רות נצר
פרק לקריאה מתוך הספר 'מחברת הספר ״נפש המיתוס במעגל החיים: מאמרים במבט יונגיאני' מובא לפניכם כאן במלואו באדיבות המחברת, רות נצר, והוצאת הספרים אדרא.
"עכשיו אזכור את אבי. כל אב / זָכוּר לי בהיאבקו עם בנו.
הה, אלוהי ארבע רוחות השמים – / גורלו הועיד לו להפסיד!" (בליי. 2008:84)
פרויד ראה בספורו של אדיפוס, כפי שהוא מתואר במחזה 'אדיפוס המלך' ביטוי לתסביך כלל אנושי שקיים כתסביך מרכזי בנפש כל בן ובת, כאשר הדרמה היא ביחסים המשולשים של אב-אם-ילד. פרויד רואה את הפתרון של התסביך האדיפלי שהוא הזדהות עם ערכי האב, כהכרחי לפיתוח סופראגו תקין. אחרי יותר ממאה שנים של פסיכואנליזה, המושתת על תסביך אדיפוס, אנחנו נשאל כאן: האמנם? האמנם תסביך אב-בן קיים בלב כל אדם? האם התסביך בהכרח מונע על ידי התשוקה אל האם? האם חייב להיות קונפליקט שרק פתרונו יאפשר לבן (ולא לבת) פיתוח סופר אגו?
פרויד ראה במחזה 'אדיפוס המלך' ביטוי לתסביך שהוא דחף של הבן להרוג את האב כדי לזכות באם ולשכב איתה (פרויד [1912] 1988). אבל המיתוס עצמו לא מראה כוונה של הבן לשכב עם האם. לעומת זאת, הרצון של הבן להרוג את האב הינו משני לרצון של האב להשמיד את הבן ונובע ממנו: לאיוס רצה להשמיד את בנו כי היה מאוים שמא יתפוס את כסאו, ובסופו של דבר אף חסם לבנו את הדרך ולכן בנו הרג אותו. נוכל לשער שאדיפוס מונע על ידי זעם בלתי מודע על הנסיון של אביו להשמיד אותו, ושכתוצאה מזעם זה הוא הורג את אביו. מכאן שלא מדובר בדחף הכרחי כלל-אנושי להרוג את האב, שקיים כביכול בכל אדם, כפי שפרויד סבר, אלא מתואר מצב מסוים ויחודי מאד שבו מלכתחילה האב ניסה לסלק ולהשמיד את הבן ושב וחסם את דרכו, ולכן הבן הרג אותו כדי לשמר את הקיום האוטונומי שלו וללא כל קשר למשאלה כלפי האם.
מתח בין-דורי ביחסי בן-אב קיים במיתוסים רבים ללא קשר עם דמות האם בדרמה המשפחתית. כך המרד ההתפתחותי של הבן באב מופיע כבר בספור גן עדן, באכילת הפרי האסור, ובגנבת האש של האלים על ידי פרומתאוס, במיתוס היווני. בשני המקרים האל מעניש על חטא ההתפתחות. מלבד זאת, במיתולוגיה היוונית מוצאים במיתוסים רבים את מקור המתח בהבט הרודפני של האב כלפי הבן, שכתוצאה ממנו מתקיים מאבק הבן כנגדו. כבר בראשית הבריאה במיתולוגיה היוונית, לפני ספור אדיפוס, אורנוס מטיל את בניו הטיטנים לעמקי הטרטרוס (השאול) וכרונוס בנו יצא נגדו ופצע אותו קשה. כרונוס עצמו היה מאוים שמא אחד מבניו יתפוס את כסאו ובלע את בניו שנולדו עד שזאוס בנו, שאמו הצילה אותו, גרם לו להקיא אותם.
