הגוף האבל: פסיכותרפיה גופנית באבל ושכול - פרק לקריאה

ישנם תיאורים פיזיים רבים של כאב הגוף האבל, הסובל על מות אדם אהוב, בהם פגשנו מתוך חוויותינו האישיות והמקצועיות: השחירו פניה, הלבינו שערותיה בן לילה, התהפכה בטנה ועלתה באש, תשו כוחותיה וכשלו רגליה. שערות שמלבינות בן לילה לאחר הודעה על מות אדם קרוב ואהוב מסמנות את מה שהנפש טרם מצאה לו ביטוי מילולי (או אולי סימבול שפתי) ועוד זקוקה לזמן רב, לעיתים שנים רבות, על מנת לעכל ולהבין. בפרק זה נפנה את המבט אל עבר הגוף וביטויי האבל שבו, ונתאר איך התבוננות זו עוזרת לנו ותומכת בנו כמטפלים ובאדם האבל בהבנת האובדן כאירוע הוליסטי המתנהל במרחבי הגוף, הנפש, הסביבה, המרחב, הזמן והרוח. 

לעיסוק במוות המתקרב ולאופן שבו מתמודדים עם המוות אחרי התרחשותו יש פוטנציאל להשפיע על האבלים במשך שנים גם לחזרה ולהתחברות מחדש לרגשות, לזיכרונות ולמחשבות המקיפים את המוות יכולות להיות השפעות רבות עוצמה ומשנות חיים (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). 

בספרות המחקרית האבל מתואר לרוב כתגובה רגשית פסיכולוגית לאובדן פרויד היה בין הראשונים שהצביע על כך כי אבל עמוק כתגובה לאובדן אדם אהוב מוביל לדיכאון כואב, הפסקת התעניינות בעולם החיצוני, אובדן היכולת לאהוב, והפניית עורף לכל מה שלא מזכיר את הנפטר (רובין, 1993). בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה נפגש פרויד עם אנה או, שסבלה מ"נוירוזה היסטרית" בתגובה לגסיסה ולמוות של אביה בעקבות המפגשים עימה טען פרויד כי מטלת האבל היא תהליך של התקת הליבידו מהנפטר והעברתו לאדם שהוא אובייקט אהבה חלופי. האדם האבל מוותר בהדרגה על היקשרות פסיכולוגית רגשית לנפטר וכאשר ויתור זה הושלם, האדם האבל יכול להשלים את תהליך האבל ולחזור להשקיע בקשרים בין־אישיים עם אחרים (פרויד, 2002 [1917, 1915]). התיאוריה הזו של פרויד עשויה לראות באלו שעדיין מעורבים בתהליך עיבוד האובדן כלא מסתגלים (2000 ,Rubin, Malkinson & Witztum). פרויד תרם במידה רבה לכך שעיבוד האבל הובן כתהליך בין־אישי ובעיקר תוך־נפשי תפיסותיו השפיעו על סיווג התגובות הגופניות שתיארו אנשים שחוו אובדן כתגובות סומטיות לסימפטום רגשי (Gudmundsdottir, 2009). לינדמן (1944) כתב מאמר שהפך לציון דרך בהתייחסות לסימפטומטולוגיה של השכול עבודתו החלוצית התבססה על תצפיות מרבית האבלים תיארו בראיונות עימו תחושה של אי־מציאותיות, קושי במערכות יחסים, הפרעות סומטיות, חוסר שקט, מתח, אשמה וקשיים בתפקוד לאחר האובדן. הסימפטומים הגופניים כללו תחושות של היצרות הגרון, חנק, חוסר אוויר, קשיי נשימה, כאבי בטן, חוסר תיאבון, קשיי שינה, ריקנות בבטן ותשישות. 

פארקס (1970) בדק אם אלמנות זקוקות לטיפול רפואי בעקבות מות בן הזוג ואם הן נוטות להיות חולות יותר, לאחר שמצא שישנה עלייה בתמותה של אלמנות שישה חודשים לאחר מות בן זוגן. פארקס כינה זאת "תסמונת הלב השבור". האלמנות תיארו כאב גופני חד אשר הופיע מספר שבועות לאחר האובדן פארקס הסביר כאב זה בחרדה משמעותית והתייחס לכך כאל כאב פסיכולוגי, למרות התיאור הגופני של הכאב (2009 ,Gudmundsdottir). אין ספק שאובדן גורם זעזוע, משבש את שגרת החיים, וברמה הפסיכולוגית הבסיסית ביותר, האיזון הסומטי מופר, מתגלות בעיות שינה, הפרעות באכילה וקשיים בריכוז ובחשיבה. החרדה והכאב מציפים את האדם האבל ולעיתים אף מובילים לשימוש בתרופות מתוך רצון לחוות הקלה (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). התיאוריות הרואות את האובדן כמשבר חיים מתייחסות לתוצאות האובדן כאל תהליך הדומה להתמודדות של אנשים עם מצבי משבר, טראומה ולחץ האובדן נתפס כמשבר חיים הכופה שינוי התנהגותי או רגשי, זמני או קבוע, על האדם האבל. על פי גישה זו, האובדן מוביל לשינוי ההומאוסטזיס של האדם, ולחוסר יכולת של האבל לראות ערך ומשמעות בו עצמו, בחייו ובסובבים אותו שאלות מחקריות העולות מתיאוריה זו בודקות את השפעת האובדן על הופעת מחלות פיזיות או נפשיות; למשל, סימני הדיכאון שחווים חלק מהאבלים לאחר האובדן גורמים לירידה בכוחותיהם הנפשיים והפיזיים (Brown & Harris, 1978; Hall & Irwin, 2001), וקיימת נטייה של האבֵלים לפנות לרופאים יותר מאחרים (1983 ,Weiss & Parkes). המחקר בתחום זה ממוקד בסימפטומים, בתפקוד ובהשלכות התנהגותיות ורגשיות של האובדן (רובין, 1993). 

המודל הדואלי והמודל הדו־מסלולי הם מודלים עכשוויים המשלבים את התפיסה של האובדן כמשבר חיים ואת גישתו של פרויד, הרואה את האבל כתוך־נפשי, ורואים בתהליכים המתוארים על ידם תהליכים מקבילים. על פי המודל הדואלי, האבל הוא תהליך אקטיבי ורצוף בבחירות חלק מן הבחירות הוא ברמה היומיומית אך קשור בשאלה מהותית: האם להשקיע בהתמקדות בחסרון האדם האהוב או להסתגל למציאות החדשה? הדואליות בתהליך האבל היא המעבר בין עיסוק בעיבוד האבל לבין התכוונות לשינויים אחרים (2001 ,Stroebe & Schut). האדם האבל יכול לנוע בין התרכזות באובדן לבין ניסיון לחזור למסלול חיים רגיל, כלומר הוא יכול לעבד את האבל תקופה מסוימת ואז לחדול מכך ולהתעלם מן הכאב המעבר בין שני אופני התנהגות אלו מאפשר הסתגלות והתמודדות.

הנחת היסוד של המודל הדו־מסלולי (1999 ,Rubin) היא כי הבנת האובדן קשורה הן לתפקוד האדם השכול והן לקשרים הפנימיים המתמשכים עם הנפטר ושני אלה מהווים את מסלולי האבל. המסלול הראשון (ביו־פסיכו־סוציאלי) מתייחס לטווח היבטים של תפקוד האדם: רגשיים, בין־אישיים, סומטיים ופסיכיאטריים, וליכולת האדם השכול להשקיע בחיים מעבר להשקעה באבל (Malkinson & Rubin, 2007; רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). משתנה התפקוד מצביע למעשה על תפקוד האבלים ברצף הנע מתפקוד תקין ועד קשיי תפקוד, כך שרמה גבוהה בסולם הציינון במחקרים מייצגת קשיי תפקוד. המסלול השני מתייחס למערכת היחסים הפנימית עם הנפטר, היינו לקשר עם הנפטר, לתגובות חיוביות ושליליות הקשורות לזיכרונות ואידיאליזציה של הנפטר (2000 ,1999 ,Rubin). ההבחנה בין שני המסלולים מאפשרת לבדוק ולהבין בנפרד כל אחד מהמסלולים (ויצטום, 2004). למשל, אדם יכול לתפקד היטב אך עדיין לחוות רמות גבוהות של מעורבות עם דמותו של הנפטר כאשר נפטר ילד, למשל, ההורים ממשיכים את האינטראקציה עימו באמצעות ייצוגים פנימיים כמו זיכרונות, תחושה של אשליה שהוא נוכח, תחושה שהם מרגישים אותו, מריחים את ריחו בבגדיו או כביכול ראו אותו בחווייתם (;1995 ,Marwit & Klass 1997 ,1993,Klass). הקשר עם הנפטר תואר כמספק תמיכה, נחמה ולעיתים אף כקו מנחה בקבלת החלטות.

