אירית בליטי וורד רייטר
אירועי השבעה באוקטובר 2023 הותירו צלקת עמוקה בנפשה של החברה הישראלית. הפגיעה הקשה בעוטף עזה, הטבח במסיבת הנובה והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, יצרו גל הדף של טראומה שהתפשט ברחבי המדינה. בתוך המציאות הכאוטית והמורכבת הזו, עלה הצורך במענה מיידי ויצירתי אשר יוכל להכיל את עוצמת הכאב והאובדן, ובה בעת לטפח את כוחות הנפש ואת התקווה.
מאמר זה מבקש לתאר ולנתח את הניסיון שנצבר בהקמת והפעלת "סטודיו בטוח" – מרחב טיפולי המבוסס על עקרונות הטיפול באמנות, כמענה לצרכים הנפשיים המורכבים של נפגעי הטראומה. המאמר מתמקד בשני מודלים עיקריים של סטודיו בטוח:
1. סטודיו בטוח אשר הוקם עבור מפוני הדרום והצפון
2. סטודיו בטוח אשר פעל במתחמים ייעודיים לשורדי מסיבות הטבע בעוטף עזה
במאמר זה, נבקש לבחון כיצד הסטודיו הבטוח מהווה מרחב מעברי המאפשר עיבוד של חוויות טראומטיות, תוך שמירה על גמישות והתאמה לצרכים המשתנים של המשתתפים. לשם כך, נמחיש חלק מהתהליכים שהתרחשו באמצעות דוגמאות קליניות, המובאות כאן ללא פרטים מזהים על מנת לשמור על פרטיות המשתתפים ומתוך נאמנות לכללי האתיקה המקובלים. לאחר מכן, נדון באתגרים הייחודיים שעמדו בפני הצוות הטיפולי, ובדרכי ההתמודדות עמם. לבסוף, נציע מבט רפלקטיבי על תרומתו של הסטודיו הבטוח לא רק למשתתפים, אלא גם למטפלים עצמם, כמרחב המחזיק תקווה ומשמעות בתוך מציאות של שבר וכאב.
"סטודיו פתוח" הוא מודל טיפולי שנוצר בחיבור בין טראומה שנוצרה בעקבות מלחמה ואסונות טבע ובין יצירה וקהילה (Bat-or & Finkel, 2020). בהמשך, יושם המודל בעיקר במוסדות בריאות הנפש (שפירא, 2014). כיום ניתן למצוא את המודל של סטודיו פתוח גם במשרד החינוך ובקהילה (Bat-or et al., 2020). בבסיס המודל, האמנות ותהליך היצירה, לפי הגישה של "Art as Therapy"(מלקיודי, 2011). מודל טיפול זה מאפשר מרחב פתוח ליצירה, שהחומרים בו מסודרים ומוגשים באופן מזמין ליצירה, כאשר המשתתף בוחר את החומר עצמאית ואת אופן היצירה עימו (אורבך, 2019). תהליך היצירה הוא אישי במסגרת קבוצתית, והמשתתף בוחר אם ליצור אינטראקציה עם משתתפים נוספים, או לעבוד באופן אישי. עמדת המנחה אינה מכוונת ואינה מובנית, תפקיד המנחה הוא לסמוך על תהליך היצירה שייוולד מעצמו (שפירא, שם).
כוחו של מודל הסטודיו הפתוח הוא הגמישות הטבועה בו, המאפשרת יישום בהקשרים רבים ושונים בקרב אוכלוסיות מגוונות (Bat-or et al., 2020). הגמישות והתאמת המודל למשתתפים בו הופכים אותו למרחב בטוח, בעיקר במצבי משבר וטראומה קולקטיבית (פרידמן ואשכר, 2010). לכן, כאמור, השתמשו בו באזורי מלחמה ואסונות טבע, למשל ביפן (גברון, 2020), בפיליפינים (Gavron et al., 2022) ולאחרונה עם פליטי המלחמה באוקראינה (יעקובי, 2022). לדברי שפירא (2014), מודל זה פועל כ"מודל חי", שלא רק הוא מפעיל את השפעתו, אלא האנשים שעובדים בתוכו יוצרים אותו. כלומר, הסטודיו הוא ישות חיה ומתהווה מתוך המשתתפים שיוצרים בו.
המודל "סטודיו בטוח" נשען על המודל של "סטודיו פתוח", אך עם מספר התאמות לעבודה ב'תנאי שדה': מאפשר התערבות קהילתית בזמן משבר; ודרכו ניתן מענה למספר רב של אנשים שחוו חוויות דומות. מחקרים מעידים כי החיבור לקהילה במצבי משבר הוא גורם מגביר חוסן (בן סימון, וייס ושפירא, 2017; שפירא, 2021). כמו כן, מיקום הסטודיו קשור במקום שבו הקהילה נמצאת, מתוך תפיסה אקולוגית (Silwak et. al., 2022).
הסטודיו הבטוח, בדומה למודל של סטודיו פתוח, הוא מרחב עם מגוון חומרי יצירה, שולחנות וכיסאות, וכן צוות מטפלות שמזמין ליצירה אישית וקבוצתית. מרחב זה יוצר יסוד יציב במסגרתו (ימים ושעות קבועות) בתוך מציאות משתנה, דבר המאפשר חוויית רציפות והמשכיות בתקופה של אי-יציבות קיצונית וקטיעות ברצף הקיומי (אלון, גרוס וקונפינו, 2023). הסטודיו הבטוח מאפשר יצירתיות ומשחקיות עם החומרים, מפתח ומחזק חוסן אישי (כהן, 2024). זהו מרחב פתוח למחצה ליצירה, שניתן להתאים בו את החומרים לצורך של המשתתפים – בהתאם לרמת המוצפות, לצורך בהבניה וארגון, לחומרים נשלטים או לא נשלטים ולמגבלות המקום המארח (בתי מלון וכד').
בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר, כאשר גל של פינויים המוניים הציף את מרכז הארץ במשפחות מהדרום ומהצפון, עלה צורך דחוף במענה נפשי מיידי. משפחות שלמות מצאו את עצמן עקורות מבתיהן, חלקן לאחר שנחשפו לאירועים אלימים ומסכני חיים, חלקן חוו שכול ואובדן, וכולן חוו מציאות חדשה של שגרת חירום. ילדים ומבוגרים כאחד סבלו מתסמיני טראומה חריפים – חלקם באו, ועודם באים לידי ביטוי בעוררות יתר שהתבטאה בפעילות מוגברת וצעקות, ואחרים בהימנעות וניתוק שהתבטאו בשתיקה ובקושי להתחבר לסביבה. רציפות חייהם נקטעה באחת, וכך גם תחושת הביטחון האישי שלהם (בן חורין, 2023). במקביל, שורדי מסיבות הטבע (נובה, פסיידק ומידברן), שחוו טראומה קשה במיוחד, נזקקו אף הם למענה ייחודי שיוכל להכיל את מורכבות החוויה שעברו. רבים מהם היו תחת השפעת חומרים משני תודעה בעת האירוע הטראומטי, מה שיצר מצב ייחודי וחסר תקדים מבחינה טיפולית.
