ד"ר אפרת ציגנלאוב
מאמר זה מתייחס לסיפורה של לאה גולדברג, "דירה להשכיר", כמטאפורה לקבוצה טיפולית אנליטית, ומנתח את הסיפור בהקשר לעקרונותיה של קבוצה זו, לכוחות התרפויטיים שלה, ולתהליכים שונים המתרחשים בה. המאמר מציג מושגים מעולם האנליזה הקבוצתית, כדוגמת: "היכל המראות הקבוצתי", הדהוד (רזוננס) וקומוניקציה בקבוצה, וכן מושגים פסיכואנליטיים, כמו הזדהות השלכתית, הכלה ומצבי עצמי.
מטרת המאמר להדגים תופעות ותהליכים שכיחים בקבוצה, כדוגמת: תהליך הקבלה לקבוצה, כניסה ועזיבה של משתתפים, אנטי גרופ ועוד. כותבת המאמר, שהיא אנליטיקאית קבוצתית, "מושיבה" את דמויות העלילה המקורית על כסאותיהם של משתתפי הקבוצה ורוקמת תהליך קבוצתי, המאפשר לקורא 'הצצה' לחדר הקבוצות האנליטי.
"בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל? בקומה הראשונה תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל כך שמנה, שקשה לה ללכת. בקומה השניה גרה קוקיה, כל היום מהלכת, עושה ביקורים, כי בניה גרים בבתים אחרים. בקומה השלישית חתולה כושית נקיה, מגונדרת. על צוואר יש לה סרט. בקומה הרביעית גרה סנאית. בשמחה ונחת אגוזים מפצחת. ובקומה החמישית גר מר עכבר. אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע. איש אינו יודע לאן ומדוע. כתבו דיירי המגדל שלט, תקעו מסמר מעל לדלת, וקבעו שלט בקיר- דירה להשכיר.
והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים - אל הבית באים דיירים חדשים. ראשונה באה נמלה, לקומה חמישית עולה, קוראה את השלט. פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים - הנאים החדרים בעיניך? נאים. הנאה המטבח בעיניך? נאה. אם-כן, שבי אתנו, הנמלה. לא, לא אשב. למה? השכנים אינם טובים בעיני. איך אגור אני הנמלה בבית אחד עם תרנגולת עצלה? כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב שומן קשה לה ללכת" (לאה גולדברג)
מדוע באמת "לגור" בכפיפה אחת עם תרנגולת עצלה? עם קוקיה מפקירה הבנים? עם חתולה כושית? או עם סנאית שקול פיצוחה מחריש אוזניים? – שאלה שאני נשאלת חדשות לבקרים מצד מועמדים לקבוצות הטיפוליות האנליטיות שאני מנחה. "אין לי מספיק צרות משל עצמי?", "אני באתי לטיפול, לא לטפל באחרים". יתרה מכך, בהשאלה מהדמויות בסיפור, כיצד יכולות "תרנגולת" עם הפרעת אכילה, "קוקיה" שעסוקה ביחסים עם ילדיה, "חתולה" עם הפרעה טורדנית כפייתית שעסוקה בשאלות של זהות, ו"סנאית" עם קשיי שליטה וויסות לעזור זו לזו? להלן אתאר מספר תהליכים קבוצתיים המשמשים ככוחות תרפויטיים, רובם מגישת האנליזה הקבוצתית, וחלקם מגישות פסיכואנליטיות נוספות.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הגה זיגמונד היינריך פוקס, פסיכיאטר יהודי גרמני, רעיון מהפכני – קבוצה טיפולית. זאת, בעקבות השפעה מתאוריות שונות, פסיכואנליטיות לצד סוציולוגיות ונוירולוגיות, בהן נחשף להשפעתה המכרעת של הקבוצה על הפרט, ולצד התנסויותיו כפסיכיאטר צעיר בבית חולים פסיכיאטרי בהן היה עד לכח המרפא שקיים במפגשים הלא פורמליים בין המטופלים. למעשה, הוא קיבץ מספר מטופלים פרטיים שלו לקבוצה, ופיתח שיטה טיפולית באמצעותה יכולים מטופלים עם מצוקות שונות "לטפל זה בזה". במלחמת העולם השנייה, הוא הפעיל מספר קבוצות כאלו בקרב מטופלים פוסט-טראומטיים בבית החולים הצבאי נורספילד בלונדון, ושכלל את השיטה. כך נולדה האנליזה הקבוצתית, שמשמשת עד היום כאחת השיטות המובילות והמשפיעות לפסיכותרפיה קבוצתית.