לתפיסות תיאורטיות אלו יש השלכות קליניות על האופן שבו המטפלים באבל ושכול בונים את התערבותם הטיפולית. המודל הדו־מסלולי, המשלב את ההסתכלות התוך־אישית ואת ההיבט התפקודי, מציע לבחון את ההתערבות הטיפולית בשני צירי המודל: מסלול התפקוד מעריך את תפקודי החיים המסתגלים והפחות מסתגלים של האדם שחווה אובדן הוא כולל רכיבי חרדה ודיכאון, אשר מרכזיים בהערכות מטפלים מבריאות הנפש לאנשים אבלים, תגובות דחק, הבניית משמעות והיכולת להשקיע במערכות יחסים יומיומיות ולהיות מעורב במשימות החיים בצורה מאוזנת. המסלול השני מתמקד במערכת הקשרים המתמשכת עם הנפטר לעיתים מופיעים געגועים עזים ורצון להתאחד עם הנפטר או הימנעות מוחלטת מחשיבה עליו ומהעלאת זיכרונות הקשורים אליו, או שילוב של שניהם (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016).

בשנים האחרונות אנחנו עדים למחקרים אשר מתמקדים בסימפטומים הגופניים של האבל ובחינת השינויים הפיזיים, הביוכימיים והאימונולוגיים שהופיעו בעקבות האובדן. כך, המחקר נע מהבנת האבל כתופעה פסיכולוגית תוך־נפשית לניסיון להבנה ברמה הביולוגית התוך־תאית והנוירולוגית. פעמים מתואר האבל בספרות התיאורטית הענפה העוסקת בשכול כגורם סיכון למחלות. האבל מעורר בגוף כאבים סומטיים, מחליש את הגוף והופך את האנשים האבלים לפגיעים למחלות: הצטננות, כאבי גרון, מחלות מעי כרוניות, אסטמה, מחלות לב ואף סרטן (2019 ,Brinkman). בגישות אלו הגוף הוא כמו "משתנה תלוי" אשר מושפע מן היגון והאבל והוא לא הגוף האבל בפני עצמו. נראה כי שתי גישות אלו מחמיצות את החשיבות של הגוף עצמו הנתון באבל, לא רק כגוף המייצג את הכאב הנפשי אלא גם את הכאב הנחווה בבשר, את הלב הכואב, את כאב הבטן ואת חוסר האנרגיה הגופנית והתשישות (Gudmundsdottir, 2009). 

בפרק זה אנו שואפות להביא לקדמת הבמה את הגוף, הגוף הסובל האבל, בלי שתפקוד הגוף, כאביו או הסימפטומים המופיעים בו ייחשבו, יטופלו וייבחנו קודם כול כהיבט של הסבל הרגשי או כמייצגים בגוף את הסבל הרגשי עצמו. 

החוויות הגופניות בעקבות אובדן

"אני סובלת מאוד מכאבי ברכיים [...] אני גם סובלת מיתר לחץ דם [...]"; "כל הגוף תפוס, כל השרירים תפוסים, ממש ברמה כזאת שקשה לי להסתובב במיטה [...] הרגליים כואבות, הגב כואב, הגב התחתון כואב. כולי כואבת. ממש, כולי כואבת"; "יד ימין רועדת [...] גם הרגל [...] קשה לי לנשום [...] כל הזמן [...] קושי נשימתי";"הייתה תקופה ארוכה שסבלתי מאוד מהכתף [...] הרגשתי שלוחץ לי בלב, שאין לי מקום [...] וקשיי נשימה"; "יש מגבלה בצוואר, אני לא יכול להסתכל למעלה"; "אני לא ישנה במשך היום ובלילה אני לא נרדמת [...]"; "בהתחלה, אי־אפשר היה להירדם. עכשיו, אנחנו מתעוררים מוקדם מאוד [...]"; "בלילות כמובן אני עם כדורים פסיכיאטריים [...]". 

בסיפורי גוף אלו תיארו אנשים שכולים את כאבם והם הופיעו במחקרה של גפני (2017). הסיפורים סופרו טרם כניסתם לקבוצת צ'י גונג טיפולית מרבית המשתתפים בקבוצה היו הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם בנסיבות טראומטיות. קשיי תפקוד המתבטאים בבעיות סומטיות, קשיי שינה, קושי בריכוז ומכאובי הגוף, דווחו גם במחקרה של שלו (2009), אשר בדק את תפיסת העצמי ותפיסת העתיד של הורים שכולים. 

תיאורים אלו מביאים את קולו של הגוף "המדבר", אשר פעמים רבות התייחסו אליו כמשלים או כמפריע לסיפור האבל הרגשי, הפסיכולוגי (,Gudmundsdottir 2009). ברינקמן (2018 ,Brinkman) טוען כי יש נטייה לראות כמוקד את האופן שבו האֵבל "נכנס" לגוף, במטרה להבין איך להקל על הסימפטום הרגשי פסיכולוגי. לטענתו, האבל משפיע על הגוף ומושפע מהגוף במעגל השפעה הדדית. 

מקדוגל (1988) טוענת שיש להבין את הגוף כאובייקט הפיזי של הנפש. כאב או סבל בתחום אחד משפיע באופן בלתי נמנע על התחום האחר וכך כל הזמן יש מגע בין גוף לנפש. לדבריה, הכאב הוא גשר שמחבר בין הגוף לנפש עם זאת, ישנם מצבים שבהם המסלולים המחברים בין הגוף לנפש נחסמים, נוצר פיצול בין חוויה של כאב נפשי לכאב פיזי. אוגדן (2011) מתאר זאת כפעילות מנטלית הגנתית במטרה להתנתק מתחושות הגוף ומעוצמתן המאיימת על הקיום הנפשי. ויניקוט (2015) מסביר זאת כמצב הגנתי הנוצר כדי לברוח מההוויה הפסיכוסומטית באמצעות השכל. כאשר נוצר הפיצול בין הגוף לנפש, נשארים הרגשות והתחושות בגוף, מופקעים מהיכולת הנפשית לתת להם מילים (מקדוגל, 1988), ומצב זה משאיר את האדם בכלא של הדברים כשלעצמם, ללא יכולת לנוע מהם. המילה, כסמל, משחררת את האדם מהעיסוק בדבר עצמו ומאפשרת לו לנוע פנימה אל תחושותיו והחוצה אל הסביבה, ללא חשש לקרוס אל אחד הצדדים (אוגדן, 2003, עמ' 170). חוסר התנועה והנתק בין כאבי הגוף לכאבי הנפש אינם מאפשרים את עיבוד החוויה הגופנית לתקשורת ורבלית ואת היכולת ליצור אינטגרציה בין החוויה ליכולת לשיים ולסמל אותה (סולמס וטרנבול, 2005). הזיכרונות והתחושות נשארים קפואים ולא ניתנים לשינוי, מכיוון שאינם נגישים לאסוציאציות (1996 ,Van der Kolk). חוסר היכולת ליצור אינטגרציה בין החוויה למסמל אותה פוגע באפשרות ליצור נרטיב מגובש (1996 ,Bromberg). הזיכרונות הטראומטיים, שאינם מוצאים דרכם לביטוי מילולי, מתבטאים במצבים סומטיים ובהופעת תסמיני כאב (2016 ,Kelly). זהו מנגנון ההמרה (קונברסיה), תהליך שבו חומרים נפשיים שבלתי ניתן לשאתם מתפצלים או מודחקים בשירות ההגנה ומועברים לגוף דרך הסימפטום הגופני נשמר תוכן נפשי המייצג אותו ומתבטא דרכו באופן מטפורי (ירום, 2013). וכפי שכתבנו לעיל, הגשר שאותו מתארת מקדוגל (1988) הוא התייחסות לתסמינים הגופניים כניסיון לריפוי עצמי שבו הנפש משתמשת בגוף כדי להעביר מסר, ולמנוע את הגשמתם של דחפים או משאלות אסורים (קדוש, בדפוס). 

"אם הם לא היו לידי (האחים שלו), הייתי צורחת ומתרסקת לרסיסים... זה מה שרציתי... אבל כבר 10 שנים, בוקר בוקר, אני צורחת בדממה ואוספת את הרסיסים, גוררת את הגוף הזה להכין סנדוויצ'ים וכולם אומרים לי כמה אני חזקה..." (יעל, משתתפת בקבוצת צ'י גונג). 

יעל מתארת את הרסיסים שעליה לאסוף מדי יום על מנת להמשיך בחייה, ותיאורה ממחיש לנו עד כמה מותו ואובדנו של בן משפחה או אדם קרוב ואהוב משפיעים באופן פיזי ממשי על הגוף. מזור (2017) כותבת כי מות בן משפחה מכחיד את ההתנסות הממשית עימו; תחושת החסר התמידית של האדם שאיננו אינה רק רגשית, אלא היא גם תחושת חסר בגוף עצמו, שלעולם לא יחוש יותר את מגע האדם החסר. 

