נועם גלזר
"התחלתי לא לדאוג למטופלים", כך סיפרה עמיתה למקצוע ליינג יאנג ולג'פרי הייז, מחברי המאמר הנוכחי, כאשר נשאלה מדוע היא סוגרת קליניקה עצמאית מצליחה אחרי 30 שנות עבודה. אותה מטפלת תיארה תחושות של חוסר סבלנות בהתמודדות עם חברות הביטוח, כמו גם כלפי מטופלים ועמיתים - שעמום גובר בטיפולים, עייפות כללית, תחושות הצפה במהלך תקופת הקורונה וחוסר נוחות אשר נבעה מתחושה מופחתת של יעילות הטיפולים עבור מטופליה.
במילים אחרות, המטפלת סבלה משחיקה (Burn-Out).שחיקה היא תסמונת פסיכולוגית הנידונה לרוב בהקשר של עולם התעסוקה הרחב ומאופיינת לפי המודל המקובל של מסלאך (Maslach) באמצעות 3 מרכיבים מרכזיים: (1) תשישות רגשית, (2) דפרסונליזציה, ו-(3) תחושה מופחתת של הישג אישי. במאה ה-21 מדובר בתופעה רחבת-היקף, הפוגעת באנשים ממקצועות ומתחומי עיסוק שונים, אשר הוכרה באופן רשמי על-ידי ארגון הבריאות העולמי.
העבודה במקצועות הטיפול מבוססי הפסיכותרפיה בכלל ובבריאות הנפש בפרט, הכוללת טיפול באנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים ומצויים לא פעם במצבי חיים מורכבים, מציבה דרישות ואתגרים ייחודים. לאור זאת, אין זה מפתיע כי שחיקה היא תופעה שכיחה בקרב מטפלות ומטפלים. בעשורים האחרונים ישנה התייחסות הולכת וגוברת במחקר לנושא זה. בתוך כך, מחקרים מראים כי מספר משמעותי של אנשי מקצוע בבריאות הנפש יחוו שחיקה בשלב מסוים במהלך הקריירה שלהם.
על רקע זה, מציגים יאנג והייז (Yang and Hayes, 2020) תוצאות של סקירה מקיפה ועדכנית, הנשנעת על ניתוח 44 מחקרים כמותניים ואיכותניים בנושא שחיקת מטפלים מן העשור האחרון. הם שמו לעצמם למטרה להציג באופן בהיר ואינטגרטיבי את הידע הקיים כמו גם לעדכנו ולהרחיבו, בכדי לסייע לגיבוש תכניות מניעה, הפחתה וניהול מיטיב של שחיקה בקרב מטפלים. המחקרים בסקירתם כוללים אנשי מקצוע שונים בתחום בריאות הנפש מרחבי העולם ובעיקר מארה"ב (פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים, מתמחים בפסיכיאטריה, חונכים מלווים בתחום ההתמכרויות, יועצים חינוכיים,יועצים בתחום בריאות הנפש והשיקום ועוד), כאשר המשותף לכולם הוא הטיפול באמצעות פסיכותרפיה. חלק מן המקצועות המוזכרים במחקרים אלה אינם קיימים בישראל, או קיימים בשמות או בהגדרות תפקיד מעט שונות. לשם הנוחות, יוצגו אנשי המקצוע תחת השם הכללי "מטפלים", ויצוינו תפקידים ספציפיים בעת הצורך. בממצאיהם, הם מתמקדים בגורמי הסיכון לשחיקה הקשורים בעבודה, במטפל ובמטופל, ובהשלכות השחיקה הן על מטפלים והן על מטופלים. לסיום, הם מציעים דרכי התמודדות בשטח וכיווני מחקר עתידיים.
יאנג והייז פותחים את סקירת הספרות שלהם באפיון שחיקה בקרב מטפלים ומציעים להמשיג אותה כמתקיימת על קצה אחד של הרצף, כאשר שגשוג נמצא בקצה השני. כסממנים מובהקים של שגשוג הם מציינים רגשות חיוביים, תפקוד מיטבי, ותחושה כללית של רווחה נפשית, ואילו את הגדרת השחיקה הם מבססים על ההגדרה המקובלת של מסלאך המוזכרת לעיל, כמורכבת מתשישות רגשית, דפרסונליזציה, ותחושה מופחתת של הישג אישי (Maslach, 2003; Maslach & Leiter, 1997; Maslach et al., 1981).
תשישות רגשית היא המאפיין המרכזי של שחיקה ויכולה לגרום לאלו החווים מצב של שחיקה לחוש רצוצים ומרוקנים. לצדה, דפרסונליזציה, כוללת התפתחות של עמדות שליליות וציניות ומערכות יחסים מרוחקות עם מטופלים. לעתים קרובות דפרסונליזציה מתפקדת כמנגנון התמודדות לטווח-קצר עם עומס עבודה מציף. בהקשר זה, חשוב להבחין בין משמעות המונח בהקשר של שחיקה ובין המושג המהווה חלק מההפרעת דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה הנכללת בקבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות. תשישות רגשית ודפרסונליזציה עלולות, בתורן, להוביל לתחושה מופחתת של הישג אישי ולהערכה עצמית שלילית. ביחס לרכיבים אלו, יאנג והייז מדייקים כי שחיקה איננה הבנייה דיכוטומית (כלומר לא מדובר במצב בו יש או אין שחיקה), אלא היא תופעה המצויה על רצף, כך שמטפל יכול לחוש שחיקה במידה משתנה, וכן יכול לחוות במידה שונה של עוצמה (ובאופן סימולטני), כל אחד משלושת המרכיבים המרכזיים שלה.
כאמור לעיל, השחיקה נתפסת כיום במחקר כאתגר משמעותי, שכיח ונפוץ, עמו מתמודדים מטפלים רבים. מחקר מטא-אנליטי של 33 מחקרים מהעת האחרונה הראה כי 20% עד 40% מהמטפלים יכולים להיחשב כחווים שחיקה. סקירה קודמת מ-2010 העלתה כי בין 21% ל-67% מהמטפלים ייחשבו כחווים שחיקה חמורה בשלב כלשהו בקריירה שלהם. המנעד הרחב של האחוזים נובע בחלקו מההבדלים בקריטריונים לקביעת שחיקה בקרב החוקרים, ובהבדלים בין תרבות לתרבות.