פוקס ראה בקבוצה "היכל של מראות", בו משתקפים חלקי עצמי שונים באנשים אחרים, וניתן להביט דרכם על חלקים עיוורים שלא היינו מודעים להם, אשר משחקים תפקיד משמעותי בדרמה של חיינו. וכך הוא כותב: "האדם רואה את עצמו, תכופות חלק מודחק מעצמו, משתקף ביחסיו עם חברי קבוצה אחרים. הוא מתוודע לעצמו, וזהו תהליך בסיסי בהתפתחות האגו-דרך ההשפעה שיש לו על אחרים ודרך האופן שבו הם רואים אותו" (Foulkes, 1984, p. 110).
"איך אשב אני חזיר, לבן בן לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית! לא נאה לי ולא יאה לי"
במרחק הזמן, חשוב לשים סימן שאלה סביב השימוש של לאה גולדברג בצבע או בתכונות אחרות כמוטענות במשמעויות שליליות. יחד עם זאת, במאמר זה אתייחס לתיאורים אלו כמשקפים עולם פנימי באופן מטאפורי, בכדי להעביר את הרעיון של תהליכים קבוצתיים אנליטיים. אם כן, למה קשה כל כך לחזיר, לבן בן לבנים מימי בראשית, לשבת בכפיפה אחת עם חתולה כושית? מה משתקף לו בהיכל המראות דרך החתולה הכושית? המושג "הזדהות השלכתית" שנטבע ע"י מלאני קליין (Klein, 1946), ועבר מספר "גלגולים" בפרשנותו ע"י תאורטיקנים שונים (כפי שאתאר בהמשך המאמר) עשוי לבוא לעזרתנו בשאלה זו.
קליין מתארת את המושג הזדהות השלכתית כמנגנון הגנה תוך נפשי, המתפתח בשלבים הראשונים בינקות, קיים במיינד של התינוק וממשיך ללוותנו לאורך חיינו. החלק הראשון של ההזדהות ההשלכתית הוא השלכה: התינוק משליך על האובייקט את התחושות המאיימות שלו, ומזהה אותו כרע ("השד רע", "אמא רעה"). החלק השני הוא ההזדהות: התחושות הרעות שמרגישים כלפי האדם שעליו הושלכו החלקים הבלתי נסבלים. יתכן שיהיה קל יותר להבין את הרעיון אם נחליף את המילה הזדהות במילה זיהוי: האדם משליך על ה"אובייקט" (השד, האם, המטפל, ה"אחר") את החלק המאיים שלו, ואזי מזהה אותו כמאיים. מנגנון דומה מתואר כבר בתלמוד, בביטוי שהפך לנכס צאן ברזל "הפוסל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, ע' א').
אם כן, הפסילה המהירה של החתולה הכושית היא פסילת החלקים "הכושיים" בנפשו של החזיר: כל מה שאינו צח ולבן כשלג מימי בראשית. אולי זהות של מיעוט או זהויות אחרות, אינן מקובלות או נגישות. בלתי אפשרי עבורו להביט במראה זו. גם הארנבת, אם לעשרים ארנבות, אינה יכולה לדמיין עצמה יושבת עם קוקיה מפקירה הבנים. מה היא תגלה במראה המשתקפת לה מהקוקיה? אולי גם לה היה קשה לגדל את עשרים ארנביה בצורה מושלמת? האם גם חלקם גדלו בבתים זרים? היש ביניהם עזובים או מופקרים?
מה לגבי הנמלה שמגנה על עצמה ב-DOING בלתי פוסק, כיצד תתמודד עם עצלנותה של התרנגולת? האם גם בה יש חלקים עצלים שהיא מתכחשת אליהם? או אולי הנמלה היא אשפית הדיאטות, שתיאלץ לשבת שעה וחצי בשבוע עם תרנגולת שמנה, ולהיזכר בעודף המשקל שסבלה ממנו בעברה, ובתקופות שהתביישה להתבונן במראה? והזמיר שאוזניו רגילות רק לשירים ולמזמורים, אולי ייחשף אף הוא דרך "קולות הפיצוח" של הסנאית ל"קולות פיצוח" בחייו שבחר להכחיש, למשל מריבות בין הוריו בילדותו, קולות תוקפניים בתוכו ועוד חלקים "מחרישי אוזניים" המתרחשים בקרבו?
