רות נצר
פרק לקריאה מתוך הספר 'קרל גוסטב יונג, הלא-מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם' מובא לפניכם כאן במלואו באדיבות המחברת, רות נצר, והסדרה לפרשנות ותרבות בהוצאת כרמל.
יונג התנגד לתורות פרויד ואדלר, התנגדות שהובילה בסופו של דבר להתנתקות ולהתגבשות שני זרמים נפרדים של האנליזה הפסיכולוגית. טענותיו של יונג נגד פרויד מבוססות על אי הבנה, שכנראה נבעה מהתנגדותו הקשה לפרויד. יונג התנגד לדגש ששם פרויד על חומרים אישיים ביוגרפיים וראה בארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי את העיקר, אולם תסביך אדיפוס שפרויד מדבר עליו וגם תסביך נחיתות-עליונות שאדלר מדבר עליו, הינם קומפלקסים ארכיטיפליים.
הקשר בין פרויד ליונג התבסס כקשר בן-אב; כשפרויד ראה ביונג את ממשיכו, את הנוצרי שיפדה את הפסיכואנליזה מהכינוי 'מדע יהודי'. ואולם יונג פיתח רעיונות חדשים שלא תאמו את התיאוריה של פרויד. הוא הרחיב את מושג הלא-מודע מן האישי אל הקולקטיבי ואת מושג הליבידו אל מעבר למיניות; הוא סירב לקבל את האקסקלוסיביות של מיתוס אדיפוס. בכל אלה פרויד ראה עריקה מתורתו. וכך, מאז הרחיב יונג את מושג הליבידו, הקפיד פרויד להוסיף כמה משפטים פולמוסיים נגד יונג לכל מאמר כמעט שבו הזכיר את תיאוריית הליבידו (נוי, 2009: 101). במקום לשמוח בחשיבה העצמאית של "בנו" ולעודד אותו בזינוק החדשני שלו קדימה, כפי שאב טוב, יש להניח, היה עושה, פרויד הביא לניתוק הקשרים ביניהם. כבר בהתכתבויות ביניהם בראשית המאה ה-20 יונג ופרויד מדברים על תסביך האב האדיפלי של יונג ביחסו לפרויד ועל יחסו האדיפלי של פרויד אליו כאל בן (פרויד-יונג [1974] 2008). בנתק של פרויד ממנו התממש הסירוס של האב את הבן, המנסה לעלות עליו, כי יונג, כאמור, נפגע וחווה משבר נפשי קשה, שאת תהליך עיבודו ביטא, כפי שצוין, בטקסטים ובציורים בספר האדום (2009 Jung)1.
האנליטיקן היונגיאני ריצ'רד שטיין רואה את חומרת התגובה של יונג לנתק הזה בכך שיחסו של יונג לפרויד כאב היה בעל אופי של טרנספרנס דתי ואף ארוטי, כפי שיונג בעצמו מעיד על כך במכתב לפרויד (91: Maidenbaum & Martin (ed). 1991). על רקע זה ניתן לראות את התקפתו של יונג על פרויד כמרידה וכחלק ממאבק אדיפלי של שני הצדדים. בתורתו יונג גם הבחין את עצמו מתורת אביו שבו מרד וגם ביטא התנשאות עליו.
ביחסיו עם פרויד יונג היה הבן שנלחם באב באמצעות תורתו החדשה, והאב, פרויד, מדיח אותו ממקומו הנבחר כתוצאה מכך. מאז יונג פרסם את ספרו 'סמלי הטרנספורמציה' פרויד האשים אותו באנטישמיות ויונג חש שזה נועד לבטל את ערך תורתו (167 : Sherry 1986). במאמריו יונג השיב מלחמה נגד פרויד והקטין אותו ככל האפשר. יונג, שהיה הבן הנבחר, הפך להיות הבן הדחוי. נראה שהיבחרותו לנשיא החברה הפסיכואנליטית ב- 1933 היתה פיצוי לדחייה זו ושיבה למעמד הנבחר, וכך תרמה להאדרה העצמית שלה היה זקוק. הקומפלקס נבחרות-דחייה חופף לקומפלקס עליונות-נחיתות. הקומפלקס נבחר-דחוי היה קיים אצל יונג מראשית חייו, כשחש שחוויותיו הייחודיות והאזוטריות לא יתקבלו בהבנה על ידי אחרים, כפי שכתב בזכרונותיו: "מעולם לא הצלחתי לגלות עקבות של התנסות כזו אצל האחרים. כתוצאה מכך חשתי נבחר או מנודה, מבורך או מקולל" (יונג [1961] 1993: 50).
