ענת אברהמי-הרניק
"איך זה ששוב את מוצאת עצמך במקום עבודה חסר גבולות, נצלני, שבו את מרגישה שאין לך ברירה אלא לקום ולהתפטר?" שאלתי–שיקפתי למטופלת. "זהו, שאני לא ממש יודעת למה," היא ענתה. "בטח כי אני צריכה כסף אז אין לי ברירה... אבל אני רואה שזה משהו שחוזר על עצמו." "אולי," פירשתי, "מפחיד אותך לחשוב שאת היא זו שמכשילה את עצמה במקום העבודה, שוב ושוב?"
לדחף הלא–מודע המניע את האדם לחזור על חוויה הכרוכה בהרסנות ובכאב קרא פרויד "כפיית החזרה" (repetition compulsion). כפיית החזרה מוגדרת כ"תהליך בלתי ניתן לריסון וממקור לא ידוע, שבאמצעותו הסובייקט מכניס את עצמו באופן אקטיבי למצבים קשים וכואבים, ובכך חוזר על חוויות ישנות מבלי שייזכר באבטיפוס שלהן". הוא עושה זאת בתחושה חזקה מאוד שמדובר בדבר מה שמניעיו נעוצים כל כולם בהווה – "אני צריכה כסף אז אין לי ברירה."
כפיית החזרה מקושרת באופן בסיסי לטבעם הכללי ביותר של דחפים, וביניהם דחף המוות. במאמרו 'היזכרות, חזרה ועיבוד' מתייחס פרויד לכפיית החזרה בהציבו את השאלה המתבקשת – על מה בעצם המטופל חוזר? תשובתו, שהמטופל חוזר על כל מה שכבר מצא את דרכו ממקורות המודחק שלו אל המהות הגלויה שלו. דהיינו, מה שהמטופל חווה כהתרחשות ממשית בהווה אינו אלא חזרה על דחפים פתוגניים (מחוללים) המסתתרים בחיי הנפש שלו.
פרויד מיקד את תשומת הלב לצורה חדשה של זיכרון, זיכרון המבוטא בפעולה. מטופל שאינו מסוגל לזכור את עברו ולספר במילים את חוויותיו, עושה זאת באמצעות התנהגויות בהווה המשכפלות, בלא יודעין, את העבר. כך, התנהגות בהווה היא למעשה עבר שהמטופל טרם חשב עליו או עיבד אותו מנטלית. את היבט החזרתיות של הכפייה, מנסה פרויד לכרוך ברעיון השליטה באובייקט במאמרו 'מעבר לעקרון העונג'. החזרתיות היא ניסיונה של הנפש לשלוט במקור המצוקה המודחק, המעורר חוסר אונים.
פרויד משווה את הדינמיקה של החזרתיות לזו של המשחק בסליל קשור בחוט של נכדו ארנסט (ראו פרק 'על הדמיון'), שבו זורק הפעוט את הסליל הרחק ממנו ומשיבו אליו וחוזר חלילה. פעולת הזריקה והחזרה של הסליל מעניקה לפעוט חוויית שליטה וניבוי (predictability). החזרתיות היא שיוצרת חוויית שליטה באובייקט (הסליל המתרחק, אך גם חוזר מעצם המשחק).
באותו מאמר קושר פרויד את תופעת כפיית החזרה עם רעיון דחף המוות ונגזרתו – השנאה. כפיית החזרה כנציגתו של דחף המוות מוסברת כנטייה לחזור למצב הראשיתי של חוסר קיום, הקודם לקיום.
המפגש עם תופעת כפיית החזרה שכיח בקליניקה, בוודאי בדפוסי טרנספרנס כאשר מטופל אינו זוכר את עברו ולכן גם אינו מספרו בטיפול, ובמקום זאת צצים ומשתחזרים זיכרונותיו שנשכחו לכאורה. למשל, מי שננטשה בילדותה לא תיזכר בכך וגם לא תדבר על כך בטיפול, אך בחייה הבוגרים – שאותם תעלה בפגישות – תספר כי "אף פעם לא נפרדו ממני, אני תמיד נפרדת ראשונה". חוויית הנטישה הופכת להיות מה שמנהל אותה, ללא יודעין, היא תעשה הכול ובלבד שלא תינטש. כך נבראת כרוניקה ידועה מראש של התנהלות שלא מאפשרת יצירת קשר אמיתי לאורך זמן.
אותה מטופלת הקפידה גם לסיים פגישות מעט לפני הזמן, ובלבד שלא תצטרך לחזור על המקום הכואב. הנרקיסיסטיות של אימה והאַבּיוּז הרגשי שעברה מצידה היו ידועים לה ואפילו מדוברים בינינו. בעקבות הצפה למודעות של הצורך הכפייתי להיפרד כדי שלא ייפרדו ממנה, סיפרה זיכרון ילדות כואב ומצולק שהנהיר עוד יותר את הדפוס הכפייתי שהשתרש. כשהייתה ילדה בת שש או שבע שבה יום אחד מבית הספר וביקשה להתכרבל עם אימה במיטה, למצוא מנוח. "היא לא רק צעקה עליי שאעוף לה מהמיטה," סיפרה המטופלת, "היא דחפה אותי בכוח רב עד שנפלתי ונחבלתי. היא אפילו לא הסתכלה עליי. יותר לא ניסיתי להתקרב אליה."
