ד"ר אורניה יפה-ינאי
לפניכם הפרק "מתי נקבעים מסלולי חיינו?" מאת ד"ר אורניה יפה-ינאי מתוך הספר "ללכת בשבילי משמעות" באדיבות המחברת והוצאת כנרת זמורה דביר.
האם תהליך בחירת מסלול ההגשמה העצמית מתחיל בגיל ארבע או חמש, כאשר אנו מתחילים להבין את זהותנו המגדרית ומתמודדים עם שאלות כמו "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?" או אולי זהו תהליך שמתחיל הרבה קודם — ברגע הלידה ואפילו במהלך ההיריון, כשאישיותנו מתעצבת? אולי אפילו עוד לפני כן, כשמתגבש רצונם של ההורים להביא ילד לעולם?
במהלך התפתחותו האדם עובר שלבי גדילה, שינוי והתנסות. הצורך במימוש ובחיים עם משמעות מלווה אותו במסע חייו. לכל אדם יש שביל, קצב, רצף או תקיעויות בצלמו ובדמותו. היש והאין שבאוצרות חייו וסיוטיו, אורו וצילו, הם ייחודיים לו.
בהיריון ובילדות מבצבצים היסודות שמהם ועליהם תתפתח המשמעות של חיי האדם, וממנה יסתעפו השבילים שבהם ילך. יש אנשים שכבר בילדותם נוצרה בהם ידיעה מסוימת לגבי משמעות חייהם; לא המקצוע שבו יבחרו, אלא מהותו.
כשהייתה בתי כבת חמש היא שיחקה עם חברה שלה מהגן. שתיהן בנו מעין ארמון שהיו בו חדרים שונים וקישוטים שכל אחת הוסיפה. כששאלתי אותן מה הן בונות, חברתה של בתי אמרה, "מקום שבו עושים כסף," חתכה דף נייר לריבועים ושמה אותם באחד החדרים. "בכספת," אמרה. בתי אמרה, "זה מקום שאנשים באים אליו לבקש עזרה, כמו בית חולים, אבל לכל מיני צרות." החברה של בתי הייתה בת לאנשי עסקים פעילים בבורסה, והבת שלי בת לשני פסיכולוגים. לימים התפתחו שתיהן בכיוונים שעליהם דיברו בגיל חמש.
החוויות הראשונות ביותר שלנו, בהיריון, בינקות, בילדות ובנעורים, מעצבות חלקים משמעותיים בנו ומשמשות בסיס לכלל מהלך חיינו. הן חורתות מעגלים חשמליים של זיכרונות וחוויות במוחנו ובכלל הווייתנו. הורים נוטים לפתח ציפיות מילדיהם שעוד לא נולדו, תוך שהם מורישים ומייחסים להם שלל תכונות, כישורים ואמונות. הילדים קולטים את המטען ההורי ומפנימים ציפיות אלה, אבל הם נולדו גם עם מהות משלהם, עם שורש נשמה משלהם שחייהם יסובו סביב גילויו ודיוקו. פצעי ילדות יחדדו את מסעם לחיפוש משמעות ול"תיקון" האהבה.
ישנם אנשים שמשמעויות עשיותיהם מתפתחות לאורך מסלול חייהם. יש כאלה ש"יודעים" אותן בראשיתו. במסלול החיים שיבנו מתעצבים מכלול מרכיבים שמהם תצמח משמעות חייהם.
בין הורים וילדים מתקיים תהליך מתמשך ומתמיד של הסתגלות הדדית, שבו ההורים יכולים להבין, מי יותר ומי פחות, את מהותם של ילדיהם בנפרד מציפיותיהם. במקביל הילדים לומדים לברור ולבחור בין מה שהוא שלהם לבין מה שמושלך עליהם, שמעיק עליהם, לא מתאים או לא מדויק להם. ילדים והורים רבים מתקשים לראות אלה את אלה באופן נפרד, ועם זאת בילדים קיים דחף להעמיק בביטוי מהותם האותנטית.
המשפחה היא הארגון הראשון המעצב את יחסי האדם עם העולם ואת מיקומו בו. משפחה מחזיקה ערכים, חזון, "הנהלה" (בדרך כלל ההורים), תחומי עניין, שייכות ועוד, "שדה אימונים" עם אחים ואחיות שמעצבים את הבסיס של מקום האדם בעולם, התמודדות עם תחרות, ייחודיות, ציפיות, אפיונים שנובעים מסדר ההולדת. למקומו של כל אחד מבני המשפחה בתוך המארג הארגוני יש השפעה על תפקידו בהמשך. גם המיקום של ההורה בסדר ההולדת שלו משפיע על ציפיותיו מילדו שנולד באותו המיקום. פעמים רבות גם השמות שנותנים לילדים מספקים להם תפקיד. גילי, אורי, אדיר ואור הם דוגמאות לשמות שטעונים בתפקידים מסוימים ושמשפיעים על זהות נושאיהם בהמשך החיים.
חופש הבחירה במסלול חיים חיוני לתחושת סיפוק בעשייה, אך האם יש לנו בחירה במסלול חיינו? האם משמעות חיינו מתפתחת בתוך הווייתנו לאורך השנים? היהדות מלמדת ש"הכול צפוי והרשות נתונה" (מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ו), בעיקר בילדותנו, שהיא המסד להמשך חיינו ושבה נבנים בסיסי הווייתנו. פרויד טען שבילדותנו אנחנו משלימים את יסודותינו הנפשיים. אבל יש גם בחירה! והבחירה יכולה להיות אינטואיטיבית או מושכלת לאורך החיים. בשלב מסוים אנשים עשויים להכיר בכך שמסלול חייהם אינו מתאים יותר לתחושת השליחות שלהם ולבחור בשינוי: לעיתים ב"חזרה" למקורות ולעיתים להפך, בשחרור מהם.
