מתיחות בקשר, היא עלולה להביא לפיצוץ ובהמשך גם לניתוק. אבא שלי ניתק את הקשר עם כמה מהאחים שלו, ואני יודע שגם האחיינים שלי עשו כך עם חלק מהמשפחה. ממה שאני יודע גם בהיסטוריה הרחוקה יותר של משפחת אבי היו ניתוקים רבים. זה אף פעם לא היה לגמרי ברור, אבל סבא שלי מצד אבא לא היה בקשר עם האחים שלו. רק בזכות יהודית אני בקשר עם האח הבכור שלי. אחרי שהתחתנו, אני רציתי לנתק איתו את הקשר. אבל יהודית דחקה בי להמשיך. היא שכנעה אותי. צריך להבין גדלתי בבית לא פשוט, אני לא מתגעגע לבית שלי, אין שיחות, הכול עצבים, הכול בכוח, למדתי לשרוד."
אני: "למדת לשרוד?"
האב: (דומע) "כן." אני: "מתאים לך שאשאל כמה שאלות על הבית שגדלת בו?"
האב: "אני מעדיף שלא. זה קשה לי מדי."
אני: "אוקיי. אמרת שיהודית שכנעה אותך לשמור על הקשר עם אחיך?"
האב: "היא אמרה – זה המשפחה שלך וזהו. שמור איתו על קשר, אפילו טכני. אני לא נמצא איתו בקשר חזק או משהו, אבל יש קשר ענייני יחסית, מגיעים לשמחות אחד של השני. אבל זה לא נתק."
במשפחתו של יוסף הליכה לארץ הניתוק היא דרך מוכרת בשושלת הדורות המשפחתית. יוסף מתאר שכאשר נוצרה מתיחות במשפחתו, הפסקת הקשר הייתה הדרך הזמינה להתמודד איתה: "כאילו הבן אדם לא קיים. אתה כמו מוחק אותו". התרמיל המשפחתי הזה שעובר בירושה מדור לדור יוצר נזקים רבים. תוך כדי השיחה התברר שיהודית ויוסף פעלו בניגוד למוכר והידוע המשפחתי. הדרך הידועה שבה בנקודה מסוימת מפעילים את הניתוק נותרה כבויה, ובעידודה של יהודית בחר יוסף לשמור במידת מה על קשר עם אחיו הבכור.
דרך התבוננות בנקודת מבט היסטורית, ההורים ושרית ממשיכים ומשדרגים את המעשה החלוצי הזה, והמפגשים המשותפים שלנו חותרים לבנות עוד קומה; לא עוד ניתוק מוחלט או שמירה על קשר טכני, אלא ניסיון לתהליך כן ואמיתי בכיוון של חיבור ממשי. זה מעשה נחשוני בשושלת הדורות שבאמצעותו חותרים לגישור, כלומר יושבים יחד באותו החדר ומלבנים ומדברים, לא מנתקים מגע לעד. הבחירה של שרית להישאר בחדר למרות חוויית הפגיעה מההורים (בעיקר מאימה) התבררה בהקשר המשפחתי הרחב כתנועה חדשה ופורצת דרך.
אני: "אילו יכולנו ללכת קדימה בזמן ודור הנכדים היה יכול לראות כמו בסרט את התהליך שאתם עוברים פה ממש עכשיו – מה אתם חושבים שהם היו אומרים עליכם ועל התהליך שאתם עוברים?"
שרית: "אני חושבת שהם היו אומרים תודה." אני: "על מה בעצם את חושבת שהם היו אומרים תודה?"
שרית: "תודה שחשפתם אותנו לרעיונות חדשים שלא היו מוכרים במשפחה שלנו, ולימדתם אותנו שגם כשיש פגיעה וריחוק, אפשר לנסות."
האב: "להסביר את עצמך, לא להימנע מדיבור, לא ללכת בדרך הקלה."
אני: "ואיך אתם חושבים עושים את זה? אילו הילדים היו מתעניינים ושואלים אתכם: 'איך מצליחים ללכת ולדבר במקום פשוט ללכת וזהו?'"
האב: "למחול על האגו, מאוד פשוט."
אני: "למחול על האגו? למה אתה מתכוון?"
האב: "כן. לדעתי, בסופו של דבר, זה הרבה עניין של אגו. לבוא ולהגיד 'אני פגוע, אתה לא בסדר, בוא נפתור את זה.' אפשר אולי לחשוב שזו פגיעה באגו, אבל באמת זו הדרך הכי טובה ואמיתית. והאדם צריך לדעת לבוא ולדבר. זה בכלל לא פוגע בכבוד שלך או משהו כזה."