ο שחיקה בפסיכותרפיה: מניעה וסוגיות אתיות – סקירת מאמרם של Simionato, Simpson ו-Reid
ο טראומה עקיפה במחקר ובשדה הקליני: סקירת מאמרה של ד. ברנסון
ο קשיבות לעצמי ולאחר ככלי טיפולי - הרצאת מבוא
גורם זה מתייחס למידה בה עובדים יכולים לעשות החלטות עצמאיות ביחס למטלות עבודתם ולדרכים אשר בהן הם מממשים את תפקידם. באופן כללי, המחקר הראה יחס הפוך בין שליטה בעבודה ובין תשישות רגשית ותחושה מופחתת של הישג אישי. מכך ניתן ללמוד כי אוטונומיה או תחושת שליטה בעבודה יכולות לעזור להפחית ואפילו למנוע שחיקה. יחד עם זאת, מחקרי עבר הפיקו ממצאים מעורבים בנוגע להשפעות של שליטה בעבודה על דפרסונליזציה. כך למשל, מחקר אחד דיווח על יחס שלילי בין שליטה בעבודה ודפרסונליזציה (ככל שיש יותר שליטה בעבודה יש פחות דפרסונליזציה), בעוד שמחקר אחר מצא שהקשר אינו משמעותי.
יאנג והייז מציעים להסביר את חוסר עקביות הממצאים בכך שהחוקרים השתמשו בכלי מדידה שונים ובמדגמים שונים. במחקר הראשון, החוקרים התמקדו בפסיכולוגים והשתמשו ב-The Psychologist Burnout Inventory—Revised Version כדי למדוד שליטה בעבודה. ואילו במחקר השני החוקרים התמקדו בחונכים בתחום ההתמכרויות, ועשו שימוש ב- MBI למדידת שחיקה, וב- Job Control Scale למדידת שליטה בעבודה. הממצאים המעורבים משני מחקרים אלה מציעים כי שחיקה יכולה להיות שונה בקרב מטפלים העובדים בתחומי התמחות שונים. בנוסף, שימוש באמצעי מדידה אחרים יכול להפיק ממצאים סותרים. הכותבים סבורים כי רצוי שמחקרים עתידיים ישתמשו אך ורק ב-MBI, הנחשב למהימן והמבוסס ביותר.
מסגרות העבודה במחקרים אשר נכללו בסקירה של יאנג והייז כללו קליניקות פרטיות, מסגרות אשפוז (בתי חולים ומוסדות טיפול שונים), אקדמיה (למשל מרכזי ייעוץ באוניברסיטה), ומרכזים קהילתיים של בריאות הנפש. באופן כללי, מטפלים העובדים במסגרת קליניקה פרטית, דיווחו על פחות שחיקה מאלה העובדים בסביבות אחרות. בה בעת, מחקרים הפיקו ממצאים מעורבים בנוגע לעבודה בסביבת אשפוז ובסביבת טיפול חוץ שאינה כוללת אשפוז.
כך למשל, Lent and Schwartz מצאו (2012) כי מטפלים למטופלי חוץ היו בעלי שחיקה גדולה יותר מאשר מטפלים במאושפזים. ואילו מחקרם של Craig and Sprang הפיק (2010) ממצא הפוך לפיו אנשי מקצוע המטפלים במאושפזים דיווחו על שחיקה רבה יותר מאשר אנשי מקצוע אשר מטפלים במטופלי חוץ. גם במקרה זה, יאנג והייז מציעים להסביר את ההבדלים בתוצאות המחקרים באמצעי המדידה השונים לשחיקה ובמדגמי המחקר השונים.
יאנג והייז סבורים כי המאפיינים של מסגרות העבודה ולא המסגרות עצמן, עלולים להוות גורמים לשחיקה. כך למשל, במחקר של Lent and Schwartz המוזכר לעיל (2012), נאמר כי מטפלים במרכזי טיפול אשר מאופיינים בעומס עבודה רב ובקצב עבודה גבוה, עלולים לחוות היעדר השפעה על סביבת עבודתם, אי-יעילות ארגונית, והיעדר של תמיכה מטעם ההדרכה, וכי גורמים אלה עלולים להוביל בתורם לשחיקה בקרב מטפלים. גורמים אלה יכולים להסביר את שיעורי השחיקה הגבוהים יותר אצל מטפלים במסגרות אשפוז מאשר במסגרות חוץ.
יחד עם זאת, יש לציין כי מסגרות עבודה יכולות להיות מאופיינות על-ידי גורמים אחרים המשפיעים על שחיקה, או להיות באינטראקציה עם גורמים כאלה, כגון אבחנות של מטופלים (נושא שיידון בהמשך). בהקשר זה, מחקרם של Craig and Sprang המוזכר לעיל (2010), התמקד במטפלים העובדים במסגרות עבודה שונות, אך משותף לרבים מהם היה הטיפול במטופלים עם היסטוריה של טראומה. היבט זה מחדד את העובדה כי קשה לבודד גורמים אינדיבידואליים ולקבוע את המידה אשר בה כל אחד מהם משפיע על שחיקת המטפל. לסיכום חלק זה, יאנג והייז מצביעים על האפשרות כי אנשי מקצוע העובדים במסגרות עבודה תובעניות מאד, במיוחד כאלה בהן תחושת השליטה בעבודה היא חסרה, יזדקקו לתמיכה מעמיתים ומהדרכה בכדי לאזן ולמנוע שחיקה.
גורם זה מתייחס לתפיסות של מטפלים לגבי תנאי העבודה שלהם והאקלים הארגוני. הערכת סביבת העבודה על-ידי המטפלים יכולה לקחת בחשבון את מידת ההגינות של קבלת ההחלטות הניהולית, מידת ההלימה בין השכר לעבודה, משוב בנוגע לתפקודם, גמישות ביחס לדרישות העבודה, איכות ההדרכה, יחסי עמיתים, מוכנותם לטפל במטופלים מקרב כלל התיקים בהם הם מטפלים ברגע נתון, טיב מטלות העבודה, ומרכיבים באקלים הארגוני הכולל (למשל, אווירת עבודה ידידותית).
נכון להיום, מחקרים הניבו ממצאים מעורבים בנוגע להשפעות של סביבת עבודה על שחיקה. במחקר אודות 213 מטפלים בריאות הנפש, .Thompson et al מצאו (2014) יחס הפוך משמעותי בין תפישות חיוביות של סביבת העבודה ובין שחיקה. עם זאת, לפי מחקר נוסף, אין קשר משמעותי בין אקלים ארגוני ותשישות רגשית (Kim et al, 2018). אי העקביות בממצאים יכולה לנבוע מהערכות שונות של סביבת העבודה. המחקר הראשון השתמש בסולם אשר נוצר במיוחד עבורו, בעוד שהשתמש באמצעי מבוסס להערכת אקלים ארגוני. יאנג והייז נוטים לסמוך יותר על הממצאים של המחקר השני (Kim et al, 2018), בשל גודל המדגם שלהם (733 לעומת 213 במחקר הראשון (2014 ,.Thompson et al).