בקרב ילדים אפשר להבחין בנטיות בנות חלוף ובנטיות יציבות, שמתחזקות עם השנים. ישנן גם נטיות שמתפתחות מתוך קשר ייחודי וחם עם בן משפחה מסוים או עקב טראומה. ילדים רבים שמי מהוריהם חלה פנו בבגרותם למקצועות הריפוי, אך במרוצת השנים חשו לעיתים שזה לא היה ייעודם מלכתחילה וחיפשו שינוי. באופן דומה, אנשים שגמגמו כילדים יכולים לבחור בפצע ילדותם כמנוף לריפוי ולבחור להתמחות בתקשורת או לעבוד כקריינים, כנואמים או כמורים.
בהיותי ילדה קטנה, כבר בגיל הגן, הייתי מאזינה נאמנה לשיח האימהות של חברותיי בשקט ומהצד (כך למדתי יידיש). לפעמים הייתה אחת מהן ערה לכך ואומרת, "הקטנה הזו מקשיבה למה שלא מתאים שתקשיב," ואני התקפלתי בתוכי, העמדתי פנים שאני מפנה מבט אך לא איבדתי ולו שיח קטן שהתנהל בסביבתי. זה היה מרתק עבורי, בחלקו לא מובן ובחלקו מפתיע. הרבה לא הבנתי. נדמה לי שכבר אז למדתי מה זה "טיפול מקשיב" או "הקשבה טיפולית", והתפתחה בי סקרנות אין־קץ בנוגע לצפונות נפש האדם. "שיח השכנות" היה לי בסיס לריפוי ולתיקון של היעדר שיח במשפחתי.
בגיל ארבע או חמש ילדים מתחילים לומר בספונטניות מה הם רוצים להיות כשיגדלו. רבים מהילדים בגילים אלה בוחרים במקצועות סטריאוטיפיים, משום שידיעותיהם על המקצועות השונים מוגבלות. הם מכריזים שיהיו טייס, כבאי, אסטרונאוטית, מלכה או מורה, אך הדברים אינם כפשוטם. ההיבט החשוב הוא המהות — כוונת העשייה ולא המקצוע עצמו.
כדאי לבחון מהם המאפיינים שאליהם מכוונים הילדים בבחירותיהם. ייתכן שילדה רוצה להיות מלכה משום שהיא רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר, ומנגד ייתכן שהיא רוצה בשליטה, בניהול העולם, בעושר או ביופי. ייתכן שילד רוצה להיות כבאי משום שבעיניו כבאים הם גיבורים מצילי חיים, וייתכן שהוא מוקסם מתופעת האש ושכאשר יגדל יחקור אותה ככימאי.
המהות מתבררת כשהמבוגרים פותחים בשיח עם הילדים ושואלים שאלות העוסקות בתיאור הוויית העשייה שבה חושק הילד. לפתע מגלים שהילדים פתוחים לחקירה ולשיח. בשיח כזה ההורים מגלים ולומדים דברים רבים על ילדיהם, והילדים מתמללים לעצמם את העדפותיהם.
ככלל, השיח על עשיות בין הורים לילדיהם עדיין מצומצם מדי, הן בשנות הילדות והן בהמשך החיים. גם בשנות הבגרות ובגילים מאוחרים מתקיים שיח אישי או משפחתי מצומצם על קריירות בין־דוריות, בחירה בעיסוק, כמיהה למשמעות, פספוסים ותשוקות לעשייה. עם זאת, בשנים האחרונות גוברת המודעות לשיח זה וכליו משתכללים ומושחזים, כמו גם הכלים המקצועיים המעודדים מודעות לצורך בשיח זה בין אדם לעצמו, לחבריו ולמשפחתו.
אחד הכלים היעילים הוא התבוננות מושכלת בהתנהגות, הן של ההורה והן של הילד. תשאול לגבי משמעותה עבור כל אחד מהם שופך אור על הצרכים האותנטיים.
***
לפני שנים אחדות הגיעו אליי הורים מודאגים בשנות הארבעים לחייהם. ילדיהם היו בני עשר ושבע. ההורים היו מודאגים בשל בתם הצעירה, שחששו שהיא דיכאונית. כשתיארו את ילדיהם תיארו את הבכור שי כאינטליגנטי וסקרן אך נוהג באלימות בבית הספר, בעוד בתם דפנה, לדבריהם, אינה סקרנית, מדוכאת ולא חכמה. לאחר אבחון פסיכולוגי מקיף התברר ששי אוהב להראות לכולם שהוא חכם ואילו לדפנה עולם פנימי עשיר מאוד והיא אינה חשה צורך להחצין אותו או להתחרות באחיה. ביקשתי מההורים לבחון את האפשרות שדפנה חכמה לא פחות משי, אך מבטאת זאת אחרת. לאורך התהליך זיהה האב שהוא ואחותו קיבלו התייחסות זהה לזו שגילה לילדיו. הוא היה האח המבריק, ואחותו הייתה "הילדה הרגילה". מודעות זאת הפתיעה וסקרנה אותו. הצעתי להורים להתבונן בדפנה באופן מודע עד פגישתנו הבאה; במה שאמרה, בעבודות שעשתה וגם בשיח שלה עם חברותיה. נוסף על כך הצעתי להם לשוחח איתה על כל נושא שיעלה על דעתם ולהתרשם מדבריה ומתגובותיה. הם בהחלט היו מופתעים מהשיח החדש עם בתם, והיא מצידה הרגישה שההורים "לומדים" אותה. שינוי תפיסתם שיפר באופן ניכר את תפקוד הילדים, את היחסים בין האחים ואת התפיסה של ההורים לגבי כל ילד.
הורים אכן יכולים "להיתקע" בתווית שחוו במשפחתם המקורית ולשים אותה על ילדיהם, כמו במקרה זה.
כמו רבים אחרים, הורים אלה השליכו ציפיות לא מודעות על המשפחה שבנו, שנבעו מהמבנה המשפחתי שממנו הגיעו.
