חלי רביד חורש
מאמר זה מתאר פרויקט טיפולי ניסיוני, המשלב טיפול דיאדי עם כלים מעולם הטיפול באומנות לצד אילוסטרציה של עבודות אומנות שנעשו כחלק ממנו. הפרויקט התקיים בכפר הילדים והנוער "אהבה", עם ילדים בגילאי 9-13 המסיימים את שנתם האחרונה במשפחתוני היום של הפנימייה. משפחתונים אלו מהווים מסגרת חוץ ביתית עבור הילדים לאחר שעות בית הספר, טרם חזרתם לביתם בערב.
המאמר מתאר את תהליך בניית המודל והתאמתו לעבודה עם משפחות בסיכון, על רקע ההבנה כי השנה האחרונה במשפחתוני היום מהווה חלון הזדמנויות ייחודי לעבודה דיאדית באומנות. תקופה זו מאופיינת במוטיבציה מוגברת לחיבור מחדש, לשיפור הקשר בין הילד והוריו ולהעצמת הילדים ומשפחותיהם כתהליך הכנה לשיבה הביתה של הילד בסיום תקופת הפנימייה.
תחילה, סוקר המאמר את האופן בו נבנה המודל הטיפולי שנבחר, ולאחר מכן מוצגות אילוסטרציות של עבודות האומנות אשר צוירו במהלך הטיפולים, לצד פרשנות לציורים אלה והקבלה בין אלמנטים של הציור לבין מערכת היחסים הדיאדית.
כפר הילדים והנוער "אהבה" מהווה מסגרת חינוכית-טיפולית חוץ ביתית הקולטת ילדים ונוער בגילאי 8-18 המתמודדים עם מצוקות רגשיות. בנוסף למסגרת מלאה, הכפר מציע גם פנימיית יום, אשר כחלק ממנה הילדים מקבלים מעטפת חינוכית וטיפולית לאורך היום, פרט לשעות הערב אז הם חוזרים לביתם. כחלק מעבודתי ב"אהבה" אני פוגשת משפחות שבנוסף להתמודדות היום-יומית, עומדים בפניהן אתגרים תרבותיים, שפתיים ושאלות של זהות ושייכות. המשפחות הן בדרך כלל מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ולא פעם מתלווים לכך טראומה, הפרעות נפשיות, תפקוד הורי לקוי ושימוש בחומרים ממכרים.
הפנימייה מספקת לילדים ומשפחותיהם מגוון של מענים חינוכיים וטיפולים רגשיים, כאשר הטיפול הרווח הוא טיפול רגשי פרטני, אשר מטרתו לסייע לילד לעבד חוויות רגשיות וטראומות בכדי להתפנות רגשית להתמודדות עם משימות התפתחותיות נורמטיביות. כך, השימוש בטיפול דיאדי אינו רווח, בשל מספר סיבות: קושי בגיוס שיתוף פעולה מצד הורים, המרחק הגיאוגרפי הרב שלרוב קיים בין מגורי המשפחה לבין הפנימייה וקושי להתחייב. לכל אלו מצטרף גילם הבוגר יחסית של הילדים, שכן הטיפול הדיאדי לרוב מתרחש בגיל הגן.
אולם, להערכתי, המתכונת אשר נוצרה במשפחתוני היום, במסגרתה הצוות נמצא בקשר יומיומי עם המשפחות לאורך היום, למול צורך של ההורים לתמיכה גם בשעות הערב והבוקר כאשר הילד בבית, מהווה קרקע פורייה לתקשורת תכופה ותדירה בין ההורים, ילדים והצוות. לאור זאת, והבנתם של ההורים את הצורך לקבל כלים מתאימים להורות אפקטיבית ומטיבה, שיערתי כי הורים לילדי משפחתוני היום יהיו מעוניינים בשיתופי פעולה עם הצוות החינוכי כמו גם הטיפולי, וכחלק מכך, יירתמו למודל טיפול דיאדי.