קטגוריה זו כוללת את ההיבטים הפיזיים והנפשיים של עבודת מטפל. בין ההיבטים הפיזיים נכללים למשל עומס ושעות עבודה, ובנפשיים נכללים אמפתיה למטופלים, פיתוח תכניות טיפול ועוד. ההשערה הסבירה, כי עבודות תובעניות יותר גורמות לשחיקה גדולה יותר, נתמכת על ידי המחקר. כמה מחקרים דיווחו על קשר משמעותי בין דרישות עבודה (בין אם פיזיות או נפשיות) ובין תשישות רגשית. אחד מן המחקרים הללו (Gibson et al., 2009) דיווח בנוסף גם על מתאם משמעותי בין תפיסת דרישות העבודה ובין תשישות רגשית, אפילו לאחר הוספה של קבוצת ביקורת של תמיכה מהדרכה.
ממצאי מחקר אודות הקשר בין דרישות עבודה ובין דפרסונליזציה ותחושות של הישג אישי היו מעורבים. מחקר שהוזכר לעיל (2009 ,.Gibson et al) ומחקר נוסף (2015 ,.Steel et al), לא מצאו קשר משמעותי בין תפיסת דרישות העבודה ובין תחושות של הישג אישי. כמו-כן, לפי המחקר הראשון לא נמצא קשר בין דרישות עבודה ודפרסונליזציה, בעוד המחקר השני דיווח על קשר חיובי משמעותי בין דרישות עבודה נפשיות ודפרסונליזציה.
בנוסף, המחקר השני (2015 ,.Steel et al) העלה כי "מעורבות מרפאת" (healing involvement) (למשל תחושה של "זרימה" במהלך פסיכותרפיה), הוא מנבא משמעותי וישיר של תחושות של הישג אישי. תחושה של מעורבות עם מטופלים יכולה לאפשר את תחושות ההישג האישי של המטפל, וכך להגן באופן פוטנציאלי מחוויה של דפרסונליזציה. מטפלים יכולים לזהות ולפתח אסטרטגיות כדי להגביר את המעורבות שלהם בטיפול (למשל להשתמש בייעוץ ובהדרכה, שיתוף פעולה עם מתאמי טיפול, שימוש במשובי מטופלים), זאת בכדי למנוע שחיקה.
היבט אחד המשתייך לדרישות הפיזיות של עבודת המטפל ואשר נחקר לעתים קרובות, הוא עומס העבודה. היבט זה מתייחס לשעות העבודה אשר מטפל עובד בשבוע. מחקרים מצאו כי עומס עבודה הוא בעל מתאם חיובי עם תשישות רגשית ומתאם שלילי עם תחושות של הישג אישי (כלומר, הגברה של עומס העבודה של מטפל מעבר לנקודה מסוימת יכול להוביל להפחתה של תחושות הישג אישי). במחקר על 296 מטפלים אשר טיפלו במטופלים עם הפרעות אכילה, נמצא כי מטפלים שעבדו פחות מ-35 שעות בשבוע חוו פחות תשישות נפשית וציניות מאשר אלה אשר עבדו יותר מ-35 שעות (Warren et al., 2013). בנוסף, מחקר איכותני אודות 6 פסיכולוגים קליניים העובדים בממוצע 44 שעות בשבוע בקליניקות פרטיות,מצא כי עומס עבודה גבוה היה מקור לשחיקה (Hammond et al., 2018).
עם זאת, כאשר מחקרים מבוססים על הבחנה דיכוטומית בין משרה מלאה ומשרה חלקית, הם נוטים שלא לחשוף קשר עם שחיקה. כך למשל, במחקר מ-2012 שנערך בקרב 260 אנשי מקצוע בבריאות הנפש באיטליה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשחיקה בין צוות במשרה מלאה ובין צוות במשרה חלקית. מחקר נוסף מ-2013, אשר נערך בקרב אנשי מקצוע בבריאות הנפש בקנדה, העלה ממצאים דומים. יאנג והייז מציינים בנקודה זו כי כמו רוב המחקר אשר מייצר דיכוטומיה של משתנים אשר מטבעם מצויים על רצף, שני המחקרים האחרונים המוזכרים מקריבים הבחנה בניואנסים לשם קלות המדידה. כתוצאה מכך, ייתכן ולא זוהו קשרים משמעותיים בין עומס עבודה ושחיקה.
באופן כללי, ספרות המחקר תומכת במה שרוב המטפלים הבשלים יודעים: קיים גבול עליון למספר המטופלים אשר מטפל יכול לראות באופן יעיל בשבוע, במיוחד אם לוקחים בחשבון את ההערות שיש לכתוב ושיחות טלפון שיש להשיב.
היבט נוסף בדרישות העבודה הפיזיות של מטפל, אשר נחקר באופן שכיח, הוא עומס המטופלים (caseload), המתייחס למספר הכולל של מטופלים אשר יש למטפל ברגע נתון. מחקרים קודמים אודות הקשר בין עומס מטופלים ושחיקה הניבו ממצאים מעורבים.מכיוון אחד, מחקרים שונים מצאו קשר או מתאם חיובי בין עומס מטופלים ובין מאפיינים של שחיקה. כך למשל, מחקר אשר בחן שחיקה בקרב 591 עובדים סוציאליים מצא מתאם חיובי משמעותי בין עומס המטופלים ובין תשישות רגשית ודפרסונליזציה (2010 ,Acker). בדומה, במחקר שהוזכר קודם (2018 ,.Kim et al) נמצא קשר חיובי בין עומס המטופלים ותשישות רגשית בקרב מטפלי בריאות הנפש בקהילה . מנגד, במחקר נוסף אשר בחן שחיקה בקרב יועצים חינוכיים, לא נמצא קשר בין עומס מטופלים ושחיקה (Holman, Watts, Robles-Pina,and Grubbs, 2018).
יאנג והייז סבורים כי את היעדר העקביות של הממצאים אפשר להסביר בהבדלים ביחס לעומס מטופלים בין מסגרות עבודה שונות. בהקשר זה, כמעט 90% מהיועצים החינוכיים במחקר האחרון היו אמנם עם עומס של יותר מ-250 מטופלים, אבל תדירות המפגשים וטבעו של הקשר בין יועצים חינוכיים ומטופלים נוטים להיות פחות דורשניים מאשר אופי הקשר בין מטופלים ומטפלים בבריאות הנפש בקהילה. יתרה מזאת, יאנג והייז מצביעים על כך כי המחקר אודות היועצים החינוכיים התבסס על דיווח עצמי וחסר תוקף חיצוני, ולכן קיימת יכולת מוגבלת ליצור הכללות על סמך ממצאיו.
מחקרים שונים בחנו את האפשרות כי ניתן להפחית שחיקה באמצעות תמיכת עמיתים, כמו גם תמיכה ממדריכים קליניים ומנהלים. באשר לתמיכת עמיתים, מחקר מצא כי ככל שמטפלים קיבלו יותר תמיכה מעמיתיהם, כך דיווחו על פחות תשישות רגשית ועל יותר תחושות של הישג אישי (Vilardaga et al., 2011) ממצאים דומים ביחס לתמיכה ממדריכים קליניים עולים ממחקרים אחרים.
