רות נצר
"מיתוס הוא הפתח הסודי שדרכו זורמות האנרגיות הבלתי נדלות של היקום כדי למצוא את ביטוין בתרבויות האנושיות״
(קמפבל, 2013 [1949]: 17).
התקבלותו הנלהבת של הספר האדום נובעת לא רק משום חשיבותו ההיסטורית והעניין בתכניו, אלא גם בזכות הארומה מושכת הלב של הסיפורים והציורים הארכיטיפיים, בגלל ההיקסמות מהתכנים המפעימים, המוזרים, המאיימים וגם המלהיבים, שנובעים מהלא-מודע הקולקטיבי. כמו יונג, אנחנו נמשכים אל עולמו המסתורי, הארכאי, היִּצרי, המיתולוגי, הרליגיוזי והנומינוזי. לפי יונג, הנומינוזיות היא חוויה רבת-עוצמה של התודעה אל מול הארכיטיפים, בעיקר ארכיטיפ העצמי. יונג שאל מונח זה מרודולף אוטו, חוקר הדתות, לפיו הרגש הנומינוזי הוא השילוב הרוחני והרגשי הלא-רציונלי של יראה, פליאה ותדהמה, התפעמות עזה ותחושת התעלות שחש המאמין אל מול הקדושה (אוטו, 1999 [1917]: 13). אוטו מדגיש את הנומינוזי כשילוב של יראה ומִקסם (Fascinans – פסינציה, כוח משיכה): "ככל שהאלוהי-הדמוני מחריד ומבעית את הנפש, כן הוא מפתה ומקסים אותה" (שם, עמ' 40). דבריו אלה מתאימים לספר האדום.
יונג העמיק בחקר הלא-מודע, וזיהה שמעבר ללא-מודע האישי מתקיים הנהר התת-קרקעי של הלא-מודע הקולקטיבי, המורכב מדגמי יסוד כלל-אנושיים שהם הארכיטיפים. הארכיטיפים מתגלמים במיתוסים, בחלומות גדולים ובחזיונות. חלומות גדולים הם דמויי אגדה או מיתוס, כלומר בעלי איכות מיתולוגית, והם מסוג החלומות הגדולים של אנשי מדע, של הוגים ואמנים, שמעצם הווייתם היצירתית פתוחים אל הלא-מודע הקולקטיבי. לפיכך, איש איש בתחומו המקצועי, שהוא בלב נפשו, מקבל לעיתים בחלום תשובה לדילמות שנפשו עסוקה בהן. כך למשל אמנים ששומעים-רואים יצירה בחלומם.
כשהעיסוק המקצועי הוא הייעוד הרוחני, הצורך לקבל תשובות מן הלא-מודע הקולקטיבי פותח את השער לחזיונות-חלומות כאלה. בספר הזיכרונות שלו מביא יונג חלומות גדולים רבים שהִנחו אותו בחייו וסללו את דרכו להבנת הנפש. ההכרה בקיומו של הלא-מודע הקולקטיבי אפשרה לו להבין את מקור החומרים הארכיטיפיים של החזיונות שפקדו אותו, כפי שהוא מתאר בספר האדום. התכנים הארכיטיפיים הם נומינוזיים.
רוב החלומות שהוא מביא בספרו האוטוביוגרפי הם בעלי איכות ארכיטיפית ואינם חלומות רגילים שמקושרים לחייו האישיים, כך שאיננו יודעים כיצד התייחסו חלומותיו לעֲברו, לחייו היומיומיים, לזוגיות, להורות ולמערכות היחסים האנושיים שלו. אין זה אומר שלא היו לו חלומות רגילים כאלה, אך מדוע לא סיפר עליהם? האם נתן דעתו רק לחלומותיו הגדולים, הארכיטיפיים, או שמתוך שיקולי פרטיות לא ראה צורך לשתף אותנו בחייו ה"רגילים"? יונג כותב על כך בהקדמה לספר הזיכרונות: "ייתכן שניסיונות 'חיצוניים' אלו מעולם לא היו כה חשובים, אולי קיבלו משמעות רק בהצטרפם למעברים של התפתחותי הפנימית. חלקים נרחבים של חיי החיצוניים נמחו מזיכרוני [...] לעומת זאת, איסוף חוויות ושחזורן של חוויות פנימיות הפכו יותר ויותר מלאי חיים וצבע" (יונג, 1993 [1961]: 10). אניאלה יפה, שערכה את הספר, כותבת: "התנגדותו של יונג לחשוף את חייו הפרטיים לעיני הציבור הייתה ידועה היטב" (שם, עמ' 7). "לעיתים קרובות ביקשתי מיונג חומר ספציפי על אירועים חיצוניים, אך בקשותיי לא נענו. רק הישות הרוחנית של חוויית חייו נותרה בזיכרונו, ורק זו הייתה ראויה בעיניו לתיאור" (שם, עמ' 9).
