עירון מלמוד גנני
צירוף המילים 'טראומת ילדות' הוא ביטוי שגור מאוד, מדי לעיתים, בטיפול בילדים ובמבוגרים. תחתיו נפרש מנעד רחב של סימפטומים, כך שאם מסתכלים רק על הביטויים הקליניים ביום נתון בחייו של ילד אשר חווה טראומה משמעותית, ניתן לאבחנו עם הפרעת התנהגות, הפרעת אישיות גבולית, ADHD ,OCD, הפרעה דיסוציאטיבית ועוד. כאשר חושבים על כך בהקשר לעתידו של הילד, כאדם בוגר, מרחב הפעולה האבחנתי גדל עוד יותר. מחקרים רבים מראים כי אוסף מגוון של אוכלוסיות (מבוגרים במחלקות אשפוזיות, רוצחים, קורבנות אונס, אנסים, אובדניים ומאובחנים עם הפרעת אישיות), הם כולם לעיתים קרובות קורבנות להתעללות או טראומה בילדות. למעשה, ניתן לומר כי טראומת ילדות נפוצה כל כך בהפרעות הפסיכיאטריות של גיל ההתבגרות והבגרות, עד שעלינו לשכוח אותה, שהיא כמו מבטלת את עצמה.
עם זאת, במאמרה החשוב והבהיר משנת 1991, לנור טר קוראת לקהל המטפל שלא להרשות לעצמו לשכוח מטראומה שמקורה בילדות, בין אם מדובר במטופלים ילדים, מתבגרים או מבוגרים. היא טוענת כי עלינו לארגן את החשיבה שלנו סביב טראומת ילדות, אחרת אנו מסתכנים בטביעה בסימפטומים ואבחנות, ובאובדן הנקודה המרכזית בעיניה – שהיו אלו כוחות חיצוניים אשר יצרו את השינויים הנפשיים הפנימיים מלכתחילה. כדי לעשות זאת, טר מציעה מסגרת תיאורטית להגדרה רחבה של טראומה, המייצרת מבט מאורגן יותר על התופעה של טראומה בילדות. זאת, על מנת שנוכל לזהות את התפקיד האטיולוגי החשוב שהטראומה משחקת בהיווצרות של הפרעות רבות ושונות בבגרות. מסגרת זו לא באה להחליף את הטיפול בהפרעות ספציפיות בבגרות, עבורן לעיתים קיימת גישה טיפולית ייעודית, אך היא תורמת למודעות והיכרות עם המקור הפתולוגי הראשוני, תוך שהיא מספקת מידע חשוב להבנת התופעה, המחקר שלה ותהליכי הריפוי.
באנלוגיה מועילה, טר משווה בין הטראומה המוקדמת לקדחת שיגרונית בילדות, אשר למרות שטופלה או עברה, עשויה להשאיר את אותותיה על הילד ויכולה להוביל למצבים רפואיים שונים במהלך החיים. באותו האופן, טראומה נפשית בילדות מובילה לשינויים נפשיים אשר בסופו של דבר אחראיים לסימפטומים ולמצבים שונים בבגרות, כמו אלימות, ניתוק, פגיעה עצמית והפרעות חרדה שונות. למרות שמצברים רפואיים כמו אי-ספיקת לב ודלקת פנים הלב בבגרות נראים שונים מאוד זה מזה ודורשים טיפולים ספציפיים, הסיבה המקורית שלהם – קדחת השיגרון בילדות – נותנת דפוס מארגן לגישה הטיפולית של הרופא, ובהתאם לכך כל רופא פנימי טוב מיומן בזיהוי התסמינים ולקיחת היסטוריה רפואית מקיפה.
המאמר הנוכחי מבוסס על מחקרים קודמים של טר אשר עסקו בתגובה של ילדים ובני נוער לטראומה, ובעיקר על ניסיונה הקליני עם מעל 150 ילדים שהגיעו להערכה או טיפול אצלה לאחר שחוו מגוון זוועות שנוצרו "מבחוץ". בחלקו הראשון של המאמר, טר מציעה הגדרה לטראומת ילדות ומצביעה על 4 דפוסים המאפיינים כמעט את כל המצבים הנובעים מפגיעה קיצונית בילדות, בין אם חד פעמית או מתמשכת. בחלקו השני, טר מחלקת את מצבי הטראומה בילדות לשתי קטגוריות גסות, ומכנה אותן טראומות ילדות מסוג I וסוג II. היא מציעה שילדים הסובלים מטראומות מסוג I, תוצאות של מכה פתאומית אחת, שונות במובנים מסוימים מילדים הסובלים מטראומות מסוג II, תוצאות של פגיעה מתמשכת או חוזרת. בהמשך, היא מתייחסת לתנאי החפיפה של טראומות ילדות שנראות כמתיישבות בין שני הסוגים. לאורך המאמר, טר מספקת וינייטות קצרות מעבודתה הממחישות את שלל הסימפטומים שהיא מתארת.
באופן בסיסי, טר מגדירה טראומת ילדות כתוצאה הנפשית של פגיעה פתאומית אחת חיצונית או סדרה של פגיעות, אשר הופכת את הצעיר חסר אונים באופן זמני ופורצת מעבר למנגנוני ההתמודדות וההגנה הרגילים. בתוך כך, היא הרחיבה את מושג הטראומה כך שיכלול לא רק את המצבים המאופיינים בהפתעה עזה, אלא גם את אלה המלווים בציפייה ממושכת ואשר נמשכים זמן רב. יש לציין כי על פי הגדרתה, כל טראומות הילדות מקורן מבחוץ, ואף אחת מהן לא נוצרה רק בתוך מוחו או נפשו של הילד. תחת חשיבה זו, לאחר שהאירועים החיצוניים מתרחשים, הם מובילים למספר שינויים פנימיים בילד, וכמו במקרה של קדחת שגרונית, השינויים נשארים פעילים במשך שנים – לרוב לרעת הצעיר הפגוע.
