נעה רובין
מטפלים העובדים עם מטופלים הסובלים ממחלות כרוניות נוטים להתמקד בצרכי מטופליהם, עד התעלמות מהצורך הבסיסי לטפל בעצמם ובצרכים האישיים שלהם. במאמר משנת 2002, דן צ'ארלס ר. פיג'לי במושג "שחיקת החמלה" (compassion fatigue), המהווה אופן ביטוי ספציפי לשחיקה המתקיימת בקרב מטפלים. פיג'לי מתייחס במאמרו להבדלים בין שחיקת חמלה לבין שחיקה 'פשוטה' או העברה נגדית, תוך שהוא מציג מודל רב-גורמים המציע הסבר ראשוני לתופעה לצד תיאור מקרה רלוונטי. מאמר זה של פיג'לי אמנם מהווה מאמר ראשוני וקלאסי בתחום השחיקה בפסיכותרפיה, אך ראוי לציין כי מאז כתיבתו התבססו הבנות עדכניות שונות אודות הגורמים לשחיקה.
"המרצים שלי חושבים שאני צריכה טיפול... אולי הם צודקים". זו ההצהרה שחיכתה לי במשיבון בבוקר יום שני באפריל. בהמשך, הסתבר כי מדובר בג'יין (שם בדוי), פסיכולוגית מומחית וסטודנטית לדוקטורט בפסיכולוגיה ייעוצית. על אף ניסיונה בתחום, ג'יין פספסה היבטים משמעותיים בחיי אחת המטופלות שלה, אשר היו קריטיים לטיפול בה. על כן, המדריכים הקליניים של ג'יין הציעו לה לפנות לטיפול בעצמה, וכך הגיעה ג'יין לטיפול אצל פיג'לי.
בטיפול, ג'יין התעמתה עם הכשלים המקצועיים שלה, מה שהוביל להכרה בכך שהטעויות הקליניות שלה מקושרות לאופן בו הרקע של מטופליה משפיע עליה ברמה האישית, כמו גם על היכולות שלה כפסיכותרפיסטית.
המטופלת של ג'יין אשר עוררה את הקשיים שהובילו לכך שהיא פנתה לטיפול בעצמה, הייתה סטודנטית צעירה, אשר עזבה לראשונה את הבית, לאוניברסיטה רחוקה מבית ילדותה. באותה אוניברסיטה למדה ועבדה ג'יין, וכך הגיעה הסטודנטית לטיפול אצל ג'יין. המטופלת חיפשה את עזרתה של ג'יין על מנת שתסייע לה להסתגל לשינויים העוברים עליה. רק לאחר יותר מ-6 מפגשים שמה לב המדריכה של ג'יין כי המטופלת חשה אשמה על כך שעזבה את אימה וכי היא נטתה להיות בתפקוד יתר בעוד אימה פיתחה תלות משמעותית בה, אליה היה צורך להתייחס בטיפול. ג'יין לרוב הסיטה את המוקד הטיפולי לנושאים אחרים.
בתחילת הטיפול של ג'יין עם פיג'לי, היא חיפשה להתעסק באותן טעויות קליניות שעשתה מול המטופלת שלה, אך במהרה המוקד הטיפולי הפך להיות רגשות האשמה שהיא בעצמה חשה כלפי מצבה הבריאותי של אמה וכן על חוסר היכולת שלה, או האמביוולנטיות שלה, להתמודד עם מערכת היחסים הלא מתפקדת שלה עם אימה. פיג'לי חוזר לתיאור המקרה של ג'יין לאחר שמציג מספר מושגים ומודל תיאורטי עליהם התבסס בטיפול בג'יין.
ο מקום בו ניתן לנשום: על שחיקה מקצועית והרחבת בסיסי הביטחון של המטפל.ת
ο על גורמים והשלכות של שחיקת מטפלים: סקירת מאמרם של יאנג והייז
ο שחיקה בפסיכותרפיה: מניעה וסוגיות אתיות – סקירת מאמרם של Simionato, Simpson ו-Reid
קיים מחיר לדאגה וטיפול באדם הסובל ממחלה כרונית, בדיוק כשם שקיים משהו משחרר בהבנה כי מטופלים אלו לעולם לא יחלימו באופן מלא. מחד, על מטפלים ללמוד כיצד להיות אובייקטיבים ואנליטיים על מנת לשמור על מקצועיות ויכולת לסייע. לשם כך, יש להניח את הרגשות האישיים המתעוררים בטיפול בצד. זאת, על מנת להעריך באופן אובייקטיבי את מצב המטופלים ולספק עבורם את הטיפול הטוב והמתאים ביותר. מנגד, לא ניתן להימנע מרגשות של חמלה ואמפתיה המתעוררים כלפי מטופלים במהלך הטיפול. הם מספקים כלים הנדרשים במלאכת הטיפול הבינאישי. לראות את העולם כפי שהמטופל רואה אותו, מאפשר למטפל לכייל את השירות שלו כך שיתאים לו וכך שיוכל להמשיך ולהתכוונן אליו בהתאם לאופן בו הוא מגיב.