ובכל זאת החזיר, הארנבת, הנמלה והזמיר נמצאים בתהליך של חיפוש. בתוך כל אחד מהם קיימים מצבי עצמי נוספים, שאינם רק "לבן בן לבנים מימי בראשית", או "אוזן הרגילה רק לשירים ומזמורים". ברומברג (Bromberg, 1993) טען כי יכולתו של אדם לחיות חיי אותנטיות ומודעות עצמית כאחד תלויה בנוכחות של דיאלקטיקה מתמשכת בין נפרדות ואחדות של מצבי העצמי שלו, המאפשרת לכל מצב עצמי לתפקד בצורה מיטבית. במהלך התפתחותי תקין, טוען ברומברג, מודע האדם רק באופן עמום לקיומם של מצבי עצמי אינדיבידואליים ולמציאות שלהם, מכיוון שכל אחד מהם מתפקד כחלק מאשליה בריאה של זהות אישית מלוכדת – מצב קוגניטיבי וחוויתי כולל המורגש כ"אני". כל מצב עצמי הוא חלק ממכלול פונקציונלי, המבוסס על תהליך של משא ומתן פנימי עם המציאות, הערכים, ההשפעות ונקודות המבט של האחרים.
במצבים התפתחותיים שאינם תקינים, מארג מצבי העצמי והאשליה של הזהות המלוכדת מופרת כיוון שמצבי עצמי מסוימים נחווים ומסווגים כ"לא אני", מה שמשבש את יכולת התנועה וההתאמה להקשרים בין אישיים שונים במהלך החיים. לדידו של ברומברג, "הבריאות הנפשית בנויה על היכולת של האדם לעמוד במרווחים שבין המציאויות השונות מבלי לאבד אף אחד מחלקי העצמי וכן מהיכולת להרגיש כמו עצמי אחד בעוד שישנם עצמיים רבים" (Bromberg, 1993, p. 166). המטרה הטיפולית הינה בין השאר לאפשר מקום לביטוי של מצבי עצמי שונים ולתנועה בניהם. בניסוח אחר, ברומברג מציע לסייע למטופלים לעבור ממצב שבו מצבי העצמי נחווים כמנותקים למצב שבו הנפש מצליחה להחזיק את הדיאלקטיקה בניהם. היכל המראות הקבוצתי חושף, אם כן, חלקי עצמי מוכחשים ומנותקים, שמונעים מהאדם לחיות חיים אותנטיים ומודעים וקשורים בפסיכופתולוגיות ובסימפטומים שונים.
אתאר להלן מפגש קבוצתי היפותטי בין התרנגולת (עצלה), החתולה (כושית), הסנאית (מפצחת הגרעינים) והקוקיה (מפקירה הבנים):
תרנגולת: הייתי היום בראיון עבודה. החלטתי לנסות שוב לחפש עבודה ולא להתייאש אחרי הראיונות הקודמים. אני חייבת כבר לצאת מהבית.
קוקיה: זה מאוד מרשים לראות איך את לא מתייאשת. זה נותן גם לי כוחות לנסות להחזיר את המתבגרת שלי הביתה.
החתולה מלקקת את עצמה באובססיביות מכף רגל ועד ראש; הסנאית מפצחת גרעינים בקולות מחרישי אוזניים.
מנחה הקבוצה: התרנגולת מספרת על ראיון העבודה שלה, ואני רואה שהגוף שלכן מגיב מאוד חזק. אתן יכולות לספר לי מה מתעורר בכן כשהתרנגולת מספרת על עצמה?
חתולה: קשה לי לראות את התרנגולת מטיחה את עצמה בקיר שוב ושוב. זה מזכיר לי זמנים מלוכלכים בעברי.
סנאית: אתן יודעות מה זה בשבילי ראיונות עבודה. סיוט. בשביל מה ללכת? שוב לשמוע שאני צועקת?