הגעגועים לאדם שמת מתוארים פעמים רבות על ידי האבלים ככאב פיזי, כפי שתיארנו לעיל. הגוף נצרב, נחתך, מתפורר ומתנפץ, אך לעיתים המוות עלול ליצור דווקא קיפאון בתנועה של האדם המתאבל, כמעין צמצום הגנתי (מזור, 2017). לדברי מזור, ההיעדרות הפיזית יוצרת דעיכה ומחיקה, לא רק של הדמות שנעלמת אלא גם של תחושת העצמי הגופני של האדם האבל. פעולת המחיקה מזעזעת את מי שנשאר והוא הופך ל"עד בכפייה" דרך ההתנסות של גופו. היבט גופני זה של האבל, בשונה מהתהליכים הרגשיים אשר, כפי שציינו, בדרך כלל מדוברים בחדר הטיפול, נוטה שלא להיות מדובר או מוזכר בשעה הטיפולית. 

הגוף בכללותו פועל ומתכתב עם העולם החיצוני ועם התרבות שבה אנו חיים. המיומנויות הבסיסיות מתייחסות לגוף כולו, לגודלו, לגפיים, לאופן שבו אנו הולכים, אוחזים בחלק מהתרבויות הצאצא מושם על הגב וכך נמשכת התנועה של הגוף, בעוד שבחברה המערבית הוא מוסע בעגלה ממקום למקום. כאשר האדם חווה אובדן ואבל, אותן מיומנויות אשר קשורות גם למבנה הגוף עצמו וגם לתרבות נפגעות אף הן (2009 ,Gudmundsdottir). הורים מטפלים בחיי היומיום בילדיהם ולומדים מיומנויות שהיו ייחודיות להם: החזקה, הרדמה, האכלה וטיפול. כאשר ילד מת, ההורים אשר גילמו בגוף דרכים להיות בעולם צריכים להתמודד עם היעלמותן. דוגמה לכך מספק טוד (2007 ,Todd), אשר חקר הורים שכולים לילדים עם מוגבלות ההורים תיארו את כאב הגוף והדגישו את כאב הזרועות — אותן זרועות אשר במשך שנים רבות נשאו את הילד המוגבל, הרימו, טיפלו, פעלו, חיבקו, ועתה, לדברי ההורים, מוטלות ידיהם לצד גופם ללא צורך בהן. גם בעל אשר תמך באשתו הנכה תיאר כי לאחר מותה חש כי פעולות הגוף שבעבר "החזיקו אותו" השתנו, ומאז שפעולות אלו אינן גופו קורס (2020 ,Pearce & Komaromy). דוגמה נוספת היא של אם שבתה התינוקת נפטרה ממוות בעריסה. היא תיארה כיצד האכילה והרימה והרגיעה את בתה, ועתה גופה ממשיך לנוע קדימה ואחורה בתנועות הרגעה, ידיה עולות לכתפיה בתנועות של חיבוק ונדנוד והיא חשה כי מה שהרגיע את בתה מרגיע כעת את גופה הממשיך את התנועות (2009 ,Gudmundsdottir).

פירס וקומרומי (2020 ,Pearce & Komaromy) חקרו את הכאב הגופני של האבל וראיינו אנשים שחוו אובדן על החוויה הגופנית ותחושות הגוף שלהם: אם שאיבדה את בתה סיפרה כי "תמיד שמעתי על כאבי גוף וחשבתי שזו מטפורה. זה לא. כל הגוף שלי צועק מכאב ואפילו עכשיו אני מרגישה שמישהו מושך פיזית חלקים ממני. אם הייתי מסתכלת פנימה עכשיו הייתי רואה את הלב שלי וחלקים ממני מפוזרים למיליוני חלקיקים". תיאור גופני המאיר באור נוסף את אופן ההשפעה של האבל על הגוף הפיזי הממשי מתארת אישה שבעלה היה גבוה באופן משמעותי ממנה: "הרגשתי שינוי בגודל שלי, הרגשתי אובדן של תחושת קרקוע ותמיכה ברמה הגופנית". פעמים רבות במפגשים הטיפוליים עם הורים שכולים או אנשים שחוו אובדן עולים תיאורי הגוף הכואב, השורף, הנחתך והם מלווים בתחושה שאיש לא יוכל להבין את חוויית גופם ואף הם עצמם לומדים להכיר אותו מחדש. ברינקמן (2019 ,Brinkman) טוען כי האבל הוא רגש אשר מוטבע בגוף ומורגש דרך הגוף, אך גם מובע באמצעות הגוף בסיטואציות חברתיות. ברינקמן מפנה אותנו לחפש בגוגל בחיפוש פשוט את המילים "אבל" ו"יגון". משנעשה זאת יעלו דימויים של עיניים דומעות, אך הרוב המכריע יהיו דימויים של גוף האדם: גוף מתכופף, מתכנס פנימה אל תוך עצמו, הראש מוטה מטה, רכון אל כיוון הקרקע, אחת הידיים או שתיהן תומכות את הראש או מכסות את העיניים או את הפה. דימוי האבל מוצג על ידי הגוף כולו, מובע בגוף, נרשם בגוף, אך הגוף עצמו נזנח מהספרות המערבית העוסקת באבל. 

אם כן, האבל משנה את האופן שבו האדם האבל מרגיש בתוך גופו; אנשים תיארו את גופם כמוזר, לא מוכר, כבד יותר, וסובל. רבים תיארו במחקרים השונים כאב הדומה לשריפה, משהו פיזי השורף מבפנים וקשה להרגיעו. ואן דר קולק (2021) מתאר את דודתו, אלמנה עם היסטוריה טראומטית כאובה שהייתה מתמודדת עם כאביה דרך עשייה מרובה אך כמעט לא דיברה. גם בשדה התעופה, כאשר נמלאו עיניה בדמעות, אמרה כי זה בשל הרוח הקרה. גופה של דודתו, לדבריו, הרגיש את העצב שנפשה לא ידעה לזהות — צער הפרידה מבני משפחתה, קרוביה החיים היחידים. הייתכן כי ההתעלמות מהביטוי הגופני העוצמתי של האובדן מרחיקה את עובדת המוות והסופיות שבחיים, שואלת סנדרה לוי (2006), בהרצאתה בחברה הפסיכואנליטית. וכפי שציינה מזור (2017), ההתעלמות אינה רק של האדם עצמו מביטויי גופו אלא גם של בני משפחתו והסובבים אותו, אשר עדים לשינויים ולכאבי הגוף אך הכאב נותר לא מדובר ולא מונכח. 

תשומת הלב לגוף, לתחושות המשתנות, לעקיבה של המטפל אחר מנח הגוף, הנשימה, הקול, היא כלי משמעותי בפסיכותרפיה גופנית. ואן דר קולק (2021), למשל, עוזר למטופליו לשים לב לגופם ואחר כך לתאר את הרגשות השונים בגופם. אין הכוונה לרגשות כמו כעס או פחד אלא חיבור לתחושות גופניות שמצויות בתשתית הרגשות: לחץ, חום, מתח שרירי, תחושת קריסה וכן הלאה. כמו כן, הוא שם דגש על מודעות לנשימה, למחוות הגוף ולתנועות. לדבריו, יש ללמד את הנפש מחדש כיצד להרגיש את תחושות הגוף. והגוף עצמו זקוק לעזרה כדי שיוכל לשאת את הכאב ולהניח לו במפגש הטיפולי. הוא סבור כי בליבת ההחלמה מצויה המודעות העצמית לחוויית ההווה וכי הביטויים החשובים ביותר בטיפול בטראומה הם "שים לב לזה" ו"מה קורה עכשיו". הסבל המייסר של כאבי הגוף והכיווץ בחזה גורמים צער ואנשים מנסים להימנע מלהרגיש תחושות גופניות אלו. לדברי ואן דר קולק, הימנעות זו רק מגבירה את הסיכוי להיות מוצפים בהן, ועל כן, כדי להשתנות ולנוע ממצב קיפאון הגוף והנפש הכבויה, על האבלים לפתוח עצמם לחוויה הפנימית ולהתמקד בתחושות הגופניות המשתנות ובנות החלוף, בניגוד לחוויית הטראומה נטולת הזמן והנצחית. 

