ד״ר דוב בלום יזדי
הפרק השלישי 'משחקי כוח: תרבות מול פסיכואנליזה' מתוך הספר 'לִילַה* – פרדיגמת המשחק: כוח, זהות וחירות בשדה המשחק הטיפולי' מובא לפניכם כאן במלואו באדיבות המחבר והוצאת הספרים 'רסלינג'.
*המילה לִילַה (Leelah) פירושה בסנסקריט משחק האלים, ובהשאלה – תהליך מתמשך של יצירה
המשחק בפסיכואנליזה משתקף מתוך ההשוואה בין ההיסטוריון יוהאן האויזינחה, שחקר את המשחק בפריזמה תרבותית, לבין הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שהשתמשה בו ככלי פסיכואנליטי. המשחק הפסיכואנליטי הקלייניאני מואר כסימפטום ואילו המשחק התרבותי ההאויזינחיאני מובן כפעילות לשמה. ההשוואה בין השניים נועדה לחשוף את היבטי הכוח הנסתרים של המשחק בתרבות ושל המשחק בטיפול. בקוטב אחד, המשחוּק משמש כסימפטום, כייצוג או דימוי של דבר-מה אחר, ומכאן ניתן להשתמש בו ככלי רגולטורי להפעלת כוח ולשמירה על הסדר החברתי. בקוטב השני, המִשְחַק עומד בפני עצמו ומכאן שביכולתו להוות גורם יוצר, להשפיע ולשנות את פני המציאות.
לפי האויזינחה (1984), המשחק כאחד מאופני התרבות "מְשחק מִשחק כפול". מחד גיסא, הוא נראה קל דעת וחסרה בו הרצינות הנוכחת בתחומים תרבותיים כגון אומנות, דת ומדע. מאידך גיסא, הוא העסיק בכובד ראש את המחשבה האנושית מראשיתה. לכן, האויזינחה חוקר את יסודות המשחק לא רק במה שאנו מכנים מפורשות בשם משחק או ספורט; אלא גם במופעים רחבים יותר כגון בתחומי המשפט, המדינה, המחקר, הפילוסופיה, השירה, הדת, המאגיה והמלחמה. המהלך שהוא מוביל חושף תחילה את המכנה המשותף בתופעות השונות הללו ורק לאחר מכן, כפועל יוצא מכך, מגדיר את המשחק.
כדי לגלות את העקרונות המשותפים, האויזינחה משתמש במתודה תיאורית-פנומנולוגית. הוא אינו גוזר את מושג המשחק ממושגי אב כדי לגלות את מהותו, אלא מתאר תופעה. למשחק רמות שנות, החל במשחק ראשוני של חיות וילדים וכלה בצורות מפותחות יותר כגון אומנות ופולחן. האויזינחה עוסק בצורות המשחק המפותחות: "[...] המשחק עומד כמתמיה מחוץ לתחומן של כל שאר צורות המחשבה, המשמשות לנו דרכי-הבעה למבניהם של חיי-רוח וחיי ציבור [...] הללו הן צורותיו העליונות של המשחק" (שם: 42), ומצביע על שישה סימני היכר:
חירות והנאה: המשחק הוא אקט חופשי ללא כל כפייה, לא מצד הטבע ולא מצד החברה: "הוא רשות, הוא מעשה של חירות" (שם: 43). כאשר המשחק כרוך בחובה חברתית, בצו מוסרי או בצרכים הישרדותיים ביולוגיים ראשוניים הוא חדל מלהיות משחק. דווקא החריגה מעבר לסיפוק צורכי הגוף הביולוגיים היא שמאפיינת את המשחק, ומטרתו היחידה היא ההנאה שהוא מסב לעוסקים בו. זו הנאה שעומדת בפני עצמה, ללא חיפוש אחר רווח. הסיפוק מפעולת המשחק שונה מהסיפוק הראשוני, הגופני, שאנו מורגלים אליו.
סְפֵירָת ביניים: המשחק מהווה חריגה מן העולם היומיומי. כשם שאינו בא לספק צרכים ממשיים של העולם שבו אנו חיים, כך אין חוקי המציאות רלוונטיים אליו. ברגע שהאדם מתחיל לשחק, הוא יוצא מהווייתו הרגילה לטובת פעילות נעלה של יצירת תרבות: "[...] המשחק כשהוא לעצמו מתחילתו: הוא מעשה-ביניים בחיי יום-יום [...] הוא מעטר את החיים, הוא משלים אותם [...]" (שם: 44). החריגה מהעולם הממשי הינה פעולה מודעת. כפי שהילד יודע שהוא משחק, כך כל המשחקים החברתיים לאורך ההיסטוריה אירעו אף הם במודעות מלאה לגבי אופיים המיוחד. היציאה מהעולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המשחק ואינה מגבילה את המרחב שלו: "אין המשחק חיים רגילים, אינו החיים גופם; אדרבה, עניינו יציאה מהם לעולמה של פעולה שלשעה, שמגמה לה משלה" (שם: 43). חריגה זו מהחיים הרגילים תומכת בחירות האדם המשחק.
בִּידּוּל מקום וזמן: לכל משחק באשר הוא קיימת הגבלה של מרחב פיזי והקצבת זמן. האומן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני, הכוהן זוֹבֵחַ קורבנות לשם חריגה מהוויית היומיום למציאות מקודשת. הטורניר, ההצגה והפולחן מתקיימים במשך זמן מסוים ותחומים במרחב. הארֵנה, לוח המשחק, הטקס של המכשף, המקדש והבמה מעידים על מגמתו של המשחק ליצור מרחב אחר. הם ממחישים שקם עולם מיוחד, עולמו של המשחק: "המשחק משתלשל בתוך גבולותיו של זמן ומקום מסוים. דרכו וערכו הם בו בעצמו" (שם: 44).
תרבות כמשחק: האויזינחה מתנגד לרעיון שהתרבות היא תולדה של המשחק: "אין היא יוצאת מתוך המשחק כעוּבר היוצא ונעקר מרחם אימו; היא מתפתחת וגדלה במעשה משחק" (שם: 192). התפתחות התרבות לפי האויזינחה מתרחשת בשלבים: ראשית, יחיד או קבוצה משחקים באופן שמתעלה וחורג מעבר לסיפוק צרכיהם הפיזיים. התעלות זו מעבירה אותם לספירת ביניים המובדלת במקום וזמן. אם השהייה בספירה זו הינה משמעותית אזי המשחק נשמר בזיכרון כ"נכס רוחני". אם המשחק בר-חזרה ובעל מבנה פנימי חוזר, אזי המשחק נמסר כ"פונקציה תרבותית" (שם: 44). כלומר, המשחק אינו אירוע מטרים לתרבות שהולך ומתפוגג עם התמסדותה – נהפוך הוא, במשחק נעוץ שורש התרבות והוא אינו פוסק מלהזינה: "המשחק לובש עד מהרה דמות-קבע כצורה של תרבות" (שם: 45).
סדר ואסתטיקה: זהו סימן ההיכר המועדף על האויזינחה. באמצעות גיבוש סדרים וחוקים נוצרת הפונקציה העיקרית של המשחק. החוקים מצביעים על נטייתו של המשחק להתגבש לדפוסים ברורים, המבטיחים את האפשרות לחזור עליו. חזרתיות זו ממלאת תפקיד קריטי, שכן היא מהווה את המקור ליצירת סדר חברתי חדש: "המשחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר" (שם). הסדר הוא כלליו וחוקיו המוחלטים של המשחק, שכן הפרת החוקים מבטלת את המשחק. הסדר המושלם והמוחלט שעליו מדבר האויזינחה מתייחס גם למידת הרצינות והדבקות של האדם במשחק, ולא פחות מכך לחלקים ארעיים ומקריים התומכים בו: "הוא משלב עצמו בו כפעולת-ארעי, שמשתלשלת בעצמה" (שם: 44). כך, דרכו של המשחק הינה בבקשתו להיות אסתטי וליצור צורה יפה הנותנת רוח חיים. הוא מקפל בתוכו שתי מידות חשובות עבור האדם: ריתמוס והרמוניה.
מתיחות בין מרמה למוסריות: למתיחות יש חלק נכבד במשחק וגלומה בו הסכנה שבשבירת החוקים והפרת אמון. האויזינחה מאמין כי עמל רב יוביל להצלחה ומכאן לשמירה על דרך הישר, אך המתח מוביל לחיפוש אחר דרכי קיצור עקלקלות. שיא המתיחות מתקיימת במשחקי תחרות וספורט. אף על פי שפעולת המשחק כשלעצמה נמצאת מעבר לטוב והרע, יסוד המתיחות מביא עימו סוגיות של מוסר. במתיחות זו נבחנים יכולותיו וסגולותיו הרוחניות של השחקן לשמור על הגינות (שם: 83).
האם ניתן למקם את המשחק ההאוזינחיאני כפעילות חופשית ויוצרת? הכרתו של האויזינחה במשחק כתכלית לשמה הינה מוחלטת. המשחק ההאויזינחיאני לא מיועד להשיג רווחים חומריים או כלכליים כלשהם, הוא אינו ביטוי לצורך ביולוגי או פיזי. מנקודת מבט תועלתנית, הוא מיותר לכאורה ואף על פי כן, טבועה באדם הנטייה לשחק. התועלות השונות היוצאות ממנו בטלות, לדעת האויזינחה, והמשחק הוא, כאמור, לשם עצמו. התרבות וחוקיה הם המשחק עצמו. לכן רגע סיומו של המשחק הוא רגע מותה של התרבות. חוקי התרבות מצויים במשחק עצמו, וכל ניסיון לשנות את כללי המשחק בהתאם לתרבות הוא ניסיון כוחני וכפייה הפוגעת בחירותו של האדם המשחק (שם: 226).
אך תקוותו של האויזינחה ליצירת שדה משחק סטרילי וללא כל כפייה היא אוטופית. צורות רבות של הפעלת כוח קיימות בחברה. כל השחקנים יכולים להפעיל כוח שלילי בשדה המשחק, והכוח בשדה המשחק אינו סך כל הסמכויות שיש לאדם או לקבוצה מחוץ למשחק.
