פרופ' מירב רוט
יום השנה לאבדן פרטי או ציבורי איננו רק ציון זמן שחלף. זהו זמן בשנה שאנחנו מזהים דרך כל מיני סימנים. רגע מסוים על רצף העונות, מזג אויר מסוים, גוון האור והקרבה לחג כזה או אחר. חלק מכוחו של יום השנה הוא גם בהיותו מופנם בתרבות שלנו וגם בתרבויות אחרות כנקודת ציון במחזור תהליך האבל. יום הקבורה, השבעה, יום השלושים ויום השנה הם פעימות בלב המתאבל אשר מסמנות לו מעגלים הולכים ומתרחבים בתהליך האבל.
היום עצמו הוא קודם כול יום זיכרון. הוא מזמין את המתאבלים לחזור לבית העלמין, להתקרב אל המת, להזכיר אותו ואת המשמעות שלו עבור אלה שנותרו, להתפלל שוב לעילוי נשמתו ובכך להתחבר גם לממדים טרנסצנדנטיים של קיומו, מעבר לקיום הגשמי והגופני שפס מן העולם. זהו יום של התכנסות משמעותית, שעל אף שהוא דורש תעצומות רוח, הוא גם מניח את הדעת בעוגן הכאב המוגדר, המוצהר, שאנחנו מוזמנים לחוש אותו לרגע בלי פחד. ההיזכרות חשובה הן לאלה שמדברים כל השנה והן לאלה שלא מדברים, הן לאלה שחשים מורחקים והן לאלה שחשים קרובים. היא חשובה כי היא עושה מקום לאמת. האמת של האבדן ושל משמעותו בחיי המתאבלים. ודרך האמת על האבדן, האדם גם מבין את האמת על עצמו – מי הוא היום, לאחר שנה, בלי האדם האהוב שהלך לעולמו. מה הייתה הזיקה ביניהם. עד כמה הוא צרוב בנשמתו. מה הוא קיבל ממנו. על מה הוא סולח או לא סולח לו, וכדומה. במילים אחרות, יום השנה הוא יום של התבוננות בעצמנו נוכח האבדן.
בנוסף, הידיעה שזהו יום בו עושים מקום עמוק ומרכזי למת, משחררת את שאר הימים מן התפקיד המרוכז הזה.
ליום השנה הראשון לאחר מותו של אדם קרוב ישנה חשיבות מיוחדת. הוא מסמן התרת הלפיתה בין החי למת בתום שנת האבל הראשונה. אמנם בהלכה המנהג מתייחס לפטירת הורים, אבל בתרבות הופנם משך זמן זה כמעגל זמן שלם, שממנו מתחיל פרק חדש. הנפש רגילה להתארגן לפי לוחות זמנים. אנחנו מכירים את זה: המטופלים שלנו יודעים לנהל את נפשם במסגרת המרווחים בין הפגישות, והלא מודע שלהם יודע לחלק את הזמן בתוך שעת טיפול בהתאם למסגרת חמישים הדקות המוקצבות להם. באופן דומה, הנפש משתמשת במעגל הזמן המסומן כשנת אבל. היא מקבלת בתום השנה זיכוי להשתחרר מעול עמדת האבלוּת לטובת חיים שיש בהם רשות שלמה לשמחת-לב לצד כאב האבדן. מותר מעתה לחוות את העולם באופן עצמאי מן החלק המתאבל – לצחוק, ליהנות, לאהוב, לקוות, לעשות. יש בכך חשיבות רבה גם מול אשמת הניצולים. במקום בו הרגל מהססת לדרוך על אדמת החיים, באות התרבות והמסורת בתום שנה ומניחות עבורה גשר לחצות עמו את התהום.
אבל 'זמן טראומטי' פועל לפי חוקיות אחרת. הוא מקיים תחושות זמן סותרות של התמשכות זמן איטית מאוד ומנגד תחושת זמן של הישארות במקום. אחד הביטויים השגורים השנה, לכל אורכה, הוא "אני עדיין בשבעה באוקטובר". מצד שני, לאחר הטראומה כל יום כל כך קשה לנשיאה עד שהוא נדמה כנצח בפני עצמו.
מתחת לרגלי נפגעי השבעה באוקטובר עוד פעורה תהום צהובה. במקום שבתום שנה נוכל להתאבל על מה שהיה, הנפגעים, אך גם כולנו, נמצאים בלב הטראומה המתגלגלת. משפחות הנרצחים בשבעה באוקטובר מסמנות שנה להירצחם, אבל אין להן בית להתאבל בו, אין להן מדינה לסמוך עליה, אין להן סיום מלחמה שישיב להן את הביטחון, וגרוע מכול, אין להן 101 חטופים שהשארתם בשבי מערערת את האמנה היסודית ביותר בין אדם למקום בו הוא חי: היותו שמור ומוגן בידיעה שאם יאונה לו רע – ייחלצו להציל אותו בכל מחיר. התהום הפעורה תחתיהם צבועה בצהוב הזועק מסמלי התנועה לשחרור החטופים, ואין מגן מן הנפילה לתוכה יום אחר יום. לכן, במקום יום השנה שהנפש מצפה לו כאגן ניקוז רגשי שיוכל לסמן את המעבר ממעגל האבל למעגל החיים, אנחנו צפויים להיתקל בתופעה הפוכה – יום שיעמיס לתוכנו את כל מה שאינו מאפשר שחרור.
יתרה מכך, יש הבדל גדול בין יום שנה המציין אבדן לא טראומטי, ליום השנה של אבדן טראומטי. במקרה השני, יום השנה מגרה בדרך כלל את כפיית החזרה הטראומטית. הוא מהווה טריגר אשר עלול לטלטל מאזן שברירי שנבנה בעמל על חורבות הנפש הטראומטית. במובן זה, יום השנה לשבעה באוקטובר ישוב להשמיע באזננו את אותם צלילים ששמענו כולנו כשלוע התבל פערה את פיה וטרפה את כל מה שהיה מוכר ובטוח בחיינו. צליל הלחישות מן הממ"ד, צליל היריות, צליל לשונות האש המלחכות את הבתים על יושביהם, צליל הזעקות וצליל הדממה המצמררת. הצליל החוזר ומושמע בזכרוננו מטיל את כולנו בחזרה לתוך האימה.
למול היזכרות טראומטית זו, צריכים אנשי הטיפול להתכונן לכך שהקליניקות יתמלאו בצלילים שגם עבורם הם צלילים טראומטיים, כך שידרשו מהם, מאיתנו, התמסרות גדולה ומאתגרת. חלק משמעותי בהתמסרות שכזו דורש את הנכונות שלנו להתבונן ביחד עם המטופלים והמטופלות שלנו במה שעובר עליהם ועלינו ביום הזה באופן בהיר ומפורט ככל שניתן. בכך כשלעצמו – בנכונות להישיר מבט למתרחש ולגעת בכאב ובקושי מתוך שותפות ויושרה – יש כוח מרפא. בפני התמסרות זו, עם התעוררות צליליו הרועמים והולכים של יום השנה הקרב, עומדים מספר אתגרים, להם אנסה לתת מילים כעת, כך שנוכל להיטיב להקשיב להם במפגשים הטיפוליים.
אתגר ראשון סביב יום זה הוא עצם העומס הרגשי שניתקל בו, שאופיו אינו מוכר לנו כל כך, במובן שהוא מלכד עבר, הווה ועתיד שנמזגים זה לזה מבלי שיש לנו וקטורים ברורים שנעים בכיוון של החלמה. אם באבל תקין אנחנו רגילים לנוע מאבל אקוטי לאבל מתמתן, מתחושת סכנה לתחושת ביטחון, מחוויית בדידות לחזרה למרקם החברתי, מפריצת ה'אלביתי' (פרויד, 1919) להתאוששות של החוויה הביתית הבטוחה, הרי שבתום שנה מאז השבעה באוקטובר, אף וקטור אינו נע בבהירות מנקודה אחת לנקודה אחרת. לא ברור שהאבל היום פחות חריף. במובנים רבים, הוא חריף יותר כי התווספו ועוד מתווספים אליו אובדנים בעודני כותבת שורות אלו – מה שמחריף את המצוקה. למרות אורו הרך של הסתיו שמסמן כי חלפה שנה, אימת המלחמה עודנה בעיצומה. סטרסורים רבים פועלים עלינו בערבוביה ומתישים את הנפש – האיום הבטחוני, האיום החברתי, האיום הכלכלי, האיום האנטישמי, האיום המדיני, העקירה מהישובים בצפון ובדרום, המלחמה המתעצמת ומתרחבת, ומעל לכול אלה מעיב האיום על חיי החטופים. הנפש אינה יכולה להכיל אפס קצהו של העומס הזה, ולפיכך היא סובלת משלל סימפטומים כמו הפרעות שינה, חרדה, דיכאון, עייפות, מתח, עצבנות, סימפטומים פסיכוסומטיים ומחלות. כל אלה מסמנים לנו את העומס הרגשי הבלתי מובחן שאי אפשר להכיל ולתעל ולפיכך הוא זולג מן הנפש אל הגוף שמספר את סיפורו.
