נעה ביימן
ג׳ויס סלוצ׳אוור היא פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית התייחסותית וסופרת החיה ועובדת בניו יורק. בסקירה הנוכחית נביא את מאמרה המתמקד בסיום טיפול. סלוצ׳אוור מציעה כי סיומי טיפול הינם לעיתים קרובות רחוקים מהסיום האנליטי האידיאלי, ולא מתבטאים בניתוק מוחלט בין המטפל למטופל. כך, היא טוענת כי לפעמים נוצרות ״עלילות המשך״ (sequels), במסגרתן נשמר קשר ידידותי כלשהו בין המטפל למטופל גם לאחר שהאנליזה הסתיימה. במאמר זה, מציעה סלוצ׳אוור להתבונן באותן עלילות המשך ולשקול את המשמעות וההשלכות שלהן. ראוי יהיה לציין כי סלוצ׳אוור מתייחסת לשמירה על קשר ידידותי בין המטפל למטופל כ״סוד גלוי״, וכתופעה רווחת אך לא מדוברת. כדאי לראות אמירה זו כנטועה בהקשר בו סלוצ׳אוור עובדת – כאנליטיקאית בכירה בניו יורק רבים מהמטופלים שלה הינם קולגות, ולפיכך באופן בלתי נמנע הם ימשיכו להיתקל אלו באלו, בין היתר במסגרות מקצועיות. בהקשר כזה, סביר יותר שיתנהל קשר מסוים (גם אם מינימלי) בין המטפל למטופל לאחר הטיפול. אולם, בהקשרים אחרים ובנסיבות אחרות, ניתן לשער כי תופעה זו הינה נפוצה הרבה פחות, כמו גם פחות גלויה ופחות ניתנת לניטור.
במאמרה, מבקשת סלוצ׳אוור לחקור את סיום הטיפול באמצעות הדגמה מתוך הטיפול של שרה, טיפול שהיא מתארת כטוב אך לא גמור, אשר סיומו נותר לא מוגדר. שרה הגיעה אל סלוצ׳אוור לאחר שהייתה באנליזה אצל מטפל אחר שעזר לה בהתחלה אך בסופו של דבר התנהג בדחייה כלפיה, מה שעורר תכנים קשים מילדותה. שרה ביקשה טיפול שיסייע לה להתמודד עם הטיפול הקודם שכשל, עם התכנים שטיפול זה הדהד בעברה, ועם מערכות יחסים בעייתיות אחרות. בטיפול, הצליחו השתיים להתחקות אחר האופנים בהם שרה תרמה לשחזור החוויות הבעייתיות מעברה. היא הצליחה להתרחק ממערכות יחסים בעייתיות בעבודה ובחייה האישיים, והצליחה לבנות קשרים מספקים יותר. ההווה שלה היה כעת בעיקר מספק ונעים. לכן, סלוצ׳אוור לא הייתה מופתעת כאשר שרה החלה לדבר על סיום הטיפול. סלוצ׳אוור ושרה קבעו את תאריך הסיום שישה חודשים קדימה. אבל כאשר הגיעה העת להיפרד, שרה לא רצתה שזו תהיה פרידה סופית. בהיסוס ובטקט, היא ציינה כי היא יודעת שזה לא נהוג, אבל ביקשה שסלוצ׳אוור תשקול לשמור עמה על קשר לאחר סיום הטיפול.
האם יכול להתפתח קשר קולגיאלי, חברי, לאחר סיום הטיפול? סלוצ׳אוור ושרה היו שתיהן מטפלות בניו יורק, הן אהבו את אותה המוזיקה, הן היו מעורבות ביוזמות פוליטיות דומות ושתיהן יהודיות. חפיפה כלשהי ביניהן נראתה כמעט טבעית. אך האם סלוצ׳אוור תהיה נינוחה עם זה? סלוצ׳אוור מציינת כי שרה מעולם לא אתגרה את גבולות הקשר הטיפולי קודם לכן, ונקודות ההשקה הרבות ביניהן הקיימות גם כך, גרמו לה להירתע פחות מהבקשה של שרה. לאורך השנים, הן כבר נתקלו זו בזו במספר הזדמנויות, והבקשה של שרה לא הפתיעה את סלוצ׳אוור לחלוטין. כשהיא מצד אחד מרוגשת מהבקשה ומצד אחר מהססת לחצות את גבולות הקשר האנליטי, סלוצ׳אוור היססה – איך עליה להגיב?