במאמר "שפה, קואן, עולם" (בלום-יזדי, 2014ב) הראיתי כי העדפתו של המוסרי, היפה והאסתטי על פני הא-מוסרי והמכוער אינה מוצדקת בסופו של דבר, מאחר שלאסתטיקה המועדפת יש משמעות כל עוד היא עומדת אל מול ניגודה. בפיצול בין השחקן האסתטי לעוכר המשחק, האסתטיקה מועדפת ומיוסדת על מה שהיא מדכאת – הכיעור, השיבוש, שבהכרח יחזור וירדוף אותה. כך, האסתטיקה המועדפת לעולם אינה משיגה זהות מושלמת או טוהר מושגי; היא תמיד נותרת כטפילה על הכיעור שנדחק לשוליים, או כנגועה בו. תהליך הדרתי זה הינו פעולה של הפעלת כוח מניפולטיבי וניסיון לעצב את החברה כיפה באופן חד-ממדי. דווקא באפשרות לחרוג מהסדר במשחק, לחזור וליצור משחק בעל סדר חדש, טמונה סגולתו של האדם כיוצר תרבות. הפרת אסתטיקת המשחק מערערת את האסתטיקה הציבורית הישנה ויוצרת אסתטיקה ציבורית חדשה. התנועה של הפזמון החוזר, החריגה והבנייה המחודשת, משמשים כמעגל קסמים יצירתי, אינסופי, המהווה את אבני הדרך של התרבות.
קליין (Klein, 1929b), חלוצת השימוש במשחק בטיפול, הבינה שניתן להיעזר בו כערוץ ישיר אל עולמו הפנימי של הילד וכדרך לביטוי אינטואיטיבי וספונטני. היא הניחה יסודות ראשוניים לטכניקה פסיכואנליטית משחקית ולהתמקדות בסמליות שבמשחק. בדומה לאריקסון, טענה קליין שמשחק הילדים הוא עניין רציני ביותר. בזכות ביטוי משחקי של פנטזיות הילד חוקר את העולם ואת חרדותיו וכך מפתח מיומנויות שליטה המובילות לרווחתו. גילום הפנטזיות מאפשר להציף קונפליקטים אינטרה-פסיכיים ולעבד אותם. קליין מיקמה את המשחק בקדמת הבמה מתוך הבנה שמשחקו הטבעי של הילד זהה לאסוציאציות חופשיות אצל מבוגר ומשמש כשער אל עולמו הלא מודע. המשחק, בשילוב השיח הטיפולי, עשוי לקדם את האנליזה שלו, בדומה לתהליך פיענוח החלומות (Klein, 1960: 156).
לפי סגל (2010) עכבות במשחק הקלייניאני הן סימפטום המורה על עיכוב התפתחותי ועל קושי ביכולת לדמיין (שם: 55). העכבות של המשחק החופשי ישתחררו לאחר שהחרדה שבמקורן תתמוסס או תקטן, הודות למתן פרשנות. לאחר תהליך הפרשנות מתייתר הצורך להפנות אנרגיה להדחקה ולהתנגדות. כאשר המשחק חוזר להתנהל בחופשיות הוא משתנה, מתרחב ומאפשר לרובד רגשי נוסף ועמוק יותר להפציע.
קליין פירשה את ההתרחשויות בטיפול לאור היחסים שנרקמו איתה. הילד הראשון שעבר אנליזה על ידה היה בנה אריק, בן החמש, שאותו כינתה פריץ. האנליזה התקיימה במשך כמה חודשים בביתם, באמצעות צעצועיו, והפרשנות של אימו סייעה לו להתגבר על עכבות (סיירס, 2000: 241).
היחסים שנרקמו בין קליין למטופליה היו יחסי העברה שליליים שבהם היא היוותה אימגו הורי, דמות פנטזיונית פנימית. כך למשל במקרה של המטופלת ריטה, שחוותה סיוטי לילה בגיל שנתיים. הטיפול נערך בביתה של ריטה, תחילה בנוכחות אימה ודודתה. בהמשך ריטה חששה להישאר עם קליין לבד וכאשר ברחה לחצר פחתו חרדותיה. לדידה של קליין מדובר היה בהעברה שלילית ולכן ציינה בפני ריטה שבעקבות ביעותי הלילה שלה היא חוששת שקליין תפגע בה ותזיק לה. הפירוש העביר חזרה את הרגשות השליליים אל האובייקטים המקוריים שלהם ואפשר לריטה לחזור לשחק בחדרה ולהמשך באנליזה (Klein, 1989: 3-8). קליין פיתחה טכניקה ייחודית לשימוש בצעצועים, שתאפשר למשחק השלכתי וסימבולי להתקיים. היא החלה למסד את פועלה, לבנות סטינג, לפגוש ילדים בקליניקה במקצב קבוע ולהיעזר בערכת צעצועים. כפי שהאסוציאציות של המבוגרים הן חופשיות, כך הצעצועים שלה חופשיים וניטרליים ככל שניתן. חפצים פונקציונליים, משחקי חוקים ודמויות צעצוע מוכרות אינן משתתפות במשחק. גודל הצעצועים חייב להיות קטן כדי להתאים לייצוגים הדחפיים, הפנימיים והלא מודעים של הילד, כגון איש ואישה עשויים מעץ, מכונית ועגלות (Klein, 1960: 156).
קליין דבקה בתיאוריית הדחפים של פרויד, וטענה כי אנרגיות ליבידינליות ותוקפניות הן מקור האנרגיה של הנפש, וכי הסיפוק מהם וההגנה מפניהם הם מקור הדרמה של החיים המנטליים. מנגד, אם פרויד למד על הילד מתוך חקירת המבוגר, הרי שקליין (Klein, 1945) חקרה ישירות את המבנים הנפשיים והקונפליקטים האינטרה-פסיכיים הינקותיים, ומהם הסיקה על המבוגר. לפיה, הפנטזיות על הורים נקמנים ומאיימים, שמקורן בדמויות פנימיות ומפונטזות, מייצגים אני עליון פרוע ואלים. אני עליון נוקשה זה מאיב על האני הרך של הילד ולכן היעד של האנליזה הוא לרכך את האני העליון, לבסס ולהרגיע את האני ולהיטיב את גדילתו. האנליזה של הדמויות ההוריות, שבפועל בונות את האני העליון, תוביל להפחתת האשמה והחרדה המשויכת אליהם.
פיטר הוא ילד בן שלוש ותשעה חודשים, ילדותי לגילו, בעל קשיים בהתארגנות ובהתמודדות עם תסכולים. הקשר לאימו אופיין מצד אחד באמביוולנטיות ומצד שני בתלות. הקשר עם חברת השווים ובייחוד עם אחיו הצעיר היה אגרסיבי ושתלטני. משחקו היה עצור, הססני ועצוב. לטענת קליין בעיותיו החלו מאז שנחשף לקיום יחסי מין של הוריו בהיותו בן שנה וחצי. להלן קטעים מיומן הטיפול שנפרש לאורך 278 מפגשים.
במפגש הראשון נטל פיטר צעצועי כרכרות ומכוניות והניחם אחת מאחורי השנייה, ואז זו לצד זו, וחוזר חלילה. לאחר מכן לקח סוס וכרכרה וחבט אותם זה בזו. כשרגלי הסוס התנגשו ציין שנולד לו אח חדש בשם פריץ. קליין שאלה מה עשו הכרכרות? ופיטר ענה "זה לא יפה", חדל לחבוט אותן לרגע, אך במהרה המשיך בכך. לאחר מכן לקח פיטר שני סוסים וחבט גם אותם זה בזה באותו אופן. על כך אמרה קליין: ראה, הסוסים הם שני אנשים שמתנגשים זה בזה. פיטר ענה "לא, זה לא יפה", אבל אז אישר את פרשנותה והוסיף שגם הסוסים התנגשו זה בזה וכעת הם הולכים לישון. לבסוף כיסה אותם בלבנים, ציין שעכשיו הם די מתים ושהוא קבר אותם (Klein, 1989: 41). זאת פרשה קליין כמשאלות המוות שלו כלפי הוריו ואחיו הקטן.
במפגש השני פיטר מיקם את המכוניות והעגלות באותו אופן, כמו במפגש הקודם, ושוב חבט שתי עגלות זו בזו. לאחר מכן מיקם שתי נדנדות אחת בסמוך לשנייה, תוך שהראה לקליין רכיב פנימי תלוי ומתנדנד ואמר: "ראי איך זה, מתנדנד ומתנגש". קליין פירשה לפיטר את משחקו והסבירה לו כי אלו למעשה אימו ואביו החובטים את ה"מה-שמואים" (הביטוי שלו לאברי המין) שלהם יחדיו. פיטר התנגד ואמר: "לא, זה לא יפה", אך המשיך לחבוט אותם יחד ואז אמר: "ככה הם חבטו את המה-שמואים שלהם יחדיו" (שם: 42). מייד אחר כך דיבר שוב על אחיו הקטן וקליין המשיכה לפרש: "חשבת לעצמך שאבא ואמא חבטו את המה-שמואים שלהם יחד וכך נולד אחיך פריץ" (שם). כתגובה, פיטר הוסיף נדנדה וגרם לשלושתם להתנגש. קליין פירשה, בהיצמדה לסצנה הראשונית (Primal Scene): "זהו המה שמו שלך. רצית לחבוט אותו גם עם המה-שמואים של אבא ואמא" (שם). בשלב זה קליין משוכנעת שפיטר מעוניין לקיים יחסי מין משולשים עם שני הוריו.
לטענת קליין, פרשנותה תקפה גם עבור אירועים מחייהם הפרטיים של "המטופלים הקטנים" וגם עבור "התנהגותם הכללית" (שם: 46), מאחר שזיהתה גם אותם כחומרים השלכתיים ליבידינליים. בהמשך, לדעת קליין, משחק הצעצועים של פיטר הציג בפניה ביטויים ברורים של קונפליקטים אדיפאליים והומוסקסואליים: "[...] יכולתי לזכות בגישה אל הנטייה החזקה מאוד של פיטר להומוסקסואלית פאסיבית" (שם). אנו רואים שדרך משקפיה של קליין פיטר הוא ילד עם מַאֲוָויִּים מיניים מרובים, תשוקות המופנות למספר חזיתות ובעל חשק עז לקיים קשר מיני עם כל חברי המשפחה בהרכבים שונים.
