דוד קיטרון
מאמר זה דן במאפיינים הייחודיים לטיפול, המנוהל בשפת האם של המטופל כאשר זו איננה שפת האם של המטפל. מצב זה נפוץ למדי במקרים של טיפול בעולים חדשים. הבחירה במטפל, הדובר את שפתו של המטופל אך אינו שולט בה באופן מושלם, היא בעלת השלכות מגוונות: מדובר בקונפליקטים סביב נושאים של שליטה, רגרסיה, אוטונומיה וספרציה–אינדיבידואציה. כל אלה ניתנים לניתוח בתוך מסגרת המפגש הטיפולי ומקבלים ביטוי במגוון תופעות של העברה והעברה נגדית.
המטען הרגשי של שפת האם שימש מוקד התעניינות בפסיכואנליזה זה זמן רב. המאמץ העיקרי הושקע בהבנת השלכות השימוש בשפה, שאיננה שפת אימם, עבור המטופלים ובקשר שבין בחירת השפה והתכנים הבלתי מודעים שעלו בטיפול.
אדית בקסבאום (Buxbaum 1949) גורסת כי שפה זרה לובשת מאפייני על–אני, המקלים על הדחקת זיכרונות ילדות שהיו נגישים בשפת האם בלבד. השפה החדשה — באמצעות חיזוק זה של ההגנות — מסייעת להיווצרות איזון בין–מבני חדש של האישיות, ובכך מקנה הזדמנות לגיבוש "זהות אני" חדשה במובן האריקסוניאני (1947) ולהצגת "פורטרט עצמי" חדש. פורטרט עצמי כזה יכול לבוא במקום התדמית הקודמת ולחלופין להתקיים בצידה, ובכך להביא ליצירתה של מעין אישיות מפוצלת. בקסבאום מביאה דוגמאות הממחישות כיצד הימנעות מכוונת משימוש בשפת האם משרתת התחמקות מחשיפה לכאב, לאשמה ולקונפליקטים הקשורים בזיכרונות ובפנטזיות מודחקים, שנשתמרו בשפת האם.
מתוך גישה דומה טוען ראלף גרינסון (Greenson 1950) כי שפת האם, כשפה הפרה–גניטלית, הופכת לנושאם הפוטנציאלי של קונפליקטים בלתי פתורים חשובים, שחשיפתם נמנעת כל עוד הטיפול מנוהל בשפה שאינה שפת האם של המטופל. השפה הזרה משרתת תפקיד הגנתי של הסתרת הילדות המוקדמת ומערך האישיות המקורי. רק המעבר (למעשה החזרה) לשפת האם מאפשר לזֶהות האני הקודמת לצוץ ולעלות מחדש.
אווה באש–קאר (Basch-Kahre 1984) רואה גם היא את השפה החדשה כמגבילה את אפשרות הביטוי של אסוציאציות חופשיות ורגש משוחרר ואת חשיפת החלקים החבויים של העצמי. משום כך, מטופל שהוא עולה חדש עלול שלא להיות מסוגל לתרגם את קשייו ואת מצוקותיו למילים, כשאינו יכול להשתמש בשפת אימו. בעקבות זאת מטופל כזה עלול לסבול מסימפטומים פסיכוסומטיים או מתחושת ניכור, העלולה לעורר רגשות העברה שליליים.
ניתן להציע הקבלה בין התיאורים הללו לבין תיאורי העצמי הכוזב והעצמי האמיתי אצל ויניקוט (1965), או תופעת ה–disavowed self, המתוארת על ידי דניאל סטרן (Stern 1985). בהתייחס לגישתו של ויניקוט, שעל פיה הכרחי, לעיתים, לשמור את "העצמי האמיתי" במסתור, תחת כסות העצמי הכוזב, כדי להבטיח את הישרדותו, מעניין לבחון את התייחסותו של אדוארדו קרפף (Krapf 1939) לתפקידה של שפה זרה בפסיכואנליזה: לדבריו, בין שהמטופל משתמש בשפה זרה כהתנגדות על ידי חיזוק ההדחקה ובין שהוא משתמש בה לקידום הטיפול על ידי החלשת כוחו של על–אני מחמיר ומשתק, הרי שמשמעות הדבר עבור האני היא תמיד אחת — הגנה מפני חרדה בלתי נסבלת, שמקורה באני העליון. מכך מסיק קרפף כי ישנם מקרים שבהם הבחירה בשפה אחרת מחזקת את האני ומשמשת הגנה "חיובית" ולא "שלילית". לכן בדיוק כשם שנחוץ לבחור תזמון נכון למתן פירושים, כך יש לבחור את הזמן הנכון לחזור לשפת האם. לדבריו, הטכניקה הפסיכואנליטית — המכוונת לגירוי של משחק ומשחק גומלין בין עירור של החרדה לבין הקלתה — לעיתים תעודד ולעיתים תרתיע מפני השימוש בשפה מסוימת.
ארווין שטנגל (Stengel 1939) מצביע על אופנים שונים של ביטוי ההתנגדות לשפה הזרה. תופעה אחת היא שימור של תקווה חבויה כי שפת האם מדוברת בכל מקום, או של שאיפה נסתרת עוד יותר — בכיוון "מיסיונרי" — של הנחלת שפת האם והבאת אחרים "להמיר" את שפתם. תופעה אחרת, שאותה מתאר שטנגל, מתבטאת באמונה עיקשת כי שפת האם היא זו המייצגת את האמת בדרך הטובה והמדויקת ביותר.