אחד המאפיינים של שנה לתוך הטראומה המתמשכת והמתעצמת שכולנו חווים, הוא מתקפה חזיתית על תחושת הזהות שלנו כיחידים וכמדינה. ניתן לדמות את מצבנו כך: שברו מראה, ניפצו אותה לרסיסים, ואז תלו אותה בחזרה במקום בו אנחנו רגילים להביט בעצמנו יום-יום. אנחנו מעיפים מבט אגבי במראה ולא מזהים את עצמנו. זו חוויה מפחידה. מי אני בארץ שלי? ומי היא ארצי? מדינת ישראל היא אחד המקומות בהם ההגדרה הפרטית והזיקה למקום אינן ניתנות להתרה. אצל כל אדם, הסיפור הוא אחר, אך הזיקה היא משותפת. לכן אנחנו גם חשים כל כך שזורים זה בזה.
ההגדרה העצמית שלי למשל, מבוססת במידה רבה על היותי דור שני לשואה ותקומה. בתעודת הזהות של אבי היה כתוב "לעולם לא עוד". אז מי אני היום? האם אינני עוד בתו של "לעולם לא עוד"? אז בתו של מי אני? ובאיזו מדינה אני חיה? מה מגדיר אותי כעת? יהודיה שרוצים לחסל? האם זאת אני כעת? יהודיה שבאירופה יש כלפיה אנטישמיות – זאת אני? אבל אני אמורה הייתי להיות התשובה לזה. או שכבר לא? חשבתי שאני אקדמאית חזקה ובטוחה. אבל אקדמאים בעולם מסרבים לראות בי שותפה להם. אז מי אני? אני בת המקום, שהמדינה דואגת לה בכל מחיר. בת למקום שמאופיין בערבות הדדית לפני הכול. אבל בנות בגיל של בנותיי נשבו וחלקן נרצחו בחלוף 330 יום ויותר. אז יכולתי להיות אמא לבחורה חטופה? איזו מדינה מפקירה ילדה חטופה? אז אולי אני בת למקום אחר מכפי שחשבתי? לאחרונה מחקו לחברה שלי שני פוסטים בפייסבוק שקראו להחזרת החטופים. אז עוד מעט כבר לא אהיה זאת שמעלה פוסטים בפייסבוק? שיש לה חירות דיבור? שסומכת על המדינה שלה? על הצבא שלה? האם אני יודעת איך עתידי ייראה? אלה שאלות מאוד גדולות שנצרבו בנו מבלי משים במהלך השנה החולפת. הזהות שלנו מותקפת עד היסוד. כבר איננו מזהים את עצמנו במראה השבורה. אנחנו הדוגמנים והדוגמניות של המילה 'אלביתי'. נזרקנו החוצה מן הבית ואין לנו מושג מהי הדרך חזרה.
אל הדהודן המתמיד של שאלות אלו מצטרף גורם נוסף אשר מגביר את התחושה האלביתית המבהילה העולה כאשר אנו מנסים לזהות את עצמנו במראה, והוא השימוש במושגים שמייצרים הזרה. המילה "חטוף" למשל, שנאמרת כל כך הרבה בימים אלו, מייצרת הזרה. "חטוף" זה לא בדיוק אדם. בדומה לכך, "מפונה" זה לא בדיוק אדם. "מפגין" זה לא בדיוק אדם. זו פונקציה. זה שם תואר טראומטי. ובה בעת, זוהי מילה שנשחקת עד שנותרת ממנה רק קליפה, כפי שאומר ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון" (1997). "עסקה" ו"חטוף" הן מילים שאינן מתורגמות לפרוסת הלחם שאותם בני אדם בשבי לא פרסו מזה שנה. לכך שלא חשו את רכות הכרית מתחת לראשם לפני השינה. לא החליפו בגד. לא יודעים מה שלום יקיריהם. לא ראו אור יום. דנה אמיר (2020) מכנה זאת "שפת המעוול", והיא אינה מאפשרת חיבור מלא. המושגים הללו ואחרים, הזרים והמוזרים, הם חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות החדשה שלנו, שלפיכך הופכת אותנו זרים לעצמנו. כולנו הבענו תקווה בערב ראש השנה שיושבו לנו פנינו במראה, ואלה תלויים בפני המקום שיש להשיבם, ואלה תלויים בבני המקום שיש להשיבם.
לפני שנה קרה הנורא מכול, שלא האמנו ולא חזינו בביעותינו הנוראים ביותר, ומאז אנחנו עסוקים במאמצים עילאיים לתקן. בכל דרך. מתנדבים, תורמים, מטפלים באילת, בצפון, במלונות, בנתיבות, בשדרות, בבתי חולים, בבתי אבות, מפגינים, זועקים, כותבים, מסבירים... וככל שאנחנו מתאמצים יותר, כך העולם מתפרק יותר. וככל שהוא מתפרק יותר, כך אנחנו מאבדים אחיזה באמון שלנו בזיקה בין פעולה לתוצאה. תמה שנה שבה כל המאמצים שלנו לא משיגים את מבוקשם. אנחנו פועלים למען עולם טוב יותר, הגון יותר, בטוח יותר, וככל שנוקפים הימים, עולמנו זרוע עוד הרס, פחות צדק, עוד סכנה ואיום. הפער בין המאמצים שלנו לבין תוצאות מעשינו מייצר בהדרגה מה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה "חוסר אונים נרכש" (Seligman & Maier, 1967).
החוויה הזאת נכונה גם למטפלים וגם למטופלים. בשל העובדה שאנחנו נמצאים בסיטואציה שהפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל מכנה "קיר נופל", כלומר נתונים עם מטופלינו באותה מציאות סוציו-פוליטית טראומטית שחודרת את קירות המפגש הקליני (גמפל, 2020), עלינו להיות ערים למה שזה מעורר ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית. מטפלים עלולים לחוות עצמם בחוסר אונים נרכש גם בתוך הטיפול, כשמאמציהם אינם מובילים להתפתחות נפשית, תחת צלה הכבד והמכריע של המציאות החיצונית. וכאשר הפעולות שלנו לא מובילות לתוצאות המקוות, הנפש מתחילה לרכז את מבטה יותר ויותר במה שמשובש, עקום, מאיים ומאכזב. היא סופרת כשלונות. היא מונה סכנות. היא חוזה מפלות. היא מרוכזת בבעתה באסון המתרגש עליה שוב, ושוב, ושוב. יתרה מכך, עלולה לדבוק בנו התחושה שנוכח המציאות החיצונית המכריעה והגורלית כל כך, הרלבנטיות של ההקשבה לעולם הפנימי הופכת פחות ופחות רלבנטית, דלה, אולי אפילו מגוחכת, וגם מעוררת אשמה נוכח הסבל והמצוקה האדירים של קורבנות הטבח השונים. אם ניכנע לתחושה זו ונפחית את ההקשבה לעולם הפנימי של המטופלים שלנו, הם יקבלו משנה תוקף לתחושת חוסר האונים שלהם ושלנו. אחזור לחשיבות העיבוד במסגרת יחסי ההעברה וההעברה הנגדית בהמשך.
טראומה מאופיינת בכך שאי אפשר לשאת אותה. כך היא מוגדרת. הטראומה לא מוגדרת על ידי האירוע החיצוני אלא על ידי כך שהוא לא ניתן לנשיאה נפשית. אתאר את כוחה המהפנט של הדיסוציאציה בטיפול, דרך התנסות חריפה שחווינו בעבודה שלנו בארגון FLM – ארגון אזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי השבעה באוקטובר – שהקמנו בשיתוף פעולה של שלושת המכונים הפסיכואנליטיים החל מן השבוע הראשון למלחמה ואשר עובד עם מאות מנפגעי השבעה באוקטובר שהיו חשופים לטבח בעוטף ושרדו, כולל משפחות הנרצחים, משפחות החטופים ופדויי השבי.