מתוך ההבנה כי המענה הנפשי צריך להיות מיידי, גמיש ומותאם לצרכים המשתנים של האוכלוסיות השונות, עלתה המחשבה ביה"ת - ארגון המטפלים באמצעות אמנויות בישראל להקים ברחבי הארץ מרחבי סטודיו בטוח – מרחב טיפולי המבוסס על עקרונות הטיפול באמנות. הבחירה בטיפול באמנות נבעה מההכרה ביכולתה של היצירה לגשר בין הגוף, הרגש והקוגניציה, לאפשר עיבוד של חוויות טראומטיות גם ללא מילים, בנוכחות עדות ועם תיווך של המטפלות שמלוות את התהליך, ולאפשר מקום לתקווה ולכוחות הנפש לרפא עצמה. לכן, הוקמו מערכים רבים של סטודיו בטוח ברחבי הארץ, ואנו התנדבנו בשניים מהם – האחד למפוני הדרום והצפון והשני לשורדי המסיבות בעוטף עזה. נתייחס לכל אחד מהם תוך פירוט מאפייניו ונושאים שעלו בכל אחד מהם:
הסטודיו הבטוח הוקם במלון קטן במרכז הארץ, ובהמשך, עבר הסטודיו למלון גדול יותר, שם שהו מפונים שפונו על ידי המדינה. ההתחלה הייתה מאולתרת – בחצר המלון נפתחו מספר שולחנות עם חומרי יצירה שנאספו מתרומות. בתחילה, הגיעו לסטודיו ילדים בטווח גילאים שבין שנה ל-15 ממשפחות המפונים מהדרום, ובהמשך מהצפון, לצד הוריהם. חלקם מצוי במעגל ראשון, שני או שלישי של הפגיעה. הילדים הגיבו בשמחה ובשקיקה לחומרי היצירה וצוות של מטפלות התגייס להגיע מדי יום בשעות קבועות, וללוות תהליכים אישיים וקבוצתיים שהתרחשו שם.
הסטינג של הסטודיו היה דינמי ומשתנה – תחילה בחצר, אחר כך באולם קטן במלון, ושוב בחדרים שונים. המעברים התכופים יצרו אתגר לוגיסטי, אך גם שיקפו במידה מסוימת את חוויית הנוודות וחוסר הודאות של המפונים עצמם. לאחר מספר שבועות, עבר הסטודיו למלון גדול יותר עם חדר קבוע, מה שאיפשר יציבות ורציפות בעבודה הטיפולית. הסטודיו פעל בתחילה מדי יום למשך שעתיים בשעות אחר הצהריים, ובהמשך פעל שלוש פעמים בשבוע, כאשר המטפלות הגיעו לפני פתיחת הסטודיו לארגון וסידור, ונשארו אחרי סגירתו לסידור ועיבוד המפגש.
ההתייחסות למפגשים הייתה כאל מפגשים חד-פעמיים, אם כי רבים מהילדים בחרו לחזור שוב ושוב לסטודיו. חומרי היצירה כללו צבעי גואש, חימר וחומרים יבשים כמו טושים, צבעים, מדבקות, דפי צביעה, חוברות צבעוניות, חומרים מחברים ועוד. בהדרגה נוספו גם חומרים רכים כמו צמר ובדים וכן גרוטאות לבנייה תלת-ממדית. אופן הגשת החומרים השתנה לאורך הזמן, משולחן בו רוכזו כל החומרים (כ"בופה"), להגשה במרכזי שולחנות שונים, מתוך רגישות והתכווננות לצרכים המשתנים של המשתתפים.
תהליכי היצירה בסטודיו היו מגוונים ומקבילים. ניתן היה למצוא סביב אותו שולחן תהליכים שונים במהותם – כאשר השונות יכלה לנבוע מגיל המשתתף ובשלותו ההתפתחותית, או ממצב נפשי וצרכים נפשיים. למשל: הצפה למול ארגון או חוסר ארגון, צורך בפריקה גופנית של מתח נצבר, צורך בארגון ובחירה בבנייה, צורך במשחקיות, ביצירה ספונטנית אל מול יצירה מוקפדת, יצירה אישית לפי נושא, יצירה משותפת של כמה ילדים או של הורים וילדיהם.
חוויית היצירה הכילה בתוכה מעברים בין מצב תחושתי, תנועתי, רגשי, תפיסתי וקוגניטיבי-סימבולי. אמנות מאפשרת לשלב בין גוף-רגש-נפש-נרטיב, והחתירה הייתה לבניית נרטיב קוהרנטי וחיובי באמצעות היצירה והשיח שהתפתח בעקבותיה. הסטודיו הבטוח, כישות חיה, גמישה ומשתנה, היה שונה בכל מפגש בהתאם למשתתפים, לצוות המטפלות, לחומרים ולתכנים שעלו מהסביבה הקרובה במלון או הרחוקה, במדינה. היצירות אשר נוצרו בסטודיו לרוב נלקחו בתום כל מפגש, ואלו שהושארו, הוקדשו מאמצים לשמור על שלמותן, למרות הארעיות, על מנת לאפשר תחושת רציפות והמשכיות של תהליכים.
תהליך הטיפול באמצעות אמנות במסגרת הסטודיו הבטוח התפתח באופן טבעי והדרגתי, כאשר בשלב הראשון ניכר צורך עמוק מצד המשתתפים בתחושת "יחד". המשתתפים הגיעו לרוב עם מישהו מוכר, תוך חיפוש אחר הביטחון שבנוכחות משותפת. עם הזמן, ככל שנוצר קשר אישי יותר עם המשתתפים השונים ועם צוות המטפלות, הם הרגישו בטוחים מספיק להגיע לבדם לסטודיו. בחירת היצירה נעשתה לעיתים באופן משותף, סביב נושא משותף, ובפעמים אחרות, היצירה האישית הפכה להשראה עבור אחרים ויצרה אפקט של השפעה הדדית וצמיחה משותפת. היו יצירות שהשלימו אחת את השניה, ויצירות שנבעו מרעיונות שעלו בקבוצה.
סביב שולחנות היצירה התפתחו שיחות ספונטניות, שנעו בין נושאים אישיים לבין עיבוד החוויות הטראומטיות. תהליך היצירה האישי על רקע הקבוצה איפשר השראה זה מזה וביטוי של תכנים נפשיים באמצעות דימויים שונים:
ביטוי באמצעות דימויי חיות – ילדים צעירים נוטים לבטא את חוויותיהם ורגשותיהם לרוב באמצעות חיות, כפי שניתן לראות בדוגמא הבאה: שני חברים, ילדים בגיל הגן, הגיעו יחד לסטודיו והתיישבו ליד שולחן החימר. אחד הרגיש בטוח וידע מה ירצה ליצור (אריה), והשני נראה מהוסס, מכונס ונבוך. הוא נגע בהיסוס בחימר, וניכר שלא ידע איך לעבוד איתו. המטפלת ביררה מה הוא רוצה ליצור, ואחרי הרבה חשיבה ענה 'חיה… צב'. היא הראתה לו איך להכין צב, בעזרת הספר של רוני אורן (2006), ולאט לאט, לפי השלבים, הוא יצר את הצב, כאשר המטפלת מבררת איתו את בחירותיו בכל שלב. כך, בחר שראש הצב יהיה בחציו בתוך השריון, שיציץ מעט כדי שיוכל בשעת סכנה להיכנס מהר לשריון, והרגליים מחוץ לשריון כדי שיוכל לברוח. תהליך הבירור העדין איפשר לילד תחושת שליטה ובחירה במצב בו מרחב השליטה והבחירה מצומצם. חברו יצר באותה עת אריה שואג ובהמשך, שניהם התייעצו האחד עם השני איזו סביבה תתאים לכל חיה. הבחירה בצב, שנושא את ביתו על גבו, הובנה על ידי המטפלת כביטוי לתחושת הנוודות עם העקירה הפתאומית מהסביבה המוכרת, לצד האפשרות להגן על עצמו (להתכנס מתחת לשריון) בכל רגע נתון.
