עירון מלמוד גנני
פסיכיאטריה גלובלית עוסקת בפערים העמוקים בטיפול בבריאות הנפש ברחבי העולם, במיוחד באזורים בעלי משאבים מוגבלים. ככזו, היא מהווה תחום מורכב ודינמי, שבו נפגשים מדע, תרבות, פוליטיקה ואתיקה רפואית. זהו תחום שחורג בהרבה מגבולות הקליניקה הפרטית או בתי החולים המסורתיים, ומחייב גישה הוליסטית הבוחנת את ההקשרים הרחבים של בריאות הנפש בחברות שונות ברחבי העולם. גישה זו מתמקדת בהבנה עמוקה של ההשפעות הסביבתיות, החברתיות והתרבותיות על בריאות הנפש, תוך ניסיון להתמודד עם הפערים העמוקים הקיימים בין מדינות מתפתחות למערכות הבריאות במדינות המתועשות.
ד״ר קרייג ל. כץ הוא דמות מרכזית בתחום זה. במהלך הקריירה הענפה שלו הוא פיתח גישות חדשניות לשילוב בריאות הנפש בתוכניות הומניטריות ובמערכות בריאות גלובליות, ופרסם מעל 100 מאמרים אקדמיים על נושאים אלו. הוא הקדיש את עבודתו לפסיכיאטריה של אסונות, לבריאות נפש הומניטרית ולבניית יכולות טיפול בקהילות מוחלשות. בשנת 1998, בזמן שהיה מתמחה ראשי בפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, טיסת Swissair שיצאה משדה התעופה JFK לפריז התרסקה ללא ניצולים. הוא מצא את עצמו, יחד עם עוד שלושה פסיכיאטרים, מעניק עזרה נפשית ראשונה למשפחות ההרוגים ולצוות התעופה. חוויה זו הותירה בו רושם עמוק, והובילה להקמת ארגון פסיכיאטרי לסיוע בעת אסונות (Disaster Psychiatry Outreach; DPO), ארגון שהוקדש להכשרה וארגון פסיכיאטריים למטרת מתן עזרה בקהילות מוכות אסונות.
לאחר ניסיון ארוך שנים לשקם קהילות ולהציע עזרה פסיכיאטרית באיזורים בעולם בהם מאז ומתמיד היה מחסור באנשי מקצוע, ד"ר כץ הבין שלא צריך לחכות לאסונות בשביל לעזור, ובעצם, אסור לחכות, היות והתנאים הקשים היו עוד קודם, ומתן סיוע בעת רגיעה יאפשר גם התמודדות טובה יותר עם אסונות עתידיים. ב-2007 הוקמה בבית חולים הר סיני בניו-יורק התוכנית לבריאות נפשית גלובלית (Global Mental Health; GMH), אשר פעלה לאורך השנים במדינות רבות ברחבי הגלובוס, כמו בליז, האיטי, הודו, קניה וגרנדה, במטרה לצמצם את הפער בבריאות הנפש בעולם.
בריאות הנפש היא אחד האתגרים הבריאותיים המשמעותיים ביותר בעולם כיום, והיא הופכת למוקד חשוב יותר ויותר במדיניות בריאות הציבור. עם זאת, עבור חלקים גדולים מהאוכלוסייה הגלובלית, במיוחד במדינות מתפתחות או אזורי סכסוך, נושא זה נותר "בלתי נראה" (Unseen). הפרעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה, PTSD וסכיזופרניה פוגעות במאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, ומערכות בריאות במדינות רבות אינן ערוכות לטפל בהן בצורה מספקת. בארצות רבות, במיוחד באפריקה, דרום אמריקה ואסיה, שיעור הפסיכיאטרים נמוך בצורה קיצונית, ולעיתים קיים פחות מפסיכיאטר אחד לכל מיליון תושבים (University of North Carolina Institute for Global Health & Infectious Diseases, 2024). בהיעדר טיפול מקצועי, מטופלים רבים פונים לרפואה מסורתית או נותרים ללא טיפול כלל.
נוסף על כך, קיימת סטיגמה משמעותית כלפי חולי נפשי במדינות רבות. חולים פסיכיאטריים נתפסים לעיתים קרובות כחלשים או מסוכנים, מה שמוביל לבידוד חברתי ואפילו לאלימות כלפיהם. במקומות מסוימים, הם נשלחים לבתי חולים ללא טיפול מתאים או נאלצים לחיות בתנאים קשים במיוחד. במדינות אחרות, הם עדיין נחשבים ל'מקוללים', והמשפחות שלהם מתביישות בהם או מנסות להסתיר אותם מהחברה. הנושא הופך חמור במיוחד בעתות משבר; אזורי מלחמה, מחנות פליטים ומקומות שנפגעו מאסונות טבע סובלים משיעורים גבוהים של פסיכופתולוגיה, אך לרוב אין בהם משאבים רפואיים שיכולים לתת מענה לצרכים אלה.