הקבוצה ניהלה שיח על הקשיים של חברותיה סביב תקווה וייאוש, מאמץ ודחיה, וסייעה למשתתפות לחשוף אט אט חלקים מעצמן הקשורים באזורים אלו.
דוגמא זו מדגימה כח תרפויטי נוסף הקיים בקבוצה הטיפולית, והוא הרזוננס (הדהוד). פוקס הציע את המונח "הדהוד" כשהבחין באינטראקציות לא מודעות וספונטניות, מילוליות או לא מילוליות, המתרחשות בין משתתפים בקבוצה, אשר דמו בעיניו למיתרים היוצרים ויברציות, ומחזקים זה את זה. אצל כל אחד מחברי הקבוצה, נושא לא מודע ורגשות בלתי מוכרים הנלווים אליו עשויים להיות מועצמים ולהתבהר באמצעות תגובותיהם של משתתפים אחרים, שהן בבחינת הדהוד ספונטני לנושא. בדרך זו, חומר אישי עמוק של כל אחד מהמשתתפים עולה בקבוצה והופך להיות משותף לכולם (ברמן, 2015).
בדוגמא שלפנינו, ההדהודים של החתולה והסנאית היו בלתי מודעים, והמנחה הזמינה אותן לתת מילים לתחושות שהגוף ביטא באמצעות תגובות גופניות. כך הדהדו המשתתפות זו לזו את הקשיים המשותפים שלהן סביב חתירה לשינוי, תקווה וייאוש, והתרנגולת לא נשארה לבדה עם סיפורה הקשה. בד בבד, השתקפו לחתולה דרך המראה של התרנגולת "זמנים מלוכלכים בעברה", לסנאית הקושי לשמוע עצמה צועקת, ולקוקיה התקווה ביחסיה עם ביתה המתבגרת.
דוגמא זו ממחישה את תפקידה של מנחת הקבוצה ביצירת הקומוניקציה בקבוצה. המנחה הבחינה בתגובותיהן של החתולה והסנאית לסיפורה של התרנגולת – הליקוק האובססיבי ופיצוח האגוזים הקולני, והזמינה אותן לבטאן במילים. היא סייעה לקבוצה לייצר אוירה ותרבות של דיבור פתוח ורפלקטיבי על הקשיים וההתמודדויות.
פוקס דימה את המנחה ל"מנצח על תזמורת" ואף כינה אותו "קונדקטור", שתפקידו לייצר קומוניקציה בין הנגנים. תפקידו המרכזי של המנחה הוא לסייע למשתתפים ליצור את ה"קבוצתי". ה"קבוצתי" מבוסס על מערכת של משתתפים ולא על הדיאדה בין המטפל למטופל, כפי שנעשה בטיפול אישי. בהתאם, "האובייקט המיטיב" אינו המטפל אלא הקבוצה כולה, המזמינה את המשתתף ליחסי קבלה-נתינה, שבה הוא הופך שותף בטיפולו שלו, כמו גם בטיפוליהם של האחרים. הוא יכול לגלות את עצמו במובנים העתידים לעזור לו בחייו (ברמן, 2015).
ניתן לראות רעיון זה בסיפור "דירה להשכיר" דרך עמדתם האקטיבית של השכנים בבניין. הם אלו ש"כתבו שלט, תקעו מסמר מעל הדלת וקבעו שלט בקיר". הם גם אלו ש"באים מכל הדירות, עומדים מסביב הדיירים החדשים ומסבירים להם פנים". הם נוטלים בעלות על הבית ומרגישים חלק מהתהליכים המתרחשים בו.
הקבוצה הטיפולית האנליטית היא "קבוצת רכבת" בה משתתפי הקבוצה נוטלים בה חלק במשך תקופה מסוימת (בדר"כ מספר שנים) ועוזבים, ואחרים נכנסים במקומם. כניסה של משתתפים חדשים לקבוצה איננה פשוטה. במפגשים הראשונים החרדה של הגעה למקום חדש מאיימת, ועימה ההשלכות:
"איך אגור אני הנמלה בבית אחד עם תרנגולת עצלה?", "איך אשב פה אם לעשרים ארנבות עם קוקיה מפקירה הבנים?"