בטרם תדון בסוגייה, מבקשת המחברת לשרטט את גבולות השאלה שהיא מעלה. המחברת מדגישה כי אינה מתייחסת ליחסים מיניים, או לסוגים אחרים של חציית גבולות הכרוכים בניצול מיני, פיננסי או אחר של המטופל. המחברת מדגישה כי שימוש מכוון במטופל לסיפוק צרכיו של המטפל פוגע באופן בלתי הפיך במטופל ובטיפול, ויש להציב קו ברור שמונע התקשרויות כאלה. במאמר זה, אם כן, דנה המחברת בקשרים ידידותיים שאינם מיניים, ומבקשת לבחון את ההשלכות שלהם על הצמד הטיפולי.
סוגיית הקשר שלאחר סיום הטיפול עשויה להפנות אותנו אל דיון בסיסי יותר, בשאלה מדוע בכלל לסיים טיפול? המחברת מציעה כי לסיום יש ערך בפני עצמו. סיום טוב הוא סיום בו המטפל והמטופל מחליטים יחדיו לגבי תאריך הסיום, עובדים יחד לקראתו, ומסיימים. במאמרו "?What is a 'good enough' termination" גלן גבארד טוען כי סיום הטיפול כולל גם פרידה של המטפל מדמות משמעותית בחייו (המטופל). גבארד מציע כי במידה מסוימת, המטפל והמטופל מאבדים את העצמי הנפרד שלהם במהלך הטיפול, ורק באמצעות תהליך הסיום משיב כל אחד מהם את הנפרדות שלו. המחברת טוענת כי סיום טוב דיו מקדם את העבודה האנליטית, מציף חרדות מוות, קשיי נטישה, ויחסי אובייקט מוקדמים, ומסייע להתמודד עם סוגיות אלו ולייצר הפנמה מיטיבה של דמות המטפל. בהדרגה, המטופל מצליח לפתח פונקציות עצמיות של הרגעה והתבוננות עצמית, והוא חופשי מהתלות במטפל ובסיטואציה האנליטית. אולם, ״סיום מלא״ הוא נדיר, ורבים מהטיפולים לא מסתיימים בסיום שמוסכם על שני הצדדים.
הקושי לסיים טיפול, ויתרה מכך, שמירה על קשר עם המטופל לאחר הטיפול, מתנגשת עם האידיאל האנליטי שרוב האנליטיקאים התחנכו על ברכיו, בנוגע לאופן בו סיום טיפול אמור להיראות. אחרי הכל, הטיפול אמור לסייע למטופל להמשיך הלאה בחייו, ושמירה על קשר עם המטפל יכולה לערער את היכולת של המטופל-לשעבר להשקיע רגשית במערכות יחסים חדשות, ושומר אותו קשור למטפל בדרכים שכבר לא ניתנות לאנליזה, מרגע שהקשר הטיפולי הסתיים. תהליכים אלו עלולים לסכן את העבודה הטיפולית שנעשתה. כמו כן, ההימנעות מפרידה סופית משבשת את תהליכי האבל הנלווים אליה, ואת ההישגים שהיו יכולים להיות בצידם.