על פי חוק הרווחה בישראל, ילד זכאי לטיפול בפנימיית יום כמסגרת חוץ ביתית למשך 3-4 שנים לכל היותר. מטבע הדברים, חזרתו הביתה לאחר כ-4 שנים מהווה שינוי גדול עבור הילד ומשפחתו, ומלווה בחשש, בציפייה גבוהה ובחרדה. עם זאת, שלב זה מאפשר יותר נכונות לקבל תמיכה ועזרה מקצועית להתמודדות עם בעיות התנהגות, ולעבוד על שיפור מערכות יחסים ותקשורת בתוך המשפחה. כך, למרבה האירוניה, דווקא השנה האחרונה של הילד במסגרת הופכת לחלון הזדמנויות של 365 ימים בו גדל הפוטנציאל לחיבור טוב יותר בין המשפחות והצוות הטיפולי, האמון ביניהם מתחזק והצורך בתמיכה גובר. לכן, זהו השלב המתאים ביותר להיכנס לתהליך של טיפול דיאדי.
רוב המשפחות במשפחתוני היום הן מרקע סוציו-אקונומי נמוך ומתמודדות עם בעיות נפשיות, טראומות והתמכרויות. המודל הדיאדי הקלאסי "החיפאי" (Ben Aharon, et al., 2001) הינו מודל עבודה לטיפול ביחסים מוקדמים מבוסס מנטלזציה, המותאם למשפחה נורמטיבית הכוללת זוג הורים. המודל דורש אחריות ומחויבות לתהליך הטיפול מצד שני ההורים. לכן, הוא פחות מותאם לאוכלוסייה בסיכון איתה עצם תהליך בניית הקשר והאמון דורש החזקה אינטנסיבית. כחלק מתהליך ההכנה לטיפולים עלה הצורך להתאים את המודל הקיים לצרכים המורכבים של המשפחות הללו, לבנות מודל עבודה מטיב, המאפשר החזקה גם של ההורה עצמו.
לעומת המודל הקלאסי, המודל הדיאדי האינטנסיבי, IDM - Intensive Dyadic Model, נבנה בהדרגה והוא מותאם גם למשפחות חד הוריות או הורים גרושים. הסטינג שלו מחזיק רגשית את ההורה וגם את הדיאדה ומשלב כלים מעולם האומנות כדי לאפשר התבוננות תוך הרחקה, וסובלימציות בעבודה הטיפולית. לאור זאת, מודל עבודה זה עשוי להתאים לעבודה עם הורים הנוטים להתנתקויות רגשיות או לחלופין הנוטים להצפות רגשיות ויכולת ויסות נמוכה. אלה הורים שמערכת היחסים שלהם עם הילד מורכבת, טעונה רגשית, מאופיינת בהזדהות השלכתית ויכולת רפלקטיבית לקויה. ההורים האלה בדרך כלל נושאים "רוחות רפאים" או טראומות מימי הילדות שלהם (Fraiberg, et al., 1975) וילדיהם לא תמיד הצליחו לבנות כוחות אגו חזקים מספיק כדי להתמודד עם ההשלכות ההוריות הללו, לכן יש סיכון גבוה להעברה בין-דורית. לאור כל אלו, הצורך בשימוש במודל דיאדי אינטנסיבי הפך למובהק. מודל עבודה שכזה מאפשר אחזקה הדוקה לדיאדה, תוך הצבת אפשרות לחשיבה משותפת ולתקשורת פתוחה ותומכת ביכולות רפלקטיביות של ההורה והילד ב"כאן ועכשיו".
בהתאם למודל החיפאי לטיפול דיאדי שפותח על ידי מרים בן מאיר ועמיתים (Ben Aharon, et al., 2001), ה-IDM גם הוא מודל אינטרסובייקטיבי המשלב מנטליזציה לעבודה על יחסי הורה-ילד. ע"פ מודל ה-IDM המטפלת שמה דגש על מערכת היחסים בין שני ההורים (כשאפשר) לילד, ומאפשרת פיתוח יכולת רפלקטיבית של הדיאדה אשר באה לידי ביטוי בין היתר ביכולת לחשוב אחד את השני.
בנוסף, בתוך הטיפול יש התייחסות גם למערכת היחסים בין המטפלת והדיאדה, כאשר המטפלת היא פעילה משתתפת, נוכחת ומגיבה. בתהליך הטיפולי הדיאדה תתנסה בזיהוי, התבוננות ולמידה ממצבים של ״כאן ועכשיו״. העצמת רגעי ה"ביחד" והתקשורת מזמינים שיח עם המטפלת אשר מפתחת מודעות להתנהגויות מרומזות והבנה מתי אפשר להפוך אותם למידע יותר מילולי קונקרטי ומפורש, במטרה להיטיב את הקשר.
