ד"ר אורית יושינסקי
לפניכם פרק המבוא "'שום דבר הוא לא הכול': על הרלוונטיות של 'סמינר 17' לזמננו" מתוך הספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה" באדיבות המחברת ד"ר אורית יושינסקי והוצאת רסלינג.
סמינר 17 של ז'אק לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה, הוא סמינר ייחודי ומרכזי בהוראתו. לאקאן מקדיש את סמינר 17 לפיתוח של ארבעת הקשרים החברתיים, השיחים: שיח האדון, השיח של ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי. משמעו של פיתוח זה הוא הזיקה העמוקה של האנליטיקאי לחברה ולשיח שבהם הוא חי, לאחרים שביניהם הוא שוכן, לפוליס – לצורת ההתארגנות החברתית, המדינית והפוליטית שבה הוא נמצא. זיקה זו כוללת את מחויבותו של האנליטיקאי לעמדתו האנליטית וההופכית. הסמינר משוקע בעמדת הפסיכואנליטיקאי שמכוון לא רק לשמוע, לפענח ולדבר עם הלא-מודע של האנליזנד שמגיע לקליניקה אלא ששומע, קורא ומפענח גם את השיח: את הרטוריקה, את הפרקטיקות, את המנהגים, הטקסים, הנורמות והפעולות שהם נחלת הכלל. לפענוח זה נלווית עמדה חתרנית, שחוצה את הפנטזמות, האמונות והאמיתות השרירות בשיח ויודעת לומר אחרת, אמת אחרת או אומר אחר שנוגע בממשי ויכול לגעת בסובייקט אחד ועוד אחת וכך לחולל אדוות בשיח ולאפשר שינוי מיטיב.
מתוך התייחסות זו של האנליטיקאית לסובייקט ולשיח עולה הומולוגיה שקיימת ביניהם: הסובייקט ספוגה במסמנים ובתווים לא מודעים שהיא קיבלה מהאחר ומאחרים: מהתרבות, מהמסורת, מהמשפחה והסביבה; השיח ספוג בתווים, מסמנים, נורמות ופרקטיקות שמיוצרים ומשוכפלים בו על ידי סובייקטים שמקיימים ומעבירים אותם לאחרים, על פי רוב, בבלי דעת. הלא-מודע הוא פוליטיקה, כמאמר לאקאן, הוא נמצא תמיד ביחס אל אחר, אחר שנמצא "בתוך" הסובייקט ו"מחוץ" לה בעת ובעונה אחת, מכיוון שהסימנים והמסמנים של אחרים טבועים בסובייקט וישנם גם האחרים שנמצאים מחוץ לה. ביחס לאחרים אלה ולסימנים הטבועים בה, על הסובייקט לדעת לעשות. איך לחיות עם האחרים שבי ושמחוץ לי? איך לחיות בתוך שיח מבלי להיבלע בו ולהיטמע בקונפורמיזם שמוחק את הסובייקט, מחד גיסא, אך גם מבלי להיבדל ממנו לחלוטין ולפרום את הקשרים החברתיים, מאידך גיסא? איך לחיות עם האמת שלי בתוך האמיתות של השיח? איך לדעת לעשות עם ההתענגות? איך לדעת לעשות כדי להביא לשינוי פוליטי, בלא-מודע הפוליטי של הסובייקט ושל השיח? בשל שאלות אלה ואחרות שעולות מסמינר 17, הוא נתפס כ"סמינר הפוליטי ביותר" של לאקאן, ולטעמי, הוא מעלה גם את שאלת החיים הראויים, אמנות החיים.