כך או כך, נראה שמתקיימת אצל יונג העדפה של החלומות הגדולים מתוך היקסמות מהם. החלומות הגדולים ביטאו עבורו את אישיותו הפנימית שכרוכה בחיים המסתוריים, האפלים, הגדולים, הרוחניים, הקשורים לטבע ולמעמקים, שיותר מאוחר הבין שהם הקשר ללא-מודע הקולקטיבי. ספר זיכרונותיו, וכן הספר האדום, מעבירים מסר של חשיבות ההיבט הארכיטיפלי של החלומות הגדולים ושל החזיונות. יש לזכור כי בהיעדר מנטור, מורה-דרך, מטפל שיעבד איתו את החומרים הפנימיים, שיכיל את עוצמות החומרים שעולים ושישמור עליו מפני הקצנה – עשה יונג אנליזה עצמית. במצבים כאלה ייתכן שהחלומות הגדולים והמיתוסים נהיו "ההורים" שלו, שמכילים ומבארים אותו.
אלא שאנו יודעים כי שכבת הלא-מודע האישי, המתווכת, הכרחית להטמעה של החומרים הגדולים. בלעדיה אין הטמעה נכונה ואין מודעות עצמית. והרי יונג עצמו אומר שחומרים ארכיטיפים בלבד מנתקים את האדם מנפשו ולא מחברים אותה אליו. ההשתקעות המוקסמת בהרחבת הממדים המיתולוגיים עלולה לעודד הזדהות עם דפוסים מיתיים-ארכיטיפיים באופן אינפלציוני, ולהוות תחליף בעייתי לחיים האנושיים ולחקר הקומפלקסים האישיים הלא-מודעים. ההשתקעות בממד הארכיטיפי משמעה דילוג על הקומפלקס האישי, שמצוי בלא-מודע האישי, ושבו ניתן לגלות את החומרים האישיים שהתקבצו סביב הארכיטיפ.
דוגמה להעדפה שגויה של הארכיטיפי על פני הפרסונלי אצל יונג נמצא במאמר שכתב ב-1934, שבו טען כי פרויד וחסידיו לא הבינו את "התופעה האדירה" של הנאצים: "היכן היו אותם מתח ואנרגיה חסרי תקדים לפני שהנאציזם היה קיים? עמוק בתוך הנפש הגרמאנית, בתוך בור [הלא-מודע הקולקטיבי] שהוא הכול חוץ מפח אשפה של משאלות אינפנטיליות לא ממומשות ושל כעסים בלתי פתורים במשפחה" (Jung, 1970 [1934]: 166). תשובה זו מעידה על התנגדותו של יונג למבט פרסונלי-אישי ועל העדפתו את המבט של הלא-מודע הקולקטיבי. האירוניה הנוראה של הגורל היא שדווקא אצל היטלר מקור הרע אכן היה ב"סיר הלילה" של משאלות ילדות לא-מסופקות ושל טינות משפחתיות שלא נפתרו.
דוגמה נוספת היא חשיבות היתר שמייחס יונג לגילוי עריות כסמל לחיבור סמלי של אדם עם עצמיותו, ומיעוט התייחסותו להיבט היצרי, הפרימיטיבי, הרגרסיבי וההרסני שדוחף לגילוי עריות במציאות הממשית הביוגרפית של חיי אנוש (נצר, 2020). בזיכרונותיו הוא כותב: "ברגיל לגילוי עריות יש היבטים רליגיוזיים עמוקים, ועל כן נושא זה ממלא תפקיד מרכזי כמעט בכל הקוסמוגניות ובמיתוסים רבים. אולם פרויד התמקד במובן הפשטני של המושג, ועל כן החמיץ את החשיבות הרוחנית של גילוי עריות כסמל" (יונג, 1993 [1961]: 162).
