אפרת בורנשטיין
כותרת ספרו של ד"ר אסף פדרמן "הדרך, מה שלימד הבודהה מעבר למיינדפולנס" מעוררת סקרנות. המונח "מיינדפולנס", או "קשיבות", פותח במערב בהשראת התורה הבודהיסטית ככלי טיפולי להתמודדות עם חרדה, דיכאון, הפרעות ויסות ועוד. נראה כי מונח זה קיבל במערב מעמד הגמוני כמייצג לכאורה את הבודהיזם כולו על רגל אחת. כמו כן, מחבר הספר הוא פסיכותרפיסט המתמחה בגישת מיינדפולנס ומחבר הספר "מיינדפולנס; שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי" (פדרמן 2018). מהו, אם כן, הרעיון שמבקש המחבר להעביר בספרו הנוכחי, שכותרתו מצביעה על הדרך שמעבר למיינדפולנס?
האם ישנה דרך שהיא מעבר למיינדפולנס? להבנתי, הנושא המרכזי שמחבר הספר מפתח הוא הצגת המיינדפולנס בהקשר רחב יותר של הדרך הבודהיסטית שהקורא המערבי פחות חשוף אליה. בהקשר הבודהיסטי, מדובר בהזמנה לטיפוח קשיבות כתהליך נפשי המלווה כל היבט של חיינו האישיים והבין אישיים ואינו מוגבל לישיבה על הכרית. בהקשר הטיפולי, הזמנה לטיפוח מיינדפולנס כדרך חיים מאפשרת טרנספורמציה אישית דרך הרחבת המודעות, המיכל הפנימי והמסוגלות לפגוש סבל, באמצעות קבלה רדיקלית של עצמי וחיי.
קריאה בספר "הדרך, מה שלימד הבודהה מעבר למיינדפולנס" מזמינה אותנו הקוראים להרחיב את "פוטנציאל הקשיבות" בחיינו. הגישה הבודהיסטית, המתייחסת ל"דרך מתומנת בעלת שמונה איברים", משרטטת מפה מקיפה הכוללת 8 היבטים של חיינו המנטליים והקיומיים: (1) השקפה נכונה; (2) כוונה נכונה; (3) דיבור מיטיב; (4) עשייה מיטיבה; (5) פרנסה מיטיבה; (6) מאמץ נכון (7) היזכרות (או מיינדפולנס); ו(8) איסוף התודעה. הדרך בעלת שמונת האיברים מכוונת את ההולך בה לפתח איזון, יציבות, שקט פנימי, פתיחות וזרימה הרמונית עם החיים.
בספרו, מנסה המחבר להתייחס לשמונת ההיבטים של חיינו, ובכך להתמודד עם שאלות יסוד אוניברסליות המעסיקות את האדם עוד מימי הבודהה שחי במאה החמישית לפני הספירה. זאת, תוך התייחסות לחומרים אקטואליים לימינו ולאקלים התרבותי, החברתי והאישי של המחבר. חיבור זה, בין אוניברסלי לאישי, בין עבר להווה, בין תרבויות רחוקות, מאפשר לתורתו של הבודהה לבעוט ולפעום במקצב של זמננו ולנו הקוראים, מפגש חווייתי, נגיש, מחובר ומלמד עם חוכמת הדרך:
"איך כדאי לחשוב; איך ליצור הרמוניה פנימית; איך לחיות בהרמוניה עם אחרים; איך לטפח שקט ואיזון; איך לנהל את האנרגיה החומרית והנפשית שלנו" (שם ע' 26)...
... "אני משתמש במבנה של שמונת החלקים כדי להציג רעיונות, עצות ותרגילים מעשיים שלדעתי מתאימים לחיים שלנו בתקופה הנוכחית ובתרבות הזו. מדובר בפרשנות שלי להיבטים השונים של הדרך, פרשנות שמהולה בניסיון החיים שלי ובניסיונם של אחרים שאני סומך עליהם" (ע' 36-37).
