תרגום בטיפול פסיכואנליטי: פרק לקריאה

ד"ר זהורית אסולין

פרק 6: תרגום - הצעות יישומיות

בפרק זה אציג את הפן היישומי של המחקר הנוכחי בעבודתו של המטפל. אראה כיצד הסמיוטיקה מהווה תשתית עשירה להבנת תהליכי הסמלה ושיבושים בתהליכי הסימון, שעשויים להתבטא כפתולוגיות נפשיות. לאחר מכן אתייחס לכשלי תרגום אפשריים בקשר בין מטפל למטופל, אציע מיפוי אפשרי של סוגי המחסרים שיוצרים מהמורות בהבנה בין מטפל למטופל וכן דרכים להתגבר עליהם. לבסוף, אדון במושג האחרות ובחוויה של אחרות בטיפול, שמתעוררת בעקבות קשיים בהבנה הדורשים תרגום. בחרתי להרחיב על חוויית האחרות ומשמעויותיה במפגש הטיפולי, מכיוון שחוויה זו עשויה לאותת ולרמז לנו על קושי בתרגום ולעורר את הצורך ביישום מודלים של תרגום. בחינת עומק של משמעויות נוספות לחוויית האחרות מסייעת להבין מתי תחושת האחרות היא סימן למצבי קושי בהבנה הדורשים תרגום.

סמיוטיקה כמפתח להבנת מצבי הנפש

כאשר נחשפתי להגותו הסמיוטית של פרס נדהמתי לגלות את עושרה ומורכבותה התיאורטית של הגות זו ואת תרומתה להבנת תהליכים נפשיים. על פי פרס, הנתיב לעולם המנטלי ולעיצוב העצמיות עובר דרך מהלך של סימון. האדם הוא סימן. לכן בבואנו להבין תופעות של פירוק עצמי והתגבשות עצמיות, אך טבעי לבחון זאת דרך הפריזמה הסמיוטית. החיבור בין ההגות הפרסיאנית לפסיכואנליזה איפשר הבנת עומק של תהליכי סימון תוך-נפשיים ובין-אישיים. אחד היתרונות של מבט כזה הוא בהיותו בלתי תלוי בנאמנות לגישה פסיכואנליטית כלשהי. מטפלים המסתמכים בעבודתם על תיאוריות פסיכואנליטיות שונות יוכלו להיתרם מהחשיבה הסמיוטית בהקשר הטיפולי. במחקר שעליו מתבסס הספר הנוכחי נחקרו טקסטים ומושגים מכמה תיאוריות פסיכואנליטיות. מצאתי דמיון שזור כחוט השני בין תיאוריות שבדרך כלל נחוות כשונות ומנוגדות בתפיסת הנפש וטכניקת הטיפול, שבבסיס כולן התגלה מצע סמיוטי של סימון. המשגה סמיוטית של תהליכים נפשיים מאפשרת לפתח את נתיב הריפוי דרך הבנת תהליכי ההסמלה שהשתבשו. ארצה להדגים כעת את האופנים שבהם ההגות הסמיוטית ותרגום אינטר-סמיוטי יכולים לסייע בהבנת מצבי נפש.

לפלאנש תיאר בהרחבה את הנפש כמנגנון סמיוטי. ארצה להוסיף את פרשנותי למצבים נפשיים במונחים של תהליכים סמיוטיים. ישנו מרכיב אימננטי לנפש, המגיע כמסר חידתי ששואף להתפענח. לסובייקט כל העת יש מודעות המלווה בחרדה בדבר קיומה של האניגמה הלא ידועה. לעיתים ההתמודדות עם חרדת אי-הידיעה והחידתיות הקיומית נחווית כמאיימת ותוקפת את הסובייקט, עד שאינו יכול לשאתה. לעניות דעתי, תיאור זה יכול להסביר מצבים נפשיים כגון היפוכונדריה, אובססיביות-קומפולסיביות ופרנואידיות. מצבים אלו הם תצורות שונות של ניסיונות התמודדות עם חוסר יכולת לשאת את האניגמטיות של המסר. לדוגמה, במצב של היפוכונדריה כל מיחוש גופני הופך לידיעה אבסולוטית בדבר כשל בריאותי. במצב זה, הסובל מחרדה בנוגע לבריאותו אינו יכול לשאת את האניגמטיות של הגוף ואת אי-הידיעה על המתרחש בתוכו. הפתרון הוא ליצור ודאות ומשמעות קונקרטית קטסטרופלית לכל מיחוש. כך נוצר מנגנון של שליטה על פנים הגוף ואשליית ידיעה על אודות המתרחש בו בכל עת. אחרים רגישים לאי-הידיעה בנוגע לעתיד. התגברות על אניגמטיות זו מתבטאת במצב אובססיבי-קומפולסיבי. מצב זה הוא ניסיון לכבוש את האניגמטיות ואי-הידיעה בסֶט של טקסים ופעולות. האובססיבי מחפש את הפעולה המושלמת, המדויקת, שנועדה להשתלט ולהעלים כל פן אניגמטי של המסר. המצב הפרנואידי שונה במקצת מהתופעות האחרות בשל המוקד האניגמטי, שקשה לשאתו. חרדה פרנואידית מבטאת את חוסר היכולת לשאת את אי-הידיעה בדבר תודעתו של הזולת וכוונותיו. כל תגובה של הזולת הופכת לסימן ודאי של פגיעה פוטנציאלית. גם מצב של הפרעת אישיות תלותית עשוי להתפרש כהיצמדות לזולת בשל קושי לשאת את האניגמטיות שבו. האישיות התלותית תובעת להתמזג עם האחר כדי לא לחוש את החידתיות שבו.

ניכר שמצבים נפשיים אלו אינם עדות רק לכשל תרגומי של הסימנים, אלא ישנה אינפלציה של מסמנים על מנת לכבוש את חוסר היכולת לשאת את מה שאינו ניתן לתרגום. כל חוויה חושית נתפסת כסימן, אך לרוב אין יכולת לשאת מורכבות של המסר. לכל הסימנים משמעות אחת: אסון קרב ובא, בין כביטוי של פחד ממחלה ומוות בהיפוכונדריה ובין כמצב של אמונה בקיום אויב שעומד לפגוע במצב הפרנואידי. נראה שמתרחש תהליך הפוך: המשמעות אינה נוצרת מהסימנים, אלא כופה את עצמה על הסימנים, ממשמעת אותם. רגישות תחושתית או לחלופין רגישות לנוכחות האחר עלולה ליצור פרה-קונספציה, שבה כל הסימנים מתלכדים לאותה המשמעות. זו הסיבה שמוקד האניגמה משתנה ומיוחס לאזור נפש אחר, לפנים הגוף, לעתיד או לזולת וכוונותיו. אפשר לנסח את המנעד בין הנורמלי לפתולוגי באמצעות מונחי תרגום: הנוירוטי מתקשה לקבל את הפוליסמיות של המסר, וכל העת מצוי באמביוולנטיות שנועדה להכריע מהו המסר הנכון. הפסיכוטי מתקשה לקבל את נעדרותו של האובייקט המסומן, ועל כן הופך את מסמן המסר לאובייקט, וכך ממלא את החלל. במצב הפסיכוטי ישנה לרוב תפיסה של ההיבט החושי של המסר וסירוב לקבל את ההיבט התקשורתי הסימבולי שבו, עקב פגיעה במנגנון התרגום. בהפרעות אישיות ישנו קושי לשאת את החידתיות האינהרנטית למסר. כל אחת מהפרעות האישיות היא תצורה של ניסיון לחסל את ההוויה הנפשית של חידתיות.

אם כך, במצבים אלו מטרת הטיפול אינה יכולה להסתכם בתיקון התרגום, אלא גם בשינוי טיב המנגנון ובהרחבת היכולת לשאת את האניגמטי, החידתי והלא ידוע בדרכים אדפטיביות. מטרת הטיפול היא רחבה יותר - לפתח במטופל את היכולת לתרגום עצמי. כל תיאוריה פסיכואנליטית כינתה כשירות זו בשם שונה: יכולת לאנליזה עצמית, הרחבת היכולת למנטליזציה, הרחבת השימוש בפונקציית אלפא (במונחי ביון) ועוד מינוחים שעיקרם ניסיון לתאר את הרחבת היכולת העצמית להעברה ממישור תפיסתי/נפשי אחד לאחר. זו פעולת תרגום שבה אדם יוכל לתרגם את עצמו לעצמו. פעילות זו, החוזרת שוב ושוב במפגש הטיפולי, מרחיבה את היכולת של המטופל להיפגש עם אזורים לא ידועים חדשים בחייו ולהיות בעל כשירות להתבונן בהם, לתרגם אותם ולהבינם. יכולת זו היא בעלת משמעות נפשית ורגשית מרחיבת נפש. הבנה זו סייעה לי במצב טיפול שאתאר בקצרה להלן.