שטנגל מתאר גם רגש של בושה הכרוך בלמידת שפה חדשה, עקב תחושות נחיתות שמקורן בשחזורה של חוויה ילדותית אנכרוניסטית הכרוכה בפגיעה נרקיסיסטית. קרובה לכך חוויה נפוצה אחרת של חשש מפני הופעה מגוחכת בעת השימוש בשפה הזרה, חוויה בעלת שלוחות לדחפים אקסהיביציוניסטיים ולהגנות מפני דחפים אלה. כמכנה משותף, שתי החוויות מדגישות את הערך הנרקיסיסטי של שפת האם.
ליאון גרינברג ורבקה גרינברג (Grinberg and Grinberg 1984, 1989) מנתחים בעבודותיהם הגירה לארץ חדשה מתוך מסגרת ההתייחסות של תהליך אֵבֶל. לטענתם, שפת האם מקבלת השקעה ליבידינלית מוגברת כאשר מתגוררים במדינה שבה מדוברת שפה שונה. במצב כזה התנסויות ילדות, כמו גם זיכרונות ורגשות מיחסי האובייקט המוקדמים, מתחברות ביתר שאת לשפת האם. יתרה מזאת, לדעת המחברים, השפה גם מכילה ראיית עולם (Weltanschauung) ספציפית, הקובעת את הדרך שבה דובריה יתפסו ויפענחו את המציאות. השפה מוצגת כאן כתוצר סוציו–תרבותי, שהוא כלי מרכזי בתפיסת העולם, תפיסת העצמי ותפיסת האובייקטים, ובתור שכזו היא משמשת מסגרת תומכת לזהות העצמית. בשל כך השפה עמידה בפני שינויים מצד אחד, ומשמשת תנאי הכרחי להסתגלות לסביבה חדשה מצד אחר. גם כאשר המהגר חי במדינה שבה מדברים את שפתו, זו לעולם לא תהיה אותה השפה ממש, בהיותה מעוגנת בהקשר אחר ובמציאות אחרת. במצב שבו המהגר נאלץ להתמודד עם שפה חדשה, הוא עשוי לחוש עצמו מבודד ולכמוה נואשות לרכוש את השפה כדי שיוכל להרגיש שייכות לסביבתו החדשה. בכך דומה תחושתו של המהגר במידה רבה לזו של ילד, שאינו מבין את השפה הסודית של הוריו.
קיימת תופעה של מהגרים הנוטים להטמיע את השפה החדשה במהירות ״מופרזת״ מסיבות הגנתיות, נוסח תצורת תגובה הבאה כפיצוי–יתר לקשיים הטמונים במצב החיים החדש או כהכחשה של הפנטזיות והרגשות הפרימיטיביים, המקושרים לשפת האם ולאובייקטים המוקדמים המשויכים אליה.
מעבר לתופעה חריגה זו, במצב שבו המהגר התגבר על המכשולים הפסיכולוגיים, המעורבים ברכישת שפה זרה, הוא יכול לחוש שהוא מכיל אותה, בעקבות תהליך הפנמה, מבלי שתאיים על מקומה של שפת האם ועל ייצוגיה. אקומודציה — הסתגלות המערך הנפשי לאובייקט השפה החדש — לא תהיה כרוכה אז בהתנערות מהקשרים הליבידינליים לאובייקט השפה המקורי. בדרך זו נרכשת תחושת זהות רחבה יותר, המותירה מקום למגוון אובייקטים מופנמים, וכך לא נוצר מצב של זהות חדשה מלאכותית, הבאה על חשבון הזהות הראשונית.
נוכל אפוא להבחין בין מהגרים המתקשים ליצור מרחק מן האובייקטים הראשוניים ולאפשר מקום לאובייקטים חדשים, לבין מהגרים אחרים (או לעיתים אף אותו אדם בנקודת זמן אחרת) כשהם מאמצים הגנות מאניות, משליכים מעל גוום את הקשרים המוקדמים ויוצרים קשרי אובייקט חדשים בקלות יתרה. למעשה הדבר דומה לניתוח המקובל של תהליך ההתבגרות, כאשר רק המתבגר/מהגר הבשל באמת מסוגל להשקעה ליבידינלית באובייקטים החדשים, בד בבד עם הנוכחות הפנימית (ולעיתים גם החיצונית) של האובייקטים המוקדמים יותר. בהתאמה לפרדיגמה של יוליה מירסקי ופרידה קאושינסקי (Mirsky and Kaushinsky 1989), הבוחנות את תהליך ההגירה מבעד למסגרת ההתייחסות של תהליך הספרציה–אינדיבידואציה על שלביו השונים ועל מטענם הרגשי, נוכל להניח תהליך הדרגתי וממושך, מורכב ובלתי יציב של הסתגלות לארץ החדשה ולשפתה.