המחברת מתארת כי המסורת האנליטית גורסת בתוקף כי קשרים חבריים לאחר הטיפול הם מטבעם מחוץ לתחום. זאת, בין היתר מפני שעלינו להגן על מערכת היחסים הטיפולית ולהישאר זמינים למטופל שלנו לאורך כל חיינו. אף על פי כן, טוענת המחברת, חשוב להכיר בכך שרוב סיומי הטיפולים לא ממש תואמים את האידיאל שלנו. טיפולים מסוימים נקטעים בפתאומיות, וטיפולים אחרים לא מגיעים לידי סיום גם כאשר יש תחושה שהטיפול הצליח או השיג את מטרתו, כי ״למה לסיים כשזה כל כך טוב?״, כפי שכתב מרטין ברגמן בספרו ׳דרכיה של האהבה׳ (1997), "יש מטופלים שעבורם אהבת ההעברה, למרות היעדר האינטימיות הפיזית שלה, היא קשר האהבה הטוב ביותר שהיה להם אי פעם". גם כמטפלים, אנו עשויים להיות מושקעים בקשר הטיפולי באותה מידה שבה המטופל מושקע בו, ולעיתים אף יותר. המטפל עשוי להתאבל על סיום הקשר עם המטופל, כמו גם על סיום האנליזה לכשעצמה. הכוח של הקשר האנליטי הוא לפעמים כל כך חזק, שגם המטופל וגם המטפל מגיבים לסיכוי לאבד אותו בכך שהם משכנעים את עצמם שאין צורך להפסיק, ושיש עוד עבודה לעשות. במקרים אחרים, נדירים יותר, הטיפול מגיע לכדי סיום אבל נשמר קשר כלשהו בין המטפל למטופל, גם לאחר סיום הטיפול.
הפיכת מערכת יחסים מבוססת העברה, למערכת יחסים "אמיתית" מהווה חציית גבול מאתגרת. חוסר הסימטריה האופייני לקשר הטיפולי עשוי להישאר נוכח כצל שצובע, ואפילו מעוות, את החברות ה"חדשה" שנבנתה. ידידות אפלטונית עלולה למשל להיצבע על ידי אלמנט מיני שהיה קיים בהעברה. לחלופין, הממד התרפויטי של הטיפול עשוי להימשך לידידות כך שהמטופל ימשיך "להיות" מטופל ולהסתמך על המטפל-לשעבר לתמיכה, עצות, ואפילו פרשנויות. במקרים אחרים הדינמיקה הזו מתהפכת כך שהאנליטיקאי פונה למטופל בבקשת עזרה או תמיכה.
בדיאדות טיפוליות בהן המטופל עוסק בפסיכותרפיה, לא פעם, מטפלים-לשעבר מציעים, או שהמטופל מחפש, סוג של חונכות שגורמת לכך שהמטופל-לשעבר הופך לבן טיפוחיו של המטפל. במיוחד כשלמטפל-לשעבר יש מעמד מקצועי גבוה, לחסות כזו יכולה להיות השפעות משמעותיות, דינמיות כמו גם קונקרטיות. המטפל-לשעבר עשוי לסייע בפתיחת דלתות מקצועיות, לחבר מטופל-לשעבר לעמיתים רבי עוצמה, עורכי כתבי עת, מארגני כנסים וכן הלאה. "מתנות" אלו זוכות להכרה מפורשת רק לעתים רחוקות, ועל אחת כמה וכמה לניתוח של ממש. הקשר הטיפולי המקורי נוטה שלא להיות מוזכר בפומבי, אם כי הוא עשוי להיות מוכר לחלק מחברי הקהילה.