אותו מוטיב מצוי במיתוסים היווניים על פרסאוס ויאזון: המחזר של אמו של פרסאוס ודודו של יאזון, כל אחד מהם (כעין דמויות אב) מאוים מהבן הגדל ושולח אותו למשימה בלתי אפשרית כדי לגרום למותו. הדחף של האב להשמיד את הבן מתוך הפחד מהבן שיתפוס את מקומו מצוי גם בנסיון של פרעה ושל הורדוס להשמיד את בני ישראל הנולדים, ולכן היה צורך להחביא את משה ואת ישו. בהמשך משה מוצא עצמו במאבק נגד פרעה-האב, וישו מוצא להורג על ידי הרומאים שחוששים שיתפוס את כס השלטון. כל המיתוסים האלה מראים שהמאבק בין האב והבן קיים כמוטיב ארכיטיפי לעצמו ללא כל קשר עם יחסי הבן והאם, והמאבק של הבן באב לא נובע מרצונו באם, שכלל לא מוזכרת בהקשר זה בספורים אלה.
יחסי אב-בן שמקבעים את עליונות האב שמאוים מכוח הבן ופוגע בו, אפשר לראות גם במיתוסים בהם האל-אב מעניש את האדם כשהוא חורג ממידותיו וחוטא בהיבריס (גאוות יתר) של יכולתו, כשהוא מתדמה לאל. לכן האל במקרא מעניש את בוני מגדל בבל, והאל האפלטוני מנסר את היצור הראשוני שברא מתוך פחד מכוחו, בהיותו יצור גברי ונשי כאחד, ובעל אברים רבים. כך הדבר גם בטקסי החניכה של גיל ההתבגרות. למרות שטקסים אלה נועדו מלכתחילה ליצור ברית אב-בן, תובעים בהם מנערים מתבגרים משימות קשות של עינוי גופני, כמו המילה, משימות שניתן לראותן כדחף סרוס של האב המתקשה לאפשר לבנו לקבל את בגרותו המלאה שמאיימת על האב (נצר 2011: 158).
המבט היונגיאני אינו מתייחס לסיפור אדיפוס ואל יחסי מאבק וקרבה במשולש אב-בן-אם כאל דרמה משפחתית בלבד (נצר, 2011 :164) אלא בעיקר כדרמה פנים-נפשית ארכיטיפלית של הבן, בשאיפתו להתמזג מחדש עם ההיבטים האמהיים בנפשו, מצד אחד, ולהיאבק בהיבטים האבהיים-סמכותיים של החוק והערכים, מצד שני. שני כוחות אלה פועלים בנפש ובחברה ללא הרף. וכך את התהליך ההיסטורי של הופעת דתות או כתות חדשות אפשר לראות כמרד אדיפלי חוזר ונשנה של החדש נגד הישן, ולהבין בהקשר זה, למשל, את הדת הנוצרית כ"בן" ואת הדת היהודית כ"אב".
נוימן (1963: 98) כותב על בת-הקול הפנימית בנפש האדם שמבשרת ידע חדש: "תמיד ובלי יוצא מן הכלל נושא הקול אופי של 'בן', לעומת החוק הנושא אופי של 'אב', ורצח האב בידי בנו עומד תמיד כסמל להיסטוריה הפנימית של האנושות והאדם. " נוימן טוען שיחס זה קיים לא רק בין הדתות, אלא בתוך הדתות עצמן, והוא נותן כדוגמא את "רצח האב-האפיפיור" שהוא "אבא" בידי הכופר לותר, בנצרות, וביהדות – את "מרד הבן" של החסידות נגד המעמד האבהי של הרבנות. לכך אפשר להוסיף את המרד הגלוי של אבשלום נגד דוד אביו, ואת המדרשים של חז"ל שמזהים ממד של מרד גם במעשהו של אברהם, אשר שבר את פסלי אביו.