לבסוף, קליין מדווחת שהאנליזה הסתיימה בהצלחה מרובה. פיטר שוחרר מתחושות קשות של אשמה וחרדה, הוא השתלב במסגרת חינוכית וזכה לרווחה נפשית: "לא רק שהוא איבד את פחדיו המורבידיים אלא גם את ההססנותו הכללית והפך לילד שמח ומלא חיים" (שם: 41). לדידה, מדובר בהוכחה שאחד מבסיסי העקרונות של טכניקת המשחק היא שהפרשנות חייבת לצלול פנימה ככל שניתן ולקלוע לשכבה המנטלית העמוקה ביותר מהרגע הראשון: "אל לאנליטיקאי לפחד לערוך פרשנות עמוקה, אפילו בתחילת האנליזה, ולא החומר השייך לשכבות העמוקות של הנפש יעלה שוב בהמשך [...]" (שם: 50).
לפי גרינברג ומיטשל (Greenberg and Mitchell, 1983) קליין מזהה מיניות גניטלית בכל פרט ופרט במשחקו ועולמו של הילד: אותיות ומספרים בעלי קונוטציה מינית, קוים ומעגלים שמייצגים פין ווגינה, בחשבון החילוק הוא הזדווגות אלימה, בהיסטוריה הפנטזיות הן על פעילות קרבית מינית מוקדמת, בגיאוגרפיה פני השטח הם גוף האם ואבריה, במוסיקה הקולות מייצגים יחסי מין ואפילו בפעולת הדיבור הלשון היא פין הנע בפה הווגינלי. אכן, הכתבים הקלייניאנים הראשוניים מאופיינים במיקוד נחרץ בליבידו, להבדיל מהכתבים של פרויד המאופיינים באיזון.
השיח הפסיכואנליטי, מנקודת מבט פוקויאנית, נבט מתוך הווידוי המיני, ומהווה למעשה גלגול של פרקטיקת הווידוי הנוצרית. בהתאם, השתלבה הפסיכואנליזה בשיח המדעי כדי להסביר את ההתנהגות המינית באמצעות חשיפת סיבות נסתרות. מטרתה של קליין הייתה לגלות את מה שפיטר הסתיר, את הסיבות שפועלות עליו ונסתרות ממנו. המשחק של פיטר לא נחשב כיצירה בפני עצמה אלא כסימן לאמת, שדורש פרשנות. כך הפכה קליין למעין אלאתיאה: אלת האמת, המספקת הסבר סיבתי-מדעי להתנהגות הילדית. ואולם, יש לתמוה על ההנחה הגורפת שחרדה ואשמה קיימות בצד המיניות הילדית.
ביסוד הגישה הקלייניאנית ניצבת ההנחה שלילד המשחק יש בהכרח חרדות ותחושות אשמה המאיימות על הסופר-אגו הנוקשה שלו, אך היא מתעלמת מהיתכנותם של מאוויי נפש נוספים. לדוגמה, מכך שהדיאלוג בין הפנטזיה והמציאות והשיח בין העבר להווה יוצר במשחק חיים חדשים ועשירים.
המשחק הקלייניאני הוא ייצוג ליבידינלי, פעולה שיש בה בקשת שכר חיצונית, שנועד לשם דבר חשוב יותר: שחרור המטופל מחרדותיו ותחושות האשם שבו. מתוך ההתבוננות הצירית מִשחק מול מישחוּק, אמקם בשלב זה את המשחק הקלייניאני בקוטב המישחוּק, כפעילות העוזרת לאנליטיקאי להחזיר את הסדר הפסיכוסקסואלי על כנו.
את הסדר במשחק הילדי הסוער והיצרי השליטה קליין על ידי פרשנותה. את ההתנגדות לסדר המשחקי שלה היא החשיבה כחסרת תועלת ופוגענית. ההתנגדות של הילד המשחק משאירה אותו עם חמדנותו, וחרדתו הופכת מכאיבה ובלתי נסבלת. רק לאחר השלטת הסדר במשחק על ידי פרשנות ישירה, מתעקשת קליין, יתאפשר השחרור מהחבלה המרושעת והזדונית באנליזה וישוב הסדר על כנו. כך גם בדוגמה של ריטה, שברחה מהפגישה הראשונה וקליין מייד פירשה זאת כהעברה שלילית כנגדה.
חזרתה של ריטה אל חדר הטיפולים יכולה להעיד על הצלחת הטיפול, או על הפעלת כוח שאינו מתחשב בזרות הטבעית הקיימת בין שני אנשים הנפגשים לשחק לראשונה.
להבדיל, אחד ממאפייני המשחק ההאויזינחיאני הוא שמירת הסדר והפרתו. אם בשדה המשחק הקלייניאני הסדר נובע ממקור חיצוני, קרי מתפיסת עולמה של האנליטיקאית, אזי בשדה המשחק ההאויזינחיאני הסדר נובע ממקור פנימי, מהמשחק עצמו. המשחק יוצר סדר מושלם והוא עצמו הסדר. זהו סדר שמייחס ערך חיובי להתנגדות, מכבד את מערך הכוחות הפנימיים הפועלים בו ואת זכות השחקן להתנגד ולהפר את הסדר. הסדר והפרתו משמשים שניהם כאבני בניין השזורים זה בזו כשתי וערב. לפי האויזינחה, סגולתו של האדם להיות חופשי ויוצר תרבות באה לידי ביטוי באפשרותו להחריג את עצמו מסביבתו הרגילה וליצור סדר חדש. עם זאת, גם במשחק הקלייניאני ניתן למצוא אבני בניין מנוגדות: הרס, חרדה וחמדנות בצד הכרת תודה, תיקון והשלמה. משמע, התמונה הכללית דורשת מאיתנו שימוש בפרמטרים נוספים.
המהלך של קליין קשור להתפתחות ומחזיק בשתי עמדות: עמדה סכיזופרנואידית, המפצלת ביו טוב לרע ועמדה מתקדמת דפרסיבית המחברת בין ההפכים. בין שתיהן ניתן לזהות תנועה דינמית-ספירלית שאינה מפסיקה להתקיים לאורך החיים ובכך היא מאפשרת למשחק לעבור בין מצבים שונים ולהיות רב-ממדי. העמדה הראשונה מייצגת את החלקים שבהם השחקן אינו מושל ברוחו, אינו כובש את להט תאוותו ומרמה. אלו חלקים רצויים במשחק הקלייניאני והם מהווים מהלך תקין שלו. כיעור, מיניות לא מבוקרת ודיס-הרמוניה, מייצגים מהלך רצוי ולגיטימי. רגשות קשים כגון חרדה ודחף רצחני חיוניים לעבודתה עם המשחק ותמיד ינכחו בו, כמו גם הצורך בתיקון והכרת תודה הבאים לידי ביטוי בעמדה השנייה.
לעומת קליין, האויזינחה (1984) אינו מצליח להתמודד עם ניגודים: "המשחק מקומו מחוץ לזוג ההפכים 'חכמה וכסילות', והוא הדין להפכים אמת ושקר, טוב ורע" (שם: 42). הבקשה ההאויזינחיאנית היא לבלעדיות של חירות והנאה בשדה המשחק. למעשה, האויזינחה מזמין אותנו לשיח משחקי חד-ממדי כשהוא מתאר את המשחק כאסתטי, חופשי, נטול כול אלימות, "רוע", תסכול או קושי. הוא מוליך אותנו לעבר אוטופיה רומנטית, היוצרת עמדה מוסרנית שאליה הוא דוחף ללא לאות. בניסיון לדבוק באסתטי, המשחק ההאויזינחיאני שבוי במצב רודפני על ידי הכיעור והרוע, המתואר במדויק על ידי קליין באמצעות העמדה הסכיזופרנואידית.
שימוש בפרמטר הפוקויאני, הכוח הדיסציפלינרי, מדגיש אף יותר את חולשתה של האסתטיקה המשחקית ההאויזינחיאנית וחושף את המנגנון הכוחני הטמון בו. ניתן לזהות את דברי האויזינחה ככוחניות המעוררת את אהדת הציבור, הסבור כי בלעדיות היופי והיעדר הכיעור הינם כביכול טובת המשחק. הצגת האסתטיקה כאידיאל ומיגור החלקים המכוערים בפני הסובייקט המשחק הוא מנגנון שמייצר לגיטימציה באמצעות כוחניות, מבלי לעורר התנגדות. כאמור בפרק הקודם, השימוש הנסתר בכוחניות בפסיכותרפיה הוא הסכנה הגדולה ביותר שבה דן ספר זה, מאחר שהוא מייצר אהדה רגשית בקרב הסובייקטים המשחקים שמגיעים לטיפול, מעצב אותם כצייתנים ומנטרל את יכולתם להביע התנגדות.
שדה המשחק הקלייניאני מאפשר תפיסה רחבה ומעמיקה של הכוחות הפועלים בו מאחר שהוא אינו מוגבל להנאה צרופה בלבד. שדה זה נראה בוגר ומפוכח במובן שפועלים בו מגוון רחב יותר של גורמים, בכך שהוא תואם את המציאות המורכבת ובכך שהוא משקף בצורה נאמנה את רשת הכוחות הפועלים בו. כאמור, בשעה שהכוח המופעל בשדה המשחקי של קליין הינו גלוי, ידוע ומכאן בר-התנגדות, הרי שהכוח המופעל בשדה המשחקי ההאויזינחיאני הינו סמוי מן העין, חמקמק, ולכן קשה יותר להתנגד אליו. ככל שהכוח נסתר יותר ולא ניתן לזיהוי, כך דרגת חומרתו הדכאנית בשדה המשחק הטיפולי גבוהה יותר.