ο שימוש בזיכרונות ילדות מוקדמים בפסיכותרפיה אדלריאנית: עדויות ממחקרי מוח עכשוויים
ο הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות: פרק 12 מתוך הספר "נרשם בגוף"
ο נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות
להבנתה של טר, ישנם מספר מאפיינים ידועים המייחדים את הטראומות של הילדות ונוכחים במרבית המקרים של טראומות מוקדמות. ביניהם בולטים דיכוי מחשבות, בעיות שינה, תגובות בהלה מוגזמות, רגרסיות התפתחותיות, פחדים יום-יומיים, הימנעות מכוונת, פאניקה, עצבנות וערנות יתר. מתוך אלו, טר מדגישה 4 מאפיינים כחשובים במיוחד, היות וניתן להבחין בהם ללא תלות בגילו של הילד או בשלב בו הוא נמצא בהתמודדות עם הטראומה. מאפיינים אלו הם: (1) זיכרונות חזותיים או חושיים, עוצמתיים וחוזרים; (2) התנהגויות חזרתיות; (3) פחדים ספציפיים לטראומה; (4) שינוי עמדות לגבי אנשים, היבטים של החיים והעתיד. ארבעת המאפיינים הללו נמצאים כמעט בכל המצבים הנובעים מטראומה פסיכולוגית בילדות – בין אם מדובר בטראומה יחידה ובלתי צפויה (הטראומה הפרוידיאנית הקלאסית), ובין אם מדובר בטראומה מתמשכת וצפויה הנובעת מהתעללות או מהישרדות. לטענתה של טר, אפילו אצל מבוגרים שכבר סובלים מהפרעות אחרות ניתן לזהות לעיתים קרובות את אחד או יותר מן הסימפטומים הללו, כאשר פעמים רבות בבדיקת ההיסטוריה יתגלה שגם השאר היו דומיננטיים לאורך השנים.
יש שיבחינו כי סימן היכר אחד של טראומה נעדר מן הרשימה, והוא החלום החוזר. טר כותבת כי למרות שאין עוררין על חשיבותו, לא תמיד רואים אותו בטראומה בילדות, במיוחד אצל ילדים מתחת לגיל 5 היות וילדים בגילאים אלו מתקשים לדווח על החלומות שלהם, כך שקשה להעריך את תכניהם. יתר על כן, ככל שמתארך הזמן שעבר מן האירוע הטראומתי, חלומות אלו לובשים לעיתים קרובות צורות המוסוות באופן עמוק. גם בגילאים גדולים יותר, חלימה טראומטית עשויה להיות מוסוות או להתרחש זמן רב לאחר האירוע. במילים אחרות, אף על פי שטר מכירה בחשיבות ובשכיחות החלום כסימפטום פוסט-טראומטי, היא רואה בו סימפטום לא מספיק יציב ועקבי ככלי אבחנתי.
המאפיין הראשון אשר משותף כמעט לכל ההפרעות הנוצרות מבחוץ הוא היכולת לראות מחדש, ולעיתים אף להרגיש מחדש, את האירוע הטראומטי או סדרה של אירועים טראומטיים. לפי טר, המרכיב הויזואלי כל כך משמעותי, עד שהוא מתרחש לפעמים גם כאשר החוויה המקורית לא הייתה חזותית בכלל. זיכרונות מישוש, מיקום או ריח עשויים להופיע גם הם, אך נראה שהנטייה לראות מחדש את האירוע היא החזקה ביותר מבין מאפייני התפיסה בטראומה בילדות.
הזיכרון הויזואלי מתעורר בצורה החזקה ביותר על ידי טריגרים של האירוע הטראומטי עצמו, אך הוא עשוי להתעורר גם ללא קשר ברור מסוג זה. ילדים נוטים "לראות" את הטראומות ואת הקשיים הישנים שלהם בשעות הפנאי – בזמנים שבהם הם משועממים בכיתה, בלילה לפני ההירדמות, כאשר הם צופים בטלוויזיה וכדומה. אפילו ילדים שהיו תינוקות או פעוטות בזמן שנפגעו, ולפיכך לא היו מסוגלים לאחסן או לשלוף זיכרונות מילוליים מלאים של הטראומה, נוטים להביע במשחק, לצייר, או לראות מחדש אלמנטים הממחישים את החוויות הישנות שלהם. למשל, ילדים עשויים לגלות זיכרונות חזותיים מופנמים של התעללות על ידי ציור המבטא את מה שהם רואים בנפשם, לחלופין הם עשויים לבטא אותם באמצעות התנהגות, לעיתים "אחד לאחד", ממש כמו חיקוי של סצנה מסרט. לצד זאת, טר מציינת כי אם הילד אכן היה קורבן לטראומה, גם מאפיינים פוסט-טראומטיים אחרים צריכים להיות נוכחים, ואמירה זו נכונה לכל אחד מארבעת המאפיינים.
דוגמא קלינית
בין הגילאים 15 ל-18 חודשים, תינוקת עברה סדרה של התקפות מיניות במעון-יום. הפגיעה התגלתה רק כשהייתה בת 5, בעקבות צילומים פורנוגרפיים שנמצאו בפשיטה משטרתית. הוריה לא ידעו על כך דבר, ולא העזו לדבר איתה ישירות על מה שלמדו מהחוקרים. בדיעבד, הבינו שהיא ציירה מאות מבוגרים עירומים, החל מהתקופה בה התחילה לצייר לראשונה. במפגש עם טר, הילדה ציירה תינוקת וסיפרה שהיא "כולה עירומה" ו"ילדה רעה". זאת, כמובן, מבלי לדעת שהיא מתארת את עצמה. למרות העובדה שהזיכרון המילולי היחיד של הילדה הקטנה מהאירועים היה "אני חושבת שהיתה סכנה חמורה בביתה של גברת מארי-בת'", הציורים הרבים שלה ייצגו אלמנטים ויזואליים של האירוע הטראומטי שנשמרו בתוכה, אותם הייתה צריכה לשחזר מאותן חוויות לא-מילוליות מוקדמות.
שחזור או החייאה של אלמנטים מהטראומה (re-enactments) באמצעות משחק או התנהגות, מאפיינים הן את הפגיעה הבודדת והן את זו המתמשכת. התנהגויות חזרתיות עשויות אף להיראות אצל ילדים שנחשפו לאירועים טראומטיים לפני גיל שנה. במילים אחרות, ילדים שאין להם זיכרון מילולי כלשהו מהטראומה שחוו עשויים להרגיש תחושות פיזיות, לשחק או לפעול באופן שמעורר את מה שחוו בזמן האירוע. למשל, הילדה שתוארה בווינייטה בסעיף הקודם, חוותה "תחושות מוזרות" בבטנה בכל פעם שראתה אצבע מופנית אליה. בתמונות הפורנוגרפיות שהוחרמו ראו איבר מין זקוף נועץ בדיוק את אותה הנקודה בבטן בה היא חשה "בתחושות המוזרות".
שחזורים התנהגותיים עשויים להתרחש לעיתים קרובות כל כך עד שיהפכו לתכונות אישיות מובחנות. אלה עשויים בסופו של דבר להתכנס להפרעות אישיות בבגרות, או שהם עשויים לחזור על עצמם מבחינה פיזיולוגית עד כדי לייצג את מה שנראה כמחלה גופנית. טר מציינת כי ילדים שהם ניצולים של אירועים טראומטיים, בדרך כלל אינם מודעים לכך שההתנהגות והתגובות הפיזיות שלהם חוזרות על משהו ממערך המחשבות המקורי או מבטאות תגובות חירום. לפיכך, שאלת הנוכחות או ההיעדר של re-enactments עשויה להיקבע טוב יותר על סמך ראיונות עם הורים, גננות או מורים.