גרטרוד טיכו (Ticho 1971) מציגה גישה שעל פיה, אף שיש תפקיד חשוב להבדלים תרבותיים בטיפול פסיכואנליטי, הרי שהמטופל הוא זה שבוחר את בחירתו האישית מתוך מגוון הסטריאוטיפים האפשריים ומעביר אל דמות המטפל תכונות חיוביות ושליליות בהתאם לפתולוגיה שלו, לצרכיו האישיים ולהתפתחות נוירוזת ההעברה. טיכו רואה הבדלים במוצא וברקע התרבותי כבעלי השפעה מקשה ומסייעת גם יחד. מהכיוון המקשה, המטפל נתפס כפחות ניטרלי, ולכן קשה יותר להבחין בין סטריאוטיפים לגילויי העברה ספציפיים. תיתכן היווצרות של מחסום הגנתי מפני הפירושים, מחסום שישרת את ההתנגדות. נוסף על כך, החשיפה לתרבות שונה עלולה לפגוע זמנית בכישורים הטכניים של המטפל, כמו גם ביכולתו האמפתית, ברגישותו האבחנתית ואף ביציבות ייצוגי העצמי והאובייקט שלו. גם ההבחנה בין ביטויי ההעברה הנגדית לבין תגובות כלליות לתרבות הזרה (הסטריאוטיפים של המטפל) תהיה קשה יותר.
מהכיוון המועיל, טיכו רואה יתרון במפגש, שידגיש תגובות רגשיות ועמדות שבמצב אחר היו נותרות חבויות ולא היו זוכות להיחשף ולהגיע לעיבוד.
מייקל גורקין (Gorkin 1987), הדן בתופעות העברה נגדית בפסיכותרפיה בין–תרבותית, מזהה מלכודות פוטנציאליות אופייניות אחדות: בראש ובראשונה, מידה בלתי מרוסנת של סקרנות מצד המטפל ביחס לתרבותו של המטופל. אנו נוכל להקביל זאת לסקרנות ביחס לשפתו של המטופל ולשאיפה למצוא הזדמנות לשוחח ולשפר את השליטה בה. שנית, הכחשה של הפער, הממשיך להתקיים גם כאשר המטפל דובר את שפת המטופל ומכיר את הרקע שממנו הוא בא, שכן גם אז תיתכן עדיין התייחסות מצד המטופל אל המטפל כשייך לקבוצה ה״אחרת", וכך גם המטפל יכול לחוש כלפי המטופל. שלישית, עירוב של תחושות אשמה ותוקפנות בקרב המטפל כשהוא נתפס על ידי המטופל כמייצג את תחושות השליטה, ההשתייכות וההשתלבות, הנובעות מחיים בארץ המולדת ומשליטה בשפת המקום על בוריה. מצד המטפל, אידאליזציה כזו (בביטוי "אידאליזציה" בהקשר זה אין הכוונה לצורך חיובי בזולתעצמי מואדר, כפי שמוכר לנו מפסיכולוגיית העצמי של קוהוט), המופנית כלפיו, כשאינה מזוהה ואינה מטופלת, היא מקור אפשרי לנקודות עיוורות מרובות, בייחוד בהקשר של מרכיבים תוקפניים בהעברה ושל תחושות עליונות וניצחון בהעברה הנגדית. יש מקום להניח כי תחושות כאלו עלולות להתעצם במקרים שבהם המטפל היה חשוף בעצמו לתפקיד ההפוך בעבר, כשחי כזר בארצו של המטופל.
כרקע לדיון בשאלה זו, מעניין לבחון את התייחסותו של שטנגל למטפל, שהוא בעל שליטה מוגבלת בשפתו של המטופל; כל עוד המטפל מבין את אשר המטופל אומר וכל עוד המטופל חש זאת, הרי שלטענת שטנגל אין הכרח בידיעה מושלמת של השפה. אומנם הוא מסייג טענה זו ומציין שמגבלות השפה של המטפל עשויות להוסיף להתנגדות של המטופל. במצב זה הן עלולות להיות מכשול שיגרום להתעלמות משורשיה האמיתיים של ההתנגדות, שורשים העשויים להיות מוכחשים וחבויים מאחורי מחסה מוגבלות השפה של המטפל. אלא שלבד מהסתייגות זאת, לשיטתו של שטנגל, במצב רצוי של תנאי העברה טובים, ייטה המטופל להתאים את עצמו לרמת ידע השפה של המטפל. ההזדהות עם המטפל תבטל את האפקט הקומי–נלעג של התקשותו ושגיאותיו בשפה. מכאן נובע שסיכויי הצלחת הטיפול אינם נפגעים במצב שבו שפת המטפל אינה מושלמת, אך הוא נמצא בעמדה קשה יותר עקב מורכבות המצב. על התייחסות זו של שטנגל נוכל להוסיף את המורכבות שבהעברה הנגדית הכוללת רגשות חיוביים ורגשות שליליים, שעשויים להתעורר בהקשר של השפה הזרה/המדינה הזרה/התרבות הזרה של המטופל.
מעבר לכך, המטרה במאמר זה היא להמחיש כיצד מצב מיוחד כזה לא רק שאינו מעמיד בהכרח מכשולים ומגבלות, אלא שטמונות בו אף השלכות טיפוליות חיוביות, המביאות לא פעם להקלה במפגש הטיפולי ולא לסיבוכו. רנצו סרנו (Sereno 1949), המדגיש את כוח השליטה שבשפה ואת אפשרות ניצולו לרעה בכיוון של דיכוי פוליטי, מצהיר כי השפה היא האמצעי הבסיסי שבעזרתו אלה הקובעים את נורמות הפעולה האנושית במסגרות החיים החברתיים לא רק מנסחים נורמות כאלו, אלא אף מיישמים וכופים אותן; בעקבות זאת השפה היא כלי שליטה חובק כול.