התערבות טיפולית מבוססת גוף

בהקדמה לספרו על ההבדלים בין נשים לגברים בעת אבל, דוקה (2010 ,Doka) מתאר כיצד מגיע אב שכול לטיפול ומספר לו בכאב כי משהו אינו כשורה איתו. מאז מות בתם התינוקת במוות בעריסה הוא מתבונן באשתו הבוכה מדי ערב עד שהיא נרדמת, והוא אינו מסוגל לבכות. במקום זאת הוא הולך לסדנה שלו ובמשך שעות מכה בפטיש ואזמל ומפסל פסל ענק לזכרה של בתו. "'מה לא בסדר איתי?!' הוא תהה 'מדוע איני מסוגל להתאבל ולבכות?'". אנשים רבים, כמו אב זה, לא תמיד מבינים כי גם פיסול או כל פעילות גופנית, אפילו יומיומית, מספקים משמעות ותחושה של התמודדות, גם אם הם מנוגדים לציפיות החברתיות הרגילות (2020 ,Pearc & Komaromy). אחת הדרכים לעודד מעורבות בחזרה לחיים לאחר האבל היא שימוש בגוף האנושי להנעת האדם קדימה. פעילות גופנית, התעמלות ותנועה הן דוגמאות לפעילויות בסיסיות המספקות לעיתים קרובות יכולת שליטה חזרה על הגוף, מידה מסוימת של כוח ותחושות שליטה עצמית ומסוגלות לאדם המבצע את המשימה (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016; ואן דר קולק, 2021). 

בספרם מתארים רובין, מלקינסון וויצטום (2016) טיפול באישה שאיבדה את בעלה בנסיבות טראומטיות. בעלה נהרג בפיגוע והיא פנתה לטיפול תשעה חודשים לאחר האובדן. כפי שציינו לעיל, המודל הדו־מסלולי של האבל (רובין, 1999) משמש גם בתהליך ההערכה וההחלטה על אופן ההתערבות הטיפולית. ההתמקדות בשלב הראשוני של הטיפול הייתה בקשיי התפקוד בחיי היומיום. האישה תיארה ביטויים של חרדה, בעיות שינה, דיכאון וקשיי תפקוד כלליים. ההתערבות הטיפולית כללה הקדשת תשומת לב לבריאות הגופנית הפיזית, לעידוד פעילות גופנית, להחזרת שליטה פנימית ולחיזוק פיזי, תרגילי נשימה וחיבור לגוף, לצד התערבויות קוגניטיביות. המטופלת, שהחלה לשחות, להגביר מעורבות בחיי היומיום של ילדיה, לצאת ולפגוש אנשים, חשה הטבה וניכרה הפחתה בסימפטומים הגופניים ובתסמיני החרדה. נראה כי המיקוד הראשוני של המטפלת בגוף הכואב אפשר למטופלת לטפל בגופה ולהתחזק ורק לאחר מכן להתמקד במערכת היחסים עם המת.

השימוש בגוף כחלק מתהליך האבל מודגש גם במודל שפיתחה קלהאן (Callahan, 2014), "חיבורי גוף". בעבודה טיפולית קבוצתית עם הורים שכולים הציעה המטפלת הזדמנות ליצור חיבורים בין האנשים בקבוצה, אך בייחוד חקירה פנימית גופנית. חקירה הבודקת את תנועת הגוף במרחב, הנשימה, תנוחת הגוף וכדומה ההורים השכולים שינו את מנח הגוף בעת דברם על אבלם, גופם התחתון התקשח, נשימתם הייתה שטוחה ולעיתים נראה היה כי הגוף הסובל — הכאב בגוף שאותו תיארו ההורים "מנתק" את הגוף מראשם. העבודה בתנועה וחקירת הגוף בתנועה אפשרו לספר את סיפור האבל בתנועה תוך כדי מתן תשומת לב לאופן שבו המילים משפיעות על הגוף ועל הנשימה והאופן שבו הן מחברות מחדש את הראש והמחשבות לתחושות הגוף הסבל החי בגוף האבל (2014 ,Larsen & Young). יוכל להשתחרר ללא מילים, בעזרת טיפול המשתמש בתנועה, המייצגת את תחושות הגוף, ומודעות לגוף ולאופן שבו הוא נע ומתקיים תוך כדי הבעת אמפתיה וחמלה עצמית לגוף האבל הסובל. טיפול בתנועה מסוג זה בקבוצה מאפשר, לדברי המטפלות, עדות קבוצתית ושיתוף ללא מילים של כאבי האבל המגולמים בגוף. לדברי לארסן ויאנג (2014), השינוי בתנועת הגוף — למשל, היכולת לשנות את תנוחת הגוף מתנוחה של סבל, קושי ומצוקה, כתפיים מכווצות, קושי בנשימה ומבט המופנה מטה, לתנועה הממוקדת בפתיחת בית החזה, פרישת הידיים למרחב — מביא עימו הקלה בכאב. ואן דר קולק (2021) מתאר כיצד במצבי טראומה מופר האיזון בין האונות הקדמיות, הקורטקס, ששוקלות את המצב, לאמיגדלה, שאחראית לזהות באופן מהיר ואוטומטי אם המידע הנכנס רלוונטי להישרדותנו ואם הוא איום. היא מכינה אותנו להילחם או לברוח לפני שלאונות הקדמיות יש הזדמנות לשקול את המצב כל עוד המצוקה אינה גדולה מדי, טוען ואן דר קולק, האונות הקדמיות יכולות להחזיר את שיווי המשקל ולעזור לנו להבין שזו אזעקת שווא. בעת טראומה האיזון ביניהן מתערער באופן קיצוני כאשר אנשים מצויים בסערה רגשית המלווה בפחד, עצב וכעס עזים, היכולת המעכבת של האונות הקדמיות פוחתת ולעיתים אף קורסת. ההתמודדות עם מצב הדחק תלויה בוויסות והחזרת האיזון. המוח נותן שתי אפשרויות לוויסות: מלמעלה למטה (-top down) — מהקוגניציה אל הגוף; או מלמטה למעלה (bottom-up) — מהגופני חושי אל תהליכי החשיבה. ויסות מלמעלה למטה כרוך בחיזוק יכולת האונות הקדמיות לשלוט בתחושות הגופניות מדיטציה קשובה (מיינדפולנס) ויוגה עשויים לסייע בזה ויסות מלמטה למעלה, דרך המוח הזוחלי, יכול להיעשות באמצעות נשימה, תנועה ומגע. נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים, לדברי ואן דר קולק, שמצויה גם תחת שליטה מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית. צי' גונג מאפשר ויסות מלמטה למעלה, הכרת גופנו, הכרת התחושות הגופניות והיכולת לפרשן, להבחין בהן ולפעול על פי הן, לעומת הקהות החושית ואובדן התחושה של היותנו חיים באופן מלא. 

היכולת לפגוש בקבוצת מראה של אנשים אשר מתמודדים בגופם עם חוויית כאב דומה, המהדהדים דרך התנועה את סבלם, מחזקת גם את מערכות היחסים החברתיות ומפחיתה תחושה של בדידות. האבל והיגון נאצרים בגוף (2014 ,Smith), וקבוצה המתמקדת בתנועה מחזקת את האינטגרציה הרגשית, הקוגניטיבית, הגופנית והחברתית (1992 ,Chaikilin). התנועה היא מנגנון המווסת מצבים מנטליים דרך נוירוטרנסמיטרים המפעילים את נוירוני המראה בדרך של תנועה אמפתית (Berrol ,2006 ,1992). היכולת לדבר דרך הגוף, במרחב בטוח, מאפשרת את חקר החוויה האישית, במקום לבחון את ההסבר לחוויה. חקר החוויה הגופנית בתוך קבוצה נותן ביטוי מילולי המעצים את הוויסות הרגשי, מאפשר יצירת דימויים ומעשיר את האפשרות למצוא נקודות דמיון בקרב חברי הקבוצה — כאבים במקומות דומים, חוויות גופניות דומות, דבר המחזק את האינטגרציה הקבוצתית (אזגריאן, 2011). 

כפי שציינו, הכאבים מתבטאים בתנועה במנח הגוף; הגוף נדמה כקפא והתנתק מתחושות גופניות העשויות להזכיר את כאב האובדן (2012 ,Haseltine). אין די מילים לתיאור הכאב, האובדן והיגון, ועל כן עבודה טיפולית בתנועה, עם קול, תרגולי גוף, כמו יוגה ומדיטציה, וחמלה עצמית, בשילוב פסיכותרפיה, משמעותית לאנשים שחוו אבל וטראומה (2014 ,Smith). ואן דר קולק (2021) מתאר מחקר שבו מטופלת בשם מרשה השתתפה בניסוי שכלל בדיקה בתוך סורק FMRI, שלוש־עשרה שנים לאחר שקיבלה את הבשורה על מות בתה. החוקרים "הפעילו" בשאלותיהם את התחושות, הצלילים והמראות מהתאונה שהיו עדיין מאוחסנים בזיכרונה. כאשר תחושות מוקדמות אלו, שאירעו שנים לפני הבדיקה העכשווית, עלו אל פני השטח, הן הפעילו אצלה מערכת התרעה, שגרמה לה להגיב כאילו שוב הייתה שם בבית החולים. קצב הלב ומדדי לחץ הדם שיקפו מצב פיזיולוגי של דריכות מבועתת גם אם הנפש המודעת ממשיכה את החיים כאילו דבר לא אירע, ולומדת להתעלם ממסרי המוח הרגשי, הגוף רושם את האיום. השפעתם הגופנית של הורמוני הדחק נמשכת ללא הרף, עד שאין ברירה אלא להתייחס אליהם כשהם מתבטאים בחולי ובכאבי הגוף. הרישום בגוף מחדד לנו כי גם אנשים שיגיעו לטיפול שנים רבות לאחר חוויית האובדן וייתכן שסיבת הפנייה לטיפול תהיה אחרת, מרגע שניגע בתחושות המוקדמות של הכאב הנפשי והגופני גם יחד, יופיעו ויעלו תחושות פיזיות של הגוף הזוכר. 