ספרו של ד"ר כץ, Unseen: Field Notes of a Global Psychiatrist, מבקש להאיר זווית שונה מזו של הכתיבה האקדמית שלו. למרות מודעות הולכת וגדלה, הפער בבריאות הנפש (The mental health gap), המוגדר כפער בין הצרכים של קהילה מסוימת לבין המשאבים הקיימים בה, נותר רחב. על כן, בספר זה הוא נוקט גישה אישית יותר, במטרה להביא לקדמת הבמה סיפורים של הקהילות להן הוא מבקש לעזור, תוך שילוב נקודת המבט הייחודית שלו, באופן שיאפשר להחיות את המציאות מעבר למה שמאמר אקדמי יכול לעשות.
הספר נכתב לקהל רחב, החל ממתעניינים בנושא ועד לאנשי מקצוע. לא מופיעים בו שמות של מדינות או ערים, בחירה המעוררת תחושה שסיפור זה יכול להיות רלוונטי לכל מדינה מתפתחת, ולכל אדם באשר הוא. זהו ספר חווייתי ביותר, ואולי זו הדרך היחידה באמת לספר סיפור כזה – לא דרך נתונים ומחקרים, אלא דרך אנושיות, דרך סיפורם של בני אדם. בכתיבתו, ד"ר כץ מתאר את הפער בבריאות הנפש דרך מספר רמות: זו של האדם הבודד, הסובל ומתקשה להבין מה עובר עליו או לקבל עזרה; זו של הקהילה המתקשה לקבל אותו; וזו שלו, של הכותב, המגיע לביקור לשם ביצוע הערכת צרכים באחת המדינות המתפתחות.
אחת התפיסות שד"ר כץ מציע היא ההתייחסות למדינה או לקהילה כולה כ"מטופל" ולא רק לפרטים הסובלים מהפרעות נפשיות. במקום להסתפק בטיפול ישיר לחולים בודדים, הוא טוען כי יש לטפל במערכת כולה: אנשי המקצוע, מוסדות הבריאות, הקהילה והמדיניות הממשלתית. שינוי אמיתי יגיע רק כאשר כל המרכיבים הללו ישתלבו זה עם זה בתהליך ארוך טווח. המטרה המרכזית של גישה זו היא לפתח יכולות מקומיות כך שהקהילה תוכל להעניק טיפול נפשי גם לאחר שהצוותים הזרים עוזבים. העבודה, על כן, מתמקדת בהכשרה, הדרכה, לימוד וארגון של קהילה ומערכת, כאשר הצוות המייעץ מנסה להשאיר מאחוריו מדינה שיודעת יותר, דואגת יותר ושמרגישה נוח יותר עם טיפול והתייחסות לבריאות הנפש, בין אם מדובר בחברי הקהילה, המטפלים או פקידי הממשל.
ראיית המדינה כמטופל מאפשר להביט על ההתערבות גם דרך שיקולים אתיים, ולא רק מקצועיים. המשמעות היא שכמו כל מטופל, הוא עצמו או לפחות חלק ממנו צריך לרצות בעזרה. במילים אחרות, הארגון מגיע רק למקומות אליהם הוא מוזמן, מתוך ההבנה כי לכפות את עצמו על הקהילה לא יהיה יעיל יותר מהטיפול באדם שנגרר לקליניקה על ידי בת הזוג ואינו מעוניין בטיפול בעצמו.
בשלב הראשון נערך אינטייק מקיף, המתחיל בשיח מקדים, ובהמשך בביקור הערכת צרכים ומשאבים. ד"ר כץ משתדל להיות כנה מאוד לגבי מה הוא יכול ולא יכול להציע, ולגבי הצורך בשיתוף פעולה מהצד השני. נקודת מבט זו מאפשרת להסתכל גם על ההתנגדות לתהליך מתוך פרספקטיבה אחרת: גם בטיפול, קיים באופן תמידי מתח דיאלקטי בין הרצון לשינוי לבין ההתנגדות אליו. בקהילות אליהן הוא מוזמן, מתח זה יכול לבוא לידי ביטוי ברצון בעזרה חיצונית אך בחשש משינוי גדול מדי תוך שלילת המסורות הקיימות או בהתנגדות ממשלתית לראות את הבעיות ולהקצות את המשאבים המתאימים לטיפול בהן.