עבר זמן עד שיכולתי לשקף לה גם את נטייתה לסיים את השעה הטיפולית מעט לפני המועד. היא הגיבה בהפתעה גמורה. עד כדי כך נעלם ממנה דפוס התנהגותה; הדפוס שהיא חייבת לעזוב לפני "שיסלקו אותה מהמיטה". זהו דפוס הקשר שהופנם ושב והשתחזר, שוב ושוב. רק בעקבות המודעות הנרכשת לדפוס הכפייתי ויישומה הראשוני בקשר הטיפולי, ואחר כך גם ביחסי אהבה בחוץ, יכלה המטופלת להתמיר את הפעולה (לסיים את הפגישה, לעזוב קשר מפחד שתיעזב) למילים ולמחשבה.
ברמה הדינמית אפשר לראות כמעט בכל נרטיב שמקורו בטראומה מרחב לביטוייה של כפיית החזרה. בקליניקה אני מוצאת את ביטויה המובהק ביחסים בין בני זוג, ובבחירות חוזרות ונשנות בבני זוג שדינן להיכשל בגלל שחזורם של דפוסים הרסניים ולא מודעים מן העבר. הכמיהה המודעת היא לדינמיקה שיש בה טרנספורמציה ושינוי מבטיח. בפועל, מה שקורה הוא חזרה רפטטיבית של הדינמיקה ההרסנית והלא–מודעת מן העבר.
א' הייתה מטופלת באמצע שנות השלושים לחייה, צעירה, יפה, אינטליגנטית ורהוטה, דוברת שלוש שפות, הבת הצעירה להוריה, עם אחות–למחצה בכורה מנישואיה הראשונים של אימה ואח המבוגר ממנה בשנתיים. א' עזבה את בית הוריה ואת ארצה מייד עם סיום התיכון. מאז היא חיה בחו"ל, ונהגה לשמור על קשר טלפוני עם הוריה ולבקר בביתם פעם או פעמיים בשנה. הייתה לה היסטוריה של מערכות יחסים בעייתיות, מלוות בהרבה דרמה, סבל ומכאוב. את בן זוגה במועד הטיפול פגשה במקום עבודתה. הוא היה פרוד זה שנתיים, בהליך גירושין, ואבא לשני בנים צעירים. בצד ההתאהבות והרומן הסוחף, הייתה קיימת כל העת החרדה כי "שוב אני נכנסת למקום לא טוב", מכיוון שהייתה מודעת למצבו של בן זוגה, "שרק יצא מנישואים בעייתיים ולא בטוח שהוא מוכן לקשר." המטופלת התמודדה בכל מערכות היחסים שלה עם שאלת האמון והמחויבות לקשר. הבחירות שהיא עשתה עימתו אותה בדיוק עם המקום הפגיע של הספק. במועד הטיפול, במקרה אחד, כשבן זוגה לא הגיע כמתוכנן לביתה ולא ענה לטלפון, עברה א' ממצב של הכלה יחסית וניסיון עיקש שלא לתת לשדים מעברה (הזוגי) לתפוס את קדמת הבמה – למצב היסטרי, אובססיבי וחסר שליטה, שבו תמונת הבגידה היא לא השערה אלא מציאות. ככל שנקפו השעות, האובססיה והחרדה הפכו אותה מאדם רציונלי לאחוזת טירוף. כעבור שעתיים התקשר בן זוגה ואמר שנרדם עם הטלפון במצב שקט.
כל עוד המטופלת הייתה תלויה בבן זוגה שיאשר או יפריך את הספקות שהתעוררו בה (על פי רוב בצדק), היא נשארה פגיעה מולו. העבודה עימה באותו שלב בטיפול התרכזה ביכולת שלה להכיל את המציאות עם הספק ולא לסגת לוודאות של התסריט הנורא ביותר. אלא שהבחירה הלא–מודעת של א' בגברים מסוגו של בן זוגה הפכה זאת לכמעט בלתי אפשרי.
בן זוגה היה שקוע בראייה האגוצנטרית–נרקיסיסטית שלו. הוא לא ראה את המטופלת כישות מובחנת ממנו (כסובייקט נפרד ואוטונומי), אלא רק כשהייתה קמה והולכת, כלומר נפרדת ממנו, פיזית, במציאות החיצונית. הוא התנהל בחוסר מודעות ועל כן נעדר יכולת לשאת באחריות למעשיו מולה. כך, כל "פיצוץ" ביניהם שבו היא "איבדה את זה" הסתיים בהאשמה שלו כי "את בן אדם לא יציב", "את מלאה דרמות", מה שבתורו חיזק את הספק שהוא ביטא מולה לגבי עתיד הקשר. וחוזר חלילה. בסופו של כל משבר, שבמהלכו הייתה שוברת את הכלים, קמה ועוזבת, הוטבע בה הספק ההרסני לגבי התנהלותה – "אולי זאת באמת אשמתי?" הניסיון שלו להחזיר אותה, המלווה בספק שלה שאולי "זה הכול בגללי", בגלל "הדרך המוטרפת שבה הגבתי", הסתיים תמיד באותו אופן – השלמה, פיוס ו"ימים של ירח דבש". עד למשבר הבא. המטופלת ייחלה וכמהה לסימנים הזעירים ביותר של תקווה לעתיד משותף, ואלה הופיעו רק בדיעבד: "התכוונתי, רציתי, היו לי תוכניות ו… את הרסת עם התגובה שלך."
מה שאפיין את התנהלותו מולה היו אכפתיות, נדיבות ומסירות רבה – וזה מה שנטע בה תקווה מחודשת אחרי כל משבר – המלוות בספק חוזר ונשנה, חוסר אמון, עמימות וחוסר אחריות. בזמני הפרידות הייתה המטופלת נשארת לא רק עם האובדן של הקשר ושל מושא אהבתה, אלא עם "השיגעון" כנחלתה הבלעדית. כשבן הזוג לא מבין מה החלק שלו בדרמה שנובטת אצל בת זוגו, נותרת היא הבעלים של הדרמה ושל הטירוף, כיוון שהיא "זו שמתנהגת כך".