כשהיו ילדיי בני שלוש, ארבע וחמש נכנסתי ללחץ כשחוויתי אותם כ"מדוכאים". אביהם לא הבין "מאיפה אני מביאה את זה", והחלטנו שאלך לגננות ואבדוק מה קורה להם. הגננות הבטיחו לי שהם שמחים ומלאי חיים ולוקחים חלק פעיל בחיי הגן. הבנתי שהתבלבלתי. נזכרתי שבהיותי בת חמש נפטר אחי בן השנה וחצי והבית שקע בדיכאון. אימא נכנסה למיטה, ואני עסקתי במוות בלי כל שיח עם הוריי, עם הגננת או עם מישהו אחר. היה ברור שאסור לדבר על הרגשות. זה היה כואב מדי בתוך השקט הנורא הזה, הייתי בודדה ומפוחדת מאוד, אפילו מדוכאת.
כשהגיעו ילדיי לגיל הגן, השלכתי עליהם את המשאלה של הילדה שהייתי שיראו את צערי ואת כאבי וייחסתי להם דיכאון שאיננו שלהם. משהבנתי זאת טיפלתי בעצמי והנחתי את ילדיי בעולמות שלהם.
בדרך לא מודעת הורים מתקשים להימנע משחזור דפוסים מוכרים מעברם. השוואות בין ילדים עטופות בחרדות ומבוססות בעיקר על חוויות העבר של ההורים. הילדים, מצידם, לומדים אילו פעילויות הם אוהבים ואילו אוהבים הוריהם — מה אימא מעדיפה לעשות איתם, במה אבא מעדיף לשחק ומהן העדפותיהם של בני משפחה נוספים — וכך הם בוחרים, בודקים ומתאימים את עצמם.
על פי רוב הורים נוטים יותר להלעיט ילדים בכורים בחרדות ובציפיות, שרובן לא מודעות ומועברות לילדים כפחדים, בעיקר מתוך חוסר ניסיון בהורות וחוסר ביטחון. מרבית הילדים הבכורים נוטים לשאת באחריות רבה יותר ביחס לאחיהם ולאחרים בכלל, ללכת יותר בתלם ולרצות את ההורים. יחד עם זאת הם מנהלים טובים יותר, משום שניהלו את אחיהם. הם אנשי ארגון טובים בניהול פרויקטים, בהפקה ובהנהגה, אך יש להם יותר חרדות בכלל וסביב הקריירה בפרט.
בני הזקונים, לעומתם, נוטים להיות יותר יזמים, ממציאים ופורצי דרך, כי להם ניתן הרבה יותר חופש בחירה. ילדים אלה רשאים לנסות, ליפול ולשגות.
ביניהם גדלים ילדי האמצע, הנוטים "לתווך" את העולם ולפשר "בין לבין". יש בהם הנוטים להיות מטפלים, יועצים, מגשרים ולעיתים אף שופטים. הם טובים בתפקידי רוחב ולעיתים נשארים גמישים ביחס לשאלה מהו תפקידם, כמה נותנים להם וכמה מגיע להם לקבל. כך בתוך המשפחה ובהמשך בעולם שהם בונים.
בבתים שבהם גדלים שני ילדים, יש אפשרות ששני הילדים יעבדו יחד ו/או יעסקו בתחומים דומים. לעיתים אחד מהם לוקח חלק ייחודי ממאגר הדנ"א המשפחתי. כך, ילד בכור בעל יכולת תקשורת גבוהה שמצליח בלימודים יפנה מקום לילד השני להיות אומנותי, טכני או ספורטיבי. לפעמים נוצרים פערים בין "מוצלח" ו"לא מוצלח". הבחירה היא בדרך כלל ביחס לאח האחר.
ישנם כמובן יוצאים מן הכלל, כי כל משפחה פועלת כארגון שונה. כל אחד מהילדים מקבל הורים ומשפחה שנמצאים בשלב שונה בהתפתחות שלהם, בהשוואה לשלב שבו קיבלו אותם אחיהם או אחיותיהם.
כך, למיקום של הילד בסדר הלידה במשפחה ולתכונות של בכור, אמצעי או "קטן" שמיוחסות לו ישנו תפקיד מרכזי בעיצוב דמותו. לעיתים יש "גנֵבת בכורה". ההורה, בשיתוף פעולה עם הילד, מעביר את הבכורה לילד מספר שתיים. בבדיקה נמצא לעיתים שכך היה גם במשפחת המקור של ההורה. הוא "גנב" בכורה (או אחיו גנב ממנו) ולמרות היותו מספר שתיים התנהג כבכור וכך גם התייחס לבנו.
מקרים של מחלה, תאונה, נכות או מוות תורמים להתפתחות היחסים של הילדים במשפחה. במשפחות שבהן נולדו ילדים לפני או אחרי אחים חולים, אחים שנפטרו או אחים בעלי צרכים מיוחדים, או אחרי הפלות רבות, יהיה לילדים מקום אחר במשפחה והציפיות מהם יהיו שונות, חלקן פנטזיות של ההורה וחלקן פנטזיות של הילד, למשל להביא נחת ושמחה במקום האחים שאכזבו, לכאורה.
אין ספק שעובדת היותי בת יחידה, שאחיה הקטן נפטר, עוררה בהוריי ציפיות כפולות ומכופלות ממני. עובדה זו חידדה את הבנתי באשר למקומם של ילדים יחידים. היותם במרכז תשומת הלב או ההזנחה והיעדר התמודדות עם אחים משאירים אותם מיומנים פחות ביחסים בין־אישיים ובשייכות לחברה. הייתי מובילה או מתבדלת. נדרשו לי שנים להפוך לחלק מהחבורה. במובנים רבים נשארתי בת יחידה. ילדים יחידים מתקשים יותר בהסתגלות ובהשתייכות לחבורה. באותה המידה שהם יכולים להיות מנהיגים ומובילים, הם יכולים להיות אאוטסיידרים ובלתי מסתגלים. בכל מקרה הם יהיו חסרי מיומנויות של שותפות שיאפשרו להם להתנהל כשווים בקבוצת האחים שמייצגים חבריהם.