לדעתי, בכך טמון קסמו של הספר. חוכמת הדרך צומחת מתוך חוויותיו האישיות של הכותב כאיש משפחה, תלמיד, מורה ומטפל במפגש עם "חומרי" החיים, עם תהפוכות החיים בתקופת הקורונה, עם החיים לצד משפחת החזירים שהשתכנה באזור מגוריו בחיפה, בניהול כלכלת המשפחה, מפגש עם מטופליו ועוד. הספר כולל סיפורים המספרים את חוכמת הדרך מתוך החיים עצמם, כך שהחיבור לדרך האוניברסלית הוא דווקא אינטימי וקרוב.
מחבר הספר מציג את הדרך בעלת שמונת האיברים (בניסוחים אחרים, "הדרך כפולת השמונה" או "דרך האמצע") באמצעות חלוקה המקובלת במסורת הבודהיסטית ל-3 קטגוריות רחבות:
(1) חוכמה
(2) אתיקה
(3) אימון התודעה
שלושת הקטגוריות כוללות בתוכן את שמונת האיברים של הדרך ומוצגות בספר על פי הסדר הכרונולוגי של הפרקים. כעת, אסקור כל אחת מהקטגוריות, והאיברים המשתייכים לה.
חלקו הראשון של הספר עוסק בחוכמה, אשר כוללת את מרכיבי הדרך השקפה נכונה וכוונה נכונה: השקפה נכונה מתייחסת לתפיסת העולם המנחה את התנהלותנו בחיים. התורה הבודהיסטית מציעה עקרונות פילוסופיים קיומיים לחקירה פנומנולוגית של התודעה האנושית, הפסיכולוגיה של הסבל האנושי והדרך לשחרור מסבל: מהו הסבל? באילו אופנים התודעה מייצרת סבל? כיצד ניתן לזהות השקפות ודפוסי חשיבה מזיקים? כיצד ניתן להשתחרר ולהיחלץ מסבל? מהם "חומרי" הריפוי של הנפש?; כוונה נכונה מתייחסת להתכווננות ובחירה פנימית להתנהל ולפעול בתוכנו ובעולם בהתאם להשקפה הנכונה.
על פי ההשקפה הבודהיסטית, התודעה נוטה לעוות את פני המציאות במצבים בהם המפגש עם המציאות לא רצוי, לא מספק או מזמן כאב. במילים אחרות, קיימת נטייה אנושית טבעית להתנגד ל"אי נחת קיומי", אך בדרכים אשר בעצמן מובילות לסבל. אותו אי נחת קיומי, כאב, אובדן וקושי הם טבעיים וחלק מהקיום, אך האופן בו התודעה שלנו מנסה להתרחק, להשתחרר ולהתנגד לאותו כאב, היא מקור הסבל.
ההבחנה בין כאב נורמלי לסבל מנטלי מהדהדת לי את פרויד ואת ההבחנה שלו בין הסבל הנורמלי הבלתי נמנע הכרוך במפגש עם המציאות לבין הסבל הנוירוטי שנגרם כתוצאה ממנגנוני הגנה – תחבולות מנטליות המעוותות את תפיסת המציאות. באותו הקשר, אני נזכרת במשל של שנטידווה, נזיר בן המאה השמינית לספירה אודות "הקוסמים שחושקים באישה המכושפת שהם עצמם יצרו" (Shantideva 9/31) וציטוט של מארק טווין "חיי היו מלאים באסונות נוראיים... שרובם מעולם לא התרחשו" (Mark Twein', Quote).