לרוב, חמלה או אמפתיה מעצם היותם גובים עלות כלשהי. במאמץ שלנו לראות את העולם מנקודת המבט של הסובל, אנו סובלים. המשמעות של חמלה היא לשאת סבל. שחיקת חמלה, כמו כל שחיקה או עייפות אחרת, מורידה את היכולת או העניין שלנו בהכלת הסבל של האחר. פיג'לי חקר לראשונה את ההשלכות של סיוע למטופלים טראומטיים ב-1971, בראיון שביצע עם חייל אמריקאי משוחרר אשר השתתף במלחמת וייטנאם ושמו "דוק". הוא שירת כחובש קרבי, וזיכרונותיו מהמלחמה לוו ברגשות קשים של אשמה וחרטה המקושרים לכך שלא הציל, לא עזר או לא עשה מספיק עבור החולים שלו. התחושות הקשות הללו לוו בתסמינים פסיכולוגיים רבים, אשר בהמשך הובילו לאבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בעקבות המלחמה.
פיג'לי ודוק היו בוושינגטון די.סי במסגרת משימה. שניהם היו שם כחיילים משוחררים אשר הגיעו לקונגרס על מנת לשכנעו להפסיק את הלחימה. פיג'לי מתאר כיצד הבין שהוא הרבה יותר אפקטיבי כחוקר מאשר כמפגין. על אף שהמחקר שלו התרחב מעבר ללוחמים, לנותני שירות וקורבנות של מגוון רחב של אסונות, הוא מעולם לא שכח את דוק. ב-1980, כאשר פורסם ה-3-DSM, הוא כלל בתוכו לראשונה את האבחנה של PTSD. על פי תיאור האבחנה, ניתן לחוות טראומה כאשר נחשפים ממקור ראשון לאירוע מסוכן או כאשר שומעים על כך מאחרים. הכוונה אינה רק למשפחה וחברים קרובים של הקורבנות, אלא גם לבעלי מקצוע המעורבים במתן עזרה לסובלים, מטראומה או מכאב כרוני.
בתיאור המקרה של ג'יין, ניכר כי היא חווה תגובת סטרס טראומטי משני הנקראת "שחיקת החמלה", המקושר גם לאמה וגם למטופלת שלה. על ג'יין להתמודד בצורה יעילה עם מצבה על מנת שתוכל לעזור למטופלת שלה באופן יעיל. סטרס טראומטי משני (STSD) מתייחס ל"תגובות ורגשות העולים באופן טבעי בעקבות ידיעה על אירוע טראומטי אשר קרה לאחר משמעותי – סטרס הנובע מעזרה או רצון לעזור לאדם סובל או טראומטי" (פיג'לי, 1993). מדובר בסינדרום בעל תסמינים כמעט זהים לאלו של PTSD, חוץ מכך שהחשיפה היא לידיעה אודות אירוע טראומטי, לעומת תסמינים המקושרים לאירוע עצמו. באופן ספציפי, שחיקת חמלה מוגדת כמצב של מתח ועיסוק נרחב במטופלים טראומטיים על ידי חוויה מחדש של האירועים הטראומטיים, הימנעות מדברים המזכירים את האירועים הטראומטיים ועוררות או חרדה מתמשכים המקושרים למטופל. שחיקת חמלה מהווה פונקציה לא אדפטיבית של נשיאת העדות לסבל של אחרים.
מחקר שנערך באוסטרליה מצא כי 27% מבעלי מקצוע שעבדו עם טראומטיים, חוו מצוקה קיצונית כתוצאה מעבודתם. בסה"כ, 54.8% היו במצוקה במהלך המחקר ו-35.1% חשו מרוקנים רגשית. במחקר אחר, 17.7% אובחנו עם STSD ו-18% הגיעו לסף אבחנה. מחקר אחר, אשר בוצע על בעלי מקצוע בסביבה כפרית מצא כי השכיחות ל-STSD הייתה 24.1% וכן 21.4% מהנבדקים הציגו תסמינים תת קליניים.