בקבוצת הדרכה למטפלים בפדויי השבי, לקח לנו זמן עד שקלטנו שעוד מטפל ועוד מטפלת אומרים על מטופלת דברים כמו: "נדמה לי שהיא ממש בסדר ואני לא בטוחה שהיא זקוקה לטיפול", בעוד השאר לא מגיבים, משל היה המשפט הזה סביר והגיוני. למעשה, היה מדובר בקבוצה של מטפלים מאוד מנוסים שסבלו מרדיואקטיביות דיסוציאטיבית חריפה. לא זכרנו מה אנחנו יודעים על המין האנושי. לא הרגשנו מה שהיינו מרגישים במצבים מינוריים בהרבה. בכוח שדומה לכוח אשר מופעל בחלומות בהם מנסים להיחלץ משיתוק או לצעוק אך לא יוצא קול, כך היינו צריכים להיאבק על האני המטפל שלנו בקבוצת ההדרכה הזו על מנת להזכיר לעצמנו שאישה שחזרה משבי בן 50 ימים, שהקרובים ביותר לה חטופים עדיין או נרצחו, לא באמת יכולה להיות בסדר ולא יתכן שהיא לא זקוקה לטיפול. סביר הרבה יותר כי היא בדיסוציאציה כל כך עמוקה עד שהאני שלה פשוט לא מגיע לפגישות. כמו שאומרת הדיסקית הכסופה שרבים מאיתנו עונדים בימים אלו – הלב שלה באמת נשאר שבוי בעזה.
אני נותנת את הדוגמה הזאת כדי להבהיר שאנחנו נדרשים למלאכה קלינית מסוג חדש עם חלק גדול מן המטופלים שלנו, בוודאי אלה שחוו את אחת המתקפות הרצחניות והאכזריות ביותר שידע המין האנושי. עלינו להבין שאנחנו נתקלים – אצל נפגעי הטבח בוודאי, אבל גם אצל מטופלים אחרים שלנו – בדיסוציאציה עמוקה, ועלינו לפעול מולה באופן אחר מכל מה שהכרנו. עלינו לטפל בלוח החשמל ולנסות להזרים מחדש חשמל לחוטים של החשיבה, של הרגש, של היחסים, של הזיכרון, של תפיסת המציאות – כי ה'שאט-דאון' פועל על כל מישור ומישור. נוכח עוצמת הכאב ומסת האסונות הנערמים לפתחנו מדי יום ביומו, משהו מזה קורה לכולנו.
מדי בוקר אנחנו פוקחים עיניים, מושיטים יד אל הטלפון ופנים מאירות של חיילים וחיילות צעירים שמסרו את חייהם למעננו מחייכות אלינו מן הצג בתמונות שצולמו 'לפני', וכך גם פני החטופים והחטופות שעודם שם. כדי להמשיך את היום שלי, שלנו, אין לנו ברירה אלא לנתק את השאלטר. אחרת נבכה עליהם כל היום. כל השבוע. "ילדים של החיים" כמו שאומר אריק איינשטיין. מה להם ולזה? אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו – לבכות כל היום. אז אנחנו נאלצים, בצדק, בבריאות נפשית, לעשות מידור של המידע הזה לתוך מגירה אותה אנו סוגרים היטב. וכך אנחנו עושים שוב ושוב מאז השבעה באוקטובר. חלק מהמידע לא ניתן לנשיאה כי הוא מכאיב עד בלי די – כמו מות החיילים למשל. חלקו בלתי ניתן לנשיאה כי הוא חורג מכל קנה מידה אנושי שהאמנו שניתקל בו בחיינו – כמו מראה המנהרה ממנה יצאו ששת הנרצחים. אנחנו מבועתים, מתייפחים, הלב מחשב להתפקע, הנשמה כמעט מתפוררת לתלולית כאב, ואז ברגע האחרון לפני ההתפרקות היא מורידה את השאלטר. יש לנו ילדים להסיע לבית ספר. יש לנו מטופלים לעזור להם. יש לנו גם מדינה להילחם עליה. אין לנו ברירה. וגם, יש לנו חיים לחיות. יש לנו אהבה לאהוב ושמחה לשמוח וחלומות ותשוקות קדושים, לא פחות.
אני שבה ואומרת למטופלים ששואלים אותי כיצד יוכלו לדבר אתי בתוך כל המוות הזה: המוות חשוב כי החיים חשובים. קידוש המוות הוא דבר מסוכן ושגוי. המוות של החיילים שובר את הלב בגלל החיים שהם היו צריכים לחיות. והאופן בו אפשר יהיה להתנחם אחרי לכתם יהיה דרך החיים היפים והמשמעותיים שהם הספיקו לחיות ושכולנו נמשיך לקיים אחרי לכתם. על כך הכאב ובכך הנחמה בעת ובעונה אחת. הם אינם בין החיים עוד. הכאב הוא עכשיו של אוהביהם. אבל הסיכוי של הנותרים בחיים להשתקם שוכן בגשר האור שהם ייצרו מהאור שאפיין את אהוביהם בחייהם לאור שהם ימלאו בו את החיים לאחר מותם, בין השאר דרך כך שיישאו אותם בליבם. אנחנו עוזרים להורים ואחים שכולים לוותר על המשאלה לעבור להשתכן בחלקת המוות של אהוביהם, ולהצליח להעביר את אהוביהם להשתכן בחייהם. גם החיים שלנו ושל המטופלים שלנו חשובים עד מאוד, ונוכח כל המוות הזה – חשובים שבעתיים. במותם ציוו לנו את החיים באמת. החיילים נהרגו כי הם שמרו עלינו, כדי שנוכל לחיות. ואלה שמתו בטבח רצו לחיות והיו רוצים שמשפחותיהם יחיו טוב גם אחרי לכתם. איך אני יודעת? כי כל אדם ששאלתי עד היום אמר לי שאם הוא ימות, הוא מקווה שאהוביו יחיו טוב אחרי לכתו. אבל במציאות טראומטית, כדי לחיות, אין לנו ברירה אלא להשתמש בדחף המוות כהגנה (סגל, 1993; רוט, 2020), לסגת מחלקים שלמים של החיים ולעצום עיניים בכוח כלפי דמויות ואירועים יקרים וחשובים, ולהפסיק להזרים לשם את דם לבנו כדי לא לחוש בכאב הבלתי נסבל ובחרדה המשתקת שמתעוררים בנו בכל פעם שאנחנו מחברים בחזרה את המתגים. לכן כולם עייפים. לא רק בגלל בעיות שינה, אלא משום שהנפש משקיעה את כל משאביה בדיסוציאציה המיועדת לאפשר לה לחיות למרות האסונות שאנחנו עדים להם. זה כמו חור גדול בטנק הדלק, שמאפיין שכול טראומטי תמיד – דלק בורח בלי שאתה יודע, כי הנפש משקיעה המון משאבים בניתוק כדי להמשיך להתקיים.
תוצאה קשה נוספת של פעולת הניתוק המתמדת והצורך החיוני להמשיך לחיות, היא תופעת הנרמול. כולנו מרגישים אשמים על הנרמול, ובנוסף אנחנו גם פוחדים ממנו, ובצדק – כי אבוי לנו שנהיה לבני אדם ערלי-לב, שמוכנים לחיות עם עוולות מן הנוראות שידע הקיום האנושי. זה מסוכן, לא רק עבור גורל החטופים ומשפחותיהם, ותושבי הצפון והדרום, ומשפחות החיילים. זה מסוכן גם עבורנו, כבני אדם שסולידריות וערכי חירות, שוויון, כבוד האדם וביטחון קיומי עומדים לנגד עינינו כהישגים שיש לשמור עליהם באופן אקטיבי. זה שוב מציף את שאלת הזהות. מי אני אם אינני מתפרקת מתמונתה של חיילת שנפלה? מי אנחנו, כולנו, אם אנחנו מסוגלים לחיות עם כל מה שמתרחש? האם זה עדיין אנחנו? מתי זזים תווי הפנים ומשתנים כך שאנחנו כבר לא אנחנו יותר? השאלות האלה מטרידות את הנפש עד מאוד.
לאחר שניסיתי לאפיין באופן מפורט כמה מן האתגרים הקשים שכולנו ניצבים מולם לקראת יום השנה לשבעה באוקטובר, אתגרים להם אנו נדרשים לשים לב בעצמנו ובקרב מטופלינו בעת שאנו פוגשים אותם בתקופה הנוכחית, אבקש לתאר גם כמה עוגנים חזקים אשר יוכלו להוות לנו לעזר בסערה הטראומטית הזו. עוגנים שיוכלו לסייע לנו ולמטופלים שלנו לעמוד בסערה המתרחשת ממילא כבר כעת, ובזו הצפויה לקראת ולאחר יום השנה לאסון השבעה באוקטובר.
