קו ארוך מחוק – מחשבות על תקווה בימי מלחמה: פרק לקריאה

16.01.25

ד״ר אורנה ראובן

לפניכם הפרק לקריאה "שלומי קשור בחוט אל שלומך" מאת ד״ר אורנה ראובן, מתוך הספר "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה" בעריכת ד״ר מירי רוזובסקי וד״ר מוריה דיין קודיש מהוצאת שְׁתַּיִם. בספר מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים נוספים, ביניהן פרופ’ מירב רוט ופרופ’ דנה אמיר.

"שלומי קשור בחוט אל שלומך"

בקבוצת הוואטסאפ "אנליטיקאים מסייעים", שנפתחה מייד לאחר השבת השחורה, הופיעה באמצע ינואר ההודעה הבאה: "סבתא שמטפלת בשני נכדים שנותרו ללא הוריהם, זקוקה לסיוע נפשי דחוף לעצמה. צריך להגיע אליה למלון בתל אביב, ביקשו אם אפשר כבר מחר... מי מוכן/ה?"

יש להגיב בקבוצה במהירות. מרבית ההודעות מסומנות תוך דקות ספורות בכיתוב "פנייה סגורה", עדות לרצון הטוב ולנכונות, אולי אפילו כמיהה, להיענות לצורך העולה מהשטח. אני שמה לב לניסוח המבהיר שסבתא זקוקה לסיוע לעצמה, עבור עצמה. כל מי שמשתייכת לקבוצת "אנליטיקאים מסייעים" יודעת היטב, שעל מנת לטפל באחר אנחנו זקוקות בעצמנו להחזקה. זוהי אמת פשוטה שאפילו סבתות אינן יכולות לחמוק ממנה, ובכל זאת עולה במחשבותיי פרוטוטיפ קדום של סבתא־סביבה, נוכחות מיטיבה כמעט כול־יכולה, מנקודת המבט הילדית לפחות, המגויסת ללא היסוס לצורכי הדורות הצעירים.

בזמן שאני ממתינה לתגובת מנהלת הקבוצה, אני נזכרת בכתבה שקראתי פעם על סבתאות בטבע. סבתא, נטען בכתבה, היא הגורם המשפיע ביותר על סיכויי ההישרדות של גורי לווייתנים. אני מדמיינת לווייתנה עצומה וכהה, שוחה בשתיקה סביב מעגל הגורים והוריהם, מרחיקה צל אִיוּם בצדודית מבטה. אבל הסבתא שפנתה לטיפול היא גם אם שכולה, לווייתנה פצועה.

כאשר אני מקבלת ממנהלת הקבוצה את פרטי ההתקשרות עם שרה, אני לומדת שנכדיה הם שביקשו את הטיפול עבורה. אלה הם ילדיה הבוגרים של רונית, בתה של שרה שנרצחה בשבת השחורה. הנכדים חוששים שסבתם "דועכת מרוב שכול", שתש כוחה.

שרה בת למעלה משמונים, יפת תואר, עיניה תכולות וחודרות, שערה משוך לאחור ואחוז בגומייה הדוקה. אנחנו יושבות זו מול זו בחדרה במלון. החדר נראה כמו כל חדרי המלון בעולם, מין מקום כללי וארעי, רחוק עד מאוד משגרת חייה בעיר דרומית קטנה, מופרד מכל מה שמוכר ואהוב. שרה מביטה בי, ואינה מתעכבת על מילות הקְדמה. היא מספרת לי בבכי על בתה, חתנה והנכד הצעיר, שנרצחו בשבת השחורה בביתם בקיבוץ. שני הנכדים הבוגרים לא היו בבית הוריהם כשהתחולל הטבח, ושרה עצמה שהתה בממ"ד בביתה, שומעת את רעשי המלחמה הקרובים ונפשה נקרעת מרוב דאגה. שרה מתארת את ההודעות האחרונות מרונית, את המידע מהקיבוץ שהבית נשרף עד היסוד, עוד שבועיים מרים שחלפו עד שהתקבל זיהוי ודאי וקברו את המתים. שרה אוחזת בידי ובוכה. אני שותקת הרבה, ומקווה שעיניי מדברות בשבילי.