לאקאן העביר את סמינר 17 בפקולטה למשפטים בפלאס דו פנתיאון (Place du Panthéon) באוניברסיטה הניסיונית של וינסן (Vincennes) בין נובמבר 1969 ליוני 1970. הייתה זו תקופה רוויה במתחים עבור הסטודנטים של פריז. אירועי מאי 68' אמנם באו על סיומם בניצחון מוחץ למפלגתו של דה גול ונראה שהסדר הושב על כנו, אבל דומה שמשום כך שררה תסיסה בקרב הסטודנטים בווינסן. רווחה התחושה שייסודה של האוניברסיטה הניסיונית ב-1969, ובייחוד של פקולטה ניסיונית לפסיכואנליזה באוניברסיטה זו, היה מהלך שקוף שמטרתו הייתה להיפטר מהסטודנטים הרדיקלים שהשתתפו במחאת 68' – לגרום להם לשקוע במאבקים אינטלקטואליים ופוליטיים בקמפוס וכך למנוע את התערבותם בענייני המשטר. האוניברסיטה החדשה אמנם הציעה מגוון קורסים וחוגים ייחודיים, כגון קולנוע ופסיכואנליזה, אולם לא העניקה את הדיפלומה הצרפתית הלאומית שניתנה לבוגרי האוניברסיטאות האחרות. מתוסכלים מכשלון אירועי מאי ומהתחושה שהאוניברסיטה החדשנית מוליכה אותם שולל, פנו הסטודנטים למעשי ונדליזם בקמפוס והמשיכו את הפגנותיהם ופעילויותיהם הפוליטיות מחוץ לו.
בעבוע זה ניכר היטב בהרצאה האחת והיחידה שהעביר לאקאן בפקולטה הניסיונית לפסיכואנליזה בווינסן ב-3 בדצמבר 1969. אף שהיה מבין מקימיה של פקולטה זו, לאקאן לא לימד בה, אלא, כאמור, העביר את הסמינר ה-17 שלו בפקולטה למשפטים. שיעור זה, שלאקאן תכנן כאחד מארבעה אלתורים והעניק לו את הכותרת "אנליטיקון", מופיע כנספח לסמינר 17 (ראו כאן, "אנליטיקון, או: ההופכי של החיים בני זמננו"). השיעור לווה בשאלות ובהערות מתריסות בלתי פוסקות, שבשיאן אחד הסטודנטים פשט את חולצתו. הסטודנטים טעו לחשוב שלאקאן הוא נציג האוניברסיטה, חלק מאותו מוסד בורגני שנוטל חלק בהטעייתם ובניצולם. הם לא היו מוכנים לשמוע את דבריו. ובכל זאת, הם באו לשמוע אותו ואף נשארו, אולי מתוך "טרנספרנס שלילי" – שמייחס ידע לאנליטיקאי על אף העוינות כלפיו. לפחות מבחינת חלקם, לאקאן היה בעל סמכות ומעמד, אנליטיקאי ש"יודע", שבא ללמד אותם, ולכן מתפקידו לומר להם מהי "האמת" ומה עליהם לעשות כדי שמאבקם הפוליטי יישא פרי. הפרובוקטורים שביניהם התקוממו כאשר הוא לא סיפק את תביעתם. התביעה ההיסטרית הזו ל"אמת", כפי שנראה לאורך הסמינר, כמו מזמינה את דחייתה, מכיוון שאין אמת אחת מוחלטת ואין מסמן שיכול לומר את כל האמת.
אף שבעיני הסטודנטים לאקאן הוא מעין "אדון", תהיה זו טעות לייחס לדבריו אמירה של אדנות או הטחות קלות דעת. השיפוטים שלו נועדו לעורר, לעשות היסטריזציה לסטודנטים, שעמדתם ההיסטרית לא מאפשרת להם לראות כיצד הם משתפים פעולה עם המשטר שאליו הם מתנגדים ומה דוחף אותם לעשות זאת. לאקאן לא אומר לסטודנטים מה עליהם לעשות, הוא לא פונה נגדם ולא מציע שום דבר תכליתי – כי אז היה פועל כאדון, כאחד שיודע את האמת. אבל הוא מאפשר להם פתח מילוט ממצבם, הזדמנות להתעורר ולרצות לדעת. כותרת ההרצאה "אנליטיקון" היא אזכור לקריטיקון של הסופר הספרדי בן המאה ה-17 בלטסר גרסיאן (Gracián) (ראו כאן, פרק 13). גרסיאן דיבר על האמת כעל אומר אניגמטי מסוכן שעצם הגייתו מחייבת דיסקרטיות, זהירות ושיקול דעת, מכיוון שמפגש עם האמת עלול לפרוע את כל הסדרים. אי אפשר לדעת את כל האמת או לומר את כל האמת, ומי שמתיימר לעשות זאת נוהג כאדון, או לחלופין, מדקלם את האמיתות המוסכמות של שיח האדון.