נער שחווה משבר פסיכוטי טופל אצלי מאז שחרורו מאשפוז. כעבור כמה שנים הוא חש שהוא מתחזק ומעז לחוות דברים חדשים במציאות חייו. תעוזה זו העלתה אצלו את רמות החרדה ואי-הוודאות בנוגע למסוגלותו הנפשית לעשות שינוי. בתקופה זו החלו להופיע אצלו תחושות עוצמתיות של שנאה ודחייה מאוכלוסיית החרדים. שנאה זו התאפיינה במחשבות אובססיביות על אודותם, בטקסים של ספירת חרדים בכל מקום שבו שהה וספירת חילונים לאיזון הכמות. לאט לאט בתוך המפגש הטיפולי התבהר הכשל הסימוני. ההתקף הפסיכוטי שחווה המטופל בעברו עבר תהליכי סימון, הוא סומן כמי שמכיל פוטנציאל למחשבות מיניות ואלימות ללא שליטה. הוא נתפס ככוח פנימי שכופה את עצמו ומצווה לעשות דברים שגרמו לנער לחוש אשמה ומבוכה לאחר מכן. בעבר ההתקף הפסיכוטי השתלט על חלקי עצמי אחרים, עד שהנער הרגיש בודד מול המערכה, ללא כל יכולת להילחם במה שנכפה עליו. ההתקף זוהה כבעל יכולת הרסנית בפריצת גבולות ופגיעה ביכולת ההבחנה בין מציאות לדמיון. כעת הותקו כל התכנים האלה ליחס כלפי החרדים. בעבודת הטיפול נבחן השיבוש שנעשה בהווה. האובייקט שאליו רופררו כעת כל המחשבות היה "אוכלוסיית החרדים". בתפיסת הנער, המסומנים שעד כה אפיינו ההתפרצות הפסיכוטית התלכדו לאובייקט זה. אך אוכלוסיית החרדים סימנה גם את הטיפול האפשרי בהתפרצות חוזרת, והוא כפיית כוח נוקשה האוסר על ביטויים של יצרים מיניים ותוקפניים. ההתקף ודרך הטיפול למניעת התקף חוזר התלכדו יחד לאובייקט חיצוני מחוץ לנפשו של הנער.

ההתקה לעבר החרדים נבעה מכיוון שראה בהם סממנים של חריגות, מוזרות, ניסיון קשוח לשליטה על יצרים וכוח כופה. שרשרת סמיוטית זו החלה סמוך לשינויים שהחל לעשות בחייו, בתקופה שבה נחשף לכתבות המזהירות מפני השתלטות החרדים על המדינה וקביעת צביונה כמדינה דתית. מעבר לעבודה של הבנת הסימפטום וגלגולו, נבחנו תהליכי הסימון: מדוע בעת הזאת דווקא היה הנער זקוק לאובייקט זה כחיצוני לו? מה קורה כעת בחייו הנפשיים ובחייו המציאותיים שבהם מופיע סימון שכזה? זו דוגמה לעבודה דרך חשיבה על תהליכי סימון והסמלה וכן על טיב מנגנון ההסמלה עצמו אצל המטופל. בתיאור זה החרדה מאי-הוודאות והפחד מהישנותו של התקף פסיכוטי יצרו נתיב של שרשרת סמיוטית אחרת לאובייקט אחר מחוץ לנפשו של הנער, והופיעו בצורה של שנאת חרדים.

כשל אחר של הסמלה תיארה בהרחבה הפסיכואנליטיקאית חנה סגל (סגל 2008 [2001]). לא מדובר בהתקה מאובייקט פנימי לחיצוני אלא למצב שבו המסמן עצמו נהיה האובייקט. המסמן לא נותר כמסמן אלא הופך להיות הדבר עצמו. סגל כינתה זאת משוואה סימבולית. זו תוצאה של יצירת סמלים באמצעות הזדהות השלכתית (סגל 2008 [2001]:203). הסובייקט משליך חלק מעצמו על הסמל, והסמל נעשה מזוהה עם המסומל; הסמל אינו מייצג את האובייקט אלא נהיה האובייקט עצמו. השוואה זו מטשטשת ומאפשרת הכחשה של הנפרדות בין האובייקט לסובייקט. לדוגמה, ילד שבשעת הטיפול שיחק בפלסטלינה ויצר צורה שאמר שהיא שווארמה. המשחק הגביר את תאוותו ורעבו, עד שהחליט להכניס לפה את מה שיצר. ברגע זה קרס המסמן והפך להיות הדבר עצמו - המזון. הילד לא היה יכול להבחין בין הפלסטלינה כדימוי לשווארמה לבין האובייקט המסומן.

עולה השאלה, מהי ההצדקה לראות כשל זה בהסמלה ככשל בתרגום? האם כל כשל במהלך הסימבולי הוא בהכרח כשל בתרגום? אענה על כך בשני מישורים: מישור הסמיוטיקה ומישור חקר התרגום. המודל הסמיוטי של פרס מבוסס כל העת על תרגום ממישור ייצוגי אחד לאחר. לדעת פרס, אפילו המישור התחושתי אינו ראשוני, אלא עבר תהליך הסקה ותרגום דרך תפיסה. לכן, על פי מודל זה כשל של הסמלה הוא שיבוש בתהליך של תפיסה, תרגום והתמרה. מענה נוסף הוא דרך שימוש במושג עקרון השקילות בתרגום. על פי עיקרון זה ישנה הכרעה של המתרגם באילו ממדים תישמר הזהות בין המקור לתרגום, ובאילו ממדים יופר עקרון השוויון. ברור מלכתחילה שלא יכולה להיות זהות מלאה בין מקור לתרגום. כל רעיון התרגום נשען על שונות במישור הלשוני, במישור הייצוגי או במישורים אחרים. משום כך, כשיש מצב של העדר הבחנה בין מסמן למסומן, משהו בתהליך הייצוג והתרגום ממישור אחד לאחר השתבש. לכן נוכל להכליל את המשוואה הסימבולית תחת מטריית השיבוש בתרגום.

בשונה מקריסת הסימן לתוך האובייקט, ישנה תופעה אחרת שבה הסימן קורס לתוך ההיבט החושי שלו. במצב זה ההיבט החושי של הסימן תופס את מרב הקשב, עד שהוא הופך לאובייקט. כפי שצוין קודם, כל סימן כולל היבט ייצוגי והיבט חושי. ההיבט החושי הוא הפן החומרי של הסימן, הוא עשוי מחומר וכך הוא מסב את תשומת הלב והקשב שלנו להיבט הייצוגי שלו ולמשמעויות שהוא נושא עימו. במצבים של קריסת הסימן לתוך ההיבט החושי שלו, כל הפניית הקשב מופנית אך ורק לפן החומרי של הסימן. פן זה מקבל נוכחות עודפת בהפניית הקשב. לעיתים מתרחשת תופעה דומה סביב המילים כייצוגים. המילה בולטת בהיבט החושי החומרי שלה - דרך מצלול, צורת אותיות, אורכה של המילה, הגייתה בחלל הפה - עד כדי כך שהיא מתרוקנת ממשמעותה הסמלית. השפה אינה מצליחה עוד לשמש כמכשיר למבע העולם הפנימי או ככלי תקשורת, אלא הופכת בעיקר לחומר. ניתן לראות תופעות אלו באקולליה - כאשר ילדים חוזרים שוב ושוב על הברות או מילים. במצבים אלו המילה אינה בעלת ערך תקשורתי כסמל וייצוג אלא כמוה כחומר פלסטי הנלעס בפיו של הדובר. ניתן לראות זאת גם בתופעות של גמגום ובאילמות סלקטיבית, כשהמילים נתפסות כחומר בפני עצמו ולא כסמל.

עד כה התייחסתי לתופעות שמבטאות צורות שונות של יחסים בין הסימן לעצמו או בין הסימן למסומן. אך תהליך המשמוע מתרחש תמיד בהקשרים של סימני זמן ומקום. לעיתים סימנים אלו משתנים ונוצר כשל תרגומי. אכנה זאת קריסה של כיווני זמן ומקום (indices). חוויות עוברות אינטגרציה ומתעצבות כעצמי בהצטלבות בין אני-כאן-עכשיו. הסובייקט מצליח להתבונן באירועים ובחוויות של עצמו ולפתח מודעות אליהם כשיש לו עוגנים של זמן ומקום. אלו צירי ייחוס המסייעים בתרגום חוויות שחווה הסובייקט. התרגום נעשה בהקשר של זמן ומרחב. עוגני הזמן והמרחב, רציפותם וקביעותם מעניקים מעין גבול תוחם בין העצמי לעולם. במצבים שבהם מתפרק אחד העוגנים, כגון קושי בתפיסת זמן, שיבוש בזמן או בלבול באוריינטציה של מרחב ומקום, עלול להתרחש גם פירוק של העצמי. כך מספרת נערה שסיימה את לימודי התיכון, והאופק נראה לה עמום ולא בהיר. היא מתארת ימים שלמים שעוברים בלי שהיא יודעת לזהות מה עשתה בהם, כשהכול מתחבר לה לגוש אחד, מעורר אימה ומשתק. מעטפת הזמן, ששימשה לה כמו עור, התפרקה, והיא חוותה את עצמה כאמורפית וחסרת מִתְאָר (קונטור) פנימי. לדבריה, היא נשארת במיטה כל היום כי אם תזוז היא עלולה לאבד את עצמה בחלל הזמן.