אני חוזרת למלון לאחר יומיים, דופקת על דלת חדרה של שרה, אך שרה אינה פותחת. אני חושבת על דלת הבית בקיבוץ; האם נפרצה בכוח? האם נפתחה מתוך תקווה שבאו להושיע? אני מתקשרת, שרה ואני משוחחות משני צידי הדלת:

"שרה, זו אני בדלת..."

"אל תבואי, מאמי, אל תבואי. הגשם חזק ואת תירטבי כולך."

"אבל אני כאן, תפתחי לי בבקשה."

"אל תבואי, מאמי, מאוחר וקר. את לא צריכה לצאת מהבית בגשם כזה."

האם אני שומעת בקולה תקווה כמוסה שבכל זאת אבוא?

"באתי אלייך, שרה, אני כבר כאן."

"את כאן?" משתנה קולה במהירות והדלת נפתחת.

"טוב שבאת!" היא מחבקת אותי, "אבל למה בגשם כזה? טוב שבאת! את אוהבת שיבּה? שבי, אני אכין לך כוס תה עם שיבה."

איך ייתכן שאני מרגישה שהגעתי, בעוד שתינו יושבות באזור מפורז, שאינו בית ואינו קליניקה, בתוך מרחב מבלבל שחדריו הומי חיים ובו בזמן אפופי אובדן ופליטות? אני חולצת נעליים רטובות, התה מתוק בהתחלה ומר בסוף, שרה ואני מכירות מימים ימימה ועדיין לא מכירות.

אנחנו מסתכלות בצילומים מהבית השרוף שהנכדה של שרה צילמה בבית הוריה. כל פרט בתמונות מפורק, מפויח, מותך ואבוד, ואי־אפשר להבין מה שקרה שם. שרה אומרת שבהתחלה טענו שמתו בעשן, אבל נכדתה מצאה בין השברים תרמילי כדורים וסימנים של דם, המצביעים על סיוט אחר. אי־הוודאות מטלטלת את שרה. לו רק ידעה שבתה מתה לפני שהבינה שהם לגמרי לבדם, שאיש לא בא לסייע: "המחשבה שאולי היא ביקשה עזרה, ולא היה מי שיעזור. חיפשה מישהו שיפנה אותה, מישהו שיראה מה קורה איתה, ולא היה. המחשבה הזו גומרת עליי."

במשך פגישות רבות ראשינו סמוכים וכפופים מעל לטלפון של שרה. היא מעבירה תמונה אחר תמונה ומסבירה: כאן רונית מחופשת בפורים לנסיכה, את השמלה הנפוחה שרה תפרה לה משאריות בדים שמצאה בחנות. כאן היא נערה חייכנית, מוקפת באחיה. הנה רונית עם ילדיה בשדה כלניות אדום. בנה הצעיר, שנרצח עימה בממ"ד, מחובק איתה, הוא בתמונה הזו תינוק קטנטן. פה רונית צועדת בשבילי הקיבוץ, הילדים שחינכה מביטים בה בעיניים מרותקות. וכאן היא יושבת בסלון של אִימה. רגליה של שרה, עייפות מהכנות קדחתניות לאיזה חג, מונחות על ברכיה, והיא מפוגגת בעדינות את סימני המאמץ.

"הייתי קשורה כל כך לילדה הזאת... תמיד היתה שואלת: אמא, את צריכה משהו? יש לך הכול? חסר לך משהו? תמיד היתה קמה מהשולחן ראשונה והולכת לכלים בכיור. אני אומרת לה: תפסיקי, אבל היא אומרת: לא, בשום אופן לא, את עשית מעל ומעבר, עכשיו את תשבי."