סביר להניח כי בינו לבינו התייחס יונג גם למשמעויות הפרסונליות של התכנים שעלו בחלומותיו, בחזיונותיו ובדמיון האקטיבי כמסר לחייו האישיים. שהרי גם חלום ארכיטיפי צריך להשתלב בחיים האישיים ולהוות מענה למצב התודעה הקיים מתוך הקשר עם אסוציאציות אישיות. הלא תמיד עלינו לשאול מדוע חלום מסוים הגיע אלינו בזמן המסוים שהופיע, ולשם כך יש להתייחס לחיים האישיים. יונג כתב: "תמיד ידעתי שכל התנסויותיי היו מכוונות בסופו של דבר לחיי הממשיים. התכוונתי לעמוד מול דרישותיהם ולמלאן כפשוטן" (יונג, 1993 [1961]: 181). העדפתו של יונג את הכתיבה על הלא-מודע הקולקטיבי במקום על הלא-מודע האישי נובעת, במידה מסוימת, מכך שזה היה החידוש הגדול שלו, לעומת פרויד שדיבר על לא-מודע אישי בלבד. אפשר שביקש להוכיח את האמת של העולם הנומינוזי של הארכיטיפים כנגד פרויד, שכינה זאת "הסחף השחור של הרפש של הלא-נודע" (שם, עמ' 151). אולם כשפרויד מדבר על סחף, הוא מבטא למעשה גם את הכרתו בכוחו הפסינטורי, כלומר, כוחו הסוחף של הלא-מודע הארכיטיפי. אני סבורה כי העדפתו של יונג את הממד הארכיטיפי נבעה מהיקסמותו מחומרי הנפש הארכיטיפיים. היקסמות של המטפל מארכיטיפים עלולה להשכיח את צרכיו הרגשיים של המטופל, ולהיות פיצוי למטפל על האפרוריות שבחיים המציאותיים. היקסמות זו מקבילה להיקסמות שעשויים ליצור בנו החומרים הארכיטיפיים שבספר האדום.
נוימן מתייחס לארכיטיפים כאל שדות אנרגטיים (נוימן, 2013 [1953]: 45). לפי יונג, אפיוניו של הארכיטיפ הם קיומו האוטונומי, האפקט האמוציונלי והחוויה הנומינוזית שהוא מעורר. האנליטיקן היונגיאני אנדרו סמואלס מסביר: "הארכיטיפ מפעיל היקסמות-פסינציה שמושפעת מציפיות תרבותיות ומסורתיות, וכך נושא בו בפוטנציה מטען אנרגטי שקשה להתנגד לו, שמשתלט על הנפש. יכולת ההתנגדות תלויה ברמת ההתפתחות ובמצב התודעה של האדם. הארכיטיפ מעורר אפקט שמעוור את האדם למציאות ומשתלט על הרצון" (Samuels, 1986: 26). יש לשים לב כי הארכיטיפ כשלעצמו אינו נומינוזי, אלא שהנומינוזום הוא האפקט הרגשי שהארכיטיפ מעורר בנו. יונג כותב: "הנומינוזום הוא סוכן דינמי או אפקט שלא נוצר על ידי רצון שרירותי. ההפך, הוא תופס ושולט בסובייקט האנושי שהוא יותר קורבן שלו מאשר בוראו. הנומינוזום – תהא סיבתו אשר תהיה – הוא חוויה של הסובייקט באופן בלתי תלוי ברצונו [...] הנומינוזום הוא איכות ששייכת לאובייקט נראה או השפעה של נוכחות בלתי נראית שגורמת לשינוי מיוחד של התודעה" [ההדגשות במקור] (Jung, 1973 [1958]: 7). יונג אינו מדבר על הנומינוזי כשם תואר, אלא כישות לעצמה: הנומינוזום.