השיח על מהותו של הילד מתחיל כאמור בגיל מוקדם מאוד. אימהות מציעות לילדים אוכל ומשחקים עוד לפני שהם מתחילים לדבר. כבר בגיל שנה או שנתיים שואלים ההורים את ילדיהם שאלות כמו, "רוצה את השפן?" "את רוצה לשחק בלגו?" "אתה רוצה לצייר?"
כיום המבחר מגוון והאפשרויות רבות, הן להורים והן לילדים. כבר בגילים מוקדמים יחסית אפשר להבחין בהעדפות של שני הצדדים ולשוחח עליהן.
באופן לא מודע, הורים לא תמיד מבחינים בתחומים שאליהם הם מושכים את ילדיהם. חלק מההורים שייכים לדור שבחר בעיסוקו על בסיס סטריאוטיפי ופרקטי ולא מתוך זיהוי צרכים אישיים ובחירה אותנטית. פעמים רבות הם מייעצים לילדיהם לבחור עיסוקים שלתפיסתם מכינים אותם לעתיד הלא נודע, אך יש בכך פרדוקס — ספק אם יש בניסיון אישי מעברם, עתיד ישים עבור ילדיהם.
אם ברצוננו לעזור לילדינו למצוא ולהגדיר את המהות שלהם, עלינו להתבונן בהם ולהקשיב להם בהווה. הילדים יודעים מתוך תוכם מה הם אוהבים לעשות. עם זאת, אין משמעות הדבר שהם יודעים לבטא את צורכיהם. הם זקוקים לשיח, שגם ההורים צריכים ללמוד לקיים. הורים צריכים להציע לילדיהם פעילויות או עיסוקים שהם עצמם אוהבים, שהרי כך ייהנו כולם מהשיח ומעשייה משותפת ומהנה. התהליך מורכב, כיוון שלהורים יש תפיסה אידאולוגית בנוגע למה ש"נכון", מה ש"לא נכון" ומהו משחק "חינוכי", ולעיתים הם מתכחשים למשיכתם הטבעית למשחקים אחרים שהם והילד ייהנו מהם יותר. האמונות וההרגלים טבועים בנו, ודרוש מאמץ רב כדי שנהיה מודעים להם; מאמץ רב עוד יותר דרוש כדי שנוכל לוותר עליהם ולהיות פתוחים לחידושים ולהפתעות.
עבודתי עם נועם ומשפחתו הייתה תהליך כזה של גילוי והיכרות הדדיים בין הילד והוריו. נועם היה ילד יפה בן שבע. כשנפגשנו, עיניו התרוצצו באי־שקט, כאילו ניסה להבין את המתרחש בחדר. נראה שהאי־שקט שלו עורר בהוריו מתח, והם, מצידם, ניסו להרגיעו. הוריו של נועם, ענבל וערן, הגיעו אליי משום שבנם נהג לקפוץ מעצים ומגגות, וכשהיה צעיר יותר אף קפץ מהארונות בבית ולא פעם נפצע והגיע לבית החולים.
ניסיתי להבין מה המטרה של קפיצותיו ופגיעתו בעצמו. אחרי שתיארו את ה"בעיה" של נועם, שלוקח סיכונים הכרוכים בפגיעה בעצמו, תהיתי מה הילד רוצה "להגיד" בהתנהגותו זו.
"מתי הוא מגיע למיון?" שאלתי את ההורים בלי לדעת מדוע העליתי את השאלה. חיפשתי עוגן להבנה. לעיתים במעשים מסוכנים יש מסר, וחשבתי שאולי אמצא את התשובה בשעה או באירוע המשפחתי שבו זה קורה.
"כמעט תמיד בימי שישי אחר הצהריים," השיבה האם בעודה תמהה, "איך לא קלטתי את זה..."
"מה קורה ביום שישי במשפחה?" שאלתי.
"אבא יוצא לשוט ביאכטה שלו," השיב נועם.
"היית פעם ביאכטה של אבא?" שאלתי.
"כן, אני אוהב לשוט בה בחופשות, אך בימי שישי אבא יוצא בלעדיי, עם החברים שלו, והם עושים שיט אמיץ," ענה.
המילה "אמיץ" שינתה את התייחסותי להתנהגותו של נועם. במקום לראותה כמסוכנת, שיערתי שלתפיסתו, התנהגותו אמיצה ונועדה לזכות בתשומת לב ואולי גם בהערכתו של האב, שעימו ביקש לבלות זמן רב יותר.
הוריו של נועם, ענבל וערן, הגיעו ממשפחות שבהן הישגים צבאיים קיבלו משנה חשיבות: קצונה, יחידת קומנדו וכן הלאה. ערכי הגבורה היו מעל הכול — לא היה מקום לפחד, גם לא בקרב בנות.
"הקפיצות והפעלולים של נועם קוסמים לו ומושכים אותו," אמרתי, "אולי בעיניו האומץ להסתכן ואפילו להיפצע הוא ביטוי לגבורה."
ערן סיפר, "גם אני חונכתי על ערכים דומים. אבי היה איש צבא, שירת כמג"ד במילואים והיה בעל תפקיד חשוב מאוד. ביתנו היה מלא באווירת צבא — סיפורי גבורה על מבצעים ומלחמות. בשלב מסוים למדתי ג'ודו וקרטה, משום שהיה חשוב לי להראות לאבא שאני מתכונן לצבא ושגם אני אהיה גדול וגיבור כמוהו. כשאחי, נועם, נפל במלחמת לבנון, השכול הגיע לביתנו. הביטויים 'אמיץ' ו'לא אמיץ' קיבלו משמעות אחרת."
"נראה שנועם נולד לסביבה שלא הותירה לו כמעט אפשרויות אחרות, כמו לנגן בכינור או לרקוד בלט," אמרתי, "הוא גדל בבית שבו ייתכן שמצפים לאומץ גם במחיר ויתור על השמירה על עצמך."