ביטוי צורך נפשי באמצעות יצירת מיכלים – מיכל יכול להיות כלי קיבול בצורת קערה, או קופסא בגדלים וצורות שונים. המיכל מבטא צורך של החזקה נפשית. לרוב הכינו מיכלים מחימר.
דימוי של גיבורי על – יש שיצרו דמויות של גיבורי-על או מפלצות, המייצגים את הצורך בהגנה ובכוח מאגי. למשל, ילד בן 3 וחצי ביקש להכין מסכת שודד ים, ולאחר מכן חרב לשודד. הוא הפך להיות בן רגע שודד ים מפחיד, שואג וצועק, כמו הרע שאיש לא יכול לו. המטפלת ביקשה שילמד אותה איך להיות מפחידה כמוהו, והוא נענה לאתגר ללמדה, ונהנה מתחושת הכל-יכולות, והחוזק שלו.
דימויי אוכל וביטויי הזנה – משתתפים רבים הכינו דימוייים של מאכלים שאוהבים כביטוי לבית, לשגרה ולהזנה רגשית לה זקוקים, וגם כסמל מאחד שהדהד וחיבר לעבודות של אחרים. לדוגמא הכנת פיצות, פסטה ועוד.
דימויי בתים – בהמשך לכך, משתתפים רבים יצרו בתים וחלקי בתים כביטוי לגעגוע לבית ממנו פונו. לדוגמא: ילדה שיצרה בית גדול מקופסת קרטון, חיברה והרכיבה את פרטיו, הוסיפה בחצר גן שעשועים המורכב ממגלשה, בריכה ועוד חלומות שביקשה לעצמה.
בנוסף, עלו תכנים של סמלים ודימויים לאומיים, כמו דגל ישראל או מגן דוד. סמלים אלו הדגישו את התקווה, וצורך בתחושת בטחון ושייכות למדינה ולעם.
המטפלות סייעו בעדינות ביצירת הרעיונות או בהתאמת החומר לצורך של המשתתפים, ותמכו בתהליך היצירה האישי. לעתים קרובות, התכנים שעלו מיצירות המשתתפים נעו בין אופני יצירה שונים, החל בהכנת עיסות, ערבוב של חומרים שונים לכדי עיסה, טרום חומר, שמבטאים לרוב הצפה רגשית, חוסר מובחנות, החצנה של תחושות נפשיות כאוטיות, ועד יצירת דימוי ברור ושימוש בחומרים מאורגנים וברורים יותר.
בהתחלה ניכר היה שימוש מוגבר בצבעים אדום ושחור, כביטוי של מצוקה וחרדה. לדוגמה, ילד בן 4 מאחד היישובים בעוטף עזה צייר סדרה של ציורים בצבע גואש אדום. תוך כדי ציור אמר: 'צבע אדום, צריך לרוץ לממ"ד'. בהמשך, נוספו לציור טילים בשחור ואש בכתום- צהוב. הציור בצבעי האדום והשחור ביטאו את הסכנה, וניכר היה שככל שהשתמש בצבעים אלו, קולו נעשה רגוע יותר ודבריו נהיו קוהרנטיים ורציפים בתיאורו מה משמעות הצבע האדום עבורו. במקביל, החלו להופיע גם ביטויים של בטחון, תקווה וניצחון בציוריו, בדמות חיילים וצבא.
חלק מהמשתתפים לקחו על עצמם תפקיד של עזרה ותמיכה בהורים ובמשפחה. בסטודיו, מספר ילדים הכינו מתנות להוריהם ולאחיהם, ברכות למשפחה ולחיילים וביטויים ציוריים של סיוע ועזרה. עמדה זו הקנתה להם תחושה של משמעות, אחריות ומסוגלות. כמו כן, הופיעו גם דימויים של בובות, שהפכו למושא לטיפול ודאגה, כמדגימות את הצורך לשלוט במצב ולהעניק טיפול. לדוגמה, ילד שהגיע מוצף לסטודיו, צעק והרס את מה שבנה מחימר. המטפלת הציעה לו להכין בובת דאגה בשולחן נפרד. תוך כדי היצירה, הוא נרגע והתמקד בבחירת החומרים. בהמשך, ביקש להכין לבובה מיטה, כיסה אותה בשמיכה, דאג שיהיה לה אוכל ליד המיטה, ואת כל זה הכניס לקופסה עם מכסה, שתשמור עליה. כך, תוך זמן קצר, קיבל תחושת נראות וכן באמצעות תהליך משותף של יצירה, החזיר לעצמו וויסות עצמי, תחושת מסוגלות, דאגה לאחר, ורגיעה.
תהליך הטיפול לא הסתכם רק בילדים, אלא גם בהוריהם, שחוו אף הם טראומה. הורים שהגיעו לסטודיו נראו לרוב עייפים ודואגים, לעיתים "הפקידו" את ילדיהם במקום בטוח כדי לנוח לכמה רגעים ולעיתים נשארו עימם כדי לשוחח עם המטפלות או ליצור עם ילדיהם. השיח עם ההורים היה משמעותי ואפשר לנו לסייע לילדים באמצעות הכלת הוריהם, מתוך הנחה שכאשר ההורה רגוע, ילדו יחוש יותר בטחון. כמו כן, לעיתים גם ההורים מצאו בסטודיו מקום לעיבוד רגשותיהם: חלקם הצטרפו ליצירה כאמצעי להרגעה עצמית, באמצעות ציורים ויצירות בעלות אפקט מרגיע, כגון צביעת מנדלות או ציור חזרתי. הורים אחרים מצאו בו הזדמנות לחוויה משותפת ומחברת עם ילדיהם. הורים שנשארו ליצור עם ילדיהם שיתפו בהנאה שלהם מתהליך היצירה, מתחושת השליטה במציאות של חוסר ודאות, בתחושת החיבור לעצמם ובהנאתם מצפייה במושקעות של ילדם ביצירותיו.