מנגד, נמצאו ממצאים מעט שונים בנוגע לחונכים בתחום התמכרויות. תמיכת הדרכה נמצאה ביחס הפוך רק לתשישות רגשית אך לא נמצאה קשורה לדפרסונליזציה או לתחושת הישג אישי. הבדל זה יכול להיות קשור באתגרים הייחודיים של תפקיד זה: מטופלים מורכבים במיוחד, תגמול נמוך יחסית, והיות החונכים עצמם פעמים רבות בתהליך גמילה מחומרים בעצמם. אתגרים ייחודים אלה דווקא מדגישים בעיני יאנג והייז את הצורך בתמיכה ממדריכים קליניים להדיפה של תחושות של דפרסונליזציה. כותבי המאמר מוסיפים מניסיונם האישי, כי תמיכת עמיתים על צורותיה הרבות (למשל, לשאול לגבי מטופל סוער או ילד חולה, לאכול יחד, לקחת חלק בהדרכת עמיתים) יכולה לסייע רבות בהדיפת שחיקה.
גורם זה כולל את ההיסטוריה וההיכרות האישית של מטפלים עם טראומה ועם בעיות נפשיות. הקשר בין נושא זה ובין שחיקה נידון מעט במחקר, ותוצאותיו היו מעוררות מחשבה. כך למשל, מחקר דיווח כי למטפלים במטופלים עם הפרעות אכילה היו תחושות הישג אישי גדולות יותר (דהיינו פחות שחיקה), אם התמודדו עם הפרעות אכילה בעצמם (Warren et al, 2013) .ממצא זה מציע כי היכרות אישית עם בעיה דומה לזו של המטופל, והתגברות עליה, יכול להגן על מטפלים משחיקה. מנגד, במחקרים אשר עסקו בחונכים בתחום התמכרויות אשר היו בתהליך גמילה בעצמם נמצאו ממצאים לא עקביים ביחס להשפעת ההיכרות האישית של המטפל עם הקושי הנפשי על שחיקה. יאנג והייז מציעים כי חוסר העקביות יכול לנבוע ממשך הזמן בו נמצא החונך בתהליך הגמילה, הכולל שלבים שונים המציבים אתגרים ודפוסים שונים, וקוראים למחקר עתידי בנושא.
באשר להשלכות של היסטוריה טראומטית על שחיקה, מחקרים שונים הצביעו על כך שמטפלים אשר חוו אירועים טראומטיים היו בסבירות גבוהה יותר לשחיקה מאשר אלה ללא היסטוריה טראומטית. כך למשל, מטפלים אשר חוו אסונות טבע היו בסבירות גבוהה יותר לפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית ודיכאון מאשר אלה שלא. פגיעה מעין זו בבריאות הנפשית יכולה בתורה להפוך את המטפל לרגיש במיוחד למצוקה הקשורה בעבודה ולכן לפגיע יותר לשחיקה. דאגה עצמית (self-care) ופנייה לטיפול בכדי להתמודד עם השלכות הטראומה, חשובה במיוחד גם בהקשר של מיתון השחיקה.
מחקרי עבר חשפו קשרים בין מצוקה נפשית ושחיקה, אשר נותרו משמעותיים אפילו אחרי הוספת קבוצות ביקורת לגיל ומגדר. אף כי כבני אנוש אנו חסרים שליטה בנוגע לגורמים מלחיצים רבים בחיינו, ממגפת הקורונה להיבטים בנאליים יותר של הקיום, אנו יכולים להיות קשובים לתגובות שלנו לגורמים אלה. העמדות, ההתנהגויות, הרגשות והמחשבות שלנו, בתגובה לגורמים מלחיצים, מעצבים את מידת המצוקה הסובייקטיבית הנחווית שלנו. על פי המחקר, בין גורמי מצוקה העלולים לגרום לשחיקה בקרב מטפלים, נמצאת ההעברה הנגדית ורצוי לתת על כך את הדעת.
בשני מחקרים איכותניים אשר הוזכרו לעיל (Hammond et al., 2018; Warren et al., 2013), זיהו החוקרים העברה נגדית כגורם סיכון לשחיקה. .Hammond et al ראיינו 6 פסיכולוגים קליניים העובדים בקליניקות פרטיות באוסטרליה. 4 מתוכם דיווח שרגשות ועמדות מבוססות העברה נגדית היו מבשרים של שחיקה, במיוחד בטיפול ארוך טווח. אותם חוקרים מצאו בנוסף כי עומס המטופלים של 4 פסיכולוגים אלה כלל מטופלים עם בעיות נפשיות חמורות, וכי פסיכולוג אחד היה קשור רגשית במיוחד למטופלים. באופן דומה, מחקרם של Warren et al, אשר כלל 298 מטפלים העובדים עם מטופלים עם הפרעות אכילה, מצא כי תגובות תדירות וחזקות למטופלים, במיוחד למטופלים מורכבים, עלולות להוביל לתשישות רגשית אצל מטפלים.
במחקר כמותני אודות 165 מטפלים מדרום קוריאה (Choi, Puig, Kim, Lee, and Lee, 2014), ציינו החוקרים כי היכולת לנהל העברה נגדית יכולה לעזור למטפלים להימנע משחיקה, במיוחד כאשר עובדים עם מטופלים אשר חוו חוויות טראומטיות.
גורם זה נחשב להיבט חשוב בהתפתחות מטפלים. מסוגלות עצמית מתייחסת לתחושה של ביטחון אצל המטפל ביחס ליכולותיו המקצועיות. במחקר שהוזכר לעיל (Kim et al., 2018), מסוגלות עצמית של מטפלים נמצאה ביחס הפוך לתשישות רגשית ובתוך כך נראה כי היא יכולה לשמש כהגנה מפני שחיקה. השתמעות מעשית אחת של ממצאים אלה היא שעל מטפלים לדעת את המגבלות והגבולות המקצועיים שלהם ולעבוד בתוכם (כך למשל, לא לעבוד עם מטופלים אשר ביחס אליהם חסרה למטפל הכשרה מתאימה). מנגד, מחקרים מלמדים כי מסוגלות עצמית של מטפלים יכולה דווקא להתחזק מחוויות הכשרה משמעותיות במהלך הקריירה שלהם (כלומר תוך כדי למידה של יכולות וכישורים מקצועיים חדשים).
המושג 'מיינדפולנס' מתייחס באופן טיפוסי למודעות לא שיפוטית והפניית תשומת-לב לרגע נוכחי. מחקרים שונים הניבו ממצאים עקביים המלמדים כי תרגול מיינדפולנס יכול לשמש כגורם מגן משמעותי כנגד שחיקה, ולכן נתפס כבעל ערך עבור מטפלים. מחקר אחד מקרב מחקרים אלה הראה כי תרגול מיינדפולנס יכול לעזור למטפלים לשכך דפרסונליזציה מכיוון שהוא מאפשר התמקדות ברגע הנוכחי (Thompson et al., 2014). בנוסף, שימוש בגישה לא שיפוטית – עמוד תווך במיינדפולנס – יכול לאפשר למטפלים להתבונן במחשבות ורגשות לא נעימים שלהם ולקבלם במקום לבקרם או למחות כנגדם. מטפלים יכולים לאזן שחיקה על ידי עיסוק במדיטציה ובפרקטיקות דומות אשר הוכחו כמקדמות מיינדפולנס.
