נחי אלון
גדי בן עזר הוא פסיכולוג קליני ותיק ואנתרופולוג, חוקר ומורה באקדמיה, אקטיביסט ויזם חברתי, וכותב מחונן הן לאנשי האקדמיה והן עבור הקורא המשכיל. עבודתו החלוצית לקידומם של עולי אתיופיה בתחומי הטיפול, הקהילה, החינוך, השירות הצבאי והחקיקה בכנסת, הביאה תועלת עצומה לקהילה סובלת זו (חלק מעושר כתביו בנושא זה, מצורף בהמשך). מחקריו וספריו בתחומי ההגירה והפליטות תרמו רבות לעצם היוולדו של התחום, להתפתחותו ולעיצובו. למען הגילוי הנאות, בין גדי לביני ישנה הכרות רבת שנים, הן בתחום הטיפולי והן בתחום האימון הבודהיסטי.
ספרו החדש של בן עזר "זה שינה לי את כל החיים" מהווה סיכום של מחקר נרטיבי איכותני, אשר חקר סיפורי מסע של ילדות וילדים יהודים מארצות מוצאם לארץ ישראל, בעיקר בשנים הקשות לפני הקמת המדינה ומיד אחריה, וכן בתקופה שעד סוף שנות השישים. המחקר עומד בדרישות קפדניות של המחקר האיכותני, ועם זאת סיפוריו נקראים כסיפורי מתח, חניכה, התבגרות, התגברות והרפתקה גם יחד.
התפיסה המקובלת רואה מסע-הגירה כשלב-ביניים כמעט חסר משמעות, סוג של תנועה גיאוגרפית מחיים במקום אחד לחיים במיקום אחר. בספר זה, הכותב בחר לעסוק בשלב המסע כמוקד המחקר והספר, תוך שהוא טוען ומראה, על בסיס מחקרים קודמים שלו והמחקר הנוכחי, כי מסעות-הגירה מהווים אירועים מכוננים, משמעותיים ומשני חיים. הם משנים את סיפר החיים, תפיסת העולם, ראיית הפוטנציאל האישי ואופן ההתמודדות המועדף עם אתגרי חיים, זהות אישית וקבוצתית, ואת האופן בו פוגשים את ארץ היעד, במקרה שלנו, ישראל. זוהי תרומה מרכזית לתחום ההגירה והפליטות, ואחת מכמה תרומות מרכזיות של ספר זה.
לצורך המחקר נפגש בן עזר עם אנשים אשר עברו מסע לארץ ישראל בילדותם וביקש מהם לספר לו את סיפור מסעם. סיפוריהם של 12 נשים וגברים, שעשו מסעות מכל קצווי תבל –למשל מאפגניסטאן, עירק, אוסטרליה, סין, פולין ואוקראינה – מובאים בספר בלשונם. המספרים סוקרים את חייהם הצעירים, במסע ובעקבותיו, מנקודת מבט עכשווית, בהיותם בני 70-80, ומעניקים לנו מעין סיכומים-בדיעבד, אולי אף חשבונות-נפש, של חייהם. בתיאורם, הם מספרים כיצד הושפעו ממסע זה, מתוך חכמת הזקנה.
במהלך ובסיום הסיפורים, מוסיף החוקר גם תובנות משלו, חלקן ספציפיות באשר לכל אחד מן הסיפורים, ואחרות נוגעות בתחום הכללי של הגירה, פליטות ומסעות. מרתק הוא השילוב בין סיפורי-מסע וחיים לבין הערות אישיות ומקצועיות מפי החוקר. הסיפור מציג את נקודת המבט של המספר על מסעו או מסעה, ואילו ההערות המקצועיות מאפשרות לנו להבין את הסיפורים מנקודת מבטו של החוקר הקשוב, ללמוד על תחושותיו בעת שמיעת הסיפור, ולהכיר את אורח חשיבתו ומסקנותיו הייחודיות והכלליות. זהו מחקר איכותני במיטבו, המאפשר לנו לעסוק בנושאים פסיכולוגיים ואנתרופולוגיים מורכבים בשפת בני אדם וללא שימוש בעגה מקצועית.