כמטפלים, לפעמים אנחנו מוצאים עצמנו באזור נפשי שהפירוש הראשון שנדרש בו הוא סוג של תרגום בגוף הסרט, מתן מילים למתרחש בנפש נוכח המציאות שהיא חווה. עצם ההכרה בנוראוּת של המציאות ובקושי העצום של הנפש לשאת אותה מאוד חשובה. יתרה מכך, יש חשיבות מכרעת למתן שמות וסימנים לאמת הנפשית שאנחנו פוגשים, משני טעמים: ראשית, הם עוזרים לאדם להבין מה קורה לו, ושנית, המילים משמשות לו מיכל לחוויותיו. ההכרה היא כמו ראי בפני אותן פנים מפורקות שמקבלות בחזרה את תוויהן, גם אם חרוטים בהן עתה סימני דאגה וצער, זעם ועייפות.
ההכרה חשובה מטעם נוסף, קריטי: היא מתארת אמת ומפגישה עם האמת. האויב הגדול של האמת אינו השקר, אלא הפחד מכאב. כשאנחנו נותנים הכרה למגוון היבטיה של האמת, אנחנו מחלישים את כוחה של ההכחשה, את כוחו של הניתוק, את כוחם של החרשות והעיוורון שאנחנו גוזרים על עצמנו כדי לשרוד. אנחנו מסייעים לאדם שחווה טראומה לעבור בהדרגה מן הסירוב למציאות להסכָּנה עם המציאות (רוט, 2020), ומן המלנכוליה לאבל (פרויד, 1917). התנאי להחלמה, אומרת מלאני קליין (1940), הוא תהליך האבל. רק מתוכו צומחת היצירתיות ומופיע התיקון. אי אפשר לדלג מעליו ישירות לתיקון. ואי אפשר להתאבל מבלי להכיר באמת. האבל הוא מערכת עיכול נפשית. אנחנו מתנגדים לאבל כל עוד איננו מוכנים לשאת את האמת. העמדה הדפרסיבית, המסכינה עם המציאות, משמעותה שההכרה במציאות היא שמתניעה את תהליך האבל. אנחנו מתאבלים על מה שאבד. באבל מורכב וטראומטי, האתגר הזה מתעצם מאוד.
אני עובדת עם המשפחות השכולות של השבעה באוקטובר ומרגישה שאחד הדברים הכי מרפאים עבורם הוא האפשרות לדבר על האבדן, על החור, על התופת שעברו, וגם על הרצון לחיות, על האשמה על שהם ממשיכים הלאה, על תחושת חוסר ההוגנות, חוסר הטעם, על הכול. עצם הדיבור מרפא. עוד לפני שביקשנו לעשות תנועת טרנספורמציה כלשהי. עלינו לזכור לכלול בנפגעי השבעה באוקטובר גם את ניצולי התופת שלא איבדו בני משפחה למוות או לשבי, אלא "רק" היו חשופים לטבח. לא מדברים עליהם מספיק, כאילו שיש משהו סביר בהתחבאות אילמת ומשותקת במשך עשר ועשרים שעות בתוך חדר לקול יריות וקריאות בערבית ושבירת חפצים בתוך הבית שלך, לעתים בית בוער שיכולתך לנשום בו הולכת ומתמעטת עד סף עילפון, עד שאתה מפונה לבסוף בפיג'מה מביתך עטוף בקבוצת חיילים תחת ירי, פוסע בשביל דמם של השכנים והמקורבים שנרצחו למקום מבטחים ומאז אין לך בית ולא רצף של חיים שנגזל ממך בבת אחת. כך גם צעירים וצעירות שיצאו מבתיהם לרקוד ולחגוג בטבע וחזרו לאחר שהיו חשופים לאירועים שהקשר בינם לבין מטרת יציאתם מהבית מתקיף את החשיבה עצמה. ההכרה בנוראות החוויה שלהם הכרחית כדי שיוכלו להחלים ממנה. אין שיעור לחשיבות שיש עבור אדם כזה לשמוע שמה שהוא עבר היה מהדברים הקשים ביותר שאפשר לעבור. שהוא צודק שהוא עצוב, זועם, עייף, מיואש. שהוא עבר תופת לא אנושית. ההכרה משחררת לתנועה נפשית כנה וטבעית לכיוון של גדילה. גדילה למרות הכול. עם הכול. מתוך הכול.
יתרה מכך, ההכרה בָּאמת מלמדת את מי שאנחנו מדברים אתו שאנחנו מניחים שאפשר לחיות עם האמת הזאת. שהרי אנחנו לא בוחרים להתעלם או להתנתק ממנה. זה מסמן לו שאנחנו כנראה מאמינים שיש דרך להכיל את האמת הנפשית, קשה ככל שתהיה, וליצור מתוכה קיום אנושי עשיר ומשמעותי, גם אם כאוב. ואפשר לקום מכול תופת ולקיים חיים מלאי משמעות, שיש בהם גם שמחה ואהבה וצמיחה שכוללת את הצמיחה מתוך הטראומה. זה לא תלוי בנסיבות. זה תלוי בתהליך שהאדם יעבור בעקבות האירועים. אנחנו, המטפלים, הופכים לסוכנים של האמת כדבר שאפשר לחיות איתו. שומעים את זה בקולנו ומרגישים את זה בהתקרבות שלנו לאש מבלי לפחד יתר על המידה, אך גם מבלי להתכחש לכך שהאש שורפת.
בתהליך המורכב הזה, לפעמים עלינו לעמת את המטופלים שלנו עם הסירוב שלהם לאמת, באופן שיאתגר את המבנים הכוזבים בתוכם הם מתחבאים. כך לדוגמה, אב שכול אמר לי שהוא לא יכול לסלוח לאבא (הוא עצמו) שלא שמר על בנו שמת. מאז מותו של הבן, מת מבחינתו גם האבא שהוא היה לו, והוא עכשיו מישהו אחר – זועם, כואב, לא יודע איך להמשיך. בהמשך אותה השיחה אמר שמכעיס אותו שבנו מת, כי הוא ידע להעריך ולאהוב את המשפחה שלו לפני מותו, אז מה זה השיעור המיותר הזה. בתגובה אמרתי לו באופן כמעט מתריס: "לפי דבריך, זה לא אתה אהבת. זה האבא ההוא שאתה שונא אהב אותו. זה הוא שידע להעריך. נשמע לי בחור מצוין. אבל אתה לא מוכן לסלוח לו ולראות עד כמה הוא ראוי לחמלה שלך על מה שקרה לו. ועד שלא תבין ששניכם אתה, יהיה לך קשה מאוד להרים את הראש." הוא הסתכל לי לתוך העיניים ואמר:" זה היה איגוף לא הוגן", וחייך. הוא ידע שאני דוברת אמת. הוא הבין שאני חושבת שזאת אמת שאפשר לחיות איתה. הוא הרגיש שאני אוהבת את האמת למרות שהיא כל כך כואבת. אין לנו אלא את האמת. לאהוב את האמת אינו אומר שאנחנו אוהבים את מה שקרה. זו אהבה שנובעת מן ההבנה שאי אפשר לעכל מידע נפשי כוזב. אין לו מערכת עיכול נפשית. לכן הוא נתקע כעצם בגרון. אי תנועה ואחריה פקק תנועה. ותנועה היא תנאי להחלמה ולחיים בריאים. אפשר לחיות עם כול אמת. זה יכאב נורא, אבל זה יאפשר להרחיב את המבט ולראות אמיתות נוספות, טובות, שמוסתרות כשאנחנו נעצרים בסירוב לאמת הכואבת מדי. וזה מוביל אותנו לעוגן הבא.
כשקורה אסון, ובמיוחד אסון טראומטי, אנחנו נזרקים לתוך מאבק גורלי בין דחף החיים לדחף המוות. לדחף המוות יש שני סוכנים: השנאה וצרות העין. לדחף החיים יש שני סוכנים משלימים: האהבה ומה שאני מציעה לכנות "רחבוּת העין".
