ד״ר נורית גלזר חודיק
במהלך חמישה חודשים נערכו 30 ראיונות עם 30 גברים שחוו אובדן של ילד או ילדה בלידה שקטה. הגברים סיפרו על החוויה מנקודת מבטם. הם בחרו באלו מילים לתאר אותה, מה להדגיש ומה להשמיט. לעיתים אִפשר להם הסיפור לשחזר את האירועים במידה מסוימת של שליטה על אשר אירע, ולעיתים השיבה אל האירועים הובילה להצפה של תחושות והסיפור שהתקבל היה מקוטע או מבולבל. המרואיינים דיברו בשטף ובכאב בראיונות שנעו בין שעה לשלוש שעות ותיארו בפירוט את כל שעבר עליהם, לעיתים כשדמעות חונקות את גרונם או זולגות ללא שליטה. חוויה זו חזרה על עצמה בכל הראיונות ללא יוצא מהכלל, בין שהלידה השקטה התרחשה בשבועות או בחודשים האחרונים ובין שהתרחשה לפני חמש, עשר או אפילו למעלה מעשרים שנה, בין שהייתה מפתיעה ובלתי צפויה ובין שהייתה תוצאה של הפסקת היריון יזומה ומאולצת. בכל המקרים בלט הצורך העז של המרואיינים לדבר – בערה החוויה בקרבם. התנפצו המיתוסים באשר לעובדה שגברים אינם רוצים לעסוק בכל הקשור להיריון או לידה, לאובדן או לאבהות. לחלקם הייתה זו הזדמנות ראשונה שבה יכלו לספר מה עבר עליהם בגילוי לב ובקול רם.
חוויית האובדן של גברים לאחר לידה שקטה, כפי שהיא מסתמנת מהראיונות, היא חוויה אישית, משפחתית ולא פחות מכך חברתית. לדברי הגברים, תחושות היגון והכאב מלוות אותם גם שנים ארוכות לאחר האובדן שמשפיע על תחושתם האישית ועל יחסיהם עם בני המשפחה. לעיתים בטווח הקצר, ולעיתים הוא משנה את היחסים עם המשפחה ועקב כך את מהלך החיים לבלי הכר. היו מי שהריאיון היה עבורם הזדמנות לערוך את הסיפור ואולי אף להתמודד עימו. לגבש נרטיב ולהבין מה הרגישו ומה היה מהלך הסיפור. מתוך כלל הראיונות הסתמנו מספר מכנים משותפים לסיפורים הפרטיים ולחוויות עמוסות הרגש והמשמעות שנפרסו בפניי. ממצאים אלו מוצגים כאן בחמישה תת פרקים:
א. גיוס המרואיינים למחקר. תת פרק זה יתייחס בהרחבה לנושא. יתוארו תגובותיהם הראשוניות של הגברים להזמנה להשתתף במחקר. בהמשך תתואר המוטיבציה שלהם להשתתף בו. תת פרק זה הוא ממצא חשוב ונקודת מוצא לעבודת איסוף הנתונים. הוא מספר על משמעות הלידה שקטה לגברים שחוו אותה ונענו להתראיין למחקר, וכן על האקלים החברתי שממנו נבעה המשאלה של מי שפנו לספר את סיפור האובדן שלהם.
להלן תתי פרקים המציגים ארבע תמות מרכזיות שזוהו בראיונות:
ב. החלום ושברו: חוויית האובדן. תת פרק זה מפרט את עומק הכאב והטראומה שחווים הגברים. הטראומה קשורה להתקשרותם המוקדמת לתינוק עוד במהלך ההיריון ובעת הציפייה ללידה. היא קשורה גם לפרידה מהתינוק וגם להיעדר ההכרה באובדנם כבר במרחב בית החולים.
ג. להיפרד בפגישה הראשונה – תיעוד רגעי הפרידה. תת פרק זה כולל את פירוט רגעי הפרידה מהתינוק או התינוקת שנולדו מתים. רגעים שמגלמים התמודדות מורכבת מאד, התלבטות, ולא תמיד בתמימות דעים זוגית.
ד. יחסה של המשפחה לגברים אחרי לידה שקטה. התמודדותם של הגברים לאחר הלידה השקטה בהקשר של תגובות המשפחה ליגונם.