אחד ההיבטים הרגישים ביותר בתחום קשור בדילמות אתיות הכרוכות במתן הסיוע. כאשר מדינות בעלות משאבים רפואיים מוגבלים מקבלות סיוע ממדינות מתועשות ועשירות, לא פעם נשמעת השאלה האם מדובר בעזרה הומניטרית או בהתערבות שיש בה מימד של אימפריאליזם רפואי. כאשר צוותי רפואה מערביים מגיעים למדינות מתפתחות כדי להעניק טיפול, הם ניצבים בעמדת כוח משמעותית. פעמים רבות, תושבי המקום רואים בהם בעלי סמכות רפואית מוחלטת, מה שעלול להוביל לתלות או למתן טיפול ללא הסכמה מדעת. אחת הביקורות המופנות כלפי משלחות רפואיות למדינות עניות היא שהן לעיתים מתמקדות במחקר יותר מאשר בטיפול. מדענים ואנשי אקדמיה מגיעים עם כוונות טובות ומטרה ליצור שינוי, אך לא פעם כאשר המחקר מסתיים, המימון מסתיים גם הוא, והם עוזבים מבלי להשאיר אחריהם תשתית טיפולית מספקת. ד"ר כץ מדגיש כי יש לנקוט בגישה שמעצימה את הצוותים המקומיים ומאפשרת להם להוביל את מהלכי השיפור בעצמם, תוך התמקדות בהבנת התרבות המקומית. לאורך הספר הוא מתייחס בכובד ראש להיבטים האתיים של עבודתו; הוא רואה בארגון שהוא מוביל כשותפים, שבאים לתת ולא לקחת, להיות מוזמנים ולא לקבוע את סדר היום, ובמילים אחרות – לא להיות המושיעים מהמערב.
מודל העבודה שמוצג בספר מגיע בשלב מאוחר יחסית, ומהווה התייחסות כמעט בודדת להיבטים תיאורטיים של עבודתו. "גלגל הבריאות הנפשית הגלובלית" נכתב לילה אחד על מפית כאשר ד"ר כץ מצא את עצמו עומד כפסיכיאטר בודד אל מול מדינה של מיליוני אנשים המנסים להתמודד עם טראומה כתוצאה משתי מלחמות אזרחים עוקבות. המודל מתאר כיצד ניתן לאזן בין הצרכים של המדינה המארחת לבין המשאבים הזמינים ולמצוא את הדרך האופטימלית לחבר ביניהם. הוא בנוי כגלגל (תרשים 1) בו כל מרכיב משפיע ומושפע מהמרכיבים האחרים. למרות האופן בו מוצג המודל, אין הכוונה שכל מרכיב בו מושפע ומשפיע רק על המרכיבים הסמוכים אליו, אלא לשקף מערכת בה הגורמים השונים תלויים זה בזה.
תרשים 1: גלגל בריאות הנפשית הגלובלית
על מנת להבין את המודל המתואר בתרשים, נזכור כי הפער בבריאות הנפש מוגדר כאמור כפער בין הצרכים הקליניים והמערכתיים של המדינה המארחת לבין המשאבים הזמינים לה, הן מבחינת כוח אדם רפואי והן מבחינת משאבים חומריים כמו תרופות ומתקנים רפואיים. ניתן לחשוב על השתלשלות אירועים כזו: נציג מקומי, אשר מבחין בפער ומחליט לנסות לעשות משהו בנידון (שאיפות המארח), פונה אל הארגון לבקשת סיוע. הסיוע שהארגון מספק בעקבות הבקשה תלוי במידה בה המומחיות והניסיון של הארגון (שאיפות השותפים) תואמת את שאיפות המארחים ואת כמות המשאבים שהארגון יכול לספק (משאבי השותפים). המשאב העיקרי שהארגון יכול לספק מתמקד בשיפור היכולות של הצוות הקיים או בסיוע בהכשרת צוות חדש, וכמובן בסיוע וזיהוי הצרכים. לכן, החלק בגלגל בו מתמקדים הוא המשאב האנושי במדינה המארחת. בתהליך מוצלח, כאשר הכל עובד כמו שצריך, הפער בבריאות הנפש באותה קהילה יצומצם.