לדעת הפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים, אותו מתח בלתי מילולי בין אבות ובנים שפרויד איבחן כאוניברסלי וכמבוסס על קנאה מינית, אפיין בעיקר את יחסי אבות ובנים בווינה בשלהי המאה התשע עשרה (בטלהיים [1975] 1980). טענה דומה מבטא האנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי (2004). הוא טוען שההנחות של פרויד על אודות תסביך אדיפוס מתבססות על דגם יחודי של משפחה מערבית - פטריארכלית ופיוריטנית (אב סמכותי מעניש ומרוחק, אם רכה ואוהבת). מלינובסקי רואה את התסביך האדיפלי כיכול להתאים רק לתרבות הפטריארכלית, שבה שלטון האב הוא המעורר את הבן למרוד בו, ובו בזמן עליו להתיר את תסביך המרי בו, כדי לקבל עליו את חוק האב, כדי שהחברה הפטריארכלית תמשיך להתקיים. אבל מכיוון שהדגם הזה הינו יחודי לחברה המערב-ארופאית בתקופה נתונה, התסביך אינו יכול, בהגדרה, לשמש מצע לעקרונות אוניברסליים אחידים. לכל היותר כוחו ההסברי יפה לזמן ולהקשר האירופי שבו פותח מודל זה. את ההבחנות הללו גוזר מלינובסקי מעבודת שדה שביצע באיי טרובריאנד, מול חופה המזרחי של גיניאה החדשה. ספרו גדוש בעדויות אמפיריות אתנוגרפיות לקיומן של חברות כאלה בהן אין עדויות לתסביך אדיפוס. אלה חברות מטריארכליות, שבהן האב אינו הסמכות המענישה ומחנכת אלא הדוד, אחי האם. מלינובסקי גם טוען שלא נכונה גישתו של פרויד שכמיהת התינוק לאם היא מינית, אלא היא נובעת מצרכי מגע, חום והכלה. הוא טען שחיי המשפחה משתנים מאד בין חברה לחברה וכך גם התסביכים המשפחתיים. ההסטוריון יוסף חיים ירושלמי (ירושלמי 2005) מתייחס למערכת היחסים הסבוכה בין פרויד לאביו, לקונפליקט האדיפלי הבלתי פתור של פרויד, שהשפיע, לדעת ירושלמי, יתר על המידה על תורתו ועל פרשנותו את משה, עד כדי כך שלא ראה מוטיבים אחרים ומיתוסים אחרים שקיימים בנפש וביהדות עצמה. הוא גם מציין שהקונפליקט האדיפלי אינו מאפיין את התפיסה היהודית, כי האב היהודי שמח שבנו עולה עליו ומתקדם, ככתוב במקורותינו, שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו. אולי, אומר ירושלמי, יש לבן אשמה מולדת על התקדמותו מעבר לאב, אשמה שאין לה דבר עם קונפליקט אדיפלי, כי הקונפליקט שנובע ממנה אינו סביב האם. לכך נוסיף את העדרו של קונפליקט אב-בן במקרא, כשבמקומו בולט הקונפליקט בין אחים.
במחצית השנייה של המאה העשרים התרחש בפסיכואנליזה שינוי במהלך הפרשני שנע מהמניע המיני של התסביך האדיפלי אל מניע רגשי, בין-אישי, ונע מהפרשנות הקונקרטית של תסביך אדיפוס, אל משמעותו הסמלית, שדומה מאד לזו של יונג:
הפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים רואה את הזיקות האדיפליות כזיקות מורכבות של אהבה בין הילד להוריו ורצון בבלעדיות על האם וסילוק האב המתחרה על אהבתה; ההפך קורה אצל הבת לגבי האב, אולם אינו מייחס משמעות מינית לזיקות אלה. הוא טוען שברוב התרבויות המסורתיות אין תוקף להנחתו של פרויד ביחס לאיבת אב-בן שמקורה מינית (בטלהיים. שם). הפסיכואנליטיקן אריך פרום מסכים עם התיאוריה של פרויד בספרו 'פסיכואנליזה ודת' (פרום [1950] 1964), אך טוען כי בבסיס התסביך לא עומד דחף מיני, אלא צרכים פסיכולוגיים של אינטראקציה בין-אישית ורצון עמוק יותר (שבסיסו ברצונות ילדות) להישאר מחובר לדמויות מגוננות. פרום רואה בתהליך ההתפתחות של כל אדם את התקת האנרגיה הנפשית מההתמכרות לאם-אחות ומהמערכת המשפחתית הסימביוטית אל המערכת החברתית והאידיאלים שלה. בספרו על אגדות ומיתוסים (פרום [1949] 1973) מבקש פרום להצביע על תובנות חברתיות שעולות מהמיתוס האדיפלי כנגזרות ממתחים בין תפיסות מטריארכליות לפטריארכליות. לטענתו יש לקרוא מיתוס זה לא בהקשר של המאוויים המיניים אלא יותר בהקשר של היבטים בסיסיים בזיקות בין-אישיות ויחסן לסמכות. פרום מציין את היעדרם של תיאור רגשות של משיכה ארוטית או אהבה חושנית מצד אדיפוס לאימו. לכן הוא בוחר לקרוא את המיתוס לא כסמל לאהבה שיש בה גילוי עריות בין אם לבנה, אלא כסמל למרידת הבן בסמכותו של האב במסגרת המשפחה הפטריארכלית.