במחקר אחר, בו נבדקו מטפלים בטראומה באוקלהומה, 64.7% הציגו רמה מסוימת של תסמינים פוסט-טראומטיים. מתוכם מרבית המטפלים (73.5%) דורגו כבעלי סיכון לסבול משחיקת חמלה, באופן מתון (23.5%), גבוה (29.4%) או גבוה במיוחד (20.6%). 76.5% מהמטפלים נמצאו בסיכון מתון, גבוה או גבוה במיוחד לסבול משחיקה רגילה. במחקר אחר, 60.5% ממטפלים בקורבנות רעידת אדמה ענו על הקריטריונים של PTSD.
יש שיטענו כי גם דוק וגם ג'יין סבלו מהעברה נגדית. העברה נגדית, הלקוחה מעולם הטיפול הפסיכודינמי, היא תגובה רגשית למטופל על ידי המטפל – ללא קשר לאמפתיה, לטראומה או לסבל. העברה נגדית מוגדרת כתהליך טיפולי בו המטפל רואה עצמו במטופל, על ידי הזדהות יתר עם המטופל או מפגש עם הצרכים האישיים שלו באמצעות המטופל. בניגוד לשחיקת חמלה, העברה נגדית היא ביטוי של התקשרות כרונית המקושרת למשפחה או לקשרים הראשוניים ופחות מקושרת לאמפתיה כלפי המטופל הגורמת לטראומה בפני עצמה. בתיאור המקרה של ג'יין, מצבה היה קשור יותר לחשיפה שלה לאירוע טראומטי הנוגע לאמה, מאשר לאופן ההתקשרות שלה לאמה.
בניגוד לשחיקת חמלה, שחיקה רגילה היא "מצב של תשישות פיזית, רגשית ומנטלית הנגרמת ממעורבות ארוכת טווח עם נסיבות/מצבים תובעניים" (Pines & Aronson, 1988). זאת, לעומת חשיפה ספציפית לטראומה ולסבל של מטופל ספציפי. לא ג'יין ולא דוק דיווחו על תסמינים אופייניים לשחיקה.
יחד עם זאת, ג'יין ודוק הציגו דפוס האופייניים לשחיקת חמלה, בניגוד לשחיקה רגילה או העברה נגדית. במצבים של שחיקת חמלה והעברה נגדית התסמינים מתחילים באופן יותר פתאומי. כמו כן, בשחיקת חמלה ושחיקה רגילה ההחלמה מהתסמינים יותר מהירה. מצב של שחיקת חמלה, בניגוד לשחיקה רגילה ולהעברה נגדית, מקושרת לתחושת חוסר אונים ובלבול; יש יותר תחושה של בידוד מגורמי תמיכה. התסמינים אינם מקושרים למצבים אמיתיים והם מופעלים בעקבות אירועים שקרו לאחרים. שחיקה רגילה אולי דורשת החלפת קריירה או תפקיד, אך שחיקת חמלה ניתנת לטיפול ברגע שמזהים אותה ופועלים כראוי.
מאז פורסם הספר הראשון על שחיקת החמלה (1995), התפתחו והתרחבו התובנות אודות מחירי האכפתיות, והקשר הקיים בין תפקיד האמפתיה לבין מצבים טראומטיים קודמים. המודל המעודכן מציע דרך בה בעלי מקצוע אשר מראים נטייה גבוהה יותר לסבול משחיקת חמלה יכולים למנוע ולצמצם השפעותיה.
מודל זה מתבסס על ההנחה לפיה אמפתיה ואנרגיה רגשית הן הכוח המניע בעבודה אפקטיבית עם סבל באופן כללי, אשר מכונן ומשמר ברית טיפולית וכן מאפשר יכולות שירותיות וטיפוליות אפקטיביות, כמו למשל תגובה אמפתית. יחד עם זאת, להשקעת משאבים רגשיים של חמלה ואמפתיה מחירים משמעותיים, מלבד האנרגיה הנדרשת לסיפוק שירותים ויכולות אלו.