שרה דואגת כשאני מגיעה למלון בשעת ערב, אחרי העבודה בקליניקה. היא אומרת שאני לא שומרת על עצמי ושחשוב לנוח. בכל זאת פגישותינו הולכות ומתרבות, משתיים בשבוע לשלוש וגם לארבע. שרה מצרפת לתה שהיא מגישה צלוחית עוגיות, מנסה גם פירות חתוכים, מתאכזבת מראש מכישורי האכילה שלי. זה זמן רב שלא שמעתי תלונה מעין זו, והנוסח והטון החם מכמירים את הלב. אנחנו מסיימות את הפגישות כששרה מסמנת לי שדי לה. הסגנון הוויניקוטיאני מתאים כאן, ואין בי התלבטות.

כאשר שרה מדברת על חייה הקודמים, היא מתארת רקמת חיים שוקקת, מלאה עד גדותיה בעשייה ויצירה. אני מגלה ששרה שילבה בטבעיות תפקידים נשיים מסורתיים בפנים הבית, עם הובלה עצמאית ואמיצה של פרנסת המשפחה. מבעד למילים עולה דמות מרכזית וקורנת, רבת יופי וחום, עד שאירוע קטסטרופלי ניפץ לרסיסים כל מה שהיה משמעותי עבורה.

שרה: "מאז שהפסקתי לעבוד השכרתי את החנות, ויש לי סדר יום בבית. אני עושה בבוקר את הניקיון, את הכביסות, ובצהריים אני נחה קצת, אחר כך אני קמה וממשיכה — עושה יום של חמוצים או יום של עוגיות... עד ארבע וחצי חמש, זהו. אחר כך באים הילדים, באים נכדים, אז אני איתם."

אורנה: "זה עושה הרגשה שהכול מאורגן, הכול במקום..."

שרה: "ככה הייתי כל הזמן, מאז שהייתי קטנה. פעם היינו עשרה אחים, הייתי עוזרת לאמא אחרי בית ספר. היה קשה מאוד, עשרה ילדים... זה לא קל, רק הכביסות והאוכל שהיתה מכינה, יום שלם היה הולך לה. אז אני הייתי באה ועם אחותי היינו מסדרות את המיטות, מחליפות מצעים, עוזרות לה לפחות שהיא רק מכינה את האוכל."

אורנה: "כמה שאת חרוצה, שרה..."

שרה: "ככה אני אוהבת. מתי שהילדים בעבודות ובסידורים שלהם, אני כבר גומרת את הכול. הייתי מכינה צנצנות, וכל מי שבא הייתי נותנת לו. אם זה עוגיות שאני מכינה, אם זה פיצוחים, כל הדברים שהייתי עושה."

אורנה: "לכולם את דואגת, מכינה בדיוק מה שצריכים."

שרה: "וכשהיו באים בשבת או מתי שהיו באים, הייתי אומרת, קחי כפרה זה חמוצים, זה פיצוחים, והכנתי הרבה בשר טחון, שיהיה לך מוכן."

אורנה: "את ממש ראשת המשפחה, נכון?"

שרה: "כן. הייתי. ככה הם גדלו אצלי בבית, ככה אני חינכתי אותם, שכולם ביחד. כל הזמן התקשרתי, כל הזמן התעניינתי — אם הכול בסדר, אם יש בעיה, אם יש משהו לקנות, אם צריכים עזרה במשהו. כל בעיה אני פותרת להם. כל מי שהיה צריך משהו, אני הייתי עומדת דום לכולם, לא משנה קטן גדול, לא משנה..."

אורנה: "ככה את רגילה לשמור עליהם... להשגיח מקרוב שכולם בסדר גמור. את גידלת משפחה לתפארת, שרה. בעשר האצבעות שלך, את טיפלת בבעלך אחרי התאונה, ודאגת לפרנסה, והאכלת, וחינכת, וכל בעיה היית פותרת..."

שרה: "נו, אז עשיתי, מה זה עזר לי? מה זה עזר לי שפתאום לא ילדה ולא בעלה, פתאום נעלמו?" (בוכה).