מתוך דבריו של לאקאן לסטודנטים ב"אנליטיקון" אפשר לחלץ ולפענח כאן שלושה דברים ראויים לציון. האחד, השאיפה המהפכנית מביאה לייסודו של שיח אדון חדש; השני, מה שהסטודנטים המהפכנים מבקשים הוא אדון; והשלישי, הסטודנטים הם ההֵלוֹטים, הצמיתים המדוכאים בספרטה, שהמשטר צופה בהם מתענגים והם ששים להתענג. איך ומדוע הם משתפים פעולה עם המשטר שבו הם לכאורה נאבקים?
לאקאן, כאמור, אומר לסטודנטים כך: "... לשאיפה המהפכנית אין אלא רק סיכוי אחד, להסתיים, תמיד, כשיח אדון. זה מה שהניסיון מוכיח. מה שאתם שואפים אליו כמהפכנים הוא אדון. אתם תקבלו אותו" (239). המסמן "מהפכה" מציין, כבר במקורו האטימולוגי – re-volution – סיבוב שלם שחוזר לאותו מקום, "חזרה לנקודת ההתחלה" (62). זהו סיבוב של 360 מעלות שחוזר למעשה לשיח אדון, לאחר שהתקיים ניסיון להפיל את המשטר הישן ואת שיח האדון הקודם. לאקאן מזכיר בעמוד זה את הקשר בין המסמן "מהפכה" לתנועתם של גרמי השמים, שעושים סיבוב שלם וחוזרים לאותו המקום. הם יוצרים ספרה. בסמינר 20 לאקאן שב לדבר על מהפכה כעל ספרה: "מה שמכנים (מ)הפיכה [re-volution] – נועד, מעצם אמירתו, להזכיר חזרה" והוא מזכיר את "השקפת העולם הספֶרית" של שומעיו, "גם השמאלנים שבכם" שבעטיה מוגבלות "ההתקוממויות שלכם לטווח קצר". מהפכה חוזרת לאותו מקום מכיוון שטמונה בה השאיפה למוחלט, לאחד, ל"הכול". והמוחלט, האחד וההכול נמצאים בשיח האדון. שיח האדון הוא השיח של האמיתות המוחלטות ושל ציוויי הנורמות והמוסר, של מה שמקובל ומה שתקני, שמי שסוטה ממנו נענש בסנקציות, חמורות יותר או פחות.
הניסיון ההיסטורי אף הוא מוכיח את נטייתן של מהפכות להסתיים בשיח אדון: המהפכה הצרפתית חיסלה את המשטר הישן אך הביאה לשנים של טרור ולעלייתו לשלטון של נפוליאון; מהפכת אוקטובר שחררה את רוסיה משלטון הצארים אך הסתיימה ברודנות הבולשביקית, ולהבדיל, הכישלון של מאי 68' להביא לשינוי מהותי בשיח הביא להתחזקות הגוליזם.
אבל החזרה לשיח אדון לא זהה לשאיפתם של הסטודנטים לאדון בשיח. בשיח האדון אין אדון; יש כללים וציוויים שהסובייקטים, סוכני השיח שנמצאים בפוזיציות שונות, מדבררים ומשכפלים באופן לא מודע. אבל דומה שהסטודנטים לא מודעים לכך – ולא רוצים לדעת – שהם נמצאים בתוך שיח שאין בו אדונים ושבו הם עצמם מעניקים או מבקשים להעניק לבעלי תפקידים במשטר מנדט של אדונים.