האם: "נכון. וחייבים לזכור כל הזמן, שבסוף לא יוצא מזה כלום מהניתוק הזה. כמו שדיברנו על הנזקים שזה עשה, בסוף זה פוגע בכולם – אתה והילדים שלכם לא מכירים את המשפחה המורחבת, אתה מוציא עצבים על הניתוק ומרגיש בודד. זו פשוט דרך גרועה."
שרית: "הניתוק הוא לא רק ניתוק מהאחר, במובן מסוים זה גם ניתוק מעצמך. ולכן אם אתה לא מתנתק, אתה גם מתחבר לעצמך. זה מה שאני התחלתי להבין בתהליך שעברתי ושאני עדיין עוברת. אם מישהו פגע בך – אל תברח. תשהה רגע עם התחושות האלה, תראה מה הפריע לך, ותנהל את הרגשות שלך – תדבר איתם."
משפחת אדיר כוננה וסללה דרך חדשה להתמודד במרחב שיש בו קונפליקט ותחושת פגיעה. במפגשים האלה הם נבהלו לפתע מגודל האחריות מתוך הבנה שהם למעשה חוליה בשרשרת ארוכה יותר, ומתוך כך הם שינסו את מותניהם והלכו לארץ החיבור. כמו מהגרים בארץ זרה שמנסים ללמוד את השפה, הם בחרו ללמוד שפה חדשה למענם ולמען דור הנכדים. הם האמינו שלמפגשים הללו יש משמעות רבה לילדיה של שרית ולשאר הנכדים. ואף על פי שדור ההמשך לא נכח פיזית בהתרחשות, הוא יושפע ממנה. כמו שהנכדים ראו את הפצע המשפחתי שנוצר כשאימא לא מדברת עם סבא וסבתא, הם יראו את הפצע מגליד. הם עשויים ללמוד שהייתה פגיעה ויש אפשרות להפסיק קשר לתקופה – אבל אפשר גם לערוך שיח אמיתי ונוקב שבאמצעותו ממשיכים לחיות יחד. זה כלי חדש ששרית והוריה יוצרים כעת ומכניסים לתרמיל המשפחתי העובר מדור לדור.
בתוך כך הסכימו שרית והוריה שהגיעה העת להרחיב את מעגל המשתתפים, ולהתחיל במפגשים משותפים של ההורים עם שרית ומשפחתה. כצעד ראשוני ומדוד הם חשבו שכדאי שמקום המפגשים לא יהיה בית מסוים, אלא מרחב ניטרלי. בנוגע לתוכן המפגשים ביקשה שרית שנכון לעכשיו יהיו שיחות פשוטות, נעדרות מורכבות רגשית. הם הביעו את רצונם להמשיך את כללי השיח המכבד ביניהם ולשים דגש בקבלה הדדית. ואם יחוש אחד הצדדים שכללי השיח הופרו, יהיה עליו לנסות ולומר זאת באופן נעים ואדיב. בנוגע לתדירות המפגשים חשבו בני המשפחה על אחת לחודש, אך הבהירו שכדאי לאפשר גמישות בנושא זה.
בנקודה זו סברה משפחת אדיר שאפשר לעצור את הטיפול ומכאן יוכלו להמשיך הלאה בכוחות עצמם. לתפיסתם, מאחר שהם כבר מצויים בתוך המסע עצמו, עליהם להמשיך אותו בעצמם. לאחר שנה שלחו לי ההורים הודעה שהם מתקדמים לאט ונמצאים במקום טוב יותר, הם צוחקים ומשתפים מעט. לדבריהם הם עדיין לא במקום שבו היו רוצים להיות, ותדירות המפגשים נמוכה לעומת ציפיותיהם, אך הם מבינים ששרית מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים עבורה ואולי גם עבורם.
משפחת אדיר כוננה בתהליך משותף מרחב המבוסס על כבוד, שבו כל אחד מהם מספר את סיפורו ובד בבד מנסה לפנות מקום לסיפור אחר ולהקשיב לחוויית המספר. המשפחה למדה שכאשר בן משפחה מביע את עצמו, אין זה אומר שהוא בולע את האחר בהכרח או מכרסם בו. במסע לארץ החיבור הם כוננו את הרעיון שיש שני סיפורים (או יותר) היכולים להתקיים בו-זמנית. שרית והוריה קטעו את דפוס הניתוק שלפיו 'אני רואה רק את הסיפור שלי, ואם אינך מקבל אותו, איני מכיר בך ובסיפור שלך'. כך החלה להתפתח מיומנות חדשה במשפחה – לא נסוגים כאשר מופיעים רעיונות אחרים ומנוגדים, אלא מפחיתים את עוצמת הרגישות של גלאי החשדנות ומגבירים את האמון.