סיפורה של א' מדגים את הדינמיקה של כפיית החזרה כאשר סיפור מן העבר משתחזר שוב ושוב במטרה להביא לתיקונו. תיקון של הסיפור הוא הכמיהה להביאו "לסוף טוב", השונה מהנרטיב המקורי של הילדות. בחירתם הלא–מודעת של גיבורי העלילה בדמותם ובצלמם של דמויות מעברו של המטופל (הפרוטגוניסט), אינה מאפשרת את התיקון המיוחל. כך משתחזר הסיפור שוב ושוב והטראומה נחווית בכל עוצמתה. כדי שיתקיים תיקון בכפיית החזרה, סיפור חדש ואחר צריך להיכתב, סיפור שמציע בחירה במקום כפייתיות.
במהלך הטיפול התבהר שיש שני מוקדים לכפיית החזרה של המטופלת, והם שזורים זה בזה באופן הרסני. האחד קשור במערכת יחסיה עם אביה והאחר בתשתית הקשר עם אימה, שבאופן ברור ועקבי העדיפה את אחותה על פניה.
אביה היה מונע מחרדות ומאגרסיות. תמיד ראה את הגרוע ביותר, אך בלי יכולת לשאת באחריות על התנהלותו הרגשית מול בתו, בדומה לבן זוגה – ולכן תמיד הבת היא שהייתה לא בסדר. הספק המכרסם לגבי תפיסת המציאות שלה, שהייתה צריכה אישור מאביה, הועתק ליחסיה הזוגיים עם גברים. את אביה היא כבר הייתה מסוגלת לראות כ"משליכן חסר אחריות רגשית", ועדיין, היא סיפרה בעצב, "אני כל כך רוצה את האישור שלו שאף פעם לא קיבלתי. בטיפשותי אני ממשיכה לבוא אליו ונפגעת בכל פעם מחדש, כי זו תמיד אני שלא מבינה, שאשמה."
לגבי יחסיה עם אימה היא סיפרה, "אני יודעת שאימא אוהבת אותי, אבל היא בבירור העדיפה ועדיין מעדיפה את אחותי עליי. אחותי עם דרמות חוזרות ונשנות תפסה תמיד את כל המקום. עד היום כשאני מתקשרת – כי הם אף פעם לא יתקשרו אליי – אחרי פחות מדקה היא תעבור לספר על אחותי ותשכח שאני התקשרתי, ושאולי רציתי לספר על עצמי... ברור לי שאם אימי הייתה עומדת על מצוק תלול והיה עליה לבחור את מי להשאיר בחיים ואת מי לשמוט לתהום – ללא ספק היא הייתה שומטת אותי."
הכמיהה המודעת של א' ששלחה אותה שוב ושוב לאותו מקום מצמית אשר הוציא ממנה את "השיגעון", כהגדרתה, היא מה שגרמה לה לשחזר ביחסים את הגרוע מכול עבורה: מה שהיא חוותה כחוויית הבחירה ב"אחרת", שהוכחשה על ידי בן זוגה. כך, אי היכולת שלה לוותר על הקשר הייתה קשורה לא רק לכמיהה העתיקה להיות זו שיבחרו בה, אלא לדרישה או לתביעה שהאחר יישא באחריות להתנהלותו. מה שכמובן לא קרה, והיא נשארה עם הספק לגבי תפיסת המציאות שלה (תשתית יחסיה עם אביה) כשהיא נבחנת במקום הפגיע ביותר שלה – חוסר הביטחון באהבה, ובמקום הנבחר שלה מול "האחרת" (תשתית יחסיה עם אימה מול אחותה המועדפת).
אפשר כמובן להבין את התפרצויות השיגעון והזעם ההרסני של המטופלת כמופנים לא רק כלפי בן זוגה בחוץ (במישור היחסים האינטרפרסונלי), אלא גם כלפי אותו אובייקט נבגד בעולמה הפנימי. זו דרך אחרת לומר כי הבגידה (של אימה בה) כבר אירעה. אלא שהיא "משוחקת" שוב ושוב במציאות החיצונית עם בן זוגה. במהלך הטיפול נחשפו הדינמיקות של יחסי העבר. עם הזמן שחלף – הן בטיפול והן עם החזרות הכפייתיות בהתנהלות הזוגית – הצליחה המטופלת לראות שגם אם תשכיל להחזיק את הטוב שבקשר ולהכיל את הספק שמתעורר ולא "לשבור את הכלים", עדיין הצורך שבן זוגה יישא גם הוא באחריות אינו מתמלא.
באחת הפגישות, כשתיארתי לה את המושג "גזלייטינג" (ראו פרק 'על האמת') כמודל לחוויה המטלטלת שהיא חווה עם בן זוגה – פרצה בבכי מר ואמרה, "זה בדיוק מה שאני מרגישה ברגעים האלה, אבל הוא לא רואה את זה בכלל. אני נשארת המשוגעת שעושה חור בקיר מרוב עצבים או משאירה מיליון הודעות בטלפון." "מה המשמעות של לוותר – על האישור של אביך, ואולי על בן זוגך בשל חוסר המסוגלות שלו לשאת באחריות על חלקו בקשר?" שאלתי. "זה אומר להישאר בלי תקווה שיכול להיות אחרת, שזה באמת אפשרי," ענתה. "ואם אין בסיס לתקווה, אולי זה באמת לא יקרה," הקשיתי. והיא ענתה, "בלי התקווה אני נשארת ריקה ובלי רצון לחיות."