מה שהסטודנטים מצפים לו הוא אדון שירגיע את אי-הנחת שלהם, שיספק להם ביטחון ויגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. מצויה כאן השאיפה להטיל על האדון אחריות באופן שמשחרר אותם מאחריות לגורלם, מחיפוש עצמאי אחר דרכים לפעול, לשנות ולחיות, ובמובן זה הם מחפשים אדון. אדון שינטרל את הצורך באחריות אישית ואזרחית, מישהו שיראה את הדרך והם ילכו אחריו ללא תהיות, ללא המועקה שכרוכה בחיפוש אחר מסמנים חדשים ודרכים לפעול אחרת כדי לחיות טוב יותר בחברה טובה יותר. הם מפנטזים על אדון שיאפשר להם לחיות תחת עקרון העונג, מבלי לסכן את התענגותם ולשלם עם ההתענגות על עבודה שמאפשרת כיוון חדש. נראה שמופיעה אצלם פנטזיה שהדברים ימשיכו כמות שהם, שלא ישתנו באמת, מכיוון ששינוי מהותי בשיח מחייב נטילת אחריות של הסובייקטים על פועלם ועל הווייתם, שינוי בדרך שבה הם חיים ומתענגים.
שינוי של השיח ומעבר משיח אחד לאחר אין משמעם עריפת ראשים, אלא הטיית הזרם השיחי לכיוון אחר. במובן זה, מה שלאקאן מכנה "רבע סיבוב", שמציין מעבר משיח אחד לאחר, ומה שהוא מכנה ה"הופכי" – הקריאה שמאפשר השיח האנליטי, שמערערת על שיח האדון, מטילה ספקות באמיתותיו ומתפכחת מהמיתוסים הרווחים בו – הם אולי רדיקליים יותר ממהפכה. החתרנות, ולא המהפכה, שטמונה בהתעוררות שמציעה ההופכיות, היא אולי תזוזה מינימלית אבל גם טקטונית, כזו שמשנה את הקואורדינטות שעליהן מושתתת המציאות החברתית.
הסטודנטים מנוצלים, הם עצמם יודעים זאת, אך מה שדומה שחומק מהם הוא שהמאבקים בקמפוס אינם אחיזת עיניים גדולה יותר מאשר אלה שמחוץ לו. בכל מקום תחת השיח הסטודנטים מתנגדים ומעמידים תביעות ובכל מקום הם לא מוכנים לקחת אחריות וסיכון של ממש ולשלם מחיר שיפגע בהתענגותם.
המציאות הפוליטית והחברתית בווינסן של 1969-70 שונה במובנים רבים מזו של זמננו כאן בישראל. מה בכל זאת הופך את הסמינר של לאקאן על ארבעת השיחים לכה רלוונטי לזמננו? כולנו סובייקטים של שיח. כפי שיידון בהרחבה בספר זה, השיח הוא יחס חברתי בין פונקציות ופוזיציות שונות. ארבעת השיחים של לאקאן – שיח האדון, שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי – הם מבנים שיש להם אפקטים מכוננים על סובייקטים, על מוסדות ועל יחסים בחברה. בכל אחד ואחת מאיתנו חקוקים סימנים לא מודעים שירשנו מהורים, ממטפלים, ממורים, מהתרבות ומהדורות הקודמים, כלומר משיחים ומסובייקטים אחרים בתוך שיחים, שהעבירו לנו, באופן לא מודע, מסמנים, צורות של ידע, הרגלים, מנהגים, אמונות, ניגונים וריחות. אלה חקוקים בבשר נפשנו, כלומר בלא-מודע ממשי, ויש להם אפקטים בסמלי ובדמיוני – בדרך שבה אנו מקיימים קשרים עם אחרים, עובדים, מתנהגים, מדברים וחיים. כמו באחת מסיסמאות המחאה שנכתבו על הלוח ב-1968, הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב, וזאת מכיוון שהן חקוקות על הלוח, רשומות בלא-מודע ממשי. אבל הסובייקטים, שהם אפקטים של הסטרוקטורות הלא מודעות, יורדים לרחובות. ההיסטוריות והתרבויות נבדלות זו מזו, כשם שסובייקטים נבדלים זה מזה בייחודיותם, אך השיחים כמבנים חומריים, כאלגוריתמים שאותם יש לקרוא כנוסחאות, הם קבועים ויכולים להישנות בין היסטוריות, מקומות ותרבויות.