תשומת הלב לגוף האבל בתוך חדר הטיפול יכולה להתרחש במסגרת המפגש בין הגופים בחדר. המטפל בפסיכותרפיה הגופנית נעזר בהדהוד הגופני המתייחס לתגובה אפקטיבית, לא מילולית, למתרחש אצל האחר. זוהי שיחה המתנהלת בין גופים ובין תהליכים לא מודעים, כך שחוויית האחר עוברת דרך המטפל אשר חש אותה דרך גופו. תחושות גופניות ורגשות אלו המתעוררים במטפל משמשים גלאים ורמזים למה שקורה אצל המטופל ובין המטפל למטופל. מרטין (2015 ,Martin) מתארת את הטכניקה שבה המטפל מפנה תשומת לב וסקרנות לשינויים גופניים אצל המטופל, כמו שינויים בנשימה, צבע עור, קול, מבע, פנים, מבט עיניים, תנוחות, תנועות, מנח, מגע עצמי, יציבה, רמת אנרגיה ויצירת קשר עין — סימנים חיצוניים של החוויה הפנימית של המטופל ברגע הזה. הטיפול דרך ההדהוד התחושתי גופני עובר דרך אזורים בלתי מילוליים, אזורים שהם "חוויה בלתי מנוסחת" (2013 ,Stern) או "הידוע שאינו נחשב" (בולס, 2000). הוא מאפשר למטופל או לקבוצה לחזור אל תחושות סומטיות שנמצאות בגוף, ברובד המודע והלא מודע יחד (2015 ,Stanek), דרך מגע עדין, וליצור שוב קשר עם הטראומה, באופן שמאפשר להתחיל לשהות בה, לשאת אותה ולהתחיל לעבד אותה. ההדהוד הגופני מתרחש כל הזמן גם בקרב בני משפחה (מזור, 2017). ההדהוד הגופני בין שני בני משפחה, למשל, הוא ספציפי לשניהם: הדדיות פיזית בין הורה לילד, פעימה גופנית בין בני זוג ועוד. לדברי מזור, הדהוד גופני כזה הוא סמוי מהעין וכאשר משהו משתבש, קשה להבין מה קרה והתחושה היא "שמשהו לא בסדר". במקרה של מוות האדם האבל חסר את אותה תחושת של הדהוד גופני של האדם שמת. בטיפול ייתכן שנרגיש בגופנו את התחושות הגופניות, את עייפות הגוף, כאבי הראש, הלסת הכואבת. אלו יכולים להיות רמזים עבורנו כי משהו לא מדובר מתרחש כאן ועכשיו אצל המטופל ביחסים בינינו וביחסים בינו ובין האדם שמת. 

התפיסה הסינית על גוף נפש, רגש, חשיבה ותנועה

"כל הדברים מההתחלה הם לא חומר ולא שכל ולא חוכמה [...] ולא תודעה, לא ישות ולא אי־ישות" (2006 ,Hakeda).

אם כך, גישות מערביות משלבות פרקטיקות של תנועה וגישה טיפולית המערבת מיינדפולנס וחמלה עצמית. צ'אן (2006), המטפלת באנשים הנוטים למות ובאנשים שחוו אבל בהונג קונג וסין, מציעה גישה טיפולית המשלבת גוף, נפש ורוח לבריאות ולריפוי. הגישה מחברת ידע עתיק יומין מתוך הרפואה הסינית המסורתית לידע מערבי. צ'אן (2006 ,Chan) מציבה לה למטרה להכיר למטפלים מערביים את הגישה של גוף, נפש ורוח והאופן שבו בעת כאב ואבל היא מובילה לבריאות ולריפוי. על פי האמונה הסינית, יש לבסס מצב הרמוני של איזון באנרגיית החיים, הצ'י, בין החלק השלם הכולל את החלק הפנימי של האדם לבין הסביבה החיצונית, הטבע והיקום. הגישה מציעה ליצור קשר ואינטראקציה בין המערכת הפנימית והחיצונית של המטופל, ייחודיותו וחוויית הכוליות שלו. הרפואה המערבית תיעזר בתרופות להילחם במחלה, אך הפילוסופיה המזרחית תתייחס למחלה כאל סימפטום בגוף ודיסהרמוניה של הנפש על כן הטיפול יתמקד בחיזוק כל המערכות בגוף, מתוך מטרה להחזיר לאיזון פנימי, ולא יתמקד בחלק שנפגע במשבר או במחלה. אם כן, הרפואה הסינית מציעה דרך להסביר את הקשר בין תנועה, גוף, נפש, מוח ועולם הרגש. בחשיבה המערבית, המוח נמצא מעל הקשר גוף־נפש; הרגשות מושפעים על ידי המערכת הלימבית ובמצבי מתח נפשי, לחץ או טראומה מתמשכת, המערכת נשארת במצב של עוררות ואינה משדרת רגיעה. 

האובדן, כאירוע טראומטי ומטלטל, מפר את ההומאוסטזיס הבסיסי של האדם, באופן המוביל להפרעות סומטיות (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). ואן דר קולק (2013, 2021) מתאר כי המוח הרציונלי, הנחשב גולת הכותרת של האדם, שכן תפקידו לעזור לנו להתנהל בעולם, אינו יכול לארגן רגשות ודחפים. היות שהוא לא מצויד בתוכנה לביטול רגשות, מחשבות ודחפים, רישומי הטראומה ממשיכים להפעיל את מערכות הגוף באזעקות שווא, הנתפסות כמצבי חירום. המערכת ממשיכה לטעון את עצמה ולצבור אנרגיה עודפת בלי שתיווצר פעולת ריקון, איזון וחידוש כוחות (לוין ופרדריק, 1999). המערכת המרגיעה אינה זמינה ואינה מגיעה לידי ויסות והרגעה. האדם הטראומטי מרגיש במלחמה מתמדת מחוץ לגופו ובתוך גופו, הוא חש חוסר שליטה, עייפות, סכנה וחוסר ביטחון (2013 ,Van Der Kolk). 

בחשיבה הזן בודהיסטית, הדואליות בין פסיכו לסומה, בין פנים לחוץ, אינה קיימת. הקשר בין הגוף לנפש, תהליכי חשיבה, זמן ומרחב אינו היררכי, אלא מיוצג כמעגל של השפעה הדדית. קשר מעגלי זה נע בין איברי הגוף והמוח בתהליך של הזנה ובקרה אין־סופיים. הרפואה הסינית חושפת לעינינו מערכת נוספת, המצטרפת למערכת העצבים, הדם, הנשימה, העיכול — מערכת הצ'י, האנרגיה הנעה בתוך גופו של האדם, בין גופו למחשבותיו, בין אדם לאדם, לסביבה לטבע וליקום. לאנרגיית הצ'י אין מושג מקביל בתרבות המערבית. הצ'י הוא הכוח המניע, התנועה האין־סופית שמאפשרת לכל מה שחי להתפתח, להיכחד ולחזור להיות כחלק מאנרגיה המניעה את הכול. הוא דומה אולי לאותה אנרגיה שלה קוראת היהדות "כוח החיים", היפנים קוראים לה "קי", וילהלם רייך קרא לה "אורגון", ההודים קוראים לה "פארנה", והנמן, אבי ההומאופתיה המודרנית, קרא לה "כוח החיות". הצ'י הוא אנרגיה, אין לו צורה מוגדרת ואין דרך להריחו או לגעת בו. הוא הכוח המאפשר את החיים, ובזכותו מתקיימים היצורים והצמחים. הוא אחראי להתרבות, להשתנות, לתנועה, לתזונה ולשינה. כמונח המתאר אנרגיה, הניסיון להגדיר את הצ'י יהיה חלקי בלבד. הוא מושג פרדוקסלי בהיותו מניע תהליכים אך גם מונע על ידי תהליכים. הוא בתוך האדם, אך גם מחוץ לגוף הוא איתנו מלידה, אך נוסף לנו מהאוכל, מהאוויר ומהרגשות, וגם נגרע מאיתנו דרכם (2009 ,Maciocia). 