נוכל לבחון הצהרה זו מחדש מתוך מסגרת ההתייחסות לשליטה כאל מרכיב מרכזי במפגש הטיפולי. שליטת המטפל במצב באה לידי ביטוי בכמה ממדים:
1. מסגרת הטיפול על כלליה וגבולותיה;
2. העמדות היחסיות של המטופל כסובל, חסר ישע ונזקק לעזרה מקצועית, ושל המטפל בתור מי שכביכול הוא מרפא יודע–כול וכול–יכול, המעניק מהידע שלו למטופל במנות קטנות ובתזמון שהוא מוצא לנכון;
3. החשיפה החד–צדדית של החיים האישיים ועולמו הפנימי של המטופל.
עבור מטופלים רבים — לא רק אלה הנושאים אפיונים מודגשים של פגיעות נרקיסיסטיות, מצב זה קשה באופן בסיסי ונחווה כבלתי הוגן, "מקטין", פוגע ומשפיל. קיים קושי רב בהתמודדות עם רגשות הסקרנות, הכעס, ההתקוממות והחרדה המתעוררים בעקבות זאת. כאשר מתווסף לאפיון בסיסי זה המצב המיוחד שבו המטופל מוצא עצמו בארץ זרה, בעלת רקע סוציו–תרבותי ושפה החדשים לו, קל לשער כי המצב קשה אף יותר. יהיה אז אך טבעי כי לבד מסיבות אחרות (הקשורות למשמעות הרגשית של שפת האם הנסקרת לעיל), השאיפה להשגת מידה מינימלית של שליטה תתבטא באמצעות המשאלה שהטיפול יתקיים בשפת האם של המטופל.
הבחירה בטיפול בשפת האם של המטופל נושאת בחובה את היתרון של יצירת ברית–שפה מן ההתחלה והפחתת תחושות של זרות בעקבות זאת. נוסף על ברית שפה זו, אם הטיפול הוא בשפת האם של המטופל כשזו איננה גם שפת האם של המטפל, יתאפשר למטופל לחוש כי לפחות בתחום אחד הוא בעמדת יתרון על המטפל. כך מושג מיתון–מה של עמדת הנחיתות הבסיסית של המטופל בעצם המפגש. יתרה מזאת, זו עשויה להיות דרך להביא את המטפל לחוות — באמצעות מנגנונים של הזדהות השלכתית ושל היענות לתפקיד — את תחושות התלות, חוסר הביטחון, הנחיתות והזרות הטמונות במצב הטיפולי, כמו גם במצב של מעבר לארץ חדשה (על שפתה הזרה). אף ייתכן כי מאחורי הבחירה המיוחדת (בין שבמודע ובין שלאו) במטפל, שאינו מהגר בן ארצו של המטופל, עומדת משאלה לקשר עם אדם שמחד גיסא, אינו מזוהה לחלוטין עם העבר על האובייקטים המאיימים הקשורים בו ועל הפחד מרגרסיה שהוא מעורר, ומאידך גיסא, עדיין יכול בקלות להתקשר לעבר זה.
במובן מסוים המטפל הופך אפוא, במפגש מיוחד זה, לסוג של אובייקט מעבר (ויניקוט 1953). באופן סמלי הוא מייצג את הגשר בין העבר, על האובייקטים המוקדמים והתנסויות הילדות המשויכים אליו, לבין העתיד, על המקומות החדשים, אורח החיים החדש והזהות החדשה המקושרים אליו. בהיותו בן הארץ, המטפל יכול להיות מזוהה עם זהות האני החדשה שלה כמהּ המטופל. בעת ובעונה אחת, בדברו את שפת האם של המטופל, הוא יכול להיתפס כייצוג של העבר ושל האובייקטים ההוריים.
בכיוון דומה מעט נוכל להציע הקבלה בין ההשקעה הליבידינלית בשפת האם לבין ההשקעה ב״אובייקט המקשר" — linking object — כמתואר על ידי וולקן (1981): במסגרת תהליך האֵבֶל שפת האם הופכת לסמל של האובייקטים, שאת אובדנם חווה המטופל המהגר, ושל קשיי היפרדותו מאותם אובייקטים. יש להדגיש, עם זאת, כי בניגוד לשימוש המקובל במונח — השמור למקרים של אֵבֶל פתולוגי — כאן אנו מתייחסים להיקשרות המתמשכת לשפת האם כבעלת השלכות מגוונות ורק למצבים הקיצוניים (דהיינו היקשרות יתרה או התנתקות קלה מדי משפת האם) כפתולוגיים.
הניסיון הקליני מעיד על תופעה מעניינת נוספת — עמדה שלילית כלפי מטפל, שהוא מהגר ובן ארצו של המטופל עצמו. מטפל כזה יכול להיתפס כמאיים בהיותו קרוב מדי אל עברו של המטופל, וגם בסמלו את תחושת החולשה, הכרוכה במעבר ובהסתגלות שבתהליך ההגירה, תחושה המושלכת עליו בקלות יתרה. המטופל יעדיף לבחור מטפל המסמל את תחושות החוזק והשליטה של בני המקום, המושרשים בארץ ומעורים בשפתה ובמנהגיה. התרשמתי, בהתאם, כי המניע באותם מקרים של העדפת מטפל יליד הארץ על פני מטפל בן ארצו של המטופל קשור בפנטזיה של שאיבה מהכוחות המשויכים בהעברה למטפל המקומי (העברה בעלת אפיון של אידאליזציה), בניגוד לחולשה המיוחסת בהעברה (מאפיון של דה–ולואציה) על מטפלים אחים להגירה. מכאן שקיימת מצד מטופלים שאיפה למצוא מטפל שדמותו תוכל לענות, מחד גיסא, על פנטזיות ההישג וההסתגלות של המטופל וגם תאפשר, מאידך גיסא, היפוך תפקידים מסוים מבחינת תחושת הנחיתות, חוסר השליטה וחוסר הביטחון, כפי שהדבר מקבל ביטוי ביתרון שפה של המטופל.