במשך השנים, בעיקר אצל לאקאן, מתפתחים בפסיכואנליזה מושגים של האב הארכאי והאם הארכאית שקיימים בנפש הילד כקיימות פרי-היסטורית עוד לפני המפגש עם האב-האם האישיים. מושגים אלה חופפים למושגי האב והאם הארכיטיפיים של יונג. מעניין שפרויד עצמו בספרו 'טוטם וטאבו' ( [1912] 1988) מזכיר "אב קדמוני מהפילוגנזה" אבל לא מפתח את הרעיון. לאקאן מציע פרשנות סמלית לתסביך אדיפוס שבה האב הוא בעל תפקיד סמלי והליך הסירוס של הילד מקביל לכניסתו של הילד אל הסדר הסמלי של האב. האב מגן על הילד מפני סכנת היבלעות על ידי האיווי של האם. על ידי הפרדה ביניהם מעניק האב לילד את איסור גילוי העריות כמו גם את שאר איסורי החברה ובכך מאפשר לילד להיכנס אל הסדר הסמלי שהאב מסמל. כך הופך האיחוד עם האם, האובייקט האבוד, לפנטזמה אשלייתית של שלמות שמשמרת את זיכרון האחדות הדמיונית עם האם (בנימיני 2009). ידוע שלאקאן הושפע מיונג וייתכן שהושפע ממנו גם בפרשנות הסמלית לסיפור אדיפוס.
עמדה סמלית דומה מבטא גם הפסיכואנליטיקאי הנס לוואלד. הוא טוען שתסביך אדיפוס אינו מונע על ידי הדחפים המיניים והתוקפניים של הילד, אלא הוא במהותו התגוששות בין הדורות, מלחמה לחיים ולמוות על אוטונומיה, על סמכות ועל אחריות. כלומר, זהו מאבק על עצמאות ואינדיווידואציה. רצח ההורה הוא התגלמות הדחף להיעשות לאינדיווידואל אוטונומי ואילו משאלות אינצסטואליות מייצגות לדעתו את הצורך של הילד האדיפלי לאחדות עם האם, שקיים בו-זמנית (1979 Loewald).
הפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט (2006) אינו מקבל את תסביך אדיפוס כתסביך כלל אנושי והכרחי, והוא רואה בו מקרה פרטי של תוצאה פתולוגית של כשל הורי. קוהוט נלחם באדיקות הפרוידיאנית, שלפיה כל ריפוי מושתת על אנליזה של תסביך אדיפוס. במאמר האחרון של חייו, טוען קוהוט לצורך במיתוס נגדי למיתוס המרכזי של אדיפוס כציר מיתי לחיי האדם, והוא מציע את המיתוס של אודיסאוס, שהוא אכן מיתוס אחר לחלוטין; מסע חניכה של גיבור אמיץ לב, מסע שהעיר בקוהוט את ההכרה מוקירת התודה על קיומה של זיקה בין-דורית אשר מיוסדת על סולידריות ולא על התנגשות (מסופר שסבו של אודיסאוס חנך אותו לצייד הצבי, ושיש לו יחסים חיוביים עם בנו טלמכוס), על נשיאת עיניים הדדית בחדווה של אבות ובנים. ואמנם המיתולוגיה היוונית עצמה מציבה במרכזה את המיתוס של אודיסאוס, כגבור אידיאלי מצליח במסעו. במאמר שכתב הפסיכואנליטיקן הארי גנטריפ (1975 Guntrip) על האנליזה שעבר אצל רונלד פיירברן (בחצי הראשון של המאה העשרים), הוא טוען שהאנליזה האדיפלית גרמה לו להשאר תקוע, ולהשתמש ביחסים גרועים כ'יותר טוב מאשר כלום', ויחסים גרועים אלה פעלו כהגנה בפני בעיה סכיזואידית. בניגוד לדעת פיירבירן, המטפל שלו, שחשב שהסכיזואידיות של גנטריפ היא הגנה בפני החומרים האדיפליים, גנטריפ חשב שהפרשנות האדיפלית של המטפל שלו היא שחסמה את ההכרה בפני הסכיזואידיות שהיתה הבעיה העמוקה והראשונית שלו, והתהוותה עוד קודם לשלב האדיפלי האפשרי. גנטריפ חווה את המטפל כאם רעה שכופה עליו את הפרשנות הלא נכונה. הוא טוען שפיירברן נאחז בדעתו שהבעיה המרכזית של גנטריפ היתה אדיפלית, ולא יכול היה לקבל, אלא מאוחר מדי, שהבעיה היתה עמוקה יותר. כשגנטריפ היה בהמשך חייו באנליזה אצל דונלד ויניקוט, ויניקוט אמר לו: "אין סימנים שאי פעם היה לך קומפלקס אדיפלי". וגנטריפ מוסיף "דגם המשפחה שלי לא היה אדיפלי, וגם החלומות אישרו זאת". למעשה, בעיה דומה יכולה להתקיים בטפול של כל מי שבעיתו נובעת מיחסים פרה-אדיפליים בעיתיים, שקודמים לגיל האדיפלי.
הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי (1986 Deleuze and Guattari) כתבו את "אנטי-אדיפוס" שהוא התקפה על התאוריה של תסביך אדיפוס. לדבריהם, התיאוריה הפרוידיאנית נועדה לכלוא את היצר בתוך תבנית מארגנת, בתוך סיפור מביית בתוך המשפחה. דלז וגואטרי טוענים שהתשוקה שבנו היא יסוד אקטיבי ראשוני שקודם להיותנו פרט במשפחה, והיא יסוד כאוטי שמלכתחילה אינו כפוף לתיבנות של המשפחה ולנרמול של הסדר החברתי, ואיננו משתוקקים לאֵם ומפחדים מסירוסו של האב. מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית זו נמתחת ביקורת על הממד הדטרמיניסטי של המושג.
הפסיכואנליטיקן מקסים בן אמו מסכם שהתובנה החדשה בפסיכואנליזה היא שההתנסות עם התסביך האדיפלי מאפשרת לילד להטמיע את כללי היסוד של התרבות: איסור על גילוי העריות וטאבו על רצח, ובמיוחד על רצח אב והאם: "בכל עת מתקיים בנפש מעין דחף להדיח את האב הארכאי, לנטרל ולרצוח אותו, מפני שעצם קיומו נוגד את המהות של הדחף. הדחף לרצוח את האב הארכאי שווה למעשה לדחף לשוב ולחזור לחיק האם הארכאית, דחף לבטל את הנפרדות, דחף לבטל כל תסכול, דחף לשוב ולחוות את העונג המירבי של הסימביוזה הראשיתית אם-תינוק." (בן-אמו 2019: 29). בן אמו מוסיף כי "תסביך אדיפוס מעניק למערכת הנפשית יכולות גבוהות יותר לנהל מצבי חרדה, ובכך תורם במידה רבה לקוהסיביות פנימית ולשליטה עצמית [...] בעת המעבר לתפקוד אדיפלי נחנך לראשונה מנגנון התרעה נפשי מקורי ויעיל המכונה "חרדת סירוס" [...] בזכות מנגנון התרעה זה האני יהיה כעת מסוגל, הרבה יותר טוב מבעבר, להתכונן לקראת האיום של ההצפה הרגשית הגועשת, להיכנס לכוננות ספיגה ובכך לחסוך לעצמו שימוש במנגנוני התמודדות קיצוניים ומגבילים (פיצול, פירוק, השלכה וכדומה) (שם. עמ' 25).