בהשוואה בין קליין להאויזינחה עלינו לזכור כי השאלה אם משנה אחת מפעילה כוח דכאני יותר לעומת רעותה אינה יכולה להיות מוכרעת באמצעות פרמטרים אובייקטיביים. הטענה כי ניתן לקיים הבחנה אובייקטיבית בין טוב לרע עלולה לסתור את השדה הפסיכותרפויטי, כפי שגם ההבחנות בין אמת לשקר או בין אשם לזכאי אינן רלוונטיות לשדה זה. רשת יחסי הכוח הפועלת בטיפול כה מורכבת, עד כי לא ניתן לייחס את קיומה בצורה מובהקת לפרקטיקה אחת או אחרת. מבחינה זו מדובר בצירוף של "אסטרטגיות אנונימיות" (פוקו, 1996: 66), שקודמות לאינטרסים טיפוליים, לשדות כוח, לכוונות ולרצונות של אנליטיקאים או אסכלות פסיכותרפויטיות. לכן, על אף השוני המהותי בין שתי הגישות למשחק שהצגתי, ועל אף העדפתי את הכוח הגלוי על פני הכוח הסמוי, נזכור כי שתיהן שואפות לשחרור ולחופש. עיקר השוני הוא במושאי הפעלת הכוח ובתפיסת החופש, ולא בהיעדר אחת מהפונקציות הללו.
לפי האויזינחה (1984): "משחק הוא מעשה או עיסוק מרצון, הנעשה בתחומים קבועים ומסוימים של זמן ומקום על פי כללים, שקבלנו עלינו מרצון בחינת חובה גמורה; מעשה שהוא תכלית לעצמו וכרוך בהרגשת יגיעה ושמחה ובהכרת ה'שוני' שבינו ובין 'החיים הרגילים" (שם: 61). כלומר, המשחק ההאויזינחיאני עומד בפני עצמו, מתקיים מתוך בחירה, בתוך הבְניה של כללים, בעל דרגת מחויבות גבוהה. מתוך המושקעות בו נולדת השמחה והוא מתרחש בספירת ביניים. תיאור זה כולל את משחקם של בעלי חיים, ילדים, מבוגרים, משחקי זריזות וכוח, משחקי תבונה ומזל, הצגות-ראווה, מחזות וכדומה. המשחק לפיו הוא מהותי לחיי האדם, נעלה ורוחני: "יסוד המשחק, דבר של צורך-נפש" (שם: 226). המשחק הוא טבעי, מייצג את חירות האדם ליצור וכל אחד יכול להשתתף בו, בדומה למשחק אצל חיות. זהו מצב אוטופי שבו כולנו שחקנים ובעלי יכולות משחק. בכך מתקרב האויזינחה למושג של שילר "יצר המשחק".
קליין, בדומה להאויזינחה, מזהה את המשחק המפורש, זה שעבר דרך מעבדת הטיפול הפסיכואנליטית, כמרחב נטול עקבות והתנגדויות לא רצויות, כמקום שבו הסובייקט יכול להתפתח ולזכות בחופש. המשחק הקלייניאני הוא מרחב ילדי, שבמקביל לאסוציאציות חופשיות של המבוגרים, מהווה באמצעות תהליכי הסמלה חלון אל הלא מודע ואל תכניו הראשוניים, המאופיינים בעיקר על ידי מין, חרדה ואשמה. עומק התכנים של המשחק הקלייניאני הוא רב, והוא נוצר הודות לחיבור הישיר שלו עם הלא מודע. אך אם ננתק את החיבור, הרי שהמשחק מתרוקן מתוכנו. למשחק הקלייניאני אין זכות קיום בפני עצמו. הגדרת המשחק שלה היא דלה, וחוטאת לראייתו הרחבה ולהיבטים הרבים והחיוניים הקיימים בו, כגון היבטים יצירתיים ומחדשים. ההגדרה של קליין מצמצמת את המשחק לכדי טכניקה, לנישה צרה ומסוימת.
במילים אחרות, האויזינחה מפעיל כוח כשהוא מוקיע את המכוער, את חוסר היושרה, את הדיס-הרמוניה, וקליין מפעילה כוח כשהיא מוקיעה את ההתנגדויות לפרשנויותיה, תוך שהיא מנסה לחדור אל התת-מודע. החופש ההאויזינחיאני מתבטא באי-התערבות במשחק ובקבלתו כפי שהוא, לעצמו, ואילו החופש הקלייניאני מתבטא בשחרור מחרדות ואשמות שמקורן בסופר-אגו נוקשה. כדי להבין את החיבור בין כוח למשחק אפנה שוב לפוקו.
הגדרת יחסי הכוח של פוקו (1996) כרוכה במשחק. הוא מתאר את שדה הכוח כמרחב משחקי של מערכת יחסים שבה לכל צד יש כושר פעולה ומרחב אפשרויות לתגובה. מידת החירות מותנית בכושר המשחק של המעורבים: "נדמה לי שבמושג הכוח יש לכלול ראשית כול את ריבוי יחסי החוזקה [force] [...]; [ו]את המשחק שמחולל בהם תמורות, מחזק אותם ומהפך אותם דרך מלחמות ומאבקים בלתי פוסקים" (שם: 64). כלומר, ישנו קשר משמעותי בין יחסי כוח לבין משחק: "[...] הכוח מופעל מאינספור נקודות, ובמסגרת משחק יחסים בלתי שוויוניים וניידים" (שם: 65). הכוח על פי הגדרה זו, נוכח במצבים לא מאוזנים, מגבילים; או לסירוגין ביחסים של שיתוף פעולה ויצירה הדדית. מסקנתי היא שלממד המשחקי יש תפקיד מרכזי ביחסי הכוח ולא ניתן להפריד ביניהם; הכוח והמשחק שזורים זה בזה.
ברונר (Brunner, 1999) מבחין בין כוח לבין כוחניות. לפיו, כאשר כוח הופך להיות דכאני ואלים הוא חדל להיות "כוח" והופך להיות "כוחניות". אם כן, מסקנתי היא שהכוח בטיפול אינו בהכרח כוחני או שלילי, נהפוך הוא, במהותו לכוח בטיפול יש היבטים יצירתיים וחיוביים, בדומה לכוח המשיכה שמולו האדם מזדקף ומגדיר את עצמו. אבקש להגדיר את יחסי הכוח בטיפול כמשחק של יחסים בין סובייקטים או קבוצות, שבהם כל צד שואף להשפיע על התנהגותו של הצד האחר. יחסי כוח הם צורה של קשר שבה המטפל והמטופל משפיעים זה על זה באופן יצירתי, יצרני ומכונן. יחסי הכוח אינם תוצר של מבנה היררכי שכופה את עצמו מלמעלה על ידי המטפל; לא מדובר בהטלת איסורים או בהכפפת מרות על המטופל; אלא במשחקים יצירתיים. לכן אגדיר את שדה המשחק הטיפולי בראי הלִילַה כשדה כוח יצירתי, שבו הריפוי מתרחש באופן ספונטני ומעצם החזקת מרחב משחקי מוגן ובטוח. היצירה המתרחשת בתהליך המשחק ומטריצת מערכת הכוחות רוקמות מערכת יחסים הדדית.
דרמה-תרפיסט וקרימינולוג קליני; בוגר פסיכותרפיה גוף-נפש-רוח; מלווה רוחני של אנשים הנוטים למות; מכהן כראש החוג ל-MA בפסיכודרמה ודרמה-תרפיה לגברים חרדים באוניברסיטת חיפה; מדריך בכיר ומומחה תחום במשרד החינוך; חבר במועצה העליונה של איגוד המטפלים באומנויות; נציג בפדרציה האירופאית של חטיבת הדרמה ופעיל שלום.
ד״ר בלום יזדי הוסמך לתואר דוקטורט באוניברסיטת בר אילן, בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, התמחות בפרשנות ופסיכואנליזה. הספר 'לִילַה: פרדיגמת המשחק' מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו.
אוגדן, ת"ה (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. (תרגום: א' ברגשטיין, ח' אהרוני). תל-אביב: עם עובד.
אוגדן, ת"ה (2003). מצע הנפש. (תרגום: א' רילוב). תל-אביב: תולעת ספרים.
אוגדן, ת"ה (2011). על אי-היכולת לחלום. (תרגום: א' גבאי). תל-אביב: עם עובד.
אוונס, ד' (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. (תרגום: ד' אילון). תל-אביב: רסלינג.
אוגוסטינוס (2001). וידויים. (תרגום: א' קליינברג). תל-אביב: ספרי עליית הגג.
אזולאי, א' (1999). אימון לאומנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
אלווארז, א' (2005). נוכחות חיה. (תרגום: א' זילברשטיין). תל-אביב: תולעת ספרים.
אלתוסר, ל' (2003). על האידיאולוגיה. (תרגום: א' אזולאי). תל-אביב: רסלינג.
אפלטון, א' (1997). כתבי אפלטון, כרך ד'. (תרגום: י"ג ליבס). תל-אביב: שוקן.
אפלטון, א' (1999). כתבי אפלטון, כרך ג'. (תרגום: י"ג ליבס). תל-אביב: שוקן.
ארבל, א' (2006). פוקו וההומיניזם. אור-יהודה: דביר.
ארטו, א' (1995א). התיאטרון וכפילו. (תרגום: א' עמר). תל-אביב: בבל.
ארטו, א' (1995ב). הליוגבלוס: או האנרכיסט המוכתר. (תרגום: א' עמר). תל-אביב: בבל.
אריקסון, א"ה (1986). ילדות וחברה. (תרגום: א' רפ). תל-אביב: ספרית פועלים.
אריקסון, א"ה (1987). זהות נעורים ומשבר. (תרגום: ר' הדס). תל-אביב: ספרית פועלים.
באחטין, מ"מ (1978). סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי. (תרגום: מ' בוסגנג). תל-אביב: ספרית פועלים.
באחטין מ"מ (1989). הדיבר ברומן. (תרגום: א' אבנרי). תל-אביב: ספריית פועלים.
בארת, ר' (2004). הנאת הטקסט: וריאציות על הכתב. (תרגום: א' להב). תל-אביב: רסלינג.
בארת, ר' ופוקו פ"מ (2005). מות המחבר, מהו מחבר? (תרגום: ד' משעני). תל-אביב: רסלינג.
בולאס, כ' (2000). צלו של האובייקט. (תרגום: מ' קלאוס). תל-אביב: דביר.
בורדייה, פ' (2005א). הבית הקבילי. בתוך ר' קלוש וט' חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף (עמ' 285-267). תל-אביב: רסלינג.