בווינייטות הקליניות הבאות אנסה להמחיש כמה מן ההנחות שהוצגו לעיל:
דוגמה א: א׳, סטודנטית בת עשרים ושתיים ממוצא בלגי, פנתה לשירותי הייעוץ עם תלונות על חרדה ובלבול. הפונה הופנתה אליי ממטפלת אחרת, ששפת אימה צרפתית ושאליה הופנתה קודם לכן, אך עימה לא נוצר קשר. א׳ התלוננה על הריחוק ועל הפורמליות של המטפלת הראשונה והדגישה כי "נאלצה" להשתמש בגוף שני רבים — vous — בפניותיה לאותה מטפלת, בעוד שעימי הרשתה לעצמה להשתמש בגוף שני יחיד — tu (נוהג קרבה שיש לציין שבדרך כלל הוא בלתי מקובל בקרב מטופלים דוברי צרפתית ושניתן לייחסו אולי לגילי הצעיר באותה עת). הסימפטומים של א׳ הובנו כתוצר של מצב לחץ, שחשה בעקבות הצורך לקבל החלטות בדבר תוכניותיה העתידיות, לא רק מבחינת בחירת כיוון מקצועי, אלא גם לגבי עצם ההישארות בארץ. מסגרת של התערבות קצרת טווח במשבר נמצאה כעונה על צרכיה. היא קיבלה החלטה להישאר בארץ ונתקבלה לקורס מזכירות, שממנו הייתה מרוצה ביותר. להבנתי זה לא היה זה מקרי כי א׳ חשה נוח יותר במגע עימי, בתור ישראלי יליד הארץ, ברצותה להפוך לישראלית בעצמה. בחירתה לדבר צרפתית, אך בדרך ״ישראלית״ — פחות פורמלית (והרי בעברית, כבאנגלית, אין כלל מקבילה בשפה המדוברת המקובלת לצורה הדקדוקית המנומסת של פנייה בגוף שני רבים) — תואמת לכך. אינדיקציה חשובה אף יותר הייתה העובדה כי בעוד שבחרה להמשיך ולדבר עימי צרפתית בפגישת מעקב מתוכננת, הרי מאוחר יותר, בפגישות אקראיות באוניברסיטה, פנתה אליי בעברית כדבר טבעי.
כעבור שנים אחדות עבדתי בתחנה לטיפול בילד, שאליה פנתה לייעוץ. למדתי כי נישאה לישראלי. במסגרת התחנה נפגשה עם מטפל אחר והזכירה את הטיפול עימי, אך נמסר לי כי זכרה שהטיפול התנהל בעברית ושרק המפגש הטיפולי הראשון — עם המטפלת ששפת אימהּ צרפתית — התנהל בצרפתית. בכל המתואר ניתן לראות עדות להפגנה של משאלה רבת–עוצמה להתנער מהקשרים לעברה ה״פרנקופוני". תחילה היה השימוש בי כבאובייקט מגשר — מן הזהות הבלגית הראשונית אל זהות ישראלית חדשה שלה שאפה — ובשלב מאוחר יותר נראה כי הקשר עימי שירת את ניסיונותיה להתכחש לזהותה המקורית, על הזיכרונות והקונפליקטים הכואבים שייתכן שזו ייצגה. בשלב מאוחר זה כבר לא הייתי נחוץ כבעל ברית לשפת אימה וכמייצג גם את הקשר ואת האמביוולנטיות ביחס להותרתו מאחור. להפך, משבחרה באימוץ הזהות הישראלית לכל דבר, הפכתי אני עבורה לחלק מכל מי ומכל מה שייצג את ההסתגלות המוצלחת וההטמעה המוחלטת בארץ. בהתאם, בחרה להתייחס אליי כאל בן הארץ — ישראלי "עמית" לה.
דוגמה ב: ב', סטודנט בן עשרים ושלוש ממוצא צרפתי, פנה לטיפול על רקע קשיים חברתיים, בייחוד בכל הנוגע לקשר עם המין השני. בלטו קווים אובססיביים–קומפולסיביים, יחד עם הימנעות פובית ממין. לאחר הערכה הוחלט על טיפול פסיכודינמי ארוך טווח, וב׳ הופנה אליי לאור בקשתו שהטיפול יתנהל בשפת אימו — צרפתית. במשך כשנה התקדם הטיפול באיטיות ובכבדות מרובה, נשא אופי "מנומס" ואינטלקטואלי, ורוב הזמן שררה תחושה של ריחוק בינינו, גם כשעלו ונידונו נושאים בעלי חשיבות מרובה. לאחר הערכה מחדש של מערכת היחסים הטיפולית ושינוי כיוון מסוים בגישת הטיפול, חל שיפור רב בברית הטיפולית ובאווירה הרגשית שבה התנהל הטיפול. השינוי היה בכיוון כללי של גישה פרשנית פחות וחודרנית פחות. באופן ספציפי, בחרתי לעיתים נטייה לצד ההתנגדות (siding with the resistance) בהקשר של ההימנעות החברתית, כדי להימנע מהיענות לתפקיד (סנדלר 1976) במובן של דמות הורית חודרנית ודוחפת, בעלת אפיון שלילי בהעברה.