לעומת המודל החיפאי המומלץ לעבודה עם ילדי גן, ה-IDM מותאם גם לעבודה עם ילדים גדולים, למשל בתקופת החביון (6-12) ואף גיל ההתבגרות, מתוך ההבנה שאף פעם לא מאוחר מידי לתיקון קשר משמעותי. ה-IDM משלב כלים וטכניקות מגוף הידע של מקצוע הטיפול באמנות דוגמת ציור משותף, ציור העתקה, ציור בנפרד, גזירה והדבקה על משטח משותף, עבודה בחומרים שונים ועוד, כל אלו על פי הצורך של הדיאדה. IDM מעוגן תיאורית בכלי האבחוני של תמי גברון אשר השתמשה בכלים מעולם הטיפול באומנות בטיפול דיאדי בילדים בגילאי 6-12 אשר היו למעשה בשלבים התפתחותיים מוקדמים יותר, פרה אדיפליים (Gavron, 2013). כמו כן הוא נשען על המאמר המכונן ״תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות״, בו המחברים מציינים את היתרון של טיפול דיאדי גם עם בני נוער. בו, טענו כי פרשנויות שנתן מטפל לקונפליקט ביחסים בין נערים או נערות והוריהם בנוכחותם, אפשרו שחרור של לחץ רב משני קצות המתרס וסייעו למתבגרים לפתח מודעות לנטל הקונפליקטואלי המוטל עליהם (Manzano et al., 1999).
אם כן, IDM מעודד עבודה עם ילדים בגילאי 6-12 ולכן, האפשרות להיפגש עם הילד אחד על אחד ללא ההורים ברורה ומותאמת גיל. מפגש שכזה מתרחש אחת לשלושה שבועות, ובתוכו הילד מוזמן לדבר, לשחק, ליצור או לצייר עם המטפלת. מפגשים פרטניים אלו הופכים למעין ״קבוצת בקרה״ של המטפלת והילד, ושופכים אור על יכולת הילד לקיים אינטראקציה בהיעדר הוריו. מפגשים אלו בונים קרבה בין הילד למטפלת ומאפשרים לבנות את ההבנה כי הילד אינו הבעיה של המשפחה, אלא התמריץ של המשפחה להגיע לטיפול.
IDM מבוסס על פרוטוקול המעודד הדרכת הורים קבועה לאחר כל פגישה דיאדית. הרציונל מאחורי פרדיגמה זו הוא ההיתכנות הגבוהה שהורה במשפחה עם צרכים מורכבים ייטה להיות מוצף רגשית או מנוכר לאחר מפגש דיאדי. בהדרכות אלו, תפקיד המטפלת הוא לתמוך בהורה, להיות איתו היכן שנמצא ולהכיל רגשות שעלו בחדר. בנוסף, המטפלת תומכת בהורה במתן משמעות למה שקרה בזמן המפגש הדיאדי עם הילד ומסייע בחיבור בין חוויות הורות אלו עם חוויות שצפו מהילדות של ההורה עצמו. חשיבות מבנה זה נתמכה בתיעוד של חיותה קפלן (2017) אשר הסכימה להיפגש עם אם נרקיסיסטית שהורותה התאפיינה בהזדהות השלכתית פתולוגית. קפלן הבינה שכדי שהדיאדה תתקיים ותוכל להיות בתהליך הטיפולי, עליה לראות את האם בנפרד במקביל לעבודה דיאדית (Kaplan, et al., 2017).
לצד כל אלו, ה-IDM מחייב פגישה חודשית עם שני ההורים כדי למנוע תחושה של פיצול, הדרה והיווצרות של בריתות בין המטפלת לאחד ההורים. במפגשים האלה נושאים שהועלו בנפרד על ידי כל אחד מההורים נידונים בחדר, ומתקיימת הסתכלות משותפת תוך בחינת תפקידו של כל הורה לשפר את רווחת ילדם ולשפר איזון של אינטראקציות משפחתיות.