שיבוש בהצטלבות מתבטא בתופעות של ניתוק וזרות ביחס לעצמי ובלבול בבוחן המציאות. ההקשר שבו עוצבה הסובייקטיביות העניק ביטחון ובהירות. אך כאשר ההקשר משתנה באופן בלתי צפוי הוא יוצר בלבול וצורך להגדיר מחדש את הסובייקטיביות בתוך המשולש אני-כאן-עכשיו. העצמיות מתעצבת בהקשרים של זמן ומקום. בכל הוויה חדשה בממדי הזמן או המרחב, הרחבת יכולת התרגום מאפשרת למטופל לשמור על יסוד קבוע שעובר בין המישורים, ובו בזמן להעניק משמעויות חדשות לעצמיותו בהקשרים החדשים של זמן ומרחב. התנועה בין הקבוע למשתנה היא אחד המאפיינים של מהלך התרגום. במפגש עם החדש ישנה תחושת מסוגלות להכיר, להבין ולעכל את מה שעדיין אינו מוכר. במובן העמוק מתפתחת סיבולת לחרדת הזרות. מעבר לכך, מתפתחת תחושת מסוגלות להתמודד עם הבלתי צפוי באמצעות עיבוד והסמלה של הבלתי ידוע והפיכתו לנסבל. אין הכוונה שאדם ידע בכל עת לשאת בתוכו את כל אפשרויות התרגום, אך ישנה בידו הכרה בכשירות שעומדת לרשותו בעת הצורך.

מודל התרגום המרכזי שמנחה מטפלים בהבנתם את הלא-מודע של המטופל הוא עקרונות תרגום החלום שפיתח פרויד. עקרונות אלו הגדירו את טכניקת ההתמרה מהלא-מודע למודע וממישור חזותי למישור המילולי. מודל זה שימש כמבט כולל על שעת הטיפול, ולא רק על חלום של מטופל. לדוגמה, קליין מאמצת מודל זה להבנת המשחק אצל ילדים. וכך היא כותבת:

במשחקם, ילדים מייצגים באופן סמלי פנטסיות, משאלות וחוויות. הם משתמשים באותה שפה, אותה צורת ביטוי ארכאית הנרכשת באופן פילוגנטי, המוכרת לנו מהחלומות. נוכל להבינה במלואה רק אם נפנה אליה בעזרת השיטה שפיתח פרויד לצורך פענוח חלומות. הסמליות היא רק חלק מהעניין; אם ברצוננו להבין כיאות את משחקם של ילדים בהקשר של התנהגותם בכלל במהלך השעה האנליטית, עלינו להביא בחשבון לא רק את הסמליות אשר לעיתים קרובות מופיעה באופן ברור כל כך במשחקיהם, אלא גם את כל אמצעי הייצוג ואת כל המנגנונים המופעלים בעבודת חלום, ועלינו לזכור את הצורך לחקור את ההקשר הרחב של התופעה (קליין 2002 [1926]: 47-48).

בהערת שוליים לפסקה זו היא מוסיפה:

האנליזה שלי חושפת שוב ושוב את הייצוגים הרבים של בובות, למשל, במהלך משחק. לעיתים הן מייצגות את הפין, לעיתים את הילד שנגנב מהאם, ולעיתים את המטופל הצעיר עצמו וכן הלאה. רק על ידי חקירת הפרטים הקטנים ביותר של המשחק ופירושם יתבהרו הקשרים ביניהם ונוכל לעשות בהם שימוש, ורק אז הופכת הפרשנות אפקטיבית. הממצאים שילדים מפיקים במהלך השעה האנליטית, כאשר הם עוברים ממשחק בצעצועים להמחזה בגופם, ושוב למשחק במים, גזירת נייר, או ציור; האופן שבו הם עושים זאת; הסיבה שבגללה עוברים ממשחק אחד למשנהו; האמצעים שהם בוחרים לצורך ייצוגיהם - כל ערב רב הגורמים הללו שנראה לנו לעיתים קרובות כה מבולבל וחסר משמעות, ייראה עקבי ומלא משמעות, והמקורות והמחשבות העומדים ביסודם ייחשפו בפנינו, אם נפרשם בדיוק כמו חלומות. יתר על כן, ילדים מייצגים במשחקם לעיתים קרובות דבר אשר הופיע בחלום שסיפרו קודם לכן, ומפיקים לעיתים קרובות אסוציאציות לחלום באמצעות המשחק שמופיע אחריו, שהוא אמצעי הביטוי החשוב ביותר שלהם. מלבד אופן הייצוג הארכאי הזה, ילדים משתמשים במנגנון פרימיטיבי נוסף, כלומר, הם מחליפים מילים בפעולות (שהיו המבשרות המקוריות של המחשבות): בקרב ילדים הפעולה והמשחק ממלאים תפקיד חשוב (שם).

בהתבוננה על משחק, קליין מחזיקה בעמדה שהמשמעות תיחשף ותתגלה, ולא תעוצב בשדה האינטר-סובייקטיבי. המשמעויות האפשריות שמייחסת קליין למשחק מצויות בשדה תיאורטי-תמתי המתבסס על מודל התסביך האדיפלי. קליין מבקשת להישען על מנגנוני תרגום החלום של פרויד בדרכה לנסות ולתת פשר למשחקו ולפעולותיו של הילד. היא פועלת הפוך מפעולת מנגנון עיבוי - היא פורמת את סבך המשמעויות הקיימות בייצוג. היא נסמכת לא רק על תוכנו של הייצוג אלא גם על צורתו, אופן השימוש בו ומשך השימוש בו במעבר לייצוג אחר וכד'. הייצוג אינו בעל משמעות אחת ויחידה קבועה מראש; לדוגמה, בובה יכולה לייצג פין, לייצג פעולה, לייצג חלקי עצמי, לייצג דימוי הורי וכד'.

כעת ארצה להראות כיצד מודל תרגום הנשען על שלושת מצבי התודעה (הראשוני, השניוני והשלישוני) שתיאר פרס וכן על מושג האינטרפרטנט ככלל בתרגום יכול להרחיב את הבנתנו בנוגע למשחק ילדים ולשלבי התפתחות הנפש הקודמים לשלב של ייצוג והסמלה במשחק. מודל זה יכול לשמש אותנו כמודל תרגום נוסף להבנת הלא-מודע של המטופל בכלל ולהבנת משחקם של ילדים בפרט. המודל המשולש של פרס סייע לי רבות בהבנת תהליך המשחק של ילדים בטיפול.

לדוגמה, ילד היה עסוק שעות רבות בלישה של גוש ג'לי (המכונה "סליים"). הלישה לא הייתה במטרה ליצור צורה או כחלק ממשחק סוציודרמטי, אלא פעולה שנעשתה לשם הפעולה. נראה שהילד היה שקוע בעונג והתמסר לחוויית המגע בינו לבין החומר. הוא עיסה אותו, מרח אותו על גופו ולרגעים נראה שהתמזג עימו. האיכות של החוויה הייתה איכות של ראשוניות. נראה שהאינטרפרטנט הדומיננטי היה אינטרפטנט מיידי שדרכו התייחס הילד לחומר המונח לפניו. ההתנסות החושית בלטה במרחב, אך לא ברור למי יוחסה, לילד או לחומר. לא נראה שהילד תופס או חש נפרדות כלשהי בינו לבין ה"סליים". בשלב זה, ההתערבויות שלי אופיינו במילה אחת שביטאה בעיקר חוויה חושית ראשונית: "נעים"/"עוט‍ף"/"רך"/"נוזל"/"אדום". באחת משעות הטיפול הילד שם לב לכך שלרגע נוצרה בחומר צורה של פרצוף, והוא ציין זאת בהפתעה. כעת האינטרפרטנט השתנה לדינמי - הילד התחיל לחוש רגש כלשהו בעקבות ההתנגשות בינו לבין החומר. זה כבר מצב תודעה שניוני. הילד הבין שהוא זה שאחראי במובן כלשהו ליצירת הצורה והחל לשחק בחומר ולנסות ליצור בו עוד צורות.