ההורים נתנו תוקף לסיפור של שרית דרך הקשבה לחוויית הביקורתיות כלפיה במערכת היחסים שלהם, חוויה שכבר נוכחת מן העבר. הם האזינו ברוב קשב לבקשתה לראותה כאדם עצמאי הזכאי לבחירות משלו (כמו הבחירה ללכת לטיפול), ולהכיר אותה גם דרך הקשיים הנפשיים שאיתם היא מתמודדת. ההורים שמעו משמעות חדשה ששרית העניקה למניעים של הנתק, שמבחינתה הוא תולדה של היחלצות מחוויות של ביטול בקשר המשותף שלהם.
שרית נחשפה בסיפור של הוריה להשפעות הנתק עליהם כזוג ועל כל אחד מהם בנפרד. היא התוודעה להתפתחות שלהם בתקופה הזו ולחלומות שלהם על מערכת היחסים שהיו רוצים איתה ועם הנכדים. בשיחה על המשפחות המורחבות של הוריה התחוור לה שגם לאבא שלה היה אבא, וגם להוריה היו הורים. בשיחה אישית שנערכה בינינו לאחר אותו מפגש סוער אמרה לי שרית: "אני מצליחה יותר להרגיש את הכאב שלהם, לא רק דרך השכל". באמצעות ההקשר של משפחות המוצא של ההורים היא הבינה יותר את דרכי הפעולה של הוריה והבינה שהם הגיבו על פי מה שהיה מוכר וזמין בתרמיל המשפחתי – דפוס נתק שלא פסח אף עליה, אותו רעיון ששזור במסורת המשפחתית ולפיו יש מקום לסיפור אחד ויחיד.
ההכרה בסיפור של האחר עשויה לזמן גם חמלה. שרית הבינה, דרך העיניים של הוריה, שגם להם יש סיפור. היא ראתה את האנושיות שלהם כמו גם את המגבלות. המבט החומל, קרי: זה הרואה את ההקשר שבתוכו האדם נולד והתמודד, הזמין גם רוך ועדינות אל מערכת היחסים.
באמצעות הכרה בסיפור של האחר בני המשפחה אינם נחשפים בהכרח לסיפור חדש, אולם הם מתבוננים מתוך פרספקטיבה אחרת על מציאות חייהם. הם זזים מעט הצידה ורואים את העניין הנדון מזווית אחרת, ובאופן זה הם מאפשרים לפרשנויות מגוונות לקבל את מעמדן. המשפחה מוזמנת לשנות את נקודת מבטה ולכן גם את המיקוד, ולראות גם מבעד לנקודות המבט של בני משפחה אחרים. אסייג ואומר כי ההכרה בסיפור האחר אינה מנסה ליצור שוויון מדוקדק בין כלל הסיפורים. עמדת ההכרה אינה דרישה לתיקו מושלם בין כל הסיפורים במשפחה כי דקדקנות כזו עלולה לפתח בין חבריה טרחנות ותחושת מסכנות. עיקרה יצירת מרחב של כבוד ותשומת לב לכלל הסיפורים, ואלו עשויים להזמין השפעות חיוביות לחיק המשפחה:
• הבנה לדרכי הפעולה של האחר וחמלה – ההורים של שרית שינו את תפיסתם בנוגע לנתק של בתם, והבינו שהוא נבע מתחושת ביטול שחוותה בקשר עימם. וכך אמר אביה: "טוב לדעת את ההרגשה שלה. האמת? לא ידעתי ולא הייתי מודע לזה. אחרי מה שהיא סיפרה, זה כאילו מרחיב לי את המבט, ואני בהחלט לוקח את זה לתשומת ליבי". ובחזרה לסיפורה של דלית... דלית הבינה שההתעלמות של בן זוגה לא נבעה מכוונה רעה כלפיה. אומנם הבנת דרכי הפעולה של האחר אינה בהכרח פתרון מלא למערכת היחסים, אך ההשפעות של ההבנה הזו עשויות להיות תחושות הקלה ורווחה משמעותיות לשני הצדדים. בן המשפחה המספר מקבל תוקף ואישור לחוויית הקושי ולכוונותיו: "לא מערערים ומפקפקים בי". ובן המשפחה המקשיב מקבל מצידו נקודת מבט חומלת המסייעת להבין את המניעים, ההקשר וההיגיון בהתנהלות של האחר. כאמור, יש מקרים חריגים במשפחה, כגון פגיעה והתעללות, שבהם אין מקום להכרה בסיפור של האחר (לא ארחיב כאן עליהם)