הסטודיו היווה מרחב אשר איפשר מקום והכלה לרגשות שונים, אשר לעיתים נראים אף מנוגדים, כפי שניתן לראות בדוגמה הבאה: אמא שהגיעה מיישוב בדרום שספג אבדות, מוכת אבל ומיואשת, ניסתה להיות חזקה עבור שני ילדיה, שיצרו בסטודיו. היא שיתפה בצד את המטפלת בחוויותיה הקשות, בכתה והביעה כאב וייאוש, ומדי פעם הביא לה בנה ברכה שהכין עבורה. בכל פעם שבנה הגיע, היא עטתה על פניה חיוך וניכר שהיא נעה בין שבר לאיסוף למען בנה, בין ייאוש לתקווה. המטפלת הקשיבה לסיפור של האם, השתתפה בכאבה ועודדה אותה לתת מקום גם לעצב שלה באומרה שזה בסדר להיות עצובה וזה בסדר שילדיה יראו אותה עצובה. כמה ימים לאחר מכן נראתה אחרת לגמרי, מחויכת, פחות חיוורת, אמרה שהזמן עשה את שלו.
אירועי השבעה באוקטובר 2023 יצרו מציאות טראומטית חסרת תקדים ומרובת זירות, אשר דרשה מענה טיפולי ייחודי ומותאם. במרכז המענה הייחודי לשורדי מסיבות הטבע בעוטף עזה הוקמו שני מתחמי מרפא, מתחמים אשר שימשו כמרחב מעברי המגשר בין הטראומה לבין תהליכי ההחלמה, ובתוכם פעל הסטודיו הבטוח כמודל טיפולי ייחודי.
המשתתפים במתחמי המרפא היו ברובם צעירים בגילאי 18-30, ומעטם מבוגרים יותר. רבים מהם לאחר שירות צבאי, לאחר הטיול הגדול או סטודנטים. הם הגיעו לבדם, עם חברים או בני משפחה, כחלק מקהילה רחבה המחוברת לסצנת מסיבות הטבע. תרבות זו מאופיינת בערכים של אחדות, אהבה, שמירה על הסביבה, חיבור לאמנות בכלל ולמוזיקה האלקטרונית בפרט. הכרות עם ידע מוקדם זה הייתה משמעותית להבנת עולמם של המשתתפים במרחבי המרפא.
בעת הטראומה, רבים מהם היו תחת השפעת חומרים מרחיבי תודעה, מה שיצר מצב ייחודי מבחינה טיפולית. נצרכו במסיבות השונות מגוון של חומרים, מהם סינטטיים, מהם מן הצומח, ממכרים ולא ממכרים, ממריצים או מדכאים, מעוררי הזיות או מסירי חסמים רגשיים. אלה בעלי משך השפעה קצר ואלה למשך השפעה ארוך עד מספר שעות. המשותף לכולם שהם משפיעים על תפיסת המציאות וגורמים לשינויים במצב התודעה, התפיסה, דפוסי החשיבה ומצב הרוח (סימון ותדמור, 2023). כמו כן, ההשפעה התודעתית של החומר תלויה בשילוב בין סט וסטינג, תודעה והקשר (Hartogsohn, 2020): סט הוא כל הגורמים הפנימיים שאדם מגיע איתם: המבנה הנפשי, ההתכוונות שאיתה ניגש לחוויה (ליהנות, לפתוח את הלב, להרגיש חופש, להתנתק מהעבר או לעבד חומר נפשי); סטינג הוא ההקשר שבתוכו נלקח החומר: במסיבה, בסביבת חברים קרובים עם בן/בת זוג, בתוך קבוצה וכד׳. תחושת ביטחון היא תוצאה של סט וסטינג מוקפד.
משתתפי המסיבות חוו התרסקות של סט וסטינג – ברגע השיא של האירוע, עם עלות השחר בזריחה, הרגע שאליו משתתפי המסיבה התכוננו – ישנו קצת לפני, תכננו את לקיחת החומרים או הגיעו מהבית לקראת שעה זו כדי לחוות שחרור ואחווה. במקום זה, הם חוו זוועה שערערה ותמשיך לערער את עולמם: מאושר ואחדות לאימה ומוות (סימון, שם). השילוב בין השימוש בחומרים מרחיבי תודעה לבין החוויה הטראומטית הציב אתגר מורכב בפני הצוות הטיפולי, שנדרשו להבנת ההשפעות המורכבות על מצבם הנפשי של המשתתפים.
על מנת לתאר את הסטודיו הבטוח אשר הוקם עבור שורדי המסיבות, יש תחילה לתאר את המתחמים שבהם הוא הוקם. מדובר בשני מרחבים יפיפיים: האחד, גן אירועים מטופח עם דשא, אגם ושלווה אין-סופית. השני, גן אירועים על חוף ים שמחובר לטבע. בשני המרחבים יש פנים וחוץ, יש עולם ומלואו והכול בהתנדבות: פינות ישיבה פסטורליות, מגוון של אוכל מפנק, שתייה קרה, שתייה חמה ופינוקים מתוקים. סדנאות העשרה מתחלפות ומגוונות, טיפולי מגע וגוף, מטפלי שיח, פסיכולוגים, פסיכיאטר וגם הסטודיו הבטוח שלנו אשר מאפשר טיפול, סדנה ושיח.
במתחם אחד, הסטודיו מוקם בתוך האולם ובצמוד לדלת היציאה לגן, מה שאפשר תנועה חופשית בין פנים לחוץ. בשני, מיקומו השתנה בין החוץ לפנים, בהתאם למזג האוויר. מיקום זה שיקף את תפקידו כמרחב מעברי, המאפשר למשתתפים לנוע בין עיבוד הטראומה לבין רגעי הפוגה ונחמה. התנועה בין חוץ ופנים הובנה גם בהקשר של מעבר מתוכן תוך אישי לתוכן בין-אישי, מאינדיבידואלי לחברתי: לפעמים הגיעו לסטודיו לבד, לפעמים בחבורות שהיו יחד במסיבה או שהכירו במתחם; עבודה שהתחילה מאחד והתחברה לסיפור רחב יותר סביב השולחן; ציור או צייר שהיו השראה מדבקת להרבה משתתפים סביב השולחן.
אופן הגשת החומרים בסטודיו השתנה גם הוא בין המתחמים: באחד, היה בופה עשיר של חומרים, כולל חומרים מהטבע וחומרים ממוחזרים, לצד שולחנות עבודה ריקים. בשני, ההגשה הייתה מוקפדת ואסתטית, עם מגוון חומרים במרכז שולחנות העבודה ומגירות ניידות לחומרים נוספים. גמישות זו אפשרה התאמה לצרכים המשתנים של המשתתפים ולאופי הייחודי של כל מתחם. זמני הפעילות של הסטודיו היו קבועים, בדרך כלל שבעה ימים בשבוע משעות הצהריים עד הלילה. קביעות זו סיפקה מסגרת יציבה בתוך מציאות כאוטית ומשתנה. המשתתפים בחרו להגיע מתוך סקרנות, היכרות קודמת או צורך חברתי, מה שיצר דינמיקה ייחודית של בחירה וגמישות בתוך המסגרת הטיפולית.