ה. למה זקוקים הגברים אחרי לידה שקטה? הצרכים של הגברים שחוו אובדן של תינוק או תינוקת בלידה שקטה, במילותיהם.
ארבעת התת פרקים האחרונים משרטטים את ההתמודדות של גברים עם האובדן המטלטל והיותם חלק ממעגלים של ציפיות ואכזבות, של תסכול וחוסר אונים, הן של הגברים עצמם והן של סביבתם הקרובה. משורטט בהם גם רצף המלווה את הגברים החל ברגעים הסמוכים לאובדן, דרך ההתמודדות בימים שאחריו כמו גם בחודשים ובשנים שנקפו לו. מוצגות מחשבותיהם היום מבעד לפריזמה רחבה יותר, מחשבות הנוגעות לצורכיהם ולמה שהיו רוצים שיניב המחקר.
48 שעות ממועד פרסום ההזמנה למחקר התקבלו למעלה מ 30 פניות של גברים שרצו לקחת בו חלק. עומס הפניות היה מפתיע ביותר, בייחוד נוכח עדויות ממחקרים קודמים על הקושי לגייס גברים למחקרים העוסקים בתחומים הקשורים לפוריות בכלל (Barnes, 2014; Daniels, 2008), ולמחקרים העוסקים בלידה שקטה בפרט (Clyman et al., 1980; Worth, 1997).
לא ניתן היה לקשר בין הפנייה של הגברים להשתתף במחקר ובין הזמן שחלף מהאובדן שחוו. הראשון שפנה להתראיין חווה לידה שקטה לפני 22 שנים, בעוד מרואיין אחר פנה לאחר שחווה את האובדן שלושה שבועות לפני קיום הריאיון. הפנייה המהירה של הגברים ורצונם העז לדבר ולתאר את חווייתם הם ממצא בפני עצמו המעיד על המקום, או ליתר דיוק על היעדר המקום שמקבלת חוויית האובדן של גברים לאחר אובדן בלידה שקטה. כל הגברים התייחסו במהלך הריאיון או בסופו לראשוניות שבהזדמנות לספר את הסיפור מנקודת מבטם: ״אני לא חושב שאי פעם סיפרתי את זה בצורה כזו למישהו" (ארנון, 22 שנה מאז הלידה השקטה); ״אני יכול להגיד לך שזה ללא ספק השיחה הארוכה ביותר שניהלתי על הנושא באופן מקיף כל כך״ (יואב, חמש שנים מאז הלידה השקטה); ״תכל'ס, מאותו יום כבר לא דיברתי על זה יותר, היום זה פעם ראשונה שאני מדבר על זה אחרי הרבה זמן״ (הראל, שנתיים מאז הלידה השקטה); ״מה שסיפרתי לך עכשיו [...] אני מנסה לחשוב למי סיפרתי ככה, ואני לא יודע״ (אוהד, שנה מאז הלידה השקטה).
אור ובת הזוג שלו חוו שתי לידות שקטות בפער של שמונה שנים. בריאיון הסביר אור בעדינות אך באופן חד משמעי עד כמה הבין פתאום שהאירוע הזה לא היה שייך לו ואפילו לא היה שייך לשניהם – הוא "היה רק שלה". ההשתתפות במחקר אפשרה לו בעצם לנכס את האובדן גם לעצמו. לדבריו, עצם ההחלטה להשתתף במחקר, קביעת המועד וההגעה לריאיון לבדו היו חלק בלתי נפרד מהאפשרות שניתנה לו להרגיש שהחוויה הזו שייכת גם לו:
אני חייב להגיד לך, לא שיתפתי את אשתי עד לפני שבועיים שקבעתי את הריאיון. לא יודע למה. ואנחנו לא מסתירים אחד מהשני, לא יודע למה לא סיפרתי. אני לא יודע להסביר. אבל אני חושב על זה עכשיו. הייתי מאוד שלם עם זה שאני רוצה להשתתף, חד משמעית. אולי פחדתי לפתוח את הפצע הזה, אולי, לא יודע. אין לי דרך להסביר. ואז זה עלה בדרך אגב. [...] היא הציעה להקפיץ אותי לפה ולא רציתי. זה כאילו טריטוריה שלי. עכשיו זה אני. רציתי לעשות את זה בדרך שלי. לומר לה בזמן שלי, להגיע לפה לבד. אני חייב להגיד שזה אולי אפילו משהו בפני עצמו. במודע לא אמרתי לה, כן? לא בגלל טעות טכנית או משהו. אולי כי רציתי שזה יישאר רגע רק שלי. ולא של שנינו. כמו כל האירוע הזה שהיה רק שלה. אני באמת רוצה לדבר על זה, אני שמח שבאתי לדבר על זה. ושזה [הריאיון] היה משהו כזה (אור).