אורנה: "זה כל כך כואב, שרה. לקחו חלק מהלב שלך..."

שרה: "נכון, נכון, בשביל זה קשה לי לעכל. קשה לי (בוכה). איך היו בערב שבת בריאים ושלמים, למחרת נעלמו?"

אורנה: "אין שום דבר כמו זה, כמו הכאב על ההילקחות הפתאומית הזאת."

שרה, שתמיד יודעת לסדר הכול, שקועה עד צוואר בחורבן שאין בכוחה לתקן. היא מוצפת אשמה על כך שלא התעקשה שרונית ומשפחתה יישארו לישון בביתה לאחר ארוחת החג של ערב שמחת תורה. מדוע הסכימה שיחזרו לישון בקיבוץ? ואם לא היתה מסכימה? רקמת החיים העשירה, שיצרה בעמל ובעונג, מוטלת לפניה קרועה לגזרים; בני המשפחה אבלים ומיואשים, חלקם משרתים במילואים ממושכים, אחרים הרחיקו למלון שמציע מערכת חינוך לקטנים. ביתה עומד שומם באזור מוכה אסון. אין ניקיונות, אין בישולים, אין צנצנות מלאות בדברים טובים. במלון היא ממעטת לאכול, מתקשה מאוד לישון, כמעט שאינה יוצאת מהחדר.

נכדיה היתומים פצועים מכולם: "מאמי, אני לא יודעת עכשיו מה יהיה, זה שני ילדים שנשארו בלי אח, בלי הורים, מה שאני אעשה אפילו לא טיפה בים ממה שהיו מקבלים מההורים שלהם." אבל דווקא ההכרה הזו, האמיתית, מעירה משהו בליבה הדואב: "אני לקחתי את זה מאוד קשה, לא יודעת איך אני אסביר להם עכשיו, שאני לא רוצה שישתדלו לא להכאיב לי. אני רוצה שיהיה להם נוח להראות לי כשיש להם איזו בעיה." כמה ימים לאחר מכן, שרה מתארת שיחה עם נכדתה, בזמן שזו מבקרת בביתה: "היא אומרת לי, אני רואה את השולחן בבית שלך, סבתא, במקומות שאמא ואבא היו יושבים, מי יֵשב עכשיו בשולחן? זה קרע לי את הלב, התחלתי לבכות, לא יכולתי להפסיק." ואני עונה: "מאוד נוגעת ללב הדרך שבה היא שואלת אותך: סבתא, מה נעשה עם המקומות הריקים, השבורים? איך נעמוד בהם?"

ילדיה של רונית ממלאים את הלב ואת שיחותינו; יופיים וכישרונותיהם, הטיפוח שלו זכו מהוריהם, "מה לא קיבלו, מה לא עשו להם, בן ארבע היית צריכה לראות אותו, גאון במחשבים," אישיותם השונה, העתיד הצפוי לשני הגדולים, והגעגועים לקטן שאינם מרפים. אני חשה בתנועה זהירה של הלווייתנה השומרת, כאשר שרה חושבת איתי על דברים שבכוחה לעשות למענם; אם יהיה לה שוב בית, האם ירצו לגור בו איתה? ואיזה בית זה יהיה? "אני לא יודעת אם אני אחזור למה שהייתי... אני כן רוצה אבל אני לא יודעת איך זה ילך." לפעמים שרה מהרהרת בדברים שהם אוהבים ותוכל להכין, ידיה החכמות מדגימות לי בחדר במלון סלטים ובשרים, עוגיות, פיצוחים...

באחד הערבים נדמה ששרה מחכה לי בקוצר רוח, היא פותחת את הדלת לרווחה ומושכת אותי בידי פנימה. "תראי!" היא אומרת בטון שלא הכרתי, "תראי!" על מיטתה פזורים כדורי צמר בשלל צבעים, ושפע מסרגות. היא מספרת שהודיעו במלון על תחרות סריגה, ומתארת בגאווה כיצד היא מלמדת ומייעצת לנשים האחרות. פתאום נגלה בפניה תו שובב: "יש כאלה שפוחדות שיעתיקו מהן את הדוגמה, ומסתירות את הסריגה." "ואת?" אני שואלת. בזוויות פיה מסתמן חיוך של מנצחת ודאית: "אני לא צריכה!"