כמו כן, ניתנה תשומת לב רבה לנושא שמירת העבודות. בשל אופי המפגש שיכול להיות חד-פעמי או לא, עודדנו את המשתתפים לקחת איתם את העבודות. עבודות שנשארו נשמרו בתיקיות או קופסאות, כדי לאפשר חזרה ורצף יצירתי כמענה לחוויית הנתק אשר מתלווה לטראומה וגם מסר חשוב, שיש מקום בטוח לשמור תוכן נפשי. אפשר לתאר את חווית ההחזקה כדימוי של מיכל בתוך מיכל בתוך מיכל – המשולש "משתתף-מטפל-יצירה" המצויים בתוך הסטודיו הבטוח, בתוך המתחם, בתוך הארץ הפצועה. המיכל של הסטודיו הושפע והשתנה גם בהתאם למה שקרה במיכלים האחרים, שם קרו הרבה הדברים: במתחם היו הופעות מוזיקה, הרצאות, טקסי זיכרון, פינת מציאות (לשם הובאו כל החפצים שנאספו משטח המסיבה); ובחוץ, מלחמה, אזעקות, פצועים, הרוגים, חטופים משתחררים ולא משתחררים ועוד. הקשרים רחבים אלו הורגשו מיד, באווירה וביצירה.
מציאת מקום בטוח מהווה מרכיב בפרוטוקולים של גישות שונות לטיפול בטראומה (כגון: PE, EMDR, SEE FAR CBT) וגם נושא מאוד טעון מאז השבעה באוקטובר. תהליך זה התרחש לעיתים קרובות באופן ספונטני, כפי שמודגם בסיפור הבא: בחורה צעירה ש"נגררה" לשולחן העבודה עם חבריה, צחקה ואמרה שלא ציירה מהגן וגם אז לא אהבה לצייר. כיוון שהוגשו חומרים לשולחן, לקחה בהיסח הדעת דף ומכחול ושאלה 'איך מציירים מפל?' המטפלת שאלה: 'איך נראה מפל בעיניה?', הצעירה הסבירה, 'כמה אבנים מסודרות אחת על השנייה ומים זורמים', המטפלת ענתה, 'יפה, כך בדיוק תציירי'. היא שקעה לציור לזמן מה, וכשסיימה הראתה את הציור ושאלה: 'מה ציירתי בכלל? אני לא יודעת', זה היה ציור ילדי יפיפה בצבעי מים עם מפל ונוף ירוק ומרגיע. המטפלת שאלה: 'את שואלת אותי מה ציירת?' 'כן', השיבה והמטפלת ענתה: 'נראה לי שציירת מקום בטוח'. היא הביטה בה מחייכת, הנהנה בעדינות בראשה ואמרה: 'אהבתי, מאד אהבתי, אני לוקחת את הציור ושומרת אותו'. מאז, חזרה הרבה פעמים למתחם, מעט לסטודיו הבטוח, אבל כל פעם שנפגשו בדרך התחבקו והיא אמרה 'שומרת את זה...'. היצירה שימשה כאמצעי לא מילולי ליצירת תחושת ביטחון ויציבות, ואפשרה למשתתפים לחוות מקום בטוח באופן מוחשי כעוגן לצורך הנפשי שלהם.
הסטודיו סיפק מרחב בטוח לשיתוף ועיבוד של סיפורי הישרדות. היו כאלה שסיפרו את סיפורם תוך כדי צביעת מנדלה, נעיצת סיכות בכדור קלקר, השחלת חרוזים או כל פעולה מרגיעה ומווסתת אחרת. היו שציירו את הסיפור ואחר כך סיפרו או שלא סיפרו. ציור של מקום, לפעמים רישום של מסלול הבריחה, של מפה, לפעמים את השיח שבו הסתתרו או את העיניים המעודדות שפגשו מבעד לעלים ולפעמים את מראות הזוועה שנגלו לעיניהם. תפקיד המטפלים היה להקשיב, לסייע בארגון הנרטיב ולהדגיש את החוזקות והמשאבים שעלו מהסיפורים.
גישת ה-Art as Therapy משמשת כאמצעי לחיזוק משאבים נפשיים ללא צורך במלל. הדוגמה הבאה ממחישה זאת: בשבוע האחרון לקיומו של המתחם, הגיעה משפחה שכולה. האב דיבר וסיפר על העשייה שלו למען המשפחות השכולות, והאם הייתה מכונסת, בוכייה, מנסה ליצור מיכל מחימר ששוב ושוב נסדק בדפנותיו. המכל הסדוק סימל את מצבה. המטפלת הקשיבה לאב המשתף, והתבוננה באם תוך הבנה שכעת אין מקום למילים. היא הושיטה לה נחש שהכינה מחימר, והסבירה איך לחבר מבפנים כדי לעבות את הדפנות. האם חיזקה את המיכל מבפנים והחליקה אותו. המטפלת אמרה 'עכשיו נראה שהכלי שלם, וכעת יכול להחזיק בתוכו'. האם הביטה בה בעצב, ולחשה: 'תודה'. כמה דקות אחר כך הופיעו אצלה המילים והיא סיפרה על בנה למטפלת בשולחן שליד. פעולת היצירה עצמה שימשה כמטאפורה טיפולית, ואיפשרה עיבוד רגשי עדין, חיזוק מיכל נפשי ופתיחת ערוץ תקשורת.
חלק מעבודת הצוות הטיפולי כללה זיהוי צרכים נוספים של המשתתפים וחיבורם למענים מתאימים בקהילה. דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור הבא: בחור שהגיע לסטודיו לבדו אמר שהוא לא זקוק לטיפול, היטיב להסביר שכיוון שברח והיה שעות בתנועה, לא חש חוסר אונים כמו אלה שהתחבאו ולכן הוא לא טראומטי. היה לו רעיון ליצירה ומיד ניגש לעבודה: מגליל נייר, עיגול קלקר, מקלות ארטיק, שיפודים ונוצות, יצר ציפור קטנה ומקסימה. כשרצה להעמידה על רגליה, הציפור נפלה. הוא חיפש דרך לחזק את רגליה, לרכך את המצע, ללא הצלחה. לבסוף, הציפור הקטנה עם כנפי הנוצה בכחול לבן, עמדה כשהיא נוטה על צידה ונשענת על זנבה. לא נאמרה מילה. כשנפרדו בחיבוק, הוא לחש: 'אם ארגיש שאני זקוק, אפנה לעזרה'. סיפור זה מדגים כיצד היצירה יכולה לשמש כמטאפורה לחוויה הפנימית של המשתתף, ואיך ההחצנה באמצעות היצירה מאפשרת למשתתף לזהות צורך שהתקשה לראות.