בתגובה ללחץ הנובע מעבודה וממקורות אחרים, אנשים נוטים לפנות לדרכי התמודדות קוגניטיביות והתנהגותיות בכדי להשיג או להשיב תחושה של איזון. במחקר אשר הוזכר לעיל (Thompson et al., 2014) בדומה לעולה במחקר ביחס לניהול העברה נגדית, שימוש באסטרטגיות אדפטיביות לניהול תגובות רגשיות יכול לצמצם תשישות רגשית, ובתוך כך להגן על שחיקה. בנוסף, נמצא קשר חיובי בין שימוש באסטרטגיות התמודדות אקטיביות ובין תחושות של הישג אישי (Steel et al., 2015).
במחקר אשר בחן את ההשלכות של גורמי אישיות של מטפלים על שחיקה (Lent and Schwartz, 2012), נמצא כי מטפלים פחות נוירוטיים ויותר מוחצנים דיווחו על פחות תשישות רגשית ועל תחושת הישג אישי גדולה יותר. בנוסף, נמצא במחקר קשר ביחס הפוך בין אינטליגנציה רגשית של מטפלים ובין שחיקה. ייתכן כי הדבר נובע מכך שמטפלים עם אינטליגנציה רגשית גדולה יותר רגישים יותר לסימני אזהרה מוקדמים של שחיקה ולכן יכולים לנקוט בצעדי מניעת החמרה.
החלק הבא סוקר בקצרה מחקרים על משתנים דמוגרפיים של מטפלים אשר קשורים לשחיקה. בשונה מגורמים הקשורים במטפלים אשר נסקרו קודם, המשתנים הבאים הינם באופן ברור אינם נוחים לשינוי ולכן ההשתמעויות היכולות לנבוע מהם ביחס למניעה או הפחתה של שחיקת המטפל הן מוגבלות. יחד עם זאת, חלק זה יכול לעזור לשמש כאזהרה עבור מטפלים, מדריכים ומנהלים, בנוגע לעמיתים אשר עלולים להיות בסיכון מיוחד לשחיקה, ולעודד הטמעה של צעדים מניעתיים או מיטביים.
מחקרי עבר אודות מגדר ושחיקה הפיקו ממצאים לא עקביים. בעוד מחקרים מסוימים הראו כי אין למגדר כל השפעה על שחיקה, אחרים מצאו כי מטפלות נשים נטו לחוות יותר שחיקה מגברים. יחד עם זאת, במחקר על מטפלים העוסקים בטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) (Jergensen, 2018), צוין כי גברים היו בעלי שיעורי שחיקה גבוהים יותר מאשר נשים. יאנג והייז מחדדים כי על פי מצב המחקר הנוכחי, קשה לנסח מסקנה החלטית בנוגע לקשר בין מגדר ושחיקה, אף כי ישנה עדיפות מחקרית קלה לממצאים המציעים כי נשים עלולות להיות בסיכון גדול יותר לשחיקה. כמו-כן, יש צורך במחקר על שחיקה בקרב מטפלים טרנסג'נדרים.
במחקרים על קבוצות השתייכות אתניות ושחיקה, מטפלים לבנים דיווחו על רמות גבוהות יותר של שחיקה מאשר עמיתיהם שאינם לבנים. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם הטענה של מסלאך (Maslach ,2003), כי עובדים שאינם לבנים חווים פחות שחיקה מכיוון שהם עושים שימוש טוב יותר בתמיכה חברתית ומשום שהם בעלי חוסן נפשי גדול יותר אל מול קשיי החיים ולחץ הנובע מעבודה. יחד עם זאת, יאנג והייז מדגישים כי תוצאות מחקריה של מסלאך על שחיקה בקרב מיעוטים התבססו על מדגם קטן ויש לפרש אותן בזהירות.
מחקרים אודות גיל, או שנות הניסיון המקצועי, ושחיקה, הפיקו ממצאים לא עקביים. ראשית בשאר לניסיון, בעוד מחקרים מסוימים לא מצאו מתאם משמעותי בין שחיקה וניסיון, מחקרים אחרים מצאו כי שחיקה גוברת בקרב מטפלים ככל שהם עובדים יותר זמן. ממצא זה תואם לממצא קודם כי שחיקה יכולה לנבוע לחץ עבודה כרוני. מחקרים נוספים הראו כי שנות ניסיון מהוות גורם סיכון ואף מנבא ישיר לשחיקה (Rossi et al., 2012; Westwood et al., 2017) . מחקר אשר בחן את הנקודה על רצף הזמן בה שנים של ניסיון מתחילות לנבא שחיקה גבוהה יותר, זיהה כי השחיקה הייתה גבוהה באופן משמעותי בקרב מטפלים בעלי יותר מ-12 שנות ניסיון (Lasalvia et al., 2009).
מנגד, ולמרות הממצאים האמורים, אפשר היה לשער כי מטפלים מנוסים יותר יהיו בעלי שחיקה פחותה ממטפלים פחות מנוסים מכיוון שהיה להם זמן רב יותר ללמוד כיצד להימנע או לצמצם שחיקה באופן יעיל. ואכן להשערה זו יש גיבוי מחקרי. מחקרים מסוימים מציעים כי מטפלים עם פחות שנות ניסיון נוטים לסבול משחיקה גדולה יותר מאשר אלה המנוסים יותר. כך למשל, מחקר דיווח כי מטפלים בעלי פחות מ-5 שנות ניסיון היו בעלי רמות גבוהות יותר של תשישות רגשית מאשר מטפלים בעלי יותר מ-5 שנות ניסיון (Warren et al., 2013) .בנוסף, מחקר זה מצא כי מטפלים עם יותר מ-15 שנות ניסיון היו בעלי תחושות הישג אישי ברמות גבוהות יותר באופן משמעותי מאשר מטפלים בעלי פחות מ-15 שנות ניסיון. כחיזוק לממצאים אלה, במחקר שהוזכר לעיל, עלה כי ככל שמטפלים עבדו זמן רב יותר בתחום בריאות הנפש, כך דיווחו על פחות שחיקה (Thompson et al., 2014).