היקסמות היא תגובתנו אל עוצמת הנומינוזיות של הארכיטיפים. כשהארכיטיפ מושלך על אדם או על כל אובייקט, דימוי וסיפור, הוא מעניק לו כוח מועצם, כיוון שהוא משמש כמגבר אנרגטי. במקרים אלה הממשי מוטען בכוח האנרגטי של המשמעויות הסמליות שלו. הגברה זו היא המייצרת את החוויה הנומינוזית. למשל, ארכיטיפ האב מושלך על האב הפרסונלי, ובכך מוענקת לו עוצמתו (246 :1985 ,Samuels). באופן דומה אישה מוטענת עבור הגבר בכוחו הנומינוזי של ארכיטיפ האנימה שמושלך עליה, והגבר מוטען עבור האישה בכוח הנומינוזי של האנימוס. על מנהיגים מושלך ארכיטיפ מורה הדרך וכן ארכיטיפ העצמי.
להיקסמות יש ערך רב כי היא מושכת אותנו אל הקִּרבה האנרגטית הנומינוזית של הארכיטיפים. היא ממלאת אותנו תחושת אנרגיה והתעלות-התעצמות מאנרגיה זו, והיא מושכת אותנו להמשיך ולהעמיק לחקור במעמקים ובגבהים, ולהתרחב מתוכם. היא מעניקה התפעמות-התפעלות שהנפש זקוקה להן כחוויות של משמעות. גם יצירה אמנותית מעוררת פעמים רבות תחושות נומינוזיות, זו ההתפעמות שלנו נוכח יצירות אמנות גדולות במוזיקה, בציור, בפיסול, וכיום גם בקולנוע. אנשים יוצרים מופעלים על ידי כוחות יצירה ארכיטיפיים, ולכן הם גם נמשכים בחבלי קסם אל כוחות אלה, מתפעמים מהם ומקבלים מהם את השראתם. התפעמות זו עשויה לגבול באינפלציה, בניפוח תחושת האגו על ידי הכוחות הארכיטיפיים שמפעילים אותה. בתחושות אלה יש גם כוח מניע שדוחף את האדם להגשמת ייעודו ולהתגברות על קשייו. משום כך יש המחפשים תחושות התעלות דרך היקסמות מחוויות חזקות שנעוצות בממד ארכיטיפלי. חשוב שאנשים אלה יהיו מודעים לסכנת ההיקסמות, כדי להישמר מההיבט הרגרסיבי שלה.
נראה שגם נוימן מדבר על הנומינוזי מתוך היקסמות מהיותו הפוטנציאל של היצירה: "המפגש עם הנומינוזי הוא הבסיס המאפשר את חשיפתה של נקודת הרִיק היצירתי באדם. נקודה זו אינה אלא מה שנמצא מעבר לתודעה. הופעתה של נקודת הריק בתוך האדם יכולה להיות בעלת אופי של התגלות אלוהית, אשר בתור נומן (Numen) נראית כמתרחשת מחוץ לאדם. במצב כזה התהליך היצירתי שלה מכונה בשם 'התגלות'" (נוימן, 2007 [1948]: 31).
אולם נוימן מתייחס אל הנומינוזי לא כאל היבט נפשי של הסובייקט, האדם המוקסם, אלא כתכונה של האובייקט במציאות, כיוון שהכול כלול בשדה של מציאות אחדותית של פנים וחוץ. הוא מדבר על ה"נומינוזיות הדינמית של המציאות, הפועלת ומפעילה ואוחזת בברואים החיים" (נוימן, 2013 [1953]: 42).
הנומינוזיות היא "ממאפייניה האובייקטיביים של המציאות", ואינה תכונה של הנפש המושלכת על העולם, אלא היא "חלק מהמציאויות שאיתן הנפש בזיקה" (שם, עמ' 43). יונג כותב שהנומינוזי "מסוכן מכיוון שהוא מפתה את האדם לקיצוניות". "בכל מקרה שבו חוויה נומינוזית מטלטלת את הנפש, קיימת סכנה שיינתק החוט שבו נאחז האדם" (1993 [1961]: 150). ואומנם זהו הצד הבעייתי של ההיקסמות מכוחם הנומינוזי של תוכני הלא-מודע הקולקטיבי: היא עשויה לעוור אותנו ולהשכיח את המציאות היומיומית שאליה אנו חייבים לשוב, ואף להשכיח את המחויבות שיונג הִרבה לדבר עליה – הגעה למודעות עצמית. כלומר, ההיקסמות מהלא-מודע הקולקטיבי עלולה להפיל בפח, כמו הסירנה המזמרת ומפתה את המלחים, והיא מסמלת, ובו בזמן מגלמת, את המשיכה המסוכנת למים המטביעים, אל קיום נטול מודעות. היא עלולה להיות עושר השמור לרעתו של המציץ לתוכה ונלכד בה. גם המיתוס על איקרוס מכיל בתוכו אזהרה כזו – של היקסמות מהשמש וסירוב לאזהרה שאורה המסנוור מסוכן – ואכן סופו של איקרוס שנפל למים וטבע. ככל שגדל כוחם המפעים של ארכיטיפים, כך גדלים צילם ופוטנציאל הסכנה הטמון בהם.