מחבר הספר מצביע על 2 השקפות שגויות אינהרנטיות לטבע האנושי שעל פי התורה הבודהיסטית האדם נוטה לאמץ: (1) הנטייה להיאחז ברעיון הקביעות ו (2) הנטייה להיאחז ברעיון הנפרדות:
הנטייה להיאחז ברעיון הקביעות מתייחסת לנטייה טבעית, הקיימת בכולנו, להיאחז באמונה בעקרון הקביעות ולתת אופי נצחי למציאות שהיא ארעית ומשתנה תדיר. נטייה זו נובעת מהניסיון להימנע ממפגש עם אובדנים הפוקדים אותנו באופן בלתי נמנע בחיים בכלל ובמפגש עם סופיות החיים שלנו בפרט. היצמדות לרעיון הקביעות מצמצמת את האפשרות להיפתח למה שהחיים מזמנים לי בכל רגע, להרפות מתפיסות מקובעות על עצמי, ולאפשר תהליכי שינוי וקבלה פנימיים, כולל קבלת מותי. מחבר הספר מציע פוטנציאל לשחרור מהסבל, הטמון בקבלת הארעיות והאפשרות לקבל את המוות כשלב הסופי של החיים. לדידו, השלמה עם עובדת סופיותנו עשויה להתקיים לצד ההבנה ש"כוח החיים אינו נובע בהכרח מהפחד למות אלא מהיכולת לאהוב" (שם ע' 56-60).
הנטייה להיאחז ברעיון הנפרדות מתייחסת לנטייה לראות עצמי כנפרד ונבדל משאר הישויות. נטייה זו אמנם טבעית ומשותפת למרבית בני האדם אך היא אינה מתיישבת עם טבע המציאות שבה כל התופעות שזורות זו בזו ומושפעות זו מזו "כשדה אקולוגי רחב של יחסי גומלין" (ע' 63). הנטייה לבידול ומיצוק העצמי (selfing במושגי הפסיכולוגיה מערבית) באה לביטוי באימוץ השקפות סכמתיות, מקובעות וחד ממדיות על עצמי כגון "אני כישלון", "אני מלך העולם" וכד'. בספרו, מתאר המחבר בהרחבה את ההשפעות המזיקות של סכמות מקובעות, השקפות לא נכונות ומחוללות סבל, ושיטות הטיפול המוצעות להתמודדות עם Selfing בגישת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המערבית.
בהקשר הבין אישי, מיצוק עצמי וריכוז עצמי עשוי לעודד גילויים של ניכור, נטייה להשוואתיות, איבה, חמדנות, קנאה בין אישית ועוד תכונות אופי המסבות סבל ל"בעליו" של "העצמי". מאידך, המודעות לחיבור והתלות ההדדית שלנו בזולת, כמו גם האפשרות לראות בזולת אח ורע אינטימי ומשמעותי מעודדים סולידריות, אמפתיה, חמלה, אכפתיות ונדיבות כלפי עצמנו והאחר. גישה של "ואהבת לרעך כמוך" מובילה לאושר ורווחה אישית לעצמי ולאחר. בהקשר זה, אני חושבת על הדמיון הרעיוני בין התורה הבודהיסטית לבין התפיסה האינטר-סובייקטיבית ההתייחסותית, התופסת יותר ויותר מקום בחשיבה הפסיכואנליטית של ימינו. סטיבן מיטשל, מחלוצי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה של ימינו כותב:
"הוויתור על תביעותינו למרכזיות תאפשר לנו לראות את עצמנו כמשתתפים בדבר שהוא יוצא מן הכלל וגדול ממדדים... ההערכה של מקומנו הצנוע (ואולי אחריותנו הגדולה) באקוספרה אף אפשרה לרבים לחוות את עצמם כחלק בלתי נפרד מדבר עצום ויפה – מהתצוגה המרהיבה של החיים עצמם [...] מה שאנחנו מוותרים עליו הוא סוג מסוים של היבריס; ומה שאנחנו מרוויחים הוא השתתפות בדבר-מה עשיר ומורכב יותר מאשר אי פעם השגנו במחשבתנו" (מיטשל 2009: 28-29).