חשיבות התלות ההדדית בין החלקים השונים של המודל באה לידי ביטוי במיוחד כאשר אחד מהם נפגע, לדוגמה, במצב בו אין הלימה בין ציפיות המארחים למשאבי הארגון. כך למשל, במקרה בו שאיפת המארחים תהיה לקבלת אספקה משמעותית של תרופות אך שאיפת השותפים תהיה לספק הכשרה של צוות קיים וביסוס תשתיות - יתקשה להיווצר שיתוף פעולה מוצלח בין המארחים לארגון. לחילופין, דוגמה אחרת להשפעות הדדיות אלו יכולה להיות במקרה של עזיבת הנציג המקומי שהזמין את המשלחת עקב שחיקה או מעבר תפקיד, אשר יכולה לערער באופן יסודי את החיבור בין המדינה המארחת לארגון, ואף לקטוע אותו.
סם הוא אחת הדמויות המרכזיות בספרו של ד"ר כץ, ומסעו האישי משמש כעדות חיה לקשיים העצומים העומדים בפני אזרחים במדינות מתפתחות בניסיון לקבל טיפול נפשי. סיפורו הוא מסע של מאבק יומיומי במערכת שאינה מותאמת למצבו, בשילוב עם מחסומים תרבותיים וחברתיים המקשים עליו לבקש עזרה. הוא נפרש לאורך הספר כולו, ועם ההתקדמות בו הולכת ונבנית תחושת ייאוש אצל הקורא, אשר מספרת את סיפורו של כל אדם שהתמודד אי פעם עם קושי נפשי משמעותי, מבלי שהיה יכול לקבל את העזרה הדרושה לו.
סם הוא אדם שהתמודד עם טראומה קשה. הוא פיתח דיכאון לאחר שנאלץ לקחת חלק במלחמת אזרחים אלימה, ובעקבות זאת איבד את משפחתו כאשר אשתו עזבה אותו עם ילדיהם, מה שהחריף את מצבו. בתוך הקושי הבלתי נסבל של אדם בדיכאון לעזור לעצמו, הקושי של סם כפול ומכופל – הוא גר במדינה בה לא קיים מנגנון שמאפשר לאנשים כמוהו לקבל עזרה. הפיתרון הטוב ביותר הוא המרפא המקומי, אשר בהיעדר הכשרה מספקת בזיהוי ובטיפול בדיכאון מתקשה לעזור לו. גם כאשר מגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי, בדמות סיוע כלכלי להגיע לבית החולים, סם נאלץ לגייס את מעט כוחותיו בכדי להצליח לקבל אותה. גם אז, כל שלב בדרך נתקל בקשיים משמעותיים – הגעה לבית חולים מרוחק, תורים ארוכים, חוסר ידע ומודעות בקרב הצוות הרפואי לגבי בעיות פסיכיאטריות, חוסר בתרופות מתאימות, חוסר יכולת לקרוא שמקשה על הבנת ההוראות של הרופא והרוקח, ולצד כל זאת קושי בהתמדה בטיפול אל מול תופעות לוואי ומציאות חייו, ללא מערכת תמיכה ביתית שתוכל לסייע.
גם בבית החולים הפסיכיאטרי המקומי, אותו מנהלת אשת הקשר שהזמינה את הכותב והארגון שלו לארצה, מנהלים מלחמת הישרדות אל מול המשאבים הדלים ואל מול מודעות הממשלה לצורך בהקצאת משאבים נוספים. הטיפול הוא תרופתי בעיקרו, כאשר פסיכותרפיה בכלל לא נמצאת על הפרק מבחינת כוח אדם, והמלאי התרופתי נמוך ומוגבל לדורות ישנים של תרופות. המחבר מציין כי כאשר יש מלאי משמעותי יותר של תרופות אנטי-פסיכוטיות לעומת אנטי-דיכאוניות, האבחנה נוטה לסכיזופרניה לעיתים קרובות יותר, כי "בזה לפחות אפשר לטפל". להביא את המטופלים לבית החולים היא משימה מורכבת בפני עצמה, כך שההר בא אל מוחמד, וצוות יוצא פעם במספר שבועות לתת זריקות של תרופות אנטי-פסיכוטיות ארוכות טווח בקהילה. כך, במדינה בה סם חי לא פעם האדם משוטח למצבו הפסיכיאטרי ולטיפול התרופתי בלבד. זאת, כאשר האיזון התרופתי בפסיכיאטריה מבוסס לעיתים קרובות על תהליך של ניסוי וטעייה אשר מצריך מעקב ארוך טווח ובדיקה כיצד המינון ותופעות הלוואי משפיעות על מטופל ספציפי. אמנם בשנים האחרונות ניכרת גם התקדמות בהתאמה גנטית לטיפול, אך במדינות מתפתחות שינוי תרופתי עשוי להתרחש בשל זמינות מלאי ולא משיקולים קליניים.