הראל סיפר שלקראת הריאיון למד בעל פה את כל מה שרצה לומר. הוא הרגיש שסיפורו אינו נגיש לו, שהוא אינו מיומן בשיח כזה עד כדי כך שלא היה בטוח שיוכל לספר את סיפורו ולבטא את תחושותיו. לדבריו, גם כשדיבר עם חברים לא שיתף אותם במה שעבר עליו באמת. במהלך הריאיון הוא ציין שההשתתפות במחקר היא בבחינת עבורו הזדמנות לפנות מקום לעצמו: "אחת הסיבות שאני עושה את זה, כי תמיד השקעתי את הכול בה. כולם שאלו 'היא' [עליה], כולם באו לבקר אותה. היא הייתה יושבת עם חברות, מספרת, מתפרקת. ואני הייתי יושב עם חבר מדבר על מכבי חיפה" (הראל).
הפנייה המהירה להתראיין לא נבעה רק מהרצון של הגברים לספר את הסיפור מנקודת מבטם. הקשבה בראיונות למניעים שהובילו אותם להשתתף במחקר חשפה סיבות נוספות, המפורטות להלן.
הגברים שהשתתפו במחקר עשו זאת מתוך רצון להשפיע. רבים מהם הביעו תקווה שהשתתפותם תניב תוצאה מעשית כלשהי. "גברים צריכים תכלית", אמר עומר לקראת סוף הריאיון, ולפתע שמתי לב שכך נאמר בדרכים שונות במגוון ראיונות. אודי למשל הדגיש שחשוב לו שתהיה "תכלית", שההשתתפות שלו במחקר לא תהיה לשווא: "חשוב לי להשמיע את הקול שלי. אם כבר, אז במסגרת כזאת, שהיא אקדמית ורצינית. ולא סתם. חשוב לי שיצא מזה משהו, שידעו את הדבר הזה [...] שכן יכול לעזור". הראל ורז הוסיפו שייתכן וההיחשפות שלהם תוכל לסייע לגברים אחרים: "חשוב לי שיצא מזה משהו. אחת הסיבות שאני עושה את זה – כדי שמישהו שמבין יותר ממני וישאל יותר אנשים יוכל למצוא משהו שכן יכול לעזור". כך גם לדברי רז: "אני מקווה שיצא מזה באמת משהו, שזה יעזור לגברים אחרים שחווים את זה". אמירה זו, "שיצא מזה משהו" היא אומנם אמירה כללית, אך במהלך הראיונות ניתן היה לזהות מספר כיוונים עיקריים שאליהם התכוונו הגברים.
עוד בשלב הפנייה הראשונית להשתתף במחקר, היו שציינו שאחת הסיבות לפנייתם טמונה ברצון שהנושא של לידה שקטה מנקודת המבט הגברית יעלה למודעות. כך למשל בהודעתו של עודד: "קיבלתי עדכון לגבי המחקר שאת עושה בנושא הגברים שחוו לידה שקטה. כמי שחווה לידה שקטה רק לפני חודש וחצי 'אשמח' להשתתף במחקר, ולעשות הרבה על מנת להעלות את המודעות שגם בן הזוג חווה לידה שקטה".