המחברת מציעה כי יותר מאשר ידידות פוסט-אנליטית, אנחנו לוקחים קשרי חונכות כאלו כמובנים מאליהם. ואכן, הם הפכו למסורת מקצועית, דרך "להעביר את השרביט" לדור הבא של המטפלים. אבל יותר מאשר קשר שנמשך לאחר הוראה או לאחר הדרכה, הרבה מאוד מונח על הכף כאשר החונך הוא האנליטיקאי-לשעבר. מטופלים-לשעבר עשויים, למשל, להרגיש מעודדים, על ידי אמונתו של המטפל-לשעבר שלהם בהם. באופן דומה, האנליטיקאי עשוי לחוות הנאה ותחושת כוח כאשר הוא מקדם את הקריירה של מטופל-לשעבר. אבל לסוג זה של קשר יש גם צדדים נוספים. חסות מסוג זה יכולה להנציח תלות הדדית, לא מדוברת, בה המטופל ממשיך להסתמך על האנליטיקאי - כעת לקידום מקצועי - בעוד שהאנליטיקאי שואב הנאה מהאידיאליזציה של המטופל, ואולי אף מסתמך עליה. יחסי חסות יכולים לערער את תחושת הסוכנות והיכולת של המטופל-לשעבר, ולהשאיר אותו תלוי רגשית (ולעיתים גם פרקטית) בעזרתו של שהמטפל. המטפל, המוערך כעת בשל כוחו האינסטרומנטלי, עשוי להביע, במודע או שלא במודע, שהמטופל אינו יכול, או לא צריך, לחרוג מהקשר האנליטי ולהיות עצמאי. המטופל עשוי להרגיש לחץ להביע הכרת תודה על ידי שמירה על נאמנות למטפל, לעמדותיו ולהשקפותיו. ושניהם, אולי באופן לא מודע, עלולים להרגיש שותפים לנפוטיזם שיותיר אותם בתחושה מלוכלכת או אפילו מושחתת.
המחברת טוענת כי היבט חשוב לא פחות של תופעה זו הוא השפעתה על הקהילה המקצועית. בדומה להפרות גבול מיניות שידוע שהתרחשו אך לעולם לא מדוברות, מערכות יחסים של בני חסות נשארות סוד גלוי. אנחנו "יודעים" ש-X היה מטופל של Y ועלה לעמדת כוח על ידי רכיבה על ההצלחה של מטפלו לשעבר. אבל אין שום זירה להכיר בעובדה זו, לא כל שכן לחקור אותה או את השפעתה. כמו כן, עלולות להתעורר מגוון של תגובות בקרב מטופלים-לשעבר שלא "נבחרו" על ידי המטפל, כמו גם בקהילה הרחבה יותר. מעבר לכך, כמו במקרים של חציית גבולות מינית בקהילה הפסיכואנליטית, הקהילה הגדולה יותר עשויה לשאת תחושה שהקהילה מושחתת, ושנחצה קו אתי.
המחברת מציעה כי הסיום האנליטי האידיאלי משקף פרספקטיבות התפתחותיות מערביות שמעדיפות פרידה ואינדיבידואציה על פני היקשרות ותלות. לפיכך, ההתמקדות בצורך של המטופל להיפרד ולפתח תחושת אוטונומיה וסוכנות ממזערת או אפילו מבטלת את הערך של התקשרות מתמשכת עם אחר משמעותי. אולם, עבור רבים מהמטופלים שלנו, התקשרות יציבה שניתן לסמוך עליה, נותרת מטרה אנליטית. זה נכון במיוחד כאשר טראומה מוקדמת מפריעה ליכולת לפתח התקשרויות בטוחות. במקרים כאלו, סיום מוחלט עשוי להיות גם שחזור של טראומה וגם טראומה חדשה בפני עצמה. לכן, מטופלים עם טראומה עשויים להזדקק לסוג רך יותר של סיום, שאינו מוחלט, וכולל צ'ק-אין תקופתי או ביקורים חוזרים.
המחברת מציעה כי אם יכולת התקשרות עמוקה היא סימן לבגרות, ולא הספרציה לכשעצמה, הרי שסיומים מוחלטים כבר לא נראים בהכרח כדרך ה"נכונה" היחידה ללכת בה. בתרחיש הטוב ביותר, ההתקשרויות שלנו מעשירות את חיינו תוך שהן מאפשרות לנו את החופש להיות עצמאיים. האם מערכת היחסים הטיפולית עשויה לפעמים לשקף תצורה כזו של התקשרות? האם ישנן חברויות פוסט-אנליטיות אשר משקפות צמיחה ובגרות אצל המטופל, ואת היכולת להתקדם מעבר ליחסי ההעברה?