גם הרבה אחרי שמרבית הסיוטים החוזרים נסוגו לצורה מוסווית עמוקה, re-enactments ממשיכים לאפיין את התנהגויותיהם של ילדים פוסט-טראומטיים. ניתוח פסיכיאטרי של חייהם של אמנים כגון אדגר אלן פו, סטיבן קינג, ווירג'יניה וולף ואחרים, מצא נטייה ל-re-enactments התנהגותיים של טראומות ילדות לאורך כל חייהם, לצד הבעת החוויות הטראומטיות בגוף היצירות שלהם לאורך כל הקריירה שלהם. לפיכך, טר מציעה שאם החיים היו ארוכים מאוד, אפשר אולי היה לעבד לחלוטין טראומת ילדות על ידי הפעלת התרחיש המפחיד עד שהוא לא יפחיד עוד; אולם, נראה שזמן החיים המוקצב לבני אדם פשוט אינו מספיק למטרה זו.
ילדה בת 6 נכנסה לאוהל קרקס, והותקפה על ידי אריה שנמלט. החיה קרעה את קרקפתה ונשכה את פניה. הילדה נאלצה לעבור מספר ניתוחים, ונותרה עם קו שיער לא אחיד וקרחת גדולה. לאחר חוויה יוצאת דופן וטראומטית זו, הילדה העדיפה לשחק ב"סלון יופי" על פני כל שאר משחקי העמדת הפנים. היא סירקה בכוח את שערה של אחותה הצעירה שוב ושוב, ולעתים קרובות הביאה אותה לדמעות. הבובות שלה "פיתחו" קרחות וקווי שיער לא אחידים, מבלי שאיש ראה כיצד בדיוק הדבר התרחש. הילדה, שקודם לכן היתה חברותית ופעילה, התחילה להישאר בקרבת הבית יותר ויותר. כאשר נשאלה על שאיפותיה לעתיד, קיוותה להפוך לדוגמנית מסלול או לעבוד בסלון יופי.
טראומת ילדות מלווה לרוב בפחדים ספציפיים. על חלקם ניתן להתגבר על ידי שינוי סביבתי כמו מעבר דירה או עיר, או על ידי חשיפה הדרגתית לאובייקט מעורר הפחד. עם זאת, מרבית הילדים אשר חוו טראומה משמעותית ימשיכו להחזיק בפחד אחד או יותר הקשורים לטראומה, גם לתוך שנות הבגרות שלהם. פחדים ספציפיים אלו מבטאים את הטראומה בצורה ישירה, ועל כן טר טוענת שקל למדי לזהות אותם ברגע שיודעים איזו טראומה חווה האדם בילדותו. למשל, בעוד שילדים נוירוטיים או פוביים עשויים לפחד מכל הכלבים, ילד שננשך על ידי כלב יפחד באופן ספציפי מסוג הכלב שפגע בו. בדומה לכך, בעוד ילדים עם חרדה נוירוטית חוששים להתבגר או להתחתן (חרדה כללית יותר), צעירים פוסט-טראומתיים חרדים מפני מין אוראלי, יחסי מין אנאליים או כל התעללות מינית מסוימת שחוו במקור. לעיתים, למשל לאחר פגיעה מינית, פחד ספציפי ו-re-enactment יכולים להתרחש זה בצד זה, כך שהנפגעת תפחד ממין אוראלי אך גם תשחזר אותו במשחק או בהתנהגות.
טר מבחינה בין פחדים ספציפיים לטראומה לבין פחדים כלליים ו"ארציים" יותר, המאפיינים גם הם ילדים שעברו פגיעה משמעותית. לדבריה, ילדים אשר חוו טראומה נוטים לחשוש גם מדברים יום-יומיים, כמו חושך, זרים, להיות לבד, כלי רכב וכדומה. למעשה, פחדים מהחושך ומלהיות לבד קשורים מאוד לזעזועים פתאומיים אשר התרחשו בשנים הראשונות לחיים. לצד זאת, פחדים אלו עשויים להיות קשורים גם למספר הפרעות אחרות ולשלבי התפתחות נורמטיביים של הילדות. לכן, בעוד שכל פחד אוברטי ונוקשה עשוי להצביע על טראומה, סוגי הפחד הספציפיים והמילוליים, כמו אלו שצוינו בפסקה הקודמת, כמו "מתייגים" את המצב הטראומטי. על פי טר, כאשר רואים פחד מסוג זה, אשר נמשך לאורך כל שנות ההתבגרות, למרות הנטייה הטבעית להקהיית רגישות ספונטנית, טראומה בילדות היא קרוב לוודאי הסיבה לכך.
נערה נוצלה מינית על ידי אביה מגיל 5 ועד שברחה מהבית בגיל 15. כבוגרת נשואה בת 38, היא חששה ממין עם בעלה אלא אם כן יזמה את המעשה בעצמה. בזמן יחסי מין היא בחרה בתנוחות מסוימות, בהן אביה לא השתמש כשתקף אותה. כל תנוחה מינית בה השתמש אביה עוררה את גילוי העריות, ועימו תחושות עזות של פחד, כאב וסלידה.
המאפיין האחרון המשותף לכל סוגי הטראומה בילדות על פי טר קשור לתחושה של עתיד מוגבל מאוד, יחד עם שינוי עמדות לגבי הסביבה והחיים. בתוך כך, פרספקטיבה עתידית מצומצמת ומוגבלת בולטת במיוחד בילדים פוסט-טראומתיים, מכיוון שצעירים נורמטיביים נוטים להפגין באופן פתוח וכמעט בלתי מוגבל מחשבות לגבי העתיד. שינוי בעמדות מגיע מהחשיבה המחודשת אשר מתרחשת בשנים שלאחר אירועים טראומטיים; העתיד הופך להיות חסר אפשרויות או מפחיד מכדי להביט בו, ומאופיין באמונות כמו "אני לא חושבת על מחר" או "אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך חיי". העולם הופך למרחב מסוכן ולא מוגן, כפי שמתבטא באמירות כמו "אי אפשר לסמוך על אף אחד שיגן עליך". נערות אשר עברו טראומה מינית עלולות להתרחק מגברים או בדיוק להיפך, אך כך או כך, בעוד שחלק מן ההתנהגות הזו מהווה re-enactment, חלק ממנה משקף שינויים בעמדות כלפי הסביבה.