בשלב זה התערבותי השתנתה, והשתמשתי באסוציאציות החופשיות שלי בנוגע לצורות המתהוות לפניי. האסוציאציות שבחרתי לבטא הושפעו מהצורות שהילד תיאר וכן ממה שידעתי על התפתחותו ועל הקשיים שהביאו אותו לטיפול. כך יכולתי לומר "בטן נפוחה... אוי, פתאום יש בה חור... מתפוצצת", "אדום מאוד כמו... " והוא השלים: "דם". משחקו של הילד נעשה מורכב יותר, והוא החל לתכנן את הצורות שרצה ליצור. זה מצב תודעה שלישוני, שבו השימוש באינטרפרטנט לוגי נועד לסייע בניבוי פעולות עתידיות ובתכנון. גם כאן השתנה סוג ההתערבות שלי, ומוקד הפירוש היה מוקד סמלי, שהתייחס לתכנים הלא מודעים שהילד הביא לחדר. במודל כזה יש מקום להתייחס לתמות של התסביך האדיפלי, אך לא רק אליהן. יש מקום להתייחס לסטרוקטורות נפשיות אחרות בהתאמה לתיאוריה הפסיכואנליטית שמנחה את המטפל. יתרון נוסף לשימוש במודל זה הוא כמענה לשלבים מוקדמים יותר בנפש, לפני ייצוגם כסמלים, וככלי להבין באיזו הוויה תודעתית מצוי המטופל כעת. לכן מודל תרגום כזה עשוי להעשיר את המבט ואת ההבנה של מצבי הנפש של המטופל.

אם כן, נראה שתיאור תופעות נפשיות דרך הציר הסמיוטי-תרגומי עשוי לשפוך אור על הבנתן ועל דרכי ההתמודדות עימן במפגש הטיפולי. הנפש מתעצבת על פי אופן תהליכי הסימון והשיבושים המתרחשים בהם. לדוגמה, כך עשוי להתרחש כשל בהסמלת אובייקט נעדר וביכולת לשאת את קיומו של המסר ללא אובייקט ידוע. לעיתים הכשל הוא במשוואה שנוצרת בין האובייקט למסמן שלו. מצב אחר של שיבוש בהסמלה הוא מצב של הכחשת ההיבט התקשורתי-סימבולי של הסימן והאדרת ההיבט החושי שלו. שיבושים אחרים הם בהתהוות סמני זמן ומקום, אופן משמוע של תהליך משחקי, ועוד.

פעולת מנגנון התרגום בעבודה הטיפולית מאפשרת נתיב חדש ליצירת שרשרת סמיוטית והמרה של סימפטומים. אחת ממטרות הטיפול היא לבצע המרה של מה שמתבטא בתצורות לא לשוניות, כגון ייצוגים בדבר, אפקטים, מצבי הגוף עצמו, ביטויים כפייתיים וביטוי בפעולה של ייצוגים סמליים. כל אלו עוברים תהליך התמרה במפגש הטיפולי. תהליך זה מאפשר סובלימציה של היצרים והדחפים. כלומר, עידון בעוצמתם, באמצעות התקת כיוונם לעבר כיוון מותאם יותר. תרגום כזה מאפשר גם סימבוליזציה שבה ייצוג בשפה מאפשר תהליך הסמלה והחלפת הייצוג הסימפטומטי בייצוג לשוני.

פערים בהבנה וכשלי תרגום בטיפול

עד כה עסקנו במצבים של תרגום בין אדם לבין עצמו. כעת ארצה לבחון פערים בהבנה, בתקשורת ובשיח בין המטפל למטופל. התרגום ממלא תפקיד נוסף בחדר הטיפול, ואמור לסייע במצבים של פער בהבנה ובתקשורת בין מטפל למטופל. זיהוי פערים אלו והגדרתם עשויים לסייע בבחירת שיטת התרגום שהולמת את הסיטואציה. אציע מיפוי של סוגי הפערים האפשריים ומה ניתן לעשות על מנת לגשר עליהם. כמו כן אתייחס לכשלים האפשריים בתרגום בין המטפל לבין עצמו ביחס למטופל שעימו מתרחש המפגש הטיפולי.

פערים בהבנה כמחסרים בתרגום: מפגש טיפולי מאופיין בקשר המתרחש בין שניים. ככזה הוא מגלם בתוכו מצבים של אי-הבנה וכשלים בתקשורת. לא תמיד הפער מזוהה. לעיתים הוא מתבטא בתחושה של אי-נוחות ולעיתים בתחושה של אי-הבנה של המטופל, של המטפל או של שניהם גם יחד בה בעת. תיאוריות תרגום התייחסו לא מעט לפערים המתרחשים במעבר משפה לשפה, ופיתחו דרכי התמודדות עימם. הפערים כונו מחסרים. הם עשויים להיות תוך-לשוניים או חוץ-לשוניים, לקסיקליים או סמנטיים וכדומה. המשגת המחסרים הנוצרים במפגש הטיפולי תאפשר להבין לעומק את טיב הפער ואת דרכי ההתמודדות עימו. אמפה ארבעה סוגים של פערים: מושגיים, חווייתיים, אפיסטמולוגיים וערכיים. מיפוי זה נועד להבחין ביניהם ולדייק את דרך ההתמודדות ההולמת אותם.

פערים מושגיים מבטאים פערים הנוגעים למושגים הקיימים בעולמו של המטופל אך לא בעולמו של המטפל. לא מדובר רק במילה חסרה בז'רגון של המטפל, אלא למצב שבו המילה משקפת ומרפררת לעבר חוויית חיים או, לחלופין, לחוויה פנימית רגשית הנעדרת מעולמו של המטפל. לדוגמה, המושג שאמאן או המושג גורו, או מושגים של בני הנוער מחייהם בעולם הווירטואלי, שלרוב זרים למטפל המבוגר מהם. במצבים אלו ישנו ערך למהלך של חקר דקדוק העומק ומשחק השפה של המטופל - באילו אופנים הוא משתמש במושג? ומהי מרכזיות המושג בעולמו ובחוויות היומיום שלו? לא די בתיאור או בהגדרה מרחיבה למילה, אלא יש להתחקות אחר השדה הסמנטי והסמיוטי שבו היא מצויה. כלי האסוציאציות החופשיות הוא כלי אפקטיבי שעשוי לחשוף את רובדי המשמעות השונים של מושג זה עבור המטופל. לעיתים כדי להבין את המושג ייטה המטפל לחפש את המקבילה בעולמו ובשפתו האישית או המקצועית, אך מהלך כזה עלול דווקא לצמצם את אופק ההבנה ועומקה. התנהגות זו נועדה מקצתה לדלג על תחושת אי-המובנות ולעבור מהר מחוויה זו של המטפל להבנת המטופל. פעולה זו עלולה להשיג את המטרה ההפוכה ולהעמיק את הכשל בהבנה.

בשונה מפערים מושגיים שבהם החסר משתקף בעולם המושגי, בפערים חווייתיים הפער הוא בחוויות של המטפל והמטופל, השונות זו מזו. מדובר בהבדל בחוויות חיים שחווה המטופל, שמילאו תפקיד מרכזי בעיצוב עצמיותו, והן עשויות להיות חוויות דרמטיות ואף טראומטיות. הן עשויות להישען על אירועים חד פעמיים, כגון השתתפות במלחמה, אונס, לידה, עלייה לרגל וכדומה. הן גם עשויות להיות חוויות שנשענות על אירועי חיים מתמשכים שהשפיעו במידה ניכרת על עיצוב נפשו של המטופל, כגון הגירה, הורות, אובדן דמות משמעותית בחייו בטרם עת, חיים בצל עוני, חיים במשפחת אומנה וכדומה. מיד מתעוררת השאלה, האם ישנם בידי המטפל כלים להבין את עולמו ונפשו של המטופל, שהתעצב לאור חוויות אלו?

המענה לפערים חווייתיים טמון בטכניקות הטיפול שנותחו בראי התרגום בפרק שעסק בניתוח הטכניקות הפסיכואנליטיות. המושגים העברה והעברה נגדית בטיפול ("טרנספרנס", "קאונטר-טרנספרנס") מדגישים את יכולתה של השפה להעביר לתרגום גם את האפקט והחוויה שהתעוררו אצל המטופל. הרי העניין אינו לדעת את משמעותה המילולית של החוויה, אלא את האפקט שיצרה על המטופל, הרגשות שעוררה והשפעותיה על עולמו הפנימי, על היחסים בינו לבין אחרים ועל נקודת מבטו על העולם. כוחו של מפגש הטיפול בין המטפל למטופל בכך שהוא מגלם בתוכו אפקט רגשי ולא רק משמעות סמנטית. דבריו של המטופל יוצרים אפקט ולא רק מעבירים מסר, וכך מעביר המטופל למטפל את איכות החוויה שחווה. הטענה בנוגע להבדלים בחוויות עולה שוב ושוב. אחד ההסברים המחלישים טענה זו היא שאין הכרח שדומות ואפילו שותפות בחוויות חיים בין המטפל למטופל יותירו חותם נפשי זהה. לא מעט פעמים ניכרים הבדלים בתפיסה ובאופן משמוע החוויה בקרב אנשים שהיו שותפים לאירוע דומה.