• דיוק צרכים ואופי הַקֶשֶׁר – הנכחת הסיפורים במלואם מאפשרת לבני המשפחה לכונן יחד את אופי היחסים. ההורים של שרית ביקשו ממנה לזכור ולהזכיר רגעים נעימים מההיסטוריה המשותפת שלהם, ולא להנכיח רק את הקושי. דלית וגידי יכלו להגדיר מחדש את הצורך שלהם לצאת מדפוס תומך-נתמכת במערכת היחסים שלהם
• העשרה הדדית – הקשבה לסיפורים אחרים של בני משפחה, רחוקים ושונים זה מזה, מעשירה את השומעים. היא מאפשרת לבני המשפחה ליצור סיפורים חדשים ומורחבים, מחברת ואף יוצרת מצע משותף לחבריה, המעמיק ומטפח את הקשר. יהודית ויוסף אדיר יכולים ללמוד רעיונות חדשים על חיבור רגשי בעזרת הקשבה למסע של בתם שרית
אם כן, ההכרה בסיפור של האחר גורמת לבני משפחה להבין, לחמול, לקבל ולהתחשב בו. היא מאפשרת לבנות זירה חדשה שאפשר לעמוד בה, ודרכה להבין באופן מלא יותר את החוויות של בני המשפחה ולהתקדם. ההכרה מצמצמת נוקשות ותסכול, ומרחיבה את האפשרות לדיאלוג ולהתפתחות. ההכרה כשלעצמה אינה בהכרח סוף התהליך. יש לדמות אותה למפתח שבאמצעותו אפשר לפתוח את הדלת למחויבות הדדית. ההכרה מתייחסת לעבר של הצדדים, אך היא אינה נשארת שם. דרכה אפשר לנסח את הצרכים החשובים לבני המשפחה, ולפתח תקוות וחלומות.
במילים אחרות, הכרה הדדית בין חברי המשפחה היא פעולה אקטיבית שמזמינה הקשבה, אך גם קבלת אחריות. תהליך ההכרה ההדדית אין פירושו: "זה הסיפור שלי, קבלו את זה, ואם לא – זו בעיה שלכם", אלא "זה הסיפור שלי, וזה הסיפור שלך. ועתה, איזו מערכת יחסים אפשר לפתח בין הסיפורים הללו? איזה סיפור משותף ומועדף אפשר לרקום? מה החלק שלי ביצירת הסיפור המשותף?" במקרה הראשון למד גידי לתמוך בדלית באופן לא פולשני שיתאים לה. דלית פיתחה יכולת להתחבר לעצמה, ולכן לומר בבירור מה היא רוצה ומה צרכיה. יהודית ויוסף הבינו את הביקורת הגלויה והסמויה שהעבירו לשרית, והיא מצידה למדה כיצד לא להיות במקום של ריצוי או של בריחה מההורים.
לב טולסטוי בספרו אנה קרנינה (הוצאת עם עובד) תיאר באופן מופלא את הגילוי של עולמו של האחר ואת ההכרה בו, ולצידם את הקשיים, המעצורים והפחדים הכרוכים בכך. לאחר שנים של נתק ושיממון בחיי הזוגיות של אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ, מתחולל ביניהם משבר, והוא גורם לאלכסיי לצאת מבועת הקריירה הנוסקת שלו ולראות לרגעים ספורים את בת זוגו. הוא מתיישב לבדו בחדר העבודה שלה ומגלה להפתעתו שגם לה יש סיפור משלה.