אחרים ציינו במהלך הריאיון שהרגישו שבקרב אנשי רפואה וסיעוד חסרה מודעות לנושא של לידות שקטות בכלל, ולחוויה של גברים אחרי לידות שקטות בפרט. הם הדגישו שהשתתפותם במחקר כגון זה יכולה להעלות את הנושא לסדר היום. "אני רוצה לקחת חלק כי צריך להעלות את המודעות לנושא הזה" (עודד). גם יוני סבור כך: "עמוק עמוק עמוק בלב הייתי רוצה שגם רופאים ידברו על זה. יש איזה אלף לידות שקטות בשנה בישראל, לא? אז אני חושב שזה נכון שתהיה מודעות". רוני נותן בדבריו את ארצות הברית כדוגמה למדינה שיש בה יום המוקדש ללידות שקטות. הוא סבור שהקדשה של יום לאובדן המסוים הזה, היה גורם לו להרגיש שהוא "חלק ממשהו". ההשתתפות במחקר אִפשרה לו, לדבריו, להיות "חלק ממשהו", להיות שותף:
הייתי רוצה שיכירו את הנושא הזה, שיעלה למודעות, שידברו על דרכי ההתמודדות [...] שידעו איך לעשות את התהליכים של הקבורה, את כל הנושא של הזכויות, שידעו, אנחנו לא ידענו. [...] למשל בארצות הברית יש יום שמוגדר לזה, ללידות שקטות וכל זה, יש פעילויות, מרתונים, צעדות, צמידים, רואים את זה [...] אני מדבר על דברים ראשוניים, על פרוטוקול, על פרוספקט, עוד הרבה לפני ההכרה (רוני).
רוני מדבר על היעדר נראות ברמה הארצית וברמת מדיניות. מעבר לכך, ברמה החברתית, ציינו חלק מהגברים שהם הרגישו שמועבר להם מסר מצד החברה, הממסד והחוק שהם אינם חלק מיחידת ההתמודדות עם האובדן. המסר, לתחושתם, מתבטא בהיעדר התייחסות לנושא חופשת הלידה ובציפייה שישובו במהירות לעבודה, בהיעדר תמיכה רגשית מובנית מבחינה מערכתית. חלקם אף ציינו כי כאשר פנו בבקשה לקבל תמיכה רגשית, נאלצו לקבל אותה במרכזי טיפול לנשים ללא זכאות לקבלת החזר מביטוחי הבריאות על טיפולים אלו. אילן ביטא זאת בריאיון, ממש בזעקה:
שההכרה בחוק תיתן גם לגברים את האפשרות הזו לצאת לטיים אאוט שהם זקוקים לו. [...] זה בא לידי ביטוי גם בהצעת חוק שהייתה, [...] אם החוק היה מדבר גם על הגברים, שעה אחת!! שהחוק ייתן לי שעה! יום אחד של חופש! זה המון! זה יותר מסמנטיקה, זה הרבה, זה ההכרה החברתית, המשמעות [...]. יום אחד חופש. זה מספיק.
מאיר מתייחס אף הוא לאפליה שהרגיש לאחר האובדן ובהקשר של קבלת הטיפול:
בסוף, היריון, בהקשר של נשים גברים, זה עדיין עולם ישן. שגבר חוזר לעבוד די מהר, או נגיד אישה זכאית לחופשת לידה והגבר לא. [...] או אפילו בהקשר הזה, למשל שאקבל טיפול במרכז לתמיכה, מרכז טיפול, ולא ב"מרכז טיפול לנשים". אלו התייחסויות ממסדיות, [...] שלא רק יעל תהיה זכאית להחזרים מהקופה כי היא עברה משהו אלא גם אני. שהממסד יכיר בזה שגם אני עברתי משהו.
לעיתים קרובות, גברים מרגישים שהממסד לא מכיר בהם כחלק מיחידת האובדן. ניתן לראות כי היעדר זה שזור בתחושה של שולִיוּת מגדרית.
שולִיוּת מגדרית מתייחסת לתחושת הגברים שהם נמצאים בשולֵי האירועים רק בשל היותם גברים. האמור מעורר בהם תחושות קשות, ובמקרים מסוימים אף מניע אותם לפעולה. גם כאן ניתן היה לחוש את המניע המתואר כבר בשלב הפנייה להשתתף במחקר. עם שליחת הודעות הגישוש היו שסימנו את התחושה הזו כמניע לקחת חלק במחקר. כך למשל כתב אלי:
שלום נורית. לפני כשבע שנים עברנו לידה שקטה. זה לא היה קל ופשוט, הרבה סבל וכאב וכעס על העולם. פחות או יותר המשכנו בחיים בזכות זה שיש לנו שני ילדים. הייתי רוצה לראות במה מדובר. אני מעוניין, והייתי שמח שתצרי איתי קשר. אנחנו הגברים, האבות, כן סובלים, אבל סובלים בשקט. אולי בגלל זה רוב האנשים חושבים שלאותו אבא שמת לו הילד בלידה שקטה פחות סובל. אשמח להשתתף.