להלן 10 משתנים אשר יחדיו יוצרים מודל סיבתי המנבא שחיקת חמלה. המודל מתייחס לגורמים לשחיקת חמלה, כמו גם לגורמים הנדרשים על מנת למנוע ולטפל בה:
1. יכולת אמפתית – נטיית המטפל לשים לב לכאב של אחרים. המודל מציע כי ללא אמפתיה, לא יתעורר גם לחץ הנובע מהצורך לחמול, ועל כן לא תתפתח שחיקת חמלה. יחד עם זאת, ללא אמפתיה תהיה מעט, אם בכלל, תגובה אמפתית לסבל המטופלים. על כן, יכולת אמפתית היא המפתח גם ליכולת לעזור לאחר אך גם לפגיעות כלפי מחירי האכפתיות.
2. דאגה אמפתית – המוטיבציה להגיב לאנשים במצוקה. יכולת אמפתית איננה מספיקה, שכן נדרשת מוטיבציה לעזור לאחרים הדורשת מתן שירותים מותאמים ממטפל מודאג. עם דאגה מספקת, הפסיכותרפיסט האמפתי מתבסס על הכישרון, ההכשרה והידע שלו על מנת להעביר את השירות האיכותי ביותר שיכול למטופל המחפש אותו.
3. חשיפה למטופל – גורם זה מתייחס לחוויית האנרגיה הרגשית של המטופל הסובל על ידי חשיפה ישירה. אחת הסיבות לכך שאנשים במקצועות בריאות הנפש, אשר עובדים באופן ישיר מול לקוחות ומטופלים, נוטים להפוך למנהלים או מדריכים, היא המחיר של חשיפה ישירה למטופלים. גם אם עבודה ישירה מול מטופלים כוללת לעיתים שכר גבוה יותר, יוקרה ותנאי עבודה משופרים, יש לה מחירים גבוהים וקשה לדעת כמה מהמטפלים עוזבים או 'מתקדמים' לתפקידים שאינם כוללים התמודדות ישירה עם מטופלים, כיוון שהמחירים היו גבוהים מדי בעבורם.
4. תגובה אמפתית – המידה שבה המטפל עושה מאמץ להפחית את הסבל של המטופל הסובל באמצעות הבנה אמפתית. תובנה זו של רגשות, מחשבות והתנהגויות של המטופל מושגת על ידי השלכה פנימה של נקודת המבט של המטופל. בעודו עושה זאת, המטפל עלול לחוות את הכאב, הפחד, הכעס או כל רגש אחר שחווה המטופל. בזאת טמונה גם העלות וגם התועלת אשר קיימת בתגובה תרפויטית עוצמתית שכזו. התועלת ברורה לכל אך המחירים אינם נוטים לעלות לשיח אך התייחסות אל אותם מחירים היא מהותית על מנת לעורר מאמץ מצידו של המטפל לשמור על עצמו או למתן השפעות האמפתיה שחש כלפי מטופליו על העצמי שלו.
5. לחץ לחמלה (compassion stress) – שארית האנרגיה הרגשית אשר נותרה מהתגובה האמפתית למטופל, והיא הדרישה המתמשכת לפעול על מנת להקל על סבלו של המטופל. כמו כל דחק אחר, כאשר הוא מספיק אינטנסיבי הוא יכול להיות בעל השלכות שליליות על מערכת החיסון של האדם ועל איכות חייו באופן כללי. ביחד עם גורמים אחרים, לחץ לחמלה עלול לתרום לשחיקת חמלה במצבים בהם המטפל אינו פועל באופן אקטיבי בכדי לשלוט בלחץ זה.
2 גורמים עיקריים אשר באפשרותם לעזור בהתמודדות עם לחץ לחמלה, המוביל לשחיקת חמלה:
6. תחושת הישגיות – גורם אשר מפחית או מונע שחיקת חמלה והוא מתייחס למידה שבה המטפל מסופק ממאמציו לעזור למטופל. תחושת הישגיות כלפי מתן טיפול ושירותים למטופלים דורשת מאמץ רציונלי ומודע לזיהוי המקום בו האחריות של המטפל נגמרת, ומתחילה האחריות של המטופל.
7. התנתקות – גורם אשר מפחית או מונע שחיקת חמלה. מתייחס למידה שבה המטפל מסוגל להרחיק עצמו מהסבל המתמשך של מטופליו בין הפגישות. היכולת של מטפל להתנתק דורשת אף היא מאמץ מודע ורציונלי בו הוא נדרש לזהות כי עליו "לשחרר" ממחשבות, רגשות ותחושות המקושרות למפגשים עם המטופל. זאת, בכדי לחיות את חייו. התנתקות עשויה גם להיות הכרה בחשיבות דאגה עצמית של המטפל לעצמו, על ידי הוצאה לפועל של תכנית מכוונת לטיפוח ודאגה עצמיים.