אחד האתגרים המרכזיים בטיפול היה לסייע למשתתפים להחזיק תקווה ולמצוא משמעות בתוך הכאב. הדוגמה הבאה ממחישה זאת: בחורה הגיעה לשולחן העבודה ואמרה שמתחשק לה לצייר בצבעי מים כפי שהייתה מציירת כשהייתה ילדה. כמה דקות אחרי ההיכרות והשיחה, אמרה מוצפת דמעות 'אני רוצה שזה לא יהיה, אני רוצה שייקחו ממני את הצלקת הזו מהנשמה'. המטפלת נשמה עמוק וענתה: 'לצערי, אי אפשר לגלגל אחורה את הזמן ואי אפשר לקחת את מה שכבר קרה. אבל הנפש יודעת להתמודד, הנפש יודעת לרפא את עצמה'. היא הביטה במבט בוחן ושאלה: 'את חושבת?' המטפלת השיבה: 'אני בטוחה!' היא ניגשה לעבודה, ציירה במרכז הדף חלל דמוי ענן, מילאה את הרקע מסביבו בצבעים רכים, התלבטה אם להכניס קצת שחור לרקע, והכניסה. אז שאלה: 'איזה צבע למלא בנשמה?' המטפלת שאלה: 'מה תרצי שיהיה שם?' ענתה מייד: 'אור, שאצייר שמש?' והיא ציירה שמש יפיפייה, בוהקת ועוצמתית. הייתה מאוד נרגשת וביקשה לקחת את הציור שעדיין לא הספיק להתייבש, להראות לחבריה שבחוץ. סיפור זה מדגים כיצד תהליך היצירה יכול לשמש כ"עזרה ראשונה" נפשית, מאפשר למשתתפים לבטא את כאבם ובו זמנית למצוא מקורות של תקווה וחוזק פנימי, ולהניחם זה לצד זה.
משתתפים רבים בחרו בצבע השחור כמצע ליצירה או כצבע דומיננטי, על מנת לבטא את עוצמת כאבם ורגשותיהם. כך, ניתן היה לראות שימוש בצבע שחור על מצע לבן, או מילוי משטחים בצבע פסטל שמן על דף שחור, וכן עבודה של כיסוי בשחור וחשיפה באמצעות גירוד השחור וגילוי הצבעים שמתחת. משתתפים אחרים השתמשו בצבע השחור בערבי זיכרון שנערכו במתחם, כמצבה יצירתית למי שרצו להנציח.
חלק חשוב בתהליך הטיפולי היה עידוד המשתתפים לזהות היבטים חיוביים בתוך החוויה הטראומטית, כפי שמירב רוט הציעה: "מול הרוע הקיצוני עלינו לחפש את כל ייצוגי הטוב בעולמנו, בסביבתנו, אפילו באירועים עצמם – להצביע עליהם, לבטא אותם ולהעצים אותם. עלינו להזכיר לעצמנו שיש גם טוב ולא רק רוע" (2023). הדוגמה הבאה ממחישה זאת: משתתפת, ציירת מוכשרת שהגיעה לסטודיו בקביעות, העלתה ברישום בעיפרון על הדף חומרים ממעמקי נפשה הפצועה, את ריבוי הטראומות והאובדנים שחוותה. לפתע עצרה את עבודתה, הניחה את הדף הפוך ואמרה: 'אני לא מסוגלת להמשיך, זה לוקח אותי למקומות נוראיים'. המטפלת ביקשה את רשותה להסתכל, היא אישרה והן התבוננו יחד בציור. המטפלת ביררה מה היה לה קשה? האם זו הדמות? היא הנהנה לאישור, המטפלת שיתפה בהרהוריה לגבי הדמות, שלא ברור לה אם זה שטן מהשאול או דמות של חכם רוחנית. מיד אחר כך היא השלימה את הציור.
מתן משמעות אחרת לדימוי מאיים וקשה שימש כ"ריפריימינג" (Reframing) לחווייתה, ואיפשר לה לראות את יצירתה מזווית חדשה ולהמשיך בעיבוד חומרי הנפש הקשים שעלו. בהזדמנות אחרת, שיתפה אותה נערה שהיא מאוד מוצפת, שמעולם לא חוותה מפגש עם כל כך הרבה רוע, הרס וכאב. אז, הרימה את ראשה והסתכלה על המרחב סביב (כל מתחם המרפא על שלל הפעילויות שבו), ואמרה שבעצם גם מעולם לא חוותה מפגש עם כל כך הרבה טוב ונתינה. לראשונה, צוות המטפלות חש פחות דאגה לגבי עתידה.
מרחב היצירה שימש כמצע המאפשר אינטגרציה בין ניגודים – טוב ורע, עבר והווה, כאב ותקווה. הדוגמה הבאה ממחישה זאת: משתתפת הגיעה עם חברות לסטודיו, ביקשה ז'ורנלים וגזרה במרץ תמונות ומילים. היא הניחה אותן על הדף והדביקה. כשסיימה, הדף היה מלא בדימויים ומעט מילים. היא שיתפה שיצרה קולאז' שמחבר בין חוויות הטיול שלה בדרום אמריקה, החזרה לארץ, המסיבה והאובדנים שחוותה, לבין מה שנותן לה כוח היום (משאבי הכוחות שלה). וכך, ביצירה אחת, יצרה חיבור של רצף בין השבר והתקווה, בין העבר, ההווה והעתיד.
עבודת המטפלות בסטודיו הבטוח דרשה מיומנויות וידע מגוונים, במיוחד לאור המורכבות של המצב. המטפלות נדרשו לידע מעמיק בטיפול בטראומה, כולל יכולת לזהות מצבים של עוררות יתר או התנתקות, מיומנויות הרגעה וקרקוע, יכולת לסייע בבניית נרטיב קוהרנטי ומציאת דרכים לחבר את המשתתפים למשאבי החוסן שלהם. בעבודה עם משתתפי מסיבות הטבע, נדרש ידע נוסף בתחום הטיפול מיודע/ מיודד פסיכדליה. המטפלות היו צריכות לאמץ גישה לא שיפוטית כלפי שימוש בחומרים מרחיבי תודעה, תוך שמירה על פתיחות וסקרנות להבנת החוויה הייחודית של כל משתתף.
מסגרת הסטודיו הצריכה גמישות אל מול כלל השינויים של הסטינג: המשתתפים, הצוות הטיפולי והפעילויות במרחב. בעבודה עם משתתפי המסיבות, נדרשה גמישות רבה בגבולות המקובלים בטיפול, כולל התמודדות עם עישון חומרים שונים במתחם, אכילה במהלך הפעילות ולעתים אף הרס של עבודות אמנות. היבט ייחודי נוסף היה הצורך הרב במגע פיזי, שנבע הן מהתרבות של משתתפי המסיבות והן מהצורך הטבעי במגע מרגיע במצבי טראומה. כפי שציינה מירב רוט, "החיבוק הוא האנטיביוטיקה של הנפש" (שם). המטפלות נדרשו לנווט בעדינות בין מתן מענה לצורך זה לבין שמירה על גבולות מקצועיים, תוך הקפדה על קבלת הסכמה מפורשת למגע.
רגישות וכוונון עדין הכרחיים בעבודת המטפלות. הן נדרשו לתשומת לב מדוקדקת למצבם הגופני והנפשי של המשתתפים, תוך שימוש בנשימות מווסתות ונוכחות מרגיעה. היה עליהן להיות ערניות לשינויים מהירים במצב הרוח ובצרכים של המשתתפים, ולהתאים את תגובותיהן בהתאם. התכווננות המטפלות כללה גם עמדה טיפולית משתנה, הנעה בין אקטיביות ונקיטת יוזמה לבין הקשבה 'פסיבית', תוך רגישות ופתיחות בקבלת כל חומר נפשי שעולה. ייחודיות נוספת בעבודה הייתה בנוכחותן של המטפלות כסובייקט, בהיותן נתונות אף הן במצב של חוסר ודאות, חשיפה לטראומטיזציה משנית וכאב. מצב זה דרש מהן לגייס חוסן אישי כדי להתמודד עם המצב הכללי של המלחמה לצד הכלת התכנים הנפשיים הקשים של המשתתפים.