חוקר השואה שאול פרידלנדר (1985: 40) אומר שההליכה למוות במלחמת העולם השנייה הייתה כחיזיון דתי, כפסיון נוצרי ופגאני כאחד. כך הוא מתאר את כוח המִּקסם של מיתולוגיית הרוע הגרמנית של האל ווטאן ושל המיסטיפיקציה שלה. יונג נמשך בהיקסמות אל המיתולוגיה הגרמנית, בעיקר אל ההיבט המאגי והשמאני של האל ווטאן שמביא ידע מהמעמקים.
חוקרי הגנוסטיקה סבורים שיונג היה שרוי בהיקסמות מההיבטים הרוחניים של הגנוסטיקה (כת מראשית האלף הראשון). ויקטור וייט, כומר דומיניקני ששילב את התאולוגיה עם הפסיכולוגיה של יונג וייסד את מכון יונג בציריך, הדגיש שמה שיונג ראה בגנוסיס כאפשרות של מסע אינדיבידואציה, כמו בתהליך של אנליזה עמוקה, יכול להביא להיקסמות מכוח החיזיון שבולע את התודעה, ויכול להיות מסע אל הפסיכוזה (204 :White, 1992), סכנה שאכן ארבה ליונג בעת החזיונות הגנוסטיים של הספר האדום. יונג נמשך אל כוחם הממגנט של הארכיטיפים ולכן יזם את מסעותיו למעמקים כדי לפגוש שם את התממשות הארכיטיפים בדמויות מיתיות, ולשם כך היה מוכן לסכן את שפיותו.
האלכימאים דיברו על כוחו של המגנט בתהליכי הטרנספורמציה. הם ייחסו את כוח המגנט גם לדגים, גם לאבן החכמים וגם לתהליך האלכימי (נצר, 2004: 368). אנו מבינים אפוא שהמגנט מסמל את כוח ההשפעה הלא-מודע העצום של הארכיטיפים: אלה שדוחפים לתהליכי שינוי לקראת מימוש העצמי וגם אלה שדוחפים להרס ורגרסיה. לדעתי, הארכיטיפ של העצמי וארכיטיפ הרוע הם בעלי הכוח הממגנט ביותר. הבנתנו את כוחו העוצמתי הנומינוזי של הארכיטיפ מבהירה לנו שכל ארכיטיפ יכול לפעול בכוח לא-מודע מגנטי על הנפש, שכן מקורו בלא-מודע הקולקטיבי, וכך להשפיע בכוחו השואב על התודעה. המגנטיות היא תכונת כוח המשיכה של הארכיטיפ שגורמת להיקסמות התודעה מהארכיטיפ. ולפעולתו על נפש האדם.
ליונג היו חלומות שחווה אותם כנבואיים. למשל, חלומו ערב מלחמת העולם הראשונה, על נהרות הדם והקרח המציפים את אירופה; החלום מ-1918 שבו חלם שהוא מכוסה כוויות והוא עֵד להרס של גרמניה על ידי גשם של אש ומנבא את המלחמה השנייה (Wher, 1988: 333); וכן חלום הפרה החולה והיטלר, שחלם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבו הוא מתאר-מנבא את פלישתם של הרוסים לגרמניה (McGuire & Hull, 1977 [1948]: 181). אפשר להתייחס לאפשרות שחלומותיו-חזיונותיו אלה של יונג הם אכן נבואיים-היסטוריים לאירופה – כביטוי לפתיחותו העמוקה והחריגה אל הלא-מודע הקולקטיבי, כשהוא משמש כשמאן שמקבל מסרים על המציאות האובייקטיבית מהלא-מודע אל הקהילה כולה. אך אפשר גם לחשוב שזו עמדה גרנדיוזית צילית לא-מודעת, שמעורבת בהיקסמות מכוחם הארכיטיפי של החלומות הנבואיים. פרשנות ארכיטיפית-היסטורית זו לחלומותיו, וחשיבותו כמביא התורה החדשה לחברה, הן אולי פיצוי לתחושת הדחייה וחוסר ההערכה שחש מצד פרויד, שאף האשים אותו ביומרה נבואית (יונג, 1993 [1961]: 150).