וכך אנו נמצאים היום בשיח אדון, תחת מסמרות שקובעות מהן הנורמות והאמיתות המקובלות והנכונות, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו מוכרחים להיות משועבדים להן? האם לא כדאי שנתהה, נשאל ונערער על אותן נורמות ואמיתות? האם ישנה התענגות שעליה אנו לא מוכנים לוותר, או התנפחות פאלית דמיונית שאנו נאחזים בה מבלי להיות מוכנים להתמודד עם החסר שיתגלה בוויתור עליה? האם אנו מוכנים לקחת אחריות, להתאמץ ולהיות אמיצים ולחולל שינוי אמיתי של השיח? כשמשחררים את האחיזה בזהות האחידה והמוחלטת, ב"אחד" או במה שאנו תופסים כ"שלנו" ו"אנחנו", וחוצים את הפנטזמה של אמונות ישנות ומיתוסים אפוקליפטיים; כשצולחים את הקיבעון של מסמני אדון שמשתלטים עלינו בכפיית חזרה – כמה דרכים יכולות להיפתח בתוך החסר, כמה אפשרויות לטוות ולבנות את חיינו אחרת, כמה הזדמנויות לנשום, לחלום ולהתאוות יופיעו אז בפנינו?
קשה להיפטר משיח האדון: זהו מבנה הכרחי, ברירת מחדל שמאפשרת לסובייקטים לחיות בתוך סדר חברתי. אבל העיקרון המהותי שמאפיין את ארבעת השיחים הוא, כפי שנראה, תנועתם האינסופית, או כמו שלאקאן אומר לסטודנטים ב"אנליטיקון": "שום דבר הוא לא הכול" ("rien n'est tout"). להשיג "הכול" הוא בלתי אפשרי. ה"הכול" הוא ההתענגות המוחלטת של האחדות הזהותנית שאין בה גבולות והבחנות, שאין בה סובייקט ואין בה אחר והיא אוקיאנית ובולעת כול. זהו ה"הכול" של היחס המיני, ואילו השיח מתקיים הודות לכך שאין יחס מיני, כפי שלאקאן מדגיש ב¬סמינר 20. אין פרופורציה קבועה ומוחלטת בין סובייקט אחד לאחר ובין פוזיציות בשיח ואין נורמה קבועה ומוחלטת של התענגות שקובעת את היחס החברתי האולטימטיבי. השסע, האנטגוניזם או אי-היחס הוא התנאי הפוזיטיבי לקיומו של יחס חברתי, של שיח, והוא גם מה שמאפשר את תנועת הסיבוב של השיחים: "דיסק זה שמסתובב מפני שאין יחס מיני".
אם כן, השיחים מסתובבים. המעבר משיח אחד לאחר מתקיים באמצעות עקומה של רבע סיבוב שבה ארבעת הסימנים האלגבריים $ ,S1, S2, a (מסמן האדון, סוללת המסמנים, אובייקט a קטנה, הסובייקט השסוע – בהתאמה) מחליפים מקום, זזים מקום אחד, בזווית של 90 מעלות ביחס למקום שהיו בו קודם (ארבעת המקומות הקבועים של השיח הם: סוכן, אחר, תוצר ואמת). תנועה סיבובית זו, שהיא אינסופית ולעולם חלקית, יש בה כדי להפיח איווי. זהו האיווי להתחיל מחדש, ואחרת, ולדעת לעשות הפעם מעט יותר טוב עם ההתענגות, שהיא תוצר השארית של השיח. לא לצפות ל"הכול" המצמית ובמקום זאת להרוויח מעט אוויר, אפשרות לנשום, חסר שמאפשר שינוי של ממש. תחת שיח כזה, שהוא לא של האחד, אפשר לחיות, אחד אחד ואחת אחת, בתוך חברה, קבוצה או מדינה, יחד עם אחרים שאינם זהים או דומים לנו אלא שונים מאיתנו, אבל מבקשים כמונו לחיות עם האיווי וההתענגות הייחודיים להם.