בתחילת התהליך, המשתתפים החדשים "צובעים" את חברי הקבוצה הוותיקים בצבע אחד של תפקיד או זהות בולטת, וקשה לראות אותם בראיה מורכבת, המתפתחת לאורך הזמן. לעיתים קרובות החזיר, הזמיר, או הנמלה כלל לא יגיעו לקבוצה, וכבר במפגשי האינטייק ניתן יהיה להבחין בקושי שלהם לעבור תהליך קבוצתי. אלו יכולים להיות למשל מועמדים שאינם מדברים שפה דינמית, ולא עברו טיפול פרטני בעברם, או כאלו שיתקשו להתחלק בתשומת הלב עם המשתתפים האחרים וזקוקים לתשומת ליבו האקסקלוסיבית של המנחה. במידה שהם יגיעו למספר מפגשים לקבוצה ויחליטו שזו אינה מתאימה עבורם, החוויה עלולה להיצרב בקרב משתתפי הקבוצה כמעליבה ומכאיבה, והיה רצוי לנסות למנוע מראש חוויות שכאלו. כמובן שבמידה שקרו, הן עשויות להוות הזדמנות לעיבוד חוויות דומות בעברם של המשתתפים.
בדוגמא ההיפותטית של הקבוצה הטיפולית הכוללת את חיות הבניין:
כעבור תקופה של חודש בקבוצה, החליטה הנמלה לעזוב. התרנגולת נזכרה בחברת ילדות שהייתה לה בבית הספר היסודי, עימה היה לה קשר קרוב לתקופה קצרה, ויום אחד היא החליטה שאינה רוצה יותר בחברתה ולא הסבירה מדוע. התרנגולת הניחה שחברתה התביישה להיראות עימה בשל משקלה העודף. סיפור זה היווה הזדמנות לחברי הקבוצה לספר על אירועים דומים בחייהם, ובמקביל אף להציע לתרנגולת פרשנויות אלטרנטיביות לעזיבה של החברה, שאינן רק דרך פריזמת המשקל.
"בקומה החמישית גר מר עכבר. אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע. איש אינו יודע לאן ומדוע"
לעיתים, בוחרים משתתפים לסיים את הטיפול ממקום של צמיחה ומיצוי התהליך, ולעיתים הבחירה לסיים מפתיעה ויכולה להתרחש ממספר סיבות. על פי רוב, נעשה תהליך של פרידה במשך מספר מפגשים, ולעיתים תהליך זה לא ממוצה אף הוא מסיבות שונות. פוקס (Foulkes & Anthony, 1990) דיבר על תחושת השייכות ככח תרפויטי משמעותי בקבוצה, שנועד לרפא פצעי עבר בהם לא הייתה תחושה שכזו במסגרות חברתיות שונות. תחושת השייכות מהווה למעשה תנאי להשתלבות בקבוצה ולעבודה קבוצתית. יאלום (2006) מדבר על כח תרפויטי דומה של "לכידות קבוצתית", ומשווה אותו לקשר בין מטפל למטופל בטיפול פרטני. גם לדידו, לכידות היא לא רק כח תרפויטי בפני עצמו, אלא מהווה תנאי לפעילותם של הכוחות התרפויטיים האחרים. במקרים מסוימים, חברי קבוצה לא מצליחים להרגיש שייכות לקבוצה המסוימת וחשים בה חריגות, וההנחיה אינה מצליחה לייצר את הקומוניקציה הקבוצתית בצורה יעילה. לא פעם הדבר עלול להוביל לעזיבת הקבוצה בטרם עת.
לעיתים, המראות המשתקפות מהיכל המראות הקבוצתי מפגישות את המשתתפים עם חלקי עצמי מנותקים כואבים או מפחידים מידי, מה שמכנה זינקין (Zinkin, 1983) "מראה מליגנית" (ממאירה), שיכולה אף היא לגרום לעזיבה מוקדמת. במקרים אחרים, קשה להתמודד עם "קולות פיצוח מחרישי אוזניים" בדמות תוקפנות בקבוצה, גילויי אלימות, או מונולוגים בלתי פוסקים של משתתפים, אשר מקשים על תקשורת זורמת. ניטסון (Nitsun, 2015) היה ממשיג את ה"קולות מחרישי האוזניים" כ"אנטי גרופ" – עמדות שליליות כלפי הקבוצה, שאינן מקבלות הכרה או הכלה, ויכולות לקלקל או לסכל את המשימה הקבוצתית. כאלו הן למשל: חרדה מתמשכת או אי אמון בקבוצה, ביקורת והתקפה כלפי הקבוצה, עזיבות שכיחות, נוכחות לא יציבה, איחורים רבים ואף תחושת חוסר אונים של המנחה אל מול סכנת התפרקות בקבוצה. מצב קיצוני של אנטי גרופ פתולוגי עלול להתבטא בתופעות של שעיר לעזאזל, אלימות, או לחלופין לקבוצה מאובנת ושותקת.