כבר בהודעה מתאר אלי את תחושת ההדרה שהרגיש לאחר האובדן ומתאר מה אפשר לו ״פחות או יותר״ להמשיך בחייו, ועד כמה רוב האנשים לא חשו בסבלו. אחיקם התייחס לנושא הזה במהלך הריאיון עצמו. כמבקש לפנות דרכי אל גברים אחרים ולהעביר את המסר:
גם אם נדמה לך כגבר שהאובדן אינו שייך לך, זְכור שהוא אינו נחלתן הבלעדית של נשים; תגובות של אנשים יגרמו לך להרגיש שזה לא קרה גם לך, וכך הן עלולות להשפיע על תחושותיך: הייתי רוצה שזה [המחקר] בעיקר יעזור לגברים עצמם, להגיד לגברים "זה בסדר שאתה לא מרגיש כלום, זה בסדר שאתה לא חושב שזה בכלל קרה לך אלא קרה רק לאשתך", שזה יכול להיות תגובות של אנשים [...] וגם שאם מאוד מאוד קשה לך אז אתה צריך לדעת שהאבל שלך והמצוקה הנפשית שלך צריכות להיות מוכרות ויכול להיות שאנשים לא יכירו בהן. אתה צריך לדעת להגיד את זה, להיות מודע לזה שזה יכול לקרות.
תחושת השוליות המגדרית כמניעה לפעולה עלתה גם בראיונות נוספים. עמית ביטא זאת בפשטות: "אנחנו תמיד בצד, הגברים. אז אולי בגלל זה אני חושב שזה [המחקר] מאוד חשוב". רוני הדגים זאת דרך עיסוקה של התקשורת בנושא: "הטיפול התקשורתי, תוכניות הבוקר שמדברות על זה או מספרות, מזמינות תמיד רק נשים. אבל זה לא רק לנשים. צריך שאישה תדע גם את הצד של הגבר. שתדע שיש לה לאן להפנות אותו, אין את זה". רוני מוסיף כי העובדה שהעיסוק החברתי בנושא מדיר גברים, משפיעה גם על התמודדותן של נשים עם המצוקה של בני זוגן. הוא מקווה שהמחקר יפנה גם לנשים, שיהיו מודעות למה שעובר על הגברים. הוא שיתף בריאיון שלקח חלק בכתבה מיוחדת שהתמקדה בגברים שחוו לידה שקטה, והתפרסמה בעיתון המיועד בעיקר לקהל נשי. בשונה מהמחקר הנוכחי לתחושתו, מחקר זה ייחודי לגברים, ועל הדרך מקווה שגם נשים יקראו בו. אך הכתבה ההיא הייתה בהקשר של חוויה נשית שהיא גם של גברים. זה אולי הבדל דק, אבל בעל משמעות.
דייויד מתייחס לעובדה שחסר איזון בין גברים ונשים בנושא זה ומקווה שהמחקר הנוכחי יוכל לאזן אותו במעט. הוא מדבר על הגברת המודעות של החברה ככלל ושל אנשי מקצוע בפרט: הוא היה רוצה שאנשים יהיו מודעים לאפשרות של לידה שקטה ולתחושות האובדן המתעוררות בעקבותיה, שלהן השלכות משמעותיות, ארוכות טווח ורחבות היקף. דייויד מתייחס בייחוד לאנשי המקצוע, שלהפתעתו אפילו הם אינם מייחסים את האובדן המורכב גם לגברים. עובדה זו, לדבריו, די בה כדי להעיד על היעדר הכרה נרחב ועל שוליות מגדרית ניכרת. אומר דיוויד:
הייתי מעדיף שלא תהיה חשיבות להתייחסות של גברים ונשים, אבל יש אסימטריה, אז צריך לעשות איזשהו תיקון. הכרה בזה שיש התייחסות האחרת, או אפליה. אולי זה לא המטרה של האקדמיה, אבל אולי זה יכול להיות תוצאה שיהיה איזשהו מקום לגברים שעברו את זה. מקום להתחבר ולראות שהרגשות שלהם והדברים שהם מרגישים הם לגיטימיים, הם שכיחים. זה יכול להיות רק לקרוא את המחקר הזה, וגם אם אחר כך יהיו קבוצות תמיכה או סתם אתר אינטרנט, כל דבר, אפילו הכרה של אנשי מקצוע, מה אני אגיד, [...] אפילו רק שאנשי מקצוע ידעו.