בסקירה זו, תחילה אצטט מתוך אחד הסיפורים, ואיתם כמה מהערותיו של החוקר. לדעתי מוטב לטעום מן התבשיל האמיתי, על פני להכירו על ידי קריאת המתכון או התפריט. לאחר מכן, אתייחס לאופן בו אני רואה את הייחוד שמאפשר בן עזר בספרו, בכך שהוא מתייחס לגיבורי ספרו כאל גיבורים אמיתיים, על אף אירועי החיים וה'טראומות' אשר ליוו אותם במסעם.
ברכה גדלה בצנעא שבתימן. בהיותה בת שמונה החליטה המשפחה לעלות לישראל. המסע הקשה, לעתים מפרך ומסוכן, ארך יותר משנה. בין היתר היא מספרת:
"באנו מבית מאוד רציני וכבד, וחמור סבר. לא הייתה אינטראקציה רבה עם האחיות המבוגרות... אני זוכרת שלצחוק זה 'קלות דעת', ולא נאה ולא יאה, בעיקר בחברותה. לא זוכרת שצחקו וסיפרו. מי שסיפר זה הסבתא או האבא... מרגע שעמדנו על הרגליים כבר היינו צריכים לעשות משהו. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד, והיינו צריכים מגיל קטן מאוד למלא את תפקידינו. התפקיד של האחים היה ללמוד, והם התייחסו לצחוק כ'עניין תפל', ואילו הבנות, היו צריכות למלא את תפקידי הבית שהוטלו עליהן... בשלב מסוים פרצה מגֵפת טיפוס ונפטרו סבתי ואבי. אימי נשארה מטופלת בתשעה ילדים ובלי פרנסה, הפרנסה היחידה הייתה עבודות רקמה, שזה לא פרנסה מספיקה. ואז החלטנו שצריך לזרז את העזיבה של תימן. (עוד סיבה להגירה היתה ש-) כשמשפחה נשארה בלי מפרנס הם דאגו לאסלם אותם ולשים אותם תחת חסותו (של האימאם). אז גם זו הייתה סיבה...
...מספר אנשים, ערבים, על חמורים... ליוו אותנו. ואז הרכיבו אותנו על החמורים, והתחלנו מסע, שבסופו של דבר נמשך שבועיים (בקטע זה), חלק ברגל וחלק על חמורים. בלילות לנו באכסניות, או בבתים פרטיים או בשטח... (הושיבו אותי על החמור) עם האחיות, וקשרו לי את הידיים עם רתמה כדי שלא אעוף. ואת זה אני זוכרת כי קשרו כל כך חזק שכל הדרך כאבו לי הידיים וביקשתי להתיר והם לא הסכימו. יצאנו לפני השחר והיה עדיין קר אז מאוד כאב בידיים הקשורות שעוד היו קרות. בהמשך לא הסכמתי להיות קשורה יותר. אבל זו חוויה שנותרה לי עד היום...
...הייתה אווירה מתוחה בינינו לבין המלווים. כי כפי שהבנתי המלווים קיבלו את משכורתם, אבל בכל מיני כפרים שהיה צריך לשלם תשלום מעבר, למרות שהמלווים קיבלו את תשלום המעבר מראש הם ביקשו עוד. ואז נעלמו לנו חפצים...
... הסתננו למחנה מעבר בריטי בעדן: היה בא פיקוח לראות שלא הסתננו אנשים. אז אנחנו כל בוקר הלכנו להסתתר אצל אותה משפחה. אינני יודעת מה קרה, אבל אחרי חודש ימים, לפני שהספקנו לצאת, הגיע הפיקוח. ואז אמרו שצריך לגרש אותנו. ואז קמו כל האנשים במחנה ואמרו שזה לא נכון, צעקו, שאנחנו כבר הרבה זמן פה, ולא נתנו לגרש אותנו...