המחברת מציעה שפנטזיות מבוססות העברה לא תמיד מעובדות ונפתרות; לפעמים הן משתנות בדרכים המשקפות בגרות אישית, ולא סיפוק. כשם שחלק מהילדים הבוגרים הופכים לחברים להוריהם ומשאירים את התלות בהורה מאחור, חלק מהדיאדות הטיפוליות עשויות לפתח קשרים מעבר לאלמנט ההעברה, כמערכת יחסים שהיא באמת הדדית ושוויונית. המחברת מדגימה זאת באמצעות תיאור של פול, מטופל לשעבר שבמשך שנים הגיב בעוצמה ובמצוקה רבה לכל עדות לנפרדות שלה. הודעה על חופשה קרובה, למשל, עוררה כעס ופגיעה, ותחושה שלא אכפת לה ממנו. זה לקח שנים, אבל הגיע היום שבו, בציפייה לתגובה הזו, אמרה סלוצ׳אוור משהו על הידיעה כמה קשות לו החופשות שלה. פול נראה משועשע ואמר, "את תקועה בגרסה קודמת של מי שהייתי, לא מי שאני. את צריכה לעדכן את הקובץ שלך. אני לא שם עכשיו - התגברתי על זה ועכשיו אני יודע שאנחנו מחוברים. אני לוקח את זה כמובן מאליו. אז אני יכול לאחל לך חופשה נעימה ולהתכוון לזה. כפי שהחברים הפסיכולוגים שלי היו אומרים, נקשרתי בבטחה".
המחברת מוסיפה וטוענת כי בעוד אידיאליזציה, דה-אידיאליזציה, ניצול, קרע ותחושת מחויבות כולם מאיימים לצבוע, אם לא לקלקל מערכות יחסים פוסט-אנליטיות, ולמרות האמונה שלנו שמערכות היחסים הללו הן מחוץ לתחום, אנליטיקאים לפעמים הופכים, ונשארים, חברים עם מטופלים-לשעבר, בדרכים שמרגישות בעלות ערך לשני הצדדים. המחברת מביאה דוגמה של קולגה המתאר קשר כזה:
״כבר שנים שנתקלנו זה בזה בפגישות מקצועיות. שמרנו על מרחק בהתחלה, אבל עם הזמן זה פינה מקום לחיבור חם. אני מרגיש איתו בנוח ונראה שגם הוא מרגיש בנוח. אני בהחלט לא עושה לו אידיאליזציה; יש בו דברים שמרגיזים אותי ואני בטוח שזה נכון גם לגביו. אני נשאר אסיר תודה על העזרה שלו ושמח שהייתה לי הזכות לקיים את מערכת היחסים הזו לאחר סיום הטיפול. מה שמוזר, בהתחשב במה שאני יודע על העברה, זה שאני לא יכול למצוא עוד שאריות ממנה בינינו. גם אני הייתי סקפטי לגבי זה הרבה זמן. אני מכיר בכך שזה עשוי להיות הגנתי, אבל אני למעשה לא חושב שכן. אני לא מוצא דרך שבה הידידות הזו מזיקה לי. זה לא מנע מערכות יחסים אחרות או השאיר אותי תקוע. זה העשיר את חיי, ואני חושב שגם את שלו״.
כמובן, טוענת המחברת, שניתן להטיל ספק בתיאור זה. תחושות ופנטזיות העברה אורבות בקצוות של כמעט כל מערכות היחסים שלנו – אז כיצד ניתן להיות בטוחים שבמערכת היחסים הזו זה לא קיים? האם אין המטופל-לשעבר משקיע באופן לא מודע בהכחשה של המורכבות שצובעת את הקשר שלו עם המטפל-לשעבר שלו? ולמרות זאת, התיאור הזה מבטא את הצד השני של אידיאל הסיום. המטופל-לשעבר מרגיש מועשר מהקשר שלו עם האנליטיקאי לשעבר שלו. במודע, הוא אינו חווה אשמה או קונפליקט על כך. אך האם אנחנו יכולים לסמוך על זה? או שיש כאן יותר ממה שנראה לעין? האם סביר שההעברה תיפתר בצורה כה שלמה, עד כדי שהמטופל יותיר מאחור את הגעגועים, הקונפליקטים והחרדות שהיא מעוררת? האם סביר שהמטופל-לשעבר יחווה את המטפל-לשעבר כאובייקט חדש יותר מאשר כאובייקט העברה?