על רקע השינוי באווירת הטיפול בלט במיוחד שינוי מקביל בלשונו של המטופל; קודם לכן נטה לדבר בשפה גבוהה, מליצית ומתוחכמת, שגרמה לי לעיתים לפקפק מעט במידת הבקיאות שלי בטיפול בשפה הצרפתית (הרגשה שלא נמצאה לה מקבילה בטיפולים אחרים בצרפתית, שקיימתי באותה העת עם מטופלים אחרים). מדי פעם היה עליי לשאול אותו על משמעות של מילה מסוימת או ביטוי מסוים, שבהם בחר להשתמש, בדרך כלל בליווי תחושת אי–נוחות ובושה מסוימת כשנאלצתי לעשות כן.
דפוס זה של קשר השפה בינינו היה, לדעתי, מקבילה הפוכה לְתופעה המתוארת על ידי גרינברג וגרינברג (Grinberg and Grinberg 1984, 1989). הם דנים בתגובות עוינות שבהם נתקלים מהגרים, ומתייחסים למצב שבו במקום להתאמץ להבין את הזר ולתקשר עימו, מדגישים בני המקום דווקא הבדלים לשוניים, כאילו כדי להוכיח שהעולה החדש אינו מסוגל לגשר על הפער הקיים ולהבין את סביבתו. הם עושים זאת באמצעות שימוש בביטויים מקומיים, סלנג או שפה מתוחכמת ומשוכללת במיוחד, שאינה בת–השגה עבור המהגר.
במקרה המתואר כאן, הבחנתי בשינוי בסגנון הדיבור של המטופל, שבא עם אווירה נוחה, רגשית ואמיתית יותר בטיפול בכללותו. ניתן לומר כי הטיפול החל לזרום בשטף רב יותר וכך גם שפתו, שכן ב׳ עבר באופן טבעי להשתמש בשפה פשוטה ויום–יומית יותר, בהתאמה לסגנון התבטאותו, שהפך לרגשי יותר ואינטלקטואלי פחות. מעבר לכך, ייתכן שעם השיפור בהרגשתו ובברית הטיפולית, באופן בלתי מודע התאים את שפתו לרמת הצרפתית שלי. אך יותר מכול הרשימה אותי הדרך הבלתי מודעת שבה גרם לי לחוש בר סמכא ובקי יותר: מעת לעת, במהלך השיחה, קרה בשלב זה שחסרה לו מילה בצרפתית ואני הייתי מוצא את עצמי, באופן טבעי ומבלי משים, מסייע לו — בין שבדרך של ניחוש מוצלח של המילה שאחריה תר, ובין שבאמצעות תרגום לצרפתית של מילה בעברית שבה השתמש כתחליף. לעיתים אף היה פונה אליי ישירות לבקשת התרגום. "היפוך תפקידים" זה גרם לי לחוש בנוח יותר, בר סמכא (קומפטנטי) ויותר בשליטה. לאמונתי, השינויים הללו באינטראקציה הלשונית בינינו היו קשורים ישירות לשינוי בהרגשתו של ב׳ ביחס לטיפול בכללותו וביחס אליי כמטפל שלו, שינוי שבעקבותיו אִפשר לי לזכות בעמדת שליטה רבה יותר בטיפול. יכולתו "להתיר" לי להיות בעמדה כזו משקפת גם שינוי בכיוון החלשת המנגנונים הכפייתיים ובצורך בשליטה הנלווה להם. מכאן כי השינויים בתקשורת על ביטוים הלשוני היו במקרה זה גם מדד להשגת שינויים אישיותיים, מבחינת מנגנוני ההגנה המרכזיים ומידת ההזדקקות להם.
דוגמה ג: ג', סטודנטית ממוצא בלגי בשנות העשרים המוקדמות, פנתה לטיפול פרטי בשנת לימודיה האחרונה והתלוננה על התקפי חרדה, בכי, קשיים בריכוז ומוטרדות, שאינה מרפה, ביחס לתוכניותיה לעתיד. למרות שליטה טובה בעברית, ביקשה מפורשות שהטיפול יתנהל בצרפתית, מתוך תחושה שכך תוכל להתבטא טוב יותר. את אופן הדיבור שלה בשיחות ניתן לתאר כבלתי תקשורתי, מבחינה זו שנהגה לדבר מהר מאוד ובקול נמוך עד כי לעיתים נשמעה בקושי, כך שהיה עליי להשקיע מאמץ מיוחד כדי לשמוע אותה. ניכר כי ראתה כמובן מאליו שעליי להבין את כל שאמרה למרות צורת הדיבור הזו, ואף שפעמים רבות דיברה מבלי להתבונן בי ותוך כדי בכי.