ג'יי שרי רואה במאמר 'על מצבה של הפסיכותרפיה כיום' מ-1934 ביטוי של זעם נרקיסי של יונג כלפי פרויד, שעיוור אותו לגמרי מלהקשיב לאזהרות שקיבל מאנשים שקראו את דבריו (69 : Maidenbaum Aryeh, ed. 2002). שטיין סבור שיחסו של יונג ליהודים היה ביטוי לא רק לקומפלקס האב שלו ביחס לפרויד, אלא גם ביחס לדימוי האל היהודי, קומפלקס שהוא ניסה לפתור בספרו 'תשובה לאיוב' שנכתב אחרי המלחמה. בספר זה מסביר יונג את השינוי שחל באל שמתגלם באדם בנצרות (89: Maidenbaum & Martin (ed). 1991). גם רולנד (12 : 2002 Rowland), מיכה נוימן (נוימן מ. 1991) וקלוגר מבינים את התבטאות יונג נגד פרויד כאיבה וכהתנצחות בלתי מודעים כלפי פרויד. קלוגר אומר, שהניתוק מפרויד היה אסון בשבילו; היתה לו נטייה פסיכולוגית אנטי-פרויד, והוא העביר את זה במידת מה לאנטי יהדות. (שליט 1996: 17).
יונג היה מאוכזב הן מאביו מולידו והן מפרויד, אביו הרוחני. הוא ראה עצמו מזוהה עם התרבות הגרמאנית, הוא מדבר על האלים הגרמאניים כאבותיו המיתיים (יונג [1961] 1993: 295). בכתביו הוא מתייחס אל עצמו כגרמני וכגרמאני2. השוויצרים דוברי הגרמנית הם חלק מהעמים הגרמאניים, הם נחשבו על ידי הגרמנים "פולקדויטשה", או גרמנים אתניים. ובמיוחד שסבו מצד אביו היה בעצמו מגרמניה. בזיכרונותיו הוא מספר שלפי הגרסה המשפחתית, הסבא רבא שלו היה בן בלתי חוקי של גיתה. יונג חיפש אפוא אבות רוחניים קדומים במקום האבות שהכזיבו. כלומר, התבטאויותיו על הבדלי יהודים-וגרמאניים כרוכים במעורבות אמוציונלית, בצורך להגדיר את זהותו האתנית ובקומפלקס האב שלו.