בניסיון להסביר את פעולת הצ'י משווה דינה ראלט (בתוך גפני, 2017) את הצ'י לרשת המידע המועבר במערכות התקשורת הבין־תאיות. הצעתה זו מתבססת על מחקר שערכה בנושא תזונה והרגלי תנועה. היא מסבירה כי התייחסות אל הצ'י כמידע בין־תאי הזורם במסלולים מסוימים (המרידיאנים) מאפשרת את הרחבת הידע על רשתות המידע הזורמות בכל פעילות של הגוף וכוללות את מערכות הקשרים בין איברי הגוף, ובהם המוח, ובינם לבין הרגשות, המחשבות והסביבה. ההקבלה בין צ'י לרשת המידע הגופני, הידועה לנו במערב, פותחת את האפשרות לאינטגרציה של פילוסופיית הרפואה הסינית עם המחקר העכשווי על תקשורת בין־תאית.

באופן זהה גם המונחים המערביים "נפש" ו"רגש" מקבלים תצורה אחרת בתפיסה הזן בודהיסטית: בתפיסה זו הנפש אינה אחת. היא שוכנת בחמישה איברים בגוף, שלכל אחד מהם תפקיד, תנועה ואיכות שונה. הבנת התפקיד, האיכות, התנועה והרגש המשויכים לאיבר, והעבודה הפרקטית לעיבוד האבל בטיפול, הנבנית על בסיס הבנה זו, נותנות משמעות לתרגול התנועות ועוזרות בהנעת הגוף האבל אל תהליכי חיבור בין הגופני לנפשי, ומסייעות בעיבוד האובדן. לנפש של כל איבר קיימים ידע ויכולת לייצר קשר בין שאר האיברים ולהניעם יחד כדי להגיע לאיזון הן בסומה והן בפסיכה, כמו גם בין האדם לסביבתו. לפי אחד החוקרים (2009 ,Maciocia), כאשר משתבשות התנועה והזרימה, משתבשים מעבר המידע וההזנה ומופרע הקשר בין המערכות והאיברים השונים ובין הנפש והרגש השוכנים בתוכם. 

על מנת להבין את הקשר שבין תפיסה זו לפסיכולוגיה המערבית, נוכל להתבונן בטבלה הבאה ולמצוא התאמה בין התיאוריה של מאן (2009), שפיתח גישת טיפול דינמי קצר מועד מוגבל בזמן אשר בין היתר כוללת רגשות בסיסיים, לבין התפיסה הזן בודהיסטית. 

טבלה 1. שילוב בין הטיפול הדינמי המוגבל בזמן לבין התפיסה הזן בודהיסטית.

חמשת הרגשות בחלוקה מערבית ובתפיסה הזן בודהיסטית

בהתבוננות על הטבלה נראה כי הראייה הסינית מתייחסת אל הרגשות בשני אופנים — תקיעות וזרימה. ההתייחסות של הרפואה הסינית אל הרגשות, איברי הגוף והאנרגיה היא חלק מההתייחסות הכללית אל בריאות האדם. בריאות משמעה זרימה חופשית של צ'י, ואחד הביטויים לכך היא היכולת של אדם לנוע בחופשיות בין רגשותיו. לפי תפיסה זו, רגשות האדם תמיד חיוביים ואותנטיים, אך הם יכולים לגרום נזק כאשר הם מבטאים את עצמם בהגזמה ובעוצמה, או כאשר אינם חולפים.

בחשיבה הסינית התפקוד הפיזיולוגי ותפקוד הפסיכה הם כיחידה אחת הפועלת בזמן משותף. הדרך של האדם לבטא את העצמי הפסיכולוגי שלו הוא בדרך הפיזיולוגית, ובאותו זמן הפיזיולוגיה תהיה מאוזנת ומתפקדת רק כאשר הפסיכה מאוזנת ומתפקדת. כאשר הצ'י עובד באופן תקין ונמצא בתנועה, האדם יכול להיות עצוב, כועס או שמח ולנוע הלאה, האנרגיה לא נשארת תקועה ברגש זה או אחר (וולף, 2013). בעקבות משבר (גופני או נפשי), נוצרת תנועה חסרה, "תקיעות", והאיברים הנושאים את הרגשות והאיכויות אינם מזינים זה את זה ואינם מאפשרים קשר של הזנה, שינוי וריפוי. הטראומה נשארת בגוף ללא יכולת עיבוד או תנועה ומתחילה לייצר כאבים ודיסהרמוניה. 

ברפואה הסינית רגשות לא מאוזנים הם רגשות שנתקעים לאורך זמן, פוגעים בתפקוד הפיזי של הגוף ויוצרים כאבים ומחלות. הנעת הצ'י היא הדרך להחזיר את המערכת לתנועה גופנית ונפשית גם יחד. 

תרגול הצ'י גונג הוא החלק האקטיבי ברפואה הסינית המסורתית; ההבנה היא כי על האדם לקחת חלק בשמירה על בריאותו הפיזית והנפשית, להניע את גופו על מנת להניע את הצ'י, כדרך לחדש את הקשר בין האיברים לרגשות, את הקשר בין איברי הגוף הפיזי לרגש המצוי באיברים, ואת הקשר בין הגופנפש לסביבה וזמן. מיומנות תרגול הצ'י גונג היא היכולת להזרים אנרגיה שנתקעה רגשית וגופנית, במטרה לאפשר לאדם להמשיך להניע את חייו ולשמור על איכותם ולעזור לאדם להתמודד עם אתגרי החיים. התרגול מרחיב את היכולת להתחבר לתחושות ולרגשות העולים ולהשיב את הקשר והאיזון למגוון צירי התנועה (2012 ,.Ho et al).

החשיבה כי לגוף יש יכולת לעבד, ליצור ולרפא נמצאת גם בתחומים אחרים בעבודה הגופנית: יוגה, SE, מיינדפולנס ועוד. 

תיאור המקרה שנציג כאן מדגים את הפיצולים הנעשים בין הגוף ובין הנפש בתהליך האבל ואת התהליך הגופני הטיפולי ללא מילים, ללא הצורך לדבר על החוויה הגופנית, אלא לחוש אותה ולחוות אותה בעת התרחשותה. נציג את סיפורו של יואל, אב שכול, שהשתתף בקבוצת תרגול צ'י גונג להורים שכולים ואת השינוי שחל בו תוך כדי חיבור מחודש בין הגוף לנפש שנוצר בו במהלך הסדנה. 

"אני פה בגלל אשתי" — תיאור מקרה

הורים שכולים אשר השתתפו בקבוצה טיפולית באמצעות צי' גונג תיארו את תחושות הגוף בעת התרגול, את ההבנה המגולמת בגוף של האיברים, בנשמה הפנימית באיבר, ואת משמעות התרגול בהפחתת הכאב הגופני והנפשי בעקבות האבל. את הקבוצה הנחתה נורית, במסגרת מחקר הדוקטור שלה, ורונית הייתה מנחה שותפה למחקר. יואל הוא אחד ההורים שהשתתף בקבוצה ודרכו בחרנו לספר את עבודת הגוף לאחר האובדן. 

הקבוצה נפגשה אחת לשבוע למשך 120 דקות ולאורך שנים־עשר שבועות. כל מפגש נפתח בהנחיה לתרגילי נשימה והרפיה, שהתנהלו בישיבה על כיסאות שהונחו במעגל. לאחר מכן נעשה סבב כתשובה לשאלה "מה אני מרגיש/ה בגוף ברגע זה". המשתתפים התבקשו לבדוק אם עולה דימוי לתחושה: "אני מרגיש כמו..." לאחר מכן נערך תרגול של חמישים־שמונים דקות. אורך התרגול הותאם להתקדמות יכולת הקבוצה לתרגל. חלק מהתרגול נעשה בעמידה וחלק בישיבה או שכיבה על מזרנים. לאחר התרגול נערך סבב שבו התבקשו המשתתפים לענות לשאלה "מה אני מרגיש/ה בגוף ברגע זה". 

לאורך כל המפגשים לא ניתנה הנחיה לספר על האירוע שהביא אותם לקבוצה זו, על נסיבות המוות או על ילדיהם או קרובי משפחתם שמתו. המשתתפים ידעו כי כל חברי הקבוצה משתייכים למשפחות שחוו אובדן פתאומי טראומטי. 

יואל (שם בדוי) נמצא בליווי פסיכיאטרי ובעבר השתתף בקבוצות תמיכה נוספות וטיפולים רגשיים פרטניים, אשר לדבריו לא הועילו לכאביו הגופניים. ואן דר קולק (2021) מתאר טיפול ממושך במטופל ששירת כחובש בווייטנאם וחווה קשיים ותשישות קשה בעבודתו, בלי לקשר זאת למלחמה. מטופל זה הגיע אליו לשלוש תקופות של טיפול, כל פעם למספר חודשים, ורק בפעם השלישית שבה הגיע לטיפול, לאחר שהחל בהדרגה לשאת את רגשותיו בלי להיות מוצף בהם, המליץ לו ואן דר קולק כמטפל למצוא דרך להרגיש את התחושות הקשות של הגוף ולהתיידד עימן. ההתיידדות עם תחושות הגוף מאפשרת, לדבריו של ואן דר קולק, להימנע מארגון חייו סביב אובדן השליטה הגופנית.