ג׳ העבירה לי תחושה כאילו מדובר בילדה קטנה, עדינה ושבירה, וכך מצאתי את עצמי נוטה באופן בולט להיענות לתפקיד של דמות מטפלת אימהית, חמה, מגיבה ותומכת. שמתי לב לכך כי התכיפות והמשך של התערבויותיי עלו על נוהגי בדרך כלל: גם בכך ראיתי חלק מההיענות לתפקיד ביחס לצרכיה התלותיים של ג׳. באופן בלתי מודע תומרנתי לעמדה שבה חשתי צורך מתמיד להפגין את יכולתי לשמוע ולהבין את דיבורה החלוש והקשה לפיענוח. נראה כי השימוש שלה בצרפתית — כשפה זרה עבורי — אִפשר לה להגשים שני יעדים חשובים: האחד, באמצעות הזדהות השלכתית, לגרום לי להתנסות בתחושות חוסר הביטחון, חוסר השליטה וקשיי ההתמודדות עם הסביבה — על תרבותה ומנהגיה הזרים — שבהם התנסתה, וכן להתנסות במאמץ העצום שהיה עליה להשקיע כדי להבין ולפענח את הסביבה הזרה, כדי שתוכל להסתגל ולהתמודד. האחר, באמצעות היענות לתפקיד, לגרום לי להתנהג כלפיה באופן פחות ניטרלי ויותר אקטיבי, כפי שלמעשה נהגה להפעיל את הסובבים אותה בכלל, תוך פיתוי לאימוץ תפקידים מגוננים, דואגים ומטפלים ביחס אליה.
האופן הנרמז והעדין שבו השימוש בשפה שירת יעדים אלה, הקשה עליי להבחין בדבר. רק לאחר זמן ממושך עלה בידי לעמוד על כך כי הדחף להוכיח את עצמי כיעיל — מבין ומסוגל לעזור בשפה זרה — נשא את מטען המשמעויות האלו ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית. בנקל היה שימוש זה יכול להישאר בגדר נקודה עיוורת בטיפול ולנקז אליו את צורכי המטופלת לחזרה על דפוסים שהם רלוונטיים למערכות יחסים מן העבר עם דמויות ההורים, ושבאו לידי ביטוי גם במערכות יחסים עכשוויות. בעוד שאימה דוברת הצרפתית של ג' נחוותה על ידה כדמות חודרנית ופולשנית, הרי גם אביה דובר הצרפתית וגם חברהּ הישראלי דובר העברית נחוו על ידה כרחוקים, קרים, בלתי נענים ובלתי מתקשרים.
לפני שהתחילה בטיפול אצלי נפגשה ג׳ פעם אחת עם מטפל אחר דובר צרפתית, שאותו חוותה כחודרני באופן מסוכן. ייתכן כי הבחירה בי כמטפל שלה באה להבטיח את עמידותה מפני חודרנות כזו, מחד גיסא, ומפני ריחוק וניכור, מאידך גיסא. צורת דיבורה של ג׳, בצירוף שליטתי הבלתי מושלמת בשפה הצרפתית, מנעה אפשרות שאפלוש למרחב גדול מכפי שהייתה רוצה; עם זאת צורת הדיבור הזו והשליטה הבלתי מושלמת שלי בשפתה — בתוספת אולי גם של יחס בסיסי סובייקטיבי שלי בכיוון חיובי לשפה הצרפתית ולרקע התרבותי האירופי שלה — הבטיחו לג׳ את הערנות המוגברת, המעורבות והתגובה שלי. כך יכלה גם לשמור על המרחק הנחוץ וגם להשיג את תשומת הלב והמעורבות שלהן הזדקקה.
למעשה, ניתן לתאר את השפעת השיחה בצרפתית על המרחב הטיפולי באופן של הוספת מרחב פתוח, שאִפשר תמרון גמיש במסגרת החיפוש של ג׳ אחר המרחק האופטימלי עבורה בכל נקודת זמן בטיפול. קיומו של מרחב זה יצר את היכולת לנוע הלוך ושוב בין תחושות של תלות בי ושל הזדהות עימי לבין תפיסה שלי כמרוחק ומנוכר, כמייצג תרבות, נהגים ודפוסים ישראליים, הזרים לה. תחושות התלות וההזדהות הופגנו הן באמצעות ציפיותיה שאכיר מקרוב נושאים שונים בספרות, בתיאטרון ובתחומים אחרים, שבהם הייתה מעורבת, והן — באופן פחות מעודן — באמצעות פעולות, כגון מעבר זמני להתגורר בדירה באזור מגוריי. תפיסתי כמרוחק וזר הופגנה בין שבאמצעות תלונות וטענות ישירות ובין שבאמצעות שימוש בביטויים מיוחדים מאוד — מקומיים ואישיים — בשפתה, ביטויים שגרמו ליצירת רושם של פער גדול בינינו, וכן של חוסר יכולת מצידי להבין מרכיבים חשובים ברקע ובחיים שלה.
המעברים הללו בהתייחסות של ג׳ אליי נחוו על ידִי כמשפיעים על יכולת ההתבטאות שלי בצרפתית: התנודות שחשתי ברמת הנוחות והשליטה שלי בצרפתית, בין שעת טיפול אחת לאחרת, תאמו את תחושתי ביחס למידת הקִרבה שהמטופלת הרגישה או "בחרה" לנוחותה להרגיש כלפיי בכל נקודת זמן מסוימת. כלומר ניתן לומר כי ג׳ — על פי צרכיה — שלטה במידה מסוימת ברמת הצרפתית שלי ובאמצעותה — בחופש התמרון שלי בהתערבויות הטיפוליות.