כלי נוסף שמציעה הפסיכואנליזה להתמודדות עם שונות חווייתית הוא האמפתיה. כפי שנותח בפרק הרביעי, מהלך התרגום באמפתיה כולל שלושה מרכיבים: הרמנויטי, אתי ואינטר-סובייקטיבי. שלושת המרכיבים האלה מאפשרים למטפל להתקרב בדמיונו להתנסות של המטופל ולנסות להבין את משמעויותיה הרגשיות עבורו. מהלך זה כולל מרכיב תרפויטי בייחוד במצבים טראומטיים, שהרי במצבים אלו המשמעות מצויה בעיקר בביטויי ההתנהגות ובסימפטומים. גם המטופל לא תמיד חש שהוא מבין את האירוע שחווה ואת משמעויותיו, אלא פשוט מגיב לאירוע. תהליך עיצוב המשמעות הוא מהלך הבנה משותף אינטר-סובייקטיבי של המטפל והמטופל גם יחד. רגעים כאלו בטיפול מעוררים תחושת מיסטיות. אלה הם רגעים של חיבור והבנה עמוקה ללא מילים בין המטפל למטופל. הסמיוטיקה מעניקה תשתית לוגית ואפיסטמולוגית לחוויות האלה. הבנת אופן פעולת השרשרת הסמיוטית בתודעת האדם ובתקשורת בין אנשים מעניקה תשתית הסברתית למצבים כאלו בטיפול.

סוג נוסף של פערים הוא פערים אפיסטמולוגיים, המאפיינים מצבים שבהם עולה הבדל משמעותי בין השקפות העולם של המטפל והמטופל. במצבים אלו המיקום שממנו המטופל תופס את העולם ומפרש אותו שונה מאוד מזה של המטפל או מתנגש עם ההנחות המובלעות בשיטת הטיפול. דוגמה אפשרית להבדלים כאלו היא, לדוגמה, כשאחד הצדדים חי כל חייו בהתאם לאורח חיים אמוני ודתי והשקפת עולמו נשענת על קיומו של כוח אלוהי, לעומת צד אחר, שאינו מחזיק בהשקפת עולם כזו. פער זה עשוי להתבטא בסוגיות חיים יומיומיות ובאופן הפרשנות שלהן. דוגמה אפשרית לפער בין השקפת העולם של המטופל לבין השיטה הפסיכואנליטית עשויה להתבטא בהבדלים בתפיסת החלום. בפסיכואנליזה החלום הוא ייצוג סמלי לעולם הפנימי הלא מודע, אך ישנן תרבויות שבהן מתייחסים לחלום כבעל ערך נבואי. פער אחר יכול לנבוע מאמונת המטופל המאמין בכוחות ריפוי שנובעים גם מתפילה, מביקור בקברי צדיקים, מהדלקת נרות ומשימוש בקמעות. זאת בניגוד לפסיכואנליזה, שתופסת פעולות אלו כחולשה, כביטוי לחיפוש נחמה במקורות חיצוניים וכהתחמקות מחיזוק העצמי דרך תהליך רפלקטיבי. הבדלים נוספים עשויים להיות גם בתפיסה של מיניות, זוגיות או הורות, המתנגשת עם עמדותיו המקצועיות, התיאורטיות או האישיות של המטפל. הבדלי המיקום יוצרים מבט אחר ביחס לעולם ועל העצמי והבנה אחרת שלהם.

אם כך, מהו מענה התרגום לפערים אפיסטמולוגיים? מרחב השפה עשוי לשמש נתיב לזיהוי פערים אלו; נתיב הביטוי של השקפת העולם עובר דרך השפה. בשלב הראשון המטפל אחראי לזהות הבדל זה דרך התבוננות במשחק השפה. בשלב הבא יהיה עליו לאמץ את "עקרון החסד ושיתוף הפעולה". על המטפל לתפוס את אמונותיו של המטופל כאמיתיות וממשיות לו וככאלה המבנות את עולמו. אחריותו האתית של המטפל תובעת ממנו לבחון את עמדותיו שלו ושל הפסיכואנליזה, לחתור ולבחון שוב את אמיתות הנחות היסוד הפסיכואנליטיות. הוא מחויב לבחון את יחסי הכוח בין השקפות העולם השונות ולבחון את כפיית תפיסותיו על העולם ועל עולמו של המטופל. השונות מאפשרת חשיפה של מה שהתקבל כמובן מאליו וכעובדה, כגון הבנות בנוגע לבריאות נפשית ופתולוגיה, בנוגע ליחסים בין-אישיים ובנוגע לטיפול ויעילותו. פער זה הוא הזדמנות עבור המטפל לעבור מההכרחי לאפשרי, ופעולה זו תאפשר לו לסייע למטופל לחוות תהליך דומה. זו פעולה שמאפשרת להרחיב את יכולת התרגום. כאשר המטפל והמטופל מגלים שישנן עוד שפות המבטאות השקפות עולם ואפשרויות חיים, מנגנון ההכרח נחלש, והאדם מכיר בקיומה של בחירה גם במקומות שנראה שישנו אילוץ. התרגום הוא תרגום דיאלוגי, המרחיב את הפוליסמיות ואת אפשריות מגוון המשמעויות של אירועי חיים ספציפיים, ומול משמעות החיים בכלל.

סוג אחרון של פערים הוא פערים אתיים. אלו הם מצבים שבהם המטפל והמטופל מחזיקים בסולם ערכים שונה זה מזה בנוגע לצדק, טוב, רוע, נאמנות וכדומה. במצבים אלו המטפל כסובייקט וכמייצג השיטה הפסיכואנליטית מחזיק בסולם ערכים שונה משל המטופל. המענה במצבים אלו יהיה בשיח דיאלוגי שירחיב את רשתות המשמעות של כל אחד מהדוברים. זה מהלך דיאלוגי אינטר-סובייקטיבי שבו השיחה מעבה ומעשירה את הרשת הסמנטית ואת המבט האתי של שני המשתתפים בשיח. ההתמודדות עם פער זה היא התמודדות דומה ושונה מההתמודדות עם פער אפיסטמולוגי. גם כאן ישנו יתרון לתרגום דיאלוגי ולאינטר-סובייקטיביות שיוצרת מהלך דיאלקטי לעבר פתרון חדש, ייחודי, שנוצר בזכות הקשר בין המטפל למטופל.

ממד נוסף של הפער הזה הוא הכרה בנורמות. כשם שבכל תקופה הכרעות התרגום נובעות מנורמות כלשהן ואין תרגום אידיאלי, כך גם הנורמות האתיות והערכיות משתנות מתקופה לתקופה. לכן הן המטפל והן המטופל צריכים לבחון את ערכיהם לא רק זה מול זה, אלא גם מול הנורמות של החברה שבה הם חיים. נוסף על כך, עליהם לבחון את משמעות הפערים המתגלים ביניהם. התרגום הוא כפול: אל מול השיח הערכי של האחר ואל מול השיח הערכי והנורמות הערכיות של התרבות שבה התעצב כל אחד מהצדדים.

אם כן, צורת חיים שונה ומפגש בין-תרבותי עשויים לעורר כל אחד מסוגי הפערים וההבדלים שתוארו עד כה. הבדלים באופן מתן המשמעות, בין שהם נובעים מעולם מושגי שונה או מחוויות ואירועי חיים שונים, הם אלו שיוצרים חוויית שונות תרבותית. אין לראות בפער זה כשל טיפולי או לחלופין פגיעה באיכות הטיפול, אלא דווקא הזדמנות להרחבת עיצוב העצמי של המטופל. החשיפה לאפשרויות המשגה אחרות, להשקפות עולם אחרות, לעמדות אתיות אחרות, מרחיבה את אופק המבט של המטופל ומחלצת אותו מחוויית ההכרח לחוויית הבחירה. גם עבור המטפל הבדלים אלו עשויים להוות הזדמנות להיחשף להנחות אחרות המובלעות בתיאוריה ובטכניקה הפסיכואנליטית, ולבחון שוב את תוקפה. כך גם יוכל המטפל להתאימה לאוכלוסיות שונות מזו שבהן התהוותה התיאוריה הפסיכואנליטית.

ישנם גם כשלי תרגום הנובעים מהטיות מחשבתיות שונות שמפעיל המטפל בדרך להבנת המטופל. בעקבות זאת עשויות להתרחש כמה אפשרויות של כשלי תרגום. להלן אתאר כמה אפשרויות.

היצמדות לאוניברסלי: כאשר מטפל נצמד לבסיסים האוניברסליים המשותפים לחוויה האנושית הוא עלול להכפיף גם את הייחודי והפרטיקולרי לבסיסים אלו או, לחלופין, לפעול בעיוורון להיבטים הייחודיים. הכחשת הפערים שתוארו קודם לכן בשיח עלולה ליצור אשליה של הבנה אצל המטפל. היבט אחר של הכשל הוא החמצת מטרת הטיפול. אם המטרה היא עיצוב העצמי, הרי המטפל מעוניין להכיר בייחודי, מכיוון שזהו אחד הבסיסים שמתוכם תתעצב עצמיותו של המטופל.