עשרים שנה אחרי הנתק מפרויד, הקונפליקט האדיפלי של יונג טרם בא על פתרונו. נקל אפוא לזהות כי הקונפליקט הבלתי פתור של יונג כלפי פרויד עיצב את דעותיו, במאמר מ- 1934, שבו יצא כנגד הפסיכולוגיה היהודית וכן בהתבטאויותיו, כולל חמת הזעם של יונג על הדגשת חשיבות היצר אצל פרויד ואדלר, תוך שהוא מכליל מכך על האופי היהודי כולו. קשה להבין על מה יונג כועס כל כך, הרי פרויד ואדלר כלל לא עשו ניתוח פסיכולוגי של הגזע הארי. הוא זה שעסק בנושא הזה ב- 1918. להבנתי הוא אומר שתורתם עוסקת בלא-מודע האישי, ולא בחומרי הלא מודע הקולקטיבי של הגזע הארי, שלא ניתן להסביר אותם על ידי תורתם, ואת הטיעון הזה לא היה צריך לכתוב בחמת זעם בוטה שכזו. הפיכת חומרי הביוגרפיה האישיים ל"רפש איפנטילי" היא התנסחות של יונג ולא של פרויד. יונג האמין שמאחורי כל תיאוריה אובייקטיבית נמצא ממד סובייקטיבי של אישיותו של בעל התיאוריה. מכאן הסיק שגם פרויד עיצב פסיכולוגיה שמושפעת מההיבטים הסובייקטיביים של אישיותו ותרבותו והתייחס אל הפסיכולוגיה של פרויד כאל 'פסיכולוגיה יהודית'. יונג השתמש במושג זה במובן שלילי במאבקו האישי והתיאורטי בפרויד. למעשה יונג, שהכיר באופן אישי את תלמידיו ואת עמיתיו היהודים, לא הכיר באותה תקופה את התרבות היהודית ואת כתביה, אלא בסוף שנות השלושים, וזמן רב לאחר הפצרות של נוימן שילמד יהדות. קירש ענה ליונג על מאמרו ב- 1934 במכתב פרטי, שהיהודי בגלות אמנם ניתק מהרוח האמיתית שלו ומהשכינה והתבולל באירופה. כך שיונג לא הכיר כלל 'יהודי אמיתי' (כלומר, יהודי שיש לו קשר לרוחניות היהודית ויהודים דתיים בכלל זה), אלא יהודים גלותיים ומנותקים מהיהדות האמיתית, כמו פרויד, שסבל, לדברי יונג, מנפש מטריאליסטית נטולת נשמה ( 42-45 :a Lammers 2012)3.
נראה שבשל הקומפלקס הלא פתור, שאליו מן הסתם לא היה מודע, יונג לא עמד בפיתוי להשתמש בכל האמצעים בנקמתו במי שפגעו בו בעבר ולקדם את הפסיכולוגיה האנליטית תוך החלשת מעמד הפסיכואנליזה "היהודית". עולה כאן שאלה קשה לגבי שיקול הדעת של יונג בהתנסחותו הקשה, בהתחשב בעובדה שבמאמרים אחרים באותה תקופה ביטא הבנה של הסכנה הנאצית והזכיר את הרצחנות הפוליטית והגזענית.
גם בסדרת הרצאות בקליניקת טאביסטוק בלונדון ב-1935 על הפסיכולוגיה היונגיאנית נראה שיונג לא שלט ברוחו והתבטא באופן בוטה נגד פרויד, אם כי שם הדברים נאמרו במרומז ומבלי להזכיר את יהדותו של פרויד, ולכן הדבר לא עורר הדים. לאחר שבדברי הפתיחה בהרצאה בטביסטוק יונג הזכיר בנימוס את חשיבותם של פרויד ואדלר, הדגיש את תרומתם לפסיכולוגיה וכינה אותם אנשים דגולים, בהמשך, סיפר על מטופלת שעשתה דברים מתוך בלבול, ואשר הגיעה אליו לאחר טיפול אצל מטפל קודם. לדברי יונג, ברור לגמרי שהיא לא היתה עושה דברים כאלה "אם האנליסט שלה היה בן אדם ולא צופן מיסטי שישב מאחוריה, מפעם לפעם אמר מילה חכמה מתוך העננים ומעולם לא הפגין רגש כלשהו". לדבריו אמר למטופלת: "נראה שלאנליסט שלך לא היו רגשות, ואם יורשה לי לומר זאת, הוא היה טיפש!" (139 :Jung, [1935] 1950).