ο אתיקה בטיפול: מידע שימושי למטפלים
ο מה הוא סיום טיפול טוב דיו? סקירת מאמרו של גבארד
ο עולם חדש: פרק מתוך הספר "להיפרד בשלום"
למרות השמחה, תחושת ההישג והשחרור הנלווים לסיום טיפול מוצלח, הסיום הוא אובדן הן למטופל והן למטפל. המחברת טוענת כי הציפייה שתהליך האבל יתרחש במלואו במהלך תקופת הסיום של הטיפול משאירה את שני הצדדים די לבד ברגע שמגיעה הפרידה הסופית. המחברת מציעה כי הפרספקטיבה הפסיכואנליטית על סיום טיפול משקפת מודלים מוקדמים של אבל. כמו במוות ממשי, גם בסיום טיפול תהליך האבל אמור להסתיים בהפנמת האובייקט האבוד, ולשחרר את האדם להתקדם הלאה. כך, הסברה היא כי רק דפוסי התקשרות לא בטוחים ואמביוולנטיים, או דינמיקה נפשית הקשורה לאבל פתולוגי יפריעו לתהליך זה, והצורך בתהליכי אבל מתמשכים נתפס כעדות לטראומה מוקדמת. אולם, בשנים האחרונות התגבשה ההבנה כי אובדנים משמעותיים דורשים לעתים קרובות פעולות זיכרון מתמשכות, ולפעמים גם אבל מתמשך. מנקודת מבט זו, לא בטוח שתהליך סיום הטיפול יספק הזדמנות מספקת להתאבל, לזכור ולעבד את סיומו של מה שמהווה עבור חלק מהאנשים את מערכת היחסים האינטימית והעשירה ביותר בחייהם.
המחברת מציעה כי האבל על אובדן הקשר האנליטי הוא לפעמים תהליך הרבה יותר ממושך ורחב מכפי שחשבו במקור. הסיום של הטיפול, גם אם הוא צפוי מראש ולווה בתהליך פרידה, הוא בסופו של דבר חד: הפרידה האנליטית הסופית סוגרת את הגישה אל האדם היחיד שחלק את מערכת היחסים הייחודית בין המטפל למטופל. למרות שהאחר האנליטי חי, הוא בלתי ניתן להשגה כשותף או כעד לתהליך האבל. גם המטופל וגם האנליטיקאי נמצאים עכשיו לבד עם אובדן שקשה להנציח אותו עם מישהו מלבד האחר האבוד. במסגרת האנליטית חל איסור למצוא מחדש את האחר האבוד, שכן יצירת קשר עם מטפל-לשעבר (או עם מטופל-לשעבר) כדי לומר שאנחנו מתגעגעים, או שאנחנו רוצים לשאול מה נשמע, בדרך כלל תגרור הרמת גבה, ותיתפס כסימן לעבודה אנליטית לא גמורה.