השלטת התיאוריה על ההתנסות: מטפלים רבים נעזרים במסגרת תיאורטית מתווכת שתסייע להמשיג את המתרחש בנפשו של המטופל. בכל תיאוריה טמונים דומיננטות ודגשים שונים בנוגע לבריאות וחולי נפשי, בנוגע להתפתחות ובנוגע לתפקיד המטפל ומטרות הטיפול. אחת הסכנות בהיצמדות לתיאוריה כלשהי היא ניסיון להכפיף את כל מה שמתרחש במפגש הטיפול לאותו עולם מושגי. במצב כזה עלולה להיווצר הקטנה של חוויות שאינן הולמות את התיאוריה, או אפילו העלמתן. אם התיאוריה נתפסת כאמת ולא כמסגרת מושגית אפשרית, הרי נוצר כאן כשל בתרגום, לא רק בהבנת המטופל אלא בהבנת התיאוריה כמערך מסביר וכשפה. במצב כזה המטפל עלול להיות עיוור להנחות היסוד המובלעות בתיאוריה ומשפיעות על אופן המבט וההבנה שלו.

פגיעה בכישורי התרגום: ישנם מצבים הפוגעים ביכולת לתרגם. זו התקפה על החשיבה של המטפל, המתרחשת בחדר ומרמזת על האימה המתלווה לעיתים לפעולת התרגום. ניסיונו של המטפל להשתמש שוב ושוב ביכולת זו נכשל. במצבים אלו יש לבחון מדוע נפגעה יכולת זו, מהו הדבר שמתרחש בעולמו של המטפל, במפגש הטיפול וביחסי ההעברה אצל המטופל, שמכשיל את הכשירות לתרגם? במצבים אלו העבודה הטיפולית צריכה להתמקד בגורמים שפוגעים ביכולת לתרגם, ולא רק במאמץ חוזר ונשנה למצוא את התרגום הנכון עבור המטופל.

קפיצה מוקדמת מאי-הבנה להבנה: חוויית השהייה באזורי אי-ההבנה היא חוויה לא-פשוטה עבור המטפל והמטופל כאחד. אחת הציפיות הסמויות, ובמקרים רבים אף הגלויות, היא שהמטפל יבין את המטופל. החשש לאכזב, להיתפס כלא מקצועי, אי-הנחת הכרוכה באי-ההבנה, עוצמת המצוקה הנפשית של המטופל והבהילות להקל על מצוקתו - כל אלו מהווים גורמי לחץ המאיצים במטפל להגיע להבנה. אבל לעיתים הבנת המטפל שגויה, וישנו צורך להשתהות באזור אי-ההבנה על מנת לקבל רמזים וסימנים נוספים שיגבשו הבנה של המטופל.

כשל תרגומי בשירות התהליך הטיפולי: עד כה תיארתי מצבי כשל בהבנתו של המטפל, שעלולים להיות בעוכרי תהליך הטיפול. אבל כשל תרגומי עשוי להיות גם בעל ערך תרפויטי. הוא מסמן את הנפרדות בין המטפל למטופל, את גבולות הבנת המטפל. חוויה כזו בקשר הטיפולי עשויה לאפשר עיבוד של אובדן אשליית היות המטפל כול יכול. כשל בתרגום הוא הזדמנות לזיהוי פערים והבדלים שישנו צורך בהכרה בהם ובעיבודם. מעבר לכך, כשל בתרגום מסמן למטופל את הצורך להיות שותף פעיל בתרגום עולמו הפנימי כדי שיוכל לתקשרו ולהיות מובן לאחרים. ישנה כאן הזדמנות לעיבוד המשאלה ההתמזגותית להיות מובן ללא מילים.

המפגשים הראשונים עם נער בעל מחשבות אובדניות שהיה אצלי זמן מה בטיפול היו מורכבים מכיוון שכללו שתיקה ופסיביות מצידו וציפייה שאבין ואפתור את מצוקותיו ללא מילים. מרבית התערבויותיי נפגשו בהדיפה ובהצהרה שאיני מבינה דבר. בד בבד הוא החל לשרבט ולצייר ציורים שונים על דפים שהיו לצידו. באחד המפגשים הראה לי ציור ואמר: "ככה זה נראה". נראה שהכשל יצר מצב שבו באופן לא מודע הוא החל לתקשר את חוויותיו לעצמו ואחר כך לי באמצעות הציורים והשרבוטים שיצר בשעת הטיפול. כשל בתרגום כולל גם התנסות שעשויה להרגיע את המטופל. הפחד מחשיפה וממבטו של האחר מתעורר במצבי טיפול שונים. כשל בתרגום עשוי להרגיע את המטופל שהוא אינו שקוף למטפל, ושעולמו הפנימי מוגן מפני מבטו של האחר. כשל בתרגום עשוי לסמן את גבולות החשיפה של המטופל בפני המטפל.

ילד בן שבע משחק עימי משחק קלפים. רמת ההתרגשות שלו עולה ככל שהמשחק מתקדם. אני נוטה לפרש זאת כריגוש של ניצחון, של הבסת המבוגרת. פירוש זה מעלה את רמת הריגוש והוא נהיה תזזיתי. בסיום המשחק, שהסתיים בניצחון שלי, הביע הילד התרגשות גדולה מכך שלא ידעתי שבעצם הסתיר ממני את קלף הג'וקר והשתמש בו במשחק. חוויית ההתרגשות לא הייתה רק מכך שרימה אותי, שהרי זה כשלעצמו לא תרם לו למשחק, אלא מכך שרימה ואני לא גיליתי, כלומר, שהצליח להחביא זאת ממני.

תחושת האחרות במפגש הפסיכואנליטי

סוגיות בתרגום מציפות את ההתמודדות עם מפגש עם האחר ועם חוויה של אחרות. להלן אתאר כמה מצבי עניינים במפגש הפסיכואנליטי המלווים בתחושת אחרות של המטופל או של המטפל. חוויית האחרות עשויה להוות סמן של היבטים לא מילוליים אצל המטפל או המטופל, המתעוררים ודורשים המשגה והכרה במהלך המפגש הטיפולי. ארחיב על תחושה זו לא רק בהיבט של שונות תרבותית אלא בכלל, כתופעה במפגש הטיפולי. אסקור תופעות שאופיינו בתחושת אחרות בחדר הטיפול, מה משמעותן במפגש הטיפולי, כיצד הן משפיעות על מהלך הטיפול וכיצד ניתן להתמודד עימן. כדי להתחקות אחר עומק משמעות החוויה יש לבחון באילו שדות סמנטיים היא מצויה, היכן היא מתכוננת ומתרחשת, ולבסוף על איזה אובייקט היא מצביעה. שאלות אלו יסייעו בהבנת חוויה זו.

עד כה עסקתי בעיקר בתרגום ככלי להבין מצבים ותופעות בפסיכואנליזה. כעת אציג את הכיוון ההפוך - אראה כיצד מבט פסיכואנליטי על חוויית האחרות ומושג האחרות עשוי לסייע בהבנת תהליכים המתרחשים בתרגום. זו אחת מתרומותיה של החשיבה הפסיכואנליטית לתרגום. חוויית האחרות עשויות להתרחש לא רק בחדר הטיפול, אלא בכל סיטואציה אנושית שכוללת תרגום. תחושות אלו של אחרות המתעוררות אצל המתרגם עשויות לשמש מפתח לבחירת נתיב תרגום הולם. אם המתרגם ינסה להתחקות אחר תחושתו ולהבין את מקורותיה ומשמעויותיה, ייתכן שהידע הזה יהיה בעל ערך משמעותי ושיתבטא בשיטת התרגום הנבחרת ואף בתוצר התרגום.

תמות של ייצוגי אחרות

תחושת האחרות עשויה להתעורר בקרב המטפל, בקרב המטופל או אצל שניהם בה בעת. כשמתעוררת תחושה זו, עיקרה הוא במפגש עם קו הגבול ובשבירה של חוויית רצף וקוהרנטיות. תחושת האחרות המתעוררת מסמנת את אזור הנפרדות. לעיתים ישנו טשטוש של האחרות כדי לקיים את השיתוף, ולעיתים האחרות מוגדרת מנקודת מבט של אחד הצדדים. תפקיד המטפל במצבים אלו הוא לנסות לבחון מה מבטאת תחושה זו ועל איזה אזור שבר שנפרץ היא מצביעה. אפשר להבין לעומק את משמעותה של תחושה זו תוך כדי מפגש טיפולי.