אט אט התבהר הצד הממכר של היחסים שעבור המטופלת היו "מעניקי חיים", ואובדנם נחווה כ"ריקנות ואובדנות". תפיסה זאת הייתה נעוצה בטיבם של היחסים, שבהם אובדן הקשר הוא לא פחות מאובדן העצמי הנתון בקשר זולתעצמי פתולוגי המבוסס על השלכות הדדיות בינה לבין בן זוגה. כך, עם ההחלטה להיפרד, חוותה המטופלת לא רק עצב על אובדן אלא בעיקר ריקנות, חוסר טעם, דיכאון ואובדנות.
עמוק בתוך הקשר הטיפולי, כשברקע שחזור של כפיית החזרה ביחסים עם בן זוגה, היא הביאה שני חלומות. חלום ראשון: "אני במשרד, בחדר של רופא. אני באה כדי לבקש עזרה בטיפול בעיניים, ששורפות וכואבות. בזמן שאני שם, אני מתחילה להוציא מהעין חתיכות פלסטיק גדולות ושקופות. אני לא מבינה איך הן יכלו להיכנס לעין כי הן ממש גדולות. כשאני מוציאה אותן, אני מרגישה הקלה עצומה. אני מבינה שזו הסיבה שהעיניים שרפו וכאבו כל כך."
וחלום שני: "אני לא זוכרת פרטים, אבל הייתי צריכה לעבור במקום שהוא כמו יער, ג'ונגל כזה עם עלים, שלא ברור על מה דורכים כשהולכים, וזה מפחיד ויש שם נחשים ארסיים שמסתתרים בין העלים ולכן יש תחושה של פחד וחוסר ביטחון לצעוד שם."
"ברור לי," הוסיפה, "שבחלום הראשון אני אצלך בקליניקה. אני לא מבינה איך אפשרי שחתיכות פלסטיק כל כך גדולות ייכנסו לעין, אבל די ברור לי שהן הכאיבו ושרפו."
"ומה עוד אולי עשו החתיכות בעין?" שאלתי. "בטח לא נתנו לי לראות כמו שצריך," היא אמרה, "אני רואה מה לא בסדר בקשר, וזה באמת כואב ושורף. אבל אני לא יכולה להיות היחידה שרואה. למה הוא לא רואה מה החלק שלו?" היא שאלה, ובקולה תחינה.
"ומה עם הנחשים המסוכנים [מהחלום השני]?" הקשיתי. "אני חושבת שזה הוא [בן הזוג]," ענתה. "אני יודעת שהוא מסוכן לי, ובכל זאת, הוא לא רק כזה."
"ואולי אלה דווקא החלקים שלך שיש בהם סכנה עבורך, שקשה לך להכיר בהם כי בן זוגך מספק להם במה בחוץ, במציאות החיצונית?" אמרתי לה. המטופלת שתקה. ניכר שמשהו מדבריי הדהד. "כן," היא אמרה לבסוף בעצב, "קשה לי לראות את זה." ואחרי רגע הוסיפה, "אני מבולבלת."
בפגישות הבאות סיפרה שחשבה על החלומות ושהיא מבינה שעליה להיפרד מבן זוגה, כי להישאר איתו באמת מסוכן לה. "אני כבר לא משתגעת כמו בעבר בכל פעם שהוא מאכזב או נעלם. אבל אני לא מסוגלת לקבל שהוא לא נושא באחריות על החלק שלו. זה משגע אותי. איך הוא לא רואה את זה." "ואולי גם לך עדיין קשה לראות עם חתיכות הפלסטיק בעיניים?" שאלתי.
ההבנה שבן זוגה אינו נכון לה, על אף הזמנים של אהבה ותשוקה, לא רק חלחלה למודעות, אלא שבצידה הופיעו סימנים של עצב ואבל. אלה בישרו ראשית של מוכנות לקבל את הכרח הוויתור וחובת הפרידה, לא כפועל יוצא ממשבר בזוגיות, אלא כצעד שעליה לעשות, באופן חד צדדי, צעד של ויתור ובחירה.
בשלב זה הופיע עצב רב ועימו פחתה החרדה. בעבר שלטה בה חרדה מכלה, מוזנת מהספק האובססיבי, ואלה הובילו אותה לא פעם "לאבד את זה" בהשתלחויות אגרסיה הרסניות, שאחריהן באו דיכאון, ריקנות והיעדר חיים בעת הפרידה הזמנית. מה שהכריע את הכף והוביל לבסוף לפרידה, אחרי למעלה משנתיים של קשר וטיפול, היה גילוי אקראי של המטופלת שבן זוגה שיקר לה כל העת. הוא קיים במקביל מערכת יחסים (בעייתית) עם אישה אחרת. הגילוי הביא לא רק טלטלה נוראה אלא גם הקלה. "סוף סוף אין לי ספק לגבי מה שאני רואה. גם הפעם הוא ניסה להכחיש ולהפיל הכול עליי. הוא אמר שזה היה רק בתקופות שנפרדנו, וקרה בגללי, כי אני עשיתי דרמות. יצרתי קשר עם הבחורה האחרת והשווינו זמנים. זה פשוט לא ייאמן עד כמה הוא ממשיך בסיפור שלו בלי לשאת באחריות." כך, במקום שבן זוגה יישא באחריות על החלק שלו בקשר, מה שהכריע היו מעשיו במציאות. אלה חתמו את הגולל על הספק שקינן במטופלת ומנע ממנה עד אז להיפרד סופית.