בהקשר הבודהיסטי, היכולת להרפות מהיאחזות בעצמי כנפרד ומ"תביעתינו למרכזיות", ולחוות עצמנו כחלק מרקמה אנושית אחת מאפשרת לטפח איכויות של אהבה, חמלה ורגישות אתית לעצמנו, לסביבתנו ולאחר. כלומר, על פי ההשקפה הבודהיסטית קיימת חפיפה בין אתיקה לבריאות נפש, כך שהמעשה המוסרי, ה'השקפה הנכונה', היא לטפח איכויות של חמלה ואחדות. להבנתי, הדגש על הזיקה בין אתיקה ובריאות נפשית לא זכתה עדיין לתשומת לב ראויה בחשיבה הפסיכואנליטית ובפסיכולוגיה המערבית בכללותה. בספרו, מבקש המחבר להדגיש את רעיון הזיקה בין מיינדפולנס, אתיקה ובריאות נפשית, כמרכזי ומהותי:
"מכאן התפתחה, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה, תיאוריה ששמה במרכז האתיקה את הפסיכולוגיה. לפי התיאוריה הזו, בכל פעם שאנחנו מכוונים את התודעה שלנו אל הטוב נוצרת תנועה תודעתית מיטיבה, שמקדמת אותנו בכיוון הרצוי. התנועה הזו מבשילה באופן טבעי למעשים ומילים בעולם, אבל מה שמניע אותם הוא הכוונה. ובכל פעם שאנחנו מכוונים את התודעה אל מה שאינו טוב נוצרים כוחות שמעכבים את ההתקדמות, וגם הם כמובן באים לידי ביטוי בפעולות ומילים מזיקות..." (פרק שלישי, ע' 79)
ο טיפול ומיינדפולנס: עקרונות נבחרים
ο מדיטציה בתרגום: פרק לקריאה מאת אסף פדרמן
ο הדרך: מה שלימד הבודהה מעבר למיינדפולנס
חלקו השני של הספר עוסק בתרגול מיינדפולנס הלכה למעשה בחיי היום יום – מרכיב האתיקה הנוגע לכל תחומי החיים: עבודה, משפחה, זוגיות, חברים ועוד. בחלק זה בולטת צורת הכתיבה הקומוניקטיבית, פשוטה במובן החיובי, הכוללת פה ושם דוגמאות שמביא המחבר מחייו האישיים. בכך, הוא מזמין אותנו לדון בסוגיות הנוגעות להתנהלות ולמעורבות שלנו בחיינו, והתחושה דומה לשיחה עם חבר קרוב על החיים. לדוגמא, האם המעורבות שלנו בעבודה ובתפקידים שונים שאנחנו עסוקים בהם בחיינו תומכת ומיטיבה עם הסביבה או שהיא מנצלת את הסביבה באופנים פוגעניים?
"... ליוויתי קבוצה של אקולוגיים שיצאו לספור חיות בר בצפון הארץ... כמה מופלא! מתוך הכרה בחולשה של בעלי החיים האלה, שאינם יכולים להגן על עצמם, קיבלנו על עצמנו תפקיד של שומרים. זו פעולה של אכפתיות עמוקה ונדיבות עצומה כלפיהם. אי אפשר להבין מבצע כזה בהיגיון האנוכי הרגיל, חיות הבר האלה לא מספקות שום צורך חומרי אנושי...היה יום משמח ומהנה במיוחד..." (פרק רביעי ע' 140-141).
דוגמא אחרת מתייחסת לתרגול של פרנסה נכונה הכולל מאמץ לשיפור ההוגנות בחלוקת המשאבים בחברה, כפי שעולה משאלתו "האם הניהול הכלכלי שלנו מתחשב בהיבט החברתי, תומך בפרטים או קבוצות שמתקשות לקיים את חייהם בכוחות עצמם?" (פרק חמישי ע' 175). הדרך שמעבר למיינדפולנס, מעבר לישיבה מדיטטיבית, מתייחסת לאופן שבו עקרון התלות ההדדית מלווה כל כוונה ופעולה בחיינו כמגדלור. התורה של הבודהה, "הדרך", מתייחסת לפעולות מיטיבות, המגיעות ממניעים של נדיבות ורצון להיטיב עם עצמי ועם העולם כמבטאות נכונה את קיומנו – תלות הדדית עם הסביבה הפיזית והאנושית: מהחמצן שאנו נושמים, האוכל שאנו אוכלים והחיבור האנושי כחמצן לנפש.