נראה כי שינויים אלו משקפים את האמונה המתמשכת שפגיעות נוספות צפויות לבוא. טר טוענת כי ילדים אשר חוו טראומה מכירים בפְּגִיעוּת עמוקה אצל כל בני האדם, במיוחד בעצמם, לאחר שנופץ עבורם מה שליפטון ואולסון כינו "מגן הבלתי מנוצחות" (The Shield of Invincibility) או ה"אמון בסיסי" וה"אוטונומיה" של אריקסון. היא מציינת כי תחושת חוסר העתיד של הילד אשר עבר טראומה שונה בתכלית מזו של הצעיר הדיכאוני – בעוד שעבור הפוסט-טראומטי העתיד מלא במכשולים וסכנות, עבור המדוכא העתיד הוא ארץ עגומה וריקה אשר נמתחת עד אינסוף.
דוגמא קלינית א'
נער בן 17 הבחין בתקלה במכוניתו וחיפש היכן לעצור, כאשר נפגע מאחור על ידי נהג שנסע מהר. מכוניתו של הילד התפוצצה, ובעוד הוא עף החוצה ללא פגע, הוא נאלץ לצפות בחוסר אונים בחברו הטוב ביותר נשרף למוות. במשך חודשים לאחר האירוע, הילד לא יכול היה לתפקד ובילה את רוב ימיו בבכי. הוא היה רדוף על ידי חלומות רעים ופחדים מאסון נוסף. כאשר טר אמרה לו בסוף אחת מפגישותיהם הראשונות "נתראה בשבוע הבא", הוא שאל: "איך את יודעת שניפגש בשבוע הבא? אני עלול למות בדרכי החוצה מכאן. אני לא בונה על לראות אותך בשבוע הבא, אני חי מיום ליום".
דוגמא קלינית ב'
נערה הותקפה כאשר הייתה בת 8, על ידי גבר אשר תפס אותה בדרכה הביתה מבית הספר. הדבר פגע בה מינית באופן שהוביל אותה לאשפוז ממושך של 3 חודשים. בגיל 15, היא הגיעה לטיפול פסיכיאטרי מכיוון שמאז שהותקפה לא הצליחה לדבר בכיתה, והפכה לשקטה בסיטואציות חברתיות. טר מתארת כי הנערה חוותה שינויים משמעותיים בעמדות שלה לגבי החיים והסביבה, אשר התרחשו בזמן ששכבה בחדר בית החולים. היא החליטה שהיא "נבחרה" על ידי הגבר הפוגע כי היא "הראתה יותר מדי", ולכן נשבעה לעצמה לעולם לא "להראות" שוב. היא האמינה שאי אפשר לסמוך על אנשים, ושיש לסבול את החיים, ולא להתענג עליהם.
מעבר לארבעת המאפיינים, טר מציעה חלוקה של טראומה בילדות לשתי קטגוריות המאופיינות בסימפטומים שונים ואף מנוגדים במקרים מסוימים, וקשורות לאופן בו הטראומה נוצרה – פגיעה חד-פעמית לעומת פגיעה מתמשכת. מצבים טראומטיים של הילדות מסוג I, מתייחסים בחלוקה של טר לטראומה הנובעת מאירוע בודד ובלתי צפוי. אלו הן טראומות הילדות הקלאסיות לפי הגדרתה של אנה פרויד, וכן הפרעות הדחק הפוסט-טראומטיות האופייניות ביותר שמוצאים בילדות, אשר בדרך כלל עומדות בקריטריונים האבחוניים של חזרתיות, הימנעות ודריכות יתר. טר טוענת כי נראה שילדים אלו מציגים תסמינים מסוימים המבדילים את מצבם מאלו אשר נובעים מאירועים מסובכים יותר, ומונה 3 סימפטומים ספציפיים לפגיעה בודדת, מזעזעת ועזה: (1) זיכרונות מלאים, מפורטים ו"צרובים"; (2) "אותות" (Omens) – עיבודים בדיעבד, הערכות קוגניטיביות, סיבות ונקודות מפנה; ו-(3) תפיסות מוטעות ותזמונים שגויים.
למעט צעירים מתחת לגיל המשוער של שנתיים וחצי עד שלוש, כמעט כל ילד שלא חווה טראומה קודמת, ושהיה בהכרה מלאה בזמן אירוע טראומטי, מפגין את היכולת לשחזר זיכרונות מפורטים ומלאים באופן מפתיע לאחר האירוע, פעמים רבות יותר מאשר מבוגרים שצפו באותו האירוע ממש. אמנם חלק מהפרטים עשויים להתגלות כשגויים עובדתית, אך טר טוענת כי הסיבה נעוצה בכך שהילד מראש לא תפס את הרצף או התזמון המדויק של מה שקרה. שליפה מדהימה זו של זיכרונות מלאים, מדויקים ומילוליים, של כמעט כל הטראומות החד-פעמיות, הובילה את טר למסקנה כי זיכרונות אלו נשארים חיים בצורה מאוד מיוחדת, ללא קשר למידה בה הילד מנסה לדכא אותם באופן מודע. זאת לעומת זיכרונות של טראומה מסוג II, של התעללויות ממושכות או חוזרות על עצמן בילדות, אשר נוטות להישמר ברגעים, ולא כתמונות שלמות וברורות. למעשה, ילדים שעברו התעללות פיזית או מינית חוזרת, עלולים להסס בהאשמת הפוגעים ולפקפק בשלמות ובפירוט זיכרונותיהם, אך ילדים שעברו טראומה עוצמתית בודדת לא שוכחים אותה לעיתים קרובות.
בפגישה הראשונה בטיפול, ילד בן 5 תיאר בקפדנות את רצח אחיו התינוק על ידי אביו החורג. האירוע התרחש שבועיים קודם לכן. הילד ידע בדיוק היכן מתחת לשולחן בחדר הוא הסתתר, דיווח בדיוק היכן ישב ושכב לפני שתפס מחסה, תיאר את סוגי המכות שספג אחיו הצעיר, וחזר בקפדנות על הביטויים והאיומים של התוקף. הילד אמר שניסה לשכוח את מה שקרה אבל לא הצליח. המורה של הילד נזפה בו על שהסתתר שוב ושוב מתחת לשולחנות הכתיבה והשולחנות בבית הספר, אבל מבלי לזהות את המשמעות של "התנהגות רעה" זו.