אפשר שאותו חלום על הקושי שלה לראות בגלל חתיכות הפלסטיק השורפות, ייצג ידע לא מודע ששכן שם כל העת לגבי חוסר נאמנותו של בן זוגה וקיומה של האישה האחרת. כך שיקף החלום אמת רגשית שרק בדיעבד קיבלה אישוש במציאות (ראו פרק 'על החלום').
ניתן לראות בסיפורה של המטופלת לא רק את ביטויה של כפיית החזרה, אלא גם את ביטויו של קשר שמושתת על חוסר נפרדות בין זולתעצמי של המטופלת ובין אישיות נרקיסיסטית מליגנית (ממאירה). זהו קשר שבו השלכות מאסיביות הזינו את הספק האובססיבי לגבי תפיסת המציאות והאחריות לפרצי הזעם ההרסניים. מה שעשה הגילוי – ולכן חשיבותו להבנת הדינמיקה – הוא כינונו של חיץ או קו הפרדה ברור במציאות החיצונית בין המטופלת לבן זוגה, שאפשר בתורו את החציצה האינטראפסיכית שנעדרה עד אז. באחת נעלם הצורך של המטופלת לקבל אישור לתפיסת עולמה (החשדנית) מבן זוגה, ובד בבד הותרה התלות הפתולוגית שהזינה את הקשר מחד והרסה אותו מאידך.
על אף הגילוי המרעיש והמטלטל בדבר קיומה של אישה אחרת במציאות, נדרשה עוד עבודה רבה בטיפול לעבד את הדברים. המטופלת נעה בין כעס וזעם על השקר לבין געגוע ועצב על אובדן הקשר. אם את הכעס היא חיבקה בידיים פתוחות, הרי לעצב ולגעגוע שחשה ניסתה להתנגד. "אני מרגישה משוגעת," סיפרה. "איך אני יכולה להתגעגע אליו? אחרי כל מה שעשה?"
הנטייה להפריד בין הכעס והזעם (שאכלסו את אותם רגעים של חשד ועמימות) לבין תחושת האושר והיחד, חייבה עם הפרידה את ההכרה והקבלה שכל הרגשות האלה לגיטימיים, ושמקורם הוא אחד. המקור מגולם בבן זוגה בהווה, אך נטוע ביחסי ההורות הבעייתיים בילדותה הן עם אביה והן עם אימה. היכולת של המטופלת בתחילה להכיר בכך, ובמשך הזמן גם להתאבל על הפרידה ולא לפתור אותה ב"איזה חרא בן אדם הוא", כפי שחבריה חזרו והשמיעו בפניה, הייתה חיונית לצמיחה ולשינוי. הכרה שבצידה אבל בכך שהטוב והמכאיב מקורם אחד, כך שאי אפשר לקבל את האחד בלי האחר, היא המפתח לשינוי. בלי ההכרה של המטופלת בשני החלקים הללו, הממוקמים לא רק בחוץ באובייקט האהבה אלא לא פחות אצלה, בעולמה הפנימי, היא הייתה נידונה באופן בלתי נמנע לחזור על אותן בחירות שגויות בבני זוג.
את האחריות על אותו חלק "משוגע" שלה החלה המטופלת לקבל עוד טרם פרידה. מה שהגילוי חידד עבורה זה את ההבנה שכל עוד אובייקט האהבה יהיה "מאותם גברים נרקיסיסטים שלא מסוגלים לקחת שום אחריות לחלק שלהם בקשר, אני כנראה אשתגע". ועוד אמרה, "הבנתי שחרדה בקשר היא לא סימן טוב. אני יודעת שאצלי היא קצת מחוברת לשם [דהיינו, ליחסי אהבה ותשוקה] אבל אני לא מוכנה יותר להיות במקום כזה, הוא כל כך נורא והרסני."
ניתן לראות במיתוס שמשון הגיבור (ספר שופטים, פרקים י"ג-ט"ז) עוד דוגמה לביטויה של כפיית החזרה, כאשר במרכזה של הדינמיקה עומדת תמת הבגידה. סיפור שמשון, הגיבור התנ"כי, הוא סיפורו הטרגי של מי שגדל להיות נזיר אלוהים ובכך נידון להרגיש זר, חסר בית, ללא שייכות וללא אהבה, אך ניחן בכוחות על שהביאו לניצחונותיו הרבים במלחמתו בפלישתים אויבי ישראל. נרטיב חייו שזור ביחסים עם נשים נוכריות ובוגדניות, בראשן דלילה, שהתפכחותו המרה מיחסיו עימה הביאה אותו לבחור ב"תמות נפשי עם פלישתים" כמוצא אחרון לחייו הטרגיים.
הפסיכיאטר אילן קוץ שם את בגידתה של האם בבעלה מנוח בתשתית הסיפור של שמשון. ואילו הסופר דויד גרוסמן מיקד את תמת בגידת האם לא במנוח, אבי שמשון, אלא בשמשון עצמו. הן הנרטיב שמשרטט קוץ והן הנרטיב של גרוסמן מדגימים את אותה דינמיקה שבה הנפש נאלצת לפעול שוב ושוב בדרך הרסנית בהווה בשל תמה טראומטית ולא מודעת מעברה – זוהי תמת כפיית החזרה.