במידה ומתפתח לחץ לחמלה, על אף ניסיונותיו של המטפל להתנתק ולחוש סיפוק מאופן עבודתו, המטפל נמצא בסיכון גדול יותר לסבול משחיקת חמלה. 3 גורמים נוספים משחקים תפקיד בהתפתחות שחיקת חמלה:
8. חשיפה ממושכת – תחושת אחריות מתמשכת לדאוג למטופל, לאורך תקופת זמן ממושכת. ככל שההפסקות בין הפגישות ארוכות יותר, כך ייטב. הפסקות אלו מאפשרות הפוגה מלהיות חומל ואמפתי כלפי מטופלים; הפוגה מלספק שירות מקצועי.
9. זיכרונות טראומטיים – זיכרונות אשר עלולים להוות טריגר לתסמיני PTSD או למצבים המקושרים לכך, כמו דיכאון או חרדה. זיכרונות אלו עלולים להתבסס על חוויות אישיות של המטפל או על חוויות של טיפול במטופלים דורשניים, מאיימים או מטופלים אשר נמצאים בסבל או עצב רב. זיכרונות אלו הם אירועים אשר, כאשר נזכרים בהם, הם מובילים לתגובה רגשית, והם עלולים להתעורר כתוצאה ממפגש עם מטופלים מסוימים או מחוויות של מטופלים אשר מקושרים או מזכירים אירועי עבר טראומטיים של המטפל.
10. הפרעות לחיים – שינויים בלתי צפויים בשגרה, בתכניות ובניהול דרישות החיים אשר דורשים תשומת לב, כדוגמת מחלה, שינוי באורח החיים, מצב חברתי או אחריות אישית או מקצועית. לרוב, במצבים נורמטיביים, הפרעות אלו עשויות להוביל למידה נסבלת של מצוקה. אך, בשילוב עם יתר הגורמים, הפרעות עלו עלולות להגביר את הסיכוי לכך שהמטפל יפתח שחיקת חמלה.
כפי שמודל שחיקת החמלה מסוגל לנבא התפתחותה, הוא עשוי גם לעזור למנוע או להקל עליה. 4 השלכות לעבודה עם סבל כרוני נגזרות ממודל זה:
1. פסיכו-אדוקציה – במצב בו ברור כי המטפל סובל משחיקת חמלה, חיוני לספק תחילה סקירה מקיפה אודות מה היא שחיקת חמלה. ניתן להתחיל בקריאת מאמר זה, ולקרוא על כך ספרות מקצועית נוספת. זאת, על מנת להבין במה מדובר.
2. דה-סנסיטיזציה – לשם התמודדות יעילה עם שחיקת חמלה, יש להפחית את רמת הרגישות של המטפל לגורמי לחץ טראומטיים. כאשר עושים זאת, באפשרות המטפל להתמודד בצורה אדפטיבית יותר עם מצבים שונים הגורמים או משמרים תגובות לחץ טראומטי. השיטות השונות הקיימות לשם דה-סנסיטיזציה של המטפל אינן שונות מאלו של מטופלים. כלומר, צריכה תחילה להיות התאמה טובה בין העדפותיו של המטפל לבין הגישה לדה-סנסיטיזציה שבה בוחר להשתמש המטפל של המטפל. כך, באמצעות הגברת החשיפה לגירוי שמוביל לתגובות אי נוחות, מידת המצוקה אט אט פוחתת ובהמשך אף מנוטרלת התגובה הרגשית הלא רצויה המקושרת עם גורמי הלחץ הטראומטיים.
3. מינון החשיפה – קיימת תמיכה מחקרית רחבה לכך שהמרכיב העיקרי המאפשר דה-סנסיטיזציה יעילה הוא חשיפה. מציאת המינון המדויק לחשיפה מהווה אתגר למטפלים, ודרך אפקטיבית לכך מתייחסת לשילוב בין חשיפה לבין טכניקות הרגעה, המפעילה את רפלקס האינהיביציה ההדדית (reciprocal inhibiting reflex). כלומר, ההדדיות המתקיימת בין חשיפה להרגעה, מאפשרת שיפור משמעותי במצוקה.