כאמור, עזיבות של משתתפים בקבוצה מהוות הזדמנות עבור הקבוצה לעבד חוויות קודמות של פרידות בחייהם, חלקן לוו בתהליך של עיבוד וחלקן פרידות מפתיעות שלא לוו בתהליך שכזה. השאלה "לאן ומדוע" עזבו דמויות משמעותיות בחיי ומה הייתה תרומתי לכך, וכן עיבוד רגשות של אשמה, בושה, כעס וצער על עזיבות אלו בנוכחות אחרים שחוו סיפורים עם מוטיבים דומים, עשויים להוות פריצת דרך בטיפול. שאלות אלו פותחות צוהר להבנת תהליך ההתפתחות, בחירות שנעשו במהלך הדרך, יחסים בין אישיים של המשתתפים והשפעתם על הבעיות שבעטיין הגיעו לקבוצה. בקבוצה האנליטית של דירה להשכיר:
לאחר עזיבתו של מר עכבר סיפרו המשתתפות על עזיבות מפתיעות בחייהן, שחלקן לוו בתחושה של נטישה. החתולה סיפרה שבעקבות מותו הפתאומי של אביה, נאלצה לעבור עם אימה ובן זוגה החדש לארץ אחרת בה הייתה פתאום "הכושית היחידה" וחוותה חוויות של ניכור ודחיה, שלא חוותה בחייו של אביה, במקום בו גדלה. עם הזמן היא הבינה כי ההפרעה הטורדנית-כפייתית שפיתחה הייתה קשורה לקשיים אלו. הקוקיה נזכרה בגירושיה של הוריה בילדותה, וכיצד הבית הפסיק להיות בית, והיא החלה להתגורר אצל חברותיה. חברי הקבוצה שיקפו לה שגם את ילדיה היא שולחת בקלות לבתים אחרים, ואולי הדבר קשור לאותה חוויית ילדות שלה.
באופן דומה, גם הצטרפות משתתפים חדשים מהווה אבן דרך משמעותית בקבוצה, והזדמנות עבור חברי הקבוצה לשחזור ולעיבוד חוויות עבר של "כניסות" לקבוצותיהם, כדוגמת לידת אח למשפחה או הצטרפות חבר חדש למעגל החברתי, הכרוכים בערעור המקום הבטוח. לעיתים קרובות, דרך התנהגויותיהם ותגובותיהם בצמתים הללו משתקפות להם דרמות מרכזיות בחייהם וחלקים עיוורים באישיותם שהתפתחו באותן תחנות חשובות בעברם.
"הלך הזמיר, באה יונה. חיש-קל עלתה לקומה אחרונה. קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים. הנאים החדרים בעיניך? החדרים צרים. הנאה במטבח בעינייך? נאה המטבח, אך אינו מרווח. הנאה המסדרון בעיניך? מרובה בו הצל, המסדרון אפל. ובכן, לא תשבי אתנו? אשב ואשב בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיני. התרנגולת- טובת-כרבולת, הקוקיה- יפהפיה, החתולה- כל-כך נקיה, והסנאית בעלת-אגוזים, יודעת לחיות חיים עליזים. רואה אני, כי נוכל לחיות ביחד בחברה טובה, בשלום ובנחת".
היונה מישירה מבט להיכל המראות הקבוצתי, ומסוגלת להתבונן בחלקים בעצמה מבלי צורך להשליכם על אחרים. היא תופסת באופן מורכב את עצמה ואת "האחר", ויכולה לראות בתרנגולת השמנה גם "טובת-כרבולת", בקוקיה מפקירת הבנים גם "יפהפיה" ובסנאית שקול פיצוחה מחריש אוזניים גם ככזו היודעת לחיות חיים עליזים.