...במסע בהרים, עברנו בעצם נופים שונים, המפגש היה יותר עם הנופים ולא עם אנשים. בשבילי זה היה עולם חדש, פתוח, מופלא... אבל המסע היה גם חוויה של פגישה עם אנשים. כי היכן שחיינו (בצנעא), חוץ מהמשפחה שאולי התארחנו אצלה בשבת, לא היה לנו מפגש עם אנשים, כי היו מרחקים עצומים בין יישוב ליישוב... המסע, זו הייתה תקופה מאושרת בשבילי, כי בילינו בחוץ... הייתה שמה באר של מים, וסביבה שיחקנו, וזו פעם ראשונה ששיחקנו עם ילדים זרים...
(במשפחה אצלה התאכסנו) גייסו אותי: לשטוף את הבית, לברר דגנים ופלפלים חריפים, ולקלף, וכמובן לרחוץ כלים. (לא התעמרו בי) לא הייתי משרתת רשמית שלהם... ובשלב מסוים התחילו לשלוח אותי לשליחויות בשכונה. להעביר איזשהן חבילות. היו שם כנראה חבילות, כי זו עיר נמל, ואחד מן המשפחה עסק בזה כנראה. והיה פיקוח שהיה עובר מדי פעם לראות אם אין סחורות מוברחות. אז את מי שולחים? אותי. תשאירי שם את החבילה. כי כנראה היה איזה סדר של בדיקה. ובשלב יותר מאוחר שלחו אותי להביא את זה חזרה. לא הבנתי. אבל בשלב מסוים הבנתי שזו הברחה..."
(אחרי שנה של שהות בעדן הפליגה המשפחה למצרים, ומשם הגיעה ברכבת דרך מדבר סיני לעתלית, שם שהתה תקופה עד שעברה למעון עולים בתל אביב ואז, היא מספרת:)"רק אז הבנתי שאנחנו הגענו ארצה, כי עכשיו הגיעה דודה שלי (שעלתה לארץ לפני המשפחה) לא הכרתי אותה, אבל ידעתי עליה, וכשהגיעה אמרו לי שזאת דודה יונה, אז ידעתי שהגעתי לארץ ישראל. במשך השנתיים הראשונות שלי בארץ הייתי בטוחה שעתלית זה חוץ לארץ...
...מבית עולים עברתי למסגרת מוסדית. וביליתי שנים לא בחוג המשפחה. חזרתי לחוג המשפחה רק אחרי שנים, והאחים והאחיות היינו מפוזרים בהרבה מקומות בארץ, ולאט־לאט התקבצנו. אבל מה שמלווה אותי עד היום זה תחושת הארעיות. אני יודעת שלכל תחנה שאני מגיעה זה זמני".
ο זה שינה לי את כל החיים: סיפורי מסעות לישראל
ο מושג הטראומה
ο לצאת מחדר הטיפול אל העולם הממשי
"זהו סיפורה של ילדה החיה בחברה מאד היררכית, שבה גם אימה מצייתת לחוקי ההיררכיה והמגדר במשפחה, נתונה למָרות גיסותיה הבכירות ממנה, וסרה למרותה של אֵם־בעלה, שאצלה הם מתגוררים... לפתע עוזבת המשפחה את העיר ויוצאת אל הדרך הפתוחה. עצם היציאה הפיזית מתחום העיר מהווה עבור הילדה סוג של שינוי בתפקיד החברתי-תרבותי: היא משתחררת לראשונה מתפקידה כילדה־אישה, הכולל חיים בין קירות הבית, ויוצאת אל נופים פתוחים, כאלה המתחלפים מדי יום ביומו. כל אלה נחרטים בנפשה בעוצמות אדירות, בגלל הרגשת חופש הקשורה במפגש עימם ובחצייה שלהם. חלקו הראשון של המסע נתפס אצלה, אם כן, מעל הכול, כחופש מבורך וכהתחברות לחוויה חדשה שלא הכירה... אלא שלא רק המפגש עם הטבע, בחלקו הראשון של המסע, הותיר את רישומו על הילדה. גם המשך הדרך זכור לה כתקופה של שחרור דומה: הפעם קשור הדבר לחופש להיפגש עם אנשים: המפגש עם אנשים בתחנות המעבר בהמשך המסע, ובמיוחד החיים במהלך ההמתנה בת השנה בעַדן.