דחף המוות מגיב על מפגש טראומטי עם אכזריות אנושית בשני אופנים: האופן הראשון הוא שאנחנו סופגים לתוכנו את הרצחנות ומלאים בה, ולפיכך יש בנו אגרסיה, נקמנות וזעם אצור או מתפרץ (שזו אחת הסכנות הגדולות של החברה הישראלית אחרי השבעה באוקטובר). יש לכך גם בסיס הישרדותי. אנחנו ממלאים את העדשה שלנו בזוועות כי אדם צריך לזהות סכנה כדי להתגונן מפניה. אלא שמהר מאוד הוא עובר לזהות רק סכנה ואזורי אסון. זהו מצב ממאיר מבחינה נפשית, בו אנחנו נותרים עם תפיסת מציאות שכוללת אך ורק אסונות, סכנות, שנאה ואלימות הדדית. הכול נראה רע. הכול שחור. הכול אבוד. המפתחות אצל הרעים והאבדון לפתחנו. זהו פח שאל לנו ליפול אליו. אין לנו סיכוי אם תדבק בנו המגמה הזאת כבני אדם בכלל וכמטפלים בפרט. האופן השני בו אנחנו מגיבים על מפגש חזיתי עם אכזריות אנושית, הוא בנטייה לשתק את המערכת ולסגת מן החיים באמצעות דחף המוות השקט שתיאר פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", או דחף המוות כהגנה, כפי שאני מכנה אותו (רוט, 2020) בעקבות חנה סגל (1993) ואחרים. הן האלימות והזעם והן הרצון להמית בנו כל תחושה כדי לא לכאוב – שניהם מחלישים אותנו.
מנגד, ישנו דחף החיים. הוא תמיד שם. אפילו במצבים אובדניים, יש בפנים גם מידה של דחף חיים שפשוט נכבש על ידי דחף המוות, או בלשונה של קליין – נקבר תחתיו. עלינו להתעקש ביודעין על זיהוין וקיומן של האהבה ורחבות העין.
אחד הסיפורים שקרה בשבוע הראשון בים המלח עם מפוני בארי, ונצרב בי בכוח הראשוניות שלו וגם בכוח האנושיות שבו, הוא הרגע בו ישבתי עם קשישה מקיבוץ בארי בקומה אפס במלון בים המלח, אישה שהשואה והמלחמות הן חלק מה-DNA הביוגרפי שלה, והיא אמרה לי בקול סחוף רוח: "בעולם אכזרי כזה אני לא רוצה לחיות", והשבתי לה: "תרימי רגע את הראש" – הצבעתי על האולם הענק המלא בתרומות ואנשי טיפול מכל הסוגים – ושאלתי: "ובעולם כזה, היית רוצה לחיות?" והיא ענתה בעיניים בורקות מהתרגשות: "אני לא יודעת מאיפה באו כל המלאכים הטובים האלה"... זו רחבות העין. אנחנו לא מסכימים לצמצם את שדה הראייה שלנו ולא נכנעים לצמצום שדה הראייה של המטופלים שלנו. אנחנו מכירים בכל הכאב שהרשתית קולטת, אבל מתעקשים להרחיב אותה מעבר לתמונות המכאיבות, המייסרות, ותמיד, תמיד יש שם גם יופי, אהבה, נתינה, ערבות הדדית, אכפתיות, יצירתיות, אפשרות לתיקון. אלה יסודות של הטבע. הם טמונים בכל אחד מאיתנו והם מציפים את חיינו מכל עבר, אם אנחנו רק מצליחים להביט לעברם.
עולים בי באופן חזק גם המשפטים האלמותיים של אתי הילסום, אותה צעירה יהודיה-הולנדית שכתבה יומן בשואה: "בכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו... החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמים שמעליי" (הילסוּם 1981: 83). זאת אמירה אקזיסטנציאליסטית מרחיקת לכת ככל שניתן להרחיק מן הנתונים שלכאורה אין לאן לברוח מהם. היא לא ויתרה. היא עשתה מדיטציות קטנות כאלה מדי יום ביומו – התבוננה בשושן צהוב בריכוז רב, ואמרה לעצמה שאם היופי הזה קיים אז גם יש אלוהים ויש מה לחיות למענו. כמו בשיר המוכר "ורמיר" של שימבורסקה, בתרגומו של רפי וייכרט: כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם / מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם / חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה / בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים / הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי / לְקֵץ הָעוֹלָם.
אחד הדברים העיקריים שיש להרחיב אליהם את המבט – זה לאהבה ולסולידריות, שהן מהתרופות החזקות ביותר בטבע להחלמה מכל שבר. תמיד טועים לחשוב שהעבודה הקלייניאנית מפרשת את דחף המוות בלבד. זאת טעות. העבודה הקלייניאנית עוסקת בתנועה הדיאלקטית המתמדת בנפש. כשיש עודפות של דחף מוות, תפקידנו לפרש את הדבקות בו, את ההתמכרות לו, על מנת לחלץ מתחתיו את סימני האהבה, הגעגוע, הנאמנות, התקווה, ולנסות להבין מה מסתיר אותם מעיני המטופלים שלנו (ומעינינו אנו). ואין הכוונה שצריך להסיט אדם מן הרע לטוב ומן המוות לחיים. זה ישאיר את הפיצול על כנו. צריך לפרש את הערבובים בין הדחפים. דוגמא לעירוב ממאיר בין דחף החיים לדחף המוות תהיה למשל, כאשר מתוך אשמת ניצולים, המטופלים שלנו מתרגמים נאמנות להזדהות עם המת, ואז הם בוחרים, באופן לא מודע, למות עם מתיהם. תפקידנו יהיה לאתגר את המאזן הנפשי המסוכן שהם מצאו לעצמם כהגנה מפני אשמת ההישרדות שלהם. להילחם בנטייתם למות מצער כדי לסייע להם ללמוד לחיות עם הצער. ושוב, לעתים אני די ישירה וחריפה באופן ההתערבות, מושכת בכוח מכוחו המפתה של דחף המוות: "אתה אמרת לי שהוא היה מואר, שאהב לצחוק, שאהב את החיים. איך הוא מיוצג במבט הזועם שלך עכשיו? לא נראה לי שאתה מייצג את האור שלו ככה, להיפך, אתה סוגר עליו ועליכם את האור". אני אוחזת במטופל בשתי הזרועות שתיארה ארמה ברנמן פיק (2018) – זו אוחזת את התוקפנות באחיזה איתנה וזו אוחזת את הכאב באחיזה רכה וחומלת. כך אני מושכת אלי את דחף החיים לעשות אתו עסקאות טובות יותר – של רחבות עין שכוללת גם את היופי ששייך לאדם שמת, שצורת הנצח היחידה שלו היא בזיכרונותיו של אחר, וזו גם הדרך להמשיך את המורשת הרוחנית שלו. חשוב להבין, שזו לא הצעה לחלופה של טוב על פני רע. זו הצעה להמיר את העירוב הממאיר של אשמת הניצולים, בעירוב מחייה בין הטוב לרע אשר משתמש בכוחו של הטוב להראות לנו את הדרך.
הקירוב בין הטוב לרע, בין החיים למוות, בגרסת רחבות המבט, יש לו כוח מרפא. דוגמה לסוג כזה של עירוב ניתן למצוא בפוסטים שמעלה ד"ר נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית ומנהלת החינוך של קיבוץ בארי שעברה את התופת עם חברי הקיבוץ שלה וכואבת את האבדנים הרבים שלהם. נעם יצחקי מעלה כל יום פוסט שבו היא מציגה שיר מסִפריה אינסופית של שירה שיש לה בראש, צילום שצילמה, בדרך כלל צילום טבע מבארי של אז או של היום, וכותבת כמה משפטים על הכאב ועל ההתמודדות ועל ההכרח להשיב את החטופים עכשיו. היצירה היומית הזאת היא דוגמה מובהקת לרחבות המבט – כי השירה היא חיק אסתטי ופואטי לרגשות שלנו, והטבע הניבט מן הצילומים שהיא מצלמת מעיד ביופיו האדיש למתרחש שיש עולם רחב ועצום ממדים שקורא לנו להתרגש משובו של החצב למרות הכול. ומילותיה שלה מוסיפות עדות פרטית שאין חזקה ממנה לתאר את החוויה של הכלל. כמו שאמר ויטגנשטיין (1953), אין כמו חיווי בגוף ראשון ככוח של עדות. הפוסטים האלה עוסקים אם כן באבדן הטראומטי, אבל לא מוותרים על הזכות להרחיב את המבט אל מעבר לכותרות היום.