קוץ השתמש בדמותו הטרגית של שמשון המקראי כדי לנסח באמצעותה תסביך נבגדות שאופיו ככפיית חזרה, שאותו הוא כינה "תסביך שמשון". הפרשנות שנותן קוץ "לרומן המשפחתי" מתמקדת בבגידה הראשונית של אם שמשון בבעלה מנוח. כך, הצורך הכפייתי של שמשון להיבגד על ידי נשים מקורו בהתנהגותה הבעייתית של האם. "בין אם נקבל את זהותו של הזר כמלאך שלוח, ובין אם נחשוד בהסברים פרוזאים יותר, היכולים לרמוז בעקיפין על בעיות ביחסי הקרבה בין ההורים – ניתן להניח כי שמועות ולחשושים אפפו את נסיבות הלידה המיוחדת... ייתכן שלידתו של שמשון הייתה רוויה בתחושות בושה עמוקה, הנוגעת להתנהגותה של אימו ולזהות (הביולוגית או הרגשית) המעומעמת של אביו."
כפיית החזרה (תסביך שמשון) היא אותה הפרעה התנהגותית שבה נידון שמשון לחזור שוב ושוב במחשבה ובמעשה על חוויית הנבגדות בידי נשים. "זו חוויה המלווה בהתקפי זעם הרסניים המופנים כלפי הזולת, אך בסופו של דבר מופנים כלפי ישותו המיוסרת של הגיבור עצמו." מה שנכפה על שמשון זו אותה חזרתיות של נבגדות שחווה אביו מצד אימו. כך, מוצא עצמו שמשון בזרועותיהן של נשים בוגדניות שוב ושוב. דחף הרסני זה מיתרגם תחילה לפרצי אלימות נגד הפלישתים, והופך בסופו של דבר להרס עצמי ששיאו בהתאבדות "תמות נפשי עם פלישתים".
כמו כן, הבחירה באישה המסוימת הזאת שתגלם את הבוגדנות בריקודה המשותף עם שמשון, אף היא אינה מקרית; הסיפור של שמשון ודלילה מייצג לפי קוץ את אותה מוכרחות לא מודעת של שני הגיבורים. זוהי ברית אובדנית בלתי כתובה בין שמשון לדלילה. שניהם סובבים במחול מוות, שבו דלילה היא זו שמובילה את שמשון "על פני רחבת הבוגדנות הקטלנית" באופן גלוי ומודע, בעוד שמשון "מתמרן ומנחה את דלילה בריקודו האובדני, הסמוי והבלתי מודע" (לו). ניתן לראות במעשיו התמוהים של שמשון, טוען קוץ, ביטוי לצורך הלא–מודע שלו "לבדוק" את בת זוגו עבור מחול המוות, "לפני שיפקיד בידה את ביצוע ההוצאה להורג."4 הניתוח הפסיכואנליטי של קוץ מדגיש את השותפות הלא–מודעת בין שניים לקיומה של כפיית החזרה. כי מה שמשתחזר שוב ושוב הוא אותה דינמיקה של יחסים הטבועים בעבר, שזוכים לגילום ברחבת הריקודים של ההווה המשותף.
גרוסמן בספרו 'דבש אריות' נוטע את המפתח לדמותו של שמשון בבגידת האם. אלא שלדידו אין זו בגידה באב, אלא הבגידה של האם בשמשון עצמו. מכאן נובע הכורח לחזרתיות של דינמיקת הנבגדות שמפגין שמשון שוב ושוב לכל אורך מסכת חייו הטרגית.
הפרשנות שמציע גרוסמן ושבמרכזה בגידת אם בבנה, נסמכת אף היא על פרשנות פסיכואנליטית המקבלת את אישורה מהטקסט המקראי, בדומה לזו של קוץ. אם שמשון העקרה מתבשרת על הריונה העתידי על ידי שליח האלוהים. אלא שהבשורה המשמחת כביכול כרוכה בייעודו של הבן שעתיד להיוולד לשאת תפקיד של בן האלוהים. האם מספרת על כך למנוח בעלה אך בוחרת להשמיט את הסיפא – שהבן מיועד לאלוהים.
השמטת הסיפא מבשורתו של שליח האלוהים, אותו מלאך מבקר–מבשר, והתוספת שהאם בוחרת לסיים בה את ציטוט דבריו של המלאך בפני מנוח בעלה, "עד יום מותו" (של שמשון) – מצביעות על מקורותיה של תמת הבגידה העתידית. כך, השמטת הסיפא מבטאת את התנגדותה הלא–מודעת של האם לניכוס הרך הנולד לאלוהים ולאומה, ואילו התוספת "עד יום מותו" מצביעה על החיבור הנורא שהיא עושה בין בשורת הולדת הבן ובין רגע המוות. כי רגע הורתו של הבן (שמשון) הוא גם הרגע שבו היא, האם, מספידה אותו. כך הופך הצורך הנרקיסיסטי של אם שמשון לא להיקשר לפרי בטנה כדי למנוע את כאב הפרידה בעתיד, לתשתית יחסיה עם בנה.
גרוסמן לוקח את תמת הבגידה הראשונית צעד אחד קדימה, בכנותו את רחמה של אם שמשון "רחם להשכיר", מה שמקצין עוד יותר את תחושת ההזרה, את היעדר האהבה ההורית, היעדר הקשר והיעדר השייכות שצובעים את מסכת חייו הבוגרים של שמשון. כך, הכמיהה למצוא אהבה ובית בזרועותיה של אישה, יהפכו שוב ושוב למלכודת בוגדנית.
רעל הזרות והבגידה של האם הפכו לחוויה מכוננת בחייו של שמשון הבוגר. כפיית החזרה היא הניסיון העקר למצוא אהבה ומנוחה דווקא אצל אותן נשים (נוכריות) בוגדניות. תמת הבגידה, בפרשנויות של קוץ וגרוסמן, היא "כרוניקה ידועה מראש" של חיים. זהו אופיו של הדחף או הכורח לשחזר שוב ושוב את אותה מערכת יחסים בהווה בתקווה לתיקון, בתקווה לסוף טוב. חשוב להדגיש כי ביסודה של כל כפיית חזרה עומדת טראומה. הכרוניקה הידועה של הדפוס והדינמיקה משחזרת את מקום הפצע, את הטראומה הראשונית.