סימן השאלה על הכרחיותו ודרכי ביטויו של התסביך האדיפלי עולה גם מהמחקר על ילדים שגדלים במשפחות של הורים חד-מיניים. ההנחה המובלעת במודל האדיפלי היא שילד זקוק לדמויות הוריות משני המינים למען התפתחות תקינה. אולם ממצאים מראים שילדים הגדלים במשפחות חד הוריות ובמשפחות של הורים מאותו מין הם בעלי התפתחות תקינה. המחקר מראה שרוב הילדים במשפחות של הורים מאותו מין מַבנים מרחב משולש של שני הורים מאותו מין וילד, שמבוסס על פיצול בין הורה נחשק והורה שנתפש כיריב, בואריאציות אדיפליות שונות (איתן-פרסיקו 2019-2020).
לפי פרויד הקומפלקס האדיפלי יוצר תסביך סרוס שונה אצל הבן והבת. הבן פותר את התסביך על ידי הזדהותו עם האב וערכיו וכך מתהווה בו הסופר אגו. כיוון שהבת מסורסת (כביכול) על ידי עצם היותה נטולת פאלוס, ועליה להזדהות עם האם, היא אינה יכולה לפתור את בעיתה על ידי הזדהות עם הסופר אגו שמקורו בהזדהות עם האב. מכאן שלפי פרויד הבת נחותה מהבן בהתפתחות המוסרית שלה. כנגד זה מביאה הפילוסופית של המוסר קרול גיליגן את הטענה שהשיפוט המוסרי של הבת אינו נחות אלא שונה מזה של הבן (גיליגן [1982] 1995) והוא מושתת על אמפתיה ולא על צדק.
לפי יונג הסופר-אגו אינו פונקציה חברתית נרכשת אלא היא המוסריות שהיא מהות ארכיטיפית מולדת בנפש, והיא מתגלמת בארכיטיפ האב נושא הערכים. מכאן משתמע שאין כל הבדל בין אפשרות ההתפתחות המוסרית של הבן והבת.
הבקורת הפמיניסטית שוללת את דברי פרויד מכל וכל וטוענת שהמודל האדיפלי הוא תלוי הקשר חברתי ספציפי והוא מנציח מודל זה בטענה שמדובר במודל בעל תוקף אוניברסלי. מודל זה משועתק מדור לדור כשהוא בנוי על המודל הפטריארכלי שמגביל את התפתחות הבת-האשה ומאדיר את הבן והאב (איתן-פרסיקו 2021: 131). אוסיף על כך שבימינו, כשהבת מקבלת אפשרויות שוות לבן בתהליכי מימוש עצמה, אפשר לראות גם את חשיבות המרד שלה באב או באם. בתקופות קדומות מרד זה לא קיבל רשות להתקיים ולכן כל חידוש התפתחותי יוחס למרד של הבן ולא של הבת.