בהמשך ביקשתי מנועם לספר לי על שמו. נועם אהב את שמו. הוא תיאר את הדוד המת, שעל שמו הוא נקרא, כ"חייל גיבור ואמיץ״. ענבל שמעה את דבריו של בנה והחרישה, בעודה עוצרת את דמעותיה. ערן לא היה יכול לעצור את דמעותיו. החדר התמלא בכאב. באותם רגעים נראה שההורים הצליחו להבין טוב יותר את ילדם, אשר במעשיו המסוכנים והנועזים רצה בכל מאודו לומר להם דברים שלא מצא להם מילים. התלבטתי איך לעזור לנועם "להיות אמיץ" וגם לשמור על עצמו, כערך.
שיתפתי בחיפושיי את ההורים של נועם לאחר כמה פגישות נוספות, שבהן התקיים שיח בין ההורים, נועם ואחותו שהצטרפה לתהליך. רציתי לתעל את הצורך הגדול ואת הכמיהה של נועם להפגין אומץ לכיוון מבוקר ובטוח יותר, בלי לוותר על רצונו ועל אומץ ליבו. דיברנו על אומנויות לחימה, על טיפוס הרים, על גלישה בים ועל קרקסנות.
"היית פעם בקרקס?" שאלתי.
"כן, פעם אחת," ענה ופניו צהלו.
"מה דעתך ללמוד קרקסנות? זה דורש הרבה אומץ, גמישות והתמדה," הצעתי.
נועם שמח על האפשרות.
כמה חודשים מאוחר יותר סיפרו לי ההורים שנועם נהנה מלימודי הקרקסנות. הוא מצא בהם מסגרת בטוחה, שדרכה יוכל לממש את צרכיו ללא סיכון. הוא מרבה להתאמן, פציעותיו פחתו והוא לומד זהירות ומקצוענות ממוריו. נוסף על כך הישגיו בלימודים השתפרו. השיח המשפחתי, בעיקר עם אביו שהסיע אותו לשיעורי הקרקסנות וצפה בו, ביסס ביטחון חדש במשפחתיות ובכוחותיו כמו גם במגבלותיו.
פצע ילדות חיפש ריפוי, מצא ערוץ והרגיש שעשייתו משמעותית ומרבה אהבה.
הורים רבים מתלבטים באשר לתכונות שעליהם לחזק בילדיהם: האם עליהם לחזק תכונות חזקות או חלשות? התלבטות זו הולידה מחקרים רבים בנושא, גם לגבי מבוגרים. מניסיוני, הפתרון הוא אינדיבידואלי. לילדים רבים מפריע שישנם תחומים שבהם הם חלשים, ולכן הם מעדיפים לחזק אותם. לעומת זאת, ישנם ילדים שמעדיפים להתמקד אך ורק בתחומים שבהם הם חזקים.
לא פעם תוויות אלה של חוזק וחולשה קשורות בציפיות הסביבה ובהערכותיה, וכן בטיב המשימות הנכפות על הילדים או הנבחרות בשמם. לעיתים הילדים עשויים להגיב מתוך פחד מכישלון. עם זאת נראה שהיכולת לעמוד בכישלונות היא תכונה שזוכה כיום להערכה רבה יותר ולתשומת לב. הרי במהלך חיינו ניאלץ כולנו להתמודד עם הבלתי צפוי, להמציא את עצמנו מחדש, להיכשל, לדייק וליצור עשיות בהתאם לכך. היכולת להתמודד עם אי־הצלחה וכישלונות היא קריטית למסע החיים.
באחד הימים הגיעו אליי שני הורים מצליחנים ומסורים עם ילדיהם, תאומים לא זהים. לדברי ההורים, לאחד הילדים היה קושי גדול בלמידה ואילו הילד השני היה מבריק מאוד כבר מגיל צעיר. הם ביקשו להבין מה נכון לחזק אצל הילד שהתקשה בלימודים. לאחר תהליך של אבחון ושיח, התברר כי הילד המתקשה היה בעל כישורים ותשוקה לספורט, תחום שנמנה גם עם התשוקות של אביו. הצעתי שהילד יתנסה באומנויות לחימה. הוא שמח, וההורים הסכימו. הם הרפו את הלחץ באשר להישגיו הלימודיים, והילד הצטרף לחוגי אומנויות לחימה. כבר בראשית דרכו התברר כי הילד מצטיין ומשקיע בכל עשייה הקשורה בגוף. הוא חש כי סוף כל סוף נמצא מקומו וכי הוא מצליח, וגם הרגיש מוערך בעיני הוריו ואחיו.
נראה שמשמצא הילד את התחום שבו הוא מצטיין, השתנו גם השיח המשפחתי וגם מקומו בתוך המשפחה. כך, מילד שנכשל, שהיה מכונס בעצמו ונרדם בשיעורים או מתנהג באלימות, התפתח להיות ילד אקטיבי ומעורב, בעל ערך עצמי, שמנצח בתחרויות ושהוא מקור לגאווה. יחד עם השיפור בביטחונו העצמי, השתפרו מעט גם ביצועיו בלימודים. הוא גבה, הזדקף והיה גאה בעצמו. גם האח המבריק הרגיש טוב יותר כעת, משנוצר איזון חדש ביניהם. הוא הצטרף מדי פעם לפעילויות אלה ולעיתים אף קינא ביכולותיו של אחיו.
ההכוונה ההורית של ילדים יכולה במקרים קיצוניים להפוך לשנים של מסלול עקר לילד, שיודע באיזושהי רמה שהוא עושה כמצופה ממנו, ולא כפי שהיה רוצה. יש שאינם מודעים ל"הליכה בדרך לא שלי" ויש שיודעים. רותי ידעה. משפחתה הייתה שייכת לאותן משפחות שבהן יש ילד "נבחר" שגדל במשפחה שבה הורה אחד מייחס את משמעות חייו לבנו או לבתו; למשל אב שחלם על קריירה של ספורטאי או על קריירה מוזיקלית ולא הצליח להגשים זאת, שהעביר את המשאלה לבנו או לבתו. לפעמים זה מצליח ולפעמים זה נגמר במפח נפש.