עוגן נוסף טמון בהבנה כי בריאות נפשית קובעת את סדר יומה. אחת המלחמות החזקות שלנו היא לא להסכים להיות רק מושא פסיבי של המציאות בה אנחנו חיים. לא אנו ולא המטופלים שלנו. אנחנו, וגם הם, עלולים, לאור חוסר האונים הנרכש, הדכדוך, אבדן הכוחות, הספק, הפחד – להרפות את האחיזה על חיינו ולהיגרר חסרי אונים ומובסים בעולם שפשט את הרגל ומושלים בו הטירוף, שכרון הכוח, מעגלי קסמים רצחניים ושותתי הדם, שקרנות וערלות לב. אם ניתן למציאות להכריע את סדר יומנו וסדר יומם של מטופלינו – אבוד לנו ולהם. על מנת שזה לא יקרה, עלינו להקשיב רוב קשב, בכל פגישה טיפולית מחדש, לסימנים לכניעה מכאן ולסימנים לריבונות מכאן, ולפרש את אלה ואת אלה כמשמעותיים בסדר יומם הנפשי.
השבוע ראיתי מטופלת שאיבדה את בנה בשבעה באוקטובר. היא ביגון כבד, מנסה להבין איך ממשיכים אך גם נלחמת בָּאמת. מסרבת לה. מתווכחת איתה. "זה לא היה צריך לקרות, זה נגד הטבע", היא שבה ואומרת ככל הורה שכול שפגשתי. היא נכנסת השבוע לפגישה, ומיד אני רואה את המסכה השחורה של האבל (רוט, 2024) חוסמת בפני את הדרך. במוצאי שבת היו אצלם חברים של הבן, נשארו הרבה זמן, בהתחלה דיברו על בנה אבל די מהר זה הפך להיות מפגש חברתי בין הצעירים. זה טבעי, היא אומרת. היא אוהבת אותם. אבל הם התחילו לדבר על חתונות שבפתח, אחת מהם הייתה עם בטן, והיא רק חשבה למה אצלו הכול נעצר, זה כל כך לא הוגן, והטוב שלהם מילא אותה בכעס. דחף המוות גדש אותה, עינה הייתה צרה בשפע שלהם, אף שרצו כל כך לחלוק אותו איתה. באיזשהו שלב היא התנצלה ונכנסה לחדרה, אך פעמוני הנעורים שלהם התגרו בה עוד זמן רב מבעד לחרך בתחתית הדלת. ביום ראשון, היא אמרה, בקושי הצליחה לקום לעבודה. כרופאה שעובדת בשיקום היא נלחמת כבר חודשים על החלמה של מטופלת שנפגעה בתאונה ומסרבת לשתף פעולה עם הסיוע שמוצע לה. זה מכעיס את המטופלת שלי. והפעם, סיפרה שכאשר הגיעה לעבודה חיכתה לה הפתעה. המטופלת חיכתה לה במסדרון עם הליכון. היא הייתה בהלם. "איך זה קרה?" היא שאלה את המטופלת שלה, שאמרה: "אמרת לי בשבוע שעבר שאת יכולה להביא את האוכל עד לפה שלי, אבל עד שלא אפתח אותו, זה לא יעזור. אז פתחתי". המטופלת מספרת לי את זה וחיוך מתגנב למבטה, כי זה משפט שהיא שמעה פעם ממני. אני מבינה שנוצר סדק בהרמטיות של האבל המלנכולי. אני אומרת לה מיד "חילצת אותה מההתמכרות שלה לסבל", ובלבי אני חושבת עליה כמובן. בהמשך הפגישה אני מוסיפה, שכל מה שאני אומרת לה נשמע כמו הצחוק ההריוני, המתגרה, של אלה הפריבילגים, שלא באמת מבינים, גם אם יש להם כוונות טובות, אבל כשהמטופלת שלה עושה כמה צעדים ביוזמתה, זה כבר משהו אחר. "כן", היא אומרת לי, "האמת שהייתי מבסוטית שבזכותי משהו זז אצלה". "בצדק" אני עונה לה, ונמלאת תקווה מהדיאלוג הקטן הזה בשבח היוזמה לצעוד, לעשות, להחליט על סדר היום ולא רק להיות נתונה בפסיביות מובסת בסדר יומם של האבדן וחוסר האונים.
אנחנו מופקדים על הטוב בחיינו. הוא לא יגיע מעצמו. הזעם על הרע לא יוליד טוב אלא יגדיל את מעגלי הזעם והיגון. ההתייצבות המוחלטת, העיקשת, הנחרצת, בתפקיד סוכני הטוב בחיים שלנו בתקופה הטראומטית הזאת היא מצילת חיים, לא פחות. היא מציבה אלטרנטיבה. היא משמרת ערכים, אמונות, יחסים, זיכרונות. לא מפקירה אותם למציאות אלא נוצרת ומטפחת אותם ובאמצעותם מעצבת את המציאות בכל מה שכן תלוי בנו, לצד כל כך הרבה שלא. זוהי מנהיגות נפשית. היא יכולה לפעול בחיים הפרטיים בדלת אמות, והיא יכולה להתייצב גם בפני המציאות הרחבה ולהילחם על זכותנו לשנות גם אותה. בכל יום בחיינו, יש הרבה מאוד טוב לזהות, לטפח, להרבות בעולם שלנו ובעולם של המטופלים שלנו, ואנחנו וגם הם מופקדים עליו.
אתן עוד דוגמה לתנועה מתחושת מובסות מסוכנת לתחושת ריבונות צנועה אבל מחייה: בשבוע בו התבשרנו על רצח ששת החטופים ביקשו שאבוא לדבר עם משפחות הנובה שיש להן חטופים בעזה, שהיו כמובן בשבר בלתי רגיל. הגעתי ברגליים כושלות. בשיחה איתם אמרה אמא של חטוף, שהיא בזעם נורא, רוצה להרוג את מקבלי ההחלטות. משתגעת מרוב פחד. ואז אח של חטוף שישב מאחוריה שם יד על הכתף שלה ואמר: "תראי איזו גיבורה את. מבחינתי את הרואית, איך שאת נלחמת עליו ואיך שבאת היום למפגש. אני בטוח ש... (ציין את שמו של הבן) מרגיש את זה". פני האם התרככו והיא לחשה: "הלואי שהוא מרגיש". אמרתי לה: "את יודעת, אני פוגשת אנשים ונשים שחזרו מהשבי. אני בטוחה שהוא מרגיש, כי זה בדיוק מה שהם סיפרו לי. שהם ממש הרגישו שהמשפחות שלהם איתם, נלחמות עליהם, דואגות להם, וזה נתן להם כוח להחזיק מעמד. יש ביניכם הסכם סודי. את מחזיקה מעמד בשבילו והוא בשבילך." בהמשך, פירשתי בעדינות את התנועה מן הפסיביות הממאירה לריבונות המרפאת. הייתה להם הזדמנות חשובה לצפות בתנועה העדינה שהיא עשתה מייאוש פסיבי וזועם לריבונות צנועה אך משמעותית כל כך, כשלחשה את תפילתה שבנה מרגיש את נאמנותה מרחוק. את זה אנחנו יכולים לעשות כל הזמן – את התנועה ממה שאין לנו שליטה עליו למה שיש לנו שליטה עליו. אם באותו שבוע זה היה אפשרי, הרי שאין מצב שבו אי אפשר לעשות את התנועה, ולו הקלה ביותר, מפסיביות משותקת ומאימה אילמת לעבר פרואקטיביות ריבונית, שמתעקשת לקבוע את סדר היום על פני כל מצב, גם הקשה מכול.
דרך נוספת להתעגן בסערה הטראומטית קשור ביכולת האנושית לחרוג אל מעבר למתרחש, בתנועה טרנסצנדנטית שמחלצת מן הכאן ועכשיו הטראומטי. גם אם החריגה היא רגעית, היא משיבה לאדם את החיבור הפוטנציאלי לממדי קיום נוספים, שיש בהם מידה של נצח וחסד ששום מציאות לא מכחידה. גם לשם כך יש לעבור דרך התאבלות שמסכינה עם המציאות, אשר מאפשרת להרחיב את המבט אל מעבר למה שאבד. ישנן חריגות נגישות ופשוטות, ואחרות שדורשות התכוונות עמוקה יותר והפלגה רחוקה יותר של הנפש והרוח.