החוויה של שני השלבים מתחברת, אם כן, למשמעות המרכזית של המסע עבור ברכה: חוויה של חופש ושחרור. שחרור מן התפקיד התרבותי־מגדרי, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט האנושי.משמעות זו מתגלה גם בדרך שבה מתייחסת ברכה לקשיי המסע: למרות שסיפורה כולל לא מעט תיאורים של קשיים פיזיים, הם אינם תופסים מקום מרכזי בסיפורה. בצורות שונות היא דואגת להבהיר כי החוויה של היציאה אל הנוף הפיזי והאנושי היא המרכזית עבורה... דומה כי מסעה של ברכה עורר שני קולות הפועלים מאז בתוכה: האחד, קולו של החופש ושל הזרימה, ההתחברות לטבע; ואילו הקול השני הוא קולו של הגעגוע למקום של קבע, לבית במובנו הפשוט, הפיזי, לשייכות למקום. קונפליקט זה ממשיך ללוות אותה לאורך חייה. המסע הופך להיות הסמל המרכזי של הקול האחד ואילו החלומות החוזרים לאורך חייה, על ביתה הקודם בצנעא ועל בית אימה, מסמלים את צדו האחר של הקונפליקט."
בפרקים המתבוננים בכלל הסיפורים במבט-על מקצועי, בפרק שעוסק במסעותיהם של ילדים, כותב בן עזר על הממדים הפסיכולוגיים במסעותיהם של ילדים:
"לסיכום פרק זה, ראינו, אם כן, כיצד המסע מהווה מצד אחד, הפרעה בחייו של הילד, לעיתים אפילו טראומטית: השִגרה החשובה כל כך בחיי ילדים, משתנה ממסגרת ביתית בטוחה ומסגרות בית ספריות ואחרות המארגנות את חייו, לארעיות הקיצונית של מסע, המאופיין בשינויים ובתחושת זרוּת. פרט לכך הילד רואה את הוריו במצבים של חוסר אונים, של נרדפוּת ושל עלבון, להם לא היה חשוף בשגרת החיים לפני המסע. כל אלו מערערים את תחושת הביטחון שלו/שלה, כך שיש לו פחות אנרגיה למשימות ההתפתחותיות. אם קורים גם אירועים טראומטיים בזמן המסע, כמו מות הורה או חוויות קשות אחרות, ההשפעה על תחושת הביטחון בעולם היא כמובן עמוקה עוד יותר. מצד שני, המסע אינו משבש את החיים במידה דומה עבור כל הילדים, וסממנים מסוימים של הילדות נשמרים עבור חלקם גם במצב המסעי. אפילו אלו שחווים שיבוש רציני, חלקים אחרים של מסעם עשויים להיות מאופיינים בחוויה של ילדות. היבטים כמו האפשרות שלא להחליט החלטות משמעותיות וגורליות של חיים או מוות, החלטות הממשיכות להתקבל על ידי הוריהם... חלקם חוֹוִים תקופות במסע של שגרה בית ספרית או של מסגרת מארגנת אחרת, למרות תנאי המסע, וילדים מסוימים ממשיכים לבלות בחברת קבוצת הגיל שלהם. אלו כמה מן ההיבטים של ילדות הנשמרים באופן כזה או אחר למרות תנאי המסע".
ניתן לראות בהערותיו על הסיפורים כיצד מתייחס הכותב לסוגיות של התפתחות פסיכולוגית ופיזית, על התנאים לגדילה טובה ולשיבושים בה, על טראומות וכוחות מחסנים, ועוד. הסיכומים הללו מאירי עיניים ולב, והעיון בהם שופך אור נוסף על מה שקרא הקורא בסיפורים.