אותה נטייה לפרשנות ארכיטיפית-נבואית, שמסרבת לפרשנות אישית ונובעת מהסובייקטיביות של החולם, נראה בספרו "תשובה לאיוב", בפרשנותו של יונג לחזון יוחנן בברית החדשה. כשיונג מתייחס לחזון הנבואי האפוקליפטי של יוחנן, שכולו הרס אכזרי של העולם, הוא רואה בו פיצוי לאיכויות מלאות האהבה של יוחנן, והוא שולל במפורש את המשמעות האפשרית של חזיון ההרס כביטוי לצל האישי של יוחנן בחיזיון. הוא אומר שהבשורה שהביא יוחנן היא של חזון אהבה אלוהית, ולכן היה צורך להראות לו גם את הפן ההרסני של אלוהים: "מטרת החזון האפוקליפטי אינה ליידע את יוחנן, אדם מן השורה, בנוגע לכמות הצל שהוא מסתיר תחת טבעו המאיר, אלא לפתוח את עיני החוזה לגדלות ללא שיעור של אלוהים", כשגדלות זו מכילה גם את "האימה הפראית של יהוה" (יונג, 2005 [1952]).
בעייתי בעיניי השימוש האינפלציוני-מוקסם של יונג במינוח של הנומינוזום. הוא טוען לנומינוזיות של הארכיטיפים, ובה בעת הוא מרבה לדבר על החוויה הדתית בהקשרים נומינוזיים, ומזהה את הדתי עם הנומינוזי כשהוא מגדיר את הדת כ"התבוננות זהירה ומצפונית בנומינוזום" (Jung, 1973 [1958]: 7). האם משתמע מכך שחוויית הנומינוזיות של הארכיטיפים היא חוויה דתית? כאמור, רודולף אוטו השתמש במונח נומינוזום כדי לתאר התפעמות רגשית רוחנית דתית עזה. החשיבות הרבה שייחס יונג לחוויה זו מבוטאת במכתב מ-1945: "העניין הגדול של עבודתי אינו בטיפול הנוירוזה אלא בגישה אל הנומינוזי. אבל העובדה היא שהגישה אל הנומינוזי היא התרפיה האמיתית, וככל שאתה מתקרב אל החוויה הנומינוזית אתה משתחרר מקללת הפתולוגיה, ואפילו המחלה עצמה מקבלת אופי נומינוזי" (377 :Jung, 1973). טענה זו מוגזמת ביותר. כבר במקרא, בחלום הסולם של יעקב, מסופר שכאשר הגיע למקום שבו יפגוש את אלוהים: "ויפגע במקום". הפגישה עם המקום האלוהי מתוארת אם כן כבעלת פוטנציאל פגיעה. אין ספק שהנומינוזי יכול לרפא את אותם אנשים שזקוקים משורש נשמתם להתנסות זו, אך הוא גם יכול להרוס אנשים נטולי מודעות וחסרי יכולת הסמלה. נוסף לכך, התרפיה מבוססת בעיקרה על התייחסות לחומרים ביוגרפיים בתוך הֶקשרים בין-אישיים, ולא על ארכיטיפים נומינוזיים. יתרה מזו, גם אנשים עם אישות פסיכופתית יכולים לחוות היקסמות מכוחות ארכיטיפיים, דוגמת כוחות הרוע, ולהשתמש בהם לרעת האנושות.