*
ספר זה הוא שילוב של קומנטר, פירוש וקריאה "משוחדת". כקומנטר הוא מקיים קריאה צמודה ועקבית למדי בסמינר 17, שבה מתפענחים חלקים ניכרים מדבריו של לאקאן, מבלי להתעכב על כל מילה ומשפט אלא רק על מילים, משפטים ופסקאות שנראו לי משמעותיים בעת הקריאה. כפירוש – המחשבה, הידע והאסוציאציות שהן מנת חלקי כקוראת הפכו קונטינגנטיוּת להכרחיוּת וקיבעו פירושים היפים לשעתם. בעיניי, אין קריאה אולטימטיבית של כתביו ודבריו של לאקאן. הגם שקראתי את דבריו בסמינר זה פעמים מספר וקיימתי כמה וכמה סיבובי כתיבה (ומחיקה), לא הפענוח ולא הפירוש הם סופיים. בדומה לסיבובי השיחים, אפשר לקרוא את לאקאן תמיד אחרת ולגלות בו עוד ועוד. כל קריאה, בדומה לכל אמת, היא חצי אומר, כלומר לעולם חלקית. ומכיוון שאני קוראת תמיד עם הסימפטום שלי, קריאתי בסמינר 17 ממילא משוחדת או מוטה.
שתי שאלות עניינו אותי במיוחד: האחת, כיצד מתערב השיח האנליטי בפוליס ובפוליטי. שאלה זו עלתה בי בין השאר לנוכח המצב הפוליטי בשנים האחרונות בישראל ובעולם, שדומה שצועד לכיוון של פופוליזם וסגרגציה, התפוררותן של דמוקרטיות ועלייתם של כוחות פשיסטיים, רודניים, דתיים ומשיחיים. שאלה זו נענית בדרכים שונות בסמינר 17. השיח האנליטי הופכי לפוליטיקה, לפחות לזו של שיח האדון, ומאפשר להטיל בה ספק, לפרק את מסמני האדון שלה ולחשוב על מסמנים חדשים שיהיו חלק מיצירתו של שיח חדש.
השאלה השנייה שעניינה אותי בהקשר של סמינר 17 קשורה לשאלה הראשונה, והיא מה יכולה להיות תרומתו של השיח האנליטי לפילוסופיה של העבודה ואיך השיח האנליטי יכול לאפשר לעבוד אחרת – אחרת מהדרך שבה תופסים "עבודה" בשיח העבודה של זמננו? בחברה הקפיטליסטית של המאה ה-21 שיח העבודה, שהוא שיח של משרות יותר מאשר של עבודה, עדיין רואה בעבודה הכרח ואף חובה מובנת מאליה. זאת, כאשר שוק העבודה לא מספק יציבות והגנה לעובדים ורואה בהם פעמים רבות סחורות בנות חליפין, או כפי שלאקאן יאמר, "יחידות ערך" מופרטות לפרוטות. נראה שסמינר 17 מספק כמה שערים לשאלה זו אבל יחד עם זאת, יש צורך בסיבוב נוסף. המחשבה על עבודה כדעת-עשות תהיה נושאו של הספר הבא.
אורית יושינסקי היא בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית; מלמדת פסיכואנליזה ותיאוריות של תרבות, ועוסקת בקו התפר שבין הפסיכואנליטי לפוליטי; חוקרת וכותבת על תרבות, פסיכואנליזה ופילוסופיה של העבודה. חברת קבוצת "עוד – לאקאן". עורכת בכירה בהוצאת רסלינג.
הספר נכתב בהשתתפותה של אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית, מחברת הספר "פסיכואנליזה מדוברת" (רסלינג 2024).
ז'אק לאקאן, הסמינר ה-20: עוד (1973-1972), תרגום: יורם מירון, ליאור לב, פרלה מיגלין ומבל רוזן, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 53, 54.
Dominique Heck, "The Impossible Power of Psychoanalysis", in: Jacques Lacan and the Other Side of Psychoanalysis: Reflections on Seminar XVII, ed. Justin Clemens and Russell Grigg, Durham: Duke University Press, 2006, p. 216
Jacques Lacan, Le Séminare, livre XVII: L'envers de la psychanalyse, Paris: Seuil, 1991; Jacques Lacan, The Seminar of Jacques Lacan, Book XVII: The Other Side of Psychoanalysis, trans. Russell Grigg, New York: W. W. Norton, 2007
Joan Copjec, "Introduction: Structures Don't March in the Streets", Read My Desire: Lacan against the Historicists, Massachusetts: The MIT Press, p. 11
Sherry Turkle, Psychoanalytic Politics: Freud's French Revolution, New York: Guilford, 1992, pp. 174-176