בשבועות הבאים שרה עסוקה בעיצוב וסריגת פריטים יפהפיים לתחרות. יש לה טעם משובח וידיים מנוסות, וקצב הסריגה שלה מעורר השתאות. היא מספרת שהחליטה להציג בתחרות בגדי תינוקות, שואלת אם גם בעיניי הדגמים הזעירים מביאים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את כישוריה. בזמן שהיא עורמת בידיי עוד ועוד סוודרים קטנטנים, מכנסיים וגרביים וכובעים צבעוניים, אני לא מתאפקת ומספרת לה שגם אני כבר סבתא, נכדי הבכור בן שנתיים ונכדתי השנייה אך נולדה. שרה מתרגשת בשבילי, פתאום אומרת־שואלת בעצב, גם בהכרת תודה: "את באה אליי, במקום ללכת אליהם." "לא שרה," אני עונה ומרגישה סבתא־לווייתנה בעצמי, "אני באה גם אלייך וגם אליהם."

כמה שמחנו כשזכתה בתחרות. כמה התרגשנו כאשר הניחה בידיי באותו יום שתי חבילות קטנות: באחת סוודר כחול מעוטר בלבן עם כובע תואם לנכדי, בשנייה אוברול ורוד עם כובע וגרביים מקושטים לנכדתי. וידעתי שאקבל את מתנתה בתודה, וידעתי שהאופן שבו היא מרעיפה עליי אהבה, הוא חלק חשוב מניסיונה להתעגן בנתינה, שהיתה ועודנה מרכז חייה.

פעם שמעתי סיפור על אישה חרדית, שישבה שבעה על בנה. מבקרים רבים באו ואמרו לה, "משמים תנוחמי", ורק האדמו"ר שתק. כשפנה ללכת, ניגשה אליו בעצמה ושאלה, "כבוד האדמו"ר, האם יש לך משהו לתת לי?" האדמו"ר הביט בה בעצב ואמר, "בשבילך, אין לי נחמה."

סיפור זה עלה במחשבותיי לא פעם בפגישות עם שרה, אֵם בלתי מנוחמת. דברי האדמו"ר קשים, ואמיתיים. הוא מכיר בהיעדר נחמה, בכך שהיא אינה אפשרית, והיושרה הזו מעירה משהו בעמקי הלב, כמו דנדון פעמון מרוחק.

מירב רוט כותבת על אמיתות קיומיות, שקבלתן מאפשרת להתאבל עליהן. כוונתה ליסודות קיומיים אוניברסליים שלא קל לקבלם, כמו חוסר השליטה שלנו, השתנות גופנו, חלקיות וסופיות חיינו. "מתוך תהליך האבל יוכל האדם למצוא, למרות, ואפילו בזכות אמיתות קיומיות אלו [...] את האסתטיקה של היום־יום, את כוחה העצום של הנכונות לטפח בכל רגע את מה שיש."

עבודת היום־יום של שרה היתה מעשה מתמיד של אהבה ונדיבות. זו היתה דרכה להחזיק את השבט שהקימה, לשומרו קרוב אליה, ולהזין אותו גם ממרחק בצנצנות מלאות במעשי ידיה. באזור האסון שבו נפגשנו ניסיתי לשהות עם שרה ב"מקום שבו אין צנצנות", מבלי לומר שישובו, מבלי לדעת אם ומתי.