אף אצל אריך נוימן, במאמרו "האדם המיסטי" (נוימן, 2007 [1948]), אני מזהה נטייה להיקסמות מהעולם הארכיטיפי הרוחני, כאשר כל מהלך ההתפתחות של האדם מתואר שוב ושוב כביטוי של הארכיטיפ המיסטי. בביטוי "מיסטיקה" כולל נוימן כל מפגש חווייתי עם הלא-מודע הארכיטיפי, והוא טוען שהאדם מעצם טיבו הוא אדם מיסטי. באופן כזה הן נוימן והן הקורא של ספרו זה אינם מבחינים בין חוויית האדם את הארכיטיפ כהתנסות נומינוזית לבין החוויה המיסטית (התמזגות עם האינסוף, עם הלא-מודע או עם האל). בספרו מכנה נוימן "מיסטי" לא רק את השלב הגבוה שהוא שיא תהליכי ההתפתחות, אלא גם את השלב הבראשיתי, האורובורי, שבו האני ממוזג עם האֵם, שלב שממנו נובעת החוויה הבסיסית המיסטית של האדם, והוא ישוב לשאוף אליה.
במאמרו זה נוימן מבחין בין שלושה שלבים בהופעותיה של המיסטיקה: המיסטיקה המוקדמת או מיסטיקת המקור (בשלב הקשר עם האם, שבספריו האחרים נוימן מכנה אותו השלב האורובורי); שיא המיסטיקה, שהוא המאבק נגד הדרקון ותקופת אמצע החיים; ומיסטיקת שלב הסיום והמוות (שם, עמ' 50). נוצר כאן עירוב מושגים, כשכל התמודדות-מפגש של האדם עם הלא-אני, כלומר, עם הלא-מודע, מוגדרת לפי נוימן כשלב מיסטי, ואין הבחנה בין שלושת השלבים: הסימביוזה הראשונית, המאבק למען האוטונומיה, וההתמזגות המיסטית באינסופי לקראת סיום החיים. הרושם שנוצר בספרו זה הוא שהאדם הוא ישות מיסטית, וכל מגמתו היא קיום מיסטי. זאת בניגוד לשאר ספריו של נוימן, שנכתבו אחריו, ובהם מדגיש נוימן שמרבית חיי האדם הם מאבק למען קיומו האוטונומי, שרק ממנו יוכל לממש את העצמי הייחודי שלו.
האנתרופולוג לוסיאן לוי-בריהל (Lévy-Bruhl, 1922) כינה את השלב הבלתי-מובחן הראשוני בתרבויות שבטיות "השתתפות מיסטית". ייתכן שנוימן השתמש ב"מיסטי" בשלב של ראשית החיים במובן זה של לוי-בריהל. ליונג יש השגות על השימוש של לוי-בריהל במילה "מיסטי", והוא אומר על כך: "נראה לי שהמלה 'מיסטי' לא נבחרה בשמחה. אנשים פרימיטיביים לא רואים שום דבר מיסטי בדברים אלה, אלא רואים אותם כטבעיים לגמרי". כי מה שמכונה כאן מיסטי אינו אלא השלכות של האדם הפרימיטיבי את עולמו הפנימי על העולם, ללא הבחנה בין החשיבה והדמיון שלו לבין המציאות, כשעבורו העולם המציאותי מלא רוחות ושדים וכוחות מאגיים. יונג מזכיר לנו שגם אנחנו חיים בהשלכות שגורמות מבלי דעת לעירוב מציאות פנימית וחיצונית, ואין זו מיסטיקה כלל (Jung, 1970 [1931]: 64). מכאן שמה שלוי-בריהל מכנה ההשתתפות המיסטית של ראשית החיים אינו אלא היעדר מובחנות של תודעת האני מהלא-אני. לעומת זאת, מה שאנו נוהגים לכנות חוויה מיסטית או מצב מיסטי, אינו סימביוזה של ראשית החיים ואינו חוויית יסוד של כל אדם לאורך כל חייו, כפי שנוימן מציע כאן, אלא הוא מצב מפותח שבו תודעת האני מתמזגת בלא-אני הגבוה הקוסמי כחוויה נשגבת ואף קדושה, בשאיפה לוותר על האוטונומיה, לאחר שהאני עמל רוב חייו לעצב אותה, וזאת כדי לחוות את העצמי ככלול בעצמי הקוסמי. השלב המיסטי העליון הזה אינו הכרחי כלל וכלל לכל אדם. גם האלכימאים ידעו זאת, ולכן תיארו את שלב ההארה כשלב שמעבר לשבעת השלבים הבסיסיים של התהליך האלכימי של הנפש.