לעיתים תחושת האחרות מייצגת חוויה של התפוררות אל מול תחושת אחדות ואחידות. במצבים אחרים האחרות מנוגדת לתחושה של מוכרות, ונוצרת חוויה של זרות. הזרות עשויה להופיע ביחס לחלקי עצמי או ביחס למטפל. תחושת האחרות עשויה לבטא גם חוויה של זרות, ניכור והתנגשות בין האידיאה והתמונה הפנימית של המטופל לבין המפגש עם מציאות שונה ממה שדימה. המאבק בין תמונת הדמיון למציאות עשוי לעורר תחושה זו.

ישנם מצבים שבהם תחושת האחרות היא אל מול תחושה של זהות. המטופל מרגיש שונה, חריג, יוצא דופן, מוזר בהשוואה לקבוצה כלשהי. זו עשויה להיות קבוצה שאליה הוא רוצה להשתייך או, לחלופין, קבוצה שהוא חלק ממנה. זו עשויה להיות תחושה שהוא חווה או תחושה שהוא מייחס לאחרים הסובבים אותו שנמצאים עימו באינטראקציה. אם נמקם בקוטב הנגדי שייכות, הרי שתחושת האחרות באה לסמן חוויה של ניכור, של פליטות, של היותו של האדם מחוץ לקבוצת השייכות.

לבסוף, אחרות היא גם השתקפות של יחסי קרבה-מרחק. אל מול קצה של קרבה אינטימית בין-אישית עשויה להתעורר תחושה של ריחוק, אחרות ונפרדות. תחושת האחרות עשויה לשמש ניסיון להתמודד עם טשטוש גבול בין העצמי לאחר. הדרך לעיצוב העצמי עוברת דרך סימון גבול זה שוב ושוב. חוויה זו באה לתת מענה לאימה פנימית של מיזוג והיבלעות, ולהדגיש את הנפרדות. אמנם השדות הסמנטיים השותפים לתהליך של משמוע תחושת האחרות לא נסקרו כאן, אך עיקר הרעיון הוא להבין שחוויה זו אינה רק דבר בעולם, אלא סימן שישנו צורך בעיבודו, על שלל ההיבטים הטמונים בו.

זירות ההתרחשות של חווית האחרות

תחושת האחרות עשויה להתעורר בזירות שונות בעבודה הטיפולית, ויש לאתר את מיקומה כדי להבין לעומק את טיבה ומשמעותה. הזירה הראשונה של השבר עשויה להיות בין המטופל לבין עצמו. חלקי עצמי של המטופל נחווים כזרים לו, כחיצוניים לו, ככאלה שאין לו יכולת להכלילם תחת המושג "אני". ישנן תיאוריות שבהן זו זירת העבודה העיקרית בטיפול, מכיוון שכל מה שמתגלה לנו מהלא-מודע זר לנו, והוא מופיע כאחר מעצמנו. הפסיכואנליטיקאי שמואל ארליך מרחיב את רעיונותיו של פרויד בדבר הלא-מודע כמייצג אחרות פנימית. זוהי אחרות במובן של מה שאינו מוכר וידוע לנו ואינו מזוהה כשלנו (ארליך 2001: 21). עיקר העבודה הטיפולית הוא תהליך של עיבוד חוזר ונשנה של חלקים אלו, עד שישתלבו כחלק מהאני.

זירה שנייה מתקיימת בין המטופל למטפל או בין המטופל לכל זולת ספציפי בחייו. ביחסים שנרקמים בין המטפל למטופל, המטופל עשוי לחוש ניכור לאו דווקא מול אישיותו של המטפל אלא מול המטפל כמייצג ומיישם שיטת טיפול. השקפת עולמו ותפיסתו של המטופל מתנגשת עם הנחות היסוד בבסיס השיטה ויוצרת תחושת אחרות. פעמים רבות שיום של תופעה זו כהתנגדות לטיפול מחמיצה את ההזדמנות לבחון פער זה.

זירה שלישית היא חוויית האחרות שמתעוררת מול קבוצה או קהילה, ולא רק מול יחיד. חוויית האחרות אינה רק מנקודת מבטו של היחיד מול עצמו או זולתו, אלא גם מול הקבוצה. האחרות מוגדרת גם כיחס בין מי ששייך לקבוצה לבין מי שמחוצה לה. במצבים אלו מתבטאים הפער התרבותי וחוויית השונות התרבותית.

הזירה הרביעית היא בחוויה של אחרות מול העולם והאנושות. בחוויה זו כל הווייתו של המטופל ולא רק חלק ממנה נחווית כזרה, כלא שייכת, כתלושה מהעולם. אפשר לומר שבמקרה זה הזירה היא בין המטופל לזולת טרנסצנדנטי. זלי גורביץ' מתייחס לשלוש רמות של אחרות: (1) אחרות הסמל - בסמל עצמו ישנו משהו שונה ונפרד מהאובייקט המסומן, מהנמען שאליו מופנה הסמל ומהאדם המסמן. גורביץ' מבליט יסוד מיתי, מושגי או אלוהי הטמון בסמל, שלא ניתן לרדדו לדרגה פרגמטית של השפה, היבט שאינו מוכל בשפה. אפשר לומר שזו החוויה הראשונית, הקמאית, של אחרות; (2) אחרות חברתית - פירוד הקבוצה לחלקיה, לפרטים שאינם אורגניזם אחד אלא כאלה הקשורים ומתקשרים במתווכים של שיחה, ריב צחוק וכו'. הסמל אינו נתון מראש, אלא נבנה ומתקיים במרחב הבין-אישי החברתי. אפשר להשליך זאת לאינטראקציה הבין-אישית בין המטפל למטופל, שבה הסמלים הפרטיים שנבנים ביניהם מהווים גשר והתגברות על חוויות האחרות. התקשורת ביניהם היא זו שמאפשרת תיווך של אותה חוויית אחרות; (3) אחרות חיצונית - אחרות שמודרת אל מחוץ לגבול, כזו שאינה כלולה בסמל ופעמים רבות מוגדרת באמצעות סמל אחר (גורביץ' 2001: 38). החלוקה הטופוגרפית שהוצגה לעיל היא מלאכותית, ונעשתה לצורכי מיפוי והבנת הרבדים השונים. אפשר לומר שעירור תחושת אחרות עשוי להתרחש בכמה זירות בו בזמן ואף ל"זלוג" מזירה אחת לאחרת באמצעות פעולה של השלכה ושל ביטוי בפעולה.

עד כה הצגתי את התחושה כמתכוננת בנפשו של המטופל. זיהוי התחושה והטיפול בה מופקדים בידי המטפל. אך תיאור זה הוא חלקי, מכיוון שתחושה זו עשויה להתעורר גם אצל המטפל, ועליו מוטלת האחריות להבין את משמעויותיה. על כן המיפוי שהוצע פה תקף גם במצבים שחוויה זו מתעוררת אצל המטפל. המטפל עשוי לחוות תחושות אחרות אלו מול חוויה של התנהגות של מטופל שנתפסת בעיניו כלא הגיונית. לעיתים היא מסמנת ייחודיות ודבר מה ראשוני שהמטפל לא נפגש עימו עד כה. חוויית האחרות היא שהייה באזור אי-הידיעה, אי-הוודאות ואי-נוחות שנוצרת מיציאה מאזורים מוכרים. כמו אצל המטופל, חוויית האחרות אצל המטפל עלולה גם היא להיות מלווה בחרדה ומתח, בין שהיא מסמנת שבירה של רצף וקוהרנטיות ותחילתה של התפרקות, ובין שהיא באה לסמן ביתר עוז נפרדות כדרך להתגבר על חרדות מיזוג. כך או כך, על המטפל לפתח יכולת לשהות במצבים אלו בלי למהר ולדלג מעליהם.

אם כן, בפרק זה הוצגו היישומים וההשלכות הקליניות של המחקר הנוכחי. נראה שבמפגש הטיפולי חשיבה דרך מושגים של תרגום עשויה לסייע למטפל להתמודד עם מבוכות בהבנה ועם תחושות של אחרות, המתעוררות לפרקים. פעולת המיפוי לפערים או לסוגים מגוונים של כשלי תרגום יוצרת מבט מובחן על תופעה כללית של מחסרים במפגש הטיפולי, ומאפשרת סוגים שונים של התמודדות עם מצבים אלו. השאלת מושגים מחקר התרגום מאפשרת ליצור דיוק בעבודתו של המטפל ומלטשת את השימוש במכשיר השפה בכלל ובכלי התרגום בפרט. נטייתם של מטפלים רבים היא לגלות נאמנות לתיאוריה פסיכואנליטית כלשהי ולהזדהות עימה. יתרונה העצום של עבודת התרגום הוא בהיותה רחבה ובעלת אפשרות לדיאלוג וחשיבה בכל גישה פסיכואנליטית. ללא תלות בגישתו התיאורטית של המטפל, הוא יוכל להסתייע בתובנות שתוארו בספר כדי להתמודד עם מבוכות בהבנה בחדר הטיפול.