אריך נוימן הכיר בשבר ביחסים בין יונג לפרויד כמקור לצורת ההתבטאות הקשה של יונג: "אני חושש שאתה מבלבל בין פרויד לבין היהודי", כתב נוימן באחד ממכתביו אל יונג. (2016 Maidenbaum). הקונפליקט פרויד-יונג והעלבונות הכרוכים בו ממשיכים להתקיים בהעברה בין דורית, בעיקר באמירות שליליות של פרוידיאנים נגד יונגיאניים. סטרוזייר, הביוגרף של קוהוט, הפסיכואנליטיקן היהודי4, כותב: "התעלמותו הבולטת של קוהוט מיונג עשויה לשקף את הפוליטיקה של הפסיכואנליזה יותר מאשר בורות אינטלקטואלית של ממש מצדו לגבי התעסקותו של אותו אנליטיקאי שוויצרי ערמומי. [...] אך יונג היה שנוי במחלוקת תמיד, מאז פרידתו הרועשת מפרויד, וחלק גדול מהתנהגותו המאוחרת, בעיקר עמדתו המקבלת כלפי הנאצים לאחר 1934, הכתימה אותו בדרכים אחרות". בהערה חריפה ביותר סטורזייר מוסיף: "יונג גם הציב את עצמו בעמדה שהרוויחה מן הנאצים לאחר 1933 – על חשבון עמיתיו היהודים הנתעבים". (סטרוזייר [2003] 2018: 259). ניסוחים עוינים אלה שנכתבו בימינו אלה, של יונג כערמומי, ויונג כמרוויח מהבחרותו לנשיאות "על חשבון עמיתיו היהודים הנתעבים" הם דוגמא לטענת יונג על ההתקפות הקשות של הפסיכואנליזה נגדו. יונג מעולם לא אמר שהיהודים נתעבים.
הפסיכיאטר הפרוידיאני תומס סאס אמר ש"פרויד והפרוידיאנים נטלו מיונג כמה מרעיונותיו הטובים ביותר, ו"כדי לבעוט" השמיצו אותו כאנטישמי. למעשה היה יונג כן וצודק מפרויד בהרבה בכך שזיהה את הפסיכותרפיה כמפעל אתי ולא טכני. ופרויד היה אנטי-נוצרי הרבה יותר מכפי שיונג היה אנטישמי" (שם)5.
רולנד סבורה שהטעות המסוכנת של יונג היתה שהתייחס לתאוריה שלו מתוך אמביציה גדולה, כתאוריה גדולה שיכולה להסביר כל אדם כל תרבות וכל היסטוריה, ולא לקח בחשבון שיכולות להיות סוגי פסיכולוגיות שונות ומכאן חוסר הסובלנות שלו כלפי תורתו של פרויד. היא טוענת שאחרי מותו של פרויד ב-1939 יונג יכול היה להטמיע חלקים מהתיאוריה הפרוידיאנית, להכיר בתסביך אדיפוס אצל כמה ממטופליו, ולהכיר בלא-מודע אישי של הדחקות מיניות בנוסף ללא מודע הקולקטיבי (9: 2002 Rowland)6. יונג עצמו כותב מאוחר יותר בזכרונותיו: "אנו זקוקים לשפה שונה עבור כל מטופל. בטיפול מסוים אני נשמע כמו אדלריאני ובאחר אני מדבר פרוידיאנית" (יונג [1961] 1993: 130). הבעיה היא שהטיעון השכיח של הפרוידיאנים שיונג היה אנטישמי/נאצי גורם לכך שבדרך כלל אף נמנעים מלקרוא את מאמריו מתקופה זו ואת כתביו בכלל, וכך גובר הניכור בין המחנות.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית, מורה ומדריכה בכירה, מלמדת בבית ספר לפסיכותרפיה יונגיאנית; אמנית וחוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה אחד עשר ספרי שירה עליהם זכתה בחמשה פרסים, ספר פרוזה אוטוביוגרפי, ואחד עשר ספרי עיון על מסע הנפש במיתוס, בספרות ובקולנוע.
1. עד כמה גדולה היתה מצוקתו של יונג עקב הקרע עם פרויד ועד כמה חשוב היה שייפרד ממנו אפשר להסיק מדברי פרנצי ביומנו הקליני. פרנצי מדווח בהקשר לשתיקתו שלו מול פרויד, שהיתה לו אפשרות לבחור בין מחלה נפשית למחלה גופנית. ג'ודית דופונט כותבת שפרנצי "נאלץ לעמוד לבדו מול הבחירה בין אהבה ותמיכה מצד אב רב-עוצמה לבין המימוש העצמי שלו – דילמה שבסופו של דבר הרגה אותו". (דופונט. 2013: 11).