"הקשר הצרפתי" ניתן לתיאור במקרה זה כחלק מדפוס שהביא לידי ביטוי את קשיי הספרציה–אינדיבידואציה של המטופלת, כאשר אחוות השפה המשותפת — בעירבון מוגבל — סייעה ביצירת מרחב תמרון בין שאיפות קִרבה ותלות לבין שאיפות התרחקות ועצמאות. מעניין לציין כי פתרון הקונפליקט נדחה במובן מסוים בעקבות החלטה של ג׳ לנסוע לשנה למדינה במזרח הרחוק — הקשורה לתחום לימודיה — בכוונה לשפר את שליטתה בשפה של אותה ארץ. בכך, אולי, נעשתה התקה של הקונפליקט הבסיסי בין ארץ מוצאה לישראל ובין שפת אימה לעברית. אולי זה אינו מקרי כי בפרידתה ממני הצהירה שכשתחזור לאחר אותה שנה, ייתכן שתחזור לטיפול וייתכן גם שלא...
המצב שבו פסיכותרפיה מתנהלת בשפת האם של המטופל, שהיא שפה זרה עבור המטפל, יוצר מפגש טיפולי בעל אפיונים ייחודיים.
חלק מהאפיונים הללו נובעים מהסיטואציה שבה המטופל הוא עולה חדש בארץ מוצאו של המטפל. עבור מטופלים כאלה השפה הופכת לכלי רב–עוצמה בשירות הצורך לגרום למטפל לחוות — באמצעות מנגנונים של הזדהות השלכתית ושל היפוך תפקידים — את תחושות הפגיעות, חוסר הביטחון, הניכור והבלבול, המעורבים בתהליך ההתערות בארץ חדשה.
חשיבות רבה במיוחד מוקנית לניתוח ולעיבוד של נושאים הקשורים בתהליך הספרציה–אינדיבידואציה ולקונפליקטים הנגזרים ממנו. במסגרת תהליך זה שפת האם מייצגת את המולדת והמולדת מייצגת את דמויות ההורים, בייחוד את האובייקט הראשוני האימהי. ככזו, שפת האם מקבלת השקעה ליבידינלית מוגברת. הבחירה לקיים את הטיפול בשפת האם של המטופל מייצגת אז את ההתמודדות עם הקשיים, הכרוכים בפרידה מן האובייקטים המוקדמים וביצירת קשרים חדשים, תהליך הרלוונטי במיוחד לשלב ההתבגרות ולתפקידו ההתפתחותי כשלב שני של ספרציה–אינדיבידואציה. המטפל רוכש עמדה מיוחדת, בהפכו למייצגו של המעבר מן האובייקטים המוקדמים (שאותם מייצגת שפת האם של המטופל, שבה מתנהל הטיפול) אל האובייקטים החדשים (המיוצגים על ידי הקשרים החברתיים החדשים והחיים החדשים ככלל בארץ ההגירה, היא ארצו ומולדתו של המטפל).
קונפליקט בסיסי אחר נע סביב הציר של שליטה וקשור בעמדתו היחסית של המטפל ככול–יכול, יודע–כול ומכתיב הכללים, אל מול עמדתו היחסית של המטופל כחסר אונים, תלוי ונזקק. שליטתו הטובה יותר של המטופל בשפה המדוברת בטיפול מאפשרת היפוך תפקידים מסוים בעמדות היחסיות הללו. כך נוצר תחום אחד שבו הוא זוכה לעליונות על המטפל. מצב זה עשוי לשמש גורם מסייע לקשר הטיפולי, שכן הוא מפחית את חוסר השוויון הבסיסי שבמפגש הטיפולי ויוצר איזון נוח יותר למטופל. נוסף על כך, תחושות בסיסיות של ההעברה תוכלנה למצוא ביטוי באופן שבו המטופל יבחר להשתמש בשפה, למשל מבחינת מידת התאמת רמתה לרמת הידיעות של המטפל.
לכל המאפיינים הללו, המיוחדים למפגש הטיפולי בין המטופל הדובר את שפת האם שלו למטפל המדבר בשפה זרה, ייתכן תפקיד חשוב בטיפול. מלבד האפשרות לביטוי בלתי מודע של רגשות, שלא היו מבוטאים בשפה אחרת, התופעות שתוארו עשויות לשמש כלים לאיתור קונפליקטים מרכזיים והנעות בסיסיות של המטופל, כמו גם כלים לפירוש ולעיבוד המרכיבים הנפשיים האלה בתזמון הראוי.
פסיכולוג קליני, מורה ומדריך במרכז ויניקוט בישראל; משמש כרכז הוראה וכחבר בוועדה המדעית של המרכז. הוא מדריך בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב; משמש כיועץ בתוכנית הדוקטורט "פסיכואנליזה וממשקיה". כעורך מדעי בהוצאת "תולעת ספרים" ערך תרגומים לעברית של ספרות פסיכואנליטית מאנגלית ומצרפתית. מאמריו התפרסמו בכתבי-עת רבים בארץ ובעולם.
דוד קיטרון הוא מחבר הספר ״משא הנפש״, אשר יצא לאור בהוצאת רסלינג, המציג מאמרים והרצאות במגוון נושאים מתחומי הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית.