המודל הדיאדי החיפאי דוגל בהנחיה חופשית בתחילת כל מפגש דיאדי: "אתם מוזמנים לעשות בחדר הזה מה שהייתם בדרך כלל עושים ביחד בבית". בניגוד לכך, IDM מעודד הנחייה מובנית ופעילות מוגדרת לפי מטרות הדיאדה. בתחילת כל מפגש מוצעת עבודה יצירתית משותפת בהתאם לצרכים ולנושאים הדיאדיים שהועלו במפגש קודם. מניסיוני, הורים לילדים במשפחות עם צרכים מורכבים מאותגרים על ידי משחק חופשי או כל אינטראקציה הדדית לא מובנית. לכן, ניתנת פעילות מתוכננת קונקרטית להפחתת רמות הלחץ והחרדה. מבנה זה נותן הזדמנות לדיאדה לעבוד יחד בצורה יצירתית המאפשרת העלאת תכנים לא מודעים על הדף. בדרך כלל ההורים והילדים נהנים לצייר יחד וליצור יצירות אמנות משותפות. הדבר מאפשר שיתוף פעולה ומשחקיות ועם זאת נותן למטפלת אילוסטרציה על הדרמה הדיאדית והתנהלות הדיאדה בקשר ב"כאן ובעכשיו". בנוסף, היצירה מאפשרת למטפלת להיחשף ל"פנומנה ציורית" (Regev & Snir, 2018) - מכלול ההתנהגויות הנצפות במהלך העבודה היצירתית ומגוון התכונות האומנותיות המאפיינות את העבודה האומנותית עצמה, אשר מהם ניתן להעריך את הדרמה הדיאדית העולה מן העבודה המשותפת, וללמוד על עולמם הפנימי של היוצרים.
ציורים מהווים מעין חלון לעולמו הפנימי של המצייר. חומרי האומנות השונים מאפשרים ביטוי רגשי למנעד רחב של רגשות ואף עוזרים בוויסות רגשי וסובלימציה. כמו כן, אופן העבודה, והאינטראקציה בין הדיאדה במהלך היצירה מלמד רבות על הקשר. כאמור, כחלק מהמודל הטיפולי הונחתה הדיאדה כולה לבצע יחד פעילויות יצירתיות. הדוגמאות הבאות מציגות אילוסטרציה של תוצרים מטיפולי ה- IDMשנעשו כחלק מהפרויקט בכפר ״אהבה״.
במהלך הטיפול ניתנה לאם ולבנה בן ה-13 הנחייה לצייר כל אחד עץ משלו. בהמשך, הם התבקשו לגזור את העצים וליצור עבודת אמנות משותפת. ההצעה של הבן הייתה להדביק את העץ שלו (התמונה הימנית) על גבי העץ של האם (התמונה האמצעית). התוצר (התמונה השמאלית), משקף דימוי רב עוצמה של הדרמה הדיאדית – מערכת יחסים סימביוטית שקשה להתיר. העץ של הבן, אשר מצויר בצבעי פנדה עזים ובעל נוכחות חזקה על הדף, מחובר/מודבק על העץ של האם, אשר מצוייר בצבעי עיפרון חלושים גם כך, ומסתיר את רובו ככולו. האם הייתה המומה מהדימוי אשר הדהד את מערכת היחסים שלהם, בה האם לא מאפשרת לבנה עצמאות לה הוא משווע ומצד שני מרגישה חנוקה מהתובענות שלו והצורך שלו בנוכחותה התמידית.
בתמונה זו ניתנה אותה הנחיה לצייר עץ, לגזור אותו ולהדביקו במשטח משותף לשם יצירת משותפת. מדובר באותו ילד בן 13 אשר תואר בעבודה הקודמת, אבל הפעם בדיאדה עם אביו. התמונה הזו חיזקה את הסברה לפיה ילדים מתאימים את עצמם לדיאדות השונות בחייהם, ומגיבים להורה בהתאם לצרכיו הרגשיים (Lindsey & Caldera 2006 ; Regev & Snir, 2018). לעומת האם אשר מעודדת קשר סימביוטי, האב, אשר פחות מעורב רגשית בחייו של הילד, מעודד את היצירתיות והעצמאות של בנו, ואכן, כדיאדה השניים הרגישו חופשיות לצייר סביבה לעצים שלהם, שיתפו פעולה, היו משחקיים ובעיקר רגועים באופן שאפשר להם ליצור.