תכונה נוספת שניתן לייחס ליונה היא הכלה. לצורך הבנת מונח זה, אני מבקשת להיעזר בפרשנות של ביון למושג הזדהות השלכתית שהבאתי לעיל, ובתרומה חשובה שלו להבנת תהליכים קבוצתיים, שיכולה לתרום לעבודה הקבוצתית האנליטית שתוארה עד כה. לעומת קליין, שהתמקדה בתהליכים תוך נפשיים וביחסים עם אובייקטים מופנמים, ביון, שהיה אחד ממטופליה ותלמידיה הבולטים, התייחס להזדהות השלכתית כמנגנון הממוקם באינטראקציה בין האם והתינוק (Bion, 1962).
אליבא דביון, דרך בכי, סערת נפש ועוד התינוק משליך לתוך הנפש של אימו את חרדותיו הקיומיות בצורה של חלקים לא מעובדים וחסרי שם, שאותם הוא מכנה "חלקיקי ביתא". כמו בתיאור של קליין, גם התינוק בהסבר של ביון עושה זאת כדי להיפטר ממקור החרדה והסבל הנפשי, ולהפקיד את החומר הנפשי המושלך; אך בהזדהות ההשלכתית הביוניאנית, החומר המאיים מושלך על מנת שיעובד עבור התינוק במכל הנפשי של האם. כלומר, התוספת הדרמטית שביון מציע הינה שתהליך ההזדהות ההשלכתית שמתרחש הינו ביטוי לתקשורת בין התינוק ואימו, תקשורת שאינה יכולה להתרחש באופן אחר (על שום מגבלותיו השונות, כגון שפה, המשגה, סימבוליזציה וכיוצא בזה). כך, בכיו המר וסערתו הינם בקשה שלו מאימו שתבין אותו ותסייע לו למול ההתקפות שהוא חש, ובמילותיו של ביון: שתכיל אותו.
תפקידה של האם הוא להכיל את החומרים המושלכים לתוכה, להזדהות עימם, לעכל אותם ולהשיב אותם לתינוק לאחר שעברו עיבוד, עידון והתמרה. בשפתו של ביון מדובר בהפעלת "פונקציית אלפא": האם מכילה את חלקיקי הביתא הלא מעובדים, ולאחר שהיא "חווה אותם על בשרה", היא מתבוננת על מה שקורה לתינוק, ומנסה להבין זאת ולתת לזה שם – למשל כעס או פחד. זהו תהליך של סימבוליזציה. תהליך זה מאפשר לתינוק להפנים מחדש את החרדה שלו לאחר שעובדה על-ידי נפש בשלה יותר. כשהתהליך מתבצע באופן תקין, מפנים התינוק את יכולת ההכלה דרך יכולת ההכלה של אימו ומפתח יכולת הכלה משל עצמו (יכולת להכיל את עצמו ובהמשך את העולם שבחוץ). תהליך זה מייצר את מה שביון מכנה "חיבור", שמהווה בסיס לאמפתיה ולחמלה.
בגישה הביוניאנית, מנגנון ההזדהות ההשלכתית הוא מנגנון מרכזי בעבודה הטיפולית. המטפל מרגיש ב"כאן ועכשיו" את ההשפעה החזקה שמפעילים עליו החומרים שהמטופל השליך עליו, ומכיל אותם באופן שהופך אותם לסימבוליים דרך פירוש. בקבוצה, פעילות זו נעשית במידה רבה על ידי מנחה הקבוצה (ציגנלאוב, 2022), אך היא עשויה להיעשות גם על ידי משתתפי הקבוצה, שחלקם ניחנו ביכולת זו באופן טבעי וחלקם לומדים לעשות זאת דרך הפנמה של עבודת ההנחיה.
סנאית ליונה: אני מתחרפנת מההמיה הזאת שלך באוזן שלי כל הזמן. כל הזמן זמזומים "המממ.. המממ.."
היונה מתכווצת בכסאה וחשה בושה כבדה. היא משתתקת למשך רוב המפגש ואט אט מעכלת את החוויה הקשה שעברה.