גם בספרו "אדם ומשמעות" (2013 [1953]), שבו עוסק נוימן "במציאות האחדותית", יש הרגשה שהוא כולל במושג הזה את מה שקודם לכן כינה מיסטי. גם כאן לא ברור אם נוימן עוסק במציאות האחדותית הראשונית או הסופית, אם המציאות האחדותית מזוהה עם ההתמזגות עם האם, עם הלא-מודע הקולקטיבי, עם העצמי, או עם עצמי יקומי קוסמי.
סכנת היקסמות מיסטית מתוארת בסרט "מפגשים מהסוג השלישי" (1977) של סטיבן שפילברג. מתוארות בו חלליות של העב"מים כצלחות עגולות זוהרות דמויות מנדלה, שמופיעות כמו התגלות אלוהית. ואומנם, גיבור הסרט, שחווה את אור החלליות שהתגלה לפניו, נהיה חסר מנוחה וחש מחויבות לצאת למקום בלתי-ידוע שמשך אותו, עד שהגיע למקום נחיתת החללית והוא עולה אל תוכה בחיוך אופורי כמהופנט ונבלע בתוך צלחת שמימית עגולה שלא תשוב עוד. יונג טען שהופעת העב"מים במאה ה-20 מבטאת את השאיפה לגאולה רוחנית שהושלכה אל החלל. הסבר זה של יונג מאפשר להבין את כוח המשיכה העצום של החלליות, שמסמלות לאנשים מבלי דעת את שלמות העצמי. הסבר זה מאפשר להבין גם את כוח המשיכה וההיקסמות מאנשים כריזמטיים שמופיעים בעולם כמנהיגים רוחניים שמושלך עליהם ייצוג העצמי הקולקטיבי, והשלכה זו תורמת להשפעתם על החברה. נוימן אומר על אנשים כאלה: "אין שום עניין של בחירה בפסינציה עלידי ארכיטיפ [...] מי שקראו לו הוא נביא, מבשר, מכריז על הדרישה המועלית על ידי הארכיטיפ המדבר אליו" (נוימן, 2011 [1963]: 209). נוימן אומר: "בזמנים קדומים, היקסמות על ידי ארכיטיפ קידמה את המודעות, כך שהאדם האחוז בידי ארכיטיפ הפעיל על קבוצתו פסינציה ששימשה לגיבושה של הקבוצה ונתנה לה צורה ותוכן. האדם שמתפעם מתוכֶן ארכיטיפי עשוי היה לייסד קבוצה ולהעניק לה טקסי חניכה שגם גיבשו אותה וגם הבדילו אותה מקבוצות אחרות" (שם, עמ' 208). אולם כידוע, מנהיגים כריזמטיים מציעי גאולה לעיתים רק מתחזים ככאלה. הם מסיטים את האדם מהחיפוש הפנימי אחר עצמיותו ומובילים את האנושות לעברי פי פחת שוב ושוב. פעם אחר פעם אנו רואים שההיקסמות עשויה לתעתע ולהוליך שולל כשאין מורה דרך אל פִּשְרה, מה גם שהרמס-מרקורי, מורה הדרך של האלכימאים ושל נפשנו, הוא יצור כַּספּיתי, חמקמק ומתעתע מעצם מהותו!
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית מדריכה בכירה. מלמדת בבית ספר לפסיכותרפיה יונגיאנית. אמנית וחוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה מאמרים רבים, תשעה ספרי עיון על מסע הנפש במיתוס, בספרות ובקולנוע; ספר פרוזה, וכן פרסמה אחד עשר ספרי שירה, עליהם זכתה בחמישה פרסים ספרותיים.
רות נצר היא מחברת הספר ״הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, הדתי, האמנותי והספרותי״ בהוצאת אדרא. הספר מתווך בין הקורא העברי לבין הטקסט המיתי־סימבולי־מטפורי של 'הספר האדום' ומבאר את המשמעות הסמלית של ציוריו החידתיים ואת הקשר לסגנונות האמנותיים של תקופתו.