האם אי סיום מלא של הטיפול משקף התקשרות לא בטוחה או אמביוולנטית ומצביע על צורך באנליזה נוספת? המחברת מבקשת להציע כי יתכן שלא תמיד. המחברת מציעה כי ההתבוננות הבינארית בסיום הטיפול דרך מושגים של התקשרות וספרציה-אינדיבידואציה מצמצמת את המטרות הטיפוליות על ידי התעלמות מהערך הפוטנציאלי של התקשרות עמוקה ומתמשכת בין המטפל למטופל. לדבריה, אין ספק שהיכולת לייצר התקשרויות משמעותיות נשענת על תחושת נפרדות מוצקה. בהיעדר נפרדות כזו, הקשרים נוטים להיות דביקים, מסוכסכים או מגבילים. עלינו לבסס את עצמנו כנפרדים לפני שנוכל להתחבר בחופשיות לאחר, ומטופלים שונים זה מזה בשתי היכולות הללו. חלקם צריכים לפתח או לבסס תחושת נפרדות, ועבור אחרים, הצורך בחיבור עמוק ומתמשך הוא זה שחסר. מכיוון שקשר בטוח ומספק דורש תחושה מוצקה של נפרדות, עבודה סביב ספרציה ועבודה סביב יצירת קשר יהיו שזורות זו בזו. בעוד שסביר להניח שעבור כל מטופל משימה אחת תהיה דומיננטית יותר מהאחרת, בדרך כלל יש עדויות לצורך בשתיהן. על כן, השאלה שנותרת היא האם חיבור פוסט-אנליטי אל המטפל-לשעבר יכול להוות סמן להצלחה אנליטית ולא לכישלון? המחברת מציעה כי על אף שבטוח יותר להסתכל על חיבור פוסט-אנליטי ככישלון, יתכן כי יש מקרים שבהם אנו עושים שירות רע למטופלים שלנו בכך שאנו דוחים את רצונם להמשיך בקשר עמנו. האם לפעמים זו יכולה להיות משאלה המשקפת יכולת בינאישית חדשה שראוי לכבד אותה, ולא אקט פתולוגי?
כאשר מכשירים מטפלים חדשים, יש דגש על ״עשה ואל תעשה״. מסגרת הכללים עשויה להשתנות בין מסגרת תאורטית אחת לאחרת, אך יהיו הכללים אשר יהיו, אנו מצפים שהמטפלים ידבקו בהם. המחברת מבקשת לדון בשאלה, מה יהיו ההשלכות על השדה אם נרופף את אידיאל הסיום האנליטי? האם זה יערער את ההערכה העצמית המקצועית שלנו? מה זה יעשה למטופלים שלנו, שעמם אנחנו מחליטים שלא לשמור על קשר? האם באופן בלתי מודע נייצר קבוצת ״מטופלים מועדפים״ שימשיכו ליהנות מהקשר איתנו ויעוררו קנאה באחרים? מעבר לסיכונים האישיים, ישנם גם סיכויים לשדה בכללותו. יחסים לאחר סיום טיפול יכולים להזמין סוג חדש של העברה בין-דורית הפוגעת במחויבות שלנו לאידיאל האנליטי. זה עלול לגרום למקצוע להיראות, או להפוך, מושחת, ואשם בפריצת גבולות אינטרסנטית.
מעבר לכך, המחברת מזכירה כי כאשר אנו נתקלים ברצון שלנו לבסס ידידות לאחר טיפול, אנו עלולים שלא להיות מודעים כיצד תרגיש המציאות של מערכת היחסים הזו. שאריות של הקשר הטיפולי עלולות לגרום לתחושת עומס וקושי. האלמנט ההורי שבהעברה עלול לגרום למטפל-לשעבר לרצות לשמור על גבולות, כדי להגביל כמה הוא חושף את עצמו. כמו כן, במפגש עם ״החיים האמיתיים״, האידיאליזציה שנוכחת פעמים רבות מצד המטופל כלפי המטפל עלולה להתנפץ באופן מכאיב או מביך. כל זה עלול להתלכד לאיכות של אילוץ שתרגיש מתסכלת ומאכזבת לשני הצדדים. בפשטות, יתכן גם כי המטפל או המטופל יגלו כי אינם מחבבים זה את זה מחוץ למסגרת הטיפולית. אם החברות תתברר כקשה עבור אחד הצדדים, או שניהם, הפחד לפגוע באחר עלול לגרום לכל אחד מהשניים, להרגיש שאינם מסוגלים לסגת מהקשר. סיבוך נוסף נובע מכך שכידוע, קשרים לאחר טיפול נשארים בדרך כלל כסוד ידוע חלקית. הסודיות הזו עשויה לעורר עוד יותר את התחושה שקשר לאחר טיפול הינו פריצת גבולות, כך שעולה סוגייה אתית משמעותית. האם קשרים לאחר טיפול יכולים להוות פתח שיאפשר למטפל לבצע סוגים אחרים של עבירות? כלומר, האם חברות לאחר טיפול מזמנת גלישה במדרון האתיקה לעבר הפרות גבולות בעייתיות? המחברת טוענת כי ניסיון ובגרות אנליטית הם דרישות חשובות כדי לבחור ביצירת ידידות פוסט-אנליטית באופן אחראי ושקול. אבל, היא מזהירה כי ניסיון אינו ערובה לבגרות. לדידה, אנליטיקאים בכירים עשויים למעשה להיות פגיעים יותר לפלישה של האינטרס העצמי מאשר עמיתיהם הצעירים. בהתמודדות עם סוף הקריירה שלהם (והחיים), הם עלולים להשתמש באופן לא מודע בקשרים שלאחר סיום הטיפול כדי למתן את הבדידות, הפחד או האובדן.