לאחר זמן מה אומרת היונה לסנאית: אני מרגישה בושה גדולה על הקולות שיוצאים ממני בלי שליטה, ומכך ש"רואים לי" ככה בקבוצה. אולי זה גם משהו שאת מרגישה?
הסנאית הופתעה בתחילה מתגובתה של היונה, אך הושפעה מעמדתה המכילה, ואמרה: כן, לפעמים אני מרגישה בושה על הקולניות שלי בקבוצה ועל כך שאני לא יכולה לשלוט בעצמי ומתפוצצת בשנייה. סליחה שזה יצא עלייך.
הדוגמא מציגה את היונה כמשתתפת מכילה, שמיישמת את פונקציית ההכלה דרך תהליך ההזדהות ההשלכתית שתיארתי. במבט עמוק יותר, ניתן לראות ב"יונה" לאו דווקא משתתפת ספציפית, אלא עמדה מכילה המייצגת את "הקומה הגבוהה במגדל". לפי פרשנות זו, חמש קומות המגדל יכולות לבטא את התהליך ההתפתחותי שעוברת הקבוצה, החל מהשלבים של טרום ההגעה לקבוצה, והתלבטות אם לעשות צעד דרמטי זה ("כל היום בביתה על משכבה מתהפכת"), דרך שלבים של בדיקת השייכות לקבוצה, הכרוכים בתהליכים של קונפליקטים והתנגדויות ("כל היום מתהלכת, עושה ביקורים", "אגוזים מפצחת"), ועד לשלב התפתחותי מתקדם, של הכלה הדדית בקבוצה. ואכן, פוקס טען שלאורך התהליך הופך מנחה הקבוצה מ"מנהיג הקבוצה" ל"מנהיג בקבוצה" (Foulkes, 1964, p.61), וזאת משום שהקבוצה כבר לומדת כיצד לקחת חלק בעבודה הטיפולית.
בשונה מקבוצות קצרות מועד, התהליך הקבוצתי האנליטי אינו תחום בזמן, וקבוצה יכולה להימשך למשך שנים רבות, תוך כניסות ויציאות של משתתפים, כפי שחותמת לאה גולדברג את סיפורה:
"כך בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד מגדל בן חמש קומות, ובמגדל חיים עד היום שכנים טובים חיי שלום".
פסיכולוגית חברתית-ארגונית מומחית ואנליטיקאית קבוצתית, ראשת תכנית 'יובלים' לפסיכותרפיה קבוצתית בגישה אינטגרטיבית במכון מפרשים, מרצה בכירה בקריה האקדמית אונו וחברת סגל בתכנית הדו-שנתית להנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב, בעלת קליניקה לטיפול פרטני וקבוצתי במודיעין, מנחה ומדריכה מנחי קבוצות בארגונים שונים.
ברמן, א. (2015). הדהוד בין חברים בקבוצה וערכו בטיפול הקבוצתי. בתוך: ת. עיני להמן ור. שי. (עורכות). סיפור קבוצתי: מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות. (עמ' 189-207). ישראל: אמציה.
ברמן, א. (2015). מהו הקבוצתי בטיפול הקבוצתי? בתוך: ר. פרידמן וי. דורון. (עורכים). טיפול קבוצתי אנליטי בארץ זבת חלב ודבש. (עמ' 61-76). קרית ביאליק: אח.
גולדברג, ל. (1970). דירה להשכיר. ספריית פועלים.
יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת.
ציגנלאוב, א. (2022). לחוות את הסיפור של הקבוצה. הזדהות השלכתית בעבודה קבוצתית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4515
Bromberg, P. M. (1993). Shadow and substance: A relational perspective on clinical process. Psychoanalytic Psychology, 10, 147-168
Foulkes, S.H. (1964). Concerning leadership in group analytic Psychotherapy. In:Therapeutic Group Analysis. (p. 54-65)
Foulkes, S.H. (1984). Therapeutic Group Analysis. London: Karnac
Foulkes, S. H. & Anthony, E. J. (1990). Group psychotherapy: The psychoanalytic approach (Second edition). London: Karnac
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99-110
Nitsun, M. (2015). The anti-group: Destructive forces in the group and their creative potential. London: Routledge
Zinkin, L. (1983) Malignant Mirroring. Group Analysis, 26(2): 113-126