מחשבה חוזרת ליוותה אותי בקריאת סיפורי המסע שמביא בן עזר. בכל המסעות שמתאר הכותב חוו הילדים והנערים אירועים קשים ומסוכנים, רווי מתח ותנודות-רגש גדולות. יאיר ומשפחתו הוגלו בזמן מלחמת העולם למציאות נוראה ברוסיה, ולאחריה חזרו לעירם הלומת-השואה. בביקורת הגבולות, מול שוטרי הגבול העוינים, נתלתה על צווארו של הילד שקית ובה כל כספה של המשפחה; אם ימצא הכסף, העונש יהיה נורא. היה עליו להעמיד פנים כאילו הוא שלו לגמרי. לאחר מכן, בילה זמן ממושך בבית יתומים. כאן, מעיר בן עזר: "ממש הרגשתי על לחיי, ועוד יותר מכך בנפשי, את הסטירה שקיבל כדי "למשטר אותו" בבית היתומים הזה שבו אסור היה אפילו להחליף כמה מילים עם חבר בחדר האוכל, שבו היה ציווי של שקט מוחלט. יכולתי להרגיש את עלבונו המר. השחיתות המוסרית של המנהל והמדריכים שעסוקים באינטרסים שלהם ולא בילדים... עוררו אצלי כשומע חלחלה ועצב גדול".
אוסקר בן ה-18 ואחיו הצעיר עלו מעיראק דרך איראן וטורקיה, בניגוד לרצון משפחתו, שנשארה בעיראק. הקשר בין האחים נותק לזמן רב והתחדש בישראל. הקליטה ב'שער העלייה' הייתה קשה ביותר, במהלכה הוא עבר פציעה קשה אשר הפכה אותו לנכה. יגאל איבד את כל משפחתו בשואה, שרד לבדו את אימת המחנות, הגיע ארצה והצטרף לקיבוץ.הפסיכולוגיה הפופולרית הייתה מכתירה את כל הנערות והנערים הללו כ"פוסט טראומטיים". אבל אין זו התמונה שמתאר הספר: רובם ככולם חיו חיים עשירים שיש בהם אהבה, תרומה לזולת, שותפות ומעורבות במשפחה, בקהילה, בציבור ובמדינה. לרבים מהם הישגים מרשימים, למרות תנאי הפתיחה הקשים של חייהם. האם הכותרת "פוסט טראומה" שאנו מצמידים באופן אוטומטי למי שעברו אירועים קשים היא מוצדקת? האם היא מתארת את האנשים הללו טוב יותר ומדויק יותר מכותרות אחרות כגון 'שורדים', 'ניצולים', 'מתגברים', 'מענטשים' ואפילו 'גיבורים'?
אני סבור כי הפסיכולוגיה הפופולרית, כלומר ההתייחסות הכללית ולאו דווקא המקצועית, מזהה באורח פשטני מדי בין "עברה בחייה אירועים טראומטיים" לבין "היא סובלת מפוסט-טראומה" . אירועים, קשים ככל שיהיו, הם אירועי-חיים בלבד, בעוד "פוסט-טראומטי" הינו ניסיון להגדיר את האדם אשר עבר אירועים אלו. הזיהוי הזה בין האירועים לבין מי שעבר אותם שגוי בעיני. 'טראומות', דהיינו אירועים פוצעים, הם חלק מהחיים, כמו צלקות ופציעות. אכן, יש רבים שתגובתם לאירועים כאלה הפכה את חייהם והם לקו בכאב מתמשך ואף כרוני; עם זאת הזיהוי בין האירועים לבין האדם שגוי ומגביל מאד. ואכן, למרות הלחץ המקצועי-תרבותי שרובץ על כולנו, רואה בן עזר ומציג אותם בספרו כגיבורים של-ממש, ובכך הוא תורם עוד נדבך בראייה מתחרה לסיפור ה'הומו-טראומטיקוס': לא 'פציעה' כי אם 'צמיחה פוסט טראומטית'.
לסיכום, ספרו המרתק של בן עזר משלב בצורה מושכת לב בין סיפורים אנושיים מרתקים, חלקם מכאיבים וחלקם מרוממים, לבין המשגות חיוניות להבנה של הסיפורים הללו. מעבר לטראומות, לאובדנים ולפגיעות ניתן לראות מבעד עיני הכותב גם את גבורתם הפשוטה והבלתי-תובעת של הורים ושל ילדים בחתירתם להגיע לארץ ישראל בעולם המנופץ והטראומטי שאחרי שנות הארבעים במאה שעברה.