אחד מאופני החריגה הבולטים הוא דרך חיבור ליצירת אמנות או ליצירתיות בכלל. כשאנחנו שומעים מוזיקה, קוראים שיר, כותבים סיפור, מציירים או מצלמים חצב או שקיעה – אנחנו חורגים מעבר לכאן ועכשיו שמאיים למחוץ את רוחנו. בשיחה של אתגר קרת עם שירלי יובל יאיר בפודקסט שלה, הוא סיפר לה שסבו, ששהה 600 ימים בבור במהלך השואה, ידע שאי אפשר להרחיב את הבור, אז הוא הרחיב את התודעה שלו בסיפורים שבדה, וכך שרד מבחינה נפשית. שמואל ארליך (2023) כותב בספרו "ספה וחברה" על החריגה מן הפרט אל הקהילה ככוח מרפא. גם האפשרות לחרוג על כנפי אמונה אל ממדים שמתקיימים מעבר לקיום המיידי מסייעת לנו. פרופ' אבי שגיא (2011) כתב ספר שנקרא "פצועי תפילה", בו הוא כותב שהתפילה היא ממד נפשי ורוחני שאין לו קשר הכרחי עם הדת. התפילה בעבור הטוב והנכון, הראוי והצודק, מסמנת לנו את הכיוון. התפילה גם מניחה נמען, ונמען זה אינו חייב להיות אלוהים. זוהי פנייה טבעית, אנושית, כילד הקורא להורה שישמע את כאבו ויבוא לעזרתו. אף שכמובן גם האמונה בכוח עליון מהווה חריגה רבת עוצמה. אתי הילסום שהוזכרה קודם לכן כתבה לאלהים מן הגטו וממחנה הריכוז. היא כתבה לו שהיא שומרת עליו. שהיא מייצגת את הטוב והיפה בעולמו. ובכך שהיא טיפלה באלהים בלבה, היא חשה מוגנת מאבדן הדרך.
ממד נוסף שמאפשר חריגה מרפאת הוא החיבור לטבע שמשחרר מן הנסיבות של הכאן ועכשיו לקיום שהוא הרבה מעבר לנו, היה פה לפנינו ויהיה פה אחרינו, אדיש למאורעות ומערסל אותנו ביופי אינסופי וגם באמת הקיומית של תמורות אינסופיות, שגם הן מקרינות על היקר שיש לנצור ברגע החולף. פרויד מתאר זאת במאמר שלו "על החולף" (1916), שלא בכדי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר (2023) סיפרה על מטופל שאיבד את בנו בשבעה באוקטובר ואמר לה באחת הפגישות שהוא לא רוצה לראות יותר יופי בעולם אשר בנו נפקד ממנו. לפגישה הבאה הוא הגיע וסיפר שבלילה לא הצליח להירדם, אז יצא למרפסת וישב שם עד שעלתה השמש בזריחה עוצרת נשימה ביופיה, ופתאום הוא חשב על הבן שלו, והבין, שמעכשיו, הוא יכלול את הבן שלו בכל מופע של יופי בעולם. הוא חש בכוחו המרפא של יפי הטבע, שערסל אותו וחיבר אותו לבנו באופן שחרג מעבר לידיעת מותו הקונקרטי. אין מצב שלא ניתן לחרוג ממנו. וכפי שאמר הפילוסוף סרן קירקגור (1859), מכל חריגה אנו שבים אל עצמנו מעט אחרים.
ה-תרופה בהא הידיעה היא האהבה, הכרוכה בראיית האחר, כלומר בממד האתי. אחד הדברים שמחזקים את משפחות החטופים שנרצחו, הוא להבין שהיה להם אחד את השני. אחת מבני משפחות החטופים שנרצחו אמרה לי שהיא בטוחה שכל אחד מהם הביא תרופה מיוחדת לקבוצה שלהם בשבי, שהייתה התרופה שמייחדת אותו. זאת הייתה אמירה מלאת אמונה, השראה, חמלה ונחמה. ראיית האחר מסייעת בלב התופת הכי גדולה. אין קץ לכוחה המרפא. והיא לא מסייעת רק בגלל שמושיטים יד לאחר. היא מסייעת גם בגלל שהיא נובעת מהראוי ומובילה אל הראוי. היא מגדלור של העולם שאנחנו מאמינים בו, גם אם כרגע הייצוג שלו חומק מעינינו לפעמים. כשאנחנו רואים את האחר אנחנו מסמנים לעצמנו ולו כאחד, שלא פסו מן העולם הערבות ההדדית, האהבה, האכפתיות, המוסר. עצם הושטת היד מתקנת. עצם המבט משיב לאדם את צלמו ולאחר את האמנה האנושית היסודית ביותר – שנצרבה בנו כשהיינו מוגנים בתוך מבט והחזקה של הורה בראשית חיינו. אנחנו מוצאים מקום לנפשנו ברחבות המבט.
לקראת השבעה באוקטובר, אנחנו צפויים לפגוש בקליניקה מתקפות על החיבורים, על החשיבה, על הרגש, על הקשר. במקום חיבור, נוּצף בעומס רגשי של יגון עמוק, כאב בלתי נסבל, זעם וחרדות מצמיתות, שנובעים מחלחולה של הרדיואקטיביות שאופפת אותנו בכל כך הרבה מישורי קיום ומאיימת לפרק אותנו. אנחנו צריכים לזכור שעצם התייצבותנו בעמדת מטפלים הוא תרופה עיקשת לפירוק הזה. חוט האור שנמתח ממבט למבט בין שניים המתבוננים זה בזה הוא כמו מגנט שמחזיק את כל התמונה. מחזיק ומכיל את הכאב ובה בעת מחזיק ומסמן את האופק של חיים שהם גם מעבר לכאב. אחד הרגעים המרגשים ביותר שהייתי בהם בהלוויות אי פעם, היה בהלווייתו של חזי כהן, פסיכואנליטיקאי שהקים וניהל במשך שנים רבות את מוסד בני ברית לילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם. חזי גר בפנימיה עם ילדיו ואשתו. בהלוויה, אחרי ההספדים של אנשי המקצוע ובני המשפחה, ניגש למיקרופון גבר שרירי עם קעקועים וסיפר שכילד היה מפרק את כל הפנימיה – פוגע בחיות, שובר את כל החלונות, הכסאות והשולחנות, מרביץ, משתולל, ורק מחכה כל השבוע לקבלת שבת. למה? כי בקבלת שבת, חזי נהג לקרוא לו, היה מושיב אותו על ברכיו כשבידו כוס תה מהבילה, והיה שואל: "אם היית שם אותך בתה, אתה יודע מה היה יוצא?" ושבוע אחר שבוע שאל אותו הילד בעיניים בורקות מחדש: "מה?", וחזי היה מביט לו לתוך העיניים, מחייך ועונה: "היה לי את התה הכייי מתוק בעולם". בהקשבה אנליטית לסיפור הזה אני שומעת את האמירה שלו כפירוש מצוין משום שהוא לא פסח על העירוב בין הרע לטוב, שהרי ההצעה לטבול את הילד בתה רותח אינה פוסחת גם על החלקים השורפים והמטביעים שהיו חלק מנפשו של הילד ויחסיו עם הסביבה. אבל חזי חיבק את הילד והציע מטפורה טרנספורמטיבית, שהופכת את השורף למתוק, טרנספורמציה שחלחלה בהדרגה כאפשרות לנפשו של הילד. הבחור סיפר שלימים הקים עמותה לנערים בסיכון והוא מנהל אותה עד היום. המבט של חזי לא נכנע לעולם השבור ממנו בא הילד. רחבות המבט שלו ראתה מעבר לכל מה שהתנפץ בחייו ומעבר לכל מה שהוא, בהידבקות ממאירה, ניפץ בסביבתו. רחבות מבטו פעלה גם על ממד הזמן וסימנה לילד שבעתיד כלשהו, הוא יוכל להמתיק את עולמו בתכונות פנימיות שכרגע אין לו דרך לחוש בהן ובוודאי שלא להשתמש בהן כריבון על חייו.
בכל שעה טיפולית אנחנו צפויים להרגיש את כול החומרים שדיברתי עליהם מתגלגלים לפתחנו ומתוכנו. הטראומה שלנו היא טראומה לאומית. אנחנו צפויים להתגונן בפני החומרים שממלאים אותנו בדאגה וכאב. המטופלת שתיארתי, שסיפרה על הצעירים הצוחקים מחוץ לדלת, דיברה גם עלי. אני מיד חשתי אשמת ניצולים קשה. הרגשתי גם את הסופר אגו שלי מתעורר ומבקר אותה על כך שהיא מתנגדת לכל הטוב שהם מבקשים לעטוף אותה בו. כאחות שכולה דאגתי לה כמו לאמי שבורת הכנף ורציתי להציל אותה. בצל העברת הנגד שלי, זהותה כאם שכולה סגרה על שתינו כדרך ללא מוצא. אבל שם מתחיל המהלך הטיפולי. כל זה לא קורה בכל שעה עם אמהות שכולות שאני פוגשת. כל אחת מעוררת בי שדה מגנטי אחר. הממאירות, היגון, האשמה, הבלבול הנובע מכך שאנחנו בסירה אחת עם המטופלים שלנו – כל אלה גורמים להטיה כוזבת, לפיה אין ליחסי האובייקט הפנימיים של כל מטופל ומטופלת השפעה על האופן בו הם חווים את אסון השבעה באוקטובר.