העבודה במשמרות יצרה אתגרים ייחודיים: מחד, המשמרות אפשרו למטפלות את הגמישות להשתבץ בהתאם ליכולתן ומאידך, לא הייתה קביעות בעבודתן הצוותית, ופעמים רבות גם ללא הכרות עם חברות הצוות. הדבר הצריך גמישות והתאמה לא רק למשתתפים אלא גם לסגנונות טיפול שונים של הצוות באותה משמרת. האופי החד-פעמי של רבים מהמפגשים יצר אתגר נוסף: לעתים נוצרה תחושה של חוסר השלמה בתהליך הטיפולי, במיוחד כאשר משתתפים חזרו למתחם ופגשו מטפלות שונות בכל פעם. מצב זה דרש מהמטפלות לפתח גישה שמאזנת בין מתן מענה מיידי ומשמעותי לבין הבנה שהתהליך הטיפולי עשוי להימשך מעבר למפגש הבודד.
נוכח האתגרים הרבים, ניתנה חשיבות רבה לתמיכה במטפלות עצמן. כל משמרת החלה והסתיימה בשיחת צוות: בתחילת המשמרת ניתנו עדכונים חשובים לגבי אירועים וטקסים שהתקיימו במתחם ועשויים היו להשפיע על מצב המשתתפים; בסוף המשמרת, התקיים שיתוף של חוויות המטפלות, דיון במפגשים מאתגרים במיוחד ותכנון המשך הטיפול במקרים מסוימים. בנוסף לשיחות הצוות היומיות, התקיימו קבוצות הדרכה מקוונות שבועיות אשר סיפקו מרחב חיוני לעיבוד ולוונטילציה של התכנים הנפשיים שהמטפלות נחשפו אליהם. הן אפשרו למטפלות לחלוק את חוויותיהן, להתמודד עם השחיקה הרגשית ולקבל תמיכה מקצועית ורגשית מעמיתותיהן.
היבט נוסף של התמיכה במטפלות היה הלמידה המשותפת. לשם כך, התקיימו מפגשי למידה שהתמקדו בפרקטיקות עדכניות בעבודה עם נפגעי טראומה. למידה זו לא הסתיימה עם סגירת המתחם, אלא המשיכה גם לאחר מכן, מתוך הבנה שהידע שנרכש יהיה רלוונטי להמשך עבודתן של המטפלות. תשומת לב מיוחדת ניתנה גם לצרכים הפיזיים של המטפלות – אכילה, שתייה, הפסקות ואף השתתפות בטיפולי גוף מרגיעים שהוצעו במתחם. חלק מהמטפלות אף מצאו ערך ביצירה אמנותית משל עצמן. הפעולות הללו היוו חלק חיוני בשמירה על בריאותן הפיזית והנפשית של המטפלות, Self Care הכרחי בתקופה מאתגרת זו.
כעבור כחודשיים של פעילות אינטנסיבית במתחמים של משתתפי מסיבות הטבע, התגבשה ההבנה כי יש צורך בשינוי באופי הסיוע. לפיכך, הוחלט כי על המשתתפים במתחם "לצאת" בהדרגה מהמרחב המוגן והעוטף לקראת חזרה לתפקוד בחיי היומיום, כולל חזרה לעבודה ולפעילויות שגרתיות. הובן כי אם יידרש המשך טיפול, עליו להיות משולב באופן אורגני יותר בחיי המשתתפים ובמסגרות טיפול קיימות ברחבי הארץ. כמו כן, מערך עצום זה של סיוע היה מושתת כל כולו על התנדבות ונתינה. חודשיים אחרי, נוצר תהליך טבעי של מעבר ממערך התנדבותי ללקיחת אחריות מצד מוסדות המדינה והעבודה הטיפולית עברה לעבודה מסודרת בתשלום.
תהליך הסיום והפרידה היה ארוך ומורכב. למרות ההבנה שנדרש שינוי, המתחמים המשיכו לפעול, ככל הנראה, מתוך מענה לצורך שעלה מהשטח לקיום ערבי זיכרון ומתוך קושי רגשי להיפרד מהמרחב הייחודי והמיוחד שנוצר. לכן, סגירת המתחמים הייתה הדרגתית: המשתתפים הופנו למרכזים טיפוליים ייעודיים עבורם ברחבי הארץ בהם יכלו לקבל טיפולי גוף ונפש מגוונים, במטרה לסייע להם לחזור בהדרגה לחיים נורמטיביים ותפקודיים.
במלונות עבור מפונים מהדרום ומהצפון, חלק גדול מהמתחמים הטיפוליים נסגר עם החזרה של המשק לעבודה סדירה והקושי של המטפלות להמשיך לעבוד באופן התנדבותי. בחלק מהמלונות ארגונים ממשלתיים ועמותות ציבוריות לקחו אחריות ואפשרו המשך פעילות בתשלום למטפלות בסטודיו הבטוח. היות וגם כיום, מעל לשנה אחרי ה- 7.10, יש עדיין מפונים מביתם שגרים במקומות שונים, ניתן למצוא עדיין מעט סטודיואים בטוחים פעילים. גם עבור צוות המטפלות, תהליך הפרידה היה מאתגר: חלקן חוו קושי להיפרד מהמקום, מהעשייה המשמעותית ומהמרחב שהיה מרפא גם עבורן. כמו כן, הקושי התבטא גם במעבר מעוצמות רגשיות לזרם הטבעי של החיים ולשגרה, מחוויית הטראומה – לחיים עצמם. ההתנדבות חיברה אותנו לקסם, לחוויית נתינה ולמפגש עם הטוב שהיה שם. לכן היה צורך, ככל הנראה, במספר טקסי פרידה בפורמטים שונים, כדי ליצור מעבר בין המרחבים השונים שבחוץ ובנפש, לסיים את החוויה העוצמתית ולחזור לשגרה ולחיים.
מאורעות השבעה באוקטובר הפגישו אותנו עם רוע בלתי נתפס, עם פגיעות ואובדנים של אנשים שהכרנו, עם תחושת חוסר אונים ועצב תהומי. ההתנדבות בסטודיו הבטוח החזירה לנו תחושת עשייה מבורכת והזכירה לנו את כוחה המרפא של היצירה בהנעת תהליכי נפש, עם או בלי צורך במילים. הנתינה לאלו שחוו טראומות ואובדנים החזירה לנו תחושת משמעות, מסוגלות ומלאוּת אל מול הריק שנוצר. עבורנו, מרחבים אלו שימשו מרחבים מרפאים, כפי ששימשו את המשתתפים בהם.