יואל הגיע לקבוצת התרגול במפגש השני, רק כדי "להציץ", לדבריו, לראות "מה זו הקבוצה הזו" וללוות את אשתו. הוא לא תכנן להישאר בקבוצה.

"היא לא נוסעת בערב לבד, אז אני הנהג שלה. לא חשבתי לעלות בכלל, אמרתי לאשתי: את רוצה ללכת, לכי, מה את רוצה ממני, מה זה נוגע אליי? תמיד בכל הקבוצות אני שותק ולא מדבר, אז עוד אחת? בעצם אני פה בגלל אשתי, אני אשב וכנראה שלא אדבר. האמת, אנחנו לא מדברים כאן על מה שקרה אנחנו לומדים צ'י גונג, אז לא צריך לדבר...". 

יואל נשאר למפגש השני ולבסוף לכל המפגשים את סיפור האירוע מעולם לא סיפר בקבוצה, אלא במפגש אישי עם מנחת הקבוצה בביתם, כריאיון כניסה לקבוצה.

יואל ואשתו איבדו את בנם לפני חמש־עשרה שנים את ההודעה על מותו קיבלו בעת ששהו בטיול ומאז הם נמנעים מטיולים, נסיעות, בילויים והנאות. יואל מאמין כי אינו יכול ליהנות מהחיים כבעבר "זה לא אותם חיים, לא המשך ישיר של מה שהיה...".

על הגוף האבל הוא מספר: "האבל לא התחיל מיד. בהתחלה לא יכולתי לבכות. הייתי כמו מכונה: עושה, הולך, מביא, יושב, מוריד זבל... לא מרגיש כלום. לא בגוף ולא בראש. כאילו אין לי גוף ואין לי מחשבות... כלום... הכול נעלם הייתי מתבונן עליה [על אשתו] בוכה ומקנא, רואה שהיא מצליחה לדבר עם אנשים ואני... כלום... לא יוצאות לי מילים... אני זוכר ערב אחד כשכולם הלכו, אולי אחרי שבועיים, אפילו יותר... הייתי במקלחת, פתאום חשבתי על משהו שקשור אליו, משהו מעשי שצריך לסדר ובבת אחת פרץ בכי, לא יכולתי לעצור... מאז נשפכו הרבה דמעות, מפלי דמעות. זה כאילו ניקה את החשיבה קצת, אבל הייתי ממשיך ללכת כאילו אין לי גוף... לא מרגיש אותו בכלל". 

כפי שציינו לעיל, ההימנעות מלהרגיש את התחושות הגופניות, המשך החיים כאילו לא אירע דבר, רק מגבירים את הסיכוי להיות מוצף על ידי תחושות אלו. 

יואל ממשיך ומתאר: "רק אחר כך התחילו הכאבים, כאבי לב, הפרעות קצב, בעיקר בהשכמה. נוקשות בצוואר. אני מתקשה להרים את הראש למעלה. התחלתי להרגיש שלוחץ לי בלב, שאין לו מקום בתוך הגוף שלי. פעם זה קרה לפני אזכרה, עשו לי בדיקות ולא מצאו כלום. הרופא אמר שיכול להיות שזה קשור לתקופה. אחר כך התחיל לי מעי רגיז, כל הזמן אני צריך ללכת לשירותים, כמו בלון שצריך להתרוקן ולהתרוקן. גם זה הופיע בחודשיים לפני אזכרות. כאילו כל הכאבים בגוף מתגברים לפני אזכרות. 

וגם הקשיים בשינה. בהתחלה זה היה קושי להירדם, אחר כך הרבה התעוררויות ושוב קושי להירדם, לילות ללא שינה. היום זה פשוט יקיצה מוקדמת מדי יום".

בתשובה לשאלה האם הוא מוצא קשר בין האובדן למצבו הגופני, הוא עונה "כן, ללא ספק יש קשר, לפני האסון לא סבלתי מכלום. זה כל מיני בעיות רפואיות שצצות בגלל שבפנים הדברים לא מסתדרים". 

"אבל סך הכול אני תקין בהתאם לנסיבות, מדי פעם מופיע כאב בצד שמאל, ליד הלב [...] אני מאמין שזה פסיכוסומטי [...] יש לי הפרעות קצב כעין ריטוט [...] לפני האסון, לא סבלתי מזה". 

את השנים שעברו מאז האובדן הוא מסכם: "אפשר להגיד שהשינוי וההתייצבות היא רק אחרי די הרבה שנים יש לך את השבר הזה זה לא הלך לשום מקום, אבל זה כאילו מצא את מקומו [...] יש לך את הצריבה הזו, את הצלקת הזו [...] זה לא נפתח כמו מבוע, זה נשלט באופן כלשהו [...] מי שהיה נורמלי [...] מזגזג ומזגזג, אבל בטווח הארוך איכשהו מוצא משהו. זה לא אותו מסלול שהיה".

"אני לא מזדהה עם ההיגיון של זה אבל אני מזדהה לחלוטין עם מה שזה עושה לי". 

הבקשה של המנחה בקבוצה להקשיב לתחושות העולות מן הגוף, מעוררת בו התנגדות: "אני לא מרגיש את הגוף וכשאני לא מרגיש את הגוף שלי, זה סימן שהכול טוב. אם אני מרגיש אותו, זה בדרך כלל תחושת כאב וסבל". 

לדברי ואן דר קולק (2021), זה יכול להיות מלחיץ למדי, להבחין בתחושות הגוף, בנשימות, בשינויים, אף המזעריים בגוף, כאשר חושבים או מדברים על אירועים שליליים או כואבים. אלו הם שחזורים גופניים של הטראומה הגולמית, הבלתי מעובדת, וקרוב לוודאי שהם מייצגים את מנח הגוף בעת התרחשות הטראומה. פול פרואן (אצל ואן דר קולק, 2021 [2008 ,Frewen]) ביצע סריקת מוח לאנשים שסבלו טראומה אך אינם מסוגלים לתת מילים לתחושותיהם משום שאינם מסוגלים לזהות את משמעות תחושותיהם הגופניות. הם ייראו מפוחדים ויאמרו שהם בסדר. הם מנותקים מצורכיהם ומתקשים לטפל בעצמם, לאכול ולישון כפי שהם צריכים בשל חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בתוך גופם. במחקרו מצא פרואן שאנשים אומרים "אני לא יודע מה אני מרגיש, זה כאילו ראשי וגופי אינם מחוברים, אני חי בערפל". 

יואל ראה באי־הרגשת גופו סימן טוב, סימן שהכול בסדר, אך קושי זה להרגיש את הכאב תרם גם לקושי להרגיש הנאה וחושניות ולחוות תחושת משמעות. תרגול הצי' גונג הפגיש אותו עם תחושות הגוף הממשי. המגע עם גופו ללא מילים אפשר לו להרגיש את עצמו וגם את השיח הקבוצתי ללא מילים: במהלך המפגשים לאט לאט הסכים יואל לנסות להיפתח לבקשה לחוש מה עולה מתוך הגוף ולרוב השתמש בדימויים: "אני מרגיש כאילו עבר טרקטור פנימי וסידר את הדברים במקום חזרה". השימוש בדימויים אפשר ליואל למצוא מילים שאינן מדייקות את התחושה ומייצרות מרחב, שבו ניתן להתחיל לדבר את התחושות. יצירת הדימוי האישי נמצאת במרחב ביניים של השפה, בהיותה אישית אך גם מתוקשרת החוצה אל הקבוצה. העולם נתפס באמצעות סמלים והם תוכן ההכרה תהליך יצירת הסמלים הוא תהליך אקטיבי של עיצוב, בנייה ושינוי על ציר הזמן ובתוך מערכות יחסים. ההסמלה מאפשרת לאדם לארגן מידע המגיע דרך החושים ולתת לו משמעות. כאשר מצליח האדם ליצור הסמלה, השינוי יוצר רשת של שינויים וקשרים הכרתיים רבים נוספים (קסירר, 1962).

באחד המפגשים תיאר אחד מחברי הקבוצה את האובדן כ"חבילה". אותו משתתף אמר שכאשר הוא מגיע לקבוצה, הוא חש כי הוא מניח לשעתיים את החבילה שלו. יואל הגיב לדימוי בספקנות ובסקרנות גם יחד: "לכל אחד כאן יש את החבילה שלו ואם אנחנו נשאיר אותה ונלך קצת, אז מה עשינו?" בדיאלוג שמתפתח סביב הנחת החבילה, יואל מתחיל לנוע: "בעצם אתם אומרים שזה להבין שהחבילה תמיד מחכה לי כאן, אז אפשר להרפות קצת. כנראה שאני לא הורדתי עוד את החבילה, זה נשמע כמו חוויה מיוחדת".