הוא הסתכל על שולחנה ועליו המספג העשוי מלכיט, ואיזה פתק לא גמור, ומהלך מחשבותיו השתנה פתאום. הוא התחיל מהרהר בה, במחשבותיה, ברגשותיה. לראשונה שיווה לנגדו את חייה שלה, את ההרהורים המעסיקים אותה, את משאלות ליבה, ועצם הרעיון שיש לה מן הסתם ואף בוודאות, חיים מיוחדים משלה, נראה לו מבעית כל כך שהוא מיהר לסלקו מעליו. זו הייתה תהום, שכל כך נבעת להציץ לתוכה. להעמיד את עצמו בהרהור וברגש, במקומו של אדם אחר – זו הייתה פעולה נפשית זרה לגמרי לאלכסיי אלכסנדרוביץ. פעולה נפשית שכזאת הייתה בעיניו תעתוע מסוכן ומזיק. (עמ' 189-188)
טולסטוי תיאר כיצד הפעולה הנפשית של גילוי האדם האחר, כלומר מחשבותיו ורגשותיו, עלול להוביל לבעתה ולבלבול. גירוד שכבות הקטרקט מעיניי בן משפחה כדי להתבונן בסיפור של בן משפחה אחר היא מלאכה קשה ואף מפחידה. היא מבקשת להניח לרגע את המקום הבטוח של העצמי ולהרגיש את האדם האחר, לא מתוך השלכה של החוקיות בעולמי על עולמו אלא כדי להגר לטריטוריה שלו, לשהות בה ולחתור להיות האחר ממש. כאמור, זו הזמנה לפתוח קובץ סרט שנערך ונחתם, ולשקול לערוך אותו מחדש ולהוסיף לו זוויות חדשות. כעת יודגם כיצד אפשר ליישם במרחב של חיי המשפחה שתי מיומנויות שהוזכרו בפרק: יצירת שיח מוגן וסקרנות ואי-ידיעה.
הכרה מבוססת על הערך כבוד. כדי להיות במקום שבו יש הכרה, המשפחה מוזמנת ליצור מרחב מוגן לשיח בטוח ותָּחוּם שיאפשר לבני המשפחה לבטא את עצמם באופן הטוב והנוח ביותר: "אבא, אני לא אוהבת שמדברים על זה ככה לפני כולם, זה נושא רגיש אצלי. אני מעדיפה שנמצא מקום פרטי ושקט לדבר על זה." או: "אני פחות אוהבת את הירידות האלה אחד על השני. מה אתם חושבים על זה?" וכן "אנחנו נשואים כמה חודשים, ולא מתאים לי לדבר איתך כשאתה מתעסק בטלפון שלך – זה ממש חוסם אותי. בוא נדבר רגע על מה מתאים לנו ומה לא מתאים בשיחות שלנו." או "בתי היקרה, בתקופה האחרונה את מדברת אליי ואל אימא באופן שאינו מקובל עלינו ופוגע בנו, יכול להיות שגם אנחנו מדברים אלייך באופן פוגע. מתי נוח לך שנמצא זמן לדבר על זה?" וכך גם "סבא, בדרך כלל אין בעיה לדבר איתי על ההשמנה שלי, ואפילו לצחוק על זה, אבל כרגע המצב הנפשי שלי לא מאפשר לי לדבר על זה." שרית והוריה ניסחו יחד את כללי השיח המוגן שלהם. כל משפחה מוזמנת להגדיר את גבולות השיח על פי אופייה, תרבותה וערכיה. לפיכך חשוב שכל בני המשפחה יהיו שותפים לקביעת הכללים. השיח המוגן עוסק בעיקר באופן, באיך (ופחות בתוכן הנאמר), והוא מאפשר לחברים במשפחה, הגנה וזהירות. שיח פתוח ללא מודעות לכללים של כבוד עלול ליצור תגובתיות ומהלומות הדדיות כבמשחק פינג פונג, ואף להתלקח לכדי פיצוץ, מחלוקת, פגיעה ונתק.
אי-ידיעה וסקרנות הן מיומנויות שבאמצעותן בן המשפחה רואה את ההתנהלות של חברי המשפחה מעמדה מתעניינת, והוא ערני לאפשרות שהוא ינסה להשלים פערים וסדקים בסיפור של האחר. לכן הוא נמצא בעמדה פתוחה וסקרנית בנוגע לאחר, ואינו מקבל את פרשנותו למעשי האחר כעובדה מוגמרת. לדוגמה, המשפטים "אין לי ספק שהוא יצא לחופשה, כי הוא עובד קשה מאוד" או "בטח הילדים קפצו לבקר אותנו כי הם צריכים..." ממחישים איך אפשר לפרש את מעשי האחר לפי ניסיון העבר וחוויות אישיות. אולם גישה זו מציעה להיזהר מנחרצות ופסקנות כלפי האחר וממשפחה יודעת-כל-חבריה: כדי להתמודד עם הנטייה לתת פרשנות אישית פסקנית על ההתנהלות של בן משפחה, באמירות כמו "הוא עושה את זה כי", "ברור לי ש..." ימיר המתבונן את סימני הקריאה לסימני שאלה.