ניכר כי בעבודתו של ד"ר כץ נדרשת יצירתיות רבה ויכולת אלתור תוך כדי תנועה. כך, כשהוא מצטרף לאחת המרפאות הכלליות ליום עבודה, הוא מציע לחלק שאלון דיווח עצמי לאבחון דיכאון לכל המטופלים שממתינים גם ככה שעות רבות בחדר ההמתנה, ככלי סינון ראשוני להפניה אליו. אך כל פיתרון מייצר בעיות חדשות בשלבים הבאים: בתחילה אין מדפסת להדפסת השאלונים, ובהמשך אין כלי כתיבה, וכאשר בעיות אלו נפתרות כל זה לא מסייע כיוון שרבים מהמטופלים לא יודעים לקרוא. בסופו של דבר המאמץ היומי מסתכם בהפניה של מטופל אחד – סם. המחבר מזכיר כי מטופל אחד הוא אמנם עולם ומלואו, ועם זאת, המשימה המוצהרת של הנסיעה הפוכה לגמרי.
התייחסות לפסיכותרפיה בתוך התהליך נכנסת בשלב מאוחר יחסית בספר, אך הופכת להיות במקרה הזה לאחד המשאבים האנושיים עם הפוטנציאל הגבוה ביותר. במהלך הביקור, ד"ר כץ נתקל במקרה במחקר קודם שנערך במדינה, במהלכו הוכשרו מטפלי CBT מקומיים. למרות כוונה להמשיך במחקר, התפרצות נגיף הקורונה ייבשה את המשאבים ושינתה את סדר היום. הוא מצליח לאתר את אחת המטפלות שהוכשרו, העובדת כמוכרת פירות מקומית. יחד עם המרפא המקומי, הוא מקדיש יומיים במתן הדרכה חיה למטפלת בעודה היא מטפלת בדיכאון של סם. אותו מרפא מסורתי, שבתחילה נראה שמחזיק בגישה שעשויה להערים קשיים על ניסיונותיו של ד"ר כץ, הופך לגורם משמעותי בטיפול בסם וביצירת חיבורים; הוא מסייע לסם לקחת את התרופות ומאפשר את המשך הקשר עם המטפלת דרך וידאו. ד"ר כץ מדגיש כי לעיתים קרובות דווקא הדמויות הקיימות בתוך הקהילה הן אלו שיכולות להוביל לשינוי אמיתי, גם כאשר הן חסרות הכשרה פורמלית. כאשר המרפא המסורתי מסייע לסם לקחת את התרופות ולשמור על משמעת טיפולית, הוא הופך למעין מגשר בין הידע הרפואי המערבי לבין ההקשרים התרבותיים של המטופל.
במאמר אחר, ד"ר כץ בחן את האתגרים והאפשרויות של יישום טיפול פסיכודינמי במדינות עם משאבים מוגבלים (Moster & Katz, 2014), כאשר הוא שואל האם הוא יכול להיות רלוונטי לתרבויות לא-מערביות, וכיצד ניתן להתאימו כך שיהיה אפקטיבי. מצד אחד, המודל הפסיכודינמי, שמבוסס על חקר דינמיקות תוך-נפשיות וקשרים בין-אישיים, נתפס על ידי חוקרים רבים כגמיש יותר וניתן להתאמה למגוון רחב של רקעים תרבותיים. יחד עם זאת, היבטים מסוימים של הטיפול, כמו הצורך במפגשים תכופים וממושכים ובהדרכה, מעלים ספקות לגבי יישומו במצבי מחסור במשאבים. הוא מדגיש כי העמדה הפסיכודינמית הסקרנית והפתוחה עשויה להתגלות כעמדה הנחוצה בטיפול בתרבויות שונות מועטות משאבים, אך שנדרשת גמישות רבה בהתאמת הטיפול, שיתופי פעולה עם גורמים מקומיים לרבות מרפאים מסורתיים, יצירתיות בהכשרה והדרכה, וכן במחקר נוסף.