פסיכולוג קליני מזה עשרות שנים. משלב בעבודתu צורות טיפוליות שונות, ובהן גם היפנוזה; חסיד הגישה המעודדת "יציאה מחדר הטיפולים לכיכר העיר". לומד ומלמד בודהיזם במסגרת בית הספר 'פסיכו-דהרמה''', שהוא אחד ממייסדיו, ועושה כזאת גם בתחום המאבקים הבלתי-אלימים, כולל במאבק האזרחי הנוכחי. כתב עם חיים עומר ואנוכי מאמרים בתחום ויחד, חיברו 2 ספרים על טיפול, דמוניזציה ומאבקים. לאחרונה פירסם את ספרו "אדון ביאליק, איך ראוי לחיות" (2022).
אלון, נ. "הומו טראומטיקוס: ראייה ביקורתית של תמונת האדם בפסיכולוגיה הפופולרית", בכתובת https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3967.
בן עזר, ג. (1983) קליטת "ביתא ישראל" בצה"ל: סקר בסיסי והמלצות (תוכנית אב לקליטה בצה"ל). המחלקה למדעי התנהגות, מטכ"ל-אכ"א, צה"ל.
בן עזר, ג. (1987) "קוד הכבוד": מאפיינים פסיכו-תרבותיים של עולים ומאתיופיה ואי-הבנות במפגש עם ישראל. עלים: לענייני החינוך בעליית הנוער: ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית.
בן עזר, ג. (1992) כמו אור בכד: עליתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. ירושלים: ראובן מס.
בן עזר, ג. (1992) תהליכים פסיכולוגיים העוברים על הקולט במפגש הבין תרבותי (בתוך הנ"ל, פרק ב').
בן עזר, ג. (1999) סימני טראומה בסיפורי חיים, בתוך קים-לייסי רוג'רס, סלמה לייטסדורף, וגרהאם דוסון (עורכים): טראומה בסיפורי חיים - פרספקטיבות בינלאומיות. לונדון וניו יורק: הוצאת ראוטלדג' (באנגלית). (גירסה עברית בתוך "המסע", 2007, פרק 3, להלן).
בן עזר, ג. (2002). "מרחב היצירה המשותפת ככלי לעבודה טיפולית בין תרבותית: עבודה קבוצתית עם יהודי אתיופיה. בתוך: לאה קסן ורחל לב-ויזל (עורכות): עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית, תל אביב: הוצאת צ'ריקובר. (גירסה אנגלית מורחבת בתוך Transcultural Psychiatry, 2006).
בן עזר, ג. (2007). המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1977 - 1985. בן שמן: מודן.
בן עזר, ג. (2010) כטיפה השבה אל הים?: נראות וחוסר נראות בתהליך הקליטה של יהודי אתיופיה. בתוך: עדנה לומסקי-פדר ותמר רפפורט (עורכות) נראות בהגירה: גוף, מראה, יצוג. ירושלים: מוסד ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמודים 161–191.
בן עזר, ג. (2012) מן המרחב הפוטנציאלי של וויניקוט אל מרחב היצירה המשותפת כעקרון לפסיכותרפיה בין-תרבותית: יישום טיפולי אצל עולי אתיופיה.* בתוך: נמרוד גריסרו ואליעזר ויצטום: היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון, עמודים 323-343 (נוסח מעט שונה פורסם קודם באנגלית בז'ורנאל Transcultural Psychiatry).
בן עזר, ג., גולן, י. (2012) ה"שחור" צובע את ה"לבן": תגובות ל"משפחות מעורבות" בהן אחד החברים הוא ממוצא אתיופי. מגמות, 48, (3-4) : עמודים 595-625.
בן עזר, ג. וזטר, ר. (2015) בחיפוש אחר כיוונים: אתגרים מושגיים ומתודולוגיים בחקר מסעות פליטים. (באנגלית: Journal of Refugee Studies, Vol 28, No. 3, pp. 297-318).
* מאמרים יישומיים נוספים של המושג "מרחב היצירה המשותפת" שטבע המחבר מתייחסים ליישום המושג בסביבה בין תרבותית במערכת החינוך, בעיצוב סביבה פיזית, במוסיקה, במיחשוב משפחות מהגרות, ובתחומים נוספים. בכולם דוגמה מרכזית, אך לא יחידה, היא העבודה בפועל עם יהודי אתיופיה.