נפגשתי עם רותי, אישה שאביה טיפח אותה להיות צ'לנית. היה ביניהם קשר מיוחד. אביה חלם להיות פסנתרן סולן, אך נסיבות חייו הכשילו ניסיון זה. מגיל צעיר רותי ניגנה במשך שעות. "בכל השיעורים אבא נכח, מאושר ואולי גם קצת מקנא," אמרה. בבגרותה ניגנה מוזיקה קאמרית והייתה נגנית טובה אך מתוסכלת. כשכבר הייתה אם לילדים ומורה לצ'לו באה לטיפול. "אינני אומנית ואינני באמת מורה לצ'לו. עשיתי את זה למען אבא," היא כבר הבינה.
התהליך שלנו כלל בעיקר הבנה של יחסיה עם אביה ועם אימה שעמדה מהצד — על עומקיהם וקשייהם. זיהינו ועיבדנו אותם. החלק הקשה היה לבשר לאבא שהיא רוצה לעזוב את קריירת הנגינה. רותי הייתה נחושה. "היום אני יודעת שרציתי שאבא יאהב אותי. הצ'לו חיבר בינינו. לא היו הזדמנויות אחרות. כך הייתי 'הבת שלו' וזה היה כל כך חשוב. אימא הייתה מחוץ לסיפור. היה לי את אבא יותר מכל הילדים." רותי ידעה מגיל צעיר שהמסלול שאבא סלל עבורה לא היה ייעודה ולא נתן לה משמעות, אך פחדה להעמיד במבחן את אהבת אביה.
במהלך דרכנו המשותפת פנתה רותי להייטק, נחושה לעסוק בתחום שבו היא מובילה תהליכים ומנהלת אנשים. לאחר שהשקיעה שלושים שנה בריצוי אביה, לא היה פשוט להחזיר אותה להקשיב לנטייתה האותנטית ולוותר על הנחת שהסבה לאבא האוהב והמסור ועל "דרישתו" שתמלא בשבילו את עולמו החסר. רותי הייתה דוגמה למידה שבה האדם יודע מהי דרכו ולכך שלעיתים עיקר העבודה הוא סילוק המכשולים.
גם יואל היה ילד ש"ידע" את מהותו אך לא הצליח לבטא אותה בעצמו. יואל, יתום צה"ל שגדל עם הפרעות קשב וריכוז, נשלח בילדותו בהמלצת פסיכולוגים ללמוד תופים ולאחר מכן סקסופון. למרות הצלחתו במוזיקה, כשבגר הרגיש כי הוא לא ממש מתחבר לתחום בנשמתו. כשהגיע אליי לתהליך, ניגן בתזמורת מכובדת ביותר, אך ביקש לדעת ולהגדיר מהי תשוקת עשייתו.
"מוזר, זה לא המקצוע שלי," התעקש כבר בפגישה הראשונה, "למרות שאני טוב בזה. אני לא מוזיקאי בנשמה שלי."
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"אני מרגיש את זה בפנים," השיב בנחישות, "חבריי הנגנים זורחים ממש בכל פעם שהם מנגנים ורוצים לנגן עוד ועוד. אני לא. דברים אחרים מושכים אותי."
באותה התקופה החל יואל לקנות ולמכור בהתלהבות ובתחכום כלי נגינה, ומצא דרך לשווק ספרי תווים זולים יותר מאלה שמכרו החנויות. הוא החל להרוויח וגילה עד כמה הוא יצירתי בעסקים. לא היה לו ספק שהתחום העסקי זורם בדמו.
הצעתי ליואל לחקור את עץ התעסוקה המשפחתי שלו.
לשנינו התברר שסכסוכי ירושה בין אימו לבין משפחת אביו הובילו לכך שיואל לא היה בקשר עם משפחת אביו, שנפל לפני שנולד. "אימא כאבה את כל מה שהיה קשור במשפחת אבי, אז לא שאלתי ולא חקרתי," אמר.
כשהורה נושא כאב ביחס לנושא מסוים, הילד נמנע מעיסוק בכך. "ייתכן שהיום אימא פחות רגישה," אמרתי והצעתי לו לבקש את רשותה לפנות למשפחת אביו. אולי בעקבות היכרותו עם משפחת אביו, מהות הקונפליקט שלו תהיה בהירה יותר, ואולי גם הקשר שלו לעסקים. הרי אימא ואבא נמצאים בתוכנו באופן שווה מבחינה גנטית, נטיותיהם נוכחות בתוכנו וחלק ממסע חיינו הוא לזהות אילו חלקים מרכיבים אותנו ובמה אנחנו בוחרים. משקיבל את האישור מאימו, נפגש יואל עם בני משפחת אביו לראשונה מאז לידתו.
"כאילו שעכשיו הכרתי את החצי השני שלי שלא היה לי אישור לפגוש," סיפר. התברר שרוב בני המשפחה של אביו הם אנשי עסקים מצליחים. "כל כך שמחתי, כאילו באתי הביתה. אני מרגיש שלם ומחובר יותר, כי הצד העסקי הזה פשוט בעבע בתוכי."
אביו, כך גילה, הגיע ממשפחה שגידלה דורות של תעשיינים ואנשי עסקים, והוא ירש ממנו את הכישורים לעסקים ואת המשיכה לתחום. מרגע שלמד על נטיות אביו ומשפחתו, היה לו קל יותר להשלים עם קרב פנימי של אימו שלא היה שלו. "עסקים" בשביל אימו היו דגל אדום, בגלל הקשר למשפחת האב המכאיבה לה. תהליך זה של זיהוי תשוקותיו למרות התנגדות האם לקשר עם משפחת האב ולפגישה איתם, העניק לו שקט נפשי לעשות חיל בעסקים ולשמור את המוזיקה כעיסוק נלווה.
"כאילו הצלחתי לחבר את אבא ואימא בתוכי למהות שלמה יותר," אמר בהקלה, "כאב ילדותי היה קשור לניתוק הזה, שערגתי לרפא... לא ידעתי איך."