אולי ניתן להסתכל על הדינמיקה של הכפייה, על הכוח–כורח שביסוד שלה, כעל אזור מוכר, כמו סוג של "הביתה", על אף הכאב והסבל שבא עימו. המקום הרגשי החדש הוא לא רק מפחיד מעצם היותו לא מוכר לנפש, אלא שאין הוא מעורר את אותו ארסנל של רגשות. כך מזוהה אהבה עם חרדה וחוסר ביטחון, בדיוק כמו אצל המטופלת א'.
בספרו 'דבש אריות' מציע גרוסמן פרשנות למה שהוא מכנה "אופציית הגאולה"; מה שמדגיש את גרעין הטראומה וגלגולה בדרמה, ומאפשר (עקרונית) תיקון וגאולה לנפש המיוסרת. הוא מגולל את פרשנותו זו בניתוח מסכת היחסים המפורסמת שבין שמשון לדלילה. ניסיון לתאר את אופציית הגאולה מאיר גם את גרעין התיקון שיש בטיפול, ומכאן חשיבותו.
הטרגדיה הראשונית מעברו של שמשון קשורה במושג האהבה. שמשון מוּנע מהצורך הבסיסי לחוות דבר שאף פעם לא חווה אותו – להרגיש אהוב ולאהוב, ממש כמו אותה מטופלת. התנהגותה של דלילה מעידה על אישה אכזרית ובוגדנית, ודווקא אותה שמשון אוהב. דלילה, המונעת מהבטחת השוחד של סרני פלישתים, בני עמה, קושרת את שמשון במשחק כפול שנע על ציר האמת והשקר. פן אחד של המשחק הוא הרצון לגלות את סוד כוחו של שמשון, ובפן האחר זהו גם משחק אהבים ארוטי של קשירה והתרה חוזרות ונשנות.
בכל פעם מבטיח שמשון לגלות את האמת בדבר כוחו, אך דבריו מתגלים כשקר כאשר דלילה מקיימת אותם כלשונם. היא אף לא מנסה להסתיר את כוונתה, מה שעושה את המשחק בין השניים למסוכן וארוטי יותר. עצם ההימצאות על קו התפר שבין הסכנה להנאה, בין הרצון המודע להכאיב, להרוס ולבגוד לבין שיתוף הפעולה של שמשון, נותן ליחסים את צבעם הפתולוגי בעל הגוון הסאדו– מזוכיסטי. לרגע אף נדמה ששמשון עצמו שכח שהמשחק–כביכול שהוא משתף עימו פעולה הינו משחק לחיים ומוות.
שלוש פעמים קוראת דלילה לשמשון "פלישתים עליך שמשון", ואילו הוא בוחר שלא לראות את שהיא זוממת. ואולי, לפי גרוסמן, מה ששמשון בוחר לראות זה לא רק את הבוגדנות האורבת בפינה אלא את הרצון לדעת אותו. היא האישה היחידה שידעה לשאול אותו את השאלה שהיא המפתח לדמותו – שאלת כוחו, שהיא למעשה שאלת זהותו.
בהתעניינות חקרנית שהביעה דלילה כלפי שמשון, מי שכל חייו חש זר וחידתי גם לעצמו, נטועה גם תקווה. זו אותה תקווה שתמיד ניתן למצוא בכפיית החזרה, שאולי הפעם – בניגוד לחזרתיות של הכאב והסבל – דברים יהיו אחרת. אולי הפעם, על אף הכול, תצליח דלילה בזכות אהבתה לפתור את חידת חייו גם עבורו. שמשון אינו מודע לעצמו וממילא אין לו כל אפשרות לשאת באחריות על חייו – לאפשר בחירה במקום להיות מונע מטראומת הנבגדות של עברו. המשאלה הכמוסה של שמשון, והיא שמגיעה לקליניקה, היא שאולי בפעם הזאת (בניגוד לעשרות הפעמים בעבר) מה שקורה תמיד – לא יקרה.
שמשון משתף פעולה עם התרמית של דלילה, הוא מאפשר לדלילה – אולי במכוון – לרמות אותו פעם אחר פעם כי הוא מקווה שטעות בידו, שהפעם היא לא תרמה אותו ולא תבגוד בו. ממש כמו המטופלת א', שבכל פעם שחזרה לזוגיות, או הוחזרה לזרועותיה של הדיאדה, האמינה וקיוותה שבן זוגה ינהג אחרת. העובדה שהייתה מוכנה לשאת באחריות על חלקה בדרמה וללמוד להכיל את חוסר הביטחון שלה והחשדנות הבסיסית בקשר, סייעה באופן חלקי. אבל לא היה בה די כדי לגאול את היחסים ולהצילם. שמשון – בדומה למטופלת – על ידי אהבתו לדלילה, מבקש אף הוא להאמין שמה שעד היום נחווה כבוגדנות יתגלה כאהבה. רק בפעם השלישית שבה צועקת לו דלילה "פלישתים עליך שמשון", הוא מבין שאין פה אהבה ואף פעם לא הייתה. כך, ברגע קשה של מודעות והכרה באמת המרה, נראה לו המוות מוצא יחיד, "ותקצר נפשו למות".