המודל של "סטודיו בטוח" הוכיח את עצמו כמרחב ייחודי ובעל ערך, המאפשר ביטוי וריפוי גם כשהמילים נעתקות. במרחבים אלו ראינו כיצד היצירה האמנותית מאפשרת למשתתפים לגעת בכאב שלהם ולעבד את החוויות הקשות באמצעות חומרים ודימויים, ובו זמנית לחפש ולמצוא בתוכם מקורות של תקווה וחוסן. אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבורנו היה לראות כיצד, בתוך המציאות הקשה והכאוטית, נוצרו רגעים של חיבור אנושי עמוק, של תמיכה הדדית ושל צמיחה. המשתתפים, על אף הכאב העצום שחוו, מצאו בתוכם את הכוח ליצור, להתחבר מחדש לעצמם ולאחרים, ולהחזיק בתקווה.
כמטפלות, וכנשים שחוו ועדיין חוות את הטלטלה הרגשית שארצנו עוברת, היה עלינו לנווט בין הצורך להוות עוגן יציב עבור המשתתפים לבין ההכרה בפגיעות שלנו עצמנו. למדנו על החשיבות העצומה של תמיכה הדדית בין אנשי הצוות ועל הכוח שיש בשיתוף ובעיבוד משותף של החוויות. התנסות זו חיזקה אצלנו את האמונה בכוחה המרפא של האמנות ובחשיבותם של מרחבים בטוחים בזמני משבר. היא גם הדגישה את הצורך בגמישות ויצירתיות בטיפול בטראומה, ואת החשיבות של ראייה הוליסטית המתייחסת להקשר התרבותי והחברתי הרחב.
לסיכום, אנו יוצאות מהתקופה הזו עם תחושה עמוקה של הערכה לחוסן האנושי, לכוחה של קהילה תומכת ולתפקיד המשמעותי שאמנות עשויה למלא בתהליכי ריפוי והחלמה. אנו מקוות שהניסיון והתובנות שצברנו יוכלו לתרום להתפתחות מודלים טיפוליים נוספים ולסייע בהתמודדות עם אתגרים עתידיים. אנו מלאות תקווה ותפילה לחזרת החטופים לחיק משפחתם ולסיום המלחמה והאובדנים שנוספים בגינה. נסיים במילותיה של נעמי שמר (1973), שנכתבו גם הן לאחר מלחמה:
"זה סוף הקיץ סוף הדרך,
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי"
מאמר זה מוקדש בחום והערכה לכל המטפלות באמצעות אמנויות שהתנדבו במסירות במרחבי הסטודיו הבטוח ברחבי הארץ. וכן לדנה ירושלמי ז"ל שריכזה את הסטודיו הבטוח במלון בנתניה.
אירית בליטי – מטפלת באמצעות אמנות, מטפלת דיאדית, פסיכותרפיסטית ומטפלת בעזרת EMDR . מדריכה בכירה ביה"ת, מרצה ומדריכה באוניברסיטת חיפה ובסמינר הקיבוצים, מדריכת צוותי מטפלים בחינוך המיוחד, ועובדת בקליניקה פרטית.
ורד רייטר – מטפלת בדרמה, מטפלת זוגית ומשפחתית, פסיכותרפיסטית. מדריכה מטפלים בחינוך המיוחד, ועובדת בקליניקה פרטית.
אלון מ', גרוס ד', וקונפינו ד' (2023, 21 באוגוסט). רציפות בחרו"ם (חשיבה, רגש, מעשה): מודל עבודה והכשרה להתערבויות מיידיות במצבי חירום במסגרות חינוך. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4619
אורבך, נ' (2019). סטודיו טוב דיו: חומר, פעולה ומרחב בטיפול באמנות ובחינוך. רסלינג.
אורן, ר' (2006). סודות של פלסטלינה 1: חיות הבית והגינה. אנונימה.
בן חורין, י' (2023, 16 בנובמבר). 8 עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות מזווית קבוצתית-קהילתית. בטיפולנט הקהילה המקצועית: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. https://www.betipulnet.co.il/particles/principles_for_primary_psychological_intervention_community_group_perspective
בן סימון, מ', וייס, ח' ושפירא, מ' (2017). הטיפול בבני נוער יוצאי גוש קטיף: תפקידה המרכזי של הקהילה בהתמודדות. חברה ורווחה, לז(1), 85–110.
יעקובי, ח' (2022). הסטודיו הבטוח למען פליטי אוקראינה. יה"ת (יצירה, הבעה, תרפיה). https://www.yahat.org/news/news.aspx?newsId=356
כהן, א' (2023). תפקידי המשחק הספונטני וטיפול-במשחק בהתמודדות ובטיפול בילדים בצל מלחמת 'חרבות ברזל' 1. בתוך נ' גרינולד (עורכת), מדריך להתערבויות טיפוליות בילדים, בני נוער ומשפחותיהם במצבי טראומה מורכבת, משותפת, ומתמשכת (עמ' 33–41). https://katzr.net/f20abe
כרוז הפרסום של פסטיבל הסופר נובה: https://www.eventer.co....alello/sCqCL
מלקיודי, ק"א (עורכת). (2011). טיפול בהבעה ויצירה. אח.
סימון ג' ותדמור נ' (2023, 13 בנובמבר). חומרים משני תודעה, טרור וטראומה. בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל ובעולם. https://behevrat-haadam.org/safeheart1/
רוט, מ' (2023, 9 באוקטובר). קווים מנחים למטפלים בנפגעי המלחמה בדרום ובכלל. בטיפולנט הקהילה המקצועית: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. https://www.betipulnet.co.il/particles/open_letter_treatment_in_the_south_of_israel_during_war
שפירא, ג' (2014). סטודיו פתוח. בתוך ר' ברגר (עורך), היצירה – לב הטיפול: תיאוריות ומודלים חדשים בטיפול מבוסס אמנויות, פרי יצירתם ופיתוחם של מטפלים ישראלים (עמ' 135–158). אח.
שפירא, מ' (2021, 24 באפריל). זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן. בטיפולנט הקהילה המקצועית: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. https://www.betipulnet.co.il/particles/Identity_Community_Capability_3_resilience_circlesBat-Or M., &
Finkel D., (2020). The Open Studio Approach to Art Therapy: A Systematic Scoping Review. Front. Psychol., Sec. Psychology for Clinical Settings, 11. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.568042
Gavron, T. (2020). The Power of Art to Cope with Trauma: Psychosocial Intervention After the Tsunami in Japan. Journal of Humanistic Psychology, 0(0). https://doi.org/10.1177/0022167820982144
Gavron T., Eskenasy N., Snir S., Bat-Or M., Fernandez K.G., & Ocampo M. T. W., (2022). Arts-based psychosocial training after the Yolanda typhoon in the Philippines. The Arts in Psychotherapy, 80, Article 101936. https://doi.org/10.1016/j.aip.2022.101936
Hartogsohn. I. (2020). American Trip: Set, Setting, and the Psychedelic Experience in the Twentieth Century. The MIT Press
Sliwak R. M., Lee M., & Collins M. H. (2022). Where Are They Now: The Narratives of Children Who Lost a Parent on 9/11
OMEGA - Journal of Death and Dying, 302228221127824. Advance online publication. https://doi.org/10.1177/00302228221127824