ברמה של הדנ"א, כל ילד הוא חיבור של חמישים אחוז מהגנים של כל הורה. לאורך השנים מתחזק בי הרושם שגם הייעוד שנובע ממשמעות החיים של האדם הוא סוג של חיבור בין ייעודי ההורים הגלויים או הסמויים והמודחקים; סוג של חיבור מאחד בין עיסוקיהם ועשיותיהם המשמעותיות. תהליך כזה קורה כחלק מחיבור של יכולות, תכונות מורשות ותשוקות הקשורות לפצע. כך גם במשפחות שבהן הפצע הוא רב־דורי, למשל פצע של "חסר" או פצע של "מה שלא אעשה — לא יאהבו אותי", שעובר בין הדורות עד שיירפא.
נוכחתי לדעת שאצל ילדים למשפחות חד־הוריות, אצל יתומים או אצל ילדים להורים גרושים, תהליכי החיבור האלה איטיים יותר ופעמים רבות נחסמים, בעיקר כשהיחסים טובים פחות, סדוקים או אסורים. כאשר ההורים בקונפליקט עולה השאלה, "עם מי אני?" או "למי אני דומה?" אך בחוויה של הילד, כל בחירה כמו מייתרת את זו של ההורה השני, ולעיתים העיסוק בנושא מסוים נתפס כ"בגידה" בצד אחד.
במקרה של יואל, אימו אהבה מוזיקה, ואף שלפרנסתה עבדה כמורה, "תמיד סיפרה לי כמה רצתה להיות פסנתרנית. הרגשתי שכאילו הגשמתי את חלומה ובו זמנית הרגשתי שזה לא החלום שלי. כשהבנתי מה המקור לנטיותיי העסקיות, היה חשוב לי שאימא תשלים עם משפחתו של אבי. הרגשתי שהתהליך מרחיב את מרחב הבחירה ומעורר בי תחושת שלמות. אימא נענתה לי והחלו יחסים בין המשפחות. כשסיפרתי לה שאני סוחר בתחום המוזיקה ובכך יוצר שילוב מעניין, היא חייכה בסלחנות. הרגשתי שבירכה את בחירתי וזה חיזק אותי מאוד."
בספרי הקודם, "לכל אדם יש שביל" (2000), הצגתי את הרעיון שעל פיו ניתוח שיטתי של עץ העיסוקים במשפחה מאפשר לזהות את דרכי ההתמודדות של בני המשפחה עם בחירתם ביחס לתחומי העיסוקים הרב־משפחתיים. זאת ועוד, אפשר גם לזהות ולאתר את דרכי ההתמודדות של המשפחה עם משבר בעשייה או את דרכי היציאה מהם. מפליא עד כמה איננו מודעים לרבים מדגמי ההתנהגות במשפחה שמשפיעים בעוצמה רבה כל כך על בחירותינו ועל עשיותינו. חוסר מודעות להשפעות העבר מקשה עלינו לזהות את הבחירות, את ההזדמנויות לשינוי ואת התקיעויות הכרוניות ש"קיבלנו" בירושה.
בהינתן מודעות ובזיהוי ברור של מפת הדרכים מתגברת הבחירה; נעשה קל יותר לקבל את המגבלות ואת הצפוי. למשל, אם עוסקים בשאלת בחירת מקצוע, כדאי לבדוק ביתר תשומת לב אילו מקצועות נבחרו במשפחה, באיזה אופן הם נבחרו וכיצד התייחסו אליהם: האם העריכו בני המשפחה את קרוביהם ואת עיסוקיהם? האם עברו בירושה משתנים נוספים שעשויים לתרום להבנה? כיצד בחרו את עיסוקם? מה היו נושאי העשייה שלהם או התחביבים הנוספים שלהם, שלא היו מקור פרנסה? מה הייתה מידת הצלחתם? האם אלה היו מקצועות של הבכורים שזכו להערכה או מקצועות הצעירים וכך הלאה? ומה הקשר בין מקום הלידה במשפחה, המגדר וההגשמה?
במשך השנים חידדתי את השכבות שאליהן אפשר לחדור דרך למידת הירושות הבין־דוריות שאותן אפשר לזהות בחקר העץ המשפחתי, כמו גם את עוצמת ההשפעה על היחיד. חקירת העץ מאפשרת למחפשים למצוא את המטמון; את הנטיות הנעלמות האסורות וגם את אלה שהפכו לדגל המשפחתי. במיתוס התנכי, תרח, אבי אברהם, הוא בונה אלילים. בנו, אברהם, המשיך בכך, אך הוא כבר ברא את האל היחיד המופשט, לא לפני שניפץ את פסלי האלילים שבנה אביו. אבל הוא לא ניפץ את התשוקה שלו להמשיך את אביו בבניית אלוהים. בניגוד לאביו, אך גם מתוך הזדהות איתו, הוא שב וברא אל, אך בהתאם לאמונתו שלו. כך, לא ניתץ לגמרי את האזיקים הגנטיים שאיימו לכבול אותו, אלא העלה אותם לרמה מופשטת.
"ניפוץ" אלילי ההורה הוא לפעמים תהליך הכרחי במאבק על בחירה אותנטית. לפעמים יש צורך במאבק רב־דורי כדי לגבש ייעוד שמתחשב בסביבה ושהוא גם אותנטי.
הצורך של ילדים לעמוד בציפיות ההורים ובציפיות הסביבה וכך לזכות באהבה הוא מניע מרכזי בבחירת מסלול חיים כוזב, ובו זמנית גם מכשול ענק בדרך לחיפוש ולמיצוי של מסלול אותנטי מספק הנותן משמעות.
בעברי ייעצתי לחברה רב־לאומית שנדרשה לפיטורי עובדים. להפתעתי ולהפתעת כולם, הממצאים הראו שדווקא חלק לא מבוטל מהעובדים המצטיינים והמוצלחים ביותר בעבר החברה, שנחשבו לגאונים של ממש, לא הצליחו לתפקד מול המשבר והשינויים שחייבו יציאה מאזור הנוחות. הנכשלים בהסתגלות היו ילדים שהלכו עם הזרם שאליו כיוונו אותם בלי שהיה מקום לשאלות או "מחאות". הם שקעו בתחושת חוסר אונים וחלקם אף נתקפו בדיכאון. היה עליהם להסתגל למצב חדש, שדרש מהם לחפש ולהשיג בכוחות עצמם פתרונות או כסף עבור מלגות למחקריהם, ולשנות מטרות, דרכי עבודה והספקים בהתאם לתנודות במציאות.