בורדייה, פ' (2005ב). שאלות בסוציולוגיה. (תרגום: א' להב, נ' בן-ארי). תל-אביב: רסלינג.
בורדייה, פ' (2007א). השליטה הגברית. (תרגום: נ' ברוך). תל-אביב: רסלינג.
בורדייה, פ' (2007ב). סקיצה לאנליזה עצמית. (תרגום: נ' גבריאל-סבניה). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
בטאי, ז' (2003). תיאוריה של הדת. (תרגום: ע' בסוק). תל-אביב: רסלינג.
ביון, ו' (2003). במחשבה שנייה. (תרגום: א' גיל-רוב). תל-אביב: תולעת ספרים.
בלום-יזדי, ד' (2013). שפה, קואן, עולם. רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב, 3, אוחזר מתוך /שפה_קואן_עולםhttp://www.academia.edu/3855733
בלום-יזדי, ד' (2014א). לִילה – משחק כשלעצמו. בתוך ר' ברגר (עורך), היצירה – לב הטיפול (עמ' 95-67). קרית-ביאליק: אח.
בלום-יזדי, ד' (2014ב). משחקים של כוח: המשחק ההויזינגיאני מול המשחק הקלייניאני. טיפול באומנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, 4 (גיליון 2), 474-457.
בלום-יזדי, ד' (2017). משחקים של חירות: המשחק הגאדאמריאני מול המשחק הויניקוטיאני. טיפול באומנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, 7 (גיליון 5), אוחזר מתוך https://en.calameo.com/read/0052011301cf9d56895ce
בן-שאול, ד' (2014). משחק-תפקידים Role-Playing. מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 8, 179-153.
ברמן, ע' (2010). על פונדמנטליזם טיפולי. שיחות, כ"ד (גיליון 3): 305-306. אוחזר מתוך http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2645
גופמן, א' (1980). הצגת האני בחיי היומיום. (תרגום: ש' גונן). תל-אביב: דביר.
גופמן, א' (1983). סטיגמה. (תרגום: ש' ספן). תל-אביב: רשפים.
גופמן, א' (2006). על מאפייני המוסדות הטוטליים. (תרגום: מ' זיגדון). תל-אביב: רסלינג.
גירץ, ק' (1990). פרשנויות של תרבויות. (תרגום: י' מייזלר). ירושלים: כתר.
גורביץ', ד' (1997). פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה- 20. תל-אביב: דביר.
גורביץ', ד' (2015). גנגסטר שיק: רוע, תרבות, קפיטליזם. תל-אביב: מודן.
גלעד, מ' (1995). קרנבלים חדשים ומחודשים. בתוך ר' יואלי-טללים (עורכת), קרנבלים – איים בים השגרה (עמ' 187-160). תל-אביב: מסע אחר.
גלעד, מ' (2018, 28 בפברואר). הקרנבלים בעולם מתפוצצים ממחאה ובישראל מצלמים סלפי. עיתון הארץ online. אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-MAGAZINE-1.5858001
גנט, ע' (2013). מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. בתוך ס"א מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (עמ' 297-262). תל-אביב: תולעת ספרים.
דה-סוסיר, פ' (2005). קורס בבלשנות כללית. (תרגום: א' להב). תל-אביב: רסלינג.
דקארט, ר' (2015). הגיונות מטאפיזיים: השגות ותשובות. (תרגום: א' טיר-אפלרויט, א' יקירה, י' אור). ירושלים: מאגנס.
דרידה, ז'. (2002). בית מרקחת של אפלטון. (תרגום: ע' עופיר, מ' רון) תל- אביב: הקיבוץ המאוחד. האנמן, ס' (2002). האורגנון של אמנות הרפואה. (תרגום: ש' טהר). כפר-ביאליק: אח.
הויזינגה, י' (1984). האדם המשחק: על מקור התרבות במשחק. (תרגום: ש' מוהליבר). ירושלים: מוסד ביאליק.
האוזינחה, י' (2007). יומן אמריקה: רשימות בחטף. (תרגום: ק' פרלשטיין). תל-אביב: רסלינג.
הויזינחה, י' (2009). סתיו ימי הביניים. (תרגום: '' פרלשטיין). ירושלים: כרמל.
היידגר, מ' (1968). מקורו של מעשה האומנות. (תרגום: ש' צמח). תל-אביב: דביר.
הייזר, ז' וחזקיה, ק' (2006). החוויה התיאטרונית: מבוא לדרמה ותיאטרון. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
ויגוצקי, ל"ס (2002). תפקיד המשחק בהתפתחות. בתוך א' פלשמן (עורך), תקשורת טיפולית עם ילדים: לקט מאמרי יסוד (עמ' 171-161). ירושלים: הוצאת אקדמון / משרד העבודה והרווחה.
ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. (תרגום: י' מילוא). תל-אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (2002). עדה בת 8. בתוך א' פלשמן (עורך), תקשורת טיפולית עם ילדים: לקט מאמרי יסוד (עמ' 373-349). ירושלים: הוצאת אקדמון / משרד העבודה והרווחה.
ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (תרגום: א' אראל, נ' בן-חיים, א' זילברשטיין, מ' נווה, צ' רמון). תל-אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (2018). הפסיכולוגיה של השיגעון. (תרגום: י' איתן-פרסיקו). תל-אביב: עם עובד.
ז'יז'ק, ס' (2004). תיהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג. (תרגום: ר' ידור). תל-אביב: מעריב.
טסו, ס' (2008). אמנות המלחמה. (תרגום: ח' גינגולד). תל-אביב: אסטרולוג.
טרנר, ו' (2004). התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה. (תרגום: נ' רחמילביץ'). תל-אביב: רסלינג.
יואלי-טללים, ר' (1995). מוות ולידה מחדש. בתוך ר' יואלי-טללים (עורכת), קרנבלים – איים בים השגרה (עמ' 159-128). תל-אביב: מסע אחר.
יונג, ק"ג (1973). האני והלא-מודע. (תרגום: ח' איזק). תל-אביב: דביר.
לאקאן, ז' (2005). הסמינר ה-20. (תרגום: י' מירון). תל-אביב: רסלינג.
לאקאן, ז' (2006). על שמות האב. (תרגום: נ' ברוך). תל-אביב: רסלינג.
לאינג, ר"ד (1977). האני החצוי. (תרגום: ר' יהושע). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
לוי ד"ק (1999). יוהאן האוזניחה: התפיסה ההיסטורית כ'דימוי'. בתוך ר' כהן וי' מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה (עמ' 280-255). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל.
לוי, ז' (1986). הרמנויטיקה. תל-אביב: ספרית פועלים. לורי, א' (2007, 30 בינואר). שוורצמן מלך הגשם. הארץ Online, אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/misc/1.1382972
ליביו, מ' (2003). חיתוך הזהב. רמות השבים: הוצאת אריה ניר.
ליטל מ"א (2005). חרדות פסיכוטיות והכלה: דיווח אישי על אנליזה אצל ויניקוט. (תרגום: ש' בוסקוביץ'). תל-אביב: תולעת ספרים.
ליפשיץ, י' (2014). משחק. מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 8 (גיליון יולי), 148-121.
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז"ב (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. (תרגום: נ' ברוך). תל-אביב: תולעת ספרים.
מולינו, א' (עורך). (2011). באסוציאציה חופשית. (תרגום: ע' פכלר). ירושלים: כרמל.
מיטשל, ס"א (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. (תרגום: א' זילברשטיין). תל-אביב: תולעת ספרים.
מיטשל, ס"א ובלאק, מ"ג (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. (תרגום: ע' פכלר). תל-אביב: תולעת ספרים.
מייסי, ד' (2012). מישל פוקו. (תרגום: מ' אילן). תל-אביב: ספרי עליית הגג.
מילס, ש' (2005). מישל פוקו. (תרגום: א' זהבי). תל-אביב: רסלינג.
מילר ז"א (2002). בדרכו של לאקאן. (תרגום: ס' פיטוצ'קה). ירושלים: כתר.
מילר ז"א (2009). הפירוש הלאקיאני. (תרגום: ס' פיטוצ'קה, א' פיצ'וטקה). תל-אביב: רסלינג.
מילר ז"א (2010). הסימפטום הלאקיאני. (תרגום: א' פיצ'וטקה). תל-אביב: רסלינג.
מקדוגל, ג' (1998). תיאטרוני הגוף. (תרגום: מ' קראוס). תל-אביב: דביר.
מקדוגל, ג' (1999). תיאטרוני הנפש. (תרגום: מ' קראוס). תל-אביב: דביר.
נוי, פ' (2006). הפסיכואנליזה אחרי פרויד. בן-שמן: מודן.
ניטשה, פ"ו (1999). מסות על חינוך לתרבות. (תרגום: י' גולומב). ירושלים: מאגנס.
ניטשה, פ"ו (1976). הולדת הטרגדיה, המדע העליז. (תרגום: י' אלדד). תל-אביב: שוקן.
ניטשה, פ'ו (1975). מעבר לטוב ולרוע; לגנאולוגיה של המוסר. (תרגום: י' אלדד). ירושלים ותל אביב: שוקן.
נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי: אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. בן-שמן: מודן.
נצר, ר' (2011). מסע הגיבור: מסע התהוות הנפש במעגל החיים ובתרפיה. בן-שמן: מודן.
מנדלוביץ, ש' (2009). על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים. תל-אביב: רסלינג.
סימינגטון, ג' וסימינגטון, נ' (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. (תרגום: א' זילברשטיין). תל-אביב: תולעת ספרים.
סגל, ח' (1998). מלאני קליין. (תרגום: ר' שונברגר). תל-אביב: עם עובד.
סרוואנטס, מ' (1994). דון קיחוטה. (תרגום: ב' סקרויסקי-לנדאו, ל' לנדאו). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
פוקו, פ"מ (1986). תולדות השיגעון בעידן התבונה. (תרגום: א' אמיר). ירושלים: כתר.