גרוסמן נוגע בדמותה של דלילה, ובכך תורם להבנת הריקוד המשותף שסופו ידוע מראש. דהיינו, לחלקם של בן הזוג או בת הזוג בדרמה. שהרי מה שברור הוא שהבחירה – הלא–מודעת – בבן הזוג או בבת הזוג המסוימים שעימם מתנהל הריקוד אינה מקרית. סביר להניח שגם הנשים בחיי שמשון מונעות ממקומות לא מודעים בעברן. אלה הניעו אותן לחזור ולבגוד.
ניסיון לשרטט את קווי אישיותה של דלילה, שעימה מתנהל ריקוד המוות הטרגי של שמשון, מאיר עד כמה מושתתת כפיית החזרה הזוגית על שניים, על שני נרטיבים קונפליקטואליים שאינם מתיישבים זה עם זה בעליל. נדמה שמה שמניע את דלילה הוא צורך נרקיסיסטי, שסרני פלישתים אתגרו אותו באומרם, "פתי אותו וראי במה כוחו גדול", דהיינו ראי מה מידת האטרקטיביות הפאם פאטלית שלך כאישה. בתחילה שיתפה דלילה פעולה עם משחקי הקשר וההתרה של החידה והחבלים. ככל שנקף הזמן וכישלונה לפצח את הגבר שלה כשלו, גבר תסכולה ואולי גם התערער ביטחונה לגבי מידת קסמה ומשיכתה כאישה, בעיני עצמה ובעיני עמיתיה. כשעלבונה וכעסה מגיעים לשיאם, ובמה שנכון לכנות "היעדר לקיחת אחריות", מטיחה דלילה בשמשון, "איך תאמר אהבתיך וליבך אין איתי?" כך, במקום להודות שכל מה שמניע אותה הוא אותו צורך נרקיסיסטי להוכיח לעצמה ולעולם עד כמה היא "פאם פאטל", משליכה דלילה את היעדר אהבתה שלה על שמשון, משל אמרה: "אם אתה כל כך אוהב אותי איך זה שאתה ממשיך לשקר לי שוב ושוב? האם לזאת תקרא אהבה?" הטרגיות נובעת מהחיבור שבין ההתנהלות הנרקיסיסטית של דלילה לבין שחזורה הנורא של חוויית הבגידה מעברו של שמשון. הלה רוצה כל כך להוכיח לדלילה את אהבתו, עד כמה היא טועה בו שאינו אוהבה, עד שהוא מגלה לה את סוד כוחו, "וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי; אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם" (שופטים, ט"ז 17).
גרוסמן, בניתוח של תמת הנבגדות של שמשון, מציע שאפשר לראות במעשה האובדני של שמשון, כשהוא מגלה את סודו, את הייחול או התקווה שאם יוכיח לזו שהוא אוהב עד כמה גדולה אהבתו, יזכה גם הוא להיגאל מבדידותו ומזרותו על ידי אהבתה. זהו אותו ייחול ל"סוף טוב" שמניע את הצד הנפגע בדיאדה, זה שמגיע לטיפול. הטרגיות שמקיימת את כפיית החזרה, את "מה שהיה הוא שיהיה", מושתתת על הפתולוגיה הכפולה של הפוגע והנפגע. שמשון מוּנע מהצורך לזכות באהבת אמת שתגאל אותו מבדידותו ומזרותו – נרטיב טראומת הולדתו, ואילו דלילה מונעת מהצורך החוזר והנשנה להוכיח את מידת פתיינותה.
הריקוד ההדדי בין שמשון לדלילה מהדהד, אחד לאחד, את זה של המטופלת א' ובן זוגה. בעוד היא, בדומה לשמשון, מייחלת לאהבת אמת שתשים קץ לספק היותה האחת, הנבחרת, בן זוגה הוא דלילה, שמונע מצורך נרקיסיסטי חוזר ונשנה להיותו נאהב ונחשק בכל פעם על ידי אובייקט חדש. החיבור בין שני הנרטיבים הוא שפתה ההרסנית של כפיית החזרה.
בקליניקה אני פוגשת רק צד אחד של הקשר, את הצד שפונה לטיפול. על פי רוב תגיע הפנייה אחרי סדרה של קשרים בעלי דינמיקה דומה, המונעת מכפיית החזרה. זהותו הפתולוגית של בן הזוג נשארת נוכחת, אך לא מטופלת.
תיאורטית אפשר שיתקיים שיתוף פעולה בין בני הזוג, שמחייב את שניהם לשאת באחריות על חלקם בדרמה ואולי כך לאפשר תיקון. בשנים הרבות שלי כמטפלת לא נכחתי בסוג זה של תיקון, שבו שני הצדדים מוכנים ורוצים לקבל אחריות משותפת לקשר.
הטיפול מציע דרך להיחלץ מהכורח לחזור ולחוות את נרטיב הטראומה, להשתחרר מאותה כרוניקה ידועה מראש. הוא עושה זאת על ידי העלאתה למודעות של התמה המשתחזרת, ולא פחות על ידי כינונה בנפש של אופציית הבחירה, זו שנעדרה מכפיית החזרה.
ועם זאת, חשוב להדגיש כי התביעה (הטראומטית) שיש לעבר על ההווה היא אחד האתגרים המורכבים ביותר לצמיחה ולהתפתחות נפשית. ואלה גם המקרים הקשים ביותר לטיפול.
ענת אברהמי־הרניק היא פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, שעובדת מזה ארבעים שנה כמטפלת. היא מאמינה בצורך בחיפוש משמעות עמוקה לחיים וכן באפשרות של הנפש האנושית לצמוח ולהיפתח לחוויות במגעה עם העולם.
ענת אברהמי-הרניק היא מחברת הספר ״מעבר לאמנות הטיפול״, ספר ביכורים, בהוצאת ״מודן״.