כשראיינתי עובדים אלה גיליתי שאני מנהלת עם כל אחד מהם שיחות דומות מאוד. "הייתי ילד מצטיין. התחלתי כיתה א' כבר בגיל חמש, ותמיד הפנו אותי למקצועות המורכבים יותר. מעולם לא בחרתי ואיש לא שאל לרצוני. נבחר מה שהכי קשה כי אני יכול. הצטיינתי והובלתי כשהייתי בתיכון, למדתי גם באוניברסיטה מקצועות כמו פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים. כששירתי בצבא, גויסתי באופן אוטומטי ליחידה יוקרתית ומשם בחרו בי לתעשייה המכובדת והמתוחכמת ביותר. מעולם לא כתבתי קורות חיים, והשאלה מי אני ומדוע אני מתאים למשרה מסוימת לא עלתה במוחי. לא בחרתי, לא התראיינתי, לא נכשלתי. לא התלבטתי. הצטיינתי. לא שאלתי את עצמי במה אני רוצה לעבוד ואם מה שאני עושה זו בחירתי. כעת אני מרגיש אבוד, חסר כלים להתמודדות, לא מתפקד ולא יעיל."
רוב העובדים המצטיינים האלה היו בני ארבעים עד חמישים. בקרב מעטים מהם התעוררו סקרנות ותהיות חדשות באשר לקריירה שלהם. מעטים הצליחו לשפר את תפקודם במבנה החדש של החברה. רובם פוטרו, ואף שהחברה השקיעה מאמצים ומשאבים רבים ב"שיקומם" ובסיוע במציאת דרך לביטוי ולעשייה, רק מעטים מהם השתלבו שוב בעולם העבודה והעשייה בהצלחה.
כלי ההסתגלות שלהם היו מוגבלים ונוקשים, כמו גם יכולת ההתבוננות והחקירה הפנימית שלהם, תוך גישה גמישה ומסתגלת למציאות משתנה. "רוב חיי תפקדתי כבורג במערכת משומנת היטב, מתגמלת ויוקרתית. כשנדרשתי לעשות למען נשמתי ולהשיב על שאלות קיומיות, הרגשתי נכה," אמר לי אחד מהם והוסיף, "אני לא יודע כיצד להתלבט או להתבלבל."
כיצד זה אפשרי? אנשים אלה תמיד היו מוקפים במערכות שנשבו בקסם של גאונותם ושל הצלחותיהם ובקסמה של הדעה הקדומה באשר ל"מקצועות טובים" לעתיד, שאמורים להיות מקצועות מדעיים, מורכבים וקשים. כשהיו ילדים כמעט שלא ניתנה להם האפשרות לתהות, לבדוק ולשאול מי הם ומה הם רוצים. לא היה להם צורך לפתח יכולות רגשיות להתמודדות עם תסכולים ועם כישלונות, משום שתמיד היו נתונים תחת הילת חוכמתם והישגיהם.
כל משפחה מגדלת את ילדיה בצלמה ובדמותה, כמו גם בדמות הדורות שקדמו לה ומתוך חזון של הדורות שיקומו אחריה. אני מאמינה שבתוך המורכבויות, עם הקשבה אישית והדדית לצרכים אותנטיים, הורים וילדים יכולים להצטייד בכלים לזיהוי המצפן הפנימי וחיזוקו, כדי לבנות חוסן גמיש ודינמי שיאפשר עמידה בשינויים קוונטיים שעובר העולם היום.
בעולם משתנה ולא יציב אנו נדרשים יותר ויותר להגדרתו ולעוצמתו של המצפן הפנימי. הוא זה שיכוון אותנו כשהעולם תוהה ותועה סביב. כך למעשה גם הסביבה הבלתי צפויה מכוונת אותנו לבנות בסיס פנימי ומצפן אישי תוך זיהוי הצרכים האותנטיים הנדרשים לשם כך, כמו קיים "כורח המיצוי": ללא מצפן, איך אנווט את דרכי? וכך שר מייק בורשטיין בסרט "שני קונילמל״: "אומרים שאני איננו אני, על כן אני נבהל. כי אם אני איננו אני, אז מי אני בכלל?"
העלאת מרחב המודעות הפנימית והקשבה מדויקת לעולם הפנימי, וכן זיהוי, חידוד ודיוק של הצרכים הנדרשים והאפשריים בסביבה, אלה תהליכים מקבילים שהם הכרחיים על מנת להשתלב בעולם משתנה. בניית מצפן אישי ופנימי חשוב שתתאפשר מאז בואנו לעולם ולכל אורך דרכנו בו. המצפן האישי נבנה תוך קיום דיאלוג הדדי בין היחיד לבין עצמו כמו גם בינו לבין משפחתו לדורותיה לבין העולם. כל אלו מאפשרים בנייה דינמית מדויקת יותר של דרכים לביטוי הייחוד של הפרט, הנותן לו משמעות. שבילי המשמעות שאותם הוא מעצב מוּנעים ונבנים מתוך צורך פנימי מזוהה ואותנטי לעשייה שמחוברת לאני, מעצבת ומרפאת אותו ובכך בונה משמעות.
ד"ר אורניה יפה ינאי - פסיכולוגית קלינית ותעסוקתית בכירה, מדריכה ומתוות־דרך בארץ ובעולם, תלמידת יהדות ודרך הבודהה. פיתחה כלים, תיאוריות ושיטות ייחודיות, ומתמחה באבחון, בייעוץ ובטיפול, ביחידים ובמשפחות, במסעותיהם למימוש חזון ולמציאת משמעות ואהבה. כיזמית, הקימה את מכון "אדם מילֹא", מהמובילים בארץ בתחומי המשאב האנושי, ואת חברת עמ״י לייעוץ לעסקים משפחתיים.