מיומנויות הסקרנות ואי-הידיעה עשויות להתבטא בשיח בין בני המשפחה. המקשיב מתעניין בכוונתו של האחר ואינו תופס את פרשנותו כמובן מאליו. הוא מצמצם לרגע רעיונות ומחשבות שעולים אצלו בזמן הקשבה לבן המשפחה, כמו "נשמע לי הזוי שהוא יעסוק ברפואה אלטרנטיבית, אני ממש לא מאמין בזה", "אני כבר יודע לאן השיחה הזו הולכת...". יתרה מכך, בסקרנות יש זהירות מלספר את סיפורו של האחר: "הוא עושה את זה כי הוא חושב על עצמו", "אני שומע אותה, היא אומרת ככה, אבל רומזת לי משהו אחר", "אני יודעת למה אתה עצבני, כי אתמול הלכת לישון מאוחר...". בגישה של הסקרנות לא מעניקים משמעות צרה ושלילית למעשיו או לדבריו של בן משפחה אחר, אלא מאפשרים לו לתת פשר למעשיו בעצמו מתוך אמונה שכל אדם הוא המומחה הטוב ביותר לפרש את עצמו והתנהגותו. התרשים בתחילת הפרק, שתיאר מהו סיפור, ממחיש את הזכות שיש לכל אדם לתאר או לפרש בציר המשמעות את מעשיו בציר הפעילות.
ייתכן שבזמן הקשבה יעלו רעיונות ומחשבות של הסברים ופרשנות, אך הם יוצעו לאחר באופן טנטטיבי: "אני חושב שהכעס שלך על כולם קשור לזה שלא הלכת לישון אתמול מוקדם. מה אתה אומר? נראה לך?" או "אמרת שאין לך כוח ללכת ללונה פארק כי כואב לך הראש. לפעמים כאב ראש הוא רק ביטוי למצב רגשי כמו פחד, יכול להיות שזה קשור?" אומנם זהו ניסוח פרשני, אך הוא מוצג כאפשרות ולא כהחלטה. דבר זה נעשה מעמדה של תמיכה, סיוע ושיתוף, ולא כקביעה, האשמה או שיפוטיות. בדרך זו יוכל בן המשפחה המספר להסכים לדברים המוצעים או להפריך אותם. אשר על כן, הפרקטיקה הנרטיבית לעמדה זו היא הצבת שאלות. מה שהמקשיב ישאל יוביל למה שיגלה, וזה ישפיע על אופן תגובתו.
זו עמדה שמבקשת מבן המשפחה המקשיב לצמצם את עצמו, לבקוע בקיעים בחומת המבצר שבתוכו הוא שוכן ולהיות מוכן שהסיפור של האחר יפלוש לתוך החללים הפנימיים בקרבו. על המקשיב להתמסר לסיפור של חבר המשפחה שיכול להישמע זר ורחוק, ולראות דרך המשקפיים שלו. תנועת הצמצום הזו פירושה להשקיט לרגע רעיונות ומחשבות שמתעוררים באדם ולאפשר לעצמו להיות פתוח ומופתע במפגש עם האחר. זו מיומנות שמאפשרת לאדם להניח את המוכר והידוע לו, ולהימצא בעמדת אי-ידיעה מול הסיפור של האחר. הימאים הבריטים במאה השבע עשרה נהגו למחוק במפה מקומות שהיו מוטלים בספק ושרטטו מקומות ריקים כדי שיוכלו לסמן בה מקומות חדשים שיִמְצְאוּ ולא הכירו לפני כן. כך, כאשר מתפנה מקום, אפשר למצוא טריטוריה חדשה ולסמן אותה במפה. מיומנות זו מאפשרת לבן המשפחה לפתח שיח מלא ועשיר שדרכו יפגוש את בן המשפחה שמולו. מפגש מסוג זה אינו אוסף של מונולוגים הדדיים שבהם כל אחד נהנה להשמיע את קולו או ממתין לסיום דברי האחר רק כדי להכריעו בוויכוח, אלא מרחב של מפגש שבו יש סקרנות, הקשבה וכבוד לדברים שהאחר מביא איתו.
*כל שמות בני המשפחות והפרטים המופיעים בספר שונו מטעמי חיסיון וצנעת הפרט.
מטפל משפחתי וזוגי מוסמך, מעביר סדנאות והרצאות להורים, מורים ומטפלים ברחבי הארץ. בעל תואר שני מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון.