פוקו, פ"מ (1996). תולדות המיניות I: הרצון לדעת. (תרגום: ג' אש). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
פוקו, פ"מ (1997). הנאורות מהי?. בתוך ע. בשארה (עורך), הנאורות – פרויקט שלא נשלם?: שש מסות על נאורות ומודרניזם (עמ' 97-79). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
פוקו, פ"מ (2005א). הארכיאולוגיה של הידע. (תרגום: א' להב). תל-אביב: רסלינג.
פוקו, פ"מ (2005ב). סדר השיח. (תרגום: נ' ברוך). תל-אביב: בבל.
פוקו, פ"מ (2007). תולדות המיניות כרך II: השימוש בתענוגות. (תרגום: ה' קרס). תל-אביב: רסלינג.
פוקו, פ"מ (2008). הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי. (תרגום: נ' ברוך). תל-אביב: רסלינג.
פוקו, פ"מ (2010). הטרוטופיה. (תרגום: א' אזולאי). תל-אביב: רסלינג.
פוקו, פ"מ (2015). לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר. (תרגום: ד' יואל). תל-אביב: רסלינג.
פיאז'ה, ז' (1966). תפיסת העולם של הילד. (תרגום: א' פורת). תל-אביב: ספריית הפועלים.
פיאז'ה, ז' (1969). שש מסות על ההתפתחות הנפשית. (תרגום: א' פורת). תל-אביב: ספריית הפועלים.
פיאז'ה, ז' (1972). הסטרוקטוריאליזם. (תרגום: ג"מ קרוי). תל-אביב: ספריית הפועלים.
פיאז'ה, ז' (1976). הפסיכולוגיה של הילד. (תרגום: י' שטרנברג). תל-אביב: ספריית הפועלים.
פיליפס, א' (1999). ויניקוט. (תרגום: מ' קראוס). תל-אביב: דביר.
פירנדלו, ל' (1985). שש נפשות מחפשות מחבר. (תרגום: י' דובוסרסקי). חיפה: תיאטרון חיפה.
פלר, ל"א (2002). שלבים ליבידינליים, התפתחות האגו ומשחק. בתוך א' פלשמן (עורך), תקשורת טיפולית עם ילדים: לקט מאמרי יסוד (עמ' 158-137). ירושלים: הוצאת אקדמון / משרד העבודה והרווחה.
פרו, א' (2011). טכניקה בטיפול בילדים. (תרגום: ס' תדמור). תל אביב: תולעת ספרים.
פרויד, א' (1987). האני ומנגנוני ההגנה. (תרגום: א' אבנרי). תל-אביב: דביר.
פרויד, ז' (2000). התרבות והדת. (תרגום: א' קנטור, י' גוטשאלק). תל-אביב: ספריית פועלים.
פרויד, ז' (2003). הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש. (תרגום: מ' רון). רמת יוחנן: ספרים.
פרויד, ז' (2006). שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה. (תרגום: מ' קראוס). צפת: ספרים.
פרויד, ז' (2007). הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה: מבחר כתבים, א'. (תרגום: ד' דותן). תל-אביב: רסלינג.
פריד, י' (1984). ז'אן פיאז'ה: פסיכולוגיה ומתודה. תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון.
פרנקל, ו' (1970). מבוא ללוגותיראפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם. תל אביב: דביר.
קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת הפסיכואנליזה? (תרגום: א' אידן). תל-אביב: עם עובד.
קוהוט, ה' (2007). פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. (תרגום: צ' זוננס, א' אידן). תל-אביב: תולעת ספרים.
קולקה, ר' (2002). נפש או רוח בפסיכואנליזה: התהוות העצמי דרך המשחק. בתוך א' פרוני (עורכת), המשחק: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר (עמ' 124-104). תל-אביב: משכל.
קירקגור, ס' (2008). העת הזאת; חזרה; ההבדל בין גאון לשליח. (תרגום: מרים איתן). ירושלים: כרמל.
קייסמנט, פ' (1988). להוסיף וללמוד מן המטופל. (תרגום: ש' ברוידא). תל-אביב: דביר.
קליין, מ' (2003). כתבים נבחרים. (תרגום: א' זילברשטיין). תל-אביב: תולעת ספרים.
קליינר-פז, ע' וכרמלי, ר' (2014, נובמבר). שלישיוּת והשלישי: שניים שהם אחד או שניים שהם שלושה? אוחזר מתוך: http://www.relational-forum.org.il/שלישיות-והשלישי-שנים-שהם-אחד-או-שניים-שהם-שלושה?/
רפ, א' (1980). עולמו של המשחק. תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון.
שגיא, א' (2009). קירקגור: דת ואקסטנציה, המסע של האני. ירושלים: מוסד ביאליק.
שוורצמן, א' (2007). רופא לבן אלים שחורים. רמות השבים: הוצאת אריה ניר.
שילר, פ' (1986). על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים. (תרגום: ש' אילת). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
Agamben, G. (2007). Profanations (J. Fort [Trans.]). New York, NY: Zone Books.
Archimedes, (2002). The works of Archimedes (T.L. Heath ]Ed. and Trans.[). Chelmsford, MA: Courier Corporation.
Aron, L. (1995). The internalized primal scene. Psychoanalytic Dialogues, 5 (2) 195-237.
Aron, L. (2005). Analytic impasse and the third. International Journal of Psychoanalysis, 87, 349-368.
Bakhtin, M.M. (1968). Rabelais and his world (H. Iswolsky [Trans.]). Cambridge, MA: The MIT Press.
Barthes, R. (1975). S/Z (R. Miller ]Trans.[). New York, NY: Hill and Wang.
Barthes, R. )1977(. Image, music, text (S. Heath ]Trans.[). London, England: Fontana Press.
Benjamin, J. (1999). A note on the dialectic. Psychoanalytic Dialogues, 9, 395-399.
Benjamin, J. (2005). Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 73, 5-46.
Benjamin, J. (2007). Intersubjectivity, thirdness, and mutual recognition. Retrieved from http://icpla.edu/wp-content/uploads/2013/03/Benjamin-J.-2007-ICP-Presentation-Thirdness-present-send.pdf
Benveniste, E. (1971). Problems of general linguistics. Miami, FL: Miami University Press.
Bion, W.R. (1962). Learning from experience. London, England: Heinemann.
Bion, W.R. (1988). A theory of thinking. In E. Bott Spillius (Ed.), Melanie Klein Today: Developments in theory and practice. Volume 1: Mainly Theory. London, England: Routledge.
Bourdieu: (1977). Structure, habitus, power. In C. Calhoun, E. Lipuma, and M. Postone (Eds.), Outline of theory of practice (pp. 159-197). Cambridge, England: Cambridge University Press.
Bourdieu: (1991). Outline of theory of practice (R. Nice [Trans.]). Cambridge, MA: Cambridge University Press.
Bourdieu: (1993a). Critical perspectives. In C. Calhoun, E. Lipuma, and M. Postone (Eds.), Bourdieu: Critical perspectives (pp. 61-88). Cambridge, England: Polity Press.
Bourdieu: (1993b). Sociology in question. (R. Nice [Trans.]). London, England: Sage Publishers.
Bourgeois, L. (1990). Freud toys. Artforum, 28 (5), 111-113.
Bourgeois, L. (1998). Destruction of the father / Reconstruction of the father: Writings and interviews 1923-1997 (M.L. Bernadac and H.U. Obrist [Eds.]). Cambridge, MA: MIT Press.
Bourgeois, L. and Weiermair: (1995). Louise Bourgeois. Zurich, Switzerland: Edition Stemmle.
Britton, R. (2004). Subjectivity, objectivity and triangular space. Psychoanalytic Quarterly, 73, 47-61.
Brunner, J. (1999). Freud and the politics of psychoanalysis. London, England: Transaction Publishers.
Caillois, R. (2001). Man, play, and games. (M. Barash [Trans.]). Urbana, IL: University of Illinois Press.
Chevalier, J. and Gheerbrant, A. (1996). The dictionary of symbols. London, England: Penguin.
Cook, T. A. (1979). The curves of life. Mineola, NY: Dover Publication.
Derrida, J. (1976). Of grammatology (G.C. Spivak ]Trans.[). Baltimore, MD: The Johns Hopkins University Press.
Derrida, J. (1978). Writing and difference (A. Bass ]Trans.[). Chicago, IL: University of Chicago Press.
Eco, U. (1984). Frames of comic freedom. In T.A. Sebeok (Ed.), Carnival! (pp. 1-9) Berlin, Germany: Mouton Publishers.
Ehrman, J. (ed.) (1968). Game, Play, Literature. Boston, MA: Beacon Press.
Ehrman, J. (1979). In memory of Jacques Ehrman: Play outside game: A special issue of the Yale french studies (M. Beajour, ]Ed.[). New Haven, CT: Yale french studies.
Erickson, E.H. (1937). Configurations in play: Clinical notes. Psychoanalytic Quarterly, 6, 139-206.
Erickson, E.H. (1940). Studies in the interpretation of play: Clinical observation of play disruption in young children. Genetics Psychology Monographs, 22, 557-671.
Erickson, E.H. (1951). Sex differences in the play configurations of preadolescents. American Journal of Orthopsychiatry, 21, 667-692.
Erikson, E.H. (1977). Life history and the historical moment: Diverse presentations. New York, NY: W.W. Norton and Company.
Erikson, E.H. (1993). Young man Luther: A study in psychoanalysis and history. New York, NY: W.W. Norton and Company.
Erikson, E.H. (1994a). Identity and the life cycle. New York, NY: W.W. Norton and Company.
Erikson, E.H. (1994b). Identity: Youth and crisis. New York, NY: W.W. Norton and Company.
Fink, E. (2016). Play as a symbol of the world: and other writings (I.A. Moore and C. Turner [Trans.]). Bloomington, IN: Indiana University Press.
Fink, E. (1968). The oasis of happiness: Toward an ontology of play (U. Saine and T. Saine (Trans.). Yale French Studies, 41, 19-30.
Fornet-Betancourt, R., Becker, H., Gomez-Müller, A. and Gauthier, J. D. (1987). The ethic of care for the self as a practice of freedom: An interview with Michel Foucault on January 20, 1984. Philosophy and Social Criticism, 12, 112-131.
Freud, A. (1978). The principal task of child analysis. Bulletin of the Anna Freud Centre, 1 (1), 11-16.