המודעות האתית לפעולות מיטיבות, ובאופן ספציפי לדיבור מיטיב, נוגעת בלב ליבה של התקשורת הבין אישית; קריאה בספר זה כיום, לאחר אסון השביעי באוקטובר, מקבל משמעות עמוקה עוד יותר. בתקופה זו, המציאות באזורנו מוכת אסון ומדממת והמשפט "חיים ומוות ביד הלשון" מקבל משמעות של גזרת גורל – להיות או לחדול, או במילותיו של המחבר: "אנחנו שוחים במילים כמו שדגים שוחים במים. אם המים עכורים או מורעלים, נרגיש את זה בכל הווייתנו" (ע' 107). קולות של שנאה, הסתה ופילוג מציפים את הרשתות החברתיות, כלי התקשורת והפוליטיקה. דיבור שאינו מיטיב מהווה עדות מקומית לגלי המים העכורים שאנו שוחים בתוכם. מים עכורים ורעילים פורמים את רקמת הנפש והמרקם החברתי העדין המשווע למילים רכות, מקרבות ומאחות.
בחלקו השלישי של הספר עוסק המחבר באימון ופיתוח תודעה מיומנת ויציבה. לכל מי שמעוניין להעמיק בדרך – "להיכנס אל הזרם", בשפת המסורת – חלק זה של הספר עשוי להוות חשיפה ראשונית למגוון העצום של כיווני תרגול שהמסורת הבודהיסטית הציעה במהלך 2500 שנותיה. מחבר הספר מציג מגוון רחב של הנחיות מדיטציה: כיצד לכוון את האנרגיה הנדרשת בתרגול מדיטציה; אימון מיינדפולנס דרך ארבעת ערוצי הקשב; הנחיות מדיטציה ממוקדות בטיפוח איכויות מיטיבות – אהבה חברית, חמלה שמחה ואיזון.
במסורת הבודהיסטית אימון התודעה הוא מושג מורכב הנקשר לשלושה כיווני אימון מרכזיים – מוטיבציה (מאמץ יעיל), מיינדפולנס (היזכרות) ואיסוף התודעה (ריכוז):
מוטיבציה והשקעת מאמץ ערני לשם עצירת שטף אסוציאציות אוטומטי בלתי פוסק של פעילות תודעתית לא מיומנת; תרגול מיינדפולנס (סטי בשפת המקור, ובתרגום מילולי "היזכרות") משלב אינטרוספקציה, ראיה צלולה, התבוננות במראה הפנימית שלנו תוך כדי "היזכרות" או מודעות לעקרון הארעיות, התלות ההדדית והאיכויות הלב המיטיבות: "אם אנחנו רוצים להתאמן ולשנות לטובה את היחס שלנו לחיים ולעולם, אנחנו צריכים להיזכר על מה כדאי להסתכל ואיך כדאי לחשוב על דברים..." (ע' 226); איסוף התודעה, או פיתוח תודעה אסופה ('סמדהי' בשפת המקור וריכוז במינוח המערבי המקובל) מתייחס ליכולת להשקיט את התודעה באמצעות הפניית ערוץ הקשב לאובייקט המדיטציה ללא הסחות דעת ו"היספגות" באובייקט המודעות. אימון בתודעה אסופה (ריכוז) המאפשר האטת הסחף המחשבתי מוביל להרחבת הסיבולת להישאר עם הרגע ולהגברת שקט והרמוניה עם הסביבה.
לדעתי, המיומנות של המחבר כמורה ומנחה מדיטציה באה לביטוי בחלק זה שבו הוא מציע הכוונות מועילות כיצד לתרגל מדיטציה פורמלית (על הכרית):
"...כדי לפגוש את החוויה הזו [של מדיטציה], צריך להסכים בשלב כלשהו לנטוש את המילים. כשאנחנו מתרגלים לרעיון הזה ומתרגלים מדיטציה, בשלב כלשהו המילים נדחקות לשוליים והמוקד מוסט למקום אחר: תחושה של אנרגיה בגוף, של תנועה עדינה, ואולי תחושה של מרחב פנימי בתודעה או בחושים..." (ע' 261).