אותה דיאדה של אב ובן. שוב, ניתן לראות עבודה מלאת משחקיות ושיתוף פעולה של האב והבן, אם כי התמונה מעבירה תחושה קלסטרופובית, מצוירת בשכבות ועשויות לרמוז על הסתרות וסודות. הדיון בחדר במאפייני הציור אפשר לאב להעלות זיכרונות ילדות קשים שלרוב נמנע מלדבר עליהם, ושיתוף באתגרי האבהות כיום והפחד לאכזב. סוג שיח שכזה עם האב היה חדש לבנו ועורר סקרנות וקירבה בין שניהם.
זוהי יצירה משותפת שנעשתה על ידי אב ובנו בן ה-11. המטוס הממריא של האב משמאל "נושף" אש על המטוס של בנו מאחוריו, מטוס אשר נראה נוטה בזווית מטה לכיוון התרסקות על פני הקרקע. האב היה שקוע לגמרי ביצירת האמנות שלו, ואני נאלצתי להפנות את תשומת לבו באופן פעיל לתסכול וחוסר האונים שבנו הפגין אל מול הדימוי המתהווה מול עיניו. האב מצא פתרון יצירתי, וסייע לבנו ב״כאן ועכשיו״ על ידי שרטוט מסלול נחיתה למטוס. האב היה מופתע מכמה אגרסיבי ותחרותי היה במהלך העבודה המשותפת, ונבוך על שלא שם לב לתסכול וחוסר אונים של בנו במהלך העבודה. התנהלות זו יצגה נאמנה את הקשר התחרותי המתקיים בין הילד אשר מתמודד עם קשיים חברתיים ולימודיים, אל מול אב "מושלם" שדורש שלמות מסביבתו.
אותו ילד הפעם בעבודה משותפת עם אימו. האם מציירת עץ אוורירי כמעט שקוף בקווים עדינים ודקיקים תוך התכחשות מוחלטת למה שקורה בחלק הימני של הדף – שכן לא הייתה התייחסות בציור שלה לכלב מימינה. הכלב של הבן ברצועה הוא גדול ומאיים. התוקפנות אינה מדוברת אבל מורגשת בחדר. מה מוחזק שם ברצועה? מה יצא אם ישתחרר? דימוי זה של ניתוק בין שני חלקי הציור והתוקפנות המוחזקת בשרשרת שיקפה יפה את הדרמה הדיאדית. גם במציאות האם מסרבת לראות את בנה כפי שהוא. יש לה פנטזיה על איך ״אמא מושלמת״ ו״ילד מושלם״ צריכים להתנהג. בחולשתה, היא לא מסוגלת להציג סמכות הורית לבנה בזמן שהוא מבולבל וזקוק לגבולות ברורים.
זוהי יצירה משותפת שצוירה יחד על עמוד אחד על ידי אמא ובנה בן ה-12. במהלך האינטייק האם תיארה את בנה כמרדני עם התקפי זעם אלימים, בעיות הרטבה, וקושי לקום ולהתכונן לבית הספר באופן עצמאי. היצירה המשותפת הדגישה את הדרמה של הילד – ילד מרצה שהשתמש רק בחלק זעיר מהדף לעצמו. האם תפסה הרבה יותר מקום וציירה את הבית, השמים (על כל הדף) והשמש. הילד התחיל לצייר שמש, אך הפך את השמש שלו לכדור כאשר שם לב שאימו כבר ציירה שמש גדולה, בעוד היא עצמה לא שמה לב לכך. האם הופתעה מהציור ומהמקום הצנוע שבנה לקח לעצמו על הדף. כשסיפרתי לה על השמש של הבן, נפתח שיח סביב אירועים רבים אחרים בחיים בהם הוא היה צריך להתאים עצמו אליה וכיצד היא מתקשה לראותו.
תמונה משותפת שצוירה על ידי אם ובנה בן ה-11. התמונה הזאת נראית כמו שני ציורים נפרדים. גם האם וגם הבן נמנעו מחציית הקו שחילק בתחילה את הדף לחצי, למרות שההנחיה הייתה לצייר בחופשיות ביחד על כל העמוד. אפילו השמים אשר הופיעו בשני הציורים נותרו ללא נגיעה משותפת, כאשר ישנו רווח בין שני גרמי השמיים, רווח קטן וסמלי. הילד ציין את הרווח הקטן ואמר שהוא לא ידע האם מותר לו לחצות את הקו. האם אמרה שהיא רוצה להרגיש קרובה לבנה אך לא יודעת איך לעשות זאת. במהלך המפגשים הבאים עודדתי שיח וציור משותף סביב נושאים של קירבה ואיך מייצרים אותה בחדר, דבר אשר סייע לילד להבין כי מוטב לו להיות יותר אסרטיבי ולהגיד באופן אקטיבי לאימו מה הוא צריך ורוצה ממנה. במקביל, האם הפכה להיות מודעת יותר לצורך שלה במרחב שלפעמים משאיר את בנה לבד וללא השגחה.