4. תמיכה חברתית – הגברת מערכת התמיכה החברתית מאפשרת טיפול בשחיקת חמלה. פעמים רבות, מטפלים נוטים לתפוס עצמם כפי שאחרים רואים אותם: מומחים בלעזור לאחרים להתמודד עם אתגרי החיים. לעיתים הם שוכחים כי הם בעצמם בני אדם, המתמודדים עם אתגרי החיים. כשם שרופאים לעיתים חולים וזקוקים לרופא אחר שיטפל בהם, כך גם מטפלים זקוקים פעמים רבות לעזרה וסיוע בהתמודדות עם מצוקה וסבל. מטפלים רבים מקיפים עצמם בעיקר בקולגות, לצד מספר מצומצם של קשרים אינטימיים. הגברת מערכת התמיכה, הן בכמות והן בגיוון, הינה חיונית. יתרה מכך, ייתכן ומתוך נטייתם החומלת, מטפלים רבים מחזיקים בקשרים מורכבים הגורמים להם תחושות מתח או דחק. קשרים רעילים אלו עלולים להגביר את הקושי והדרישות מהם, במקום להוות מערכת תמיכה מחזקת, ויש להתייחס אליהם בהתאם.
בחזרה לתיאור המקרה של ג'יין, פגישת הטיפול הראשונה במהרה התמקדה בתחושות האשמה של ג'יין אודות מצבה של אימה והקושי שלה להתמודד עם האמביוולנטיות אשר היא חשה כלפי עימות עם מערכת היחסים הלא מתפקדת שלה עם אימה.
לאחר אותו מפגש ראשון, ג'יין השלימה סוללת שאלונים הכוללת שאלון תמיכה חברתית, דיווח עצמי על שחיקת חמלה, מדידת תסמיני PTSD ושאלון קליני מובנה לבחינת יכולת הנפרדות שלה בקשר עם אימה. התוצאות תמכו בהערכה, לפיה היא סובלת משחיקת חמלה, תמיכה חברתית מוגבלת ודחק טראומטי ניכר. כמו כן, היה זה ברור כי הקושי עם אימה הינו מעבר לקשיים נורמטיביים בין אם לבת, אך לא היה ברור עוד מדוע. בהמשך, התברר כי אימה הותקפה על ידי כלב וכמעט מתה במהלך התקיפה.
במהלך המפגש הטיפולי הבא חלק פיג'לי את התוצאות עם ג'יין, הם דיברו על אפשרויות טיפוליות שונות והסכימו על תכנית טיפולית, הכוללת הגברת מיומנויות התמודדות עם לחץ והרגעה עצמית, הגדלת מספר ומגוון התמיכה החברתית (באמצעות עבודה התנדבותית והשתתפות בפעילויות שונות בקמפוס) וכן טיפול קוגניטיבי התנהגותי על מנת לבצע דה-סנסיטיזציה לגורמי הלחץ. זאת, על ידי חשיפה באמצעות שימוש ב-EMDR. טכניקה זו לחשיפה מתבססת על "זיכרון מטרה" אשר משקף את ההיבט הנורא והמלחיץ ביותר בטראומה. ג'יין בחרה בתקיפת הכלב כחוויה התחלתית אשר תהווה זיכרון המטרה.
במהלך חמשת המפגשים הקרובים, באמצעות שימוש ב-EMDR, ג'יין עבדה דרך תקיפת הכלב, הסממן הראשון למחלה הכרונית של אימה, להקרבה שזה גבה ממנה ותחושת הטינה והמבוכה שחשה כלפי אימה, בעיקר במהלך שנות נעוריה, בהם נאלצה לטפל באימה.
במפגש הטיפולי האחרון, התסמינים של ג'יין שככו. כלומר, הושגה דה-סנסיטיזציה כך שהרגישות שלה לגורמי הלחץ, תקיפת הכלב והקשר עם אימה, הייתה פחותה בהרבה. היא הסיטה את רגשות האשמה והשנאה שחשה כלפי עצמה אל עבר ראייה ריאליסטית יותר כלפי עצמה וכלפי אמה. שיח אודות המקרים הקליניים בעבודתה הטיפולית, שהיא תפסה עד כה כמאתגר, הפך כעת מעניין. עדיין, ג'יין זיהתה כי יש לה עוד דרך לעבור, היא עדיין הייתה תגובתית לאמה אך ידעה כעת כי סובלנות ותרגול הינם הכרחיים על מנת לייצר נפרדות רגשית אמיתית מאימה, וכתוצאה מכך יהיה לה קל יותר גם לאהוב ולהעריך את אימה.