ובאשר למרכיב הגיל של המטפל, מחקרים מצביעים על קשר שלילי בין גיל ושחיקה. בין מחקרים אלה, מחקר מצא כי מטפלים מתחת לגיל 35 היו בעלי תשישות רגשית ודפרסונליזציה גבוהות יותר מאשר מטפלים מבוגרים יותר (Warren et al., 2013). על-אף שגיל כמנבא אינו מספק מידע רב להבנת חווית השחיקה או למניעתה, נראה סביר להציע כי מטפלים מבוגרים יותר לומדים עם הגיל איך להפחית שחיקה (זאת בדומה להנחה הקודמת ביחס ללמידה עם הניסיון). בהקשר זה, מטפלים צעירים יותר ופחות מנוסים יכולים להיתרם מהתייעצות עם מטפלים מבוגרים ומנוסים יותר, בכדי ללמוד אסטרטגיות התמודדות מוצלחות עם שחיקה. יאנג והייז מעודדים לעריכת מחקרים נוספים לבירור אינטראקציה בין גיל ובין מנבאים נוספים של שחיקה.
אף כי מחקר מסוים לא מצא קשר בין רמת השכלה ושחיקה (Craig and Sprang, 2010), כמה מחקרים אחרים מצאו כי מטפלים עם רמות השכלה גבוהות יותר דיווחו על יותר שחיקה. כך למשל, במחקר אחד השוו בין מטפלים (למשל עובדים סוציאליים, פסיכיאטריים, ופסיכולוגיים) בעלי תארים מתקדמים ובין מטפלים עם תואר ראשון (Rossi et al., 2012). במחקר נמצא כי מטפלים עם תארים מתקדמים היו בעלי ציוני שחיקה גבוהים יותר. יאנג והייז מציעים כי הדבר נובע מכך שמטפלים עם תארים מתקדמים יותר נוטים לעבוד עם מטופלים מאתגרים יותר, דבר העלול בפני עצמו להוביל לשחיקה.
מחקרים בנושא הראו כי להיות הורה לילדים יכול להגן על מטפלים משחיקה. בשני מחקרים ספציפיים (Jovanovic´ et al., 2016; Warren et al., 2013), מטפלים עם ילדים דיווחו על פחות שחיקה ממטפלים ללא ילדים. יאנג והייז מציעים כי להיות הורה יכול לעזור למטפלים לפתח ולשמר איזון עבודה-חיים בריא יותר, לבסס עמדות אלטרואיסטיות יותר לגבי חייהם וחיי המטופלים שלהם, ולשמר עמדות בעלות תקווה לגבי העתיד, וכי כל אלה בתורם יכולים להתגלם ברמות שחיקה נמוכות יותר.
קיימים מחקרים שונים העוסקים בקשר בין טיב הקשיים של המטופל ובין שחיקת המטפל. כך למשל, עלה במחקר איכותני שהוזכר לעיל (Warren et al., 2013), כי מטופלים המראים התקדמות איטית בטיפול ונוטים להתדרדר לעתים קרובות, מוסיפים לשחיקת המטפל. כמה מטפלים אשר השתתפו במחקר זה דיווחו כי הם חשו לעתים קרובות מיואשים וחסרי תחושת הישג אישי כאשר עבדו עם מטופלים עם הפרעות נפשיות מורכבות. באופן דומה, במחקר המערב היבטים איכותניים וכמותניים אודות 327 עובדים סוציאלים ואחיות, עלה כי משתתפים אשר עבדו עם מטופלים עם ליקוי קוגניטיבי סבלו משחיקה רבה יותר מאשר עמיתים אשר לא טיפלו במטופלים כאלה. במחקר נוסף (craig and Sprang, 2010), הפרעת דחק פוסט-טראומטית בקרב המטופלים זוהתה כגורם מסכן פוטנציאלי לשחיקה בקרב מטפלים. מכל אלה עולה כי מטפלים העובדים עם מטופלים מורכבים חשופים במיוחד לשחיקה.
אחד מביטויי השחיקה הספציפיים לחשיפה למטופלים מורכבים מכונה שחיקת חמלה, והיא יכולה להתעורר גם במסגרת העברה נגדית, כנאמר לעיל. שחיקה זו פוגעת ביכולת האמפתית של המטפלים כלפי מטופליהם ומרוקנת את האנרגיה המהותית לעבודתם. בתוך כך, היא מעמידה את המטפלים בסיכון לאיבוד המשאבים הפנימיים ההכרחיים להתמודדות עם דחק, והופכת אותם לפגיעים יותר לתשישות רגשית ולתחושה מופחתת של הישג אישי. סדנאות וצורות הכשרה נוספות לעבודה יעילה עם מטופלים מאתגרים יכולות להפחית פגיעות לשחיקה.
30% מהמשתתפים במחקר האיכותני שצוין לעיל (Warren et al., 2013), דיווחו כי מאפייני אישיות קשים של המטופלים היו בין הגורמים שהובילו לשחיקתם. בין מאפייני האישיות שנבחנו במחקר נכללו אגוסינטוניות של תסמינים, תחלואה כפולה, ואמביוולנטיות המטופלים כלפי שינוי. משתתף במחקר הצהיר כי המטופלים המאתגרים ביותר עבורו היו אלה אשר הכחישו את הבעיות שלהם, לא לקחו אחריות על התנהגותם, והאשימו אחרים במצב בו הם נמצאים. יאנג והייז מציינים כי בעבודה שלהם עצמם כמטפלים וכמדריכים, הם זיהו כי מטופלים עם מאפיינים מעין אלה יכולים לייצר תחושות מופחתות של הישג אישי מכיוון שהם לעתים קרובות מתלוננים על יעילות הטיפול ומפקפקים בכשירות המטפלים.
שחיקה יכולה להשפיע באופן שלילי על הבריאות הנפשית של מטפלים בדרכים שונות. מחקרים הצביעו על כך ששחיקה יכולה לגרום לתסמינים דומים לשפעת ולבעיות בקיבה ובמעיים, מחסור בשינה ואינסומניה, וכאבי גב וצוואר. בין מחקרים אלה, מצוי המחקר האיכותני של (Hammond et al., 2018), בו משתתפים דיווחו על מעגל המנציח את עצמו של פגיעה בבריאות הגופנית ושחיקה. כך למשל, מטפלים מסוימים תיארו הפרעות בשינה כאשר הרגישו שחוקים, אשר הובילו בתורן לקשיים בריכוז ובויסות מצב הרוח, אשר בתורם היו עלולים להחמיר את השחיקה.
טיפול פסיכותרפי כולל מטבעו תעסוקה שאינה דורשת פעילות גופנית וכרוכה בישיבה לפרקי זמן ארוכים, וכי מאפיינים אלה לכשעצמם עלולים לגרום לתסמינים גופניים, במיוחד כאבי גב וצוואר. כאשר בנוסף לכך האדם תשוש מבחינה רגשית, תסמינים גופנים אלה נוטים להתגבר. יאנג והייז מוסיפים כי רבים מהמטפלים החווים שחיקה מקריבים זמן מנוחה בכדי להמשיך לעמוד בדרישות מקצועיות, ובתוך כך מעמידים עצמם בסיכון מוגבר לפתח תסמינים פיזיים נוספים. הם ממליצים על פעילות גופנית, תזונה בריאה, ושינה איכותית בכמות מספקת בכדי לעזור לצמצם את ההשלכות הגופניות האפשריות של שחיקה.