דרך כלל היצירות, ניתן לראות כי הכלי האומנותי בטיפול דיאדי מעצים את השיח הטיפולי ב"כאן ועכשיו" מאחר והוא מאפשר למטפלת להיות עד להעלאת תכנים לא מודעים, וגם עד להתנהלות הדיאדה בעבודה משותפת. האפשרות אשר מציע מודל IDM לדיון עם ההורה מיד לאחר כל מפגש דיאדי, עוזרת לאיסוף ועיכול של כל האינפורמציה אשר עלתה במפגש דרך התנהלות השיח, תוכנו, התנהגויות מרומזות וגם עבודות האומנות עצמן. שיח זה מאפשר למטפלת לעזור להורה לראות ולהבין את הדרמה הדיאדית כפי שהיא מבינה אותה, ולהציע כלים לתיקון ולחיבור.
בעבודתי עם משפחות בסיכון עלה הצורך בהתאמת מודל עבודה אינטנסיבי להחזקת ההורה והדיאדה. לאור זאת, הוחלט להתחיל ולטפל באמצעות מודל IDM במשפחות בסיכון. יתרונות המודל הם הנגשה להדרכה הורית צמודה, והאפשרות לעבודה עם נוער בגיל החביון. כפי שתואר, המודל מאפשר מסגרת עבודה יחסית מובנית, לצד היותו משלב כלים מעולם הטיפול באומנות ליצירת עבודה טיפולית סביב הדרמה הדיאדית.
לשם המחשת התהליך, במאמר הוצגו אילוסטרציות של עבודות האומנות אשר נוצרו בתוך טיפולים כאלו, ותואר כיצד הן משקפות את היחסים, מאפשרות אבחון של הדרמה הדיאדית ועבודה עם ההורה על מה רואים בדף. כלים אלו אפשרו עבודה ממוקדת על הדרמה הדיאדית אשר עד אז הייתה לא מדוברת. בתוך הטיפול ובסיוע היצירה, היא הפכה למתוקשרת, עם נוכחות בחדר, דבר אשר אפשר להסתכל עליה (תרתי משמע) ולהתייחס להיבטים השונים שלה. כל המשפחות עמן עבדתי הופתעו כי בזמן קצר הצליחו להבין דברים עמוקים על הקשר שלהם עם ילדיהם וקיבלו כלים לתיקון ועבודה על הקשר.
חלי רביד חורש מטפלת באמנות ומדריכת הורים מוסמכת במודל COS - מעגל הביטחון. בוגרת תואר שני בתרפיה באמנות מאוניברסיטת La Trobe במלבורן, אוסטרליה, וכיום עובדת במשרד החינוך ובכפר הנוער והילדים "אהבה", קרית ביאליק. חברה באיגוד התרפיה באומנויות יצירה באוסטרליה ובישראל.
Ben Aharon, M., Harel, J.,Kaplan. H. & Patt, R. (2001). Mother-Child and Father-ChildPsychotherapy. Whurr University Press, New Haven
Fraiberg, S., Adelson, E. & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. Journal of The American Academy of Psychiatry, 14:387-421
Gavron, T. (2013). Meeting on common ground: Assessing parent-child relationships through the joint painting procedure. Art Therapy Journal of The American Art Therapy Association, 30(1), 12-19.
Kaplan, H., Harel, J. & Patt, R. (2017). Dyadic Therapy: Encounter of Therapeutic Practice and Theory. Haifa Uni, Haifa
Lindsey, E., & Caldera, Y. (2006). Mother–Father–Child Triadic Interaction and Mother–Child Dyadic Interaction: Gender Differences Within and Between Contexts. Sex Roles 55 (7):511-521
Manzano, J., Palacio Espaza, F., & Zilkha, N. (1999). Narcissistic scenarios of parenthood. The International Journal of Psychoanalysis, 80(3), 465-476
Regev, D., &Snir, Sh. (2018). Parent-Child Art Psychotherapy. Routledge