המחברת מציעה כי אנו כמטפלים שואפים גבוה, אולי גבוה מדי. אנו דורשים מעצמנו יכולת כמעט על-אנושית להתמקד באחר, ולהיות מודעים לאופנים בהם הדינמיקה הנפשית שלנו משפיעה על התהליך הטיפולי. הרצונות שלנו, האישיים, הפיננסיים, או שניהם, אינם אמורים להתקיים. אבל באופן בלתי נמנע, הם מתקיימים. ובמידה מסוימת הם מעצבים את האופן בו אנו מסיימים טיפולים, או לא מסיימים. הצרכים שלנו והתיאוריה שלנו, כמו רצונותיו ופחדיו של המטופל שלנו, יכולים לשבש את המודעות לגורמים המורכבים שמובילים הן להחלטה לסיים טיפול והן להחלטה להמשיך במערכת יחסים לאחר הסיום. הלחץ של אידיאל הסיום, יחד עם הסופר-אגו האנליטי שלנו, יכולים למנוע את הבדיקה של האנטי-אידיאל, האפשרות שאי סיום מערכת יחסים כשאנחנו מסיימים אנליזה עשויה להיות מעשירה, עבור חלק מהמטופלים וחלק מהאנליטיקאים. חלק מהזמן.
לסיכום מאמרה, טוענת המחברת כי רוב המטופלים צריכים לסיים את הטיפול בזמן שלהם, להיפרד ולהמשיך בדרכם. לדעתה, זהו גם הצורך של רוב המטפלים. למעשה, היא טוענת כי רוב הזמן, סיום הוא הדרך החכמה יותר ללכת בה, וגם הדרך בה רובנו רוצים ללכת. ובכל זאת, היא מבקשת לפתוח את האפשרות לכך שבמקרים מסוימים לסיפור האנליטי יכול להיות המשך לא רק נטול השפעה רעה, אלא גם בעל איכויות המעשירות את חיי המטופל, ומדי פעם, בדרכים המעשירות גם את חייו של האנליטיקאי. עלינו לבחון אפשרות זו על ידי בחינה הן של המשאלה שלנו להמשיך בקשר לאחר סיום, והן של המשאלה שלנו לסיים. המחברת מבקשת להוציא את החברויות לאחר טיפול מהארון האנליטי, ולשקול את האפשרות שהן יכולות לשקף הישג ולא כישלון. היא מבקשת לתת מענה גם לחלקים הבעייתיים של אידיאל הסיום, יחד עם הכרה בבעיות המורכבות שצצות כשאנחנו עוקפים אותו. לדעתה, בכך אנחנו מכבדים שני צרכים אנושיים – הצורך לספרציה, כמו גם הצורך לחיבור.
מתמחה בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת בן-גוריון, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית.
Slochower, J. (2022). Sequels. Journal of the American Psychoanalytic Association, 70(5), 845-873. https://doi.org/10.1177/00030651221121150