מ"המקום שבו אין צנצנות", כפי שכיניתי אותו במחשבותיי, נולדו בהדרגה רעיונות על דברים שביכולתה לעשות למען אחרים. זו לא היתה תוצאתם של פירושים, שמיעטתי מאוד לתת. אני חושבת שזו היתה תוצאת ההשתהות הסבלנית בתוך הקרע. ואולי זוהי עבודת האבל שאוגדן מתאר, עשייה שהאדם עצמו חווה כנוגעת באובדן ומהדהדת את משמעותו. המחשבות של שרה היו קשורות בנכדיה שהתייתמו, ותווכו על ידי רצונה להעניק לי מהידע שלה ומניסיון חייה. נדמה לי ששרה חשה שאני באמת רוצה ללמוד ממנה "כלכלת בית". אחרי הכול, ישבתי בחברת המורה הטובה ביותר... יום של חמוצים, יום של פיצוחים, יום של עוגיות, ובשר טחון מתובל שיהיה לך, הפכו לסימנים בדרך לחיים. מעשה של אהבה ונדיבות המופנה גם אליי.

ביון העיר שבמצבים מכאיבים מאוד, לינק האהבה הוא המאפשר את המטלה העצובה של ההבנה. מחשבות על ההכרחיות של האהבה מופיעות גם ביומן הקליני של פרנצי, שסבר כי ברגעי האמת, משקלה של מערכת היחסים האנושית עם המטופל גובר על כל דרישה מקצועית. מעולם לפני כן לא חשתי בעוצמה כזו את חיוניותם של רגעי חסד הדדיים. דאגתי לשרה וטיפלתי בה, אך נדמה שההסכמה לתת לה לדאוג לי, נתנה מקום נכון גם לכאבה וגם לכוחה.

יש חוט מקשר בין העזרה שלא הגיעה בזמן לאנשי הדרום, בתה של שרה ביניהם, ובין הכמיהה הדוחקת בקבוצת "אנליטיקאים מסייעים" להיענות. חוט מתוח בין העזרה של שרה לאימה אחרי שעות בית הספר, לרונית שאומרת: "את עשית מעל ומעבר, עכשיו את תשבי." חוט חי של התמסרות הדדית פועם גם בין שרה לביני: בין הפגישות המתרבות ומתגמשות בהתאם למקצב הנפשי של שרה, לאופן שבו אירחה אותי בחדרה ובחלומותיה. בין הזכות לפנטז צנצנות לנכדיה, לבין הסריגה בצמר חם לנכדיי.

חוטים ותקוות קשורים אלה באלה, מאז סימן ההצלה עליו הסכימו המרגלים עם רחב, בתחילת ספר יהושע: "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ" (יהושע ב, יח). גם המלאכות הנשיות המסורתיות, כמו סריגה, טווייה ורקמה, נושאות עימן ערך סימבולי של חיבור סבלני ומתמיד, עד ליצירת מארג חזק ואחר מהחוטים שהרכיבו אותו. עבורי, הסריגה של שרה מסמלת את יכולתה להתמסר לשתי וערב של חייה, להיאחז ביומיומי ובסדר שאליו היא חולמת לחזור, גם כשאינה יודעת אם תוכל.

ההיאחזות של שרה בחיים מלווה בעצב אינסופי ובכאב שאין לו מרפא. ובו בזמן שרה מוכנה לחוש את זרם החיים, ולהכיר בקיומה של עשייה משמעותית, הקשורה בחיבורים של אהבה לילדיה ולנכדיה. ויש עוד היבט הקשור בתחרות הסריגה עצמה, היכולת של שרה להיות שוב, לרגע, ילדה שאפתנית ושובבה, ילדה בת למעלה משמונים — שבעיניה זיק של תקווה.

למידע נוסף על הספר ורכישה

על הכותבת - ד"ר אורנה ראובן

פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מלמדת במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ובמגמה הקלינית באוניברסיטת תל אביב, מחברת הרומן "המכתב" במשותף עם יאיר אלדן (כתר, 2016), וספר הילדים "כמה זמן נמשך עכשיו" (תשע נשמות, 2024), שנכתב עבור ילדים צעירים לאחר השבת השחורה.