במהלך ואחרי זעזועים חד-פעמיים, ילדים נוטים לעתים קרובות לשאול את עצמם "למה?" ו"למה אני?". בדרך זו הם מנסים להשיג שליטה רטרוספקטיבית על האקראיות, חוסר השליטה ותחושת חוסר האנושיות המלווה את הטראומה. אנרגיה נפשית ניכרת נכנסת לעיבודים המחודשים הללו של העבר. לסיבות, הסטות ואזהרות המאוחרות האלו, טר קוראת "אותות", מושג הדומה להערכה מחדש קוגניטיבית (Cognitive Reappraisals). האותות מהווים אמצעי בעזרתו הילד הטראומטי מנסה למצוא לוגיקה אשר הייתה יכולה למנוע את האסון או להסביר את התרחשותו. ילדים שמצאו סימנים או סיבות היכולים להסביר מדוע הם סובלים, חשים לעתים קרובות אשמה עזה. טר מציינת כי אף על פי שגם קורבנות של טראומת ילדות מסוג II חווים אשמה עמוקה, תחושת האשמה אינה מתיישבת במודע עם השאלה "למה אני?". החזרות והאופי הממושך של פגיעה מסוג II מסיטים את הדגש מהשאלה "איך יכולתי להימנע מזה?", בעוד שדגש רב מושם במקומה על השאלה "איך אמנע מזה בפעם הבאה?".
אמו של ילד בן 8 קנתה לו סקייטבורד יקר, והורתה לו לרכוב רק על המדרכה. הילד יצא לרכב בשבת בבוקר, מקפיד להישאר על המדרכה, כאשר נדרס על ידי מכונית שיצאה מחניה של השכן. שנה לאחר מכן הילד אמר "אני לא יכול שלא לחשוב שוב ושוב על מה שאמא שלי אמרה לגבי נסיעה רק על המדרכה".
נערה בת 16 קיבלה משולש פיצה מחברתה הטובה כמתנת יום הולדת. לאחר שנגסה בפיצה היא הורעלה, וסבלה מציעות פנימיות במשך יותר מ-6 שבועות. למרות שנקבע שהמקור האמיתי של הרעל היה בפיצרייה עצמה, הנערה חשבה שוב ושוב על אופי מערכת היחסים עם החברה שרכשה את הפיצה. בפרטי פרטים היא ניסתה להבין באיזה שלב חברתה החליטה להרוג אותה.
זיהוי שגוי, הלוצינציות ועיוותי זמן מתרחשים לעתים קרובות אצל ילדים שחוו זעזוע בודד, עז ובלתי צפוי. בניגוד לכך, אצל ילד אשר נפגע לאורך תקופה ממושכת, יש לעתים קרובות היכרות קודמת עם הדמויות הפוגעות, ולכן הסיכוי לתפיסות מוטעות מוקדמות הופך קלוש. למעט מקרים חריגים כמו פוגע שהיה מסווה או קורבן שבטוח שראה את התוקף שלו לאחר שנים, גם כשהדבר לא הגיוני מבחינה עובדתית, לרוב בעיות בתפיסה יהיו שכיחים יותר אצל ילדים אשר חוו טראומה מסו I לעומת ילדים אשר חוו טראומה מסוג II.
רבות מטראומות הילדות מסוג I כוללות תפיסות חזותיות מוטעות והזיות. עיוותים תפיסתיים אלה עשויים כמובן להעיד על מצבים נפשיים אחרים או פסיכוזות אורגניות, אך טר מזכירה שלרוב כמה מראות מוזרים לא "יוצרים" הפרעה מוחית של ממש או אפיזודה סכיזופרנית. לעומת זאת, פגיעה בתפיסה נצפית לעיתים קרובות אצל ילדים זמן קצר לאחר אירועים טראומטיים, ובחלק מן המקרים גם הרבה לאחר שהתרחש אותו זעזוע פתאומי ובלתי צפוי. סיבה אפשרית אחת לכך, היא שחרור מסיבי של נוירוטרנסמיטרים במוח בזמן הטראומה, אם כי סוגי הטרנסמיטורים והמנגנונים עצמם עדיין לא ידועים.
ילדה בת 7 נסעה ברכב עם אחותה ושני בני דודים לטיול משפחתי בהרים. סלע שנפל מצלע גבעה סמוכה התנפץ על גג המכונית, והרג את אחותה ואחת מבנות הדודות. במשך השנה שלאחר מכן, הילדה השורדת "ראתה" את אחותה ליד מיטתה כמעט בכל לילה. האחות המתה ביקרה אותה לבושה בבגדים ורודים, ירוקים וכתומים. היא נראתה אמיתית, כאילו היתה בחיים. השורדת הצעירה חשה מוטרדת מתחושת איום שבקעה מ"רוח הרפאים" של אחותה, אך יחד עם זאת, היא חשה נחמה מוזרה מהמראה.
הפרעות מסוג II נובעות מחשיפה ממושכת או חוזרת לאירועים חיצוניים קיצוניים, בדומה למושג פוסט טראומה מורכבת של גודית' לואיס הרמן. האירוע הראשון כמובן יוצר הפתעה, אבל התגלגלות הזוועות שלאחר מכן יוצרת תחושה של ציפייה, ומובילה לניסיונות מסיביים להגן על הנפש ולשמור על העצמי. ההגנות ופעולות ההתמודדות המופעלות בהפרעות מסוג II של הילדות, כמו הכחשה מסיבית, הדחקה, דיסוציאציה, הזדהות עם התוקפן ותוקפנות המופנית נגד העצמי, מובילות לעתים קרובות לשינויי אופי עמוקים. אף על פי שצעיר שעבר התעללות חוזרת ונשנית לא יפתח בהכרח צורה מוכרת של הפרעת אישיות עד סוף שנות העשרה או תחילת שנות העשרים, בעיות אישיות קיצוניות עשויות להופיע בחלק מן המקרים אפילו לפני גיל 5.
רגשות שכיחים המתעוררים בעקבות טראומות מסוג II הם היעדר תחושה, זעם או עצב בלתי פוסק. רגשות אלו קיימים לצד פחד עוצמתי הנעוץ בטראומות הילדות. הפרעות מסוג II עשויות להיות מאובחנות בילדות כהפרעות התנהגות, הפרעות קשב, דיכאון או הפרעות דיסוציאטיביות. הכרה בקבוצת הטראומות המורחבת שטר מציעה במסגרת המאמר הנוכחי, עשויה לסייע בהגדרת אטיולוגיה משותפת וטווח ממצאים רלוונטיים עבור רבים ממצבי הילדות הללו. כמובן, אם הילד היה במקור פוסט-טראומטי, אפשר לצפות למצוא שרידים מאפיינים גם של טראומה מסוג I.