תוצאות השאלונים שמילאה לאחר הטיפול הציגו ירידה משמעותית בשכיחות ועוצמת התסמינים, באופן אשר תומך ומאשש את מה שניתן היה לראות גם בטיפול. לבקשת פיג'לי, היא נבדקה תקופתית. אחרי יותר משנה, התוצאות נשמרו כך שג'יין שגשגה גם בעבודה הטיפולית שלה וגם בחייה האישיים.
כמטפלים, יש דברים בסיסיים אשר באפשרותנו לעשות על מנת לעזור לקולגות המתמודדות שחיקת חמלה כתוצאה מעבודה קלינית עם מטופלים הסובלים ממחלות כרוניות. הראשון, הוא לדבר באופן פתוח וכנה אודות ההתמודדות שלהם עם לחץ לחמלה ושחיקה חמלה. קשר השתיקה המתקיים כיום בין מומחים בנוגע לשתיקת חמלה אינו שונה מהאופן בו שתקו בעבר בנוגע לאלימות במשפחה, גזענות או הטרדות מיניות. כיום, קיימים מאמרים, ספרים וסרטונים רבים בנושא, וניתן למצוא מידע על כך גם ברשת.
על מנת להבין באם קולגה סובלת משחיקת חמלה, ניתן למלא שאלון חינמי המספק הערכה גסה אודות קיום שחיקת חמלה בקרב מטפלים. שאלון זה מספק הערכה לגבי מידת הסיפוק של ממלא השאלון מהעבודה שלו כמטפל, הסיכון שלו לפתח שחיקה רגילה ושחיקת חמלה. זאת, בתקווה שהתוצאות יהוו מוטיבציה לעשייה אל עבר שיפור כך שיוכל לחוות סיפוק רב יותר מעבודתו.
לאחר מכן, ניהול סטרס וטכניקות הרגעה עצמית הן קריטיות להישרדות בסביבות עבודה מודרניות – ללא תלות באופי או תוכן העבודה. במקרים של שחיקת חמלה בקרב מטפלים, היכולת לשלוט במצוקה ובדחק היא הכרחית, גם במהלך פגישות טיפוליות כאשר עובדים באופן ישיר עם מטופלים, וגם בחיים המתרחשים בין הפגישות.
לשם שיפור ההתמודדות עם המצוקה הנובעת משחיקת חמלה, על המטפל למצוא דרכים אפקטיביות להפחתת רמת הרגישות לזיכרונות מעוררי מצוקה, זיכרונות אשר מעוררים תסמיני דחק טראומטי ומהווים סימן ההיכר של שיחקת חמלה. לעיתים קרובים, מטפלים זקוקים לשירותי האחר על מנת לטפל באופן הולם במצוקה שלהם, באמצעות שימוש בתכנית ייעודית להפחתת הרגישות שלהם ולטיפול בשחיקת החמלה ממנה הם סובלים.
אין ספק לגבי החיונית הקיימת בעבודה של מטפלים עם אמפתיה וחמלה. יחד עם זאת, קיימים מחירים משמעותיים לעבודה זו המוכרים לכל אדם העוסק בעבודה עם אנשים סובלים. עדויות רבות מראות כי קיימות השלכות שליליות לחוסר בדאגה ועזרה עצמית וכן לקיום שחיקת חמלה, כך שקיים הכרח במציאת טיפול הולם. יתרה מכך, שחיקת חמלה עלולה להוביל אף לפגיעה בשיפוט הקליני, פגיעה בשיקול הדעת וטעויות קליניות בוטות אחרות המתרחשות בקרב מטפלים הסובלים משחיקת חמלה. על כן, כלל קהילת המטפלים מחויבת לעורר את הדיון והעיסוק בנושא זה ביתר מודעות על מנת לעזור לעמיתים. אחרת, קהילת המטפלים עלולה להפסיד גם מטופלים אשר זקוקים לעזרה, וגם מטפלים אמפתיים.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. מחקר התזה שלה התמקד בהשפעת התערבות מבוססת מיינדפולנס בקרב חולות אוטואימוניות.
Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists' chronic lack of self care. Journal of clinical psychology, 58(11), 1433-1441