גם הראל הזכיר את אנשי מקצוע באותו הקשר: "אני רוצה לעזור לאנשים אחרים שיבואו אחרי, [...] שיחשבו שיש גם מישהו מעבר לאישה שעובר את זה. אנחנו צריכים את העזרה אחר כך, כשמגיעים הביתה. הייתי רוצה שאנשי מקצוע ידעו את זה, שיהיה מישהו שאני אוכל לכתוב לו".
אודי ועודד מתייחסים לקשר שבין תחושת השוליות המגדרית ובין ההיבט הפיזיולוגי של ההיריון והלידה שהם נחלתן של הנשים. פער זה, לתחושתם, דוחק את הגברים הצידה ומטשטש את כאבם לחלוטין. עודד הגיע לריאיון חודשים ספורים אחרי הלידה השקטה. הוא דיבר בכאב על כך שההזמנה למחקר הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש פנייה ישירה אליו:
אומנם לא הייתי תשעה חודשים לידה בהיריון, אבל כל החודשים האחרונים אני זה שהכנתי את הבית [כ] שהיא הייתה מחוסרת כוחות. הייתי עם הילדים, בניתי מחסן במו ידיי, פיניתי חדר לטובת התינוק. נכון, לא סחבתי את הילד הזה, גם לא היו לי צירים. אבל אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. ולא הייתה שום התייחסות אליי, עד רגע זה. לא היה לי עם מי לדבר. החברה לא רוצה להקשיב, לא רוצה לשמוע, כל אחד מביא לי סטטיסטיקות, אני לא רוצה סטטיסטיקות, אני יכול לקרוא לבד את הסטטיסטיקות, אני רוצה לדבר. אני צריך לדבר. וזה לא היה [...] וביום שפרסמת את ההזמנה למחקר, קיבלתי את זה מכל כיוון, זה היה כמו סימן. בדיוק מה שהייתי צריך. ופעם ראשונה שדיברתי, בעצם הייתה פה, עכשיו.
גם אודי מסביר כי למרות שלא חווה פיזית את ההיריון, עבר חוויה טראומטית, מטלטלת ומשנת חיים:
צריך להגדיל את המודעות וההבנה שגם לגברים יש פה עניין. וזה לא עובר בקטנה כי לא הם היו בהיריון וכי הם גברים. אלא שלגברים זה גם כן טראומה. וגם לגברים קורה משהו משמעותי, משהו קשה, משהו שהוא משפיע מאוד על החיים. כי הנטייה היא נורא לטשטש את זה – כאילו הם גברים, הם לא היו בהיריון, הם לא יודעים [...]. כאילו שתהיה באמת הבנה, שתהיה הבנה לזה.
תחושת השוליות המגדרית שתוארה בראיונות רבים מפתיעה נוכח העובדה כי כיום גברים מעורבים יותר בתא המשפחתי, ותפקידם במשפחה לעיתים קרובות אינו שולי כלל. יובל התייחס לכך בדבריו:
יש לקוּנה לכיוון של הגברים. אנחנו היום הרבה יותר מעורבים בתא המשפחתי מאשר ההורים שלנו. ולמרות זאת יש פה באופן אובייקטיבי משהו שמתעלם מהדמות הגברית ומסתכל בעיקר על האישה. יש פה איזה שהיא הרמה להנחתה, יש פה איזשהו פספוס, כי אם חשוב שהאישה תצליח להתמודד גם מההיבטים הרגשיים, אז הדבר הכי קרוב אליה ביום יום זה בן הזוג. ואם הוא לא מתמודד טוב או לא יודע איך להתמודד, אז הוא לא מתמודד איתה טוב. בגלל זה גם אמרתי "אני אענה למודעה שלך". צריך לספר את זה. לא, לא בשבילי. צריך כי אולי יש פה משהו שהוא צריך התייחסות, ואם זה במחקר, זה יקבל התייחסות.