עוצמת הממאירות והטירוף שאנחנו חיים בה מסתירה גם היא את הרלבנטיות של היחיד והסיפור שלו, ומפריעה להקשבה ליחסי ההעברה וההעברה הנגדית כמסמני הדרך בתהליך הטיפולי. אבל המציאות הרדיקלית הזאת מחייבת ההיפך – שנקדיש את תשומת הלב בדיוק לאישי, לפרטי, לייחודי. להעברות הבין דוריות, לאופן בו סיפורי האסון והגבורה המשפחתיים הפרטיקולריים של כל מטופל נצרבו בלב המטופלים ומשפיעים על האופן בו הם חווים את התקופה הנוכחית. עלינו להקשיב להזדהויות שלהם. לתחושת הזהות המתהווה שלהם. לגבולותיה ולאפשרות להרחיב אותה. יתרה מכך, מוטלת עלינו החובה שלא לראות את המטופל רק כאח של חטוף או בן של נרצח או מהגר שנמלט או אמא של חייל. לכל אחד מהם יש זהות צרה וזהות רחבה בהרבה – שכוללת כל כך הרבה השפעות והיבטים ואפשרויות שישנו את התמונה אם נסמן אותם דרך המתרחש ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית, ולא דרך הכותרות הבולטות שכל כך מבהילות עד שהן מסתירות מאיתנו את המרקם העשיר והעדין שממנו בנויה הנפש וממנו שזור הקשר בינינו לבינם.
כשאנחנו אוחזים ביחסי ההעברה, המטופלים שלנו חשים גם בכך שלא איבדנו תקווה, לא עזבנו אותם ולא הרפינו מן השמירה עליהם. ההידבקות הלא מודעת עם המערכות הכושלות במדינה עלולה לגרום לנו לשמוט אותם ואת תפקידנו. לעומתה, הנאמנות שלנו למטופלים תתבטא בכך שנמשיך להקשיב להם ולהזדהות ההשלכתית שהם מעוררים בנו, ולפרש להם בחיק יחסי ההעברה ולא רק בחיק המציאות החיצונית, ובכך נסמן להם שאנחנו עדיין מאמינים בלא מודע כאמן החשוב ביותר שיקבע מה ישלוט בעולמו של המטופל או המטופלת שלנו ומה הוא ירבה בעולם סביבו – שנאה או אהבה, עוולות או הוגנות, הפניית עורף או הושטת יד, שתיקה מובסת בעולם ערל לב או מתן עדות בפני מטפל, שמקשיב כעת לסיפור החשוב ביותר בעולם.
המשבר הוא נורא. מתחשק לנפץ הכול. להתייאש. להישבר. זה גם אחד האפיונים של משברים גדולים – נדמה שלעולם לא ייפתרו, לעולם לא יחלפו. והם חולפים בסוף, בזכות הפעלת נגד של כוחות ריפוי גדולים, עד שמשתנה כיוון הרוח. לפעמים הוא משתנה אחרי תקופה ארוכה של אסון, כמו בשואה. אבל בל נשכח שאפילו בשואה היה יסוד להאמין שהעם היהודי ייכחד עד תומו, ושלוש שנים אחרי תום המלחמה קמה מדינת היהודים. מרגע שישתנה כיוון הרוח, אפשר יהיה להתחיל בנחשול של תיקון ועשיה נכונה. אנחנו לא לבד. ישנם כל כך הרבה כוחות טובים בתוכנו וסביבנו. זו מסה קריטית כבירה שאל לנו לוותר על אף גרגר של תרומה לפעולתה על המציאות הטראומטית בה אנו מתקיימים כעת.
תפקידנו לראות זאת בכל הממדים – גם הרחב ביותר, החברתי והקהילתי, וגם לגופם ונפשם של כל מטופל וכל מטופלת. אנחנו מוכרחים לאמץ את עינינו בחשיכה כדי להצביע לעבר אופק שכל כך קשה לזהות כרגע – בעצם נוכחותנו והתעקשותנו על חשיבות המסע המשותף שלנו איתם. עלינו להאמין עבורם וגם עבור עצמנו, באופק של החלמה וחיים שיהיו מלאי משמעות ואהבה והתפתחות לצד הכאב שתמיד ילווה. עלינו לחתור אל האופק הפרטי והכללי הזה יום יום, שעה שעה, כריבונים על עולמנו. כמנהיגים שפועלים למען עתיד טוב יותר. לשם כך דרושה רחבות המבט ואחר שיצדיק את ההתייצבות שלנו. ויש כל כך הרבה אחרים שראויים שנתייצב למענם. לא זו אף זו, גם בכל מטופל ומטופלת שלנו מסתתרים היכולת להסכין עם המציאות, לראות את האחר, לחרוג מן הכאן ועכשיו, לתקן, להאמין, לאהוב; חלקים שאם אנחנו נזהה בהם, יישענו על המבט שלנו כגשר על פני התהום הפעורה לרגלי כולנו.
פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מאוניברסיטת חיפה. מחברת מאמרים, פרקים וספרים בפסיכואנליזה ובממשק בין פסיכואנליזה ותרבות, בארץ ובעולם. עורכת מדעית של כתבים שונים מהספרות הקלייניאנית המתורגמת. ממקימות FLM – מערך אזרחי לטיפול ארוך טווח חינם בנפגעי ה-7.10.
אמיר, ד. (2020). וידויי מסך. תל אביב: רסלינג.
אמיר, ד. (2023). את שמצוים אותנו המים. בתוך: שיחות – כתב עת לפסיכותרפיה, כרך ל"ח, עמ' 8-9.
ארליך, ש. (2023). ספה וחברה – מרחבים פסיכואנליטיים. תל אביב: רסלינג.
ביאליק, חיים נחמן. "גילוי וכיסוי בלשון." מתוך אהרון, י.ב. ואלון, ע. "מסכת גלוי וכסוי בלשון." מחברת שדמות 8 (1997): 11-5. (יצא לאור באוקטובר 1915).
ברנמן פיק, א. (2018). אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי. בתרגום אורה זילברשטיין, בעריכת מירב רוט, כרמל: ירושלים, 2021.
הילסוּם, אתי, (1981). השמיים שבתוכי. תרגום מהולנדית, שולמית במברגר, ירושלים: כתר, 2002.
ויטגנשטיין, ל. חקירות פילוסופיות. בתרגום עדנה אולמן-מרגלית. ירושלים: מאגנס, תשס"א.
פרויד, ז. (1917). אבל ומלנכוליה. בתוך: אבל ומלנכוליה ; פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. בתרגום אדם טננבאום, בעריכת יצחק בנימיני, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2008.
פרויד, ז. (1919). האלביתי. תרגום: רות גינזבורג. תל אביב: רסלינג, 2012.
קליין, מ. (1940). אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים. בתוך: מלאני קליין - כתבים נבחרים, בתרגום אורה זילברשטיין, בעריכת יהושע דורבן. תל אביב: תולעת ספרים, 2003, עמ' 94-121.
רוט, מ. (2020). דחף המוות חי ובועט. כתב העת לפסיכותרפיה שיחות לה' 1, עמ' 24-30.
רוט, מ. (2024). מלחמות יצרים בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות. תל אביב: מודן.
שגיא, א. (2011). פצועי תפילה- תפילה לאחר ``מות האל`` - עיון פנומנולוגי בספרות העברית. רמת גן: הוצאת בר אילן בשיתוף עם מכון הרטמן, ירושלים.
Freud, S. (1916) On Transience. S. E. XIV 14:303-307
Gampel, Y. (2020) The pain of the social. Int. J. Psychoanal. 101:1219-1235
Kierkegaard, Sören. The Point of View for my Work as an Author: A Report to History. Translatedby Walter Lowrie, New-York, 1859
Seligman, M.E.P. and Maier, S.F. (1967). Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology, 74, 1–9
Segal, H. (1993). On the Clinical Usefulness of the Concept of Death Instinct. Int. J. Psycho-Anal., 74, pp. 55-61