ספרו של ד"ר פדרמן עשוי לתרום לכל מי שמעוניין להעמיק בתורתו של הבודהה ובפסיכולוגיה הבודהיסטית. בעשרות השנים האחרונות הפילוסופיה הבודהיסטית מחלחלת לתחומי הפסיכולוגיה המערבית ומעודדת דיאלוג פורה ומרענן בסוגיות הנוגעות לנפש האדם, הקיום האנושי, הסבל ודרכים לשחרור מסבל. ספר זה מהווה הזדמנות ללמידה חווייתית של תורת הנפש הבודהיסטית מתוך ההקשר התרבותי של זמננו.
"הדרך, מה שלימד הבודהה מעבר למיינדפולנס" הינו ספר המרחיב את החשיבה על מונח הקשיבות אל מעבר לכרית המדיטציה וחדר הטיפולים. להבנתי, הצגת הפוטנציאל החווייתי, יום יומי ופרקטי של קשיבות הוא אחד מנכסיו של הספר. מחבר הספר מדגיש את מיצוי הפוטנציאל החווייתי של מיקוד הקשב לרגע הנוכחי, בכל רגע בחיים, כבעל כוחות ריפוי ושחרור מהסבל.
בספרו, מזמין אותנו המחבר לצאת אל העולם במבט סקרן, ער, רענן וחוקר, בהיענות ונכונות לפגוש את החיים על כל מופעיהם – קורונה, חזירים, מלחמה או פריחה באביב. מבט רענן זה מאפשר לנו לגלות בכל פעם מחדש את עצמנו, מתוך החיים עצמם. המיינדפולנס ממתין לנו בכל פינה ובכל משעול בחיינו כחבר נאמן.
הקריאה בספר מרחיבה את אפיקי החשיבה הפסיכולוגית על נפש האדם בדגש על קווי הממשק שבין האתיקה, רוח האדם ונפש האדם. הספר מרחיב את החשיבה על המוסר האנושי, ועל הפוטנציאל האינהרנטי הגלום בנפש האדם. זאת, על ידי ראיית עולם הערכים והפן האלטרואיסטי בנפש האדם כמשאב נפשי בעל פוטנציאל לשחרור, רווחה ואושר. אסיים בדבריו של המחבר:
"יש בחיים מוסריים פוטנציאל לעורר את כל האיכויות הטובות שאנחנו מחפשים גם לעצמנו. הם מובילים אל סיפוק ואושר המבוססים על חיבור לאחרים ומשמעות" (ע' 137)...
..."אתיקה מובילה להיעדר נקיפות למצפון; היעדר נקיפות מצפון מוביל להתרוממות רוח; התרוממות רוח מובילה לשמחה; שמחה מובילה להשקטה; השקטה מובילה לאושר; אושר מוביל לאיסוף התודעה; מי שתודעתו אסופה רואה את הדברים כהווייתם; מי שרואה את הדברים כהווייתם מתפכח; מי שמתפכח אינו משתוקק יותר; מי שאינו משתוקק נעשה חופשי יותר וכבול פחות" (ע 259).
פסיכולוגית קלינית שיקומית מומחית, לומדת, כותבת, מתרגלת ומיישמת את הדרך הבודהיסטית בחיים ובפרקטיקה הטיפולית.
תלמיד ומורה של הדרך הבודהיסטית, מתרגם מהכתבים הבודהיסטיים ומטפל. מחבר הספרים "מיינדפולנס: שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי" ו"דברי אמת: דהמפדה".
Shantideva. (2011). The Way of the Bodhisattva. (Padmakara Translation Group, Trans.). Shambhala Publications
Mark Twein', Quote https://www.goodreads.com/quotes/31860-i-ve-lived-through-some-terrible-things-in-my-life-some
מיטשל, ס. א. (2009). האם יכולה האהבה להתמיד?. תולעת ספרים.
פדרמן א, (2018) מיינדפולנס; שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי. הוצאת פרדס.
פדרמן א. (2024) הדרך; מה שלימד הבודהה מעבר למיינדפולנס. הוצאת פרדס