אף על פי שדיכוי מודע של מחשבות יתרחש בכל סוג של טראומה, ולמרות שהכחשה קצרה והקהיה עשויות להתרחש במסגרת של רגעים עד שעות לאחר אירוע מזעזע, הכחשה מסיבית והקהיה נפשית עמוקה קשורים בעיקר לזוועות ארוכות שנים של תקופת הילדות. ילדים אשר חווים לחץ מסוג זה עלולים להפעיל מנגנונים כה קיצוניים של חוסר תחושה והכחשה, עד שהם נראים מכונסים או לא אנושיים, כאשר תחושת ההמתה העצמית נשענת על שנים של ידיעה סובייקטיבית של איך זה היה להרגיש חי. יחד עם זאת, הם לרוב אינם מתלוננים על כך שהם "חסרי תחושה". כמובן, הצופה המיומן יוכל להבחין בהכחשה מסיבית שילדים אלו מפעילים; הם נמנעים מלדבר על עצמם ועל מה שעברו, לעיתים קרובות במשך שנים; הם עשויים לנסות להפגין גבורה להיראות "נורמליים" בבית הספר ובמגרש המשחקים; הם עשויים לספר את הסיפורים שלהם פעם או פעמיים ואז להכחיש אותם לחלוטין מאוחר יותר. מצב זה שונה מאוד מילדים שחוו טראומות מסוג I, העשויים לגולל את רצף האירועים גם בשיח בגן או בכיתה.
בנוסף, ילדים אשר חוו טראומות מסוג II שוכחים לעיתים קרובות. הם עלולים לשכוח חלקים שלמים של ילדותם, אפילו מספר שנים. ההבדל בין ילדים "שכחנים" אלה לצעירים רגילים, מודגש לא פעם באדישותם היחסית לכאב, חוסר אמפתיה, כישלון בהגדרה או בהכרה ברגשותיהם, והימנעות מוחלטת מאינטימיות פסיכולוגית. כאשר התנהגויות אלו הקשורות להכחשה מתקבצות יחדיו, הפרעת האישיות בילדות הנובעת מכך (כזו שחוצה קטגוריות נרקיסיסטיות, אנטי-חברתיות, גבוליות ונמנעות של מבוגרים) היא מסיבית.
סוזנה הייתה בת 6 כאשר אחיה המתבגר החל להתעלל בה מינית (התברר שהוא, בתורו, עבר התעללות מינית על ידי מורה בחטיבת ביניים לפני שהחל להתעלל בה). היא ניסתה פעם לומר לאמה, "אף אחד לא אמור לגעת בך ב-", תוך שהצביעה על איברי המין, אבל אחרי זה היא לא אמרה דבר נוסף לאיש, עד שאחות בית הספר גילתה מה קורה כעבור שנתיים וחצי.
בבדיקה פסיכיאטרית כשהייתה בת 9, סוזנה בילתה חלק ניכר מהשעה הראשונה בדחיפה של האצבע המורה שלה קדימה ואחורה דרך חור קטן שעשתה עם שאר אצבעותיה. היא שפשפה שוב ושוב את כריות הספה הרופפות אחת על השנייה. היא אמרה על החוויות שלה עם אחיה, "הוא שם את איבר המין שלו במקום שבו עשיתי קקי. זה כואב. אמרתי לו שזה כואב, אבל הוא לא אמר כלום בחזרה. לא אהבתי את זה בכלל. זה לא ממש הפחיד אותי, לא באמת. פשוט החלטתי לחשוב על דברים אחרים".
כשסוזנה נשאלה איך היא הצליחה לעשות את הטריק הזה, "לחשוב על דברים אחרים", היא ענתה, "אני אומרת 'אני לא יודעת' שוב ושוב לעצמי. כשאני אומרת את התפילות שלי אני ממשיכה להגיד את המילה האחרונה של התפילה. לפעמים אני עושה את זה מאה פעמים. אני אומרת 'אני לא יודעת' הרבה פעמים במוחי בכל יום... לפעמים עכשיו אני מוצאת את עצמי לא מרגישה דברים. אני לא מרגישה עצובה או כועסת כשאני צריכה להיות. אני לא מפחדת מתי שאני צריכה להיות. אני מתנהגת הרבה באופן טיפשי ומשוגע. האנשים בבית הספר שלי חושבים שאני מוזרה בגלל זה".
ילדים אשר נפלו קורבן לתקופות ממושכות של טרור, לומדים שאירועי הזוועה יחזרו על עצמם. כתוצאה מכך, הם עשויים לפתח מצבים של היפנוזה עצמית ספונטנית, דה-פרסונליזציה ודיסוציאציה. מנגנון ההיפנוט העצמי, אשר מאפיין אולי יותר את אותם ילדים עם פרה-דיספוזיציה טבעית לכך, מאפשר לילד להימלט מבחינה נפשית. הילדה שתוארה בפסקה הקודמת השתמשה בחזרה על מילה אחת, המילה האחרונה בתפילותיה, כדי להשיג את הבריחה הזו מכאב ודאגה. בנוסף, היא הכניסה את עצמה ל"מיני-טראנס" בעזרת חזרה על המשפט "אני לא יודעת" במוחה שוב ושוב.
ילדים פוסט-טראומתיים המשתמשים בהיפנוזה עצמית רבה עשויים לחוות ניתוקים ספונטניים. הם עשויים לפתח חוסר רגישות לכאב גופני, חוסר רגישות מיני וריחוק רגשי קיצוני, לצד תחושות של בלתי נראות ואמנזיה לתקופות מסוימות בחיי הילדות. במקרים נדירים יותר הם עשויים לפתח הפרעת זהות דיסוציאטיבית כמבוגרים. ילדים שמצפים לחזרה של אירועי זוועות, "מסירים" את עצמם מהרגעים הכואבים בכל דרך שהם יכולים. טר טוענת כי הסרות רגשיות אלו אינן אפשריות עבור קורבן טראומה מסוג I.
פרדריק היה בן 7 כאשר אמו גילתה שבזמן שהייתה בעבודה אביו החורג נהג להטיח אותו בקירות במשך שנה שלמה. פרדריק לא סיפר לאיש את סיפורו, למרות שני ביקורים בחדר המיון וחקירת שירותי הרווחה שהשכנה יזמה. האם שלחה אותו לגור עם דודתו. יום אחד, כאשר פרדריק היה במגרש המשחקים, הוא הביט למטה וראה דם. לקח לו כמה רגעים להבין שמדובר בדם שלו, וכן להבין שהוא לא יכול להרגיש כאב. טר שאלה את פרדריק איך הוא יכול לגרום לדבר כזה לקרות. פרדריק סיפר שהוא נהג להעמיד פנים שהוא בפיקניק עם אמא, מניח את ראשו על הברכיים שלה. בפעם הראשונה שאביו החורג הכה אותו, זה כאב לו מאוד, אבל אז גילה שהוא יכול להכריח את עצמו להגיע לאמא שלו בדמיון, ולהניח את ראשו עליה. "אני יכול להיות במקום אחר ולא להיפגע. אני לא יודע כמה פעמים הוא נתן לי אגרוף, לא תמיד שמתי לב. עכשיו אם משהו גורם לי לדמם, אני לא חושב על שום ברכיים (של אמא) בכלל. אני פשוט לא מרגיש כאב."