2. לדוגמה, במאמר מ-1918 על 'תפקיד הלא-מודע' הוא כותב בגוף ראשון על הגרמאנים: "עדיין יש בנו ברבריות מקורית שאין להפחית בערכה" ( 14 : Jung [1918] 1970).
3. לפי קירש דווקא הפסיכולוגיה של יונג, ולא של פרויד, יכולה להבריא את היהודי שניתק ממקורו הרוחני הקדוש שתמיד היה מדבר אליו בחלומות ומהלא-מודע.
4. כיוון שקוהוט הכחיש את יהדותו, סביר שיחסו אל יונג היה מורכב ביותר, שכן בהיותו גם פסיכואנליטיקן וגם יהודי יכול היה להפגע מיונג כפל כפליים, אולם כלפי העולם הכחיש את יהדותו.
5. למשל קיומו של מושג העצמי והיחס אל הטרנצנדנטי בתורתו של קוהוט.
6. אבל למעשה הוא עשה זאת כבר ב-1934, כאשר שלח אל פרויד את המטופל היהודי שלו בעל הפנטזיות המיניות, תוך הכרה בהתאמת תורת פרויד למטופל.
דופונט ג'ודית. 2013. מבוא ליומן הקליני. שיחות כ"ח. חוב. 1. עמ' 5-11.
יונג קרל גוסטב. [1961] 1993. זכרונות מחשבות חלומות. תרגום מיכה אנקורי. תל-אביב: רמות.
נוי פנחס. 2009. פרויד והפסיכואנליזה. מודן.
נוימן מיכה. 1991. לבעיית האנטישמיות של יונג. שיחות, 5(3):208-201.
סטרוזייר צ'ארלס. [2003] 2018. היינץ קוהוט. התהוותו של פסיכואנליטיקאי. תרגום עמית פכלר. כרמל.
פרויד זיגמונד, יונג קרל גוסטב. 2008 [1974]. חליפת מכתבים. תרגום חיים מחלב. רסלינג.
שליט אראל. 1996. זכרונות חויות מחשבות – ראיון עם יחזקאל קלוגר וגוסטב דרייפוס. חכמה מאין. כרך א, חוב. 1. עמ' 7-20.
Jung Carl Gustav. [1918] 1970. The Role of the Unconscious. C.W. 10 .N Y; Princeton University. Bollingen Series. pp. 3-28.
Jung Carl Gustav [1935] 1950. The Tavistock Lectures. C.W.18 . N. Y; Princeton University .Bollingen Series. pp 5-184
Jung Carl Gustav. 2009. The Red Book, liber novus. (S. Shamdasani ed.; M, Kyburz, J. Peck & S. Shamdasani trans.) NY: Philemon Foundation and W. W. Norton & Co.
Lammers C. Ann (ed.). 2012 a. The Jung-Kirsch letters. London and New York: Routledge.
Maidenbaum Aryeh & Stephen A. Martin (ed). 1991. Lingering Shadows: Boston. Shambhala.
Maidenbaum Aryeh. 2016. Dearest-jung. Erich Neumann’s Lifelong Correspondence with C.G. Jung. Jewish Currents. https://jewishcurrents.org/dearest-jung.
Maidenbaum Aryeh, ed. 2002. Jung and the shadow of anti-Semitism. Berwick, ME: Nicolas-Hays.
Stein Murray. 1995. Jung on Evil. New Jersey: Princeton University Press.
Sherry Jay. 1986. the Jews, and Hitler. Spring: An Annual of Archetypal Psychology. Dallas. Spring Publication. p. 163- 176.
Rowland Susan. 2002. Jung: A Feminist Revision. Malden. U.S.A. Blackwell Publishers.