המחקר הצביע על כך כי מטפלים אשר מתמודדים עם שחיקה מצויים בסיכון מוגבר לפתח הפרעות חרדה ודיכאון, סובלים מטראומה משנית וחווים מצוקה נפשית כללית. הקשר בין שחיקה ובין חרדה ודיכאון הוא חזק במיוחד בקרב מטפלים פחות מנוסים. כמו-כן, במחקר ארוך טווח אשר השווה בין רמות השחיקה של מטפלים פולניים ואמריקאים, שחיקה קושרה באופן ישיר לטראומה משנית (Shoji et al., 2015).
משתתפים במחקר האיכותני של (Hammond et al., 2018) דיווחו כי חוו מצוקה נפשית בשל דרישות העבודה וכי חשו אשמים בנוגע ללקיחת הפסקות (למשל יציאה לחופשה), אפילו כשהיו נדרשות. כאמור לעיל, חשיפה מתמדת לגורמי לחץ הקשורים לעבודה ושחיקה יכולות באופן פוטנציאלי לרוקן את המשאבים ההכרחיים להתמודדות בחיים המקצועיים והאישיים, ובתוך כך להפוך מטפלים לחשופים יותר לפגיעה בבריאותם הנפשית. המחקר מדגיש את החשיבות של דאגה-עצמית של המטפל. על כל מטפל ומטפלת לבחון אילו צורות של דאגה-עצמית יעילות עבורו או עבורה.
חוקרים דיווחו בעקביות כי שחיקה בקרב מטפלים יכולה להפריע לשביעות רצון בעבודה ולהוביל לעשיית שינויים במקום העבודה. באופן ספציפי יותר, מחקרים מצאו מתאם בין שלושת ההיבטים של שחיקה (דפרסונליזציה, תשישות רגשית, ותחושות מופחתות של הישג אישי), ובין שביעות רצון מעבודה. הן תשישות רגשית והן דפרסונליזציה נמצאו במתאם חיובי עם כוונה לעזוב את העבודה.
עם זאת, הופקו ממצאים מעורבים אודות הקשר בין כוונה לתחלופת עבודה ובין תחושות של הישג אישי. בעוד מחקר אחד ציין כי תחושות גדולות יותר של הישג אישי היו קשורות עם כוונות תחלופת עבודה נמוכות (Lee et al., 2011), במחקר אחר לא זיהו קשרים משמעותיים בין שני משתנים אלה (Salyers et al.. 2015). האחרונים טענו כי יכול להיות כי לשחיקה יש פחות השפעה על כוונה לתחלופה בעבודה בקרב מטפלים, בשל תחושת המחויבות המקצועית למטופלים שלהם. יאנג והייז מציינים כי בשל הזמן הרב אשר גוזלים ראיונות עבודה, תהליכי העסקה והכשרה של חברי צוות חדשים, רצוי למנהלים לפעול לצמצום השחיקה של חברי הצוות שלהם בכדי לצמצם תחלופה.
על בסיס כל ההשלכות אשר הוזכרו לעיל, ההשערה כי מטפלים שחוקים הם באופן כללי פחות יעילים מאשר מטפלים אשר לא חוו שחיקה נדמית הגיונית. הממצאים של מחקר אודות 49 מטפלים למטופלים עם דיכאון וחרדה המבצעים התערבויות מבוססות-ראיות, תומכים בהשערה זו; דפרסונליזציה נמצאה במחקר כקשורה באופן הפוך לתוצאות הטיפול. יאנג והייז מסבירים זאת בכך שדפרסונליזציה יכולה לפגוע ביכולות המטפלים לבטא אמפתיה ולבנות קשר עם המטופלים שלהם, והיבטים אלה יכולים לחבל ביעילות המטפלים ולהוביל לתוצאות טיפול דלות.
מחקרים איכותניים שונים חשפו גם הם השלכות ספציפיות של שחיקה אשר יכולות בתורן להוביל ליעילות נמוכה של מטפלים. משתתפים במחקר האיכותני המוזכר תכופות בסקירה (Hammond et al,. 2018), דיווחו כי תחושה מופחתת של הישג אישי הנובעת משחיקה הפחיתה את הפרודוקטיביות והמוטיבציה שלהם. משתתפים מסוימים אף דיווחו כי איבדו עניין בעבודה ונעדרו לעתים קרובות, חרף הידיעה כי פעולות כאלה עלולות להוביל להשלכות מזיקות על הרווחה הנפשית של המטופלים.
בנוסף, במחקר שכלל 120 מטפלים העובדים במרכזים רפואיים של יוצאי צבא, יותר מ-80% מהמשתתפים דיווחו כי שחיקה השפיעה באופן שלילי על עבודתם עם מטופלים. ההשלכות הספציפיות של שחיקה לפי דיווחם כללו בין היתר אמפתיה מופחתת, קושי בבניית ברית טיפולית, מיומנויות תקשורתיות לקויות, וקשיי קשב.
שחיקה בקרב מטפלים יכולה להשפיע באופן שלילי על מעורבות המטופלים בטיפול. במחקר איכותני שנעשה על ידי (Salyers, Flanagan, et al., 2015), מטפלים דיווחו כי שחיקה הובילה להתנתקות של המטופלים מהטיפול או להפסקת הטיפול על ידם. הגורם המתווך בסיטואציות כאלה יכול להיות ברית טיפולית לקויה, אשר הינה בעלת משמעות קריטית לתוצאות הטיפול. יחד עם זאת, במחקר אודות אנשי מקצוע בבריאות הנפש מ-89 תכניות טיפול במכורים לסמים, לא נמצא קשר בין שחיקה ובין מעורבות המטופלים בטיפול. אך יאנג והייז מחדדים כי מדד השחיקה במחקר אחרון זה אינו מהימן לחלוטין.
על בסיס המחקרים אשר סקרו יאנג והייז, הם טוענים כי סביר כי שחיקה של מטפלים תשפיע על תוצאות הטיפול. מחקר הכולל 113 מטפלים קהילתיים מחזק טענה זו לאור הממצא כי מטפלים אשר היו פחות שחוקים (ובמיוחד אלה אשר הייתה להם תחושה גבוהה יותר של הישג אישי ופחות דפרסונליזציה), סיפקו דאגה (care) טובה יותר למטופלים שלהם. מחקר נוסף דיווח כי דפרסונליזציה, אך לא תשישות רגשית, הייתה מנבא משמעותי למידת השיפור של המטופלים (Delgadillo et al., 2018).