ג'יימי ואמו עברו התעללות על ידי אביו האלכוהוליסט. בגיל 8 הוא ראה את אמו יורה למוות באביו. כשהיה בן 9 סיפר לטר, "הקמתי כמה כוכבי לכת, כמשחק. אבל זה אמיתי עכשיו, זה כבר לא משחק". ג'יימי תיאר כוכב לכת "בטוח" שהוא המציא לפני זמן רב. הוא גם המציא מספר כוכבי לכת מאוד "לא בטוחים" שבהם אנשים "נהרגו". הוא אמר שהוא הצליח להפוך לבלתי נראה על ידי ביקור שוב ושוב בכוכב הבטוח שלו, והימנעות מהכוכבים הבלתי בטוחים. "החל מגיל 6," הוא אמר, "התחלתי להרגיש בלתי נראה. כשאמא שלי כיוונה אקדח לעבר אבא שלי, חשבתי משהו כמו 'לא ראיתי את זה', 'זה לא קרה'. מצמצתי לראות אם אני חולם... אני זוכר שבתחילה העמדתי פנים שאני לא שם, שאני על הפלנטה שלי. הלכתי לשם הרבה בעבר. עכשיו המוח שלי פשוט מתרוקן. לרוב זה קורה בבית. כמה דקות בכל פעם". ג'יימי חלם שוב ושוב בלילה על מותו של אביו, והוא ראה את ההרג גם במהלך הימים, אבל מהרגע שאביו נורה, ג'יימי תהה אם הוא עצמו יכול להפוך לבלתי נראה. "אני יודע שאני יכול," הוא אמר. "אני עושה את זה כאן עלי אדמות. אני עושה את זה כל הזמן על הפלנטה שלי. את פשוט תצטרכי להאמין לי. כשאבי נורה הרגשתי בלתי נראה. אבל אם אהפוך לבלתי נראה מול כולם, הם היו לוקחים לי את הכוחות".
זעם, כולל כעס המופנה נגד העצמי, הוא ממצא בולט בטראומה מסוג II. טר מדגישה שאי-אפשר לזלזל בזעם של ילד שעבר התעללות חוזרת ונשנית. למעשה, מתבגרים עבריינים רבים, חלקם רוצחים, סבלו מהתעללות פיזית כרונית. שחזור של כעס עשוי להופיע בתדירות כה גבוהה בהפרעות טראומה מסוג II עד שמתבססים אצל הילד דפוסים רגילים של אגרסיביות. בחלק מהמקרים, הזעם עלול להיות מפחיד עבור הילד עד כדי יצירת פסיביות קיצונית. תנודות פראיות של כעס אקטיבי ושל פסיביות קיצונית עשויות לשלוט בתמונה הקלינית עד כדי כך שהאדם הצעיר מקבל בסופו של דבר אבחנה של הפרעת אישיות גבולית.
ילדים אלו מושפעים גם מחותמן של הגנות מפני זעם כמו הפיכת פסיביות לאקטיביות והזדהות עם התוקפן. חלקם עשויים לתקוף את גופם שלהם, באמצעות פגיעה עצמית או ניסיונות התאבדות הגורמים לפגיעה פיזית. הכעס התוסס והמוגלתי של הילד שעבר התעללות חוזרת ונשנית, כנראה מזיק לא פחות מהנימול הכרוני. טר מציעה כי שני הסימפטומים – קהות רגשית וחושית, וזעם – כנראה תופסים את מקומם מאוחר יותר באבחנות האנטי-חברתיות, הגבוליות, הנרקיסיסטיות והזהות הדיסוציאטיבית, שהן לעתים קרובות כל כך חלק מהתמונה של המבוגר שעבר טראומה מסוג II בתור ילד.
ילד בן 5 שאמו החורגת החדשה קשרה אותו בחבלים והשאירה אותו סגור בארונות, התנהג יפה בגן. בבית, לעומת זאת, הוא גזר במספריים את הבגדים התחתונים היקרים ביותר של האם, שפך דיו לתוך מכונת הכביסה, ולא אכל את האוכל שהכינה עבורו. אמו החורגת של הילד אמרה שהוא מבקש את העונשים שנתנה לו, והחלה להחריף את ההתעללות.
אישה בת 45 הייתה נערה במחנה קיץ כאשר פצצת האטום הרסה את ביתה בהירושימה (משפחתה הקרובה ניצלה). כבוגרת, האישה לא הצליחה להסתדר עם בעלה האמריקאי, והאשימה אותו לסירוגין בעצלנות, בחוסר כישרון בעבודה ובבגידות. כאשר הבת שלה הגיעה לגיל 13, האישה החלה להאמין שהילדה מופקרת, שקרנית, מכורה לסמים וגנבת. בנוסף, היא לא הצליחה להסתדר עם חבריה לעבודה במשרד המשפטים הבינלאומי בו עבדה. היא הצליחה, לדבריה, להסתדר רק עם הלקוחות היפניים, שהזכירו לה "את האנשים שהייתה מכירה בבית כשהיא הייתה ילדה". טר מודה שברור שחלף יותר מדי זמן כדי להוכיח השערת סיבה ותוצאה כלשהי. עם זאת, מעניין שהכעס והחשדנות של האישה היו רק כלפי אמריקאים או כאלו שגדלו בהשפעה אמריקאית, בעוד יפנים נחסכו לחלוטין מזעמה.
בחלק זה של המאמר, טר מתייחסת למצבים בהם ילד חווה פגיעה חד פעמית קשה וקיצונית כל כך, עד שהשפעותיה הנמשכות משאירות את הטראומה חיה, ממש בדומה לטראומת ילדות מסוג II. למשל, כאשר ילד מאבד הורה, נותר חסר בית, נכה או מעוות, או חווה אשפוז ממושך וכאבים חמורים. ילדים אלו נאלצים לעתים קרובות לבצע שינויי אופי משמעותיים או להשתמש בהקהיה כדי למזער את הכאב שלהם. עם זאת, הם עדיין עשויים לשמור על מאפיינים האופייניים לתגובות לאירועי טראומה חד פעמיים – זיכרון ברור, עיוותים תפיסתיים ושימוש באותות. כלומר, תמונה מעורבת של מאפייני טראומה מסוג I ומסוג II. היא ממשיכה ומפרטת על כמה מצבים בהם עשויה להתרחש חפיפה מסוג זה.