Freud, S. (1953). Fragment of an analysis of a case of hysteria. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume VII (1901-1905) (pp. 3-124). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1955a). Beyond the pleasure principle. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XVIII (1937-1939) (pp. 7-64). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1955b). The interpretation of dreams (J. Strachey [Trans.]). London, England: The Hogarth Press.
Freud, S. (1955c). The Moses of Michelangelo. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XIII (1913-1914) (pp. 211-238). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1957). Instincts and their vicissitudes. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XIV (1914-1916) (pp. 2-121). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1958). Formulations on the two principles of mental functioning. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XII (1911-1913) (pp. 213-226). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1964a). Dostoevsky and Parricide. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XXI (1927-1931) (pp. 175-194). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1964b). The theory of the instincts. In J. Strachey (Ed. and Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume XXIII (1937-1939) (pp. 148-151). London, England: Hogarth Press.
Freud, S. (1989). The Ego and the Id (J. Riviere [Trans.]). New York, NY: W.W. Norton and Company.
Freud, S. (1997). Dora: An analysis of a case of hysteria. New York, NY: Touchstone Book.
Freud, S. (2002). The psychopathology of everyday life (A. Bell [Trans.]). London, England: Penguin.
Foucault, M. (1977a). Discipline and punish: The birth of the prison (A. Sheridan [Trans.]). New York, NY: Random House.
Foucault, M. (1977b). Language, counter-memory and practice: Selected assays and interviews (D.F. Bouchard (Ed.), D.F. Bouchard and S. Simon [Trans.]). Ithaca, NY: Cornell University Press.
Foucault, M. (1980). Power/Knowledge: Selected interviews and other writings (1972-1977). (C. Gordon (Ed.), C. Gordon, L. Marshall, J. Mepham and K. Soper [Trans.]). New York, NY: Pantheon Books.
Foucault, M. (1981). Is it useless to revolt? Philosophy and Social Criticism, 8, 5-9.
Foucault, M. (1984). Space, knowledge and power. In P. Rainbow (Ed.), Foucault reader (pp.239-256). New York, NY: Pantheon Books.
Foucault, M. (1985). Final interview. Raritan, 5 (1), 1-13.
Foucault, M. (1987). Questions of method. In K. Baynes, J. Bonman and T. McCarthy (Eds.), After philosophy, end or transformation (pp. 100-118). Cambridge, MA: MIT Press.
Foucault, M. (1988). Technologies of the self. In L.H. Martin, H. Gutman and P.H. Hutton (Eds.), Technologies of the self: A seminar with Michel Foucault (pp. 16-49). Boston, MA: University of Massachusetts Press.
Foucault, M. (1993). About the beginning of the hermeneutics of the self: two lectures at Dartmouth. Political Theory, 21 (2), 198-227.
Foucault, M. (2002). The order of things: An archaeology of the human sciences. (A. Sheridan [Trans.]). London, England: Routledge.
Foucault, M. and Trombadori, D. (1991). Remarks on Marx: Conversations with Duccio Trombadori. (R.J.Goldstein and J. Cascaito [Trans.]). New York, NY: Semiotext (e) Columbia University.
Gadamer, H.G. (1976). Philosophical hermeneutics (D.E. Linge [Ed. and Trans.]). Oakland, CA: University of California Press.
Gadamer, H.G. (2004). Truth and method: Second revised edition (J. Weinsheimer and D.G. Marshall [Trans.]). New York, NY: Continuum.
Gardner: (1994). Louise Bourgeois. Milford, CT: Universe Publishing.
Gerson, S. (2004). The relational unconscious: A core element of intersubjectivity, thirdness, and clinical process. The Psychoanalytic Quarterly, 73 (1), 63-98.
Ghent, E. (2018). Masochism, submission, surrender: Masochism as a perversion of surrender. In V. Demos and A. Harris (Eds.), The collected papers of Emmanuel Ghent (pp. 93-121). New York, NY: Routledge.
Ginsborg, H. (1997). Lawfulness without a law: Kant on the free play of imagination and understanding. Philosophical Topics, 25 (1), 37-81.
Goffman, E. (1959). The presentation of self in everyday life. Edinburgh, Scotland: University of Edinburgh.
Goffman, E. (1969). Where the action is. London, England: Allen Lane, Penguin Press.
Goffman, E. (1986). Frame analysis. Boston MA: Northeastern University Press.
Goffman, E. (1990). Role distance. In D. Brissett and C. Edgley (Eds.), Life as theater: A dramaturgical sourcebook (pp.101-111). New York, NY: Routledge.
Hall, G.S. (1891). Children's lies. The pedagogical seminary, 1 (2), 211-218.
Hartmann, H. (1964). Ego Psychology and the Problem of Adaptation (D. Rapaport [Trans.]). New York, NY: International Universities Press.
Heidegger, M. (1962). Being and Time (J. Maccqarie and E. Robinson [Trans.]). New York, NY: Harper and Row.
Heidegger, M. (1975). Greek thinking (D.F. Krell and F.A. Capuzzi [Trans.]). New York, NY: Harper and Row.
Heidegger, M. (1982). Nietzsche, volume 4: Nihilism (D.F. Krell (Ed.), J. Stambaugh, D.F. Krell and F.A. Capuzzi ]Trans.[). New York, NY: Harper and Row.
Heidegger, M. (1993). Heraclitus (C.H. Seibert ]Trans.[). Boston MA: Northeastern University Press.
Hoffman, Irwin Z. (1991). Discussion: Toward a social-constructivist view of the psychoanalytic situation. Psychoanalytic Dialogues,1, 74-105.
Huizinga, J. (1936). In the shadow of tomorrow (J.H. Huizinga [Trans. [). New York, NY: W.W. Norton and Co.
Huizinga, J. (1954). The waning of the Middle Ages: A Study of the forms of life thought and art in France and the Netherlands in the dawn of the renaissance (F. Hopman [Trans.]). New York, NY: Doubleday Anchor Books.
Huizinga, J. (2014). Men and ideas: History, the Middle Ages, the renaissance (J.S. Holmes and H. Van Marle [Trans.]). Princeton, NJ: Princeton University Press.
Isaacs S. (1952). The nature and function of fantasy. The International Journal of Psychoanalysis, 29, 73-97.
Jakobson, R. (1972). On the identification of phonemic entities. In V. Makkai, (Ed.), Phonological Theory (pp. 318-322). New York, NY: Holt, Rinehart and Winston.
Jennings, S. (1998). Introduction to dramatherapy: Theatre and healing, Ariadne's ball of thread. Jessica Kingsley publishers: London.
Jung, C. G. (1946). The fight with the shadow. The Listener, 36, 641.
Jung, C.G. (1959). A study in the process of individuation. In G. Adler and R.F.C. Hull (Eds. and Trans.), The archetypes and the collective unconscious: Volume 9 (pp. 290-354). New York, NY: Bollingen Foundation.
Jung, C.G., Kerényi, C. (1969). Essays on a science of mythology: The myth of the divine child and the mysteries of Eleusis (R.F.C. Hull [Trans.]). Princeton, NJ: Princeton University Press.
Jung, C.G. (1972). Mandala symbolism (R.F.C. Hull [Trans.]). Princeton, NJ: Princeton University Press.
Jung, C.G. (1989). Psychology and alchemy, London: Routledge.
Jung, C.G. (1991). The archetypes and the collective unconscious (G. Adler and R.F.C. Hull [Eds. and Trans.]). London, England: Routledge and Kegan Paul.
Jung, C.G. (2001). Modern man in search of a soul (W.S. Dell and C.F. Baynes [Trans.]). London, England: Routledge and Kegan Paul.
Jung, C.G. (2009). The red book: Liber novus (S. Shamdasani (Ed.), J. Peck and M. Kyburz [Trans.]). New York, NY: W.W. Norton and Co.
Jung, C.G. (2014). The structure and dynamics of the psyche (G. Adler, M. Fordham and H. Read (Eds.) and R.F.C. Hull [Trans.]). London, England: Routledge and Kegan Paul.
Hoffman, Irwin Z. (1991). Discussion: Toward a social-constructivist view of the psychoanalytic situation. Psychoanalytic Dialogues, 1, 74-105
Hollier, D. (1993). Against architecture: The writing of George Bataille (B. Wing [Trans.]). Cambridge, MA: The MIT Press.
Klein, M. (1924). The role of school in the libidinal development of the child. The International Journal of Psychoanalysis, 5, 312-331.
Klein, M. (1926). The psychological principles of early analysis. The International Journal of Psychoanalysis, 8, 25-37.
Klein, M. (1929a). Infantile anxiety-situations reflected in art, creative impulse. The International Journal of Psychoanalysis, 10, 436-443.
Klein, M. (1929b). Personification in the play of children. The International Journal of Psychoanalysis, 10, 193-204.
Klein, M. (1945). The Oedipus complex in the light of early anxieties. The International Journal of Psychoanalysis, 26, 11-33.
Klein, M. (1955). The psychoanalytic play technique. American Journal of Orthopsychiatry, 25, 223-237.
Klein, M. (1989). The psychoanalysis of children. London, England: Virago Press.
Klein, J.T. (1990). Interdisciplinarity: History, theory and practice. Detroit, MI: Wayne State University Press.
Kohut, H. (1977). The restoration of the self. New York, NY: International University Press.
Kohut, H. (1966). Forms and transformations of narcissism. Journal of the American Psychoanalytic Association 14, 243-272.
Kohut, H. (2013). The analysis of the self: A systematic approach to the psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders. Chicago, IL: University of Chicago Press.
Kripke, S.A. (1982). Wittgenstein: On rules and private language. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Kristeva, J. (1984). Desire in language: A semiotic approach to literature and art (L.S. Roudiez (Ed.), T. Gora and A. Jardin [Trans.]). New York, NY: Columbia. University Press.
Kulka, R. (1988). Narcissism and neurosis – an opportunity for integration in psychoanalytic theory and technique. The International Journal of Psychoanalysis, 69, 521-533.
Kulka, R. (1991). Reflections on the future of self-psychology and its role in the evolution of psychoanalysis. In A. Goldberg (Ed.), Progress in self psychology, Volume 7: The evolution of self psychology (pp. 175-183). Hilsdale, NJ: The Analytic Press.