45% מ-120 המשתתפים במחקר האיכותני שהוזכר לעיל (Salyers, Flanagan, et al., 2015), סברו כי שחיקה השפיעה על תוצאות הטיפול שלהם. משתתף אחד ציין כי כאשר הרגיש שחוק, למטופליו לקח יותר זמן להגיע למטרות הטיפול שלהם. באופן ראוי לציון, החוקרים הבחינו כי משתתפים עם יותר תשישות רגשית היו בסבירות נמוכה יותר לדווח כי שחיקה השפיעה על תוצאות הטיפול שלהם. הסבר אפשרי לכך הוא כי מטפלים תשושים רגשית עלולים לחוות בעבודתם אנרגיה וקשב מופחתים, או לעשות שימוש לא מודע במנגנון הגנה של הכחשה, ובשל כך, עלולים לא להיות מסוגלים לזהות את השפעת השחיקה על עבודתם.
בעיני יאנג והייז, המטרה העליונה של סקירה זו היא זיהוי גורמי הסיכון לשחיקה בקרב מטפלים בבריאות הנפש והשלכותיה, בכדי לנהל שחיקה בצורה מיטיבה ולמנוע אותה. הכותבים סבורים כי אף שממצאי מחקר מסוימים מהעשור האחרון הם בלתי עקביים, עדיין ניתן להפיק השתמעויות קליניות ומחקריות ברורות בכדי לעזור למטפלים לתפקד ברמה הטובה ביותר,לשגשג במקום עבודתם ובחייהם האישיים. בחלק אחרון זה של סקירתם, יאנג והייז מציעים כיווני פעולה מסכמים אשר אינם מייתרים את ההצעות שהוצעו על-ידם קודם לכן.
יאנג והייז מסכמים תחילה את ההשתמעויות הקליניות העולות מסקירתם. הם חוזרים על המלצתם למטפלים להיות עירניים לסימנים מוקדמים של שחיקה ולזהות אסטרטגיות התמודדות מתאימות במטרה להפחית ולמנוע שחיקה באופן פעיל. דוגמאות לאסטרטגיות התמודדות אדפטיביות עם שחיקה כוללות תרגול מיינדפולנס, קבלת תמיכה רגשית מעמיתים, מדריכים, חברים ובני משפחה, ויצירת איזון בין דרישות עבודה ופעילויות פנאי. מטפלים אשר יש להם עומס מטופלים תובעני במיוחד, אשר האוטונומיה שלהם בעבודה היא מוגבלת, או אשר מתמודדים עם מצוקה בחייהם האישיים, צריכים באופן מיוחד לתעדף גבוה פעילויות של דאגה-עצמית, וכן להימנע מעבודה יתר על המידה (כאשר הדבר אפשרי), לפנות לטיפול בעצמם, ולשמור על גבולות עם מטופלים (למשל, להגביל קשר טלפוני בין פגישות).
על בסיס ספרות המחקר על מאפיינים דמוגרפיים של מטפלים ושחיקה שהוצגה לעיל, דאגה-עצמית יכולה להיות בעלת חשיבות מוגברת אל מול שחיקה למטפלות נשים, צעירות מגיל 35 או שיש להן פחות מ-5 שנים של ניסיון מקצועי, בעלות תארים מתקדמים, ושאינן אמהות. בנוסף, הכותבים מציעים כי מטפלים ייקחו חלק בהדרכת עמיתים על בסיס קבוע. הם ממליצים למטפלים החסרים משאבים הדרכתיים למצוא תמיכה באופן לא פורמלי בתוך ארגונים מקצועיים.
בהמשך הדיון, פונים יאנג והייז להצביע על ההשתמעויות העולות מסקירתם לתחום המחקר, ועל כיווני מחקר לעתיד. אף כי ישנו עניין הולך וגובר בעשור האחרון במחקר אודות שחיקת מטפלים, יאנג והייז סבורים כי ביחס לחשיבות הנושא, הספרות המדעית בתחום עודנה דלילה. כעשור לאחר סקירת הספרות הקודמת (Paris and Hoge, 2010), יאנג והייז עדיין סבורים כי חשוב לקדם את ההבנה על גורמים לשחיקה בקרב אנשי ציבור בבריאות הנפש. לכך הם מוסיפים, כי הבנה מתקדמת חייבת להתבסס על מחקר איכותי.
בהקשר זה, מציינים יאנג והייז כי מחקרים רבים עשו שימוש באמצעי דיווח-עצמי של שחיקה אשר הינם באופן יחסי בעלי תקפות נמוכה. הם שבים ומעודדים את השימוש במדד ה-MBI המקובל של מסלאך אף כי מזכירים כי יש לבחון את תקפותו לתרבויות שונות. בנוסף, הם מציינים כי נכון לזמן כתיבת הסקירה, בסיס הידע האמפירי נשען באופן משמעותי על מחקרי מתאמים אשר מקשים על זיהוי מסלולים סיבתיים. הם סבורים כי גיוון שיטות המחקר בעתיד (למשל, התבססות על דיווח עמית או מדריך על שחיקה, ריבוי חקירות איכותניות, וחשיבה מחודשת על עיצוב ניסויים) יסייע להרחיב את בסיס הידע בתחום.
בנוסף, מציינים הכותבים כי נדרשים מחקרים נוספים לבחינת השלכות של שחיקה על מטפלים ומטופלים ולפיתוח תוכניות מניעה והתערבות יעילות בנושא. כך למשל, בעוד שספרות המחקר בחנה את השלכות השחיקה על ביצועי העבודה של מטפלים, היבטים חשובים אחרים בחיי המטפלים (למשל משפחה, פעילויות יום יום ועוד), נותרו בערפל. בהקשר זה הם מזכירים מחקר אשר עשה שימוש במודל של לפני-אחרי (Salyers et al., 2011) בכדי לבחון את יעילותה של הכשרה בת יום להפחתת שחיקה בקרב 84 מטפלים בבריאות הנפש. תוצאות המחקר הראו כי תכנית ההכשרה הייתה יעילה בהפחתת תשישות רגשית ודפרסונליזציה. למרות שלמחקר היו כמה מגבלות, יאנג והייז מציעים ללמוד ממנו את התובנה הבסיסית כי תכניות ייעודיות יכולות להפחית שחיקה בקרב מטפלים באופן יעיל. הם מוסיפים יש צורך במחקר עתידי בכדי לקבוע אילו מרכיבים הם חיוניים לתכניות אלה.
לסיום, יאנג והייז סבורים כי חוקרים יכולים להפיק תועלת ממה שידוע כיום על התמודדות עם לחץ ושחיקה בתחומי עיסוק אחרים ובדיסציפלינות אחרות. כך למשל, ידוע כי היעילות של אסטרטגיות התמודדות עם גזענות משתנה בהתאם למין, אתניות ותכונות אישיות. לדעת יאנג והייז, חוקרים יכולים, ואף צריכים, לקחת בחשבון הבדלים אינדיבידואליים ותרבותיים כאשר הם מזהים אסטרטגיות יעילות בקרב מטפלים המתמודדים עם שחיקה.
סטודנטית בתכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.
Yang, Y., & Hayes, J. A. (2020). Causes and consequences of burnout among mental health professionals: A practice-oriented review of recent empirical literature. Psychotherapy, 57(3), 426–436