בהמשך התהליך ניסה יואל, יחד עם אשתו, להניח את "החבילה" והם שבו לטייל בארץ ובחו"ל ולהיפגש עם חברים: "עכשיו אני יודע, שזה שאני נהנה וזה שבחוץ טוב לי, זה לא אומר שזנחתי אותו, לא זנחתי אותו. להפך, אתה זוכר אותו יותר טוב אם אתה במצב נפשי יותר טוב, מאשר אם אתה זוכר אותו תוך כדי סערת רגשות..."

בסכמו את התהליך של תרגול הצי' גונג והשתתפות בקבוצה ללא סיפור האובדן אלא דרך עבודת גוף והתנועה של הגוף, יואל מספר: "אני רואה את זה כהתנסות חיובית, למרות שבהתחלה לא רציתי ללכת [...] ההתנסות הזו הייתה קצרה יחסית לקבוצות תמיכה [...] קומפקטית ובאמת מיוחדת [...] לא שזה הזיז הרים או הפך אותנו מקצה לקצה [...] כל מפגש היה יותר טוב [...] הצ'י גונג, זה דבר שהרגשתי [...] זה מין התרוממות רוח [...] עצם זה שיש משהו שיכול להקל קצת, לקחת אותך שעה למקום אחר, יש לזה אפקט מצטבר, לא סתם משהו [...] הצ'י גונג זה עושה משהו [...] איזה מין מסז', ריכוך, פעם בשבוע. אני לא מזדהה עם ההיגיון של זה אבל אני מזדהה לחלוטין עם מה שזה עושה לי. אני מנסה לנתק את המחשבה וזה בעצם מה שאנחנו עושים".

הוא מוסיף על התהליך שחווה בקבוצה: "זה דבר מיוחד, אנשים לא סיפרו שום דבר על עצמם וזה יוצר קשר אפילו יותר חזק... אנחנו מדברים אחד עם השני דרך הגוף [...] זה לא קבוצה שכל אחד מתחיל להוציא את הקישקע שלו ולפזר אותם על הרצפה [...] עצם העובדה שאנחנו כאן בסיטואציה הזאת... מייצרת קִרבה מיוחדת [...] מה שקרה לכל אחד מהקבוצה בסופו של דבר לא כל כך רלוונטי [...] אני יודע שכולם הגיעו מתוך אובדן. זה מספיק [...]"

סיכום והמלצות

במאמר זה ניסינו להביא את הגוף האבל אל קדמת הבמה, לא רק להתייחס אליו כחלק הנושא את האדם האבל אלא גם הגוף שמביע את האבל בכאביו, תחושותיו הגופניות ומחלותיו.

טראומה, ובמידה רבה גם אבל, מקשים פעמים רבות על היכולת של האדם להמשיך בחייו, משבשים את חייו החברתיים והרגשיים, ולצד כאבי הנפש מתוארים גם כאבי גוף עזים. כפי שאומר ואן דר קולק (2021), הכול נרשם בגוף. אנו מקוות כי מאמר זה יפתח בפני מטפלים ואבלים את חשיבות ההתייחסות אל הגוף האבל כחלק מטיפול באובדן ושכול ויתמוך בהוספת פעילויות שהוזכרו במאמר: תנועה, מודעות לגוף ולתנועותיו, נשימה, יוגה, טאי צי', צ'י גונג וכל פעילות שמערבת את הגוף והנפש גם יחד.

את חקר החוויה הגופנית ניתן ללמוד בטיפול פרטני או כתרגול קבוצתי. קבוצה המתמקדת בתנועה מחזקת את האינטגרציה הרגשית, הקוגניטיבית, הגופנית והחברתית (1979 ,Chaiklin). החזרתיות שבתרגול והקצב התנועתי המשותף מרגיעים ומגייסים את הכוחות המרפאים של הקבוצה כולה. כך נוצרת היכולת לחזור אל התחושות כדי להגיע למשמעות (אוגדן, 2003).

התרגול יכול להיות אישי או קבוצתי והוא מאפשר לכל פרט לעשות את המאמץ המיטבי האפשרי עבורו בכל רגע נתון, ללא ניסיון לשלוט או לשנות את התחושות והרגשות וללא ביקורת וחיטוט עצמי בכאב ובאובדן; הוא מאפשר את החיבור לתחושת הגוף המשתנה מתחילת כל מפגש, לאורך המפגש ובין מפגש למפגש, ואת החופש לא לדייק במילה המתארת את התחושה דרך שימוש בדימויים שהם מרחב הביניים של החוויה המילולית והתחושתית כאחד — פנימה מן התחושה למילה והחוצה אל המטפל או הקבוצה — כמו גם את הידיעה כי ניתן להתנתק לזמן מה לא מוגדר מהאובדן, על כל מה שכרוך בו, ולחזור אליו אחר כך.

התרגול מאפשר לאדם לבוא במגע עם הטראומה והאובדן באופן שאינו מפעיל את מערכות ההתרעה (הילחם או ברח), עוזר לארגן מחדש את תפיסת הסכנה, עוזר להשתלב במערכות יחסים ומציע לו פעילויות שמערבות את הגוף והנפש גם יחד.

על הכותבות 

ד״ר רונית שלו היא ראשת החוג לחינוך ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מטפלת מרצה וחוקרת בתחום האבל והשכול, ופסיכותרפיסטית גוף נפש במרפאה לבריאות הנפש ילד ונוער בבית החולים העמק עפולה. יו"ר שותפה של הפורום לאבל, אובדן ושכול. 

נורית גפני היא פסיכותרפיסטית, מטפלת ומדריכה בהבעה ויצירה ומנחת קבוצות. בוגרת דוקטורט בטיפול קבוצתי Psy.D באוניברסיטת סקרמנטו (מוכר בקליפורניה, ארה״ב). בנוסף, בוגרת לימודי 12 צעדים, CPT ו-SE, חשיבה הכרתית ומנחת צ׳י גונג. עובדת ומלווה אנשים וקבוצות שחוו טראומה אובדן ושכול במשרד הביטחון, בשביל החיים ומטיב – מסע שחרור. לומדת, חוקרת ונרגשת לגלות וללמד את יכולתם של הגוף הנפש והרוח להיות משאב בתהליכים משבריים.

למידע נוסף על הספר ורכישה

מקורות 

אגאזריאן, א' (2014). יצירת תת קבוצות פונקציונאליות ממוקדות מערכות ונוירוביולוגיה בין אישית. בתוך: א' הופר וח' וינברג (עורכים), הלא מודע החברתי בקרב אנשים, קבוצות וחברות: בעיקר תיאוריה, עמ' 194-189. אח.

אוגדן, ת' (2003). מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. תולעת ספרים.

אוגדן, ת' (2011). על אי היכולת לחלום. עם עובד.

בולס, כ' (2000). צלו של האובייקט. דביר.

גפני, נ' (2018). תרגול צ'י גונג כמסייע לשינוי בתהליכי עיבוד, אובדן ושכול טראומטי. עבודת דוקטור בפסיכולוגיה עם דגש קבוצתי Psy.D בית הספר המקצועי לפסיכולוגיה. סקרמנטו.

ואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. פרדס.

וולף, ר' (2013). דרך השמים על פני האדמה: הדים לתפיסה דאואיסטית בנפש האדם בן ימינו.

ויניקוט, ד"ו (2015). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.

ויצטום, א' (2004). נפש, אבל ושכול. הוצאת משרד הביטחון.

ירום, נ' (2013). שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף. פרדס.

לוין, פ' ופרדריק, א' (1999). להעיר את הנמר: מרפאים את הטראומה. אסטרולוג.

מזור, א' (2017). הלא־ידוע המשפחתי. ePublish.

מקדוגל, ג' (1988). תיאטרוני הגוף: גישה פסיכואנליטית למחלות פסיכוסומטיות. דביר.

סולמס, מ' וטרנבול, א' (2005). המוח ועולם הנפש. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

עמיחי, י' (1975). מאחורי זה מסתתר אושר גדול. שוקן.

פרויד, ז' (2002). הטיפול הנפשי (תרגם: ע' רולניק). בתוך ע' ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 72-59). עם עובד.

קסירר, א' (1962). מסה על האדם. עם עובד.

רובין, ש' (1993). אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, במחקר ובטיפול. בתוך: ר' מלקינסון, ש' רובין וא' ויצטום (עורכים), אובדן ושכול בחברה הישראלית. משרד הביטחון ההוצאה לאור.

רובין, ש' (1995). על החיים לאחר אובדן בנים במלחמות ישראל: רקע ומחקר עם המודל הדו מסלולי של השכול. פסיכולוגיה, ה, 83-70.

רובין, ש', מלקינסון, ר' וויצטום, א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף פרדס.

שלו, ר' (2009). הורים שכולים: השתנות העצמי, אוריינטציית עתיד, תפקוד והסתגלות לאובדן. עבודת דוקטור. החוג לייעוץ והתפתחות האדם, אוניברסיטת חיפה.