העלאת הנושא למודעות הציבורית וניסיון לאזן את תחושת השוליות המגדרית מתנקזים ביחד למניע האחרון שהוצג על ידי המשתתפים במחקר – שבירת קשר השתיקה – מתן מקום לשיח הנוגע לגברים אחרי לידה שקטה למען גברים נוספים שחוו או יחוו חוויה דומה.
כפי שאמר יוני: "בעיקר, הייתי רוצה שיהיה בחברה שלנו שיח שכן נותן נוכחות לטראומה שהגבר עובר". ובמילותיו של מאיר: "המטרה שלי פה בכל העניין הזה זה לשבור את קשר השתיקה. [...] חשבתי שאם אני אבוא אולי זה יעזור לקדם את זה יותר ושתהיה לזה איזה תהודה ציבורית כזו או אחרת".
מתיאורו של רז עולה החשיבות בקבלת תמיכה על ידי גברים אחרים שחוו חוויה דומה. הוא מציין כי הוא רואה חשיבות רבה בשיח בין גברים, ומצר על שלא הייתה לו הזדמנות לשיח כזה: "אם היה איזשהי קבוצה כזו, ויש חבר'ה שרק חוו את זה עכשיו – הייתי הולך לדבר איתם. הייתי הולך לספר להם מה קרה לי אחרי שלוש ארבע שנים. [...] אני חושב שזה חשוב, וחבל שלא עשו לי את זה". מדבריו עולה שלחוויה הגברית ישנם מאפיינים שונים וייחודיים שאי אפשר להיחשף אליהם אלא באמצעות שיח עם גברים אחרים שעברו חוויה דומה.
מאיר מתאר חוויה דומה לחווייתו של רז. חוויה זו הובילה אותו להציע תמיכה לגברים אחרים. הוא סיפר כיצד הגיע פעמים אחדות לבית חולים כדי לשוחח עם גברים שעומדים לעבור לידה שקטה. הוא הוסיף שעשה זאת מתוך ידיעה שזהו מעמד מורכב שלא מקבל התייחסות ודיבר במונחים של שליחות ותיקון. מתאר מאיר:
מאז שזה קרה, השליחות שלי זה לבוא ולדבר עם אנשים, ובכל מקום שאני נמצא אני אומר שאני עברתי את זה, ושאם תשמעו על מישהו שעבר משהו כזה תפנו אותו אליי. זה התיקון שלי מכל החוויה הזו, שאוכל להיות כתובת עבור גברים אחרים. [...] לכן באתי לדבר גם כאן.
לערך המוסף התרפויטי, לא בשם השוליות המגדרית, ולא בשם קריאת כל הגברים, הייתה התייחסות בודדת, מצידו של אור שהתייחס בשלב הפנייה הראשונית לכך שהריאיון יכול להיות גם תרפויטי עבורו: ״שלום נורית, ראיתי שאת מחפשת גברים שחוו לידה שקטה. מאחר וחוויתי לפני חצי שנה לידה שקטה שניה, שהציפה לי זכרונות עצובים מלפני שמונה שנים של לידה שקטה ראשונה, סובר שנכון להשתתף במחקר עבורך, אבל אני מניח שזה יהיה גם תרפיה עבורי״.
פרק ממצאים זה עסק בהיענותם המהירה והמסיבית של גברים לקחת חלק במחקר ובחן את הסיבות המוצהרות שהובילו אותם להשתתף בו. במאמר שהתמקד בהבנת המוטיבציה של גברים לקחת חלק במחקרים איכותניים בתחום הפוריות, תשובותיהם של הגברים התחלקו לשלוש קטגוריות מרכזיות:
(1) עניין. עניין גלוי של גברים בנושא המחקר ורצון לשתף אותו באופן מעמיק, לצד תחושה שהשיח על נושאים אלו היה חידוש עבורם, בשל העובדה שהזדמנויות אלו נדירות בחייהם מסיבות מגדריות.