בספרו, ד"ר כץ מתמקד בשלב הראשון במסע ארוך הרבה יותר, בחלק של הערכת הצרכים. ככזה, הספר לא נוגע בתהליכים משמעותיים שיקרו בשלבים הבאים, כאשר יגיע צוות גדול יותר עם משאבים רחבים יותר. עולה הרושם שחשוב לו להבליט את העבודה עצמה, המוצגת רחוקה מאוד מהירואית, ואפילו להיפך – עבודה סיזיפית, בסכנת כישלון תמידית, עם רווח נמוך. למרות הצהרתו שהוא מגיע לצורך לימוד והכשרה, ולא לטפל, ד"ר כץ נסחף בעל כורחו לסיפורים האישיים ולחיי האנשים, לכאורה לא ניצול מיטבי של הזמן הקצר והיקר לעומת המשימה הגדולה על הפרק. אך דווקא דרך מקומות אלו מגיעות הזדמנויות מפתיעות, ודווקא דרך מקומות אלו נוצרים קשרים אישיים עם הקהילה, וניתנת תקווה, כמו בסיפורו של סם. השינוי, אפילו ברמת האדם, הוא קטן, צנוע ולא יציב, היות ונסיבות החיים הקשות והתמיכה הסביבתית רחוקים מלספק את התנאים הנדרשים. אך אולי הוא מהווה קצה חוט ממנו יהיה ניתן להמשיך אחר כך לטפל בעוד אנשים ולהכשיר עוד מטפלים מקומיים. ניכר כי זה מה שהוא אוסף במסע הערכת הצרכים הזה, קצוות חוטים, תוך תקווה שכמה מהם לא יפרמו לחלוטין כשימשוך בהם בעתיד.
ד"ר כץ בחר להציג סיפור מאוד צנוע, ולא סיפור הצלחה, למרות שללא ספק יש לו לא מעט כאלו. דווקא הבחירה הזו מחזקת רושם של אדם שלא עוצר, שמתקדם באיטיות ובנחישות דרך שלבים הכרחיים בתהליך. המסע מזכיר לא אחת את העמדה הנדרשת בטיפול, כאשר מטפל נדרש לשהות עם מטופל בחלקים החשוכים והכואבים ביותר של נפשו, ומתוך הייאוש העמוק לחפש פתרונות וכוחות לשם סלילת דרכים חדשות משותפות, תוך הכרה בגבולות היכולת ובצניעות הרבה הנדרשת. היכולת לעשות את כל זאת ולתאר מציאות בלי ליפול למלכודת ההתנשאות, הרחמים או השיפוטיות, אפילו באופן סמוי, היא לא פחות מראויה לציון, ודורשת התבוננות מתמידה על הגישה ועל נקודות המבט שלו, הנוכחת באופן יציב לאורך הספר.
למרות האתגרים העצומים בבריאות הנפש הגלובלית, ד"ר כץ מציע מבט אופטימי על הדרך הנפרשת קדימה. לדידו, באמצעות שילוב בין פתרונות מערכתיים, הכשרת כוח אדם מקומי, הטמעת מודלים תרבותיים מותאמים ושינוי תפיסתי רחב היקף, ניתן ליצור עתיד שבו בריאות הנפש אינה מותרות אלא חלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות העולמית. עבודתו משמשת קריאה דחופה לפעולה לקידום גישה הוליסטית וצודקת יותר לבריאות הנפש ברמה העולמית. על ידי התמקדות בשיתופי פעולה, חדשנות ומעורבות אתית, גישתו של ד"ר כץ לפסיכיאטריה גלובלית מספקת מפת דרכים להרחבת הנגישות לטיפול בבריאות הנפש בקהילות הפגיעות ביותר בעולם.
פסיכולוג בהתמחות קלינית, מנהל "נווה צאלים" - בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. מטפל בבני נוער ומבוגרים בקליניקה פרטית ברמת השרון.
Katz, C. L. (2024). Unseen: Field notes of a global psychiatrist (1st ed.). Jenny Stanford Publishing. https://doi.org/10.1201/9781003567677
Moster, R. L., & Katz, C. L. (2014). Psychodynamic psychotherapy and global health. Psychodynamic Psychiatry, 42(4), 641–656. https://doi.org/10.1521/pdps.2014.42.4.641
University of North Carolina Institute for Global Health & Infectious Diseases. (2024, April). A path for scaling mental health treatment in low-income countries: Results from the SHARP trial. UNC Global Health. https://globalhealth.unc.edu/2024/04/a-path-for-scaling-mental-health-treatment-in-low-income-countries-results-from-the-sharp-trial/