על הכותבת - ד"ר זהורית אסולין

ד"ר זהורית אסולין היא פסיכולוגית קלינית ובוגרת בית הספר לפסיכותרפיה ה.ל.פ.ב.א. סיימה לימודי דוקטורט בתוכנית לפרשנות ותרבות במחלקה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר-אילן בנושא: "תרגום כנתיב לסובייקטיביות בטיפול פסיכואנליטי", בהנחיית ד"ר דורית למברגר. אסולין מרצה ומלמדת במכללה אקדמית אשקלון ובתוכניות חוץ במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. לומדת וחוקרת סוגיות של טיפול פסיכואנליטי בחברה רב-תרבותית.

ד״ר זהורית אסולין היא מחברת הספר ״תרגום בטיפול פסיכואנליטי: נתיבים אל העצמי״ בהוצאת רסלינג (2024), סדרת "נרקיסוס" בעריכת פרופ' ענר גוברין, מתוכו הובא לפניכם כאן פרק זה לקריאה. 

למידע נוסף על הספר ורכישה

מקורות

אוגדן , ת' (2013). עבודה עם עובדות קליניות אינטר-סובייקטיביות. בתוך ע' ברמן (עורך) אי היכולת לחלום, (תרגום: א' גבאי). תל אביב: עם עובד. עמ' 71-93.

אקו, א' (2007). פרשנות ופרשנות יתר. (תרגום: י' פרקש). תל אביב: רסלינג.

ארליך, ש' (2001). אחרות, גבולות ודיאלוג: הרהורים. בתוך ח' דויטש ומ' בן ששון (עורכים), האחר בין אדם לעמו ולזולתו. עמ' 19-36. תל אביב: ידיעות אחרונות. בארת', ר' (2005 [1967]). מות המחבר. (תרגום: ד' משעני). תל אביב: רסלינג.

בנימין, ו' (2000). משימתו של המתרגם. בתוך נפתולי בבל. (תרגום: מ' בן נפתלי). תל אביב: רסלינג. עמ' 127-142.

ברמן, ע'. (2003). הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. בתוך ע' ברמן (עורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד. עמ' 11-70.

גורביץ', ז' (2001). על הגבול הדק בין זהות לאחרות. בתוך ח' דויטש וש' בן מנחם (עורכים), האחר: בין אדם לעצמו ולזולתו. תל אביב: ידיעות אחרונות. עמ' 37-51.

גיליגן, ק' (1995 [1982]). בקול שונה. (תרגום: נ' בן חיים). תל אביב: פועלים. גירץ, ק' (1990 [1973]). פרשנות של תרבויות. (תרגום: י' מייזלר). ירושלים: כתר.

גרין, א'. (2008). רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית : אי-זיהוי וזיהוי הלא-מודע. (תרגום: א' רוזן). תל אביב: תולעת ספרים.

גרנק, מ', וברוך, נ'. (2011). משרת אחד ואדונים לו רבים: על תרגום אוצר המילים של הפסיכואנליזה. בתוך ז' לפלאנש, וז' פונטאליס, אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 772-778.

דגוט, מ' (תשלו). המחסר הסמנטי כבעית תרגום מעברית לאנגלית. בתוך ר' ניר, וצ' פילשר, כלשון עמו, אסופת מאמרים בבלשנות שימושית. ירושלים: המועצה להנהלת הלשון.

דה בובואר, ס' (2001 [1949]). המין השני. (תרגום: ש' פרמינגר). תל אביב: בבל. דרידה, ז' (2000). נפתולי בבל. (תרגום: מ' בן נפתלי). תל אביב: רסלינג.

דה בובואר, ס' (2007). דרידה קורא שייקספיר. (תרגום: מ' בן נפתלי). בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

הופמן, א' (2004). זרה בין המילים. (תרגום: ש' בליך). תל אביב: עם עובד.

ויגודר, ש' (2013). מבוא. בתוך ע' ברמן (עורך), אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד. עמ' 11-65.

ויטגנשטיין, ל' (1994 [1953]). חקירות פילוסופיות. (תרגום: ע' אולמן-מרגלית). ירושלים: מאגנס. -----, (1995 [1969]). על הוודאות. (מ' ברינקר, עורך, אולמן-מרגלית, מתרגמים). ירושלים: מאגנס.

ויסברוד, ר' (2007). לא על המילה לבדה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

ויניקוט, ד' (2010). שנאה בהעברה נגדית. בתוך עצמי אמיתי,עצמי כוזב. (תרגום: מ' נווה). תל אביב: עם עובד. עמ' 65-75.

יאקובסון, ר' (1986 [1959]). על כמה אספקטים בלשניים של התרגום. בתוך א' אבן זוהר וג' טורי (עורכים), סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים. תל אביב: המכון לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד. עמ' 123-128.

לוינס, ע' (2010). כוליות ואינסוף. (תרגום: ר' איילון). ירושלים: מאגנס.

למברגר, ד' (2003). תפיסת הדתיות של ויטגנשטיין בין תיאולוגיה כדקדוק לנקודת מבט דתית. עיון, נ"ב, עמ' 399-424.

לפלאנש, ז' (2012). יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה; הפיתוי הראשיתי. (תרגום: א' גלעדי). תל אביב: תולעת ספרים.

לפלאנש, ז', ופונטאליס, ז' (2011 [1967]). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. (תרגום: נ' גרנק, ומ' ברוך). תל אביב: תולעת ספרים.

מיטשל, ס' א', ובלאק, מ' ג' (2006 [1995]). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. (תרגום: ע' פכלר). תל אביב: תולעת ספרים.

מירסקי, נ' (1978). הטריטוריה השלישית, הרהורים לא אקדמאיים בבעיית התרגום הספרותי. סימן קריאה, 8. עמ' 306-311.

סגל, ח' (2008 [2001]). הסמלה. בתוך ק' ברונסטיין (עורך), התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. (תרגום: ש' בוסקוביץ). עמ' 200-209. תל אביב: תולעת ספרים. סטרן, ד' (2005 [1985]). עולמם הבין-אישי של תינוקות: גישה פסיכואנליטית והתפתחותית. (תרגום: י' זיסקינד-קלר). בן שמן: מודן.

פרויד, ז' (1966 [1916]). מבוא לפסיכואנליזה. (תרגום: ח' איזק). תל אביב: דביר.

פרויד, ז' (1968 [1912]). הערות אחדות על מושג הלא מודע בפסיכואנליזה. בתוך מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. (תרגום: ח' איזק). תל אביב: דביר. עמ' 89-94.

פרויד, ז' (1968). על משמעותן האיפכית של המילים הקמאיות. בתוך מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. (תרגום: ח' איזק). תל אביב: דביר. עמ' 223-230.

פרויד, ז' (1968 [1915]). ההדחקה. בתוך מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. (תרגום: ח' איזק). תל אביב: דביר. עמ' 53-61.

פרויד, ז' (1968 [1915]). הלא מודע. בתוך מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. (תרגום: ח' איזק). תל אביב: דביר. עמ' 62-88.

פרויד, ז' (2002). מיניות ואהבה. (תרגום: א' טננבאום וד' זינגר). תל אביב: עם עובד.

פרויד, ז' (2003 [1926]). עכבה, סימפטום וחרדה. (תרגום: י' אור). תל אביב: רסלינג.

פרויד, ז' (2005 [1912]). על הדינמיקה של העברה. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל אביב: עם עובד. עמ' 85-91.

פרויד, ז' (2005 [1914]). היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל אביב: עם עובד. עמ' 114-119.

פרויד, ז' (2005 [1915]). הערות על אהבת-העברה. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל אביב: עם עובד. עמ' 120-128.

פרויד, ז' (2005 [1919]). דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל-אביב: עם עובד. עמ' 129-135.

פרויד, ז' (2005 [1920]). על ההיסטוריה המוקדמת של הטכניקה הפסיכואנליטית. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל אביב: עם עובד. עמ' 136-138.

פרויד, ז' (2008 [1900]). פירוש החלום. ב' עמנואל (עורך), (תרגום: ר' גיזנבורג). תל אביב: עם עובד. פרויד, ז', וברויאר, י' (2004 [1895]). מחקרים בהיסטריה. (תרגום: מ' קראוס). צפת: קוגיטו.

קוהוט, ה' (2005 [1963]). כיצד מרפאת האנליזה. (תרגום: א' אידן). תל אביב: עם עובד.

קליין, מ' (2002 [1926]). העקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת. בתוך כתבים נבחרים. (תרגום: א' זילברשטיין). תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 41-52.

ראקר, ה' (2010). העברה והעברה נגדית. (תרגום: ד' רופין). תל אביב: תולעת ספרים.

ריקר, פ' (2006 [2004]). על התרגום. (תרגום: ש' רוז'נסקי). תל אביב: רסלינג.

שגיא, א' (2012). מול אחרים ואחרות, אתיקה של הנסיגה הפנימית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.