הלם נפשי טראומטי "מפריע" לתהליכי שכול בילדות, ובכיוון ההפוך תהליכי אבל עלולים להפריע לעיבוד של טראומה. ההשפעות הפסיכולוגיות המשולבות של הלם ואבל, נמשכות לאורך כל הילדות. ככל שהזמן חולף והאבל אינו ממשיך בשלביו הרגילים, הילד נפצע מחדש, מבפנים הפעם, באמצעות חשיפה ממושכת לעצב ואובדן. מצב פסיכולוגי של אבל מעורב עם טראומה בבני נוער עשוי להיראות כהפרעה רגשית גדולה וייתכן שיהיה צורך להתייחס אליו ככזה, לפחות בהתחלה. למשל, קיים שיעור גבוה של דיכאון בילדי פליטים ממשטרים אכזריים, כאשר טר מציעה שהסיבה עשויה להיות הטראומה הבלתי פתורה שמעצימה ומרחיבה את האבל הבלתי פתור, האבל שמקדם את הטראומה, או שניהם.
ילד בן 4 צפה באחותו הגדולה עוברת תאונה נוראית בבריכת שחייה של ילדים. לפני האסון היא ביקשה ממנו לשחק, אבל הוא סירב. לאחר מכן התיישבה בטעות הילדה על צינור ניקוז חשוף, שחדר לבטנה. במשך מספר שנים לאחר התאונה הילד שיחק בבניית בריכת השחייה המושלמת באמצעות בלוקים מעץ. הוא האשים את עצמו על כך שלא הסכים לשחק עם אחותו, וכך גרם לפציעתה. הילד שמר על זיכרון ברור מכל האירועים, והראה תסמינים אופייניים לטראומה מסוג I. לאחר מותה של אחותו בניתוח השתלה, שנתיים לאחר התאונה, הילד החל לסגת מחבריו, להימנע מהשתתפות בכיתה, ולשתוק רוב הזמן. המורים שלו דיווחו על פסיביות קיצונית ועל ירידה בהישגיו. הוא ירד במשקל ופיתח הפרעות בשינה. הוא איבד את שובבותו והחל לאבד את חבריו. שנתיים של אבל הכניסו מאפיינים מסוג II להפרעה שהייתה בעבר סוג I בצורה "טהורה".
ילדים אשר נפגעו פיזית בתאונות טראומטיות נפשיות נוטים להתאבל ללא הרף על העצמי הישן שלהם. גם כאשר אבל מתמיד אינו הבעיה, נכויות פיזיות פוסט-טראומטיות דורשות לעיתים קרובות ארגון מחדש של האישיות על מנת שהילד יוכל לחיות עם עצמי חדש ומוגבל. כדי להתמודד עם הכאב וההליכים הנלווים לתאונות טראומטיות, ילדים עשויים להשתמש בהיפנוזה עצמית. הם עלולים לחוות סלידה עצמית, אשמה ובושה בלתי פוסקים, וכן עצב וזעם חסר אונים על בני גילם שמתנערים ומקניטים אותם. ניסיונות התאבדות אינם נדירים בקבוצה זו. למרות שהתמונה הקלינית במקרים כאלו לא תמיד מתאימה לאבחנה הרשמית של PTSD, טר טוענת שהתסמונות המעורבות הללו של דיכאון, קהות חושים, זעם ופחד, הנובעות משילוב של הסתגלות להלם פתאומי לצד חוויות קשות ממושכות, נושאות לעתים קרובות רבים מארבעת המאפיינים שהיא משייכת לטראומה בילדות.
ילדה בגיל הגן טיפסה על שולחן תצוגה גדול של חנות כלבו, וכתוצאה מכך הוא נפל על פניה בזמן שסבתה שילמה בקופה. עצמות הפנים של הילדה נופצו, ולמרות שהן שוחזרו יפה, היא נראתה שונה לגמרי ממה שנראתה לפני התאונה. חברים לא זיהו אותה, וילדי גן אחרים אמרו לה שהיא בטח מעמידה פנים שהיא בלינדה - היא לא יכולה להיות בלינדה.
הילדה הקטנה, שהיתה קודם לכן חברותית, שובבה ותוססת, קיבלה על עצמה התנהגות שקטה, מרוחקת ומנומסת. שנתיים לאחר התאונה היא אמרה, "הייתי שטן לפני כן, אבל נענשתי על זה. עכשיו אני טובה". למרות העובדה שהיא חוותה חלומות רעים, אהבה לשחק לבד מתחת לכיסאות, ונטתה להשחתת את פני הבובות שלה, השינוי באופייה של בלינדה היה הדומיננטי מבין כל שאר הסימפטומים הפוסט-טראומטיים.
בסיכום המאמר טר טוענת כי מן המחקר והניסיון הקליני עולה שישנה קבוצה של בעיות אשר נגרמות בילדות כתוצאה מחוויה של פחד קיצוני וטראומטי הנוצר על ידי אירועים חיצוניים. חלק מבעיות הילדות הללו נוצרות על ידי זעזוע חיצוני אחד (סוג I), ואחרות על ידי ריבוי של פגיעות (סוג II), כאשר מצבי חפיפה שכיחים למדי ומתפתחים כאשר מכה אחת יוצרת סדרה ארוכת שנים של מצוקות בילדות. טר טוענת כי ללא טיפול, השפעתן של כל טראומות הילדות, מלבד המתונות ביותר, נמשכת שנים. התגובות האינדיבידואליות של הילד עשויות ליצור מספר סוגים שונים של בעיות בחיים הבוגרים. עם זאת, ישנם ארבעה מאפיינים שנראים כמשפיעים כמעט על כל מי שהיה נתון לפחדים קיצוניים בילדות. נראה שסימפטומים אלה נמשכים גם לתוך הבגרות, וניתן למצוא אותם בהיסטוריה של המטופל. הם כוללים זיכרונות חוזרים ונשנים, לרוב ויזואליים אך לא רק, התנהגויות ותגובות גופניות חוזרות, פחדים ספציפיים לטראומה ורעיונות מתוקנים לגבי אנשים, החיים והעתיד. נראה כי ארבעת הממצאים הללו נותרו מקובצים יחד בקרב נפגעי טראומה בילדות, גם כאשר אבחנות אחרות נראות מתאימות יותר. כך, כמו קדחת שגרונית, טראומה בילדות יוצרת שינויים שעשויים להוביל בסופו של דבר למספר אבחנות שונות. אבל, גם כן בדומה לקדחת שגרונית, טראומת ילדות חייבת תמיד להיזכר כמנגנון בסיסי אפשרי כאשר התנאים השונים הללו מופיעים.
פסיכולוג בהתמחות קלינית, סגן מנהל ”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית, מטפל בבני נוער ומבוגרים בקליניקה פרטית ברעננה. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.
Terr, L. C. (1991). Childhood Traumas: An Outline and Overview. American Journal of Psychiatry, 148(1), 10-20