(2) עזרה. גברים ציינו שהם מרגישים תשוקה להיות מועילים, בין אם מדובר בנטייה כללית לסייע לפרט אחר ובין אם מדובר במשאלה לקדם ידע וחברה. היעדר הקול הגברי בהקשר של פוריות הוביל אותם לקחת חלק במחקר, והתחושה שעל ידי השתתפות זו יהיו מועילים ויקדמו ידע, קסמה להם.
(3) תגובה לשוליות נתפסת. חלק מהגברים דיווחו שהמוטיבציה שלהם לקחת חלק במחקר הייתה פוליטית ונבעה מתוך תחושה כי בכל הנוגע לנושאים הקשורים לפוריות הם הרגישו שהם כגברים נתפסים שוליים. ולכן, הוסיפו, מרגישים שכדי להעלות נושאים אלו לשיח הציבורי מנקודת המבט המגדרית של גברים יש לערוך מחקרים שיתמקדו בגברים בהקשרים אלו. הם ציינו שהם מזהים את המבנה המגדרי החברתי כמזיק להם וכמגביל אותם וכי היעדרותם מהשדה המחקרי מנציח זאת. השתתפותם במחקר מבקשת לאתגר, להתנגד ולערער על השוליות הנתפסת (Law, 2019).
המוטיבציה של גברים לקחת חלק במחקר המתואר בספר זה נבעה מתחושתם שזהו מדיום משמעותי להביע את תחושותיהם ולפרוס את הדברים שברצונם לומר. הם הרגישו שמוטב להם לספר את סיפוריהם במרחב מחקרי שיכול, בעיניהם, להוביל להעלאת המודעות או אפילו להשפיע על מדיניות, למשל בהקשר של חופשת לידה לגברים לאחר לידה שקטה או ביצירת פרוטוקול מסודר בבתי חולים, שכולל גם התייחסות רגישת מגדר. אחרים ציינו שיוכלו לסייע לגברים אחרים שעברו או יעברו חוויה מורכבת זאת. הרצון לסייע נבע מתחושת החֶסֶר שהציפה אותם בעת האובדן ואחריו: חֶסֶר בשיח עם גברים, באפשרות לשתף אחרים במחשבותיהם ובלגיטימציה החברתית לתחושות שהתעוררו בהם. סיבה נוספת שעלתה בראיונות רבים היא תחושת השוליות המגדרית. המרואיינים תיארו תחושות של יגון, קושי וכאב אחרי האובדן, אבל לא היו בטוחים אם הם "רשאים" לחוש זאת, בעיקר מכיוון שברור לכל כי הטלטלה של זוגתם גדולה משלהם. יתרה מזאת, הם הרגישו שקיבלו מסרים ברורים מהסובבים אותם שהאובדן אינו שייך להם וכי הם אינם קשורים אליו. כך, במרבית הראיונות (23 מתוך 30) הופיעה התייחסות לכל שלוש הסיבות שצויינו, בין אם בעת הפנייה הראשונית להשתתף במחקר ובין אם במהלך הריאיון עצמו.
פרק הממצאים הבא יתמקד באופן שבו תיארו גברים את אובדנם, את תחושותיהם ואת תחושות הכאב והיגון שחשו. לאחריו יתואר מפגש בין חוויית האובדן הטראומטי לבין היעדר ההכרה בתחושותיהם, פער שחווּ כבר בעת שהותם בבית החולים, שייתכן והוא בבחינת נדבך סמוי למוטיבציה של גברים לקחת חלק במחקר, כדי לשתף ולחשוף את מרכיבי החוויה הכמוסים והכואבים.
ד״ר נורית גלזר חודיק היא עובדת סוציאלית עם ניסיון בטיפול, הוראה, הדרכה והנחיית קבוצות בנושאים של טראומה ופוסט-טראומה מורכבת (מגדר ומיניות). מרכזת תכנית הסברה ארצית על מיניות מיטיבה לאוכלוסיות בסיכון; מרצה בבית ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
מחברת הספר 'גם אני איבדתי ילד: חוויתם של גברים אחרי לידה שקטה' מתוכו הובא כאן לפניכם פרק לקריאה באדיבות המחברת והוצאת רסלינג.