Lacan, J. (1973). L'étourdit. Retrieved from http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/JL-etourdit-CG-Trans-Letter-41.pdf
Lacan, J. (1977). The four fundamental concepts of psychoanalysis: The seminar of Jacques Lacan, Book XI (J.A. Miller (Ed.) and A. Sheridan [Trans.]). New York, NY: W.W. Norton and Company.
Lacan, J. (1979). The neurotic’s individual myth. The psychoanalytic quarterly, 48 (3), 405-425.
Lacan, J. (1988). The seminar of Jacques Lacan, Book II: The ego in Freud's theory and in the technique of psychoanalysis 1954-1955 (J.A. Miller (Ed.) and S. Tomaselli [Trans.]). Cambridge, England: Cambridge University Press.
Lacan, J. (1990). Television: A challenge to the psychoanalytic establishment (D. Hollier, R. Krauss and A. Michelson [Trans.]). New York, NY: Norton and Company.
Lacan, J. (2001). Écrits: A selection (B. Fink [Trans.]). London, England: Routledge.
Lacan, J. (2006a). A theoretical introduction to the functions of psychoanalysis in criminology. In J. Lacan and B. Fink (Eds.), B. Fink (Trans.), Écrits: The first complete edition in English (pp. 103-122). New York, NY: W.W. Norton and Company.
Lacan, J. (2006b). Beyond the ‘reality. In J. Lacan and B. Fink (Eds.), B. Fink (Trans.), Écrits: The first complete edition in English (pp. 58-74). New York, NY: W.W. Norton and Company.
Lacan, J. (2006c). The mirror stage as formative of the I function as revealed in psychoanalytic experience. In J. Lacan and B. Fink (Eds.), B. Fink (Trans.), Écrits: The first complete edition in English (pp. 75-81). New York, NY: W.W. Norton and Company.
Lacan, J. (2010). Family complexes in the formation of the individual (C. Gallagher [Trans.]). Retrieved from http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/FAMILY-COMPLEXES-IN-THE-FORMATION-OF-THE-INDIVIDUAL2.pdf
Lacan, J. (2011, August 17). The seminar of Jacques Lacan: Book X: Anxiety: 1962-1963. Retrieved from https://esource.dbs.ie/handle/10788/160
Landy, R. J. (1996). Persona and performance: The meaning of role in drama, therapy, and everyday life. Jessica Kingsley publishers: London.
Lambrellis, D.N. (2005). Beyond the moral interpretation of the world: The world as play: Nietzsche and Heraclitus. Philosophical inquiery, 27 (2), 211-221.
Leblanc, M., and Ritchie, M. (2001). A meta-analysis of play therapy outcomes. Counselling Psychology Quarterly, 14 (2), 149-163.
Leibniz, G.W. (1989). The monadology. In L.E. Loemker (Ed. andTrans.), Philosophical papers and letters (pp. 643-653). Dordrecht, Holland: Springer.
Levi-Strauss, C. (1963). Structural anthropology (C. Jacobson and B. Grundfest [Trans.]). New York, NY: Basic Books.
Lind, L. (1991). Thanatos: The drive without a name: The development of the concept of the death drive in Freud's writings. The Scandinavian Psychoanalytic Review, 14 (1), 60-80.
Luntley, M. (2002). Reason, truth and self: The postmodern reconditioned. London, England: Routledge.
Makaryk, I.R. (1995). Game theory. In I.R. Makaryk (Ed.), Encyclopedia of contemporary literary theory (pp. 145-149). Toronto, Canada: University of Toronto Press.
McHale, B. (1987). Postmodernist fiction. London, England: Methuen.
Mead, G.H. (1913). The social self. The Journal of Philosophy, Psychology and Scientific Methods, 10 (14), 374-38.
Mead, G.H. (1925). The genesis of the self and social control. The International Journal of Ethics, 35 (3), 251-277.
Mead, G.H. (1934). Mind, self and society. Chicago, IL: University of Chicago Press.
Mead, G.H. (1999). Play, school and society (M.J. Deegan [Ed.]). Oxford, England: Peter Lang Pub Incorporated.
Mitchel, S.A. (1988). Relational concepts in psychoanalysis: An integration. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Moss, D.M. (1976). Narcissism, empathy and the fragmentation of self: An interview with Heinz Kohut. Pilgrimage, 4 (1), 26-43.
Muktananda, S. (2000). Play of consciousness: A spiritual autobiography. South fallsburg, NY: Siddha Yoga Publications.
Mulhall, S. (2007). Wittgenstein's Private Language: Grammar, Nonsense, and Imagination in Philosophical Investigations. Oxford, NY: Clarendon Press.
Moreno, J.L. (1975). Psychodrama: Third volume (Action therapy and principles of practice). New York, NY: Beacon Press.
Nicoletta, J. (1992). Louise Bourgeois's femmes-maisons: Confronting Lacan. Woman's Art Journal, 13 (2), 21-26.
Nietzsche, F.W. (1956). The birth of tragedy and the genealogy of morals (F. Golffing Trans.) New York, NY: Doubleday Anchor Books.
O'Farrell, C. (2009). Michel Foucault. London, England: Sage.
Ogden, T.H. (1994a). The analytical third: working with intersubjective clinical facts. The International Journal of Psychoanalysis, 75 (1), 3-20.
Ogden, T.H. (1994b). Subjects of analysis. Lanham, MD: Jason Aronson Publishers.
Ogden, T.H. (1996). Reconsidering three aspects of psychoanalytic technique. The International Journal of Psychoanalysis, 77 (5), 883-901.
Ogden, T.H. (1997). Reverie and metaphor: Some thoughts on how I work as a psychoanalyst. The International Journal of Psychoanalysis, 78, 719-732.
Orange, D. (1992). Perspectival realism and social constructivism: Commentary on Irwin Hoffman's "Discussion: Toward a Social-Constructivist View of the Psychoanalytic Situation". Psychoanalytic Dialogues, 2, 561-565
Patton: (1979). Of power and prisons. In M. Morris and P. Patton (Eds.), Michel Foucault: Power, truth, strategy (pp. 109-146). Port Townsend, WA: Feral Publication.
Piaget, J. (1926). The language and thought of the child (M. Gabain [Trans.]). London, England: Routledge and Kegan Paul.
Piaget, J. (1932). The Moral Judgement of the Child (M. Gabain [Trans.]). San Diego, CA: Harcourt Brace
Piaget, J. (2013). Play, dreams and imitation in childhood (C. Gattegno and F.M. Hodgson, [Trans.]). London, England: Routledge.
Pinel: (1977). A treatise on insanity (D.D. Davis [Trans.]). Lanham, MD: University Press of America.
Pitruzzella, S. (2016). Drama, creativity and intersubjectivity: The roots of change in dramatherapy. London, England: Routledge.
Razinsky, L. (2013). Freud, psychoanalysis and death. Cambridge, England: Cambridge University Press.
Rieger, B.M. (2011). Dionysus in literature: Essays on literary madness. In B.M. Rieger (Ed.), Dionysus in literature: Essays on literary madness (pp. 1-16). Madison, WI: University of Wisconsin Press.
Sapir, E. (1964). Conceptual categories in primitive languages. In D.H. Hymes (Ed.) Language in culture and society (p. 128). New York, NY: Harper and Row.
Sarup, M. (1989). An introductory guide to post-structuralism and postmodernism. Athens, GA: Georgia University Press.
Schafer, R. (1980). Narration in the psychoanalytic dialogue. Critical Inquiry, 7, 29-53.
Scheff, T.J. (2006). Goffman unbound: A new paradigm for social science. Boulder, CO: Paradigm Publishers.
Spence, D.P. (1982). Narrative truth and historical truth: Meaning and interpretation in psychoanalysis. New York, NY: W.W. Norton and Company.
Turner, V. )1974(. Dramas, fields and metaphors: Symbolic action in human society. Ithaca, NY: Cornell University Press.
Turner, V. (1984). Liminality and the performative genres. In L. MacAloon (Ed.), Rite, drama, festival, spectacle: Rehearsals toward a theory of cultural performance (pp. 19-41). Philadelphia, PA: Institute for the Study of Human Issues.
Turner, V. )1992(. The anthropology of performance. New York, NY: Sage Publications.
Van Gennep, A. (1960). The rites of passage (M.B. Vizedon and G.L. Caffee [Trans.]). London, England: Routledge.
Wise, J. (2000). Dionysus writes: The invention of theatre in ancient Greece. Ithaca, NY: Cornell University Press.
Winnicott, D.W. (1953). Psychoses and child care. British Journal of Medical Psychology, 26 (1), 68-74.
Winnicott, D.W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. Internationl Journal of Psycho-Analysis, 41, 585-595.
Winnicott, D.W. (1965). Deprivation and delinquency. In C. Winnicott, R. Shepherd and M. Davis (Eds.), Deprivation and delinquency (120-132). London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (1971). Playing and reality. London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psychoanalysis, 1, 103-107.
Winnicott, D.W. (1975). Primary maternal preoccupation. In D.W. Winnicott and M.R. Khan (Eds.), Through Paediatrics to Psycho-Analysis: Collected papers (pp. 300-305). London, England: Hogarth Press.
Winnicott, D.W. (1990a). The aims of psycho-analytical treatment. In D.W. Winnicott and M.R. Khan (Eds.), The maturational processes and the facilitating environment (pp. 166-170). London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (1990b). Communicating and not communicating leading to a study of certain opposites. In D.W. Winnicott and M.R. Khan (Eds.), The maturational processes and the facilitating environment (pp. 179-192). London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (1990c). Morals and education. In D.W. Winnicott and M.R. Khan (Eds.), The maturational processes and the facilitating environment (pp. 93-105). London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (1990d). Child analysis in the latency period. In D.W. Winnicott and M.R. Khan (Eds.), The maturational processes and the facilitating environment (pp. 115-123). London, England: Routledge.
Winnicott, D.W. (2018). Therapeutic consultations in child psychiatry. London, England: Routledge.
Yadlin-Gadot, S. (2016). Truth matters: Theory and practice in psychoanalysis. Leiden, Holland: Brill.