מכל אלה עולה כי קיימת אמנם אפשרות של תסביך אדיפלי ארכיטיפלי בתרבויות מסוימות, בעיקר מערביות, כאשר הלא מודע הקולקטיבי של אותן תרבויות הוא שמעצב את התסביכים והנוירוזות באותה תרבות ולא מדובר במיתוס כלל אנושי. המיתוס של אדיפוס הוא רק אחד ממיתוסים רבים שמתארים תרחישי גורל ארכיטיפיים שכולם פוטנציאלים אפשריים לפתח תסביכים-קומפלקסים שעמם על האדם להתמודד. פרויד עצמו העיר, במסה 'תרבות בלא נחת': "האם איננו רשאים לקבוע את האבחנה, שתרבויות מסוימות – או תקופות מסוימות – אולי אף האנושות כולה – נעשו "נוירוטיות" בהשפעת שאיפות התרבות? בחינה אנליטית של נוירוזות ממין זה עשויה אולי להוליך לעצות טיפול בעלות ערך מעשי רב" (פרויד [1930] 2000: 144). באמירתו זו הוא הקדים את הנחתו של האנליטיקן היונגיאני ג'וזף הנדרסון בדבר קיומו של לא מודע תרבותי שמסביר את הבדלי התרבות בין עמים (Henderson 1985). זהו מושג חשוב, שנותן מקום גם להשפעות תרבותיות על הלא-מודע דרך הקומפלקסים, ולא רק לארכיטיפים המולדים . ב-2004 יצא לאור ספרם של האנליטיקאים היונגיאניים זינגר וקימבלס, שמנסחים את אפיוני הקומפלקס התרבותי (Singer & Kimbles (eds). 2004). לאור זאת, נוכל לומר שתסביך אדיפוס הוא קומפלקס תרבותי שמבטא את הלא מודע הקולקטיבי התרבותי של המערב הארופי בעיקר בסוף האלף השני, ואינו תסביך כלל אנושי. כמו כן המאבק בין אב לבן ברוב המקרים לא מבוסס על תחרות מינית ופחדי סרוס אלא על אלמנטים של תחרות כוחנית, כשהאם אינה חלק ממנו.
דלז וגואטרי טוענים גם ש"ספור-העל האדיפלי לא מאפשר שחרור למטופלים של פרויד אלא מעתיק את הדיכוי, והפעם פרויד עצמו משמש כאב עריץ שמחייב את ילדיו וילדותיו [המטפלים והמטופלים ר.נ.] להזדהות עמו [...] במקום להאזין לקולות האחרים שמשמיעים מטופליו, מאזין פרויד לקישורים אסוציאטיביים אדיפליים שמדכאים את השונה במחשבת פרויד עצמו". (פרידמן 2001: 237). לפי הפילוסופית ג'ודית באטלר (2004) פרויד מניח את קיומה של המשפחה האדיפלית כנורמה חברתית ההופכת להיות השקפת עולם מוסווית של המטפל שהמטופל נאלץ ללכת בעקבותיה. אני סבורה שההנחה מראש שבנפש של כל מטופל קיים אותו תסביך מצמצמת מאד את טווח הראיה של המטפל, והיא עומדת בסתירה להנחה של יונג שבנפש כל אדם שוכן הלא מודע הקולקטיבי ובו פוטנציאל של תרחישי גורל מיתיים רבים ושונים. כמו כן הוא בסתירה לתובנה של הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון שיש להגיע למפגש עם המטופל ללא תשוקה וללא זכרון. ביון "היה מודאג מסגידה לרעיונות, מהפיכתם לדת, מהפיכתם לאמת אחת, מאובדן חופש התנועה של המחשבה. הוא רצה שכפסיכואנליטיקאים נדע את התורה אך בו זמנית נשכח אותה. שלא נהיה לכודים במושגים כמו אדיפוס או הטרנספרנס" (בירן 2015 : 290).
המטפל שמוצא אצל המטופל את ההנחה שהייתה לו מראש ('הנחת המבוקש') אינו פנוי לראות ולפגוש את המטופל כפי שהוא, חד פעמי ויחודי. נפש האדם מורכבת מאד, היא מכילה היבטים חברתיים, היסטוריים, תרבותיים, מיתיים, רוחניים ודתיים והיא הרבה יותר מאשר תוצר של דרמה מינית ומשפחתית.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית, מורה ומדריכה בכירה, מלמדת בבית ספר לפסיכותרפיה יונגיאנית; אמנית וחוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה אחד עשר ספרי שירה עליהם זכתה בחמשה פרסים, ספר פרוזה אוטוביוגרפי, ואחד עשר ספרי עיון על מסע הנפש במיתוס, בספרות ובקולנוע. האחרון עוסק בספר האדום של יונג.
